אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
בהר
חלק א
שש שנים תזרע שדך כו' ובשנה השביעית שבת שבתון כו' וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה (כ"ה, ג'-ח').
וראוי להתבונן במה שהאריך הכתוב כ"כ והודיע אותו מספר הפרטים ומספר הכולל.שפת היריעה
אמנם לדעתי כוונה בזה החכמה העליונה לתת לאדם עצה נדיבה איך יעשה חשבון על שנותיו ועל ימי חייו. משל לעני שהיה מחזיר על הפתחים זה כמה, ובבואו בימים נעשה בעה"ב בעיר קטנה והיה מתגאה לעיניהם ומתפאר שהוא עשיר גדול, נטפל לו אחד מבני עירו אמר לו סכל אתה תרגלת בלכתך מבית לבית לעשות חשבון על מה שיש לך וכל החשבון היה על פרוטות וכאשר היה בידך ערך ג' זהב ויותר היה בידך חשבון כי יש לך שלש מאות פרוטות, כן גם אתה תעשה חשבון על מעט הכסף אשר לך, והחשבון הוא על פרוטות ויפרוץ לרוב לאלפים ולרבבות, עשה נא מהם דינרי זהב ואז החשבון המוציא אלפים לא ישאיר גם עשרה אז תראה את עשרך וסגולתך ואז תבחון אולתך וסכלותך.
כן האדם כאשר יעשה חשבון על זמנו בעוה"ז, גם חשבון יהיה על ימים או גם על שנים יעלה החשבון למספר גדול שבעים שנה שמונים שנה ואז יהיה בעיניו כאזרח בעוה"ז, אכן אם יעשה מהם שמטות ומה גם יובלות אז לא יעלה בידיו כ"א ערך י' או י"א שמטות אז יבחון ואז ידע אם הוא תושב או גר.
ומה נכבד בזה מאמר המשורר ע"ה הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני (תהלים ל"ט, ה') אשר מאמר אדעה מה חדל אני אין לו באור כל מאומה. אמנם ענין שאלת דוד המלך ע"ה היה על דרך משל לאיש תככים היה שותף עם עשיר גדול מפני בקיאתו במסחרים יותר מן העשיר, וכעסתו צרתו היא אשתו העניה שיקנה לה תכשיטין כמשפט אשת העשיר, לומר הלא שותף אתה, כי היא לא ידעה שאין לבעלה בחנות זה רק עשירית מן הריוח, והיא הקניטה אותו ותבך עליו לאמר הלא שותף אתה ויש לך חנות מלאה סחורה, ראה נא אשת שותפך איך היא מקושטת בתכשיטים רבים ואני עלובה ושפלה בעיניך, ויהי למחר בבואו אל החנות ויאמר לחבירו העשיר בוא ונחלק ונעשה חשבון בינינו ויתפלא עליו מאד לאמר מה ראית היום הזה לעשות עמי חשבון, ויען העני ויאמר דע ידידי כי מה אשר אדרוש מעמך לעשות חשבון לא למען דעת כמה יש לי, רק לידע ולהודיע כמה אין לי תעמוד נא אשתי המרשעת על החשבון בזה ועיניה תראינה ואזניה תקשבנה כי סחורה זאת אינה שלי וזאת אינה שלי ולא תחשוב בנפשה שקר.
הנמשל כי האדם בראותו את עצמו בעוה"ז איש חי חיים הבלתי קצובים לו בזמן, והארץ לעולם עומדת, בא אליו היצר הרע ומסית אותו לחטאים ולעונות לאמר עוד רבות בשנים אשר תחיה, ואז תקח מועד לפרוע הקפותיך, והוא מטעה אותו בשנים שלא יהיה לו חיים בשנים ההם. לזה בקש ואמר הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא, לא למען אדע כמה יש לי רק למען אדע מה שאין לי ולא יטעה אותי יצרי במה שאינו שלי, וזהו אדעה מה חדל אני הזמן שאני נמנע ממנו מלהשיגו (ועיין בששי משער היראה בספר המדות):
חלק ב
וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו (כ"ה, י"ד).
הנראה בהבנת הכפל תמכרו ממכר - או קנה, כי ודאי אין מכר בלא קונה ואין קונה בלא מוכר, אבל לדעתי הורה הכתוב על שני אופני מקח אשר בהם נקל מאד שתזדמן ביניהם אונאה. א'. אם המוכר הוא מוכרח למכוריריעות האהל והקונה הוא חפשי, ב'. שהקונה הוא מוכרח לקנות והמוכר חפשי, אז נקל מאד שיתאנה האחד אחר שחבירו רואה בו איך הוא נחוץ לזה. משא"כ אם שניהם חפשיים או שניהם מוכרחים, אם אמנם זה יחפוץ להטעותו השני לא יאזין לדבריו ולא יקבל ממנו, אחר שהוא יודע בחבירו שהוא ג"כ מוכרח בלתי באופן שאמרנו שהאחד מוכרח ואחד חפשי.
והנה אם המוכר מוכרח ראוי להיות המו"מ נקרא ממכר כי הוא המוליד מו"מ ביניהם ובהיפך כאשר הקונה מוכרח לקנות אז יתואר בעסק ע"ש קנין זה שאמר הכתוב וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קנה מיד עמיתך אל תונו כו':
חלק ג
ובמדרש: וכי תמכרו ממכר הדא הוא דכתיב מות וחיים ביד לשון (משלי י"ח, כ"א) (פרשה ל"ג, א').
הנראה בכוונת המאמר כי בהתבונן בעניני המקנה והקנין הלא המה על ב' דרכים, א'. שאותו דבר אשר ימכור לחבירו יהיה נשאר ביד חבירו שיקיים אותו לעצמו, ב'. כי הקונה גם הוא יקנהו למכור לאחרים. וההבדל כי הדבר אשר הקונה ירצה בו לתשמישי עצמו גם אם ירצה המוכר להגזים לו להשביח מקחו בעיניו, אם אמנם שהוא משקר עכ"ז אין השקר ניכר כל כך מעצמו. לא כן בסוג הב' אשר הקונה גם הוא ימכרהו לאחרים אז יהיה השקר נראה וניכר עד מאד כי אז יהיה בפי המגזם ב' גוזמות הפכיות מן הקצה אל הקצה, מתחלה בבואו לקנות החפץ מיד בעליו הוא מגזם מאד בהשפלתו ופחיתותו לאמר כך וכך אתה רוצה מחירו ראה נא רוע תוארו ופחיתות ענינו, ואח"כ בבואו למכור החפץ הזה אל אחרים הוא מגזם ואומר הכל בהיפך השפלה הגבה כו' אשר אז יתקיים השקר בחותמיו.
וזהו שאמרו ז"ל וכי תמכרו ממכר כאשר תמכור דבר שגם הקונה ימכור אותו אחר כך אז ימלץ על מקח זה מליצת מאמר מות וחיים ביד לשון כי תחלה אמר אשר לא תואר לו ולא הדר, ואחר כך אמר בהיפך ימית ויחיה ויתפוש בשני הקצוות בזוית זה מן השוק הפליג לבזות החפץ ולהשפילו ובזוית זה מן השוק יהפוך פניו ויפליג בשבחו.שפת היריעה
חלק ד
ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך כי אני ה' אלהיכם (כ"ה, י"ז).
ראוי להתעורר מדוע תלה היראה במצוה זאת יותר מבשארי מצות.
ונקדים מאמרם ז"ל במדרש (שם בסמוך) ד"א וכי תמכרו ממכר כו' אל תונו כו' הדא הוא דכתיב ובצעם בראש כולם (עמוס ט', א') ר"ש בר אבא בשם ר' יוחנן משל לסאה שהיא מלאה עונות מי מקטרג בה גזל (פרשה ל"ג, ג'). והדבר כמו זר כי המשל הוא יותר נעלם מן הנמשל, כי מי ראה סאה שהיא מלאה עונות, וכי העונות נמדדות במדה או במשורה כאשר מודדים דברים גשמיים וחמריים. גם ראוי לתת טעם על מה שאמרו בגמרא הרי שגזל סאה חטים טחנה כו' אין זה מברך אלא מנאץ (בבא קמא נ"ד) ואין הדבר מובן למה יהיה עוד מנאץ, מה קלקל בברכתו יותר ממה שקלקל בגזילתו.
ועם דרכנו נחקור ג"כ למה קבע יתברך הפרנסה ע"י עמל האדם ועסקיו כמאמר רז"ל יכול ישב ובטל ת"ל וברכתיך בכל אשר תעשה (ספרי) מה צורך להקב"ה בעסק האדם על הפרנסה. כבר הורה אותנו במאמר הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו כו' אלא אנכי ה' עושה כל כו' (בראשית רבה א'). אמנם שלמה המלך ע"ה העיר אותנו במאמרו הנכבד ואמר תומת ישרים תנחם וסלף בוגדים ישדם (משלי י"א, ג') ודע כי שלמה המלך ע"ה בא לבאר בזה מה שמצאנו בתורה ב' פעולות מחולפות בדבר אכילת האדם פעם נאמר ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח', י') ופעם נאמר ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים (שם ל"א, ב'). הנה מבואר ב' פעולות מחולפות כי מאמר ואכלת ושבעת וברכת כו' מורה כי האכילה היא סבה להביאו לעבודת ה' ליראה לאהבה אותו, ואחר כך אמר ההיפך כי אחר השביעה יבוא לעשות רע בעיני ה' וכאמרם ז"ל אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר (ברכות ל"ב).
אמנם דע והבן כי יסוד אכילה ושתיה אל האדם הוא ענין נטוע מזוהמת הנחש, כי האדם צריך לאכול ולהשלים תמורת הניתך, כנודע מאדם הראשון, ומשפט כל היסודות להמשך אחר התחלתם ואחר שרשם אשר יצאו משם. והקדוש ב"ה מרוב רחמיו על האדם יסד שלא יטעום אדם כל מאומה מן המאכלים אשר בעוה"ז בלתי אם יתייגע עצמו תחלה למצוא מאכלו כמאמר בזעת אפיך תאכל לחם (בראשית ג', י"ט) ובדרך היגיעה קבע יתברך מצות הרבה הולכים על סדר מעשי האדם, כמו בחרישה יקיים לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, ובזריעה שדך לא תזרע כלאים, לקט, שכחה, פאה, תרומות ומעשרות. ובטרם שיגיע הלחם אל פיו כבר מלא ידו לה' במצות הרבה והם יגינו על האדם להמשיך את לבו ונפשו ליראה ולאהבה לקדושה ולטהרה, כי ממקום קדוש יהלכו וצדק לפניו יהלך כו'. וכמו שכתבנו למעלה (פ' קדושים) בבאור מאמר אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל ישובו לכסלה (תהילים פ"ה, ט'), פי' שלא תהיה האכילה סבה להביא את האדם לידי עון וחטא. והשיב חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו (שם) היינו שתהיה סבת הפרנסה סבה כשרה וגם ה' יתן הטוב ולכן צדק לפניו יהלך והקדוש ב"ה ישפיע לו מחסוריו מאוצר הברכה הטוב כמאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב כו' (דברים כ"ח, י"ב).
וזהו ענין שאלת הכתוב מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו (תהלים כ"ד, ג') היינו להשפיע ולהביא אל נפשו יראה וקדושה ושארי מדות טובות, ובאה התשובה ע"ז - נקי כפים ובר לבב ר"ל אין אתה צריך אל דבר, רק להיות נקי כפים להרחיק עצמך מן הסבות המביאות הפרנסה מבלעדי ה'. וזהו אשר לא נשא לשוא נפשי כו' וא"כ ודאי ישא ברכה מאת ה' ועם הברכה ישיג גם כן צדקה מאלהי ישעו, כי אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. וזאת היתה ג"כ בקשת אבינו יעקב ע"ה אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך מלשון הרע ונתן לי לחם לאכול לשמור אותי מג"ע היך דאת אמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל כו' (בראשית רבה ע'). היינו כי כאשר ישיג פרנסתו ומחייתו רק מידו הקדושה יתברך ודאי צדק לפניו יהלך ויהיה נשמר מכל דבר רע, ולהיפך אם האדם יבקש לו סבות נשחתות להביא טרפו ומזונו, יגזול ויעשוק יגנוב ויחמוס, יגזול מחבירו סאה תבואה, אם לא זאת לבד שלא עשה שום מצוה בהשגת פרנסתו אבל עוד עשה כמה עבירות, כמו לא תחמוד, לא תגזול, לא תשנא את אחיך. וכמו שמזונו בא מענין רע כן יהיה נמשך אל ענין רע כמאמר רז"ל ממקום טינופת באו כו' (ע"ג י"ז, א') וכמאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים (יחזקאל ד', י"ג). ומה מאד מבוארים הדברים האלה במאמר והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה כו' (מלאכי א', י') עד וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם ונשא אתכם אליו (שם ב', ג'), והבן:
וזהו שאמרו הרי שגזל סאה חטים כו' ובירך עליו המוציא אין זה מברך אלא מנאץ משל לאחד שבא אל בית המשתה והעלו לפניו על השלחן כמה מיני תבשילין, מה עשה לקח את כל התבשילין והמרקחות ועירב אותם ביחד ומלא כרסו מהם והלך ובירך את בעל הסעודה על שהחיה את נפשו, השיב הבעה"ב ואמר לו אם היית יודע את החליים הרעים אשר הסיבות עליך ע"י המאכלים שנתתי לפניך, ואם היית משיג להשכיל לדעת הסכנה הגדולה שתבוא עליך מפעולת האכילה, ודאי היית מקלל אותי, רק אתה בסכלותך תחשוב כי זה יהיה לך למשיב נפש ולכלכל את רעבונך ולכן תברך אותי, אבל אנכי איככה תערב לי ברכתך אחר שאני יודע קלקול אכילתך.
כן מי שגזל ואכל, הקב"ה לפניו גלוי וידוע העבירות אשר יעשה אחר כך בזוהמות האכילה ההיא, כי יהיה נמשך אל הרע כמאמר הנזכר ונשא אתכם אליו, ולכן אין זה מברך אלא מנאץ. ומעתה יפה המשילו זאת לסאה מלאה עונות פי' סאה חטים גזל ואכל, ומדי אכלו והשביעו עצמו מהם יעשה עבירות הרבה מסבת אכילתו הסאה ההיא, וזהו מי מקטרג עליו גזל לאמר כי הגזל גרם וסיבב לו כל הרעות האלה הנמשכות לו מן האכילה.
ולבוא אל הענין נקדים דברי המשורר ע"ה אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך כו' הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' (תהלים קכ"ח, א'-ד')שפת היריעה ועם דרכנו אולי יעלה בידנו כוונה נכונה על מאמר רבותינו ז"ל גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים כו' (ברכות ח', א') שהוא קשה לשמוע עד מאד. אבל נקדים עוד מאמר ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו כו' ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא (דברים כ"א, י"ט) וראוי לדעת מדוע יתפשו בו גם שניהם אביו ואמו ואין די באחד מהם. ב'. כי אחר מאמר סורר ומורה אין עוד מן הצורך שיאמרו איננו שומע בקולנו והוא רק שפת יתר. ג'. מאמר זולל וסובא מה הוסיפו עליו מן הדופי במאמר זה יותר על הדברים הראשונים כי כבר ידענו כי הוא נידון רק על שם סופו, כי לפי המעשים של עתה לא היה ראוי למשפט כזה ואיה איפוא ירגישו בו הב"ד מה יהיה בסופו ומה שיגיע לו מן הרע עי"ז.
והנראה כי עיקר הטעם במשפטו הנחרץ עליו כ"כ כי כמו אשר שלמות הגוף מוסד על רחמי האב והאם כי יגדלו את בניהם וצאצאיהם לעיניהם, כן שלימות הנפש תלוי ג"כ אך בהם כי אביו ואמו ידריכו אותו במישרים וילמדו אותו תורה ויראת שמים כמ"ש ושננתם לבניך (דברים ו', ז'). ולכן רבים הם המקראות אשר הזהירו את האדם לשמוע לקול הוריו שמע בני מוסר אביך (משלי א', ח') שמעו בנים מוסר אב (שם ד', א') שמע לאביך זה ילדך ואל תבוז כי זקנה אמך (שם כ"ג, כ"ב) והבן מוכרח לשמוע מוסר אביו מפני צרכו אליו שהוא מספיק לו מחסוריו כי כל מזונו הוא משיג רק ממנו והוא מסור בידו, לכן הוא רואה את עצמו כי הוא מוכרח לסור אל משמעתו ולקבל את דברי מוסריו, אשר ע"כ רוב עניים המחזרים על הפתחים בניהם אינם סרים למשמעתם אחר כי אינם מתפרנסים מיד אביהם אין מוראו עליהם, וכמו כן אותו שהוא למוד לגנוב מבית אביו וללכת אל בתי משתאות לאכול הוא ג"כ לא יכניע את עצמו לשמוע מוסר אב אחר כי אינו צריך להתפרנס ממתנת ידו כ"א יקח בעצמו כל מה שיתאוה. אם כן הלא יהיה פרא למוד מדבר באין יראה ומוסר ויהיה משולח ונעזב אל כל תועבות ה' אשר שנא, וזהו הצעת מאמר הנ"ל ותפשו בו אביו ואמו כו' ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומורה. כלומר באין ספק יהיה סורר ומורה לה', והטעם - כי גם אם איננו שומע בקולנו עכ"ז הוא זולל וסובא, היינו כי יש יכולת בידו למלאות מחסוריו וכל אשר שאלו עיניו גם שלא מדעתנו. וזהו איננו שומע בקולנו (ועכ"ז) הוא זולל וסובא וא"כ מי יכוף אותו או מי יכריחו לשמוע אלינו, ולכן ראוי הוא לדון אותו על שם סופו.
ומה יפה ביאר הנביא ע"ה הענין שאמרנו ולעם הזה היה לב סורר ומורה סרו וילכו ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו כו' עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם (ירמיה ה', כ"ג) והנה מאמר עונותיכם הטו אלה הוא כמורה על דברים האלה והעונשים שהזכיר תחלה, ובאמת לא הזכיר תחלה מאומה מן העונש ועל מה הוא אומר עונותיכם הטו אלה. אכן במאמר זה בא הכתוב לתת טעם מספיק על דבריו הראשונים ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו הנותן גשם כו' שהוא באמת רחוק מן השכל, כי גם אם לבם ריק לירא מפני ה' בעבור היותו רב ושליט, עכ"ז היה להם לירא עכ"פ שלא יתן להם מלוא תאותם וכל צרכי מחייתם. על זה ביאר ואמר אני אגיד לכם סבת הדבר, עונותיכם הטו אלה כו' כי אם הייתם מתפרנסים מידו יתברך ומצפים לישועתו בהכרח היה מתקיים מאמר ידע שור קונהו והיו מוכנעים וסרים למשמעתו אבל כאשר לקחו להם דרך אחר להתפרנס מעושק וגזל לכן מה להם להכנע ולקבל מוסרו הלא גם אם הקב"ה לא יתן להם הלא ביד יקחו.
וזהו מאמר המשורר אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו אשר עינו ולבו רק לשמים, יגיע כפיך כי תאכל כו' אשתך כגפן פוריה כו' בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך כי אתה עינך ולבך לשמים ובניך עיניהם ולבם עליך, כי הם מתפרנסים על שלחנך הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' ר"ל זאת היא סבה להביאו אל יראת ה' הנותן והמשפיע והמשביע לכל חי.
וזה שאמרו גדול הנהנה מיגיעו שהיא הסבה האמתית להביא את האדם ליראה את השם יתברך יותר ממי שמתפרנס מאחרים ורוצה להשיג יראת ה' יש בזה קוצר המשיג ועומק המושג. ונוכל להמתיק הבאור עוד יותר כי מאמר הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', הוא כמו מדמה מלתא למלתא שבדבריו הראשונים הזכיר שבח הבנים המתפרנסים מידי אביהם - בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך שבע"כ יהיו הבנים סרים למשמעתו כי פרנסתם ומחייתם רק מידו, כן ליראה את ה' מהצורך שתהיה התחלה בעבור שהוא זן ומפרנס אותו, כמו שהקפיד הכתוב הנזכר ואמר ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו הנותן גשם יורה ומלקוש. וזהו הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' וא"כ הזכיר תחלה המשל ואח"כ הנמשל לבאר לנו כי בזולת זה אין לפני האדם דרך אחר אל היראה, וא"כ יפה אמרו גדול הנהנה מיגיעו כו' ולדעתי הוא הבאור האמתי בדברי החכמים הקדושים ז"ל.
וזהו מאמר ולא תונו איש את עמיתו, ועי"כ תגיע בטח ויראת מאלהיך כי אני ה' אלהיכם הזן והמפרנס אתכם, ואם לא תבקש לך סבה אחרת ועיניך ולבך יהיה רק לשמים שלא לעשוק ושלא לבנות שלא לקחת בחזקת היד ודאי ויראת מאלהיך, והענין נכבד:
חלק ה
וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע כו' וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית כו' (כ"ה, כ').
ובהשקפה הראשונה לא ידענו מדוע כתבה התורה וכי תאמרו מה נאכל הלא אם לא יכתוב רק מאמר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית שוב לא יהיה להם דאגה ולא יאמרו עוד מה נאכל.
אבל דע כי הברכות מאת ה' יתברך יזדמנו על כמה פנים, או שהקב"ה יתן ברכה על פני השדה כי הולידה והצמיחה עשר ידות על הראוי להצמיח, או שהקב"ה שולח ברכה בגורן או במשארות ובתנור או ברכה במעיו. והיותר משובחת היא הברכה במעיו כי כל הברכות כמו שיש רבוי בתבואות כן יהיה רבוי בהעבודה, כי יהיה מהצורך לקצור הרבה, ולאסוף הרבה, ולדוש ולטחון הרבה, אבל הברכה במעיו עליה נאמר ברכת ד' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (משלי י', כ"ב) שלא יהיה שום יגיעה עם הברכה כי המלאכה תהיה מעוטה והברכה תהיה במעיו אוכל קמעה כו'. והתחלפות סוגי הברכות האלה כפי התחלפות מדריגות הבטחון ואמונת האדם, כי כפי בטחונו של אדם כך תהיה השפעתו עד שעי"ז אמרו הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם (ברכות ל"ה, ב') עוד אמרו ארבעה צריכים חזוק ואחד מהם בטחון כמאמר קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' (תהלים כ"ז, י"ד) (שם ל"ה, ב').
ומעתה אם היה בטחונם חזק עד שלא יעלה על לבם דאגה לשאול מה נאכל בשנה השביעית היה הקב"ה נותן המעולה שבברכות, אבל הבלתי מאמין ושמחתו תהיה רק כאשר עיניו תראינה ברכת ה' אשר אתו ומתעצב אם אינו רואה, אם ימתין ה' עד שתהיה ברכה במעיו הלא בתוך כך ירבה דאגתו כי לא אמון בו, זאת יתן לו הקב"ה ברכה בשדה אשר עיניו תראינה ותחזינה, וזהו המשך המאמר ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו כו' וישבתם על הארץ לבטח ולא יקשה בעיניכם מה תאכלו כו' כי הלא תשיגו המעולה שבברכות ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע. כל זה אם יהיה לבבכם שלם ולא תאמרו כל מאומה, אכן אם יקטן הבטחון אצלכם עד אשר תשאלו לאמר א"כ מה נאכל, וזהו וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית אז לא תזכו עוד אל הברכה היקרה הזאת, אבל וצויתי את ברכתי לכם בשדה ועשת את התבואה להשביע עיניכם ותתרבה עבודתכם ויגיעתכם:
חלק ו
והארץ לא תמכר לצמיתות כי גרים ותושבים אתם עמדי (כ"ה, כ"ג)
עיין חלק א' ריש פרשת חיי, ותחזינה עיניך באור יפה לזה.
חלק ז
וכי ימוך אחיך עמך כו' מדרש: הדא הוא דכתיב אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' (תהלים מ"א, ה') (פרשה ל"ד, א').
ר"ל ביום שיש לו ענין רע ועכ"ז יתן לבו להתרחם על העני, כי מה שיעשה עמו חסד ביום טובה אין בו פלא כמאמר ברבות הטובה רבו אוכליה (קהלת ה', י') וזה משכיל אל דל ביום רעה, כי נפשו יודעת מאד כי רעת העני היא כפולה על אחת שבע. כי הנה בעת אשר התבואה מצוי' העני מבקש הפרוטה, ובעת שהתבואה אינה מצוי' העשיר מבקש מציאות התבואה ובהזדמן התבואה לפניו הלא המחיר בידו לקנות ולשלם, אבל העני מבקש את שניהם גם הפרוטה גם התבואה וגם אם ישיג האחד הב' נעדר ממנו, וא"כ העשיר גם ביום רעה ישכיל ויבין כי לעני רע ממנו הרבה יותר.
וזהו וכי ימוך אחיך עמך ומטה ידו עמך, ר"ל גם אתה לא תעמוד בקרן אורה של הצלחה ועכ"ז תתן דעתך להשכיל אל דל, וזה הוא כוונת המדרש כי ימוך אחיך הדא הוא דכתיב אשרי משכיל אל דל ביום רעה.
ויותר נוכל להמתיק מאמר אשרי משכיל אל דל כו' על דרך משל לעני שנעשה מלשין מפני דחקו כי היה עני גדול ערום ויחף רעב וצמא, וישא עיניו וירא והנה סוחרים נוסעים עם סחורות אשר לא כדת, ויאמר להם חמולו עלי, קצתם היו חכמים והכירו בעיניו כי הוא מביט מאד על הסחורות ויתנו לו נדבה הגונה, ויברכם וילך אל שארי הסוחרים ויתנו לו ב' וג' גדולים, וימאן ויאמר אין זה כבודי, ויבזוהו ויכו אותו הכה ופצוע, וילך והודיע אל המוכסן ויתפוס אותם ואת סחורותיהם, אז התחננו אל העני רחם נא עלינו וקח נדבה הגונה בכל אות נפשך והוציאנו מן המאסר הזה, אמר להם הלא עתה אין אני בידי עוד אין הסחורה לנגדי.
הנמשל העשיר נקצב עליו מר"ה כמה יחסר לו, רק זכה - הלא פרס לרעב לחמך, לא זכה - ועניים מרודים כו' והעני בבואו אל העשיר ויתחנן לו, אם העשיר משכיל ומבין כי חסרון זה הוא מוכרח לחסר מרכושו הלא יתן מתנה אל העני בכבוד מאד, והכסיל בבוא אליו העני ורוצה נדבה הגונה כועס ואומר מה לי ולך, כלום מו"מ יש בינינו, והעני הולך ובוכה לפניו יתברך על דרך המלשין ומוסר דין כמאמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי כו' סוף שיפול העשיר למשכב ובעת יצר לו יחניף את העני ויתן לו מכספו שיאמר תהלים ויבקש עליו רחמים. אבל אז אין הדבר תלוי עוד ביד העני כי כבר דינו נמסר ביד ב"ד של מעלה אם יש לו פרקליטים גדולים יהיה ניצול. וזהו אשרי משכיל אל דל שהוא חכם ורואה אחרית דבר מראשיתו הוא מרויח אשר ביום רעה ימלטהו ה':
חלק ח
ובסמוך: דבר אחר וכי ימוך אחיך הדא הוא דכתיב מלוה ה' חונן דל (משלי יט, י"ז) אמר ר' אלעזר כתיב נותן לחם לכל בשר בא זה וחטף לו את המצוה אמר הקב"ה עלי לשלם גמולו הדא הוא דכתיב וגמולו ישלם לו (פרשה ל"ד, ב').
באור זה בהקדם מאמר אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד כו' אז תתענג על ה' (ישעיה נ"ח, י"ג).
ונמתיק הבאור ע"פ משל לעשיר גדול היו לו ב' בנים במרחקים אחד היה עשיר וא' עני והאחים האלה לא ראו את פני אביהם זה רבות בשנים, פעם באה אגרת מאת אביהם הגביר כי הבן זקונים אשר לו הגיע עתו עת דודים, לזאת תשאלנו נפשו להתעלס באהבים גם עם יתר בניו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, וכתב האגרות אל בנו העשיר איך הוא מבקש מאד שיבוא הוא גם אחיו על החתונה, ולא יחוס על ההוצאה הגדולה שיעשה כי כל ההוצאות שיעשה בעבור כבוד אביו ישלם לו את הכל במיטב כספו, והבן העשיר הזה כאשר השיג האגרת הזאת מאת אביו הלך מהרה אל החנות ולקח הרבה סחורות יקרות ויעש לו בגדים מפוארים לאשתו ולבניו, והכין את עצמו לנסוע, ובטרם עלה המרכבה הזכיר את עצמו ואמר קראו לי מהרה את אחי שאני צריך לו מאד, ויקראו אותו בחפזון וזה עני קורא ושואל מה רצונך, ויאמר לו מה זה תשאל עלה אלי על המרכבה, ויעל וישב ויסעו, ויהי בקרוב המרכבה הזאת אל עיר ומחוז חפצם והקול נשמע בבית אביהם כי בניו ובני בניו וכלותיו נוסעים ובאים, וילכו המחותנים עם הכלי זמר כנגדם לקבל פניהם בשמחה, וירד מן המרכבה העשיר ההוא מלובש בגדי הוד והדר והמחותנים שואלים עליו מי הוא ויאמרו הלא זה הוא בנו של הגביר, אח"כ הלך אחריו עני אחד קרוע ערום ויחף וישאלו עליו ויאמרו גם זה יושב בעיר מגורי אחיו, כי אחים הם והמה מחשים ומניעים ראש, ויבואו הביתה והמנגן ינגן ועשו החופה וישמחו מאד, ויהי כי עברו ב' וג' שבועות ויאמר העשיר אל אביו הגביר אבי יקירי הנה עשיתי ככל מצותך אשר צוית עלי לבוא לשמוח אתנו, ואתה הלא ידעת כי איש מסחר אנכי איככה אשבית מסחרי זה חודש ימים, ויאמר לו אביו עשה כטוב בעיניך בני יקירי ומי מוחה בידך תוכל לנסוע לשלום לביתך, והוא שמע דברי אביו וכמו רוח עצור בעצמותיו על רוב ההוצאה אשר הוציא ואביו הבטיחו לשלם לו את הכל שבעתים, ועתה הוא רואה את פני אביו כי הוא כמתעלם מזה, וההכרח אכף עליו לשום לדרך פעמיו לשוב לביתו ויאמר בלבו מה זה אני מחריש ומתאפק כבר אני מוכרח להיות תובע בפה, ויבוא לפני אביו והציע לפניו חשבון ערוך על כל ההוצאה הגדולה אשר עשה, כך וכך עולה סך הבגדים אשר עשה לו, וכך וכך הבגדים אשר עשה לאשתו ולבניו, וכך וכך על הוצאות הדרך, ויאמר לו אביו עשית לך בגדים תבלה אותם ותתחדש בבגדים אחרים חדשים שתעשה לך, ויאמר לאביו אבל אתה הבטחת אותי אשר כל ההוצאה אשר אעשה יהיה על חשבונך, ויאמר אליו לא תשקר בני כי שקר הדבר הזה והוא הוציא מחיקו המכתב שהיה לו בכתב יד אביו והציע המכתב לפניו לאמר ראה אבי כי האמת אתי, ויאמר לו אביו קרא נא בפיך את דברי המכתב, והוא קורא לפניו כי כתוב בו כל ההוצאות אשר תעשה לכבודי אשלם לך את הכל, עתה ראה בני אם היית עושה באמת לכבודי איך לא זכרת ואיך לא חסת על כבודי כי לקחת עמך אחיך העני ערום ויחף לבוש קרעים ובלויי הסחבות, ולא זכרת להלביש גם אותו שיהיה לי לכבוד ולמשיב נפש, עתה ראה כי כל מה שעשית וכל הפיזור הגדול אשר הוצאת הכל היה למענך ומה זה תדרוש ממני.
הנמשל כי הקב"ה כביכול כתב ג"כ אגרת ערוכה אל האדם כל הוצאות שיעשה למען כבודו יתברך בעונג השבת ויו"ט הכל ישלם לו כאמרם ז"ל כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה חוץ מה שמוציא בשבתות וימים טובים (ביצה ט"ו ויקרא רבה ל'). וא"כ בע"כ יש אל האדם להשתדל שיהיה לכבוד ולתפארת בעיני אביו שבשמים ואיככה יכנוס הוא ליום השבת מקושט ומהודר ויאכל למעדנים, ואחיו העני ישב כמתאבל ויאכל זרעונים, ואם יעשה כן ויתעלם מן העני הלא יתברר כי כל מה שהוציא בפזור על התענוגים לא בעבור להתענג על ה' כ"א לענג את עצמו, אז יאמר הקב"ה א"כ מה לך לדרוש ממני דבר בעבור ההוצאות שעשית, וזהו מתק מאמר מלוה ד' מי הוא המלוה לה' חונן דל הוא הוא פועל אשר גם גמולו ישלם לו גם מחיר ההוצאה שהוציא על עצמו ג"כ ישלם לו.
וזהו ג"כ מאמר הנביא ע"ה הלא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו אז ומבשרך לא תתעלם (ישעיה נ"ח, ז') תגמול לעצמך וישלם לך. אכן בעונג שבת נתן אל האדם סימן ואות אמת אם הוא מתענג על ד' ולא מענג את עצמו הציע לפניו תנאים, אם תשיב משבת דרכך מעשות חפצך וכבדתו כו' ממצוא חפצך ודבר דבר לגדור עצמך ביום נכבד זה מללכת בדרכים, מלעשות חפצים, מלדבר דברים שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול רק לשמור יום זה בקדושה אז יהיה בידך אות וסימן כי גם התענוגים שאתה מתענג ביום זה הוא רק בעבור עונג שבת וזהו אז תתענג על ה':
חלק ט
ובסמוך: ר' פנחס בשם ר' ראובן אמר כל מי שנותן פרוטה לעני הקב"ה נותן לו פרוטות (פי' וכי פרוטות יהיה גמולו) וכי פרוטה נתן לו והלא לא נתן לו אלא נפשו הא כיצד היה ככר ביו"ד פרוטות ועני עומד בשוק ואין בידו אלא תשעה, ובא אחד ונתן לו פרוטה ונטל ככר ואכלה ושבה נפשו עליו, אמר לו הקב"ה אף אתה בשעה שנפשך מצפצפת לצאת מתוך גופך אני משיבה לך (פרשה ל"ד, ב').
והמאמר מפליא מאד לב האדם, וכי לא מצא הקב"ה ח"ו לברכו בברכות הבלתי תלוי בקללה, לאמר שימתין עד שעה שתהיה נפשו מצפצפת לצאת מתוך גופו ואז ישיבה לו. אמנם כאשר תשכיל להבין בעומק הדברים תראינה עיניך, ותעלוזנה כליותיך איך דרכי ה' ישרים ונעימים, והמאמר הזה מלמד אותנו דעת איך הקב"ה חפץ חסד ומגדיל מעשה האדם לעשות קטנה גדולה, ואמר כי עושה מן הפרוטה כאלו נתן לו ככר, והטעם כי גם שהיה בידו ט' פרוטות אבל לא היה יכול לקנותו בהם כי הככר היה ביו"ד פרוטות ובא זה והשלים לעשרה, מגלגלים עליו את הכל וכאלו נתן לו כל הככר, ומן הככר עושה כאלו חיים נתן לו, והכל במשפט כי שבה נפשו עליו.
אמנם נחקורה נא בעומק ענין זה הלא כבר ידענו כי הקב"ה יגמול את האדם מדה כנגד מדה וא"כ גם אם נאמר שזה הפרוטה שנתן לו נתן לו חיים, כמה חיים נתן לו כמה יוכל לחיות בכח ככר זה ח' שעות או יו"ד שעות, וא"כ מגיע לו מאתו יתברך חיים על יו"ד שעות, ומה זה לפניו יתברך אם יגמול לאיש חיים על רגעים אחדים. אמנם מי כהחכם ומי יודע פשר דבר כי הקב"ה בצדקתו יעשה, ואתה תשמע ותבין כי לפעמים יזדמן שיקראו את הרופא אל החולה המוטל על ערש דוי ויבקשו מאת הרופא שיאמר להם כפי השערתו מה יהיה מחולה זה, אם יש תקוה להבריאו ולהשיבו אל איתנו, והרופא יענה ויאמר אם תעבור עליו הלילה ויחיה תדעו בטח כי יחיה מחולי זה, ועילת הדבר כי הרופא יודע כח המחלה הזאת עד כמה תוכל להתגבר, כי יש חולי שתבער ג' ימים ויש שתהיה בוערת ח' וט' ימים ויותר אין כח החולי שולטת רק הדבר נשאר עומד על הטבע מי מתגבר על מי, אם כח האדם חזק וישא ויסבול יחליף כח יחליץ עצמותיו והמחלה כליל תחלוף, ואם מזגו חלושה לא יעצור כח לנגד החולי הבוערת יגוע ויחלש, וא"כ ישער הרופא אם יתעכב החולה הזה עד למחר בטוח הוא שלא ימות מחולי זה, ואז אם היה באפשרות למצוא לקנות חיים על ח' וט' שעות ודאי היו נותנים כל אשר להם בעד נפשם כי אחר הח' שעות האלה יוכל האדם לחיות חיים ארוכים עד מאד.
הנה זה החסד אשר יעשה יתברך עם האדם כי אותן הח' שעות אשר החיה את העני הקב"ה שומר אותם וישמרהו ויחייהו בהם עד למחר ולמחר יאושר בארץ. וזהו עומק המאמר אף אתה בשעה שנפשך מצפצפת לצאת מתוך גופך אז אני משיבה לך, וא"כ ע"י מספר מעט השעות האלה יוכל להגיע לחיים ארוכים מאד והדברים עמוקים ואמתיים אל לב מבין בחכמה:
ובזה נוכל להמתיק מאמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' (תהלים מ"א, ב') אבל נבין תחלה שאלת דוד המלך ע"ה ישב עולם לפני אלהים (תהלים ס"א, ח') וביארו ז"ל (במדרש משפטים) אמר דוד רבון העולמים ישב עולמך, ובתנחומא הוסיף תיישר עולמך בשוה (עשירים ועניים) א"ל הקב"ה אם אעשה עולמי שוה (ויהיו כלם עשירים) חסד ואמת מן ינצרוהו פי' למי יעשו צדקה. וראוי להתבונן מה ענין אמת בזה כי לתשובת השאלה יספיק להשיב חסד מן ינצרהו לא אמת.
אבל דע כי רז"ל כבר החליטו ואמרו שאין לך אדם שאין לו שעה (אבות ד') היינו גם כי בכל עת אתה רואה את העשיר כי הוא מצליח והעני רחוק מכל הצלחה עד שנאמר עליו כל ימי עני רעים (משלי ט"ו, ט"ו) עכ"ז יזדמן עת שיהיה בהיפך והעני יצליח יותר מן העשיר, למשל אם תבוא אל יער גדול תמצא בו ארזים גדולים וגבוהים מאד ורחבים מאד ותמצא נטיעות קטנות נמוכות ושפלות דלים ורכים. וההבדל ביניהם כי בעת שוקטת אז הארזים הגדולים הם למעלה ראש והמה משובחים ומוצלחים לכל מלאכת מעשה, לא כן הרכים והקטנים כמאמר מה יהיה עץ הגפן מכל עץ הזמורה אשר היה בעצי היער היקח ממנו עץ לעשות למלאכה אם יקחו ממנו יתד כו' (יחזקאל ט"ו, ב'). אכן אם יעמוד רוח סערה אז יהיה להיפך כי כל עץ גבוה ומרובה בענפים יפילהו הרוח וישברהו, אבל סבכי היער והנטועים הרכים גם אם הרוח יסוער בהם על אחת שבע לא ימושו ממקומם, הרוח יטה אותם גם לארץ, וכאשר יקום סערה לדממה הם עומדים על מצבם, וא"כ דלותם ורכותם הציל אותם מן הסערה.
כן ממש משפט העניים והעשירים כי בעת אשר שלוה והשקט בעולם העשיר משופע בשפע הצלחה וכל טוב אליו יגיע והעני מחוסר מן הכל, אבל בעת אשר סערת המידת הדין בעולם אז יקויים מאמר יחלץ עני בעניו (איוב ל"ו, ט"ו) ומאמר השפלה הגבה והגבה השפל (יחזקאל כ"א, ל"ב) כאשר היה בעת חורבן בית ראשון שהשיגו האויבים את צדקיהו ואחוזת מרעהו ועשו בהם שפטים ומדלת הארץ השאיר נבוזראדן לכורמים וליוגבים (מלכים ב', כ"ח) מכל זה תראה כי אלה שני העתים הם מנהגים את העולם והם אמת וחסד וכאשר העולם מתנהג בחסד העשיר מצליח וכאשר מתנהג באמת היינו במידת הדין אז העני מצליח. לכן רצה הקב"ה לזכות זה בזה היינו בזמן החסד יכלכל העשיר את העני מאת הצלחתו שאין עתה זמן אל הצלחת העני, ובעבור זה כאשר ישמש האמת בעולם העני יגן בזכותו על העשיר וזהו חסד ואמת מן ינצרוהו. ומעתה כך אמר דוד אשרי משכיל אל דל ביום הצלחתו ובסבה זאת ביום רעה הוא זמן הצלחת העני ימלטנו ה' בזכות העני:
ומעתה ראוי אלינו להתעורר על דברי רבותינו שאמרו אין דל אלא חולה שנאמר מדוע אתה ככה דל (שמואל ב' י"ג, ד') (נדרים מ') ובהשקפה הראשונה הדבר זר מאד וכי בעבור כי פעם אחד נמצא מלת דל שפי' חולה עי"כ נבאר אין דל אלא חולה, והלא פעמים אין מספר יש במקרא מלת דל ופי' מחוסר מזון ומחיה. אבל דע כי יש בעולם ב' מיני נדיבים המרחמים על עניים, א' שאינו מרחם על העני כ"א אחר אשר יבוא אצלו לדפוק על פתחו ויספר לפניו את כל מר לבו והוא מתמרמר ומתחנן אליו, ואז יתנדב להטיב עמו, ויש משכיל אל דל היינו כי בטוב לבו הוא הולך לשאול את פי הדל שיגיד לו מעמדו וענינו, וההבדל ביניהם אין מהצורך לבאר כי כבר הוא מבואר במאמר שלפנינו, אשרי משכיל אל דל, רק הנ"מ ביניהם אם לפעמים יחלה הדל ואין בו כח ללכת לדפוק אל פתחי הנדיבים, ואז ימות בלי חמלה ואין רואה ואין יודע, לא כן המשכיל אל דל ושואל עליו תמיד אם לא יראה את העני מצוי לפניו ישאל עליו איהו ודאי ילך לבקר אותו וידרשהו לטובה.
ודע כי הב' מדות שזכרנו הנה הנם גם למעלה אחת כמו שנאמר יקראני ואענהו (תהלים צ"א, ט"ו) שנית כמו שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה (ישעיה ס"ה, כ"ד) כי הקב"ה יקדים ויהיה דורש טובתו וישקוד להטיב עמו גם בהעדר קריאתו ותפלתו, והנ"מ ג"כ כנ"ל אם יהיה ח"ו עת צרה בעולם אשר אז נאמר היערוך שועך לא בצר (איוב ל"ו, י"ט) כי אז ננעלו שערי תפלה, אז אם הוא מאותם שנאמר עליהם יקראני ואענהו הלא הישועה רחוקה ממנו, אבל אם הוא מאותם שנאמר בהם טרם יקראו ואני אענה, אשר הקב"ה דורש שלומם וטובתם, ימלטהו ה' גם עתה גם מבלעדי קריאתו ותפלתו.
ומעתה שפטו נא עם מי מתנהג יתברך במדת יקראני ואענהו, ועם מי מתנהג יתברך במדת טרם יקראו ואני אענה, באין ספק במדה שאדם מודד בה מודדין לו, כי כפי התנהגות האדם למטה כך מתנהגים עמו למעלה, ואם מדתו למטה להעלים עיניו מן העניים אם לא כאשר יבוא העני על פתחו ויתמרמר לפניו אז יתנדב בעבורו, אז גם עליו ישפטו כן מלמעלה, ואם לא יקרא לא יענה, אמנם מי שהוא משכיל אל דל ואינו ממתין שיבוא העני אליו רק יקדים טובתו אל העני גם הקב"ה לא ימתין על תפלתו ויקדים אליו טובתו וישועתו, כמאמר טרם יקראו ואני אענה, וירויח בזה בהיות ח"ו עת צרה ולא יוכל להתפלל כי שערי התפלה יהיו נעולים וכמו שכתבנו.
ומעתה מאמר דוד המלך ע"ה כך הוא אשרי משכיל אל דל ואינו ממתין עד שיבוא הדל אצלו וע"ז ביארו הנ"מ בזה, ע"ז אמרו אין דל הנזכר במאמר זה אלא חולה עני וכואב ואין בו כח לדפוק על פתחי נדיבים, ומי אשר מדתו כך שאינו ממתין עד שיבוא העני לבקש ממנו כן יתקיים בו גם ביום רעה ימלטהו ה', גם בעת שלא יוכל להשיג תשועתו ע"י תפלה יקויים בו טרם יקראו ואני אענה:
חלק י
מדרש: דבר אחר וכי ימוך אחיך הדא הוא דכתיב רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה' (משלי כ"ט, י"ג) עמד רש עם איש תככים אמר לו תן לי צדקה ונתן לו מאיר עיני שניהם ה' זה קנה חיי שעה וזה קנה חיי העולם הבא, עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה' (שם כ"ב, ב') עמד רש עם העשיר אמר לו תן לי צדקה ולא נתן לו עושה כלם ה' מי שעשה זה עני יכול לעשותו עשיר ומי שעשה לזה עשיר יכול לעשותו עני. (ילקוט תהילים כ"ב)
באור זה דע כי על מציאות עניים בעולם מצאנו ב' טעמים א' מה שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ (דברים ט"ו, י"א) לאמר כי כך עלתה במחשבה לפניו יתברך שאין העולם מתקיים כ"א על עניים, והטעם מובן מאד כי נאה לקדוש שיהיה לב האדם מיוחד אל השם יתברך לבדו, אשר ע"כ אמרו רז"ל שלא ירד המן פעם אחת בשבוע רק בכל יום למען יהיו עיני האדם צופות וכלות תמיד אל ידי אביו שבשמים יתברך, וזה משפט העני אשר בשכבו וקומו עיניו נשואות לשמים מאין יבוא עזרו, מאין תבוא פרנסתו, כי אין לפניו שום מראה מקום, לא על לחם רעבונו ולא על בגד לכסות ערותו, ואין לו להשען כ"א על אביו שבשמים, אשר ע"כ אמרו רז"ל (סוטה ה', א') אני את דכה וכמאמר פנה אל תפלת הערער כו' (תהלים ק"ב, י"ח). לא כן העשיר כי הסבות אשר לפניו ערוכות ומסודרות להביא פרנסתו והמה מבדילות בינו ובין קונו, כי כאשר תשאל אותו אם יש לך דרך להכין צרכי שבת וצרכי יו"ט הלא ישחק לדבריך כי צרור הכסף בידו. והעני כאשר תשאל אותו שאלה זאת הלא יענה ויאמר אבינו שבשמים הלא ישלח עזרו מקודש, וכן אמרו חז"ל (במדרש במדבר) הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו (תהילים ל"ג, י"ח) זה שבטו של לוי שאין להם חלק ונחלה כ"א מיחלים לחסדו שיצליח הקב"ה את ישראל והם יקחו המעשר.שפת היריעה
עוד טעם שני מצאנו על מציאות עניים בעולם הוא מה שהשיב יתברך אל דוד המלך ע"ה על שאלתו ישב עולם לפני אלהים (תהלים ס"א, ח') ובמדרש (פ' משפטים) ישב עולמך ובתנחומא הוסיף תיישר עולמך שיהיו כלם עשירים, אמר לו הקב"ה אם אעשה עולמי שוה חסד ואמת מן ינצרוהו. פי' למי יעשו צדקה ומאין יזכו העשירים אם לא ע"י העניים, ובע"כ הטעמים האלה שאמרנו גם שניהם אמת וצדק, רק ההבדל הוא כי טעם זה שאמרנו שייך רק אם העשירים צדיקים והם מפרנסים את העניים אז מספיק טעם זה חסד ואמת מן ינצרהו, אבל בדור אשר אין העשירים צדיקים אז לא שייך טעם זה ואז שייך הטעם הראשון לאמר כי העולם עומד על זכות העניים כמאמר כל העולם כלו ניזון בשביל חנינא בני כו' (ברכות יז) ולהיפך אם העשירים צדיקים אז יחלש טעם זה, כי אפשר להם להתקיים בזכות עצמם ואז שייך הטעם כדי לזכותם ביתר שאת אל נועם הדבקות בו יתברך. והנ"מ בין ב' טעמים אלה כי אותו הטעם כי לא יחדל אביון מקרב הארץ שנבראו העניים בעבור אשר כלל העולם צריך להם שאין העולם יכול להתקיים בלא עניים עכ"ז אין זה מוכרח להיות עני ולא זה עשיר, כי גם אם יהיה להיפך יכול העולם להתקיים, לא כן אם העשיר מספיק פרנסת העני והטעם בשניהם כדי שיזכו זה את זה, זה מזכה אותו בחיי שעה וזה מזכה אותו בחיי עוה"ב, אז בע"כ מוכרח שיהיה זה עשיר בעבור שיעמוד בנסיונו לפזר לעניים, ולא כל אדם זוכה למדה זאת, וגם העני מוכן להיות עני כי מלומד הוא ויוכל שאת ולא יטיח דברים כלפי מעלה, וזהו מאמר המדרש רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה' שהעשיר התנהג עם העני כמשפט לגמול חסד שהוא מהדר אחר הדל כאמרם ז"ל מ"ט פשוטה כרעי' דגימל לגבי דלת שכן דרכן של גומ"ח לרוץ אחר דלים (שבת ק"ד, א'). מאיר עיני שניהם מאיר את עיני העשיר בהמשיכו עליו ברכתו והצלחתו עוד גם בימים העתידים עליו ומאיר את עיני העני שיהיה פקוח עינים לראות הנהגותיו יתברך כי המה ישרים ונכוחים ומשים על לבו מאמר חכמינו ז"ל אין בריה שאין הקב"ה מנסה אותה העשיר מנסהו אם תהיה ידו פתוחה לעניים, ומנסה את העני אם יכול לקבל יסורים ואינו כועס ואם עמד העני בנסיונו ואינו מבעט הרי לע"ל הוא נוטל כפלים שנא' כי אתה עם עני תושיע (תהלים י"ח, כ"ח) וא"כ בע"כ הטעם כדי לזכות את שניהם ואז כבר מוכרח שיהיה זה עשיר וזה עני, אבל אם עשיר ורש נפגשו ואינו נותן לו אם כן אין דלותו של עני זה למען שהעשיר יזכה על ידו לקיים בו חסד ואמת כו' כי הלא העשיר לא יתן לו בע"כ מוכרחים לומר הטעם הראשון כי הקב"ה ברא העני לזכות עמו את כלל העולם כי אין העולם מתקיים בלא עניים. אבל כ"ז לא יספיק טעם זה רק ע"ד כלל שאי אפשר לעולם בלא עניים אבל אינו מוכרח שיהיה דוקא זה עני וזה עשיר כי אם יהיה בהיפך יהיו ג"כ עניים בעולם, ולכן עושה כלם ה' מי שעשה זה עני יכול לעשותו עשיר ומי שעשה לזה עשיר כו':
חלק יא
מדרש: כתיב ואבד העושר ההוא בענין רע (קהלת ה', י"ג) שהשיב לאותו העני בענין רע ואמר ליה לית את אזיל לעי ונגיס (עושה ואוכל) חמי שקיין חמי כרעין חמי כרסוון חמי קפדן אמר לו הקב"ה לא דייך שלא נתת לו משלך מאומה אלא במה שנתתי לו את משים בו עין רעה לפיכך והוליד בן ואין בידו מאומה מכל מה דהוה ליה (לא ישבוק לבריה ונסיב מומא לנפשיה לפיכך משה מזהיר את ישראל וכי ימוך אחיך) (פרשה ל"ד, ז').
וראוי להתבונן בדברים האלה כי אין השכל מקבל כזאת שיקנא עוד העשיר את העני ויאמר לו חמי שקיין חמי כרעין כו'.
ונקדים מאמר כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי כמו חלב ודשן תשבע נפשי כו' (תהלים ס"ג, ה') דע כי רוב בני אדם אין נפשם מתעוררת בהם להתפלא על מעשי ה' מה רבו וכלם בחכמה נעשו אחר שכבר הורגלו בהם מנעוריהם מלידה מבטן,יריעות האהל אם לא בראותם דבר שלא ראו מעולם אז יגיע אליהם מן ההתפעלות עד כי יעוררו את עצמם להודות ולהלל אל הבורא ית"ש. אמנם בני ציון המצויינים מעוררים את עצמם ומברכים בכל יום מאה ברכות באין מעורר ובאין מקיץ, ויתנו שבח אל בורא הכל יתברך על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי, כמו הברכות המסורות בידינו מעת קימת האדם ממטתו על עמידתו ועל הליכתו ועל לבישתו וכסותו על כל צרכי חיותו.
וזהו מה שאמרו ישראל זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו (שמות ט"ו, ב') כי בעת ההיא אשר נבקע הים וגם לעיני בשר נראו הגדולות והנפלאות הנוראות אשר עשה ה', נתעוררו גם הערב רב לשורר את השירה ולהודות לה', אכן ישראל אמרו הלא אנחנו מיוחדים אליו יתברך להודות לו תמיד כמאמר אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי (תהילים ל"ד, ב') לא כמשפט האנשים האלה אשר בראותם מנהגים כמנהגי הטבע אינם נותנים לב להודות בלתי כאשר יראו נפלאות חדשות היוצאות מהיקש הטבע, אבל אצלנו נאמר חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך (שיר ז', י"ד). וזהו נועם מאמרם זה אלי כאומר אין זה דבר חדש אצלי כי כבר הורגלנו באלה וכאלה מאבותינו, ועכ"ז – ואנוהו, וזהו אלהי אבי וארוממנהו. אמנם הנ"מ בזה כי כבר ידענו שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים וכאשר אין אנחנו מתעוררים להודות על הישנים מה הקב"ה עושה מגרה בנו צרות ורעות ואח"כ הוא מציל אותנו למען נודה את שמו יתברך עליהם כמבואר במדרש (פ' בשלח) כי גירה יתברך את פרעה בעבור שהתאוה לתפלתם שנאמר הראיני את מראיך השמיעני את קולך כו' (שיר ב', י"ד). לא כן אם אנחנו מודים ומשבחים גם על הישנות אז הקב"ה מניח אותנו בטוב ובשלוה ואנחנו נודה על העבר ונבקש ונתפלל על העתיד שיהיה גם כן כמו העבר.
וזהו כן אברכך בחיי מאמר כן מורה על החפץ שהוא כן כמו שהיה וזהו כן אברכך בחיי פי' על זאת אברכך על שהוא עתה כמו שהיה באין חדשות כלל.יריעות האהל ובשמך אשא כפי להתפלל על העתיד שיהיה גם כן על דבר זה, וזהו כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ועם כל זה - ושפתי רננות יהלל פי, כי זה משפט המכיר טובה גם כי עם הטובות הישנות כבר הוא מורגל עכ"ז תמיד לא יחשו המזכירים את ה':
וכמה גדול כח ההרגל בבני אדם עד שכבר נאמר עליהם השוה ומשוה קטן וגדול. באור הדברים דע כי כבר כתבנו בספר המדות (ברביעי לשער אהבה) אשר לא כפי מחשבות המוני האנשים החושבים ודנים כי העשיר מבלה כל ימיו בשמחה וישבע נחת בשבתו על סיר הבשר ולא יבצר ממנו שום תענוג, ולהיפך העני כל ימיו יעברו ביגון ושבר רוח. ובאמת לא כן הדבר, כי אם תאבה לתת לב על העניים תמצאם על מעמד השמחה הרבה זמנים יותר על זמני השמחה אשר יזדמנו אל העשיר, כי העשיר ע"פ רוב יעברו ימיו בעצב ועברה וכעס ענינו, וכבר נזדמן בעולם הרבה שאמרו כאותו שאמר אחרי אשר סיפר כבוד עשרו והונו וסגולתו ורוב בניו אמר וכל זה איננו שוה לי כו' (אסתר ה', י"ג) ויגדל בעיניו המעט אשר יגרע מכבודו עד שלא ימצא רפואה למכתו, אבל העניים אנחנו רואים אותם בעתים רבים שמחים ועליזים בטוב לב וימלאו פיהם שחוק ולשונם רנה, וזהו השוה ומשוה קטן וגדול וכמו שיתבאר לפנינו.
דע כי רבותינו ז"ל אמרו שלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק, מדת הקב"ה אינו כן מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק (סוכה מ"ו, א'). באור זה דע כי הקב"ה נטע ערבות כל חפצי עוה"ז על שדה ההעדר הקודם להשגתם כמו ערבות המאכל הלא שרשה פתוח אלי הרעבון הקודם כמאמר נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק (משלי כ"ז, ז') וכן ערבות השתיה סבתה הצמאון הקודם, וכדומה כל סוגי הערבות יהיו רק לפי החסרון והריקות שקדם אל הבעלים, וע"כ אל העני ימתק מאד לחם רעבונו אחר אשר ישיגנו די השיב נפשו ומה גם כאשר ימצא מאכל מבושל יהיה אצלו לעונג. ולהיפך העשיר אשר כל היום תמיד אין שלחנו חסר כלום הלא כל המאכלים הערבים העולים על שלחנו נחשבים בעיניו רק כמו לחם ומים אצל העני, וא"כ כל מי שהוא עני ביותר העידון מצוי לו יותר כי הלחם יערב אליו הרבה יותר מערבות המטעמים אצל העשיר וכל מה שתשיג ידו למעלה מן הלחם יחשב לו למעדניםיריעות האהל ולכן כאשר יראה העשיר את פני העני וייטיב נגדו כאלו הוא אוכל מעדנים כל ימיו הוא קורא תגר לאמר חמי שקיין חמי כרעין כו', וכל רצונו לדון אותו שאינו צריך ליטול ונוטל, והקב"ה אומר לו לא דייך שלא נתת לו משלך מאומה אלא במה שנתתי אני לו את משים בו עין רעה. ר"ל אני זכיתי אותו שיערב לו כל מאכל אשר יאכל להשיב נפשו ויתעדן בכל מה שתשיג ידו מהדברים שהמה הכרחיים אל המשכת החיים, אם אוכל ואם משקה ואם מלבוש, ואתה מכניס בו עין רעה, לפיכך - והוליד בן ואין בידו מאומה לא מציאות הטוב אשר חלקתי אל העשירים, ולא ערבות המאכל אשר חננתי ואשר זכיתי אל העניים לעדן נפשם, כי המה דלים ורקים מכל טוב מכבר מנעוריהם ולכן אליהם יערב גם הלחם כי מאכלי העשיר אינם יודעים, לא כן הבן העשיר הזה כי נתגדל על שלחן אביו שהיה מלא תענוגים ונפשו יודעת מטובות ותענוגות בני אדם, לכן יפה נאמר עליו והוליד בן ואין בידו מאומה לא הטוב והעושר, ולא הערבות והעונג בלחם רעבונו כי איככה יערב לו מאכל עניים אחר שהוא נתגדל בין המון התענוגים.
וזהו מאמר המדרש מכל מה דהוה ליה לא ישבוק לברי' ונסיב מומא לנפשיה פי' אך זאת לבד תהיה ירושתו שלא יערב לו כל מאכל וישאר לפניו רק הצואר הרע ויהיה קרח מכאן וקרח מכאן (ועוד לנו דברים בזה בקול יעקב קהלת על מאמר עושר שמור לבעליו לרעתו) וזהו שסדרו לנו אנשי כנסת הגדולה ז"ל מברך שביעי ומניח בקדושה לעם מדושני עונג זכר למעשה בראשית (ברכה מעין ז') ר"ל כי הקב"ה שקל בפלס שלא יהיה נעדר ערבות וטעם המאכלים אשר נתן הקב"ה בכל אחד, לכן צוה לעמו שלא יתעסקו בתענוגים כ"א בשבתות ובימים טובים ובזה לא יתקלקל אצל האוכל שום מאכל גם אם יחיה אלף שנים פעמים. וזהו כלם ישבעו ויתענגו מטובך, ומענגיה לעולם כבוד ינחלו, טועמיה חיים זכו, וזהו לעם מדושני עונג זכר למעשה בראשית כלומר שלא ישתנה אצלנו שום מאכל מטעמו וערבותו, ומה שאמרו חמדת ימים אותו קראת כי כבר מבואר בחכמי אמת ע"ה כי בחינת שבת משפיע לכל השבוע שפע ברכה, כמאמר הזוהר הקדוש כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא דשביעאה תליין אשר ע"כ אנחנו מזכירים שבת בכל ימי השבוע היום יום א' בשבת שני בשבת כו' וזהו חמדת ימים אותו קראת כי כל הימים חומדים את היום הנכבד הזה:
חלק יב
מדרש (שם בסמוך): תני בשם ר' אליעזר נקמתן של ישראל ביד עניים דכתיב וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא (דברים ט"ו, ט') נקמתן של אדום ביד ישראל שנאמר ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל (יחזקאל כ"ה, י"ד)שפת היריעה ר' אבהו בשם ר' אליעזר אמר צריכים אנו להחזיק טובה לרמאין שבהם שאלולי הרמאים שבהם כיון שהיה אחד מהם תובע בידי אדם והוא מחזירו ריקם מיד נענש למיתה שנאמר וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, וכתיב הנפש החוטאת היא תמות (שם י"ח, ד') (פרשה ל"ד, ט'-י').
לפי הדרש הזה ראוי לבאר מלת היא שהיא עתה כשפת יתר, כי לפי פשט המקרא מלת היא נמשכת יפה לדברי התחלת המאמר הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה, הנפש החוטאת היא תמות להורות כי לא יקח כפרו נפש אחרת, רק נפש החוטאת היא עצמה תמות, וכמו שסיים בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן כו' אבל לפי דברי הדרש הזה מלת היא אך כשפת יתר כי די היה לאמר הנפש החוטאת תמות.
ולבוא אל הבאור נבאר תחלה מאמר והיה בך חטא, כי יותר מהנכון היה שיאמר וקרא עליך אל ה' וחטאת, אבל מאמר והיה מורה כאלו הדבר כבר מזומן לפניו. אמנם יתבאר יפה על דרך שבארנו מאמר (פ' נצבים) פן יש בכם שורש פורה ראש כו' והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כו' והמורם מדברינו שם כי בעוה"ז אין העונש על החוטא בעצמו, כי העולם נידון בדרך כלל, וכל ישראל ערבים זה בזה והכל לפי רוב המעשה, וע"פ רוב הצדיקים והישרים המה מעונים וסובלים יסורים בעון הדור שאחרים חוטאים והמה טהורים ונקיים וכל עולה לא נמצא בהם, וכמשפט הזה הוא מה שיתודע לעתיד גלוי לכל העמים כמאמר אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם כו' והוא מחולל מפשעינו כו' וה' הפגיע בו את עון כלנו (ישעיה נ"ג, ד'-ו'). זה שאמר המדרש נקמתן של אדום ביד ישראל פי' מה שראוי לאדום, ישראל סובלים אשר ע"כ הבטיח הכתוב כי לעתיד לא יהיה כן רק ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך (דברים ל', ז') כי בעצם וראשונה ראויות האלות רק אל החוטאים בעצמם. וזהו ג"כ נקמתן של ישראל ביד עניים פי' כי העניים סובלים בעד הכלל.
ומעתה לא יפלא עוד בעיני העשירים מה שהם מוכרחים לסבול עול פרנסת העניים כי הלא העניים סובלים יותר עול של אחרים, כי מה שאחרים חוטאים העניים סובלים. וכי תשאלך נפשך על עילת הדבר מפני מה דיבר יתברך את ישראל בלולאות הערבות שיהיה זה נענש על חטאיו של זה, דע כי זאת היתה מחכמתו יתברך הנדיבה, כי נדיב נדיבות יעץ להקל חמת המידת הדין ולהקטין העונש, ממש על דרך בעל חוב ברח ונתעלם מאת פני בעלי החובות הנושים בו, ונשאר אחד שהיה ערב בעדו ונתפס הערב בעבור החובות תחת הלוה, אבל עכ"ז לא ידקדקו עמו שיפרע להם עד פרוטה אחרונה אחר כי נפשם יודעת מאד כי לא לקח מידם כל מאומה, ובאין ספק יפטרו אותו אם יתן להם למחצה לשליש ולרביע, לא כן אם היו משיגים את הלוה בעצמו ודאי לא היו מוותרים לו כל מאומה.
כן ממש היתה עצתו יתברך בעבור קיום העולם להעלים ולהבריח את החוטא מנגד עיני מידת הדין ולהעניש את הערב, ועל הערב לא ישפוך המידת הדין העונש כ"כ בשצף קצף, אחרי כי הוא אינו חייב מאומה ואינו נענש כ"א בעבור עון אחרים. אבל כל זאת אם אנחנו מרחמים על העניים, אבל כאשר העלם יעלימו עיניהם מלחמול על העני, ויקרא אל ה' ויצעק לאמר מה זה אני נופל מכל דברי, ומה חרי האף הגדול הזה עלי, ואחר שתתעורר המידת הדין ויבוקש הדבר וימצא כתוב כי העון והחטא הוא אך בחבירו לא בו, וד' הפגיע בו עון אחרים, וזהו - וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, כלומר הלא החטא בך, ולמה אצלו יהיה העונש וזהו שאמרו צריכים אנו להחזיק טובה לרמאים שאלולי הרמאים שבהם כיון שהיה אחד מהם תובע כו' והיה מחזירו ריקם מיד היה נענש כמשפט הראוי אל הבע"ח עצמו והיה נענש למיתה.
וזהו שהביאו ב' הכתובים הנ"ל שנאמר וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, כלומר בעצמך תענש בעבור חטאתיך ועונותיך, אבל תדע כי אם בעצמך תענש על חטאתיך ודאי יעשו בך דין גמור כמה שכתוב הנפש החוטאת היא תמות פי' אם היא בעצמה תקבל העונש הלא יהיה משפטה למות משא"כ אם נושאים ונותנים רק עם הערב לא יגזרו עליו עונש מיתה רק עונש ממון שיסבול חבלי עוני:
חלק יג
ובגמרא: שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה אמר להם צאו וראו מה פירש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד (תהלים קי"ב, ט') (ב"ב י', ב').
באור המאמר דע כי נותני צדקה יהיו על ג' פנים א'. שיתן הנותן ליד המקבל והמקבל רואה את הנותן והוא מתבייש ממנו, ב'. שיתן לו בדרך הלוואה ואח"כ ישמט ידו ממנו, ג'. שיפזר מעותיו לפני המקבל טרם בואו והמקבל לוקט ולוקח אותם כמוצא מציאה וענין הפקר. וההבדל ביניהם כי הראשונה אליה וקוץ בה כי המקבל מתבייש מהנותן הב' הוא ענין מעולה שכן נאמר טוב איש חונן ומלוה (תהילים קי"ב, ה') שמקבל ממנו בדרך הלוואה אולם בהעטיף הזמן ולא יתבע אותו הלא ידע כי צדקה היתה ולא הלוואה, אבל אם פזר נתן לאביונים צדקה זאת תעמוד לעדשפת היריעה ואין למעלה ממנה. אכן המתנדב אשר יתנהג כן ירגז עליו יצה"ר ויציע לפניו טענות ואמתלאות, א'. כי כאשר יסתיר מעשיו הוא מונע את עצמו מכבוד ויקר כי לא ידע אדם מצדקותיו ולא ממדותיו ואיך יכבדוהו אנשים. ב'. יציע לפניו ויאמר כי יש מצוה גדולה לגלות מעשיו כמו שמצאנו בדברי רז"ל נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה בשביל שתתקשט מדת הדין בעולם שאם יאמר לך אדם למי שהוא רוצה להעשיר מעשיר כו' יכול אתה להשיבו ולומר לו יכול אתה לעשות כמו שעשה אברהם אבינו (בראשית רבה נ"ה) וא"כ גם אתה אם היו מעשיך נראים ונגלים לעיני אנשים הלא ממך יראו וכן יעשו. לזה השיב אמרי אמת שיאמר ליצרו, מה שאתה דואג על העדר הכבוד קרנו תרום בכבוד גם שתהיה הצדקה בסתר, ומה שאתה דואג על תרעומות הרשעים על הצלחת הצדיקים אמר מה לך בכך, רשע יראה וכעס, ומה שתאמר כי עי"כ יתאוו גם הרשעים לעשות כמעשה הצדיקים כי מהם ראו וכן יעשו ע"ז אמר תאות רשעים תאבד, כלומר אין חפץ להקב"ה שיתאוה הרשע לעשות מע"ט בעבור ראותו הצלחת הצדיק. וכמו שמצאנו מאמרם ז"ל (בראשית רבה ט') מפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים שלא יהיו הרשעים אומרים כלום הצדיקים חיים אלא שהם מסגלים מצות ומע"ט אף אנו נסגל מצות ומע"ט נמצאת עשיה שלא לשמה: