אור ברסלב

אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ

אמור

קדושים

חלק א

ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם כו' (כ"א, א') גמרא: להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות קי"ד, א').

ונזכיר לזה מאמר המדרש (ריש פרשתנו) אמור אל הכהנים ואמרת ובמלאכים נאמר בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין כו' העליונים שאין בהם יצה"ר במאמר אחד יש די אבל תחתונים שיש בהם יצה"ר בשתי אמירות והלואי יעמוד.

וראוי לתת לב על מאמר זה אם מאמר אחד לא יועיל כאשר יהיה ב' מאמרים ודאי יועילו הלא לא רחוק מאמר א' מב' פעמים, וכך היה ראוי לומר תחתונים שיצה"ר שולט בהם בדבורים הרבה והלואי יעמוד.

ונקדים לבאר מאמר רבותינו ז"ל כל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הקב"ה כאלו קבלה מהר סיני שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך לי' יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב (קידושין ל', א'). ואשר אחזה אנכי בהבנת ענין זה על דרך שאמרו חז"ל שייפה לכל אחד ואחד אומנותו (ברכות מ"ג, ב') וכבר ביארנו כי ע"כ לא אמרו שייפה לכל איש להיות כי ייפה יתברך את הדרך לפני איש ואיש כ"א בהיותו יחידי והוא יושב בדד אבל בהיותו איש יחד פני רעהו יהיה מבחין מאד את מעשיו ואת תהלוכותיו כי על עצמו התאוה מטעת אותו להוליכו בתוהו לא דרך ואומר מותר כי אנוס הוא מצד התאוה הגוברת עליו, אבל על רעהו אין עמו תאוה כי איך יתאוה ראובן שיחטא שמעון כי זה משפט התאוה שלא תשלוט באדם על זולתו כ"א על עצמו. לכן יפה אמרו שייפה לכל אחד ואחד בהיותו יחידי אז יערב לו מעשהו אבל כאשר יביט ויתבונן ממנו ולהלאה ויראה בחבירו המעשים אשר עשה הוא אז ייטיב לראות בעין האמת ויבין כי ברע הוא. אשר ע"כ אמר החכם ע"ה עיניך לנוכח יביטו (משלי ד', כ"ה) ממך והלאה להתבונן על מעשי זולתך ואח"כ ועפעפיך יישירו נגדךיריעות האהל אז תוכל לשפוט נגד עצמך (וכמו שנתבאר למעלה פרשת בראשית ופרשת קדושים ובספר המדות בשמיני משער אהבה) וכמאמר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ועוד ותפארת לו מן האדם (אבות ב'). להורות שלא תחשוב שיהיה לתפארת רק לעין שכלך לבד בעת שתעשה אתה את המעשים אבל עליך לבחון את המעשים בעת אשר חבירך עושה אותם (עי' מדרש שמואל)

ומעתה עמוד והתבונן כי קל חומר הדברים ומה אם כאשר יראה מעשים הבלתי הגונים באדם אחר ידע ויבחון את רעתם וגנותם כש"כ על בניו אשר יוליד, על עצמו ובשרו כמה יכאב לבבו וכמה יתמרמר בראותו בבנו דרך אולת דרך עקש ונלוז עליו הלא ישקוד בחמלה רבה ויתירה להישיר לפניו הדרך לקיים בו מאמר חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. וא"כ יצוה אמרו כל המלמד את בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני כי בהר סיני עמדנו בלא יצה"ר כמאמר ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (יבמות ק"ג) וקבלו התורה והמצות באהבה גדולה ונפלאה, רק אח"כ חזרה זוהמתן ומאז אין לב האדם שלם לאהוב את התורה בכל לב מסבת היצה"ר המחשיך את עיניו בקנאה ותאוה וכבוד וכדומה, ואין לנו שעה שיהיה לבבנו שלם כ"א בשעה שאנחנו מלמדים ומיישרים את בנינו כי אז לבבנו נכון ונאמן עם האלהים שע"כ הוא מייסר את בנו להשריש בו רוח דעת ויראת ה'. וזהו שהביאו ז"ל שנאמר והודעתם לבניך כו' וכתב הרמב"ן ז"ל על מאמר זה וז"ל כי האב לא יעיד שקר לבנו ולא ינחיל אותו דבר הבל ואין בו מועיל אבל בכל עוז ובכל מאמצי כח ישקוד בטובתו והצלחתו להגיעהו אל האושר והשלמות ואז הוא ממש בבחינה כאלו קבלה מהר סיני, וזהו והודעתם לבניך כו' וסמוך ליה יום אשר עמדת בחורב היינו בלב שלם, וזהו - להזהיר גדולים על הקטנים כי אז יהיה לבבו שלם עם התורה וכמו שנתבאר.

וזהו מאמר המדרש העליונים שאין יצה"ר שולט בהם במאמר אחד יש די אבל התחתונים שיש בהם יצה"ר בשתי אמירות והלואי יעמוד, רמז על האמירה השניה אשר היא באה להזהיר הגדולים על הקטנים והאמירה הזאת ודאי תהיה כמאמר אמרות ה' אמרות טהורות (תהלים י"ב, ז') והלואי יעמוד שיהיה נשאר עומד בלב שלם ורוח נכון כאשר היתה באמנה אתו בעת אשר הורה את בניו כן יקום וכן יהיה לעולם והבן:

עוד יתכן בבאור בשתי אמירות והלואי יעמוד, כאשר נתעורר תחלה על מאמר ואמרת אליהם כו' אשר מלת ואמרת היא מלה מהופכת מעבר לעתיד ע"י הוא"ו והלא לא קצר לשון הקדש לכתוב דבר דבר על אפניו עבר במקום עבר עתיד במקום עתיד. אמנם המלך החכם ע"ה ביאר לנו ענין זה במאמר שלם וזה דברו תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו (משלי כ"ה, י"א) דבר הוא המלה שהוראתה על הענין המדובר, והאופן הוא הבאור, וכמשפט האופן כן יהיה הדבור והלשון לבאר את האופן. כי אם האופן פשוט עבר אמתי או עתיד אמתי יאמר הכתוב ג"כ דבור פשוט עתיד אמת, אבל אם האופן מדברים מתהפכים מעבר לעתיד או להיפך יאמר עליו ג"כ מלה המתהפכת להורות על הענין המדובר, וזהו דבר דבור על אפניו. הוא מה שאמר הנביא ע"ה מי בכם יאזין זאת יקשיב וישמע לאחור מי נתן למשסה יעקב כו' הלא ד' זו חטאנו לו (ישעיה מ"ב, כ"ד). כי אם יאמר רופא מומחה לאחד אל תאכל שומים ובצלים וכדומה מדברים החריפים שמהם תבוא למחלה מסוכנת, אם יאמין לו וימנע עצמו מלאכול ולא יחלה הנה תהיה השמיעה לפניו, כי היה נזהר מן המקרה טרם בואה, אבל אם לא ישמע לדברי הרופא ויאכל ויזיק לו, אם אמנם הרופא לא פעל מאומה באזהרתו אחר כי הסכל הזה לא עשה כדברי עצתו, ואכל וקלקל לעצמו, אבל עכ"ז הלא פעל אל החולה ב' דברים, א'. האמונה בדברי הרופא וידע מעתה מאין באה אליו מחלה זאת. ב'. כי אחרי הכשלו בעברו את דברי הרופא אם עוד הפעם יזהירו הרופא על דבר הלא מהיום יהיה פקוח אזנים יקשיב ויאזין ינצור וישמור (עי' רש"י על מאמר אחרי מות שני בני אהרן כו' עד השני זרזו יותר מן הראשון), נמצא פעולתו לאחריו להבין, אחר עשותו ואחרי עברו עלי דברי הרופא ויחלה ויפול למשכב יחקור למפרע מאין באה לו מקרה זאת. וזהו - מי בכם יאזין זאת יקשיב וישמע לאחור, לאמר אחר שכבר באה עליכם הצרה הזאת להבין עכ"פ למפרע מי נתן למשסה יעקב כו' הלא ה' זו חטאנו לו. והם הם השתי אמירות שרמזו ז"ל האמירה ראשונה להזהיר אותו תחלה שלא יעשה הרע פן ירע לו באחריתו, ואם האמירה הזאת לא תספיק לו כי לא ישמע דבר האזהרה אז מהצורך להמתין ואח"כ בעשותו הרע ויתחרט אז בהצר לו תאמר לו שנית ולא יותר, ובהאמירה השנית אין מהצורך ג"כ להרבות אליו דברים רק להזכירהו לאמר וכי לא כך אמרתי לך. ומעתה הנה אופן הדבור הב' ענינו רק להפך הדבור מן העבר לעתיד לאמר הלא אמרתי אליכם אל תחטאו כו', וזה רמוז במלת ואמרת מלה מהופכת מעבר לעתיד גם אתה תעשה מן העבר עתיד ותזכיר אליו ענין העבר:

חלק ב

מדרש: דבר אחר אמור אל הכהנים הדא הוא דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד (תהלים י"ט, י') אמר ר' לוי מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקדוש ב"ה זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה לא ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות ואיזו זו פרשת המת כו' (פרשה כ"ו, ו').

והדברים מפליאים מאד מה ענין ההפלגה במצוה זאת אשר לאהרן עד שיאמרו ז"ל מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקדוש ב"ה זכה ונתנה לו הפרשה הזאת כו' למה לא זכה כך בכל הפרשיות אשר נאמרו לאהרן, כמו תרומות, ומעשרות, ובכורים, ומתנות חזה ושוק וכדומה. מה ענין ההפלגה כ"כ בפרשת המת הלא דבר הוא.

ולבוא אל באור המאמר נבאר תחלה דברי הכתוב שהביאו ז"ל הדא הוא דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד, ונזכיר לזה מאמר אין לו להקב"ה (בעולמו) בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד (ברכות ל"ג, ב') אשר מלת בלבד כבר נראה כשפת יתר. אבל דע כי הנביא ע"ה אמר בתוכחתו מה אעשה לך אפרים מה אעשה לך יהודה וחסדכם כענן בקר וכטל משכים הולך (הושע ו', ד') אשר בהשקפה הראשונה לא ידענו ענין המשל השני, כי המשל הראשון חסדכם כענן בקר הוא מכוון יפה אל הנמשל להורות על דבר שאינו מתקיים כמו שזכרו ז"ל ענני דצפרי (תענית ו', ב') אבל וכטל משכים הולך מה פחיתות יש בזה שהולך בבקר, הלא זה הוא טבע הטל לרדת ולנוח כל הלילה והוא זמן הטל, ובבקר זמנו ללכת כי אינו לצורך.

אבל דע כי כבר אמרו חז"ל בספר הזוהר אית בר נש דדחיל מקב"ה בגין דיחון בנוהי ולא ימותון, או דדחיל מעונשא דגופא או דממוניה ועל דא דחיל ליה, ואית בר נש דדחיל מקב"ה בגין דדחיל מעונשא דההוא עלמא ועונשא דגיהנם, ואלין לא עקרין דיראה אינון, אבל יראה דאיהי עקרא למדחל בר נש למאריה בגין דאיהי רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין כו' (בראשית י"א, ב'). ההבדל בין ב' היראות האלה, כי הירא את ה' שלא יחסר לחמו או בריאותו או מסבות הרעות והקללות אשר הגיעו עליו, ועל ידיהם נתעורר ליראה את ה' אשר בידו רוח כל בשר איש, הנה בהניח לו מצרותיו ישתה וישכח רישו, וישכח יראתו ישמן ויבעט. הנה היראה הזאת היא ממש כבחינת הטל שאין הטל שוהה על פני האדמה כי אם בעתותי לילה ובהיות הבקר אעבור והנה איננו, כן היראה הזאת לא תשלוט באדם בלתי בהיותו במחשכים בין נבכי תהומות רעות וצרות, וכאשר יאיר ה' את עיניו ותזרח עליו שמש ההצלחה וישיג ברכה אז יסיר יראתו ממנו, וזהו ענין המשל וכטל משכים הולך. ולזה הזהיר אותנו דוד המלך ע"ה יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו (תהלים ל"ד, י') ר"ל כאשר לא יחסר לכם דבר עכ"ז תיראו מפניו היא היראה האמתיתיריעות האהל אשר קראוהו יראת המעלה מרוממותו וגדולתו דאיהו רב ושליט, והיראה הטהורה הזאת אינה תלויה בדבר וע"כ תכון לעד, כי אין לה סבה אחרת רק כבוד ה' ואלהותו ורוממותו. מה שאין כן היראה החיצונית אשר היא משותפת ומעורבת בסבת המקרים שעליו מהחולי והעוני ושארי העונשים הנה המוחלט הוא כי בסור הסבה יסור המסובב, כמשפט אל ענין התלוי בדבר בטל הדבר בטל הענין. וזהו יראת ה' בהיותה טהורה בלא שום תערובות רק יראת כבודו יתברך ואז עומדת לעד, וזהו אין לו להקדוש ב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד, פי' למעט יראות אחרות המשותפות עם סבות. והנה ידענו אשר יש ג' דרכים לפני האדם איך לדחות את היצה"ר מאת פניו, ושתהיה יראת ה' על פניו, והם מבוארים בגמרא (ברכות ה') אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש כו' יזכיר לו יום המיתה אשר ע"ז אמר שלמה המלך ע"ה טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה (קהלת ז', ב'). ועכ"ז היא מדרגה פחותה מאד כי מדוע אינו מוצא הצלה לעצמו רק בבית אבל, ואינו דוחה היצר מעליו בעסק התורה והמצות, כאשר ספרו רז"ל (ברכות ל"א) אמרי ליה רבנן לרב המנונא כו' לישרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן אמרי ליה אנן מה נעני אבתרך א"ל הי תורה והי מצוה דמגני עלן. והיינו כי רב המנונא ברצותו לעורר אותם אל היראה תפס בקצה האחרון אמר ווי לן דמיתנן אמרי ליה אתי מה נעני אבתרך, א"ל הי תורה והי מצוה דמגני עלן כלומר מי יתן והיה כחנו גדול כ"כ שיספיק לנו עסק התורה והמצוה (מוסב על ק"ש) ובב' רפואות האלה לבד היינו נרפאים ממחלת היצר, ולכן כאשר ב' הסגולות האלה אינם אתנו בשלימות בהכרח אנחנו צריכים אל הרפואה השלישית ווי לן דמיתנן וטוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה. וזה שהעירו אותנו חז"ל על שהזהיר יתברך את אהרן ובניו שלא יזדקקו למתים, והלא הוא הדרך אשר ממנו תוצאות היראה והמוסר ע"כ ביארו ז"ל אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו הדא הוא דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד. כי הוא אינו צריך לבקש לו סבת להעיר א"ע אל היראה ואל המוסר, כי כבר הוא מובטח אשר היראה הטהורה האמתית היא תעמוד לעד. וז"ש ר' לוי מיראה שנתירא אהרן מלפני הקב"ה זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו ולא מבניו כו' ומה לו ליראה החיצונית (והשלמת הדברים עיין בקול יעקב בסופו באבל כבד):

עוד יתכן בזה בהזכיר דבריהם ז"ל: בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא (מלאכי ב', ה') בריתי היתה אתו החיים והשלום שהיה (אהרן) רודף שלום בישראל ואתנם לו מורא וייראני שקבל עליו דברי תורה באימה וביראה ברתת ובזיעה (ויקרא רבה פרשה ג', ו').

דע כי כבר אמרו ז"ל כשישראל עולין גדוליהן עולין עמהן וכשהן יורדים גדוליהן יורדין עמהן (שמות רבה מ"ב) ממש על דרך שר גדול אשר למלך, כאשר ילך למלחמה וינצח ויצליח וכל חיל הלוחמים יתגדלו ויתעלו גם השר ההוא יעלה עמהם, ובהיפך כאשר יפלו במלחמה ונוקשו ונלכדו אז גם השר נשפל בעיני המלך. כן עם בני ישראל כאשר מתגדלים בא"י ובביהמ"ק צריכים הם למלך, ושרים, וכהן גדול שופטים ושוטרים, ושרי הצבא, אבל בזמן החורבן ואנחנו גולים בארץ אחרת ביום הזה חסרנו כל אלה, לא כהן ולא נביא לא שר ולא שופט: ומעתה נחקורה נא במשפט השרים אשר יקחו פרס מאת המלך זה יקחו רק כל זמן שהם משרתים את המלך אז יאכלו בלחמו, יחגרו במלבושיו, יתעטרו בתכשיטיו, אשר לכסף לכסף אשר לזהב לזהב. אמנם כאשר נשלם לו זמן העבדות ויפטרהו ללכת לביתו אז מסיר מעליו הבגדים החמודים ההם והמה נשארים באוצר המלך, אכן אם השר הזה עשיר ומעולם לא התעטר בתכשיטים רק משלו היה הכל, אז בצאתו לחפשי ודאי יקח כל בגדיו עמו.

הנמשל לפי מה שביארנו לא נתן יתברך גדולה לגדולי ישראל רק בעבור ישראל, א"כ בחורבנם הוסר הצניף הטהור מעל הגדולים ונאבדו ממנו המתנות כהונה, לזאת אמרו חז"ל על אהרן ע"ה כי מתנה זו לנפש לא יטמא בעמיו לא היה ענין תלוי כלל בהדור רק ביראתו הגדולה. וז"ש מיראה שנתירא אהרן מלפני הקב"ה זכה ונתנה לו פרשה זו שאינה זזה ממנו ולא מבניו כו', היינו גם לאחר החורבן כי המעלה הזאת היתה משלו ומבחינתו העצמית לא מסבת הדור, וכמו שנתבאר לפנינו כי אהרן לא היה צריך לעורר את לבבו ביראת העונש ללכת אל בית אבל לזכור יום המיתה, כי בו נתקיים מאמר הנ"ל הי תורה והי מצוה דמגני עלן וכמו שנתבאר למעלה. וזהו בריתי היתה אתו החיים והשלום היינו המתנה הנזכר לנפש לא יטמא, כי חיים הוא היפך המיתה, וכן שלום היינו הגוף עם הנפש יתלכדו ולא יתפרדו. ואמר הטעם מדוע יהיה זה לו ברית עולם - ואתנם לו מורא וייראני, היינו בעבור מוראו הטהורה לא בעבור הדור ומפני שמי נחת הוא תמיד כן המעלה הזאת לא תפסק ממנו בשום זמן:

ודע כי מאמר תורת אמת היתה בפיהו הוא להפליג השבח הסמוך לזה, בשלום ובמישור הלך אתי כי לכאורה אין זה חידוש שהיה אהרן רודף שלום והיה משנה כמה פעמים מפני דרכי שלום הלא זה כל אדם יכול לעשות כן. אמנם באמת הדבר לא כן הוא, כי כאשר יבוא הרודף שלום אל אחד מהמתקוטטים ויאמר לו דע כי חבירך מתמרמר ומתחרט מאד על אשר הכעיס אותך ועל אשר הקיל בכבודך וכבוד בית אביך ועתה הוא שוקד ומבקש אהבתך, ודאי לא יאמין לו ולא יאזין לקולו גם אם הוא איש אמת, בלתי אותו שהוא מכיר היטב ומנוסה בכך שאינו משנה דבריו בשום אופן, ומפיו ישמע הדברים האלה יקבל דבריו עד שיעשה שלום עם חבירו. וזה היה הדבר הנפלא באהרן תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו הוחזק לאיש אמת בכל בית ישראל, לכך אם בא אהרן אל אחד ואמר לו כך היה מאמין בו אמונת אומן גם כי היה הדבר רחוק מאד מלהאמין, ועי"כ בשלום ובמישור הלך אתי.

והדרך לזה פקח עיניך וראה במדרש פרשתנו בסמוך למאמר הנ"ל שמואל אמר אל שאול קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך ואח"כ כאשר העלה אותו שאול ע"י בעלת אוב אמר לו ויתנה לרעך לדוד אמר לו שאול ולית הללו מילין קדמייתא דהוית אמר לי כד הוית גבי הוית אמר ונתנה לרעך הטוב ממך וכדון את אמר לי לרעך לדוד, אמר ליה כד הוינא גבך הוינא בעולם דשקר והוית שמיע מהי מילין שקרין דהוינא דחיל מנך דלא תקטלונני, וכדון דאנא בעולם דקושטא לית את שמיע מני אלא מלין דקשוט (פרשה כ"ו, ז'). אשר לכאורה אין באור למאמר זה מה זה שאמרו בתשובת שמואל כד הוינא גבך בעלמא דשקר הוות שמיע מני מלין דשקר, אשר מהראוי היה שיאמר אמינא לך מלין דשקר, כי שמיעת השומע הוא דבר הנמשך אך מדברי המשמיע. וכמו כן מה שסיימו ז"ל וכדין לית את שמיע מני כו' ג"כ ראוי היה לומר לא אמינא לך אלא מלין דקשוט כי כאשר המשמיע ישמיע דבר אמת ישמע השומע דבר אמת, וכאשר יצא מפי המשמע דבר שקר אז ישמע השומע דבר שקר, ורז"ל העתיקו הענין מאת המשמיע ותלוהו אך בהשומע. אמנם דע כי דרך החכם האמתי כי צרופה אמרתו מאד גם במקום שמותר לשנות מפני השלום עכ"ז הוא נוצר על דל שפתיו שלא להוציא דבר שקר מפיו, בלתי כי בחכמתו יביע אומר הנושא ב' פנים ויתן מקום אל השומע שיטעה בדבריו, עד שיחשוב את הרצוי בעיניו, אבל אתו עמו כוונה אחרת. וכמ"ש הגאון רמ"ע מפאנו נ"ע (מאמר אם כל חי חלק א' פרק ז') בבאור מאמר ויאמר לי המלך מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה אין זה כי אם רוע לב ואירא הרבה מאד ואומר למלך המלך לעולם יחיה מדוע לא ירעו פני אשר העיר בית קברות אבותי חרבה כו' (נחמיה ב', ב'-ג'). וז"ל כבר למדונו חכמים כדברי דניאל כשהיה לפני נבוכדנצר אמר חלמא לשנאך ופשריה לערך (דניאל ד', ט"ז) שכלפי השכינה נאמר כן, וכן אני אומר בדברי נחמיה כשאמר ארתחשסתא מדוע פניך רעים כו' וכתיב ואתפלל אל אלהי השמים ומה היתה תפלתו, הדברים עצמם שהיה אומר לפני המלך היה לבו לשמים, המלך לעולם יחיה, מדוע לא ירעו פני אשר העיר כו' חרבה כו' וכן באסתר אם מצאתי חן בעיני המלך כו' עכ"ל. עי' של"ה ביאר בזה מאמר כה תאמרון לאדוני גם לעשו לכן שלח מלאכים ממש שיוכל לשלוח על ידיהם דברי תפלה, וגם דברי רצוי לעשו, עם לבן גרתי משתמע לתרי אפי כפשוטו – לעשו, ולשמים - תרי"ג מצות, ויש מזה הרבה בדברי חז"ל אבל יארכו הדברים.יריעות האהל

ומעתה יפה דייק המדרש ואמר הוית שמיע מני מלין דשקר, גם כי שמואל לא הוציא שקר מפיו ח"ו כי הוא לא אמר רק לרעך הטוב ממך, ושאול ע"ה היה לו מקום לטעות ולחשוב דבר שקר, כי שאול חשב בפי' מאמר זה כי בידו לבחור את הטוב לו ואת הישר בעיניו להמליכו תחתיו, וא"כ היה מתנחם כי ימסור המלכות ליד יהונתן בנו, אבל אח"כ כאשר העלה אותו על ידי בעלת אוב אז אמר לו בפי' במראה ולא בחידות ויתנה לרעך לדוד ולא נתן לו עוד מקום לטעות, וזהו וכדין דאנא בעלמא דקושטא לית את שמיע מני אלא מלין דקשוט. אבל שמואל ע"ה כלפי עצמו לא היה דבר שקר בפיו ח"ו גם בהיותו בחיים, רק בחכמתו השמיע דבריו באופן שיסבור בהם השומע כפי חפץ לבבו.

וזה היה כחו וגבורתו של אהרן שהיה אומנותו שהוא רודף שלום בין הבריות, ועם כל זאת הפליג מעלתו תורת אמת היתה בפיהו כי התלמד מנעוריו שלא לדבר רק אמת ועולה לא נמצא בשפתיו, ועכ"ז בשלום ובמישור הלך אתי שלא לדבר שקר, ולעשות שלום בין אנשי הריב זו אומנות גדולה וכבדה במאד מאד (ועי' בחלק ראשון ריש פרשת חיי ביתר באור).

חלק ג

מדרש: אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי שש שנים היו אותן גחלים עמומות בידו של גבריאל כו' אמר לו הקב"ה יש בהם בני אדם שעושים צדקה אלו עם אלו שנאמר וירא לכרובים תבנית יד אדם תחת כנפיהם (יחזקאל י', ח') מי מעמיד העליונים והתחתונים הצדקה שעושים ביד (פרשה כ"ו, ח')

הוסיף המדרש על הצדקה מלת ביד שהיה די לומר הצדקה שעושים, ואולי כוונת המאמר להורות גם על המדרגה הפחותה מאד גם כי יזדמן שיתנדב הנותן ויתן צדקה ממעותיו וכל מה שיש לו הוא גזל מה שגזל מאת אחרים, עכ"ז הלא הוא עושה צדקה בידו כי הוא משיגה ליד העני, והוא עתה כמו שליח ממי שהמעות שלו, כמאמר חז"ל ניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה ועכ"פ בידו עושה טובה עתה אל העני.

אמנם אצל העושה מצות צדקה בטהור ידים ומה שנותן משלו הוא נותן, יחס הכתוב מעשהו אל הלב כמאמר אשר ידבנו לבו. וזהו שהכפיל הכתוב ואמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך (דברים ט"ו, ג') כי תחלת מעשהו ראוי לבוא מנדבת הלב כי לבו נכון עם ה'. ופה מדלג המאמר על הנדיבות אשר בלב אחר אשר אינו שלו יקל עליו לפזר ממון אחרים. וזהו גם כן שאמר דניאל לנבוכדנצר וחטיך בצדקה פרק ועויתך במחן ענין (דניאל ד', כ"ד) לאמר אף כי הממון של גזל עכ"ז תעשה אל העניים טוב וחסד, כי מה לעני אם הממון של הנותן עצמו או של אחרים עכ"ז עתה הוא משיג הדבר מיד זה שהביא לו. וזהו מאמר מי מעמיד כו' רק הצדקה שעושים ביד גם היא פועלת הרבה:

חלק ד

קדושים יהיו לאלהיהם, ולא יחללו שם אלהיהם כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קודש כו' וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך כו' (כ"א, ו').

ובהשקפה ראשונה נראים הדברים כפולים ומכופלים ובאין ספק לא כתבה התורה הקדושה שפת יתר.

אמנם לבוא אל הבאור נזכיר מאמר ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע (דברים כ"א, ה'). ונקדים לבאר מאמר רז"ל במדרש (סוף תזריע) צער גדול היה למשה בדבר הזה אמר כך הוא כבודו של אהרן אחי להיות רואה הנגעים, אמר לו הקב"ה ולא נהנה ממנו כ"ד מתנות כהונה במתלא אמרי דאכל בהדי קולא ילקה בהדי קילא (פרשה ט"ו, ח') והמאמר צריך באור.

אמנם דע כי כבר התבאר אשר שפע כל קהל ישראל באה רק ע"י שבט לוי, על ידי עבודת הקודש שעליהם, עולותיהם, וזבחיהם, ונשיאות כפיהם היו כמקבלים פרס מאת אבינו שבשמים בעבור כל ישראל, וכאשר השלימו מעשיהם כראוי עשו פרי למעלה להריק שפע ברכה ורב טוב לבית ישראל. וראוי היה להם שיקבלו חלק בטוב הנשפע על ידיהם כמאמר המדרש ממתים ידך ה' (תהילים י"ז, י"ד) מה גבורים הם אלו שנטלו חלקם מתחת ידך ה' ואיזה, זה שבטו של לוי חלקם בחיים אלו קדשי מקדש כו' קדשי הגבול (ויקרא רבה פרשה ג', ו') ר"ל על שהם היו האמצעים אל הורדת השפע לכן חלקם בחיים, היינו בין כלל החיים היה חלק השבט הזה להעניק אותם כ"ד מתנות, וכאשר קלקלו מעשיהם גרמו דלות וקללות בעולם והרי הדלות הם קטטות ומריבות כמאמר כד משלם שערא מכדא נקיש ואתא תיגרא (ב"מ נ"ט). וכמאמר (בראשית רבה פ"ט) בזמן שהשנים יפות אהבה ואחוה בעולם והן הוא אומר ישאו הרים שלום ובזמן שהשנים רעות גופן של בריות מעלה חטטין ושתין. וכבר ידענו כי הדברים האלה באים בעון לשון הרע ועין הרע כמבואר (מדרש ריש מצורע עירובין ט"ו, ב') וע"כ היה מהצורך להם להטפל בנגעים ולראות כל המנוגע מסבת החלק והגרם שלהם, כ"א הם היו זהירים וזריזים בעבודתם בקודש שתהיה עבודתם שלימה כרצונו יתברך הלא היו פועלים רב טוב לבית ישראל בכלל, ובפרט עתה כאשר נגעים באים בע"כ עבודתם אינה מטוהרה.

וזהו שהשיב יתברך על שאלת משה אהרן אחי יטפל בעצמו בנגעים אמר לו הקב"ה כ"ד מתנות יכול הויא ליטול.יריעות האהל וזהו מאמר ונגשו הכהנים כו' כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשמו ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע גם המריבות והקטטות גם הנגעים ומיני הצרעת הכל על פיהם יהיה כי הם אך פרי הדלות והעדר פרנסת הבריות.

ומעתה נבוא אל באור הכתובים שלפנינו קדושים כו' וקדשתו כו' כי הנה כאשר יצוה השר על אנשי עירו לתת אל אחד מהתושבים הגר עמהם כך וכך בכל שבוע לפרנסתו ופרנסת בני ביתו, יהיה הדבר קשה מאד בעיניהם, לאמר אם האיש הזה מצא חן בעיניך להגדיל חסדך עליו מדוע לא תפתח לו אתה את אוצרך הטוב ויקח פי שנים. אכן אם השר הזה נבדל מעמו מאד אם בלשונו ואם בעסקיו כי הוא מתכבד ויושב בדברי משכיותיו וגנזיו עד כי אין לבוא שעריו לא להביא לפניו מתנה ולהקריב לפניו אשכר, וכן בהיפך אין ביד מי לגשת אליו לבקש ממנו תשואות חן, והאיש הזה לבדו הוא יודע את לשונו ומדבר כלשון השר וכלשון עמו, אשר על פיהו יכולים כלם להתקרב את פני השר, אז לא יכבד עליהם משא פרנסת האיש הזה אבל יערב להם מאד להעניק אותו מברכת ידם, כי נפשם יודעת מאד הטובה הנפלאה הנמשכת אליהם מסבתו, כי יחיו בצלו להיותו האמצעי ביניהם ובין השר אם בהביאו לפניו מנחתם ובהשמיעו אל אזניו תחנתם ומשאלתם, ואם בעבור שיקבל מיד השר בעבורם כל חפצי תשובתם.

על דרך זה ממש בא הכתוב לבאר כי אם יקשה בעינינו את אשר צוה ה' אותנו על כ"ד מתנות כהונה בעבור שהכהן נשא חן בעיניו כמאמר אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך כו' (תהלים ס"ה, ה') יעלה בלבנו קושיית קרח ועדתו. אבל אם נעמוד על האמת כי אין ביכלתנו לא שיקובל קרבן מידנו אליו, ולא לקבל מידו ההשפעה אשר בו נחיה אז יבינו ויבחינו מאד מעלת הכהנים הנגשים אל ה', כמאמר והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל (במדבר י"ז, כ'). וזהו קדושים יהיו לאלהיהם, ולא יחללו שם אלהיהם כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים, היינו כי הם מקריבים ומגישים את ה' מידנו ליד המקום ב"ה (וגם לחם אלהיהם הם מקריבים הוא הורדת השפעה למעלה להקריבה אלינו, אבל במאמר וקדשתו לא הזכיר אשי ה' רק כי את לחם אלהיך הוא מקריב) ע"כ והיו קודש.

ועוד דע לך טעם אחר שיערב עליך לתת חן וכבוד אל הכהן כי הלא כל שפעת חיותך קיומך ופרנסתך וברכתך והצלחתך הכל בא לך רק ע"י האמצעי הזה אשר הוא כסלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו, היינו כל סוגי השליחות נעשה על ידו, אם בהגישו מנחה בצדקה מלמטה למעלה, ואם בהיפך להריק שפע הברכה מאוצר העליון ולהגישה מלמעלה למטה. וזהו שהכפיל ואמר - וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא תואר על ההשפעה האלהיתי בדרך כלל כי בה נחיה הוא מקריב ומגיש מידו יתברך לידנו, ע"כ קדוש יהיה לך לקדשם ולכבדם במתנות ושארי ענינים, וזהו שביאר דוד המלך ע"ה במאמר הנזכר אשרי תבחר ותקרב שזה נאמר על הכהן שבחר בו הקב"ה והקריבו אליו, כי על ידו נשיג ב' פעולות טובות, א'. ישכון חצריך וא"כ נקל בידנו להקריב קרבן לה' כי ע"י הכהן יעלה הקרבן מלמטה למעלה ב'. כי ע"י הכהן נשיג הברכה מלמעלה למטה וזהו נשבעה מטוב ביתך כו':

חלק ה

שור או כשב או עז כו' מדרש: הדא הוא דכתיב צדקתך כהררי אל (תהילים ל"ו, ז') מה ההרים ראוים להזרע ועושים פירות כך הצדיקים עושים פירות ומטיבים לעצמם ולאחרים שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיה ג', י') (פרשה כ"ז, א').

ונבאר תחלה מאמר דוד המלך ע"ה נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו כו' און יחשוב על משכבו יתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס (תהלים ל"ו, ב'-ה') אשר לדעתי כל יסוד מאמר זה ללמדנו דעת ודרך תבונות איך להתרחק ואיך להנצל מיצר הרע. כי הנה רבותינו ז"ל אמרו שהיצה"ר מתחלתו הוא קטן ואח"כ הוא נעשה גדול כאמרם מתחלה היצה"ר דומה לחוט של בוכי' ולבסוף כעבות העגלה (סוכה נ"ב) עד שיהיה קשה מאד לפרוש ולהנזר ממנו, ואנחנו קבלנו מפי רז"ל במדרש: עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי וכו' (מיכה ו', ג') אר"י בר' סימון אמר הקב"ה עשרה מיני בהמות מסרתי לך שלשה ברשותך וז' אינן ברשותך לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי אליכם להתייגע בהרים להביא לפני קרבן מאלו שאינן ברשותך אלא ממה שברשותך הדא הוא דכתיב שור או כשב או עז כו' (פרשה כ"ז, ו'). וא"כ יקשה איך הטריח יתברך אותנו לכבוש היצה"ר וכל התאוות שהם גדולים וחזקים כמות.

והנראה בזה עם מה שכתבנו למעלה (פ' ויקרא) על מאמר הגמרא (ברכות י') מה הקב"ה יחיד בעולמו אף הנשמה יחידה בגוף (עי' ויקרא רבה ד') והנשמה מכלכלת דרכיה ע"י המחשבה והשכל והדבור ויט לה עזר על זאת מפי סופרים וספרים ע"פ התורה אשר יורוה ועל המשפט אשר יאמרו לה תעשה, וכחות היצה"ר אינם בלתי ע"י כלי הגוף ואינם רק כחות דמיונות כמו הקנאה, והתאוה, והכבוד, שאינם רק דמיונות שוא בלא טעם וריח והדבור אין בהם לפתות את האדם בדברי שכל וענין חכמה, ואז כאשר יתן אל רעיוניו ואל עשתונותיו לחשוב מחשבה טהורה, כמו לחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה, אז כהנדוף עשן כן ינדוף ויהדוף את הדמיונות אשר עברו עליו, וימחה את שמם מעל לוח לבו שלא יעשו רושם בו כל מאומה, וזה יקל על האדם מאד.

ומעתה קטטת היצה"ר וקלותו וגדלו וכבדותו כך הוא - למשל מי שלוחם עם חבירו וחרבו בידו יכולת בידו לנצח את חבירו, לא כן אם חבירו יקח חרבו מידו אז יכפל כח חבירו עליו ולא יהיה לו מנוס ממנו.

הנמשל כי החכם הוא חגור תמיד חרבו על ירכו כמאמר לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר (ברכות ה') וא"כ בהזדמן אליו התעוררות מכחות דמיונות מכח התאווני והכעסני, מיד יעשה בחכמתו ויתחיל לעיין במחשבתו שכר עבירה כנגד הפסדה וינצל כצבי מיד ובקלות מאד. אמנם אם תמתיק בפיו רעה עד שתתגבר בו תאותו עד שיצייר אותה בשכלו ויטה המחשבה והדבור ג"כ אל התאוה שישלימו הם את תאותו אז נאבדו ממנו כל כלי מלחמתו.

וזהו נאם פשע לרשע ר"ל כאשר הרשע הגביר תאותו כ"כ עד אשר הכניס התאוה אל כח הדברי עד אשר ינאם נאם וידבר בחטא ופשע אני מחליט עליו כי אין פחד אלהים לנגד עיניויריעות האהל כי החליק אליו בעיניו כו', ר"ל מתחלתו לא היה קשה עליו להלחם ולעמוד על נפשו כי רק החליק אליו בעיניו ויוכל להעצים עיניו מראות ברע, אבל כאשר דברי פיו און ומרמה כאשר כבר הגיע הפשע אל כח הדברי אז חדל להשכיל להיטיב, און יחשוב על משכבו ואח"כ יתיצב ג"כ על דרך לא טוב ואח"כ רע לא ימאס (עי' למעלה ריש תזריע), והמופת על זה שכל גודל היצה"ר וחזקו הוא מסבת האדם עצמו אשר יתן לו מקום ליכנס אל דבריו פנימה הלאה הלאה (עיי' פרשת בראשית מה שכתבנו בבאור לפתח חטאת רובץ בשם אדמו"ר הגאון החסיד רבינו אליהו מווילנא נ"ע) והעד - כי הלא יש ויש כמה דברים העומדים ברומו של עולם ואין שליטת היצה"ר עליהם כל מאומה, כמו אכילת השקץ והעכבר וכדומה ממאכלות האסורות, או היתעורר היצה"ר באדם לחטוא בהקרבנות שיפגלם, או לעשות בהם פסול אחר, ואם היה רצון הקב"ה להכביד העבודה על האדם באין ספק היה שולט על הכל בשוה, אבל באמת חלילה לאל מרשע, כי לא ברא היצה"ר להעיק לבריות ח"ו ולא ברא אותו כ"א לתיקון העולם להמשיך האדם אל הדברים שהם מוכרחים לקיום העולם, ויאכל וישתה לקיום גופו לבד.

וזהו צדקתך כהררי אל מה ההרים ראוים להזרע ועושים פירות כך הצדיקים עושים פירות ומטיבים לעצמם ולאחרים כי לא יקחו מהעוה"ז רק להחיות נפשם ואת הנותר יוותרו לפרנס את אחרים, וכל זה יקל על האדם כאשר יתנהג בארחות החכמה וכאמרם בסמוך עמי מה עשיתי לך כו' לא הטרחתי עליכם כו' להתייגע בהרים להביא לפני קרבן כו', אבל כל הכבדות אשר על האדם האדם עצמו עשה לו זאת וכמו שביארנו. (ועי' עוד מה שכתבנו מזה בפרשת פקודי על מדרשם ז"ל כל אלין דאבוה ואני אמרתי לריק יגעתי והבן).

ראה נא מה שסיפר הכתוב בהנשים המקטרות לאלהים אחרים ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו (ירמיה מ"ד, י"ז). כל המאמר הזה יצא עתק מפיהם היפך מדרכי החכמה והקבלה אשר רוב טובה מונעת השלמות מן האדם וטוב לאדם אם לא יקח מן העולם רק ההכרחי ואת המותר יחרים כמאמר מלי כריסא זני בישא (ברכות ל"ב) ואלה האנשים אמרו הלא אנחנו נשבע לחם ועכ"ז ונהיה טובים כו', והוא שקר מבואר כי כך הוא דרכה של תורה פת במלח תאכל כו', עד אשריך בעוה"ז כו' כי גם בעוה"ז יהיה טוב לך כי זה כלל גדול לא הטרחתי עליכם כו' כמאמר עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי:

חלק ו

מדרש (סמוך להנ"ל): הדא הוא דכתיב עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי (מיכה ו', ג') אמר ר' אחא ענה בי וקבל שכר ולא תענה ברעך עד שקר (פרשה כ"ז, ו').

עיין מה שכתבנו בבאורו בספרנו כוכב מיעקב בהפטרת פרשת בלק:

חלק ז

ובסמוך: ר' לוי פתח הן אתם מאין ופעלכם מאפע וכו' (ישעיה מ"א, כ"ד) הן בלשון יוני הוא אחד אמר הקב"ה אומה אחת אתם לי מאומות העולם מאין מאותם שכתוב בהם כל כו' כאין נגדו ופעלכם מאפע אמר ר' לוי כל פעולות טובות ונחמות שהקב"ה עתיד לעשות עם ישראל אינם אלא בשביל פועה אחת שפעיתם לפני בסיני ואמרתם נעשה ונשמע תועבה יבחר בכם אותה תועבה שכתוב בה עשו להם עגל מסכה מאותה תועבה הביאו לפני קרבן שנא' שור או כשב או עז כו' (פרשה כ"ז, ז').

וטרם נבאר המשכת דבריהם נבאר תחלה מאמר כל פעולות טובות כו' אינם אלא בשביל פועה אחת שפעיתם ואמרתם נעשה ונשמע. והנראה כי כוונתם ז"ל בזה נמשכת אל מה שאמרו (למעלה בסמוך) א"ר ירמיה בר' אלעזר עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו הדא הוא דכתיב כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (במדבר כ"ג, כ"ג), והרצון בזה עם מה שכתבנו למעלה (פ' ויקרא) על מאמר המהולל ברוב התשבחות אשר כל המעשים טובים וכל המדות הישרות אשר בבני אדם של הקב"ה הם שנאצלו ממנו והרחמים והחסדים אשר תמצא בהנבראים המה מושפעים ובאים מיוצר הכל ב"ה אשר זרע ואשר נטע חסדיו בעולם ונתן רחמים בלב האב לרחם על בנו ואיש על רעהו והמקבל טובה יודה את הנותן ויהללהו בשערים אבל מדי דברו בו זכור יזכור להודות את המטיב העליון ב"ה המאציל הכחות החמודות האלה ונטע סגולות יקרות כאלה בלבות בני אדם. וזהו המהולל ברוב התשבחות כלומר כל התשבחות אשר נשמע מפי המהללים ומודים אל המטיבים עמהם כלם אך כבודו יתברך מהולל בהם וכמו שכתבנו שם באורך.

כלל העולה מדברינו הנ"ל כי כל פעולות טובות אשר בבני אדם וכן השבחים והתהלות אשר ישתבחו בהן בעלי המדות טובות והצדיקים השרידים בעם כלם הם של הבורא המאציל העליון ב"ה ואין לאדם חלקו המיוחד לו כ"א הבחירה לבדה כמאמר ובחרת בחיים (דברים ל', י"ט) ועל השאר כבר אמרו הבא לטהר מסייעין אותו (יומא ל"ח, ב') וזהו מאמר עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת כל מי שפעל עם אל כלומר שנשתתף עם הקב"ה כביכול כי הוא המאציל והעוזר האמתי הנותן לאדם כח לעשות חיל עכ"ז יבוא ויטול שכרו:

ודע כי הדברים האלה גם שלא נאמרו בלתי על פרטי בני אדם, עכ"ז תדע כי גם הכלל כיוצא בהן כי מעת שקבלו על עצמם לסבול עול תורה על שכמם גם שזה הוא ענין למעלה מכח אנושי, מעת ההיא והלאה ה' עוז לעמו יתן. וכבר רמז דוד המלך ע"ה במאמר מבואר אשר לעתיד יודו גם העמים אשר נתנו כתף סוררת אל התורה הנה אז יודו האמת ויאמרו כי אם היו שומעים ומקבלים אותה בתחלה ודאי היה הקב"ה מסייען לקיים אותה כמו שנאמר יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך (תהלים קל"ח, ד'). כלומר יודו לך כי אלו שמעו אמרי פיך היו זוכים ג"כ לשיר בדרכי ה' היינו לקיים התורה והמצות (עי' קול יעקב שיר השירים על מאמר קמתי אני לפתוח לדודי) כי גם ישראל היו חלושים לזה המעמד, רק הנותן לעיף כח הוא נתן להם כח לעשות חיל וזאת הרויחו לעצמם רק ע"י טוב בחירתם שענו ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה. וזהו כל פעולות טובות ונחמות שהקב"ה עתיד לעשות עם ישראל אינם אלא בשביל פועה אחת שפעיתם ואמרתם בסיני נעשה ונשמע כלומר אין לכם חלק בו כ"א הדבור לבד. וזהו מאמר ויאמר לי עבדי אתה (ישעיה מט, ג') כלומר השפיע בי כח ועוז לעבוד עבודת הקודש ולעשות כל מה שעשיתי ותאר את ההשפעה הזאת ע"ש אמירה כי כל השפעתו יתברך כן הוא כי הוא אמר ויהי:

ומעתה נבוא לבאר המשך המאמר, אך נקדים מאמר המשורר ע"ה שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך כו' ובת צור במנחה פניך יחלו עשירי עם כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה לרקמות תובל למלך בתולות אחריה רעותיה מובאות לך (תהילים מ"ה י"א-ט"ו) אשר רז"ל דרשו מאמר זה (ריש פ' לך) על אברהם אבינו ע"ה. והנה המשורר ע"ה דיבר הדברים האלה על דרך משל ומליצה, ונבין תחלה המשל ואח"כ נעמיק להתבונן בענין הנמשל, וגם אנחנו נבחור לקרב הענין על דרך דמיון לעשיר גדול היה צריך לקחת אשה וראה בתולה בעלת מעלות טובות ומשובחות אצל עני אחד, וקרא אותה אל ביתו וידבר על לבה שיקח אותה לו לאשה, אבל אמר לה כי הוא צריך תחלה ללמד אותה כל סדר ההנהגה הראוים לה מעתה, והתחיל מסדר לפניה ויאמר דעי בתי כי נפשך ריקה דלה ועניה ואביך עני ודל וכל משפחתך דלים ורקים, רעבים וצמאים ובחוסר כל, והיה דרכך עד היום להחניף את השכנים שתהיה רגילה אצלם בכדי שתוכל לשאל מהם דבר, אם איזה כלי או מאכל או משקה ושארי חפצים שלא היה יכולת בידך להשיג, היית דורשת ומבקשת מהם, ומהיום הזה והלאה אין לך עוד לעשות כאלה כל כבודך שתשבי בביתך כמאמר כל כבודה בת מלך פנימה (תהילים מ"ה, י"ד), ולא תצאי ממפתן חצרי וטירותי החוצה, והנערה בשמעה זאת נבהלה מאד ותאמר איך אוכל להיות שכולה וגלמודה כאסיר אל בור, הן זה דרך בני אדם להיות מעורב עם אנשים, ויען ויאמר חלילה לי זאת לסגרך היום הזה בביתי אשר לא תראה אדם עוד, כאותם אשר בבתי כלאים החבאו, רק ההבדל הוא כי עד עתה היה דרכך להשכים ולהעריב לדפוק על פתחי נדיבים כמשפט הדלים, ומעתה יהיה הדבר בהיפך כי כלם יהיו משכימים לפתחך, זה לדרוש בשלומך ולהשתעשע עמך, וזה יבוא וישאל ממך טובה יותר ממה שהיית שואלת ממנו.

הנמשל דע כי אנחנו מוזהרים להיות מרוחקים מטובות זמניות מדומיות ואין מהראוי אלינו לקחת מפרי עוה"ז כ"א ההכרח מה שלא יספיק בלעדו, כמאמר כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל כו' (אבות ו') וכל ישענו וחפצנו וכל מחמדינו ראוי להיות רק כמאמר משיח ה' אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' כו' (תהילים כ"ז, ד'). וכאשר תשים עינך ולבך תראה אשר הרבה מגדולי הצדיקים היו מוכללים בכל שפע טוב העוה"ז והעושר והכבוד הכל לפניהם כי כן חפצו יתברך להטיב לטובים ולישרים בלבותם, רק ההבדל הוא בין הצדיקים והרשעים ממש כדברי המשל הנ"ל, כי הרשעים רודפים אחר הטוב להשיגו לא כן הצדיקים כי הטוב משתוקק אליהם להתלונן בצלם כמאמרם ז"ל בהאבנים שהניח יעקב תחת מראשותיו זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו וזאת אומרת כו' וכמאמר ויקם השדה והמערה תקומה היתה לו.

וכן אמרו (בילקוט) ויתנו לנו שנים פרים ויבחרו להם הפר האחד (מלכים א' י"ח, כ"ג) אותו שעלה לשם האלהים בא בעצמו אל אליהו ואותו הפר שעלה לשם הבעל נתקבצו כל נביאי הבעל ד' מאות וחמשים איש וכלם לא יכלו לזוז רגלם מן הארץ עד שאמר לו אליהו לך עמהם כי שמו יתברך מתקדש גם על ידך.

ועל דרך כלל אמרו רז"ל: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי לו (אבות ו'). כלומר שהעולם ומלואו רודף אחריו כמאמר ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך (דברים כ"ח, ב') לא שיהא לך מהצורך לרדוף אחריהם כהרודף אחר הכבוד כו' רק ובאו עליך כל הברכות האלה מעצמם והשיגוך. וכמאמר על פי הגורל תחלק נחלתו (במדבר כ"ו, נ"ו) ואמרו ז"ל שהגורל היה קורא ואומר אני של פלוני. וזהו מאמר כי תקדמנו ברכות טוב תשית לראשו עטרת פז (תהלים כ"א, ד') מאמר כי תקדמנו מורה על האמור כי הטוב יבחר בך טרם תבחור בו אתה ובטרם תחפוץ אותו, כי זה לשון קדימה בלה"ק בב' בני אדם והקטן מקדים א"ע לקבל פני הגדול, וזהו ג"כ מאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב כו' ובחרת בחיים (דברים ל', ט"ו-ט"ז) ומדוע לא הזכיר את שניהם לאמר ובחרת בחיים ובטוב, יען וביען כי הטוב יבחר בך ע"ד כי תקדמנו ברכות טוב, רק חיים שאל ממך וזהו ובחרת בחיים.

ומעתה מליצת המשורר ע"ה נתבארה יפה אף נעים שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, וכל זה לרמז אל האדם הרוצה להתדבק ולהסתופף בצלו יתברך שהוא צריך לעזוב כל הדברים אשר התרגל בהם מלידה מבטן ולבל ידאוג כי א"כ יהיה נעזב ומשולח מכל. ע"ז ביאר לו כי הדבר בהיפך ויתאו המלך יפיך וכדברי המדרש (ריש פ' לך): לייפותך בעולם ובת צור במנחה פניך יחלו עשירי עם כי כל הטובות אליך יבאו ואתה תשב ותתלונן רק באהלי תורה כי כל כבודה בת מלך פנימה כו' אבל לרקמות תובל למלך בתולות אחריה רעותיה מובאות לך:

ומעתה נבאר המשך לשון המדרש אך נחזור אל דברי המשל הנ"ל אשר התנה העשיר עם האשה אשר לקח, ותאמר אליו האשה מדוע לא יזדמן כן בשארי בני אדם להתנות תנאים כאלה בעת ההתקשרות, ויאמר לה כי מי שנתגדל בין עשירים אינו צריך לתנאים כאלה כי למוד הוא בכך לחיות חיי כבוד ונחת, לא כן הנערה הזאת אשר בתולדתה היא מבין עניים ונתגדלה בין עניים ודלים ועתה היא עלתה פתאום על גפי מרומי ההצלחה ונתגדלה עד מאד היה מהצורך אליה להתלמד ולהתרגל בלמודי הכבוד ונימוסי הפאר והיופי.

וזהו מאמר הקב"ה לישראל הן אתם מאין מאותם שכתוב בהם כל כו' כאין נגדו כלומר שורש שלכם דל ורזה מאד ופעלכם מאפע, כלומר כי לשעה קלה העליתי אתכם על כל רק בעבור דבור אחד שאמרתם לפני בסיני נעשה ונשמע, וא"כ כפי השורש שלכם הלא אתם למודים לבחור בטוב עוה"ז ועתה הלא נכנסתם עמי בברית מה שראוי אליכם להיות גוי קדוש, כהני ד' תקראו, משרתי אלהינו, וראוי אליכם א"כ לעזוב ולמאס בכל המון הבלי התענוגים ולא תבחרו בכל טובות עוה"ז ומחמדיו, ולא תאמרו כי א"כ תהיו חסרים ונעדרים מכל טוב ע"ז אמר כי לא כן הדבר רק הטוב יבחר בכם, לא כאותן אשר עשו את העגל בעבור היותם נמשכים אחר העבודה הנהוגה בארץ אשר יצאו משם החושבים כי ההנהגה מסורה ביד מערכת השמים אשר עי"כ התנהגו מאז לעשות טלסמאות מצורות הכוכבים והמזלות ועשו את העגל מכוון למזל שור אשר בהמזלות, כמו שכתב האבן עזרא (פרשת תשא), ואצלכם לא כן הדבר כי כמו אשר הדורשים אל צבאות השמים ואל המזלות יחפצו להשיג מהם הטוב המיוחד ומושפע מכל מזל ומזל כן המזלות יבקשו וירדפו להמשיך שפעתם אל הנזיר מהם ונבדל מעבוד אותם כי הם משתוקקים להתקרב רק אל העובד אלהים. וזהו תועבה יבחר בכם אותה תועבה שכתוב בה עשו להם עגל מסכה מאותו שור תביאו לפני קרבן:

אמנם דע כי ההבדל בין הרודף אחר הטוב ובין מי שהטוב רודף אחריו הוא קדימת הזמן כי אם יסבב סבות וירדוף בהם אחר הטוב יוכל להשיגו במהרה לא כן בישועת ה' נאמר הוחילי לאלהים כו' (תהילים מ"ב, ו') וכאמרם ז"ל עשה דברים לשם פעלם כו' (נדרים סב) וסוף הכבוד לבוא.

אכן שלמה המלך ע"ה העיר אותנו כי עכ"ז טוב לאדם להשליך כל טוב עוה"ז מנגד שלא להתאמץ ולבקש סבות למהר השגתו ולהקדים את בואו וזה אשר אמר נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ', כ"א). ונמתיק הענין ע"פ משל לעני שהיה מהלך בדרך לקבץ מנדיבי עם והיה מתגורר כמה שנים בדרך, נטפל אליו עני שירד מנכסיו ונתדלדל זה ימים לא כבירים, וילכו שניהם יחד ונתארחו בבית אכסניא אחת אשר הבעה"ב היה מפורסם למכניס אורח גדול שמו מאד, והיו יושבים ג' או ד' שעות ומצפים שיתנו להם לאכול ולא נתנו לפניהם, ויאמר אליו העני החדש למה אנחנו מחשים וממתינים כל כך נלך ונבקש את בעל הבית שיתן לנו לאכול, ויגער בו העני הזקן (כי הוא היה בקי בדבר) ויאמר לו שים יד לפה עד שיקראו אותנו אל הלחם, בתוך כך באו אנשים סוחרים אל הבית ויתנו קול לאמר מהרו ותנו לנו לאכול ולשתות, וילכו מהרה וישימו לפניהם לאכול ויתנו להם כל אשר שאלו, והאיש הזה משתאה מחריש לאמר למה לא אעשה גם אני כן, והזקן סותם את פיו שלא ידבר מאומה, ואח"כ כאשר הלך הבעל הבית לאכול אז אמר אל העניים האלה קומו אכלו בלחמי, וישבו עמו ויאכלו וישתו וייטיבו לבם וילינו בטוב, ויאמר העני הזקן לחבירו מה זה חרדת עלי לדחוק השעה ולא כך אמרתי לך שיגיע העת ויתנו גם לנו לאכול, וזה משיב ואומר עכ"ז מדוע נשתניתי מן הסוחרים הלא הם מהרו ובקשו וניתן להם, ויאמר אליו הזקן הלא למחר תראה הבדל גדול בינך וביניהם, וישכימו ממחרת ללכת לדרכם והנה הבעה"ב יושב עם הסוחרים לחשוב חשבונו עמהם כמה מגיע בעד לחם, וכמה בעד בשר ודגים, וכמה בעד יין ושכר, אז אמר לו הזקן ראה עתה אם ראשיתך היה מצער היית יושב ומצפה ומייחל לחסדו והתחסד עמך ולא תשמע קול נוגש ותלך מאתו בשלום, ולהיפך הסוחרים שמהרו עצמם לבקש תפקידם עתה ראה נא את החשבון הערוך לפניהם.

הנמשל מבואר במאמר שלפנינו נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך, לאמר הן אמת כי יזדמן נחלה הממהרת לבוא תיכף אחר הבקשה אבל ואחריתה לא תבורך כי תהיה צריך לתת דין וחשבון על כל טובה שתשיג מטובות עוה"ז. כמאמר חז"ל (אבות ג') החנות פתוחה והחנוני מקיף כו' והגבאים מחזירין כו' לא כן הצדיקים שמואסים בטובות עוה"ז כ"א הטוב רודף אחריהם כמו שכתבנו למעלה על אחריתם נאמר יבוא שלום ינוחו על משכבותם בשלום ואין מחריד להם דבר לא ישמעו קול נוגש:

עוד באור על מאמר המדרש הן אתם מאין כו' (עיין קול יעקב סוף רות ובמגלת אסתר על מאמר ביום השביעי כטוב לב המלך ע"ש וינעם לך):

חלק ח

אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש כו' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון (כ"ג, ב')שפת היריעה

הנראה בבאור מאמר שבת שבתון ע"ד שמצאנו ברז"ל (שמות רבה י"ג): לא ייעף ולא ייגע (ישעיה מ', כ"ח) במי אני יגע במי שהוא מכעיס לפני בדברים בטלים כו'. ומעתה יש שובת בשבת ומוצא מנוחה לעצמו ויגיעה להקב"ה לסבול עוונותיו כמאמר הנביא ע"ה שהביאו חז"ל הוגעתם ה' בדבריכם (מלאכי ב', י"ז) כי ע"י שביתתם ממלאכה מתאספים אגודות אגודות לספר עם רעיהם, וכל המרבה דברים מביא חטא ומה גם המרבים בשמחה של הוללות גדול עונם מנשוא וזהו שבת שבתון לה'.

והדמיון בזה מלמד תינוקות נתן אל תלמידיו מנוחה על שעה או שתים והוא הלך בעבור איזה ענין והתלמידים כאשר היתה להם הרוחה הכו איש את רעהו ועשו מעשים רעים במכות ופצעים עד שפך דם עליהם, עד שנתהפכה מנוחתם לפני המלמד ליגיעה גדולה וכבדה:

עוד נראה לומר בבאור שבת שבתון על דרך אחד הביא לבנו מורה השעות זייגר נחמד ונתן לו במתנה כבואו מן הדרך למען יהיה לבנו נחת רוח ממנו, והנער התחיל משחק עמו בכל פעם וקלקל אותו ונשחתו אופניו וגלגליו עד כי נהפך אל הנער הזה הנחת ליגון וצער גדול, וטענת אביו היה כלום עשיתי לך זאת ליגון הלא אנכי כל ישעי וכל חפצי היה שיהיה לך תמיד נחת רוח ממנו לא שיהיה סופו לתוגה וצער.

כך הקב"ה נתן אלינו שבתות שהמה מתנה טובה מבית גנזיו יתברך למען ינוח כל אחד מעצבו ומרגזו, מעבודתו ומעמלו, כמאמר שבתות למנוחה לא שהשבת יהיה סבה לאנחה, כי כאשר יבלו את היום הנכבד הזה בהבלים בדברים בטלים ובהוללות הלא יהיה אחריתם כיום מר. וזהו שבת שבתון ר"ל שתהיה ההתחלה מנוחה וסופה לעוה"ב ג"כ מנוחה, לא שתהיה מנוחה שתסבר אח"כ עונש מר ח"ו:

חלק ט

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה (כ"ד, ט"ו) מדרש: תני ר' חייא שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי הן תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום (פרשה כ"ח, ג').

וראוי לבאר איככה תלו חז"ל מצוה זאת בעושי רצונו של מקום יותר מבכל המצות!

אבל אם תזכרו ראשונות מה שכתבנו כבר (בקול יעקב אסתר על מאמר של כטוב המלך ביין) בבאור מאמר אם יוליד איש מאה ושנים רבות יחיה ורב שיהיו ימי שניו כו' (קהלת ו', ג'). והמורם מדברינו שם כי הצדיק כל שעשועיו בימים שעברו כי נפשו יודעת כמה סחורות יקרות קנה לעצמו בהימים האלה, כמה אסף בחפניו תורה ומע"ט שזה היה עיקר בואו אל עוה"ז שהוא עולם המעשה. לא כן הרשע שכל מגמתו רק ורב שיהיו ימי שניו ר"ל כל תקותו רק על הימים העתידים, כי הימים הראשונים יפלו ממנו לא יאצר ולא יחסן מהם מאומה כמאמר הפוך רשעים ואינם (משלי י"ב, ז'). כלומר כאשר יהפכו פניהם להביט על הזמן העבר לא ימצאו מאומה על מה להביט, אבל ובית צדיקים יעמוד כי הצדיקים עשו להם בית נאמן מכל הימים שעברו כי פרי הימים נכון לפניהם וכל שעשועי הרשע רק בימים העתידים לבוא שיתעדן בתענוג זה, ובזה כאשר תתאוה נפשו כאשר צייר הנביא ע"ה את תכונת סובאי היין אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר גדול יתר מאד (ישעיה נ"ו, י"ב).יריעות האהל וזהו מאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ', י') אשר מלת בהם היא חסרת הבאור. אבל לדרכנו הנה משפט הצדיק והרשע במספר ימי חייהם ממש על דרך ב' עניים הלכו יחד לקבץ על פתחי נדיבים לא נפרדו איש מעל אחיהו וילכו שניהם יחדיו, רק אחד היה חכם והב' היה כסיל, ולא נמצא ביד הכסיל מעולם כי אם פרוטה אחת אותה אשר נתנו לו עתה והפרוטה הראשונה כבר אכל, והחכם לא עשה כן רק היה קובץ על יד ובהתאסף אצלו מאה פרוטות החליף אותם על זוזים והזוזים על סלעים ואח"כ החליף את הסלעים על דינרי זהב.

כן הצדיק יעשה בדעת ובחכמה ויבלה ימיו רק בתורה ומצות ויתחברו אחד אל אחד בקרסי עבודת הקודש שעליו, עד אשר יעשה משבעה ימים שבת ומד' שבתות חודש ומן החדשים יעשה שנים והכל ע"י מעשי הזמן. כי האף אמנם עצם הזמן חלף ועבר אבל הקנינים הנכבדים אשר קנה בהם חיים וקיימים ופעולתם עומדת לעד, כי יתחברו הלמוד והמעשה עד שבכלות שנה יש לפניו התורה והמצוה אשר אסף בחפניו שנה שלמה, ושארי מעשים טובים ותפלות של שנה תמימה. והוא כמו מי שקונה בעד מאה אדומים סחורה הנה נעשה מן הסחורה אדומים אח"כ בבואו אל ביתו, כן מי שהחליף זמנו לעשות ממנו תורה ומצות, בעוה"ב נעשה מן התורה והמצות חיים נעימים וזמן נצחי והצלחת עולם. לא כן הרשע מבלה ימיו בדברים רקים אשר לא ישיג מהם אחרית ותקוה, כמו אכילה ושתיה ושארי התענוגים לעולם אין לו בידו רק העת של עתהיריעות האהל כמאמר ושנות רשעים תקצורנה (משלי י', כ"ז). ממש כמו שהפקיד אצל אחד מאה אדומים והוא מחזיר לו זוז אחד בכל יום א"כ אין לו מכל מעותיו כ"א זוז אחד.

וזהו ימי שנותינו בהם שבעים שנה, הוראת מלת בהם כאותו שאומר יש לי פרוטות במאה אדומים שבע"כ כוונתו שיש לו פרוטות סך מסויים עד שיוכל לעשות מהם ע"י חליפין מאה אדומים, כן היה מאמר המשורר, אם תרצה להביט על זמן בני האדם על כל הפנים לא תראה בו רק ימים, רק הימים הם אשר בהם תוכל למצוא חשבון של שבעים שנה. וזהו ימי שנותינו בהם שבעים שנה ר"ל בהם יכול להיות ע' שנה אבל לעיני האדם אין לו רק ימים אשר עליהם נאמר יבלו בטוב ימיהם (איוב כ"א, י"ג) ר"ל יכלו ימיהם בכליון גמור. וכמו שסיים הן לא בידם טובם ר"ל כי לא קנה לו קנין נצחי בימים שעברו. וזהו ג"כ מאמר כל ימי רשע הוא מתחולל ומספר שנים נצפנו לעריץ (שם ט"ו, כ') ר"ל כי זה משפט הרשע אשר זמן ההווה הוא בעיניו תמיד למשא, ותוחלתו רק על הימים שיבואו אולי יהיו טובים מאלה אשר לו עתה, ולאיש כזה הלא אין לו כל מאומה לא ימים ולא שנים. וזהו כל ימי רשע הוא מתחולל וא"כ ומספר שנים נצפנו ונעדרו מן העריץ (והכתוב הזה מדבר מרשע ורע לו כי תחלה היה מאמרו מצדיק וטוב לו).

וזהו מאמר אליהוא בן ברכאל אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה (שם ל"ב, ז') חלק הזקנה לב' חלקים, היינו זקני ת"ח וזקני ע"ה, וההבדל ביניהם כי זקני ע"ה אין להם רק ימים, וזקני ת"ח יש להם שנים. וחשיבות הזקנה בשניהם ג"כ על ב' בחינות חלוקות. כי זקני ע"ה אין חשיבותם כ"א ברבוי הדברים אשר בהם כי הם יכולים לספר מעשים רבים מכמה זמנים שחלפו עליהם אשר ראו בעיניהם כמאמר (ברכות נ"א) ממהדורי מילי. וזהו אמרתי ימים ידברו זה הוא מעלת הימים שיש בפיהם לדבר ולספר הרבה, אבל ורוב שנים יודיעו חכמה.

המורם מכל זה כי העליון יתברך צוה אותנו לספור ממחרת הפסח חמשים יום כי מפסח ועד עצרת נטהרו ישראל מזוהמת טומאת מצרים והיו צריכים להיות מוכשרים לקבלת התורה בעצרת כי שבע שבועות היו צריכים לטהר עצמם כמבואר ליודעים. ע"כ אמר וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה כאותו שמונה מעותיו ומאסף הפרוטות להחליפם על סלעים וכאשר יגיע לסלעים יחליפם על דינרים, אבל אם יאכל הפרוטות ויפסידם לא יעלה בידו מאומה, וכל זה מסבת יקר הדינרי זהב בעיניו, כן הימים האלה יקרים מאד להכין א"ע בהם לתורת ד'.יריעות האהל ע"כ הזהיר הכתוב ואמר שבע שבתות תמימות תהיינה שלא תכלה ושלא תפסיד יום אחד מהם, וז"ש אימתי הן תמימות בשעה שישראל עושין רצונו של מקום כי אז יהיו גם הימים תמימים:

חלק י

וקראתם בעצם היום הזה ד' במסורה וקראתם בעצם היום הזה, וקראתם דרור בארץ (בהר) וקראתם בשם אלהיכם (מלכים א' י"ח) וקראתם אותי והלכתם והתפללתם אלי (ירמיה כ"ט)

ולבאר מאמר המסורה נזכיר קצת מאמרים המדברים בענין זה. הנה הנביא ע"ה אמר בשם ה' התעוררי התעוררי קומי ירושלים אשר שתית מיד ה' את כוס חמתו כו' (ישעיה נ"א, י"ז). הורה בזה כי הישועה תלויה אך בידנו אם אנחנו לא נשקוט רק לבקש רחמים על כל חמדת ישראל על הר ציון ששמם כמאמר אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ (שם ס"ב, ו') כי איך ישקוט לבנו בעבור חיי צער שאנחנו מושפעים עתה הלא טוב לנו להרחיב פה בתחנה ובקשה למלאות לנו שובע שמחות את פני אדוננו קדושנו יתברך שמו ולא יסוג אחור לבנו בעבור זה, לחמנו לחם צר הבא אלינו בעצב ויגיעה רבה, עד כי נתקיים בנו מאמר בנפשנו נביא לחמנו (איכה ה', ט') היינו ביגיעת הנפש והנשמה והשכל אשר כחות הנפש נתנו באדם רק בעבור עסק התורה והעבודה, ועתה אנחנו מעבידים אותם בפרך לכל עבודות הפרנסה להשיג מחיתנו כיום הזה, לא לעולם הבא וכדי בזיון וקצף אם שפחה תירש גברתה ואין דן דיננו, כי אנחנו ראויים למעמד נכבד מזה כאותו אשר לא ראה טוב מימיו. הה זכרו זאת והתאוששו הלא אבינו יוצרנו הכין כל טוב רק בעבורנו ומצפה מאד לפתוח אוצר הנחמד להריק ברכתו אלינו ומקונן מאד על מניעת הטוב מאתנו כמאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה (ירמיה י"ג, י"ז) ובגמרא: מאי מפני גוה מפני גאותם של ישראל שניטלה מהם כו' (חגיגה ה').

משל לאחד שלא זכה לגדל בן להכניסו לחופה והיה לו הון עתק והיה מרבה תפלה ותחנונים עד כי זכה לגדל בן מופלג מאד במעלות ושלימות, והיה אביו דואג מאד להלבישו בגד נאה ומפואר שלא תשלוט בו עין רעה, ומדי שנה בשנה בבואו מן הדרך הביא לבנו זוג בגדים יקרים והניח אותם באוצר בחדר משכבו למאן לא תשורנו עין, כי אמר עד אשר אזכה ויגיע עתו עת דודים להכניסו לחופה אז אפתח אוצרי הטוב להלביש את בני חמודות, עד כי לימים נתמלא האוצר מלבושים יקרים ומעטפות אשר לא שלטה בהם עין, ובהגיע התור הנכבד להכניסו לחופה וימת הנער על פני אביו ובמר לבו היה משפטו ללכת בכל יום אל בית האוצר והיה משתטח על פניו ובוכה על כל מלבוש ומלבוש ועל כל תכשיט, לאמר בני בני מי ילבוש הבגדים היקרים האלה ולמי כל אלה לפני.

הנמשל כי אבינו שבשמים הכין בעבורנו אוצר כל כלי חמדה וכל סגולה יקרה לא שזפתה עין רואי כמאמר עין לא ראתה אלהים זולתך (ישעיה ס"ד, ג'). ובעת חורבן בית המקדש אמר הקב"ה לירמיה: (בפתיחה למדרש איכה) אני דומה היום כמי שמוליך את בנו לחופה ומת בתוך חופתו והקב"ה הולך כביכול בכל יום אל בית האוצר לראות בטובת בנו יחידו אשר הכין בעבורו ובוכה ומקונן מאד איה בני יקירי איה בני מחמדי כמאמר חז"ל (חגיגה ה') במסתרים תבכה נפשי מקום יש ששמו מסתרים אשר שם גנוזים וטמונים כל טוב בית ישראל, וזהו מאי מפני גוה מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם כו'.

ולזאת בא הכתוב לעורר אותנו מתרדמתנו עורי עורי לבשי עזך ציון לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש כו' כי כה אמר ה' חנם נמכרתם כו' מצרים ירד עמי בראשונה לגור שם ואשור באפם עשקו ועתה מה לי פה נאם ה' כי לוקח עמי חנם כו' (ישעיה נ"ב, א'-ה'). באור זה על דרך ב' שכנים היה להם בתים מפוארים סמוכים זה אצל זה ואחד היה עני והשני היה עשיר, ויהי כי הקיפו הימים והעשיר תקע אהלו בכפר על כמה שנים הוא וכל בנו ביתו עמו, ואת ביתו השכיר אל שוכר אחד על משך הזמן אשר יש לו לשבת בכפר, ויקח ממנו שכר דירה הרבה מאד, וכראות העני מה שעשה העשיר שהשכיר את ביתו ולקח שכר הרבה, ויאמר אל בני ביתו על מה אנחנו מחשים על מה אנחנו יושבים פה בחוסר כל ברעב ובצמא, נעקור גם אנחנו דירתנו ונקבל גלות עלינו ונהיה גולים ומטולטלים עד המקום ירחם עלינו וישיב אותנו אל בתינו לשלום, והסכימו כלם לדעתו ויאמר לו ומה תעשה לבית זה עד אשר נשוב בשלום, ויאמר אליהם אם הייתי יודע זמן הטלטול ואורך הגלות הייתי משכיר הבית לאחרים כמו שעשה שכני, אכן אני מבטיח את נפשי שיחנני ה' במהרה יושיעני ושבתי בשלום אל בית אבי, ואם הבית יהיה מושכר ביד אחרים מה אעשה אני, לכן זאת עצתי לתת הבית אל אחד שישב בו בלא שכר על כל הזמן שנהיה נעים ונדים על תנאי אולי ישיבנו ה' במהרה מחוייב האיש ההוא לצאת מדירתו גם באמצע הזמן, ויעש כן וישב שם איש אחד והוא וב"ב הלכו באשר התהלכו ויעברו עליהם ימים רבים והמה נעים ומטולטלים ומאומה אין בידיהם במה לבוא אל בתיהם, אז התמרמר העני הזה עד מאד ויאמר אל בני ביתו דעו בני כל הגרות והטלטול המר הזה באין ספק הגזירה כן היתה עלינו ומה' יצא הדבר לא נוכל דבר עליה רע, אבל אנחנו מחוייבים לקבל הכל בשמחה אכן ע"ז ידוה לבי על זאת חמרמרו מעי על שבת נכרי וזר בביתי זה כמה חנם אין כסף, כ"א ידעתי שאתמהמה הזמן הארוך הזה הייתי משכיר את ביתי והשגתי שכר הרבה ואני מבטחוני לבוא ולשוב אל ביתי בימים אחדים נתתי לו הדירה ועתה אני גולה ומטולטל זה כמה וזה יושב בביתי בחנם.

הנמשל בעת נגזר מאתו יתברך לתת אותנו תחת יד פרעה זמן קצוב וידוע חשב ה' שלא ישעבד עמנו חנם וגזר שיכלכל אותנו מטוב מצרים, כמאמר בשבתנו על סיר הבשר כו' כי איך יתכן שנהיה עבדים חנם. לא כן עתה אין אנחנו מקבלים מהם מחייתנו וכל צרכי פרנסתנו, ובכוונה היתה כך מחכמתו יתברך בעבור כי הגלות הזה היה בלא זמן קצוב לאמר אולי ישובו מיד, כמאמר היום אם בקולו תשמעו יגאלנו מיד בחנם. ועתה אחר אשר גרמו העונות והאריכו הימים ועדיין בן דוד לא בא, וכל משך הזמן הארוך הזה אנחנו גולים ומרוחקים, יתנחם הקב"ה כביכול לאמר מה זאת אשר חנם נמכרתם כו' מצרים ירד עמי בראשונה לגור שם והיה זמן מועט ועכ"ז לא היה בחנם ועתה מה לי פה נאם ה' כי לוקח עמי חנם כו':

וכמה התמרמר החסיד ע"ה במאמרו הנכבד אלי אלי למה עזבתני (תהלים כ"ב, ב') וראוי להתבונן על השתמשו במקום הזה בשם זה ולא בשם הויה ב"ה, או בשם אלהים. אבל נבין הדבר ע"פ משל לעשיר אחד שמרד עליו בנו עד שחרה אפו עליו כ"כ עד שגרשו מביתו, והנער היה מתגורר מבית לבית למצוא לו מקום ללון עכ"פ ולא מצא, ויאמר אליו איש אחד אך שמע לעצתי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך והרימה פעמיך למסעות עם עניים מרודים, ויהיה בעיניך כאלו נולדת עני מלידה מבטן ותאכל לחם, וייטב הדבר בעיני הנער ויהי בהכינו את עצמו ללכת ויאמר אל לבו למה יגרע ממני העיר הזאת מהתהלך בה מבית לבית אולי אוכל לקבץ עכ"פ על הוצאות הדרך, וילך ויסבב את העיר ויתנו לו כלם יותר ממה שנותנים לשארי עניים, ויתן דעתו ללכת גם אל בית אביו וילך ויעמוד על הפתח האב, כאשר ראה אותו זעק בקול גדול צא בן בליעל מביתי, התחיל הנער בוכה ואומר אם גרמו עונותי שתסיר ממני רחמי האב על הבן אל נא תסיר ממני רחמיך וחסדיך הפשוטים אשר בהם אתה מתחסד על כל באי ביתך וכל דופקי שעריך ואין אתה שואל על שום עני מה מעשיו והנהגותיו.

הנמשל כי אבינו מעולם הלא גדלו רחמיו וחסדיו להטיב עמנו בכמה מעלות טובות ביקר וגדולה למעלה ראש ועתה אם אמנם עונינו ענו בנו למנוע מאתנו חסדיו הנפלאים והרמים (כרחמי האב על הבן) המיוחדים לרחם עלינו עכ"ז למה נגרע לבלתי ירחם עלינו עכ"פ בשם חסד אל כל היום אשר ממנו מתפרנסים זכאים וחייבים. וזהו מאמר אלי אלי למה עזבתני, הלא אתה זן ומפרנס את כל העולם כלו אשר ע"ז יורה שם אל ולמה נגרע אנחנו מהם ומהמונם:

ואולי יתכן עוד בבאור מאמר אלי אלי למה עזבתני רחוק מישועתי דברי שאגתי על דרך מי שהולך לקבץ נדבות בעבור אחר אשר אם אחד לא ירצה לתת נדבה יעלה נגדו עזות וירחיב פיו ויאמר לו הלא אני אינני נוגע בדבר ואני מטריח עצמי לבקש ולקבץ רק בעבור אחרים. על דרך זה ממש היתה טענת דוד המלך ע"ה אלי אלי למה עזבתני שלא לתת לי מענה על תפלתי הלא רחוק מישועתי דברי שאגתי כלומר לא בעבורי אני שואג כ"א בעבור צרכי הכלל כדעת ר' יהושע (פסחים ק"ט, א') כי עלי לבי דוי על בית ישראל ועל עם ה' אשר אין להם משען ומשענה זה כמה:

ויותר יתכן בזה על דרך מאמר אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי כו' (תהלים כ"ז, ד'). דע כי שאלותינו מאתו יתברך שתים המה על צרכי הנפש ועל צרכי הגוף וכל אחת מתפשטת לענפים הרבה, אבל ההבדל בין ב' סוגי השאלות כי בצרכי הגוף בהכרח תקדם התשוקה בלב השואל, כי הלב יודע את שהוא צריך ואת שהוא מתאוה אז הוא שואל שאלתו מאת הממלא משאלות הלב. כמו אם יבקש חיים או פרנסה ורפואה בע"כ קדמה אליו הידיעה כמה הוא נחוץ אל הטובה ההיא ואז יבקש עליה, אבל זאת לא שמענו שישאל אחד מאתו יתברך שיתן לו לב לחפוץ בפרנסה ובחיים, זאת לא תמצא לעולם כ"א את אשר לבו של השואל יחפוץ בו, אותו הוא מבקש. אכן בצרכי הנפש הדבר בהיפך כ"א יהיה האדם במדרגה במצותיו חפץ מאד, אז הוא מאותם שאמרו עליהם הבא לטהר מסייעים אותו (יומא ל"ח, ב') אבל אם לבבו ריק מכל רק הוא יודע כי חסר לו מה והוא מרגיש כי בע"כ יש חסרון בנפשו, כי לא יבקש מאת ה' ולא יתנפל על מה שהרבה חכמים אנשי השם מרבים תפלה ותחנונים א"כ בע"כ אין לו לב לחפוץ במה שראוי לחפוץ, ויתן מועצות בנפשו לבוא ולבקש מאתו יתברך שיתן לו לב טהור לדעת ולהבחין מה שראוי לבחור ולחפוץ. וזהו אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, כלומר שאלתי דבר אחד מאת ה' ומה היא - אותה אבקש שאלתי היתה שאבקש ושאתנפל רק ע"ז שיהיה שבתי בבית ה' כל ימי חיי כו'.יריעות האהל

עוד יש הבדל בין צרכי הגוף לצרכי הנפש כי צרכי הנפש מבוררים הכל בכתב מיד ה' עלינו השכיל זהו הדרך הטוב ומה הוא דרך הרע, לא כן צרכי הגוף אם אמנם החושים המה מבקרים ומבדילים בין טוב לרע כמו חוש הטעם מבדיל בין מר למתוק וחוש הראות מבדיל בין נאה למגונה. עכ"ז אין ביד האדם לברור לעצמו הטוב מן הרע כי לפעמים הרעב והצמאון נוח לו יותר מן אכילה ושתיה, וכן הנאה ומגונה יתחלפו אצל האדם לפי התחלפות הזמנים והמקומות ושארי מקרים שונים עד שעל ידי כן אמר הכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב כו' ובחרת בחיים ולא אמר ובחרת בחיים ובטוב לומר כי החיים הוא טוב ברור באמת.

ועל כן המבקש חיים ארוכים אינו טועה, אבל לפרוט הבקשה על טוב מדומה כמו בקשת ההון והכבוד כבר נאמר יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עושר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה', י"ב). וכמ"ש בבאור מאמר המדרש טוב ה' לקויו יכול לכל ת"ל לנפש תדרשנו ר"ל אם הנפש היא הדורשת צרכיה, אבל המבקש טובות הגוף אשר כפי ידיעתו יתברך הטובות האלה שהוא מבקש יסבבו לו רעה והיזק לא ימלא לו הקדוש ב"ה בקשתו (עי' קול יעקב איכה במקומו) ואולי שזהו ביאור מאמר כי אתה שומע תפלת כל פה, לרבות בכל לשון שיבקש ולא תפלה של כל לב כי כאשר הלב יבחור ויבקש על ענין רע ימנע ממנו שאלתו. וזהו מאמר אלי אלי למה עזבתני, אף הוא משיב אמרים לעצמו ואמר רחוק מישועתי דברי שאגתי ר"ל כי הדבר אשר אני שואג ומבקש הוא רחוק מישועתי לא תבואני טובה על ידו רק רעה והיזק:

ומעתה נלכה ונשובה אל דברי הנביא עליו השלום להמתיק גם דבריו הראשונים אנכי אנכי הוא מנחמכם מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן, ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית ואיה חמת המציק (ישעיה נ"א, י"ב).

באור המאמר ע"פ משל למלך שכעס על בנו וגרשו מביתו ומעירו, והנער הלך נודד ללחם איו, עד כי מצד ההכרח הלך לדפוק על דלת איש פחות אולי יהיה לו אצלו עכ"פ מקום ללון, ויקם לקולו והכניס אותו לביתו ויפקח את עיניו וירא בנועם צורתו ודמותו כי אל עבר פניו תאיר חכמתו, ויחמול עליו לקחת אותו אל ביתו שישרת אותו ולעבוד עבודתו, ויעברו עליו כמה שנים עד כי שכח עמו ובית אביו והיה עושה מלאכת הכפרי כאלו הוא עבד עולה מלידה מבטן, לימים מת הכפרי והיה עובד את בנו אבל בנו היה איש רע ובליעל והיה מעביד אותו בחומר בלבנים ובכל עבודה קשה, וגם לא נתן לו לחם חקו כראוי, וימר לו מאד וישאל את נפשו למות. ובימים האלה נתגלגל על המלך כי נעצב על בנו כי לא שמע ממנו דבר זה כמה, ואין לו שום ידיעה לא ממנו ולא מקומו איה ואנה הוא, ויתייעץ ללכת לתור את הארץ וילך הלוך ונסוע הוא ואחזת מרעיו וילכו ויתורו את כל פני המדינה ובכל מקום בואו צוה להכריז בשוקים וברחובות לאמר כל מי שיש לו שאלה מאת המלך לבקש משפט איש על חבירו או עבד על רבו יבואו כלם לפני המלך לשפוך שיחם לפניו והוא יריב את ריבם וידין את דינם, ויהי בהשמע דבר המלך ודתו ויבאו כמה עבדים בבקשות מתחלפות, ויבוא גם בן המלך בתוכם לקבול על רבו שהוא עובד אותו, ולא הכיר את אביו והיה בוכה ומתחנן לפניו לאמר חמול נא עלי כי אני עבד לאיש רע אכזרי מאד והימים אשר אביו היה חי היה מספיק לי מחסורי, מפתו אכלתי, מכוסו שתיתי, אבל מיום שמת הזקן הזה לא ידעתי מרגוע יגעתי באנחתי עד מאד, ויהי כראות המלך את בנו מחמדו וכשמעו מפיו הדברים האלה ויפול על צואריו וישקהו ויבכה במרירות לב ויאמר אליו בני בני איך שכחת גאונך וגאותך, איך שכחת אשר לך המלוכה ממתנת, ובהיותך בביתי כמה שרים וסגנים השתחוו מול הדרך ותפארתך, ועתה איך ירדת פלאים ואת כל אלה שכחת ולא שאלת לך רק למצוא חן בעיני הכפרי להקל מעליך עול עבודתו, ושיוסיף לך בפת בגו.

הנמשל מובן מאליו כי אנחנו שכחנו מעלת סגולתנו יחוס אבותינו ויקר מחצבנו כמאמר היינו מעולם לא משלת בם לא נקרא שמך עליהם (ישעיה ס"ג, י"ט) וכאשר הרשע כונן חציו על יתר להשחית אז אנחנו צועקים אל ה' לאמר הצילנו נא והסר מעלינו מר המות. וזהו תשובת הנביא והתפלאותו מי את כגונח ומתפלא הוי איך יתכן אליך שתשכח מי אתה ולהיפך ותיראי מאנוש ימות ותשכח ה' עושך ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית, ולמה לא נתת את לבך לבקש את פני אביך להשיבך אל ביתו להיות נושע בה' תשועת עולמים.

וז"ש הפייטני צרות רבות סבבונו קראנוך ה' כו' פי' עד שלא סבבונו צרות כאלה היינו מחשים וסובלים ולא התפללנו, אבל מאין נמשכת השכחה הזאת אלינו איך נהייתה זאת בנפשותינו להגיע אל היסח הדעת כזה, עד שע"כ בא הנביא ע"ה להבטיח אותנו אם יתמהמה חכה לו כו' (חבקוק ב', ג'). אמנם כאשר נתבונן מעט נמצא ע"ז מליצה נפלאה בדברי הנביא ע"ה משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר מה מליל אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שובו אתיו (ישעיה כ"א, י"ח). ונבין הענין על דרך משל לעשיר נכבד שהיה חשוב מאד בחצר המלך ומגודל הקנאה שהתקנאו עליו קצת אנשים העלילו עליו עלילת מות, וישלח המלך לקחת אותו ויבואו פתאום אל ביתו והוא שוכב על מטתו ויקחוהו ויורידו אותו אל בית הסוהר עמוקה מאד ובמחשכים הושיבוהו אפל ולא נוגה לו, ובעת שהוליכו אותו אל בית האסורים היה שואל אותם לאמר עכ"פ הגידו לי מה חרי האף הגדול הזה ולא ענו אותו דבר, כי גם הם לא ידעו עליו אשמת דבר ויהי כאשר הורידו אותו שמה נפלה עליו תרדמה וירדם, ויהי כאשר הקיץ משנתו שכח כל המעשה אשר נעשה עמו והיה חושב כי הוא בביתו אשר דרכו תמיד להרגיש אור היום מבין בקיעי החלונות כמציץ מן החרכים את נצוצי השחר, וכאשר לא ראה מאומה אמר כי עוד לא האיר היום וילט פניו ויישן עוד, ואח"כ כאשר התעורר ויפקח את עיניו לראות אם היום יאיר והנה חושך סביבותיו ויתפלא מאד על אורך הלילה הזאת מכל הלילות, והמלך נעצב מאד על אהובו וראה שאינו מובא לפניו אמר ללכת אל המקום שהוא שמה והטה אזנו לשמוע מה מעשהו בבית הזה וישמע אותו איך הוא בוכה ואומר אוי לי על שברי איך ארכה הלילה הה מי יתן ויאיר הבוקר ואקום ממטתי, ויען המלך ויאמר הוי סכל התחשוב כי אתה בביתך בחדר משכבך ועל מטתך שאתה רגיל לראות ולהכיר בעפעפי שחר, הלא אתה היום אסיר אל בור מקום אופל וצלמות ולא פעם ולא פעמים היה יום ואח"כ לילה ואין לך כי אם להפיל תחנה ובקשה לפני כי הנני קרוב אליך מאד דבר ואנכי אשמע.

הנמשל כי בימים מקדם בזמן שביהמ"ק היה קיים היינו יודעים ומכירים אימתי יאיר היום אשר יצוה חסדו ומדת הרחמים, ואימתי לילה היינו שליטת הדינין, כי היה אלינו דרכים לדעת זאת אם מפי הנביאים ע"ה, ואם ע"י עשן המערכה, ולשון של זהורית, וכדומה הרבה סימנים, ואז היינו מתעוררים לתקן את אשר עלינו לתקן. אמנם עתה בעת החורבן נתקיים בנו מאמר המקונן במחשכים הושיבני כמתי עולם (איכה ג', ו') ואותותינו לא ראינו לדעת אימתי עת רצון ומתי יכשר להרבות תפלה ואנחנו מחשים הוזים שוכבים על מטות הדמיון כי כל הזמן הארוך הזה הוא רק לילה והוא הכלול במאמר חבי כמעט רגע עד יעבר זעם (ישעיה כ"ו, כ') ואם כן יקשה לך איך יזדמן לילה ארוכה כ"כ.

וזהו משא דומה הנביא חזה ברוח קדשו שיגיע עת ויהיה דממה אין פוצה פה ואין דורש ומבקש רחמים, רק זאת לבד יאמרו וזהו אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר מה מליל כפלו שאלתם כמתפלא מאד על אורך זמן הלילה הזה מכל הלילות. ותשובת הקב"ה ע"ז: אמר שומר אתא בקר, כלומר הלא טעות גדול יש בידכם כי לא פעם אחד בא זמן הבקר להאיר היום שיהיה אפלתך כצהרים כמאמר חז"ל (ברכות דף א') ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם נס בימי יהושע אלא שגרם החטא וזהו אמר שומר אתא בקר לא פעם ולא שתים היה זמן גאולה ועכ"ז וגם לילה והלילה נמשכת עוד ואין אתה יודע שום סימן מהזמנים שלמעלה רק אם תבעיון בעיו כי בך הדבר תלוי ומה גם בימים האלה ודאי הזמן מסוגל מאד לתפלה כמאמר בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך (דברים ד', ל'):

ואולי יש להמתיק בזה מאמר רחוק מישועתי דברי שאגתי על דרך שאמר במקום אחר יגעתי בקראי נחר גרוני כלו עיני מיחל לאלהי (שם ס"ט, ד'). כי אנחנו מקדימים תשובה על שאלת הקב"ה מדוע באתי ואין איש כו' הקצור קצרה ידי מפדות כו' (ישעיה נ', ב') לאמר כי הקב"ה קובל עלינו למה אין אנחנו מתפללים על חורבן בית המקדש, וגם כי אנחנו מתפללים ע"ז כמה פעמים ביום אם בתפלות ואם בברכת המזון, ע"כ אין הדברים נאמרים מפי המדבר רק בעבור שכבר למוד הוא בלשונו לדבר כל הסדר והוא רגיל כך אבל הלב רחוק מזה. וישראל משיבים כי גם זאת שבט אלוה עלינו כי נתקיים בנו מאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי (איכה ג', ח') כי על ידי זה שלא שמע ה' לתפלותינו מאז ועד עתה לכונן יהודה וירושלים כבר נעשה אצלנו אבלות ישנה.

והדמיון בזה לאחד בא אל הבית ושומע תינוק בוכה מתגעגע על אמו שיצאה לשוק, הלא תראה כי האיש הזה יש בידו לכוון השעה ולדעת אם אמו יצאה כבר או שיצאה זה עתה ממנו, והיינו כי יבחין זאת בעצמיית בכייתו כ"א אמו יצאה זה רגע ודאי יצעק וישא קולו וישאג אמי לאמר אולי תשמע צעקתו ותחזור אליו, אבל אם כבר עברה שעה או שתים אחרי שהלכה אז לא יבכה בחמימות כ"כ כי כבר לבבו ריק מזה, כי יודע הוא שאמו רחוקה ממנו, ואת קולו לא תשמע ואז דרכו לנהום בנהימה כאלו הוא בוכה אבל בכה לא יבכה.

וזהו יגעתי בקראי נחר גרוני, והטעם - כלו עיני מיחל לאלהי, כי ארכו עלינו הימים עד מאד. וזהו - אלי אלי למה עזבתני זה זמן כביר עד שכבר יצא מלבו הבטחון, עד כי גם בעת היותי עומד ושואג בתפלה התפלה אצלי רק על דרך מצות אנשים מלומדה, אבל רחוק מישועתי דברי שאגתי לא יעלה על רוחי להשיג ישועה ע"י שאגתי, כ"א היה בא אלינו נביא נאמן ויגיד לנו כי עתה העת וכל מה שתבקשו יהיה נשמע בשמים ודאי היה כל איש שופך לבו בבכי ותחנונים עד כלות הנפש, לא כן כמו שאנחנו עתה כלו עיני מיחל כו':

המורם מדברינו שלא יאמר האדם שבהכרח ידום, ישא ויסבול ויהיה כמחריש ומתאפק מלבקש רחמים על בית ישראל ועל עם ה', ועל ציון וירושלים, כי כבר מוזהרים אנחנו חבי כמעט רגע עד יעבר זעם, כי אין הדברים כן, כבר עבר הזעם וכמאמר הנזכר ראויין היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כו' כי אבינו המרחם יתברך משתוקק מאד זה כמה לקרב ישועתנו, רק הישועה תלויה בידנו כמאמר הנזכר אם תבעיון בעיו שובו אתיו.

עוד כלל אחר אמרו רז"ל במדרש (ריש פ' תשא): והיה שדי בצריך (איוב כ"ב, כ"ה) עשה אותו בצרך שיהיה עמך בצר שמגיע אתכם שנאמר עמו אנכי בצרה (תהילים צ"א, ט"ו) (פרשה מ', ד') וכן אמרו במקום אחר: יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב (תהילים כ', ב') זהו שאמר הכתוב יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה (תהילים צ"א, ט"ו) אמר הקב"ה בשעה שמגעת צרה לישראל והם מבקשים אותי יהיו משתפים כבודי עמהם באותה שעה אני עונה אותם שנאמר יקראני ואענהו למה עמו אנכי בצרה (ילקוט שם).יריעות האהל והורה במאמר יענך ה' ביום צרה לאמר הגם כי זה כלל גדול ברז"ל לעולם יקדים אדם תפלה לצרה (סנהדרין מ"ד) עכ"ז המציא לנו אופן גם ביום צרה עצמו אם התפלל שתהיה תפלתו נשמעת.

תוכן העניינים

אהל יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה