אור ברסלב

אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ

בהעלותך

נשא

חלק א

בהעלתך את הנרות (ח', ב') מדרש: בהרבה מקומות צוהו הקב"ה על הנרות ועל הדלקתן בשמן זית כו' עד זה שאמר הכתוב ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעיה מ"ב, כ"א) (פרשה ט"ו, א'-ב').שפת היריעה

הנראה בכוונתם ז"ל בזה עם מה שמצאנו דבריהם (במדרש קהלת ג') על מאמר ראיתי את הענין אשר נתן אלהים לבני האדם לענות בו וז"ל אלו זכו ישראל ולא עשו את העגל לא היו קורים אלא חמשה חומשי תורה חמשה ספרים בלבד.

דע כי רצונו יתברך היה לתת תורה לישראל קצרה ומעוטה במלותיה לפי קוצר דעתם, כמאמר המדרש (שמות רבה ה') קול ה' בכח בכחו של כל אחד ואחד, וכל אשר יתגדל האדם בהשגתו תתגדל כמו כן תורתו יראתו וצדקתו כי הוא ראוי לגדולה מזו עתה. לכן מי כהחכם יתברך נדיבות יעץ לתת תורה לישראל באופן אשר לפי פשוטה היא קצרה אבל רמוז בה ובמה שבתוכה כל תורה שבע"פ, ע"י המדות שהתורה נדרשת בהן וע"י חסירות ויתרות, והדקדוקי סופרים שמצאו רבויים ומיעוטים, כמו שעינינו רואות זה הים הגדול - ים התלמוד, עד כי ליכא מידי דלא רמיזה באורייתא, וכל התורה שבע"פ היא רמוזה בתורה שבכתב. אבל אחר כי חטאו בעגל היה גלוי לפניו יתברך כי עתה תכבד העבודה על האנשים ולא על נקלה יעלו במעלות ממדריגה למדריגה יום אחר יום, כמאמר הכתוב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים (דברים ה', כ"ו) כאומר הלואי שלא יגרעו ממה שהם עתה לא שיוסיפו, וכמאמר ר' יונה (שמות רבה מ"ב) שני ימים היו ישראל עם הקב"ה שנאמר ואותי יום יום ידרושון (ישעיה נ"ח, ב'). ומאז נמשך ההכרח לבאר כל דבר ודבר על אופניו לא לסמוך על הרמזים לבד כי אולי תקצר נפש האדם ויהיה בזה עומק המושג עם קוצר המשיג ואיככה יוציאו דבר מן הכתוב כמאמר ר"י (גטין ס') רוב ע"פ ומיעוט בכתב.

אבל אם זכו ישראל ולא עשו את העגל היה מספיק להם הקיצור והאדם עם התגדלו בהשכלתו היה מוסיף בהשגתו. ממש על דרך העושה בגד לבנו הקטן להלבישו אח"כ גם כאשר יתגדל, מה עשה? עשה בהבגד כפלים הרבה באורך הבגד וברחבו, וכל אשר הגדיל הנער פתח כפל א' וירוח לו, וכאשר הגדיל עוד, פתח גם את השני, גם את השלישי, כן התורה היקרה יש בכל מצוה כפלים הרבה אבל כאשר נחקור ונתבונן הלא נפתח הכפל ונמצא למוד חדש וכאשר נתבונן עוד בינה אחר בינה נשיג עוד יותר ממעמקי שפוני טמוני אוצרותיה מבעד לצמתה. וזהו רצה הקב"ה לזכות את ישראל כו' ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה, כל אשר יגדל האדם בבינתו יגדיל התורה ויאדיר אותה עם עמלו ויגיעתו, וזהו הרבה להם תורה כלומר שהם ירבו התורה ויוסיפו ביקר תפארתה ביגיעתם והתבוננותם:

חלק ב

ובגמרא: אשר שברת אמר לו הקב"ה למשה יישר כחך ששברת (שבת פ"ז, א')

והדבר קשה מאד! אך ראוי עוד להחזיק טובה על שבירת הלוחות די מה שלא נענש על זאת.

והנראה בזה עם מה שמצאנו בדבריהם ז"ל אמר הקב"ה אם לא נשתברו הלוחות לא הייתי נותן לישראל אלא חמשה חומשי תורה עכשיו אני נותן להם מקרא משנה הלכות ואגדות (נדרים כ"ב, ב'). הוראת הדברים האלה ג"כ כי עוד נתוסף טובה לישראל ע"י שבירת הלוחות, וראוי לחפש ולבקר ולמצוא עילה לזה, אמנם דע כי כבר כתבנו למעלה (פרשת נח) על מאמר צא מן התבה, ובחבורנו כוכב מיעקב (בהפטרת וישלח) כי מצות התורה הקדושה גם כי יש מהם אשר התורה עצמה כתבה טעם על המצוה, כמו ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, או שהתורה לא כתבה טעם רק הטעם מובן בשכל עכ"ז לא יספיק הטעם הנגלה והמבואר רק בדרך כלל לא בדרך פרט, כי כאשר נביט על פרטי ההלכות אשר במצוה השכליית הלא תראה כי המה רק חקים בגזירת המלך יתברך, כמאמרם ז"ל במדרש (ריש וארא) אמר שלמה מה שהייתי מחכים על דברי תורה והייתי מראה לעצמי שאני יודע התורה אותה הבינה ואותה הדעת של הוללות וסכלות היו. ובגמרא: ולא יקרא לאור הנר שמא יטה אמר ר' ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה פעם אחת קרא ובקש להטות אמר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו ולא יקרא לאור הנר (שבת י"ב, ב'). והרצון בדבריו כבר פירש רבינו הגאון מווילנא נ"ע כמה גדולים דברי חכמים במשנה שלא אמרו שום טעם בדבר כי סתמו הדברים ואמרו ולא יקרא לאור הנר, משא"כ הברייתא שאמרה טעם הדבר הוא שמא יטה עי"ז נכשלתי ואמרתי אני אקרא ולא אטה, ואח"כ קרא ובקש להטות.

ועל דרך זה תמצא דברי הקב"ה שאמר למשה איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה גו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו גו' למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לה' גו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים גו' ואליהם תאמר איש איש מבית ישראל גו' ואל פתח אהל מועד לא יביאנו גו' (ויקרא י"ז, ב'-ט'). נכפלו דברים בכתובים האלה, כי מאמר ואליהם תאמר גו' כבר הוא כשפת יתר. אבל הבאור בזה כי הקב"ה אמר למשה מצוה זאת עם טעם למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם גו' ולא יזבחו עוד לשעירים, אבל ואליהם תאמר איש איש מבית ישראל גו' ואל פתח אהל מועד לא יביאנו ונכרת האיש ההוא מעמיו, אזהרה בלא טעם, וזהו שאמר ר' ישמעאל בן אלישע כמה גדולים דברי חכמים שלא אמרו טעם רק סתמו ואמרו ולא יקרא לאור הנר וכמו שאמרו (שם) ולא יקרא לאור הנר אמר רבה אפי' גבוה שתי קומות:

חלק ג

ובמדרש: לא בשמים היא (דברים ל', י"ב) אמר להם משה וכו' כבר אני מודיע אתכם שלא נשתייר ממנה בשמים כלום ונתנה לכם התורה כלה היא וכלי אומנותה ענותנותה וצדקתה (דברים רבה פרשה ח', ז').

פירוש כל הסברות והפלפולים אשר בהם אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש גם התוכחות אשר בהם יעירו ויעוררו הלבבות אל למוד התורה וקיום המצות גם החומרות והגזירות אשר גזרו חז"ל וגדרו גדר להרחיק את האדם שלא יבוא לעבור על איסור דאורייתא לא תאמר שאין להם מקום למעלה, לא כן הדברים כי גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ג"כ נאמר למשה מסיני. כאמרם ז"ל בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצאתה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני (עירובין כ"א). פי' אתה עשית מטעם דאגה מדאגה מדבר פן יבוא האדם לעבור על דאורייתא, אבל ישמח לבי גם אני כי עוד יש לי טעמים גנוזים ונסתרות אשר לה' אלהינו.

וזהו שהמדרש פורט ואומר היא וכלי אומנותה המה הסברות והפלפולים, ענותנותה המה התוכחות המשפילים את לב האדם והמעוררים אותו אל התורה והעבודה, וצדקתה יסוב על הגדרים והגזירות שגזרו חכמים. וכבר אמרו חז"ל (במדרש שיר) וחכך כיין הטוב מלמד שחביבים דברי סופרים כדברי תורה כי כל ענין הגדרים הוא רק מסבת גודל יקר תפארת התורה בעיני החכמים ובאמת יש להם מקום למעלה. והוא על דרך שפירשו ז"ל מאמר בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כי יש בזה ב' שבחים על ב' סוגים, א'. בורא נפשות רבות וחסרונן היינו דברים ההכרחיים למלאות מחסורי האדם כמו לחם ומים ובגד אשר בלעדם לא יוכל הגוף להתקיים, ב'. על כל מה שברא להחיות בהם יסוב על דברים שהם לתענוג לא להכרח. כן וכן התורה היקרה נתנה אלהי' אלינו בעבור היותה הכרחיית אל נפשותינו אשר בלעדה אין קיום אל הנפש, כמאמר כי הוא חייך ואורך ימיך (דברים ל', כ') כי הוא הלחם והמזון. וכאשר האדם יתגדל ויתקדש ביראתו וטהרתו ויוסיף גדרים ונזירות ופרישות יהיה לעונג הנפש ותפארתה, כמאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך כי לוית חן הם לראשך (משלי א', ח'-ט') ובמדרש: (ריש תצא) לוית חן הם לראשך לרשיותיך והבאור בזה לדעתי כי מסבת רשיותיך ודלת ערכך היה מהצורך לעשות לך שמירה מעולה בגדרים וגזירות להרחיק את האדם מאיסור דאורייתא, כמו שגזרו על פתן משום שמנן, ועל שמנן משום יינם, ועל יינם משום בנותיהם כו', אשר על כאלה אמר כי לוית חן הם לראשך גו' והם כמו מעדנים אשר האדם מרבה בהם לענג את עצמו כמאמר אם יש לך הטיב לך (עירובין נ"ד) ועל זאת אמר הנביא ע"ה כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי גו' (ישעיה כ"ט, כ"ב) כלומר מעצת נפשם מדעתם מוסיפים פאר וכבוד במצות התורה והגם כי מה שמוסיפים מוסיפים לגדור גדר, אבל למעלה הדברים עתיקים כלם נתנו למשה מסיני גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. וכמאמר כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו (קהלת ב', י"ב) היינו גם בטרם נמלך עם פמליא של מעלה כבר עשהו הקב"ה בעבור טעמים נסתרים אשר לה' אלהינו גם מן המלאכים, כש"כ מבני אדם, וא"כ מה האדם שיבוא היום להרהר אחריהם.

ולא תתפלא איככה הי' אפשר ביד חכמינו ז"ל לכוון לדעת המקום ב"ה הלא מקרא מלא הוא פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו (משלי כ"א, א'). וכי תשאלך נפשך אם הדבר כן למה לא צוה אותם הקב"ה בתורתו כמו שצוה כל המצות, התבונן נא על תענוגי הגוף ומהם תאלף בינה על הנפש. כי הנה כל הדברים אשר הם מענגים הגופות להוד ותפארת עכ"ז שורש עשייתם ועיקר הכנתם הוא ע"י ההכרח, כי כאשר לא יצטרך לפעמים לדבר מן הדברים בעבור ההכרח גם לתפארת לא יהיה. כמו שמצאנו בדברי חכמינו ז"ל (שבת כ"ז, א') וכי מאחר דתכשיטים הם לו מפני מה בטלים הם לימות המשיח כו' ותהוי לנוי בעלמא אמר אביי מידי דהוה אשרגא בטיהרא, כי כאשר האדם יכניס אורחים לביתו על סעודת הלילה ועטר השלחן במנורות של כסף ושל זהב וכל כוונתו לנוי ותפארת כי לולא כן היה מדליק בנר של עץ או של נחושת וברזל, ואינו משתמש בשל כסף רק לכבוד ולתפארת, ועכ"ז אם היה עושה כזאת בצהרים בעת השמש בגבורתה יהיה לו לבושה, יען כי אז אין שום הכרח לאור הנר ולא למנורה, ויהיה נראה כאלו הוא מניח על השלחן חתיכות כסף וזהב ויהיה לזרא בעיני רואיהם. וזהו מאמר אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו (הושע ח', י"ב) פי' אם הייתי אני מחייבו הדברים אשר הוא מחמיר על עצמו מגודל יראתו אשר על זה יסוב מאמר רובי תורתי, כמו זר נחשבו אחר שאין לזה ענין הכרח.

וזאת היתה טענת משה רבינו ע"ה עם המלאכים כי הם בקשו לקבל התורה להתענג בה השיב והראה לפניהם כי אין הכרח אצלם לשום מצוה מן המצות, כלום גניבה יש ביניכם, רציחה יש ביניכם, וא"כ אם אינם בעבור ענין הכרחי, גם לתפארת לא יהיו ותהיה התורה אצלם כשרגא בטיהרא. וזהו מאמר ויספה פליטת בית יהודה הנשארה שורש למטה ועשה פרי למעלה (ישעיה ל"ז, ל"א) כלומר שורש וראש הגדרים אשר יעשו למטה יהיה מסבת ההכרח לגדור גדר לעשות משמרת למשמרת התורה וכאשר יהיה מן ההכרחי אז גם למעלה יהיה לפרי תפארת עם סודותיה כמו מנורה של זהב בלילה.

וזהו ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, פירוש שהאדם למען צדקו ומחמת מוראו ופחדו יגדיל הוא התורה ויאדיר אותה בהוספות גזירות וגדריםיריעות האהל הוא מה שאמר מר עוקבא אנא חלא בר חמרא לגבי אבא דאלו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכיל גבינה עד למחר עד השתא ואלו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא (חולין ק"ה, א'). ולכאורה יפלא מי עצר בעדו שלא יתנהג גם הוא כן, אם לא כי אביו היתה יראתו וקדושתו גדולה כל כך עד כי היראה הכריחה אותו שלא לאכול עד למחר עד השתא, ומר עוקבא לא הרגיש בנפשו הכרח שתהיה היראה מכרחת אותו על כך וא"כ אם יעשה זאת יהיה בעיניו כמו זר, כמאמר חכמינו ז"ל זכה זר לא זכה זר (יומא ע"ב, ב') כי כאשר האדם מלובש בגדי כבוד ממיני משי ורקמה והוא חוגר עליהם חגורה של כסף הוא לכבוד ולתפארת, לא כן מי שהוא לבוש בגדים מטולאים ובלויי הסחבות והוא חוגר עליהם חגורה מחגורת השרים והרוזנים יהיה ללעג ולקלס, כן כאשר יאבה האדם להתהדר בתפארת המנהגים אשר התנהגו הקדושים אשר בארץ כמו להתנהג במנהגי האר"י הקדוש ואחוזת מרעיו, יש לו לבדוק תחלה את מלבושיו אשר עליו אם לבושו צדקה כפי חקי התורה ככל משפטיה ופרטי הלכותיה, וכאשר יתחיל לבדוק הלא יראו עיניו כי נפקד ממנו ארחות התורה אשר הורו המורים משפטים ביעקב ותורה בישראל, והוא מחוסר בגדים וכאשר יעלה עליו על בגדיו המטולאים על בלויי הסחבות חגורה של משי הלא יהיה לזרא, וזהו זכה זר לא זכה זר (ועי' עוד מזה בפתיחה לספר המדות):

ומעתה יפה דרשו ז"ל אשר שברת יישר כחך ששברת משל לאורח בא אל עיר וישב שמה כמה שבועות להתפאר בבגדיו הנחמדים, ובגדיו היו רבים עשויים בדרכים מתחלפים כפי התחלפות העתים מה שראוי ללבוש ביום קרה, ומה שראוי ללבוש ביום חם, וביום סגריר, וכלם מופלאים בהודם והדרם ותפארתם, והיה שש ושמח מאד כאשר הביט וראה השתנות האויר, כמו כאשר ירד הגשם היה עלז לאמר עתה הגיע השעה ללבוש הבגדים אשר הכינותי לי ליום הגשם, וכן לשלג, וכן לקור וחום, וכל זה למען יוכל להראות בגדיו היקרים הראויים ללבוש.

הנמשל כ"א לא שבר משה את הלוחות והיו ישראל נשארים עומדים במדרגתם הראשונה שהיו בה קודם החטא שלמים ותמימים טהורים כעצם השמים, ודאי לא היו ראויים כ"א לתורה שבכתב לא לשום גדר וגזירה להוסיף מן ההיתר אל האסור, כי גם בלא גדר גם כן לא יעברו הגבול אשר גבלה התורה, אבל עכשו כאשר המה עלולים לחטא אמר הקב"ה אתן להם מקרא ומשנה הלכות ואגדות, כי כל אלה המה דברים המוכרחים להם כי המה צריכים להם כפי התגלגלות הזמנים החולפים, פעם לזה ופעם לזה. וזהו רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שהם ירבו ביקר התורה והם יוסיפו בתפארתה, שנאמר ה' חפץ למען צדקו ובסבת יראתו יגדיל הוא התורה ויאדיר, וההתחלה תהיה מסבת ההכרח יעשו שורש למטה ופרי למעלה וכמו שנתבאר:

חלק ד

אל מול פני המנורה גו' עד כן עשה את המנורה (ח', ב') מדרש: כן עשה משה את המנורה אין כתיב כאן אלא כן עשה סתם ומי עשה הקב"ה (פרשה ט"ו, ד').

ובסמוך: את מוצא למעלה אחד עשר שבטים הקריבו ושבט אפרים הקריב וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי, ומי היה נשיאו של לוי אהרן, ואהרן לא הקריב עם הנשיאים והיה אומר אוי לי כו' אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לו לאהרן אל תתיירא לגדולה מזו אתה מתוקן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירושפת היריעה וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלים לעולם (שם, ה').

והדבר פלאי מה תנחומים הוא זה הלא בזמן שאין ביהמ"ק קיים גם הנרות הם בטלים, גם מה ענין לצרף לזה ברכת כהנים.

ולבוא אל הבאור נבין תחלה ענין החינוך ומה צורך למשכן אל החינוך, ולבוא אל הענין נזכיר בקצרה את אשר כתבנו בחלק הראשון במראה הסלם כי ב' דרכים להקדוש ב"ה בהנהגת עולמו. א'. הנהגה שהיא ע"פ המערכה כי המזלות והוברי שמים נבראו לתשמישו של עולם להמשיך השפע מלמעלה אל המקבלים וע"י הורדתם את ההשפעה הם מתוארים מזלות כמו יזל מים מדליו.

ב'. הנהגה התוריית והיא נקראת דרך הקודש והדרך הנבחר הזה ישמש על ב' ענינים טובים, א'. כי דרך בו יעלה ויבוא כל תפלה וכל תחנה כל מעשה העבודה והמצוה מלמטה למעלה, אל המקום הראוי להם. ב'. כי בדרך ההוא עצמו יחזור הקדוש ב"ה ויוריד אלינו את ההשפעה מלמעלה למטה, ודרך אחד לשניהם מעלה את זה ומוריד את זה. וזה שהראה יתברך ליעקב במראות הלילה והנה סלם מוצב גו' והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו ובמדרש: מעלים ומורידים בו (בראשית רבה ס"ח) ממש כדברינו.

והטעם שקראו אל סגולה הזאת דרך כי משפט דרך לה בכמה ענינים. א'. כמו אשר משפט הדרך שלא לנטות ממנו ימין ושמאל אז יבוא בטח למחוז חפצו, משא"כ אם יטה מן הדרך ישט מעליו ויעבור יגיע אל מקום לא חפץ בו כמשפט התועה בתוהו לא דרך. ב'. כי הדרך הוא סבה לסבב הטוב גם בהיפך ויש בו עליה וירידה, היינו אם יעשה עבודתו בדרך החקוק לה תעלה ותבוא עבודתו לפני ה' יתברך עצמו לא כן אם יטה מן הדרך יבוא עבודתו אל מקום זר ויהיה חלילה בכלל זובח לאלהים יחרם, וכן הורדת השפע אם תלך בדרך הראוי תבוא אל יד הראוי לקבלה, לא כן אם תלך בדרך עקלתון תבוא על דרך שאמר הכתוב נדרשתי ללא שאלו נמצאתי ללא בקשוני גו' (ישעיה ס"ה, א').

אשר ע"כ תלה הכתוב זה בזה ואמר ואתנה בריתי ביני ובינך (בראשית י"ז, ב') היינו אם תעלה עבודתך בדרך הישר שתיישר לבך למקום לבד. בדרך אשר בא בה ישוב המקום וישפיע אליך הברכה והטוב.

זה שאמר דוד המלך ע"ה בסגולת המקדש וכל מעשה עבודתו לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת גו' (דברי הימים א' כ"ט, י"א) ר"ל ע"י הדרך הנבחר הזה יעלה ויבוא אליך השמימה מה אשר אנחנו שולחים אליך מלמטה למעלה וכן יחזור ויבוא העושר והכבוד מלפניך מלמעלה לידינו למטה. ולכן יפה הקדים ואמר ברוך אתה ה' אלהי ישראל אבינו מעולם ועד עולם כי עתה העולמות משולבים ומתאחדים העולם העליון והעולם התחתון גם יחד, וזהו אבינו מעולם ועד עולם לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת גו' וכמו שנתבאר.

ואם כן כעתה נתחדש בעולם ענין חדש וזהו כי כל בשמים ובארץ, כי השמים שמים לה' אל אוצר הטוב ומעון הברכות, והארץ למטה היא מכון בעבודה והבחירה, עכ"ז אחר אשר ע"י הדרך ההוא נשלח העבודה מלמטה למעלה ונוריד ברכה מלמעלה למטה א"כ לא יהיה נחסר דבר בשני המקומות ויהיה הכל בשמים, גם ברכה גם עבודה, ויהיה גם בארץ עבודה וגם ברכה, וזהו - כי כל בשמים ובארץ לך ה' תהיה הגדולה והגבורה גו' והעושר והכבוד יבוא מלפניך אלינו.

וזה שהבטיח הנביא ע"ה על העתיד קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלקינו (ישעיה מ', ג') מבשר ואומר כי ישוב ה' ויתקן את הדרך הנבחר הזה בכל תיקונים הראויים. והחסיד ע"ה בקש ואמר זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה (תהילים כ"ה, ו') ובמדרש: לא מן דכדון אלא כי מעולם המה (ב"ר כ"ב). פי' כי אנחנו מבקשים שעכ"פ ימשיך הקב"ה אלינו שפעתו בדרך הטבע אם קלקלנו דרך הקודש.

וזהו זכור רחמיך לרמוז לדבר שנשכח אנו מבקשים שיעורר עתה כמאמר כי כן דרכך עושה חסד חנם גו' וזה מורה על דרך הטבע וזהו לא מן דכדון ר"ל לא ע"י הדרך שבחר לנו המקום עתה כי הוא מקולקל בעוה"ר כמאמר דרכי ציון אבלות אלא כי מעולם המה פי' מששת ימי בראשית כן היה.

ומעתה נכון לפנינו ענין חנוך הדרך הנבחר הזה, ונאמר כי הוא ממש כמו שאנחנו רואים כשעושים דרך חדש כל עוד שלא עבר עליה איש מה מאוד יקשה לעבור עליו וללכת על פניו, בלתי כאשר יעבור עליו תחלה סוחר גדול עם עגלה טעונה משא לעיפה והמרכבה חזקה, אליו ראוי לתת תודה ושבח כי תיקן הדרך והכשיר אותו לעבור עליו מעתה על נקלה.

כן אף אחר אשר נעשה ונשלם הדרך אשר עשה ה' אשר דרך בו תעלה העבודה מלמטה ולהוריד ההשפעה מלמעלה למטה, עם כל זה היו צריכים אל העבודה הראשונה צדיק גדול יעבוד עבודתו בטוהר קדושתו ובתמימות צדקתו, עד אשר יפנה הדרך לעבור אחריו בקל. אשר ע"כ נשתבחו המקריבים הראשונים עד כי כל אחד עבר בדרך והכינו אותו, יום יום איש יומו להקל מעתה לעבור כל מי שירצה ויעלה עבודתו בדרך ההוא, ולכן תארוהו חינוך כמו המרגיל את עצמו במלאכה חדשה בכלי מלאכה חדשים שעדיין אינם חרוצים למהר לעשות מלאכה בהם:

ומעתה בקל נוכל להבין ההבדל בין כל העבודות אשר במשכן ובין הערכת הנרות אשר בהמנורה, כי הנה כל כלי שרת וכל כלי העבודה כלם היו מעשה ידי אדם, כי בצלאל עשה אותם ואחוזת מרעיו שהיו בעזרתו, והם היו מעלים ומביאים את עבודת המשכן ממקדש של מטה הנעשה בידי אדם אל המשכן של מעלה וכליו שהוא מעשי ה' בעצמו, כאמרם ז"ל בעת שהוקם המשכן למטה הוקם למעלה ומט"ט עומד ומקריב כו' (כשם שהכהן עומד ומקריב למטה כו') (במדבר רבה פרשה י"ב, י"ב) א"כ לא נשלמה העבודה כי אם אחרי עלותה מלמטה למעלה וזה על ידי הדרך שעשה המקום יתברך. לא כן המנורה שאמרו עליה שנתקשה משה, ולא עשה אותה בידי אדם עד שעשה אותה הקב"ה בעצמו, א"כ באותה הדלקה שהדליק אהרן למטה נשלמה העבודה למעלה כי הדליק במנורה אשר הקב"ה עשה אותה, א"כ אין צורך עוד לעלות דרך עובר ושב כמשפט כל מעשי סדר העבודה בהקרבנות הנעשים למטה בכלים מעשי ב"א, אשר בהם אין העבודה נשלמת עד שתתעלה למעלה אל הכלים שעשה ה' יתברך. ולכן יפה ביאר לו ה' יתברך לאהרן לאמר מה צורך לעבודתך אל חינוך כי הלא בהעלותך את הנרות הלא מיד אל מול פני המנורה פירוש הידועה יאירו שבעת הנרות.

וזהו שסיים וזה מעשה המנורה מקשה היא גו' כן עשה את המנורה וכלשון המדרש עשה סתם, הקב"ה עשה את המנורה, א"כ אין עבודתך צריכה אל עליה מלמטה למעלה ולא לחינוך. וזהו מאמר הקב"ה למשה לך אמור לו לאהרן אל תתיירא לגדולה מזו אתה מתוקן, הקרבנות כל זמן שביהמ"ק קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, כי זה כלל גדול לעולם ה' דברך נצב בשמים (תהילים קי"ט, פ"ט) כשם שהוא קיים לעולם כך מעשיו קיימים.

וזהו שהמדרש מסיים ולפיכך כשחרב ביהמ"ק נגנזה המנורה וזו אחד מחמש דברים שנגנזו הארון, והמנורה, והאש, ורוה"ק והכרובים, וכשיבנה הביהמ"ק הוא מחזירן למקומן כו'.

והדמיון בזה כי העושה מו"מ בהקפה הלא עכ"פ הוא צריך לתת אל המוכר דבר מועט לקנות בו, לא כן מי שמסלק תיכף. לכן בכל עבודת כמשכן היה החינוך ההתחלה, לא כן הערכת הנרות תיכף מידך היתה זאת להדליק מנורה של מעלה שהיא עומדת למטה, אבל במעשה הקרבנות לא נשלמה העבודה למטה אבל מהצורך היה להעלותה ולשלחה למעלה להביאה בכלי טהור בית ה', והכהן הגדול שלמעלה הוא היה המפאר והמתקן והמשלים העבודה שלמטה.

אשר על זאת התפלל משה איש האלהים אחר כלותו להקים את המשכן ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו (תהלים צ', י"ז) ר"ל המעשים אשר אנחנו עושים למטה כוננה עלינו לתקנם ולפארם בכל עניני התיקון בבית המקדש שלמעלה וכמו שנתבאר.

וזהו מאמר המדרש וגם כל הברכות שנתתי לך לברך את ישראל אינן בטלות לעולם והוראתם בזה אל מה שכתבו למעלה (במדבר רבה י"א) אמר הקדוש ב"ה לישראל אע"פ שאמרתי לכהנים שיברכו את ישראל עמהם אני עומד ומברך אתכם ולכך הוא אומר משגיח מן החלונות מבין כתפותיהם של כהנים מציץ מן החרכים מבין אצבעותיהם של כהנים וא"כ גם הנרות גם הברכות אינם צריכים חינוך לחנך הדרך הקודש הנ"ל כי בשניהם נשלמה העבודה למטה ואינם צריכים השלמה מלמעלה, והבן:

חלק ה

ובגמרא: בשעה שאמר הקב"ה לדוד האתה תבנה לי בית לשבתי (שמואל ב' ז', ו') מה היו פריצי הדור עושין היו הולכים אצל חלונותיו של דוד ואומרים לו דוד אימתי יבנה ביהמ"ק אימתי בית ה' נלך והיה דוד אומר אע"פ שהם מתכוונים להכעיסני אני הייתי שמח בדבריהם דכתיב שמחתי באומרים לי בית ה' נלך (תהילים כ"ב, א') והקדוש ב"ה אמר לו כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך והקימותי את זרעך גו' הוא יבנה בית לשמי גו' אשר בהעוותו גו' (שמואל ב' ז', י"ב-י"ד) ימים שלמים אני מונה לך ולא ימים חסרים, חביב עלי צדקה ומשפט שאתה עושה יותר מן הקרבנות שנאמר עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח (משלי כ"א, ג') (מכות י', א' ירושלמי שקלים פרק ב').

וראוי להתעורר על מהות השמחה שאמר שמחתי באומרים לי בית ה' נלך כי די היה מה שלא היה מצטער מדבריהם. גם מהות התמיה שאמר הקב"ה לדוד האתה תבנה לי בית אין אנו רואים בזה מן הזרות כי מדוע לא יבנה דוד את הביהמ"ק ואם בעבור הטעם שאמר הכתוב כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים גו' אם כן אימתי שיבנה תשאר הקושיא כי לא ישבתי בבית גו', והוראת הה' התימה במאמר האתה תבנה לי בית לאמר כי לא יתכן זאת אשר דוד יבנה הבית, והדברים קשים לאמרם כי האף אמנם אין ראוי לבנות הבית ע"י דוד בע"כ הוא מסבת איזה טעם נסתר מה שלא ישיג שכל אנושי אשר דוד לא יבנה ושלמה בנו יבנהו.

עוד מהצורך להתבונן במה שהביאו ז"ל מאמר עשה משפט וצדקה נבחר לה' מזבח אשר מאמר נבחר מורה כי ב' אלו פועלים פעולה אחת והם בבחי' אחת רק הקב"ה יותר יכשר לפניו לבחור באחת (משפט וצדקה) ומניח השנית (הזבח) כמו ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים (דברים י', ט"ו) אמנם דברים שהם בבחינת שונות בענינים מתחלפים רק המשיג אינו יכול לקחת את שניהם והוא צריך לקחת את אחד מהם ולהניח השני, כמו השוקל ברעיוניו מה לעשות עם מעט המעות שבידו, אם לעשות לעצמו מלבוש או לקנות כלי נאה לביתו, ע"ז נופל מלת טוב, כמו טוב פת חרבה ושלוה בה גו' אם כן יותר טוב לקנות דבר שיסבב שלוה לא דבר שיסבב מחלוקת.

ועם דרכנו נעמוד ג"כ על המשך מאמרו יתברך אל דוד כי ימלאו ימיך גו' והקימותי את זרעך אחריך גו' הוא יבנה בית לשמי גו' אני אהיה לו לאב גו' אשר בהעותו והוכחתיו גו', מה מקום למאמר אשר בהעותו כו' להזכירהו פה בין דברי ההבטחה, כי בזה הלא נתבשר בשורה רעה שעתיד בנו לחטוא והוא ענין זר מאד במקום זה (ועיין מה שכתבנו בזה בקול יעקב אסתר על מאמר על כסא מלכותו):

אמנם הנראה בבאור ענין זה עם מה שכתבנו במקום אחר מחבורנו כי כל מוסדות יצר הטוב ויצר הרע אשר בנפש רק על הצדק והיושר, ועל החמס וגזל וכדומה מן המעשים, אשר ע"כ דאג משה רבינו ע"ה ואמר והיה כי יביאך גו' ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת גו' השמר לך פן תשכח גו' (דברים ו', י"'-י"ב). ראה כי כל דאגתו היתה רק מזאת הסבה, גם כי מה שישיגו בהיתר ישיגו עכ"ז דומה הוא לגזל, אוכל את שאינו שלו כמו שחשש הכתוב על יפת תואר לאמר גם כי התורה התירה עכ"ז סופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, כמאמר רע ירוע גו' (משלי י"א, ט"ו). וז"ש חז"ל השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן (חולין ז', א') וכתבו התוס' (שם ב' בד"ה הא אתמר עלה) דמחמרה אנפשה בדבר אכילה אשר ע"כ קראוהו תקלה שהוא כמו אבן נגף וצור מכשול להכשל בחטא, והקב"ה הוא שומר נפשות חסידיו שלא יפלו במצודת היצר הרע. זהו שאמר שלמה המלך ע"ה שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כ"א, כ"ג) הורה במאמר שומר פיו ממאכלים רעים וחטאים ולשונו מדבורים רעים אז ישמור מצרות נפשו ויהיה לבו נכון בטוח כי הקדוש ב"ה שומר נפשות אמוניו.

ומעתה כוונת המאמר כך הוא כי הנה כבר היה נודע ביהודה ובישראל ע"י נתן הנביא אשר דוד לא יבנה הבית, רק הם חשבו הדבר לחוק שאין טעמו מושג, לא כן הדברים כ"א השומר אמת לעולם ישמור עתיו ורגעיו. כמו שהתורה נתנה לישראל בזמן הראוי להנתן ולא נתנה אל האבות הקדושים כי הם היו גבורי כח עושי דברו וקיימו כל התורה מעצמם, אשר עליהם אמר דוד המלך ע"ה אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' (תהילים קי"ט, א') כמאמר המדרש (ויקרא רבה ב') ואחר כך כאשר נתמעטו הלבבות אז ראה ויספרה וגילה סודו בעליל לארץ והכניסה בברית להגות בה תמיד ולקיים כל מצותיה. כן כל זמן שהיה לישראל מנהלים טובים ומדריכים ישרים לנהלם בצדק ובמשפט היה גופם טהור מגזל, ומכל הנאה משל אחרים והיתה נפשם טהורה מכל סיג עון ואשמה. וזה שאמרו במדרש (בפ' תבוא) ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה בשכר המצות שאתה עושה בשדה כו' תהיה ברוך בעיר ע"י ברכת השדה כמאמר ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (משלי י', כ"ב) שתהיה שמור מכל מקרה גופניית ונפשיית כמאמר המדרש (ב"ר י"א) ולא יוסיף עצב עמה זה האבל כמה דאת אמר נעצב המלך על בנו (שמואל ב' י"ט, ד'). רמזו בזה דבר יקר לכלול מה שאמרו במקום אחר ארורים הרשעים שמהפכים מדת רחמנות למדת אכזריות והכוונה בזה שהקב"ה מטיב לרשעים ונותן להם שלוה ומתוך כך הם חוטאים ואם כן הם מהפכים מדת רחמנותו יתברך שרצה להטיב להם לאכזריות כי מזה יצמח להם רעה גדולה לאבדם מן העוה"ביריעות האהל וכאשר הקב"ה מטיב לצדיקים מתקיים בהם מאמר כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כו' (דברים ל', ט') כש"כ שלא יתחרט ח"ו לא כן הרשעים אשר מן הטובה תצמח להם רעה כביכול הקב"ה מתעצב על הטוב אשר נתן להם.

זה שאמר ברכת ה' היא תעשיר אך ראה נא והזהר ולא יוסיף עצב עמה וע"ז באו רז"ל לבאר מה הוא העצב כמה דאת אמר נעצב המלך על בנו כלומר הקב"ה מתעצב על בנו שהטיב עמו ונהפך לו לרעה רק תהיה הברכה אצלך כמאמר הנזכר ברוך תהיה בעיר ממה שאתה ברוך בשדה. והמשיך את דבריו ואמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך גו' וברכך בארץ גו' ובכל זה יקימך ה' לו לעם קדוש גו'. וזהו מאמר ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלהיך (שם כ"ח, ב') ותהיה הברכה סבה לברכה והצלחה נצחיית כי הברכות יהיה סבה להביא אותך ולהשיגך לשמוע בקול ה' ואז יקויים בך מאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהלים קכ"ח, ב') אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב. וא"כ כל הימים אשר ישראל היו מתנהלים במשפט וצדקה אשר באלה נאמר עשה משפט וצדקה נבחר לה' מזבח לא היה מן הצורך אל ביהמ"ק. לא כדעת ההמון שהיו חושבין כי הוא רק חק מאתו יתברך שאין דוד בונה הבית וא"כ טוב לקצר ימיו כדי שיבנה ביהמ"ק, ובאמת לא כן הדבר כי כל הימים אשר בן ישי חי הלא המשפט והצדקה אשר עשה בכל עת נבחר לה' מזבח. וכמאמרו יתברך לדוד כי טוב יום בחצריך (תהילים פ"ד, י"א) שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה להקריב (שבת ל', א'). לכן יפה אמר יתברך לדוד האתה תבנה לי בית גו' כלומר אתה אין מהצורך לך. אבל פריצי הדור היו חושבים בדעתם כי מאמרו יתברך האתה תבנה לי בית גו' הוא אך על דרך חק שלא לבנות הבית כל הימים אשר דוד חי היו הולכים אצל חלונותיו ואומרים לו דוד אימתי יבנה בית המקדש, אימתי בית ה' נלך, והיה דוד אומר אע"פ שהם מתכוונים להכעיסני אני הייתי שמח בדבריהם, דכתיב שמחתי באומרים לי בית ה' נלך לאמר כי שמחה ושבח הוא לו. ממש על דרך שר גדול היה לו מגריסן בביתו שהיה אומן חכם לעשות תבשילים על צד היותר טוב, ויהי כי זקן האיש האומן הזה דרוש דרש השר אחר רופא מומחה להחזיקו אצלו בביתו, וימצא רופא גדול במדינה רחוקה, וגמר אומר עם הרופא שיבוא לשכון כבוד בגבול נחלתו, ובתנאי שלא יבוא כל זמן אשר המגריסן הזקן הוא בחיים רק אחרי מות המגריסן אז ישלח ויביאהו אצלו, והיו עבדיו מצפים על מיתתו לאמר מתי ימות המגריסן הזקן הזה ויבוא הרופא החכם אצלנו, וכשמוע השר את דבריהם כעס עליהם מאד ואמר להם שוטים מה אתם חושבים וכי חקה חקקתי או גזרה גזרתי שלא יבוא הרופא בחיי המגריסין, או תחשבו כי צר לי המקום להחזיק את שניהם בביתי על כן עיניכם נשואות וכלות וצופות מיתת הזקן הזה, לא כן הדברים כ"א בטחתי בחכמת לב המבשל הזקן הזה אשר כל הימים שיהיה הוא המבשל והמעריך לחם שלחני לפני תמיד לא יזיק אותי שום מאכל, ואני בטוח מכל חלי ומכל מחלה שלא תהיה בקרב ביתי, וא"כ למה לי רופא כי אם אחרי מות המגריסין אז אני דואג ולכן הכינותי לי את הרופא שיבוא לביתי, וא"כ למה יכבד עלי אריכות ימיו של הזקן הזה הלא טוב לי שלא אחלה משאחלה ואתרפא ע"י רופא כמאמר אוקיר לאסי' עד לא תצטרך ליה (ירושלמי תענית פרק ג', ז') ר"ל כי יש שומע לרופא רק בעת מחלהו אשר בהיותו על ערש דוי הוא שומע אל הרופא ומקבל הסמים אבל משפט החכם לא כן כי הוא שומע אל הרופא המצוה אותו להתנהג במנהג יפה עם מאכליו כדי שלא יחלה וזהו אוקיר לאסיא עד לא תצטרך ליה ר"ל כדי שלא תצטרך לי'.

הוא הדבר בדוד המלך ע"ה כי לפי דעת פריצי הדור היה פגם ועצב לדוד שאין ביהמ"ק נבנה בימיו, וע"פ האמת לא היה צורך לביהמ"ק בימיו ואם כן יפה אמר שמחתי באומרים לי גו' המה היו מתכוונים להקניטו ולהכעיסו, והוא היה עלז ושמח כי שבח ותפארת הוא לו. וזהו והקב"ה אמר לו כי ימלאו ימיך גו' והקימותי את זרעך גו' הוא יבנה בית לשמי ומובן מעצמו כי בנו לא יהיה שלם לפניו יתברך כמוהו. וזהו מ"ש אשר בהעותו והוכחתיו גו' ואז יהיה צורך אל ביהמ"ק, אבל אתה חביב עלי צדקה ומשפט שאתה עושה יותר מן הקרבנות, שנאמר עשה משפט וצדקה נבחר לה' מזבח ועי' עוד מה שכתבנו בבאור מאמר (שבת ל') כיון שאמר זכרה לחסדי דוד אבי מיד נענה (סוף ספר קול יעקב):

חלק ו

ויעש כן אהרן גו' להגיד שבחו של אהרן שלא שינה (ספרי)

ולבוא אל הבאור נזכיר מאמר המדרש (ריש חקת) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז', כ"ב) אמר שלמה חקרתי ופשפשתי על כל התורה ומצאתי בה טעם כיון שהגעתי לפרשת פרה אדומה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. דע כי כבר נתבאר מפי סופרים ומפי ספרים שאין לחקור ולבקש טעמים על מצות השם יתברך רק להיות תמים עם ה' אלהינו באמונה שלמה כמאמר כל מצותיך אמונה (תהלים קי"ט, כ"ו) ונאמר ראשית חכמה יראת ה' (שם קי"א, י') ושלמה המלך ע"ה אמר אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע (משלי ג', ז') ומה לך להתחכם ולבקש טעמים על המצות. וזהו מאמר דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי (תהלים קי"ט, ל') היינו גם במשפטים שיש בכחי לחקור טעמם אני משוה את כל המצות לדרך אחד והוא דרך אמונה לבד.

וטעם ענין זה על דרך המשולח אשר הסוחר שלח אותו ללייפציג לקנות סחורה בעבורו, והמשולח הזה נשא ונתן על הדרך עם המעות הזה והרויח, ואח"כ קנה סחורה בעבור המשלח, יש בידו און כי הלא יקח מאת המשלח שכר שליחותו והסוחר ישלם לו במיטב כספו ומה זה לו לבקש עילות להשתכר במעותיו.

כן אם האדם מקיים לא תגנוב ולא תגזול בעבור התועלת המושג לחברת בני אדם הוא משתכר בסחורות ה' יתברך, והלא הוא יתברך ישלם לאדם שכרו בעוה"ב.

הוא שהתנצל החסיד ע"ה ואמר טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי (שם, שם) לאמר כי אני ראוי אנכי שתלמדני טוב טעם ודעת, והטעם - כי במצותיך האמנתי. משל לשלשה אנשים חולים על מחלה אחת הביא אליהם הרופא סמים שוים אחד לא חקר מאומה ועשה ככל אשר צוה עליו הרופא ונתרפא, השני היה קצת בקי ברפואות כנשים ויחקור בשכלו בעניני הרפואה והדברים אשר לא הבין היה זורה אותם הלאה ומת מחליו, השלישי היה כמו השני הנ"ל אבל היה יודע כי הרופא הוא יותר בקי והוא אומן חכם מאד, לכן גמר אומר בלבו גם כי אנכי אחקור ואתבונן ולא אבין כמה דברים אני סומך עצמי על הרופא ועל חכמתו כי רבה היא וא"כ לא הזיק את עצמו כל מאומה בחקירתו.

כן איש ההמוני מקיים המצות בשלמות בלי חקירה כלל, אבל החכם החוקר בכל פרט נקל אליו לעבור על אשר לא ידע אבל אם מקדים לעצמו האמונה בגודל אלהותו וחכמתו יתברך לאין תכלית אינו נופל ע"י חקירתו. וזהו אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך מצות שאין טעמם מושג, אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך כלומר בהביטי בעין חקירתי במצותיך השכליות, וכבר כתבנו ענין נכון ואמיתי בבאור מאמר המדרש (ריש שה"ש) שחורה אני ונאוה שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשי אבותי ר"ל כאשר אני רוצה לחדש לי מעשים מלבי ומהשערת חכמתי אז שחורה אני ונאוה רק במעשי אבותי כאשר אתנהג כמנהג אבותי ואבחר בדרכיהם ואעשה כמעשיהם אז אני נאוה.יריעות האהל (ועי' עוד מה שכתבנו בספר המדות בתשיעי משער היראה, ובאהל יעקב פרשת בחקותי על מאמר וזכרתי את בריתי יעקב גו').יריעות האהל

הוא הדבר בשלמה המלך ע"ה כי הוא חשב שתועיל אליו חכמתו אל קיום התורה אשר באמת כן אמר אביו החסיד ע"ה הבינני ואצרה תורתך ואשמרנה בכל לב (תהלים קי"ט, ל"ד) ואמר כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה בעניני התורה והיה זה סבה אל ההיפך כי עי"ז היא רחוקה ממני יותר מהזולת הבלתי חוקר מאומה כי ע"י חקירתו שפט ואמר אני ארבה ולא אסיר כו'. וכן חקר במשפטים והתבונן בהם עד נקודת האמת, אבל כאשר הגיע לפרשת פרה אדומה וחקר על כל הצדדים ולא מצא בשכלו טעם מספיק, זה היה לו אות נאמן כי תורת ה' היא נשגבה מבינת אנוש, ואין לאדם לחקור על מצותיה רק לקיים מאמר אביו החסיד ע"ה כל מצותיך אמונה.

וזהו מ"ש להגיד שבחו של אהרן שלא שינה ממש על דרך עשיר שהזמין איש עני אל המשתה ויאכל העני וישתה ויפול למשכב, ויתפלא מאד לאמר אם פת חריבה שזה הוא ארוחתי ארוחת תמיד לא יזיקני, ובשר שמן ומטעמים יזיקני?! אבל שקר בפיו כי יותר יזיקו וישחיתו המאכלים היקרים השמנים לא הדלים והרזים, אשר ע"כ השרים והרוזנים יש להם רופאים קבועים.

כן איש ההמוני מה שאינו משנה אין בזה חידוש כי הלא אין בכחו לחקור, אמנם אהרן היה לבו לב חכם והיה משכיל מאד ועכ"ז מיאן בחקירה ולא שינה כל מאומה.

וכבר כתבנו בספר קול יעקב על מאמר מקום הצדק שמה הרשע גו' מקום שהצדקתיםשפת היריעה וקראתים אלהות שמה הרשע, כי כבר מבואר בספר הכוזרי ובא"ע כי במעשה העגל לא היה כוונתם למלאות תאותם לעבוד ע"ז ח"ו, רק יען כי משה רבינו ע"ה הבטיח אותם שיוריד להם מן השמים איזה דרך ישרה ומסוגלת לכונן אליו העבודה הרצוי' בעיני ה', וכוונתו היתה עשיית המשכן שהיא המיישרת יראת האדם כמאמר ומקדשי תיראו כי שם חביון עוזו, ולכן כאשר הראה להם השטן דמות מטתו וחשבו שמת התחילו להתחכם בשיקול דעתם לעמוד על כוונת משה ועלה חוח בידם, כי בעת ההיא לא היה העולם מורגל כ"כ בבתים מקודשים לעבודה לאמר בית ה' נלך, ויותר היה המושכל וההרגל לעשות איזה דמות ותבנית אשר במרכבה העליונה כמאמר המדרש שמטו אחד ממטטראמולין שלי ועשו אותו אלהות ותכלית עונם היה במה שעשו דבר שלא נצטוו כמאמר אחרי לבבכם זו מינות וכמאמר כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר (שמואל א' ט"ו, כ"ג) ר"ל כמו שהמרי היינו מי שעושה נגד רצונו יתברך הוא עון גדול כן המוסיף על דבר ה' ועושה דבר אשר לא נצטוו עליו הוא און ותרפים. מהו מקום הצדק שמה הרשע ר"ל כי כל מה שעשו עשו בתורת צדק, כי חשבו מעשיהם לצדקה גדולה ועבודה תמה ונפלאה וזאת רעתם כי מר, וזהו שמה הרשע כי אין חפץ לה' בעבודות אשר האדם בודה מלבו. וכבר פגעה מדה"ד בבני אהרן הקדושים על דבר הנאמר בהם ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם (ויקרא י', א').

ומה נפלאו בזה דברי חכמינו ז"ל (שבת קל"ח, ב') עתידה תורה שתשתכח מישראל שנא' והפלא ה' את מכותך (דברים כ"ח, נ"ט) הפלאה זו איני יודע מה היא כו' הוי אמר הפלאה זו תורה שנאמר הנה ימים באים גו' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה' ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו (עמוס ח', י"א)שפת היריעה וראוי להתבונן מה קללה יש בזה שישוטטו לבקש דברי ה', וגם אם לא ימצאו עכ"ז גם זו טובה גדולה שיהיו רעבים לבקש דבר ה' ויהיו בכלל הולך ואינו עושה ששכר הליכה בידו, ומה גם כי בעינינו יפלא למה לא ימצאו.

אבל אם תתן לבך על כמה תועים מדרכי התורה מהם שהזכיר הרשב"א ז"ל בתשובותיו עיקר הצמיחה היתה מסבת היותם להוטים אחר התורה לחזות בנועם ה' ולבקר על מצפוניה ועמקי סודותיה, משל לעשיר שהיה מנהגו להאכיל את בניו פטומים, והם לא אכלו מהם רק מעט והאב היה מצטער ע"ז מאד, פעם נסע עמהם לארץ רחוקה ויתעו מדרכם כמה ימים אל מקום מדבר שמה ושאיה, ולא היה להם מה לאכול רק עשבי השדה אשר הם כחרבות לגיו, וכל נחמת האב היתה כי בניו הלא הרבה לא יאכלו רק מעט וזה לא יזיק אותם, ויהי אחר ימים אחדים בא אחד מן הבנים אל אביו ואמר לו דע אבי כי ב"ה יש לי כח הרעבון וחשק גדול וכבר הוא ביכולתי לאכול הרבה, בכה האב אל קול דבריו ואמר הוי בני יקירי דע כי מאד יכאב לבי על רעבונך אשר לך פה, כי הלא לא תמצא במקום זה לאכול כ"א דברים רעים המזיקים, ואני אמרתי זאת נחמתי במה שלא הורגלתם לאכול הרבה ואיך עתה נהפכתם ואכלתם אכול ושבוע מהעשבים הארורים האלה.

הנמשל כי בימים הראשונים שלח הקב"ה אלינו את הנביאים הקדושים יום יום השכם ושלוח, והיה דבר ה' להם למשא ולא קבלו רק מעט מן המעט, וכן בקראם בדברי התורה קראו רק שנים ושלש דלתות ונעשו יגעים ועייפים כמאמר כי יגעת בי ישראל (ישעיה מ"ג, כ"ב). והקב"ה כמה הצטער ע"ז כביכול, עד כי גרם החטא וישראל גלו מעל אדמתם ואין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה, קמו ונתרבו המתנבאים הבודים מלבם דברים אשר לא צוה אותם והם יבואו אל המתנבאים האלה כאיש רעב אל הלחם והנזיד.

וזהו והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה' וביאר ואמר ונעו מים עד ים גו' ישוטטו לבקש את דבר ה', אבל - ולא ימצאו כי טועים הם בדבר הנסיעה, המה ישוטטו לבקש דבר ה' אצל המתחפש והמחניף את הארץ, כי הלא זה כמה נסתם החזון ואין עוד נביא כו'. וכמו שנתחדשו אצלנו בעבודת ה' מנהגים חדשים מקרוב באו אשר לא ידענו ולא שמענו, כן נתחדשו בימינו מקרים רעים לא שערום אבותינו ורפואת תעלה אין לנו כי עוד הוכח יוכיחו את השרידים בעם לאמר אם גם אתם תהיו כמונו הלא היתה תקומה לכל ישראל וכבר אמרו חז"ל (שבת קל"ט, א') אין בן דוד בא עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל שנא' הוי אנחם מצרי גו' ואשיבה ידי עליך גו' ואשיבה שופטיך כבראשונה גו' אח"כ ציון במשפט תפדה גו' (ישעיה א', כ"ד) ואמר עוד ושבר פושעים וחטאים יחדו (שם שם, כ"ח).

החזיון הזה היה על אלו העוזבים ארחות יושר דרך סלולה שהלכו בה אבותינו מעולם, והולכים בדרכים הבדויים שאין להם שורש בתורה, ועוד הפוכים מדרכי התורה רק ממשקל דעתם.

וכמה נשתבחו ריב"ז ור' אליעזר תלמידו אחריו שלא אמרו דבר שלא שמעו מפי רבן (סוכה כ"ח, א') ומי הוא זה אשר מלאו לבו להרהר אחר רבותינו הקדושים, אשר קבעו הלכה כפי הקבלה שהיה להם עד משה רבינו ע"ה לבוא היום לשנות דבר מדבריהם, אין לך פשיעות וזדון גדול מזה, ועכ"ז אחר שנשתבשו בזה והורגלו בדרכים האלה אין לך שוגג גדול מזה שהוא חושב כי הוא עושה בשלמות על צד היותר טוב א"כ הוא תחלתו בפשיעה וסופו באונס. לכן קראו שבר פושעים וחטאים יחדו כי הם מתוארים בשני התארים יחדיו.

וזהו מאמר הגמרא (שבת ע', א') קרבן דחייבה רחמנא אמאי אשגגה, התם חדא שגגה הכא טבא שגגות הוויין, פי' כי העושה בזדון חייב על המעשה אשר עשה אבל העושה בשגגה אינו חייב על המעשה כי לא ידע ובהעלם עשה, רק התורה חייבה אותו על ההעלמה, לאמר אם היה נותן הדברים על לבבו לא היה מתעלם. כמאמר כזכור בניהם מזבחותם (ירמיה י"ז, ב') וכמ"ש השל"ה הקדוש ז"ל בבאור מאמר בלעם אל המלאך חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי (במדבר כ"ב, ל"ד) ואם לא ידע במה חטא. אבל פי' הכתוב כך הוא זו היא חטאתי מה שלא ידעתי כי היכולת ביד האדם לתקוע הדברים בלבו עד שלא יתעלמו ממנו, וזהו קרבן דחייבה רחמנא אמאי אשגגה, התם חדא שגגה והכא טובא שגגות הוויין לכן חייב על כל העלמה והעלמה.

כן הדברים בעניננו אם באמת הוא מוטעה עכ"ז הוא פושע על טעותושפת היריעה כמאמר אחרי לבבכם זו מינות וכמה הזהיר שלמה המלך ע"ה ואמר כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם מזמה תשמור עליך תבונה תנצרכה להצילך מדרך רע מאיש מדבר תהפוכות העוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי חשך השמחים לעשות רע יגילו בתהפוכות רע (משלי ב', י'-י"ד). הנה ביאר כי זה דרך המדבר תהפוכות ועוזבים ארחות יושר כו' כי עוד ישמחו יעלצו לפני אלהים לעשות התהפוכות וזהו השמחים לעשות רע והכל לשם שמים ויגילו בתהפוכות רע אשר ארחותיהם עקשים כו' והבן:

עודי מדבר בזה אזכיר דברי פי חכם חן ה"ה הרב מו"ה אליהו שפירא ז"ל בבאור מאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו (בראשית ו', ה'). דע כי כבר כתב החכם (בשביעי מספר המדות) כי האדם יחטא לאחד מב' סבות, אם שיהיה שכל החוטא נכון ובריא רק כח התאוה יעור עיני החוטא, ואז לבו יודע מרת נפשו יודע כי און בידו רק התאוה גברה עליו ותמתיק בפיו רעה ויעשה החטא מבלי עצת השכל כלל, הב' הוא החוטא גם בשכלו שנפסד והתמכר אל הרע והחטאים שהוא עושה יעשה ביד רמה. וההבדל כי הא' הלא אחר עשותו המזמתה יתחרט ויתמרמר כמאמר כי אחרי שובי נחמתי, לא כן השני לבו בריא אולם. וזהו שאמר הכתוב וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ ר"ל האדם במה שהוא אדם מקובץ מגושי עפר זה העולם החמריי נמשך הוא מטבעו אל דברים חמריים, אבל הלא גם זאת לו וכל יצר מחשבות לבו רק רע גם כל היום גם אחר המעשה אין בלבו ציור אחר רק הצטיירות המרד והמזמה והחטא נעשה גם בשכל. הנה ע"ז אמר הכתוב וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ר"ל על עשותו המעשה בפועל היה אליו יתברך כביכול תנחומים להתנצל עליו כי הלא האדם נעשה בארץ לא בשמים ולכן הוא נמשך בטבעו מצד כחותיו החמריים אשר בו בטבע הרכבתו אל דברים חמריים אבל ויתעצב אל לבו ר"ל ע"ז התעצב כביכול איככה נשחת לבו ואיך נפסד שכלו עד כי גם שכלו ונפשו לא יצייר עוד את הטוב ואת הישר ואיככה נתהפך גם הוא אל ציורי הגוף החמריי והוא באור נכון וטוב:

חלק ז

וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם. והרעתם בחצוצרות גו' ונזכרתם לפני ה' אלהיכם גו' וביום שמחתכם ובמועדיכם גו' ותקעתם בחצוצרות גו' והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם (י', ט'-י').

דע כי זה כלל גדול על כל דברים החשובים שפעולתם משני עבריהם, באור הדברים כי התורה חשובה למטה לעבדה ולשמרה ללמוד וללמד, וג"כ חשובה למעלה כי היא מגינה ומצלת להוגיה ושומריה, אבל דע כי כפי חשיבותה למטה כן יהיה חשיבות פעולתה למעלה והסימן על זה כבר מבואר במאמר רז"ל כל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה שנא' התרפית ביום צרה צר כחך (משלי כ"ד, י') (ברכות ס"ג, א') מאמר ביום צרה נמשך למעלה ולמטה כלומר כי אותו שהתורה חביבה עליו שלא יתבטל מלעסוק בה גם ביום צרה ולא יעצרנו הגשם והשלג לא עיף ולא כושל בו כמ"ש אדם כי ימות באהל (במדבר י"ט, י"ד) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה (ברכות ס"ג) לכן גם למעלה מגינה עליו להצילו וביום רעה ימלטהו ה' לא כן אותו אשר אהבתו את התורה דלה ורזה, ומרפה עצמו מדברי תורה ביום צרה אז גם למעלה אין התורה מגינה עליו ביום צרה וזהו התרפית ביום צרה אז ביום צרה צר כחך וכן אמרו חז"ל אוי להם לבריות מעלבונה של תורה (אבות ו').

וכן שבת פועלת ב' פעולות, למטה היא מקדשת את שומריה ותכניס בלבם יראה וקדושה כמבואר מסגולות השבת, וכן מלמעלה היא מאירה ומזכרת לטוב את שומריה להשפיע להם ברכה ושמירה לאין שיעור, ועם כל זה חשיבותה ופעולתה למעלה תלוי בחשיבותה אשר למטה כמאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי (ויקרא כ"ג, ב') ר"ל אם תקרא אותם מלמטה מקראי קודש ותסגל בהם תורה ומצות אז אלה הם מועדי, ר"ל אשפיע עליכם ממקור העליון מקדושת השבת. וזהו ג"כ אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם (שמות ל"א, י"ג) ר"ל כאשר תשמרו את השבת למטה זה יהיה לכם לאות ולמופת כי אני ה' מקדשכם למעלה.יריעות האהל

וכן השופר ישמש ב' פעולות למעלה להחריד ולהבעית השטן מלהסטין, ולמטה לבהל את היצה"ר שהוא ג"כ השטן כאמרם ז"ל הוא השטן הוא היצה"ר כו'. והשיעור למעלה כמו למטה היינו כי אם יתבהל האדם ויעמוד מחטוא גם למעלה יתבהל השטן ויעמוד מזעפו, ואם האדם איננו מתפעל מקול השופר המקיץ אותו כמאמר אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו (עמוס ג', ו') אבל הוא עומד על עמדו ואינו משים את לבו לזה, גם למעלה יתחזק השטן להשטין ולקטרג ואינו חרד מאומה, ואין השופר מעורר רחמים כלל.

והנה במלחמה לא היה בא השופר להעיר לב העם אל התשובה, כי מלבד השופר יש להם התעוררות ביתר שאת ממורא הלוחמים וחרדת הצרים אותם, ולא היה השופר רק לעורר למעלה רחמים וחסד, לכן יפה אמר וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה' אלהיכם, כי למטה אין צורך לפעולת השופר להזכירם.

אבל בר"ה מהצורך אל השופר שיפעול למטה ולמעלה, וזהו וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצוצרות גו' והיו לכם לזכרון – לתשובה, גם כי הימים ימי שמחתכם ומועדיכם אשר אז האדם יושב שמח וטוב לב ואולי יאכל וישבע וירום לבבו, ולזאת פעולת השופר להזכירו שיתן אל לבו כי אינו רק אדם, וזהו והיו לכם לזכרון, ואז - אני ה' אלהיכם, מלמעלה לרחם עליכם ע"י השופר.

ומה גם לפי מה שכתבנו במקום אחר מחבורנו כי הזכרון והשכחה הנאמר למעלה כמאמר הגמרא (ברכות ל"ב) שמא לא תשכח לי מעשה עגל גם אלה תשכחנה כו' הוא ענין קשה מאד לציירו כי אינו צריך אל המזכיר להזכירו, או איך תצוייר בו יתברך השכחה הלא אין שכחה לפני כסא כבודו. אבל דע כי כל המדות המשמשות בינו יתברך ובינינו אין לייחס אותם בפעולתם והשתנות מדתם בו יתברך ח"ו כי כבר ידענו מאמר נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך (תהלים מ', ו') כי כלם משכנם אצלנו, כמו האהבה, והרחמים והחמלה, והזכרון כלם מיוסדים על בחירתנו הטובה כי כאשר אנחנו נאהוב אותו יתברך יאהוב אותנו ואם נזכור אותו יזכור אותנו. כאשר כלל דוד המלך ע"ה ואמר לשלמה בנו דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפיצה גו' אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד (דברי הימים א' כ"ח, ט')יריעות האהל ומאמר ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה', ולא אמר את ה' כי כן משפט חסרון סימן הפעול להורות במאמר אחד שתי כוונות דבר והפכו. כמו שתמצא מאמרם ז"ל ורב יעבוד צעיר זכה יעבוד לא זכה יעבד (בראשית רבה פרשה ס"ג, ז') ורז"ל הוציאו זאת מחסרון סימן הפעול כי אם היה אומר ורב יעבוד את הצעיר לא היה בכח המאמר רק כוונה אחת הגדול יעבוד את הקטן אבל עתה שניהם במשמע, ורב יעבוד את הצעיר ויש במשמע את הרב יעבוד הצעיר, לכן יפה ביארו ז"ל זכה יעבוד כו' (ועי' מזה למעלה ריש תזריע). כן מאמר כי כל לבבות דורש ה' מורה כי הדרישה והאהבה אשר אצלנו לבוראנו יתברך היא עצמה פועלת דוגמתה מבוראנו אלינו.

ובזה יתבארו דברי חז"ל מאי טעמא מהדר אפי' דקו"ף מרי"ש אמר הקב"ה אין אני יכול להסתכל ברשע (שבת ק"ד, א') ולשון רש"י ז"ל: מהדר אפי' דקו"ף לשנא מעלי' הוא שאחוריו של רי"ש לגבי הקו"ף שאין הקב"ה רוצה להסתכל בפני רשע ועכ"ז דברי חז"ל אינם דברי בדאי ח"ו רק מובנים היטב כמו שאמרנו, כי השנאה אשר אל הרשע להקב"ה היא בעצמה השנאה אשר להקב"ה אל הרשע, ומעתה הנה הפעולה אשר אנחנו עושים בתקיעת השופר רק להזכיר אותנו שלא נשכח את מלכנו יתברך ואז גם הוא יתברך לא ישכח אותנו, וזהו ותקעתם בחצוצרות גו' והיו לכם לזכרון להעיר אתכם איך לעמוד לפני אלהיכם אז אני ה' אלהיכם כאשר תעשו כן אעשה גם אני:

חלק ח

ויאמר משה לחובב גו' נוסעים אנחנו אל המקום גו' אותו אתן לכם גו' (י', כ"ט)

עיין למעלה ריש פרשת במדבר ביאור נכון:

חלק ט

אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעינים (י', ל"א).

שמעתי מפי הרב הגאון מהר"ם מאניש ז"ל שהבאור בזה על דרך מאמר מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק היינו להודות במקום שנעשה הנס. וזהו והיית לנו לעינים כלומר הלא לא באת בלתי שיהיו הנסים הנעשים אלינו נראים לעיניך, כי הראיה פועלת יותר מהשמיעה. וזהו והיה הטוב ההוא גו' כלומר עוד יהיה טוב וחסד ה' אלינו לעשות עמנו עוד נסים אחרים:

חלק י

ויהי בנסוע הארון גו' (י', ל"ה) ובגמרא: עתידה פרשה זו שתעקר מכאן ותכתב במקומה ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורעניות ראשונה לפורעניות שניה פורענות שניה מה היא ויהי העם כמתאוננים פורעניות ראשונה מאי היא ויסעו מהר ה' שסרו מאחרי ה' (שבת קט"ז, א').

באור זה בהקדים מאמר כל המקבל עליו עול תורה כו' (אבות ג'). דע כי ההבדל בין המסתפק במועט ובין המשתוקק אל המותרות, מנוחת הנפש ופזרונה שהיא מתוארת עול, כי שם זה מורה על רוב דאגה ופיזור הנפש רעיונותיו ומחשבותיו מבוהלים ודחופים איך להשיג מאוייו כמאמר חז"ל ונתן עול ברזל על צוארך (דברים כ"ח, מ"ח) זה הרעיון (בירושלמי מובא בע"י ב"מ פ' המקבל). לזה אמרו כל המקבל עליו עול תורה שנפשו מלאה תשוקה ואהבה ללמוד ולהגות בתורה כל היום תמיד, עד אשר כל רעיונותיו ומזימותיו משוטטות כלות וצופות בפניני אמרי התורה ושפוני טמוני אוצרותיה, וזה עליו כעול ברזל אז הקדוש ברוך הוא פורק מעליו עול דרך ארץ יען כי הוא מסתפק במועט והמועט לא יחסר לו:

והנה זה משפט האדם ההולך בטל שאמר עליו הבטלה מביאה לידי שעמום (כתובות נ"ט, ב') כי כן משפט הבטלים ממלאכה ועסק, לבדות להם דאגות זרות ונפשם נשוא לשוא ודברי הבל בעבור כי הכלים רקים. ומה גם במדבר שנעשו בני חורין מכל דאגה ועמל כי ארוחתם ארוחת תמיד הכל לפניהם, וזאת הסבה לסבב להם להיות כמתאוננים ומחפשים עלילות. אמנם ההתנצלות על זה כבר מבואר בגמרא שלשה מקראות אלמלא לא נכתבו נתמוטטו כו' ואחד מהם ואשר הרעותם (ברכות ל"ב) וא"כ עוד הם ראויים ללמד עליהם סנגורי', אבל אם נקרב ונחבר פרשה שלפני' אל המתאוננים שנאמר בה ויסעו מהר ה' שסרו מאחרי ה' בתת זאת אל יד המקטרג אין להם שום צד זכות כמאמר בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין (קידושין ל', ב') כי אם היו מקבלים עליהם עול תורה לא היה להם מקום להיות מתאוננים כי רעיונותיהם ומחשבותיהם נשואות על כנפי קדושת התורה, זה שאמרו כדי להפסיק בין פורעניות ראשונה כו' שלא לחייבם כל כך והבן:

חלק יא

והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה גו' וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע (י"א, ד'-י"א)

להבין ענין זה נקדים מאמרם ז"ל על מאמר שמעתי את תלונות בני ישראל (שמות ט"ז, י"ח) אמר הקב"ה גלוי לפני מה שאמרו ומה שעתידים לומר דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר אמור להם בין ב' דברים אתם עומדים ששאלתם לחם כהוגן שאלתם וששאלתם בשר מלא כרס שאלתם (ילקוט שם).

באור זה דע כי מאמר תלונה יסוב על דבר שהמתאונן מתלונן עליו בלבו ובמחשבתו ואינו תובע בפה, משל למשרת אצל עשיר ומאכיל אותו מאכלים פחותים ואינו מסב אותו על שלחנו שהוא אוכל עם ב"ב הנה גם כי המשרת מצטער בלבו עכ"ז אין מן המדה שיתבענו בפיו כי אינו יכול לחייבו על זה בדין ועכ"ז תלונתו בלבו, ומשפט המשרת הזה בכלות זמנו ובא לתבוע שכרו מאת העשיר והוא לא השלים לו שכרו כראוי והמשרת מתעבר עמו לאמר למה יגרע שכרי הראוי לי, ובתוך הדברים מבליע ג"כ תלונותיו אשר בלבו וימלא את פיו ויאמר: למה אתה מגרע שכרי אפשר אתה מנכה לי בעד הבשר והמטעמים שהייתי אוכל בכל יום על שלחנך, ובזה עיקר המריבה הוא על השכירות ומתוך רֹב דבריו נראה ונתודע כי יש בלבו תלונה ישנה.

כדבר הזה ממש היה בהמבקשים תואנה במדבר כי עיקר התביעה היה כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב, שזה מורה על בקשת לחם, ובתוך הדברים היו מראים שיש להם תלונה גם על בשר, כי מדוע אמרו מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר, אם לא לרמז על מה שבלבם כי עתה אין בשר בסיר, לכן אמר יתברך שמעתי את תלונות בני ישראל, דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר גו'. וזהו מאמר הילקוט אמור להם בין שני דברים אתם עומדים כלומר הבקשה היא לחם והתלונה בלב היא גם על הבשר.

והנה פה במעשה האספסוף היה ענין אחר כי פה היה מאמר מבואר מפורש יוצא מפיהם מי יאכילנו בשר ותלונותם בלב היה מגונה במאד מאד כאמרם ז"ל בוכה למשפחותיו על עסקי עריות שנאסר להם (יומא ע"ב). וראוי להתבונן מאין הוציאו חז"ל את הדרש הזה כי פשוטו של מאמר וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו מורה שהיו בוכים משפחה משפחה לבד.

והנראה כי המאמר בעצמו מורה על זה כי הנה הבכיה תזדמן על ב' אופנים, למשל עני בוכה על שהוא רעב או יחף והוא דבר שאפשר לתקנו ע"י מתנדבים, ויש בוכה על אביו שמת והוא דבר שאין לו תרופה. והמופת עליהם לדעת ענין בכייתם מה היא, כי אם הבוכה משמיע קולו בשוק במקום רואים ואסיפות בני אדם ודאי הוא בוכה על דבר שיראו רבים ויחמלו עליו, יקומו ויושיעו לו, לא כן אם הוא יושב ובוכה בחדר משכבו שאין רואה אותו ודאי בכייתו על דבר מעוות לא יוכל לתקון, על דרך שאמר הוא יתברך ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי גו' (ירמיה י"ג, י"ז) כי למה יבכה במקום רואים וכאמרו אין נוטה עוד אהלי ומקים יריעותי (שם י', כ') וא"כ היא דאגה שאין לה תרופה ולכן במסתרים תבכה נפשי. כן הדבר בהשאלות האלה כי שאלת הבשר הוא דבר שיש לו תרופה לכן שאלוהו בגלוי, אבל התלונה אשר בסגור לבם אין לגלותה בעליל לארץ כי ודאי השאלה הזאת לא תהיה נשמעת ולכן הסתירו בכייתם.

ומעתה המאמר נדרש על פשוטו וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלויריעות האהל מדוע לא השמיעו קולם בשוק, אם לא כי יש בלבם דבר שאינם יכולים לפרוט בדבר שפתים, וזה על עסקי עריות שנאסר להם והיו בושים מלגלות זאת, וזהו ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע, כי הנה פה בענין האספסוף היה באופן אחר ממה שכתוב בפרשת בשלח כי שם היה הנגלה שאלת לחם והתלונה היה על בשר ופה היה דבר השאלה בשר והתלונה בלב – עריות, ולכן קרא הכתוב דבר שלא נתפרש ע"ש תאוה כי היא לא היתה בבחינת שאלה רק שנשארה התאוה בלבם (וכמו שנתבאר בהערה):

ומה מאד יתבאר בזה עומק דברי חז"ל ויהי בנסוע הארון כו' עתידה פרשה זו שתעקר מכאן ותכתב במקומה ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורעניות ראשונה לפורעניות שניה (שבת קט"ז, א') היינו בין ויסעו מהר ה' שסעו מאחרי ה' ובין ויהי העם כמתאוננים ור"ל שלא יתגלה לעין כל הקורא פנימיות תאותם כ"א שאלתם הגלויה לבד היינו שאלת בשר ולא התלונה אשר בלב הרמוז במאמר התאוו תאוה:

וזה שאמר הכתוב בסוף הענין ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים בא להשמיענו בזה דבר גדול כי לכאורה יקשה ממ"נ אם הקב"ה שונא את האוכל בשר א"כ למה נתן להם בשר, ואם אינו שונא את האוכל בשר למה חרה אפו עליהם עד מות, לזה בא דוד המלך ע"ה וביאר ואמר ויאכלו וישבעו מאד ותאותם יביא להם (תהלים ע"ח, כ"ט) באור זה משל לתינוק שאינו רוצה ללכת לבית הספר רק הוא בוש מאביו מלאמר האמת הוא מעליל עלילה לומר שהוא רוצה פרוטה, מה האב עושה הוא נותן לו פרוטה, ואם עדיין אינו רוצה ללכת אל בית הספר אז הוא מכה אותו מכה רבה.

כך הם העלילו לאמר בשר והקב"ה ידע האמת את אשר בלבם לכן נתן להם בשר עד שנתמלאה תאותם ואז נתקיים בהם ויאכלו וישבעו מאד ותאותם יביא להם, כלומר אז נתגלה עומק מחשבתם אשר הסתירו בלבם ולכן להצדיק דין שמים, קראו למקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים כלומר נתברר להם כי העונש הגדול הזה היה רק על התלונה ועל התאוה אשר בלבם לא על מה שאמרו בפיהם (ועיין עוד למעלה פרשת תשא על מאמר נעשה ונשמע מה שכתבנו בבאור זה):

חלק יב

מדרש: בשעה שבאו ישראל לאותן הדברים ויהי העם כמתאוננים נשרפו הזקנים באותה שעה שאף הם הקלו ראשם בעלותם על הר סיני כשראו את השכינה ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו וכי אכילה ושתי' היתה שם למה הדבר דומה לעבד שהיה משמש את רבו ופרוסתו בידו והיה נושך ממנה כך הקלו ראשם כאוכלים ושותים כו' והן נשרפו כשנתאוו אותה תאוה שנאמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה (במדבר רבה פרשה ט"ו, כ"ד בשינוי לשון).

וראוי לבאר מה ענין החטא בזה אחר כי אכילה ושתיה לא היתה שם, ומה הוראת המשל לעבד שהיה משמש את רבו ופרוסה בידו והיה נושך ממנה.

ולבוא אל הבאור נקדים מאמרם ז"ל (שמות רבה מ"ב) שמביא שם כמה פלוגתות על מספר הימים שהיו ישראל שלמים עם הקב"ה אחר מעמד הר סיני, ור' מאיר אומר אף לא יום אחד אלא היו עומדים בסיני ואומרים בפיהם נעשה ונשמע ולבם מכוון לע"ז שנאמר ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו (תהלים ע"ח, ל"ו-ל"ז). ואם אמנם כל הדעות אשר הביאו חז"ל א' אומר כ"ט יום, ואחד אומר י"א יום, וא' אומר יום אחד, כלם מופלאים מאד בעינינו, אבל זו קשה מכלם לאמר על עם קדוש המהוללים ומשובחים בכל פינות התורה שהקדימו נעשה לנשמע עד שנאמר עליהם ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מ"ט, ג') ואחר השבח הגדול הזה איך נוכל לתת בהם דופי ופחיתות גדול כל כך לאמר שהכל היה בשקר ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו כו'.

והנראה לי בזה עם מה שידענו מפי חכמי אמת ע"ה אשר הפרישות מן העוה"ז היא ראש לכל המדריגות אל השגת הטוב וההצלחה הנצחיית כמו שהורה החסיד ע"ה ואמר מי האיש החפץ חיים גו' עד סור מרע ועשה טוב (תהלים ל"ד, י"ג). ולא שנחליט ונאמר מי שאינו סור מרע אינו ראוי לעשות הטוב, חלילה מלחשוב כן כי באמת הטוב הוא מקובל גם מן הפחות שבפחותים והוא מלוכלך בכל רע אם יכולת בידו להגיע ולנגוע בקצהו מן הטוב יהיה לרצון ויקובל לטוב, ואולי להשיג גם עוה"ב אם יהיה ראוי לכך ועכ"פ לא יגרע ממנו שכרו בעוה"ז כמאמר למשמאילים בה עושר וכבוד (שבת ס"ג) וכבר רמז עלינו הנביא ע"ה על הדברים האלה במאמרו הנכבד כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי גו' ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם גו' (ישעי' נ"ו, ד') ובגמרא קו"ף קדוש רי"ש רשע מאי טעמא כרעי' דקוף תלוי' אמר הקב"ה אם הדר ביה ליעול (שבת ק"ד, א') כלומר שאין צריך לחזור מראש ועד סוף כ"א גם בהיותו בכל רע אם ישוב מיד יקבלו כמאמר וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח (ישעיה נ"ה, ז'). רק הטוב המובחר הוא מי שהוא מתחלה סור מרע כי הטוב הנעשה אחר סור מרע הוא מוחזק ביד העושה שלא יתקלקל ולא יפול ממדריגתו לעולם.

וכבר המשילו זאת חכמי המוסר ע"ה לבגד מלוכלך שרוצים לצבוע אותו אם אמנם יקבל הצבע עכ"ז לא לאורך ימים יהיה כי ברוב הימים יתום הצבע ממנו ולא ישאר בו מאומה, לא כן אם יכבסו אותו תחלה עד שיהיה נקי מכל כתם אז תתעצם בו הצבע ותעמוד ימים רבים כל הימים אשר יתקיים הבגד אשר ע"כ הזהיר החסיד ע"ה ואמר אוהבי ה' שנאו רע שומר נפשות חסידיו (תהלים צ"ז, י') אחר שישנא את הרע ויהיה נקי ממנו יהיה נשמר ובטוח לעתיד וכמאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (שם קכ"ה, ג') גו'.שפת היריעה והנה החסרון הזה השיג את ההמון הקדוש הזה שעמדו על הר סיני שיצאו מאפלה לאור גדול אם אמנם העיר ה' את רוח קדשו עליהם להשיג מה שהשיגו מן הטוב הצפון עכ"ז שלט בהם הקלקול עד מהרה. וכבר מבואר כי יסוד כל הקלקולים ושליטת הרע בישראל היה מסבת השגתם הטוב קודם הסור מרע ובטרם נטהרו ממנו אשר על זאת רמז הנביא ע"ה בהבטחתו על העתיד כי לא בחפזון תצאו (ישעיה נ"ב, י"ב) ונהיה בטוחים ובמנוסה לא תלכון. וכל זאת ביאר לנו דוד המלך ע"ה במאמר הנכבד ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו ומ"ש ובלשונם יכזבו לו לא חלילה שכוונתם היה לשקר ולרמיה רק עצם המעשה היה מיוסד על כזב כמו בור אשר יכזבו מימיו היינו דבר שאין קיומו נאמן אבל עתיד לקבל מקרי הקלקול וההפסד הוא נקרא כזב וזהו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו שאין ענינם בטוח שיתקיימו בברית אשר כרת ה' עמהם שלא יפלו ממדריגתם:

ואולי זה היה גם כן חטא הסנהדרין שלא היו ראויים עדיין למדרגה זאת כמאמר כי לא יראני האדם וחי והוא גם כן מטעם זה עצמו כי כל זמן שהאדם חי יש בו שמץ מהלכלוך הארציי.

ומעתה המשך המאמר כך הוא והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה מאמר בקרבו מורה שהתאוה עוד היתה טמונה בקרבם שלא נטהרו ממנה מכל וכל בשעה שראו השכינה בהר סיני ואין לנו דרך אחר לפי המדרש אשר האספסוף הם הסנהדרין הלא הכתוב מגלה לנו על מה מתו עתה בעבור שהיו כבר בזמן הנ"ל בעלי תאוה ובתוך בני ישראל הבוכים על בשר נענשו גם הם כמו רעיא חיגרא ועיזי רהטין כו' אבי דרא חושבנא ועוד שאר המשלים המובאים שם (שבת ל"ב א'). וזהו מאמר המדרש בשעה שבאו ישראל לאותן הדברים ויהי העם כמתאוננים נשרפו הזקנים באותה שעה שאף הם הקלו ראשם בעלותם על הר סיני כשראו את השכינה ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו, וכי אכילה ושתיה היתה שם למה הדבר דומה לעבד שהיה משמש את רבו ופרוסתו בידו והיה נושך ממנה.

ונמתיק הענין על פי משל לאחד שהיתה אשתו ממשפחה בזויה ופחותה מאד ומעשיה ומנהגיה כלם היו למורת רוח ועכ"ז היה אוהב אותה, לימים מתה וקבל האיש על עצמו לקחת לו אשה יראת ה' ומצא את מבוקשו אשה משכלת מאד ומצאה חן בעיניו, לימים שמעה מפיו בהציעו שבחה ויקרה וחביבותה עליו לאמר הלא תדעי לך רעיתי תמתי כי בכל עת אשר אני רואה את זיוך והדרך דומה בעיני כי אשתי הראשונה עמדה מקברה, ואשתו המשכלת כאשר שמעה מפיו הדברים האלה ותתמרמר מאד לאמר אם עוד אתה אוהב את אשתך הראשונה המרשעת הלא הגדת היום כי אהבתך אותי אך שקר, כי הרשע והצדק המה ב' הפכים ואם באמת אתה אוהב אותי בעבור מנהגי הטובים צריך אתה להפליג השנאה על הראשונה בעבור מעשיה הרעים שאחזה בהם.

הנמשל מה שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו היינו שהיו טועמים טעם ערב ונעים במחזה האלהים כאלו הם אוכלים ושותים נמצא כי עדיין ערב להם המאכל והמשתה וא"כ עדיין הם מבחוץ ואיך תוכל אהבת ה' יתברך להתקיים בהם כמאמר יעקב לעשו (בראשית רבה ע"ה) אין שני זרזרים ישנים על דף אחד:

חלק יג

ובגמרא: כל מצוה שקבלו ישראל עליהם בשמחה כגון מילה עדיין עושים בשמחה וכל מצוה שקבלו עליהם בקטטה כגון עריות דכתיב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו על עסקי משפחות עדיין עושים בקטטה דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא (שבת ק"ל, א').

וראוי להתבונן בדבר העונש הזה מה מדה כנגד מדה יש בזה, כי העונש הזה היה שייך אם הם לא היו רוצים לקחת אשה רק היו מוכרחים בהכרח התורה עד שהתמרמרו ובכו על זה אז היה יפה העונש כי חק עולם יהיה לשאת אשה במריבה, אבל באמת לא כן הדבר כי הם היו בוכים על שהתורה מיעטה להם הנשואין במה שאסרה עליהם עריות וא"כ אין מקום לעונש זה גם מה ענין הקטטה בעת הנשואין דוקא עד דליכא כתובה כו'.

ומתחלה נחקור מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם לבעוט במצוה זאת יותר מעל כל האיסורים שבתורה כי הלא לעינים הוא כי התורה אסרה יותר מאשר התירה כמו בהמות טמאות וחיות, וכמה מיני טרפות ואיסורים כידוע ועל כל אלה לא נשמע קול בוכים, רק וישמע משה את העם בוכה רק למשפחותיו על עסקי משפחות, ומה יורה מאמר איש לפתח אהלו ולא אמר כמו שנזכר אצל המרגלים ותרגנו באהליכם ולא הזכיר הפתח.

והנראה בעיני כי מאמר בוכה למשפחותיו הוראתו כך היא כי הנפקותא במה שנאסרו העריות ושאם היו מותרות הוא שהמשפחות מתפרדות זו מזו, למשל אם היה אחד נושא אחותו היתה המשפחה נשארה בשלימות אב אחד לכלם ואף אם היו לבשר אחד עכ"ז לא היתה האהבה מתקלקלת אצל הזוג מלאהוב את המשפחה, לא כן כאשר האיש נושא אשה ממשפחה אחרת והם מתדבקים יחד לבשר אחד מוכרחים בע"כ להקטין אהבת המשפחה מהם מאשר היה מקדם למען אשר אהבת המשפחה לא תסבב פירוד ביניהם, למשל זה יאהוב את אביו כנפשו ואשתו לא כן עמה כי האב אינו אב רק לו ולא לה, והתורה הזהירה ואמרה על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו להקטין אהבת יולדיו כדי שתהיה אהבת אשתו שלמה.

וזהו וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו האמת לא היה על עסקי משפחות ומקום התרעומת היתה על עסק הנשואים היינו הנדוניה שהיא נותנת לו והכתובה שהוא כותב לה, כי כל זה הוא בעבור שרוצים לקרב הרחוקים ולחבר הנפרדים לעשות אותם לבשר אחד לא כן אם היה אח ואחות נושאים זא"ז לא היו צריכים לכל אלה. נמצא שעיקר מקום התרעמות היה בעת שעוסקים לזווג אחד אל אחד ולא היו עושים הדבר בשמחה כי היו דואגים על פירודם ממשפחתם, ולכן נגזר גם עתה שיהיה עסק הנשואין בקטטה כאשר היתה בראשונה. ואולי כי זה נרמז במאמר איש לפתח אהלו היינו שהיתה עת קבוע אל בכייתם ביום הנשואין שהיו כנוטלים רשות ממשפחתם על הפרדם מהם וכדברי הדרש אהלו זו אשתו וזהו לפתח אהלו היינו בהתחלת יום הכניסה.

ואם אמנם אין דרכי לרמז רמזים אבל לא כן ענין זה כל הפרשה אינה כ"א רמזים כי מה שמבואר כה לא מבואר כ"א טענת בשר. וכבר ביארנו בזה מאמר יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו גו' (רות ד', י"א) ומצאת כי תדרשנו בספר קול יעקב במגילת רות ע"ש ויהיה בפיך כדבש למתוק:

חלק יד

וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים ואת גו' הבצלים ואת השומים ועתה נפשנו יבשה גו' (י"א ד'-ו').

באור זה ע"פ משל לב' סוחרים נסעו בדרך ויבואו אל בית אכסניא ונתנו לפניהם מאכלים יקרים בשר שמן ודגים מטוגנים ופרפראות הרבה, גם כן העלו על השלחן מה שדרך המעונגים לאכול אותם עם הבשר יחד כמו שמעלים צנון וחזרת ובצלים ערוכים יפה בחומץ ודבש, למחר באו אל אכסניא ולא מצאו שם מאומה לאכול אמר אחד מהסוחרים איה יום האתמול ואיה האכסניא המפוארה עם הבשר ועם הדגים, ויאמר לו חבירו מה לך לזכור את הבשר והדגים היקרים אשר אכלנו שם ומה תדבר מהם בחנם כי לא נשיג פה את זאת בשום אופן, ספר אתה הפרפראות מי יתן והיה זה לפנינו עכ"פ להשיב נפשנו הרעבה וכל מר יהיה מתוק.

זהו ממש מאמר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים זה ודאי חנם כי זאת ודאי לא נשיג פה, אבל מי יתן עכ"פ שנשיג את השומים ואת הבצלים כי עתה נפשנו יבשה אין כל:

עוד יתכן בזה בהקדים מאמר ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע וישבתם לבטח עליה וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע גו' וצויתי את ברכתי לכם גו' (ויקרא כ"ה, י"ט). וכבר כתבנו בבאור זה דברים נמרצים בחלק ויקרא על מקומו ע"ש, ולפי הענין נאמר עתה בביאורו על דרך מאמר ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו והשיג לכם דיש את בציר גו' ואכלתם לחמכם לשובע גו' (שם כ"ו, ד'). וראוי להתבונן מדוע הוסיף הכתוב מלת לכם במאמר והשיג לכם דיש את בציר ולא אמר כן תחלה ונתנה הארץ לכם יבולה ועץ השדה יתן לכם פריו. ואחשוב כי הכתוב בא לבאר לנו מאמר נכון שלא יקשה בעינינו למה לנו הברכה הגדולה כ"כ לאין צורך שזהו אך למותר, לזה אמר ונתנה הארץ יבולה גו' והשיג לכם דיש את בציר כי הנה הצדיקים נבדלים מן הרשעים בב' דברים, א'. כי הצדיקים זכות מעשיהם גדול ורב, והרשעים אם הקב"ה יביט במעשיהם וישפיע להם כפי ערכם הראוי וכמעשה ידיהם יתן להם יגיע להם מן השפע מעט מן המעט. ב'. כי מלוא תאותם הוא רב מאד כי הוא כמות ולא ישבע לאכול הרבה ולשתות הרבה ולהתענג בכל התענוגים הערבים, והצדיק מדתו הטובה להסתפק במועט ההכרחי כדי סיפוקו כמאמר כך היא דרכה של תורה פת במלח כו' (אבות). נמצא לפי מדת הצדיק אם יתן לו הקב"ה די מחסורו אם יצורף לזה מועט הסתפקותו ודאי ישאר לו מן הברכה מסבת קימוץ סיפוקו, כי דרכו להסתפק במועט ההכרחי שלא להשביע יצרו, נמצא כי סבת מציאות המותר שיהיה נשאר מן החדש על הישן אינו מסבת שנתן הקב"ה יותר מדאי כי אם מסיבת התגברותו על תאותו שלא לאכול כי אם די סיפוקו. וזהו המשך המאמר ונתנה הארץ יבולה לא יותר, ועץ השדה יתן פריו לא יותר מן הראוי, והשיג לכם דיש את בציר ר"ל שלכם היא הסיבה מה שישיג דיש את בציר, יען - ואכלתם לחמכם לשובע, לא למלוא כרס רק להשביע נפשכם ואם כן מכם יהיה הסבה שישיג דיש את בציר.

ומעתה גם מאמר זה הוא כפשוטו ונתנה הארץ פריה באין עודף כל מאומה, ואתם - ואכלתם לשובע, ועל ידי כן - וישבתם לבטח עליה, היינו אם תהיו צדיקים ושלמים תשבו לבטח כי ודאי יהיה לכם מותר ע"י הקימוץ והצמצום להסתפק במועט ואז ודאי לא תשאלו מה נאכל אבל אם לא תתנהגו כך ממילא תשאלו מה נאכל, ובהכרח אצוה את ברכתי היינו אוסיף משלי כאשר לא יהיה מותר משלכם וזהו ברכתי גו':יריעות האהל

ומעתה נבוא אל הענין ונאמר כי כוונת האספסוף שהתאוו תאוה קרוב הדבר לומר שכוונתם היתה למלאות תאותם ולהשביע יצרם באכילת הבשר לשובע עד שלא יתאוו עוד אל הבשר כי זה כל יקר וכל שלימות האדם לשבר התאות שלא יתור אחר המותרות רק להסתפק בההכרחי לבד. וזה ראוי לכל ירא ה' ללחום עם יצרו מלחמה תמידיית כהוראת מאמר לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע (ברכות ה', א') ויען כי העם הזה בהיותם במדבר היו חסרים מכל האוכל אשר יאכל על כן היתה תאותם בהפלגה רבה ועצומה עד כי השתוקקו והתאוו גם לדברים קלי החשיבות הבלתי ראויים שתחול עליהם החמדה רק מחמת העדר מציאותם חמדו להם כמו כן, כי כן משפט כח התאוה להתגבר באדם ביותר אל דבר קושי המציאות עד כי חז"ל המליצו ע"ז ואמרו אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו (יומא ע"א). ולזאת היה קשה עליהם כמשא כבד עול התאוה והחמדה בהיותם צריכים לשבר תאותם גם לדברים שאין ראויים שתחול עליהם התאוה רק התאוה באה מסבת העדר מציאות הדברים. וזהו ויאמרו מי יאכילנו בשר כלומר מי יתן שיאכילנו להשביע נפשנו להשקיט ולהרגיע המיית התאוה ושאונה, לא כאשר אנחנו עתה זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים ומתאוים אנחנו היום אל הדגים שאכלנו שמה וזה על חנם כי אינם כדאי שיתאוה להם אדם, אבל אין זה כ"א מסבת העדר מציאותם. והמופת כי הלא אנחנו חומדים ומשתוקקים גם לדברים פחותים הרבה מערך דגים כמו שומים ובצלים וזה הכל רק בעבור כי עתה נפשנו יבשה אין כל, והבן.

תוכן העניינים

אהל יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה