אור ברסלב
אהל יעקב על התורה אמור › חלק ב

אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ

אמור · חלק ב

חלק א

מדרש: דבר אחר אמור אל הכהנים הדא הוא דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד (תהלים י"ט, י') אמר ר' לוי מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקדוש ב"ה זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה לא ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות ואיזו זו פרשת המת כו' (פרשה כ"ו, ו').

והדברים מפליאים מאד מה ענין ההפלגה במצוה זאת אשר לאהרן עד שיאמרו ז"ל מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקדוש ב"ה זכה ונתנה לו הפרשה הזאת כו' למה לא זכה כך בכל הפרשיות אשר נאמרו לאהרן, כמו תרומות, ומעשרות, ובכורים, ומתנות חזה ושוק וכדומה. מה ענין ההפלגה כ"כ בפרשת המת הלא דבר הוא.

ולבוא אל באור המאמר נבאר תחלה דברי הכתוב שהביאו ז"ל הדא הוא דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד, ונזכיר לזה מאמר אין לו להקב"ה (בעולמו) בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד (ברכות ל"ג, ב') אשר מלת בלבד כבר נראה כשפת יתר. אבל דע כי הנביא ע"ה אמר בתוכחתו מה אעשה לך אפרים מה אעשה לך יהודה וחסדכם כענן בקר וכטל משכים הולך (הושע ו', ד') אשר בהשקפה הראשונה לא ידענו ענין המשל השני, כי המשל הראשון חסדכם כענן בקר הוא מכוון יפה אל הנמשל להורות על דבר שאינו מתקיים כמו שזכרו ז"ל ענני דצפרי (תענית ו', ב') אבל וכטל משכים הולך מה פחיתות יש בזה שהולך בבקר, הלא זה הוא טבע הטל לרדת ולנוח כל הלילה והוא זמן הטל, ובבקר זמנו ללכת כי אינו לצורך.

אבל דע כי כבר אמרו חז"ל בספר הזוהר אית בר נש דדחיל מקב"ה בגין דיחון בנוהי ולא ימותון, או דדחיל מעונשא דגופא או דממוניה ועל דא דחיל ליה, ואית בר נש דדחיל מקב"ה בגין דדחיל מעונשא דההוא עלמא ועונשא דגיהנם, ואלין לא עקרין דיראה אינון, אבל יראה דאיהי עקרא למדחל בר נש למאריה בגין דאיהי רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין כו' (בראשית י"א, ב'). ההבדל בין ב' היראות האלה, כי הירא את ה' שלא יחסר לחמו או בריאותו או מסבות הרעות והקללות אשר הגיעו עליו, ועל ידיהם נתעורר ליראה את ה' אשר בידו רוח כל בשר איש, הנה בהניח לו מצרותיו ישתה וישכח רישו, וישכח יראתו ישמן ויבעט. הנה היראה הזאת היא ממש כבחינת הטל שאין הטל שוהה על פני האדמה כי אם בעתותי לילה ובהיות הבקר אעבור והנה איננו, כן היראה הזאת לא תשלוט באדם בלתי בהיותו במחשכים בין נבכי תהומות רעות וצרות, וכאשר יאיר ה' את עיניו ותזרח עליו שמש ההצלחה וישיג ברכה אז יסיר יראתו ממנו, וזהו ענין המשל וכטל משכים הולך. ולזה הזהיר אותנו דוד המלך ע"ה יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו (תהלים ל"ד, י') ר"ל כאשר לא יחסר לכם דבר עכ"ז תיראו מפניו היא היראה האמתיתיריעות האהל אשר קראוהו יראת המעלה מרוממותו וגדולתו דאיהו רב ושליט, והיראה הטהורה הזאת אינה תלויה בדבר וע"כ תכון לעד, כי אין לה סבה אחרת רק כבוד ה' ואלהותו ורוממותו. מה שאין כן היראה החיצונית אשר היא משותפת ומעורבת בסבת המקרים שעליו מהחולי והעוני ושארי העונשים הנה המוחלט הוא כי בסור הסבה יסור המסובב, כמשפט אל ענין התלוי בדבר בטל הדבר בטל הענין. וזהו יראת ה' בהיותה טהורה בלא שום תערובות רק יראת כבודו יתברך ואז עומדת לעד, וזהו אין לו להקדוש ב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד, פי' למעט יראות אחרות המשותפות עם סבות. והנה ידענו אשר יש ג' דרכים לפני האדם איך לדחות את היצה"ר מאת פניו, ושתהיה יראת ה' על פניו, והם מבוארים בגמרא (ברכות ה') אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש כו' יזכיר לו יום המיתה אשר ע"ז אמר שלמה המלך ע"ה טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה (קהלת ז', ב'). ועכ"ז היא מדרגה פחותה מאד כי מדוע אינו מוצא הצלה לעצמו רק בבית אבל, ואינו דוחה היצר מעליו בעסק התורה והמצות, כאשר ספרו רז"ל (ברכות ל"א) אמרי ליה רבנן לרב המנונא כו' לישרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן אמרי ליה אנן מה נעני אבתרך א"ל הי תורה והי מצוה דמגני עלן. והיינו כי רב המנונא ברצותו לעורר אותם אל היראה תפס בקצה האחרון אמר ווי לן דמיתנן אמרי ליה אתי מה נעני אבתרך, א"ל הי תורה והי מצוה דמגני עלן כלומר מי יתן והיה כחנו גדול כ"כ שיספיק לנו עסק התורה והמצוה (מוסב על ק"ש) ובב' רפואות האלה לבד היינו נרפאים ממחלת היצר, ולכן כאשר ב' הסגולות האלה אינם אתנו בשלימות בהכרח אנחנו צריכים אל הרפואה השלישית ווי לן דמיתנן וטוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה. וזה שהעירו אותנו חז"ל על שהזהיר יתברך את אהרן ובניו שלא יזדקקו למתים, והלא הוא הדרך אשר ממנו תוצאות היראה והמוסר ע"כ ביארו ז"ל אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו הדא הוא דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד. כי הוא אינו צריך לבקש לו סבת להעיר א"ע אל היראה ואל המוסר, כי כבר הוא מובטח אשר היראה הטהורה האמתית היא תעמוד לעד. וז"ש ר' לוי מיראה שנתירא אהרן מלפני הקב"ה זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו ולא מבניו כו' ומה לו ליראה החיצונית (והשלמת הדברים עיין בקול יעקב בסופו באבל כבד):

עוד יתכן בזה בהזכיר דבריהם ז"ל: בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא (מלאכי ב', ה') בריתי היתה אתו החיים והשלום שהיה (אהרן) רודף שלום בישראל ואתנם לו מורא וייראני שקבל עליו דברי תורה באימה וביראה ברתת ובזיעה (ויקרא רבה פרשה ג', ו').

דע כי כבר אמרו ז"ל כשישראל עולין גדוליהן עולין עמהן וכשהן יורדים גדוליהן יורדין עמהן (שמות רבה מ"ב) ממש על דרך שר גדול אשר למלך, כאשר ילך למלחמה וינצח ויצליח וכל חיל הלוחמים יתגדלו ויתעלו גם השר ההוא יעלה עמהם, ובהיפך כאשר יפלו במלחמה ונוקשו ונלכדו אז גם השר נשפל בעיני המלך. כן עם בני ישראל כאשר מתגדלים בא"י ובביהמ"ק צריכים הם למלך, ושרים, וכהן גדול שופטים ושוטרים, ושרי הצבא, אבל בזמן החורבן ואנחנו גולים בארץ אחרת ביום הזה חסרנו כל אלה, לא כהן ולא נביא לא שר ולא שופט: ומעתה נחקורה נא במשפט השרים אשר יקחו פרס מאת המלך זה יקחו רק כל זמן שהם משרתים את המלך אז יאכלו בלחמו, יחגרו במלבושיו, יתעטרו בתכשיטיו, אשר לכסף לכסף אשר לזהב לזהב. אמנם כאשר נשלם לו זמן העבדות ויפטרהו ללכת לביתו אז מסיר מעליו הבגדים החמודים ההם והמה נשארים באוצר המלך, אכן אם השר הזה עשיר ומעולם לא התעטר בתכשיטים רק משלו היה הכל, אז בצאתו לחפשי ודאי יקח כל בגדיו עמו.

הנמשל לפי מה שביארנו לא נתן יתברך גדולה לגדולי ישראל רק בעבור ישראל, א"כ בחורבנם הוסר הצניף הטהור מעל הגדולים ונאבדו ממנו המתנות כהונה, לזאת אמרו חז"ל על אהרן ע"ה כי מתנה זו לנפש לא יטמא בעמיו לא היה ענין תלוי כלל בהדור רק ביראתו הגדולה. וז"ש מיראה שנתירא אהרן מלפני הקב"ה זכה ונתנה לו פרשה זו שאינה זזה ממנו ולא מבניו כו', היינו גם לאחר החורבן כי המעלה הזאת היתה משלו ומבחינתו העצמית לא מסבת הדור, וכמו שנתבאר לפנינו כי אהרן לא היה צריך לעורר את לבבו ביראת העונש ללכת אל בית אבל לזכור יום המיתה, כי בו נתקיים מאמר הנ"ל הי תורה והי מצוה דמגני עלן וכמו שנתבאר למעלה. וזהו בריתי היתה אתו החיים והשלום היינו המתנה הנזכר לנפש לא יטמא, כי חיים הוא היפך המיתה, וכן שלום היינו הגוף עם הנפש יתלכדו ולא יתפרדו. ואמר הטעם מדוע יהיה זה לו ברית עולם - ואתנם לו מורא וייראני, היינו בעבור מוראו הטהורה לא בעבור הדור ומפני שמי נחת הוא תמיד כן המעלה הזאת לא תפסק ממנו בשום זמן:

ודע כי מאמר תורת אמת היתה בפיהו הוא להפליג השבח הסמוך לזה, בשלום ובמישור הלך אתי כי לכאורה אין זה חידוש שהיה אהרן רודף שלום והיה משנה כמה פעמים מפני דרכי שלום הלא זה כל אדם יכול לעשות כן. אמנם באמת הדבר לא כן הוא, כי כאשר יבוא הרודף שלום אל אחד מהמתקוטטים ויאמר לו דע כי חבירך מתמרמר ומתחרט מאד על אשר הכעיס אותך ועל אשר הקיל בכבודך וכבוד בית אביך ועתה הוא שוקד ומבקש אהבתך, ודאי לא יאמין לו ולא יאזין לקולו גם אם הוא איש אמת, בלתי אותו שהוא מכיר היטב ומנוסה בכך שאינו משנה דבריו בשום אופן, ומפיו ישמע הדברים האלה יקבל דבריו עד שיעשה שלום עם חבירו. וזה היה הדבר הנפלא באהרן תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו הוחזק לאיש אמת בכל בית ישראל, לכך אם בא אהרן אל אחד ואמר לו כך היה מאמין בו אמונת אומן גם כי היה הדבר רחוק מאד מלהאמין, ועי"כ בשלום ובמישור הלך אתי.

והדרך לזה פקח עיניך וראה במדרש פרשתנו בסמוך למאמר הנ"ל שמואל אמר אל שאול קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך ואח"כ כאשר העלה אותו שאול ע"י בעלת אוב אמר לו ויתנה לרעך לדוד אמר לו שאול ולית הללו מילין קדמייתא דהוית אמר לי כד הוית גבי הוית אמר ונתנה לרעך הטוב ממך וכדון את אמר לי לרעך לדוד, אמר ליה כד הוינא גבך הוינא בעולם דשקר והוית שמיע מהי מילין שקרין דהוינא דחיל מנך דלא תקטלונני, וכדון דאנא בעולם דקושטא לית את שמיע מני אלא מלין דקשוט (פרשה כ"ו, ז'). אשר לכאורה אין באור למאמר זה מה זה שאמרו בתשובת שמואל כד הוינא גבך בעלמא דשקר הוות שמיע מני מלין דשקר, אשר מהראוי היה שיאמר אמינא לך מלין דשקר, כי שמיעת השומע הוא דבר הנמשך אך מדברי המשמיע. וכמו כן מה שסיימו ז"ל וכדין לית את שמיע מני כו' ג"כ ראוי היה לומר לא אמינא לך אלא מלין דקשוט כי כאשר המשמיע ישמיע דבר אמת ישמע השומע דבר אמת, וכאשר יצא מפי המשמע דבר שקר אז ישמע השומע דבר שקר, ורז"ל העתיקו הענין מאת המשמיע ותלוהו אך בהשומע. אמנם דע כי דרך החכם האמתי כי צרופה אמרתו מאד גם במקום שמותר לשנות מפני השלום עכ"ז הוא נוצר על דל שפתיו שלא להוציא דבר שקר מפיו, בלתי כי בחכמתו יביע אומר הנושא ב' פנים ויתן מקום אל השומע שיטעה בדבריו, עד שיחשוב את הרצוי בעיניו, אבל אתו עמו כוונה אחרת. וכמ"ש הגאון רמ"ע מפאנו נ"ע (מאמר אם כל חי חלק א' פרק ז') בבאור מאמר ויאמר לי המלך מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה אין זה כי אם רוע לב ואירא הרבה מאד ואומר למלך המלך לעולם יחיה מדוע לא ירעו פני אשר העיר בית קברות אבותי חרבה כו' (נחמיה ב', ב'-ג'). וז"ל כבר למדונו חכמים כדברי דניאל כשהיה לפני נבוכדנצר אמר חלמא לשנאך ופשריה לערך (דניאל ד', ט"ז) שכלפי השכינה נאמר כן, וכן אני אומר בדברי נחמיה כשאמר ארתחשסתא מדוע פניך רעים כו' וכתיב ואתפלל אל אלהי השמים ומה היתה תפלתו, הדברים עצמם שהיה אומר לפני המלך היה לבו לשמים, המלך לעולם יחיה, מדוע לא ירעו פני אשר העיר כו' חרבה כו' וכן באסתר אם מצאתי חן בעיני המלך כו' עכ"ל. עי' של"ה ביאר בזה מאמר כה תאמרון לאדוני גם לעשו לכן שלח מלאכים ממש שיוכל לשלוח על ידיהם דברי תפלה, וגם דברי רצוי לעשו, עם לבן גרתי משתמע לתרי אפי כפשוטו – לעשו, ולשמים - תרי"ג מצות, ויש מזה הרבה בדברי חז"ל אבל יארכו הדברים.יריעות האהל

ומעתה יפה דייק המדרש ואמר הוית שמיע מני מלין דשקר, גם כי שמואל לא הוציא שקר מפיו ח"ו כי הוא לא אמר רק לרעך הטוב ממך, ושאול ע"ה היה לו מקום לטעות ולחשוב דבר שקר, כי שאול חשב בפי' מאמר זה כי בידו לבחור את הטוב לו ואת הישר בעיניו להמליכו תחתיו, וא"כ היה מתנחם כי ימסור המלכות ליד יהונתן בנו, אבל אח"כ כאשר העלה אותו על ידי בעלת אוב אז אמר לו בפי' במראה ולא בחידות ויתנה לרעך לדוד ולא נתן לו עוד מקום לטעות, וזהו וכדין דאנא בעלמא דקושטא לית את שמיע מני אלא מלין דקשוט. אבל שמואל ע"ה כלפי עצמו לא היה דבר שקר בפיו ח"ו גם בהיותו בחיים, רק בחכמתו השמיע דבריו באופן שיסבור בהם השומע כפי חפץ לבבו.

וזה היה כחו וגבורתו של אהרן שהיה אומנותו שהוא רודף שלום בין הבריות, ועם כל זאת הפליג מעלתו תורת אמת היתה בפיהו כי התלמד מנעוריו שלא לדבר רק אמת ועולה לא נמצא בשפתיו, ועכ"ז בשלום ובמישור הלך אתי שלא לדבר שקר, ולעשות שלום בין אנשי הריב זו אומנות גדולה וכבדה במאד מאד (ועי' בחלק ראשון ריש פרשת חיי ביתר באור).

תוכן העניינים

אהל יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה