אהל דוד שבועות יבמות· רבי דוד דייטש
שבועות · דף יז.
עיי' מ"ל פ"ג ה' שגגות שהוכיח מדברי תוס' בשמעתין ד"ה טימא עצמו וכו' שאם הי' מומר בשעה שחטא אע"ג דאח"כ שב בתשובה אינו מקבלין ממנו קרבן ע"ש ואני מוסף מדברי תוס' מס' שבת דף צ"ג ד"ה ששגג שהקשו הא לא שב מידיעתו ומאי קושי דילמא מיירי שחזר בתשובה וע"כ כדברי מ"ל: תוס' ד"ה נזיר וכו' בתשובת רשב"א סי' שכ"ד הקשה על ר"ת שפסק כר"ע והלא סתם מתני כר"מ דתנן אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת ועוד ר"ה אמר במס' נזיר קאי כוות' דר"ט והנה יש לומר אף דר"ה סובר כר"ט מ"מ הרא"ש פ"ק דב"ב דף י"א סי' מ"ב כתב דליתא לדר"ה דהא רבי פליג על רשב"ג והלכה כרבי מחבירו אף דאמורא יוכל לפסוק כיחיד וכו' מ"מ הכא אדעתי' דנפשי' אמר וכ"כ הנ"י דלא שמיע לי' הך ברייתא דאי שמיע ה"ל הלכה כרשב"ג ואי הוה ידע לא הוה פליג אכללי דהלכה כרבי מחבירו (וקצת קשה מדברי תוס' מ"ס ב"מ דף ל"ח ד"ה היורד) א"כ ה"ה הכא דה"ל הלכה כר"ט אמנם קשה לומר כן וגם מדברי ר"ת הביאו תוס' מס' ע"א דף סמ"ך לא משמע כן לכן נראה דר"ת סובר דטעמי' דר"ע כמ"ש הרמב"ן הביאו מגדל עח פ"ג ה' אבל דר"ע סובר טומאת חבורין לאו דאורייתא ואין כאן הוספת טומאה ור"ט סובר טומאת חבורין דאורייתא וא"כ אף דר"ה סובר כר"ט מ"מ פסק ר"ת דלא כר"ה דסובר ר"ת כמ"ש הכ"מ פ"ה ה' טומאת מת דלכך פסק הרמב"ם טומאת חבורין דרבנן דסמך עצמו אסוגי' דע"א דף ל"ז ע"ב דאמר רבא לא תתלי בוקי סריקי בר"נ דממילא נדחו כל מה שאמרו בתחילה בשם ר"נ ועיין שם במ"ל וא"כ כיון דגם רבא סובר טומאת חבורין דרבנן אין כאן הוספת טומאה ומה שהקשה הא איכא סתם מתני' כר"ט נראה דר"ת מוקי הך מתני' כמ"ש הראב"ד פ"ה ה' חירות וזה לשונו מתני' דקתני אל תטמא וכו' חייב על כל אחת ואחת מוקי לה בטומאה וביאה ומה שהקשה הראב"ד דלמה לא פסק כרבה נראה דתוס' כתבו דהוספה הוא מחמת טומאת חבורין שאם יגע אדם כשנוגע נם השני טמא והרי הרמב"ם פסק דיקרב בדיקרב טהור מד"ת רק כמ"ש תוס' בשמעתין דכל שעה הוא מוזהר מלפרוש מקבר והאי דחבורין:
מיירי שהושיטו לו מת ולא הספיק להשליך מת הראשון כמ"ש ומעתה אין אנו צריכין לדברי לח"מ שכתב דהא דאמר רה נזיר שהי' עומד בבה"ק ע"ש רק דיש לאוקמי' שהספיק לצאת מבה"ק ונגע במת אחר דאז טומאה וביאה בהדדי קאתי' שעל שניהם הוא מוזהר ורבה דפוטר בטומאה דאיהו לא חייש רק שלא תוסף לו טומאה על טומאתו וכאן ליכא הוספה שהרי להרמב"ם דיקרב בדיקרב טהור ולא חייש להא דכל שעה הוא מוזהר ור' יוסף סובר כיון דיוכל להשליך טומאה מעליו חייב משום שניהם דכל שעה הוא מוזהר לפרוש מקבר וכן מנינו בירושלמי מס' נזיר פ"ג הלכה ה' ר"י אמר מתרין על הכל כדי פרישה ופרישה ועל כל פרישה שהי' יוכל להפריש ולא פירש לוקה על כל א' וא' והא דמשני כאן בחבורין כוונה כמ"ש תוס' שלא הספיק להשליך מעליו הטומאה עד שנגע ולכך פסק הרמב"ם כרבה משום דרבא בשמעתין דבעי נזיר בקבר אי בעי שהי' ע"כ סובר משום דמוזהר על כל שעה ושע' וסובר כתירץ א' של תוס' ועיי' ריטב"א והא דנקט הרמב"ם נטמא מילתא דפסיקתא נקט דה"ה אם שהה בכדי שיוכל לפרוש ג"כ חייב אבל הראב"ד סובר כתירץ ר"ת ואין הכרע מסוגי' דשבועת ומוקי מתני' בטומאה וביאה (וק"ק על הראב"ד דלמה לא מוקי מתני' כר"ט ורבה כר"ע) ומה שהקשה הכ"מ פ"ג ה' אבל על הראב"ד מגו דקשה מתני' וברייתא צריך לחלק בחבורין לא הבנתי דראב"ד בעצמו ה' חירות כתב דיש לאוקמי' מתני' בטומאה וביאה וגם יש לפרש כוונת הראב"ד דהקשה על הרמב"ם כיון דרמב"ם פסק דיקרב בדיקרב טהור מד"ת א"כ אין כאן הוספת טומאה ומתני' יש לאוקמי' כר"ט:
עוד נראה בדעת ר"ת שפסק נגד כתם מתני' והוא דהא רבא בעי נזיר אי צריך שהי' והקשה הר"ן כיון דאינה חייב על טומאה ראשונה שהוא באונס איך חייב על שהייתו הא תנן במס' אהלות הי' עומד וקובר מתים עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר ותירץ דהא שנטמא ברשות וכן הוא בירושלמי מס' נזיר פ"ב וא"כ מתני' דאל תטמא יש לאוקמי' שנטמא שלא ברשות ומתורץ קושי' לח"מ ור"ה מיירי בנזיר שאין רשאי לטמא אף לקרוביו רק מ"מ וזה קנה מקומו יש לחייב אף שכבר מחולל ואביי שהקשה מהך ברייתא לא אסיק לחלק בין נטמא ברשות דגם המקשה בירושלמי לא אסיק לחלק לנטמא ברשות: