אהל דוד שבועות יבמות· רבי דוד דייטש
יבמות · דף נח.
גמרא אלא וכו' מי בדקי לי' מיא וקשה לי על הר"ן פ"ק דקידושין שהקשה על הרי"ף דמפרש הא דלבעלה נקנית בהעראה הוא בביאה דלאחר קידושין האיך יקנה אותה בביאה של איסור דכל זמן שלא נכנסה לחופה אסורה ותירץ דאם בועל לשם נישואין א"צ חופה וקשה למה צריך הש"ס להביא האי דונקה איש מעון תיפק דאי אין חופה לפסולת לא משכחת שתהי' נשואה דהא נסתרה בעודה ארוסה ואף אם שוב בעל אותה לשם נשואין איך יקנה אותה בביאה של איסור דכיון דנסתרה בעודה ארוסה אסורה ונראה דהביא האי דונקה לחזק הקושי' ביותר ובזה מיושב קושית תוס' ד"ה ונקה דלמה לא מוקי הש"ס כגון שבא עלי' בשוגג ולי נראה דאם בא עלי' בשוגג אינה נחשבת בביאה זו להיות נשואה והוא לפמ"ש הגהת אשרי ריש פאע"פ דבעי ר"א נכנסה לחופה ופרסה נדה דמפרש הר"י דמיירי שהוא סבור שהיא טהורה משו"ה מספקא לי' דאלו ידע שהיא טמאה לא הי' כונסה ע"ש וא"כ לא מהני שבא עלי' בשוגג דלא מיחשב נשואה בהאי ביאה דאי הוי יודע שנסתרה לא בא עלי' ומקחו טעות ובפרט להר"ן שכתב דבביא' של איסור אינו קונ' ונשאר' ארוס' וארוס' לאו בת שתי' היא:
והנה דעת הרמב"ם דהאי דאינו מנוקה מעון דאם אינו מנוקה מעון בשום ביעלת איסור אפי' אם איסור דרבנן לא בדקי מיא ונראה לסייע דיש להקשות מאי מקשה הש"ס לרב דאמר קנה לכל דלמא רב סובר כרשב"ל דאמר ריש פרק החולץ ביאת מעוברת לא שמיה ביאה וא"כ משכחת שבא על יבמתו בעודה מעוברת ושוב נסתרה ואח"כ הפילה ושפיר קדמה שכיבת הבעל והיינו לפירש א' של רש"י ואכתי לא קנה אותה כיון דבא עלי' בעודה מעוברת וביאת מעוברת לא שמי' ביאה וצריך לחזור ולבעלה לאחר שהפילה ולהרמב"ם ניחא דזה מקרי ג"כ אינו מנוקה מעון דהרי בעל בעילת איסור שבא על יבמתו בעודה מעוברת ופגע באיסור אשת אח והנה הרמב"ם פסק דספק תורה לחומרה הוא מדרבנן ומד"ת לא עשה איסור רק הרמב"ם פסק דאם אינו מנוקה אפי' מביאת איסור של סופרים ג"כ לאו בת השקאה היא. והנה בפרק החולץ מפרש הש"ס לחד דביאת מעוברת חסור מד"ת דכתיב ובן אין לו וכו' נסתר הנ"ל מ"מ מוכח אפי' אינו מנוקה משאר בעילת איסור לא בדקי לה מיא רק דילמא רב סובר כהאי תירץ דביאת מעוברת לא מהני משום דאיגלאי מילתא למפרע. והנ"י כ' דטעם משום דילמא בשעה שבעלה היתה ראוי' לילד ולד גמור רק אח"כ גרם לה איזה סיבה שתפול וזה לא אסיר מד"ת להרמב"ם דסובר הא דספק תורה לחומרא הוא רק מדרבן א"ו שגם אם אינו מנוקה מבעילת איסור מד"ס לא בדקי מיא ויש לדון אי זה מקרי איתחזק איסורא וגם לכ"מ דסובר דבספק כרת מודה הרמב"ם. ומה שהקשו על הכ"מ מסוגי' דסוטה דכ"ח דמקשה כתיב כל טהור יאכל בשר הא ספק לא וכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא הא ספק יאכל ולהכ"מ מאי קושי' דכל טהור דמיירי בטומאת הגוף דהוא בכרת ספקי אסור אבל בטומאת בשר דהוא לאו ספיקו מותר ונראה דרמב"ם פסק בהלכות פסולי המקודשין פ' ח"י דט"י שאכל קודש לוקה ואינו חייב כרת והרי ט"י אקרי טמא כדאית' יבמות דע"ד ע"ב וטהרה מכלל שהיא טמאה איקרי והבשר אשר יגע בכל טמא וכו' הרי דט"י ג"כ לא מיקרי טהור ואפ"ה כל טהור הוא דיאכל הא ספק לא יאכל והרי אכילת קדשים לטבול יום ג"כ אינו בכרת. אמנם מצינו דט"י ג"כ איקרי טהור כדאי' יומא דף מ"ג והזה הטור על הטמא לימד על ט"י שכשר בפרה:
המשנה למלך פ"ב מה' יבום מביא דעת הש"ג דאם בא על יבמתו שלא בפני עדים אינו קונה אותה וקשה לי דבש"ס דסוטה ובשמעתין דהכא לפי' אחד של רש"י מאי הקשה הש"ס איך משכחת שומרת יבם והלא קדם שכיבת בועל ואי דבא עלי' א"כ אשתו מעלי' היא דילמא מיירי שבא על יבמתו שלא בפני עדים וקינה ונסתרה ושפיר קדם שכיבת בעל ובפרט דרב גופי' ס"ל בקידושין דס"ד המקדש בע"א אין חוששין לקידושין ועוד קשה לי לשיטות תוס' שם די"ט דביאת בן ט' לא קנה אותה מד"ת א"כ משכחת שבא על יבמתו בעודו קטן דקדם שכיבת בעל ואפ"ה לאו אשתו: