אהל דוד שבועות יבמות· רבי דוד דייטש
יבמות
דף ב.
תוס' ד"ה אשת אחיו וכו' וז"ל ותיר הר"ר משה דלא אתא למעוטי אלא מערירי והקשה בחדושי גלאנטי א"כ לתני א"א שלהביע קודם א"א מאם דהא א"א שלהב"ע המיר דהיא בערירי ותירץ כיון שנישאת א"א מאם לאחיו של זה מאב הרי הוא עליו בערירי והקשה בס' בית יהודא א"כ מאי הקשה מהאי דת"כ דשאני מתני' דהכא דכיון שנישאת אשת אח מאם לא"א מאב ומת א"כ אשה זר בכרת וערירי דנעשה עכשיו א"א שלא במקום מצוה הואיל והיתה תחילה א"א מאם ולי לא קשה דבקושתם דסברי דליכא כרת בא א מאם א"כ היא כשאר חייבי לאוין דבני יבום הוא מד"ת אי לאו דגזרו ביאה א' אטו ביאה ב' ח"כ למה תהי' פטורה מחליצה הלא מד"ת ראוי' להתיבם דניתי עשה דיבום וידחה ל"ת דא"א מאם כיון דליכא כרת אבל בתר דתירצו דא"א מאם הוא בכרת רק דליכא ערירי ואין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת או משאר טעמים א"כ ממילא היא בערירי משום א"א מאב:
בא"ד ולא יתכן וכו' עיין מס' שבת דף כ"ה תוספת ד"ה כרת הקשו על רש"י ולי נראה לפי מה דאיתא לקמן דף נ"ה אבל מחטאים ואילך לא וא"כ אף דפרש"י דכרת זרעו נכרת הייני הזרע הנולד קודם החטא דכל חייבי כרת ילפינן מהקישא דר' יונה מדודתו ומדודתו ילפינן רק מחטאים ואילך ומיעט קרא א"א מאם דליכא ערירי היינו אותן שנולדו קודם החטא דגבי א"א מאב כתיב נידה היא למעט א"א מאם ושם כתיב ערירים יהיו:
דף ב:
מתני' או שמיאנה בתשו' מנחם עזרי' סי' ס' והקשה על הרמב"ם בפירוש משניות מס' נדרים דפ"ט דמפרש קטנה שנישאת ונתארמל' חוזרת לרשות אבי' קשה דחשיב ט"ו נשים ולא חשיב אמו דר"י הוא דאוסר אנוסת אביו הרי מתני' כר"י ואיך קתני בסיפא וכולן שמיאנה ומפרש בירושלמי דאיירי בקטנה שהשיאה הרי דסובר ר"י דהיא יתומה בחי' אב ותירץ דרבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי ואכתי קשה למאן דאמר לקמן דף ט' דבפלוגתא לא קמיירי ואיך קתני או שמיאנה (וחכם אחד השיב מדברי תוס' ד"ה יחי' שכתבו דהא דבפלוגתא נא קמיירי היינו דוקא אמנינא דט"ו נשים) ונראה דהך מ"ד סובר כשמואל במס' קידושין דמ"ד דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' צריכה מיאון אפי' בלא שידכו ואיהו מוקי האי או שמיאנה דנתקדשה שלא לדעת אבי' ועיי' שם בתוס' ד"ה אלא ומאן דמוקי ביתומה בחי' אב סובר דגם בפלוגתא קמיירי:
ויש לסייע להרמב"ם דהריטב"א הקשה על הפוסקים דסברי דקטנה ארוסה גם היא יכולה לקבל גיטה הלא איתא בתוספתא גרשתי את בתי הקטנות בכלל ואין הגדולות בכלל נתגרשה בת הגדולות בכלל ולא הקטנות דנתגרשה משמע ע"י עצמה וקטנה בחיי אבי' אין לה יד הרי בלא דעת רבי' אין הקטנה מגרשת ע"י עצמה עכ"ל ולהרמב"ם ניחא דיש לאוקמי האי דתוספתא בנשואה ואפ"ה אינה יכולה לקבל ע"י עצמה דאתי' כר"י דאמר אין ב' ידים זוכות כאחת ור"י לטעמי' דאמר קטנה נשיאה אבי' יוכל לקבל גיטה לפירש הרמב"ם וכיון שאבי' יוכל לקבל גיטה ממילא אין היא יכולה לקבל גיטה דאין שתי ידים זוכות כאחת והגדולות בכלל דגדולה שנישאת בוודאי אין אבי' יוכל לקבל גיטה:
שם או שנמצאו איילונית וכו' והקשה הרשב"א על הרמב"ם דפסק איילונית צריכא גט אפי' לא הכיר בה א"כ אמאי צרתה מותרת וניהו דיש לומר דלכך צרתה מותרת דהוי כערוה שלא במקום מנוה מ"מ כיון דר' אסי מוקי מתני' לקמן דף י"ב בשלא הכיר בה ומשום קדושי טעות הלא לא מצינו מי שחולק בזה על ר' אסי ונראה לתרץ דהתוס' הקשו מהא דתנן פרק אלמנה ניזונת הממאנת והשניות והאיילנות אין להם כתובה משמע הא גיטא בעי ותירצו דנקט אין להם כתובה משום שניות והקשה בספר קרבן נתנאל דאיך נקט תרתי ממאנת ואיילנות משום חדא דהיינו שניות ובריש קדושין איתא דלא נקט תרתי אטו חדא ונראה דר' אסי דסובר דאיילנות אין צריכה גט סובר כרב במסכת כתובות דף ק' דלא תני כלל ממאנת רק קתני קטנה היוצאת בגט אין לה כתובה ועיי' שם בתוספת שכתב דרב תני הכי במתני' וכן בירושלמי פרק י"א הלכה ז' גרס מתני' היתומה והשניה ואיילנות אין לה כתובה (רק דירושלמי מוקי ביתומה שמיאנה אבל רב לא מפרש כן) וא"כ שפיר נקט דאין להם כתובה אבל גיטא בעי ונקט אין להם כתובה משו' שני' והיוצאה בגט דהיינו כשהוא מגרשה והיא לא ממאנת דאז צריכה גט וא"כ שמואל דתני ממאנת אבל קטנה היצאה בגט יש לה כתובה ע"כ שמואל חולק על ר' אסי וסובר דאיילנות צריכה גט מדקתני אין לה כתובה אבל גיטא בעי דא"ל משום שני' דאם כן נקט תרתי אטו חדא:
בתוספת ד"ה או וכו' הוכיחו מכאן דאיילנות אין צריכה גט אפי' מדרבנן דאם לא כן לא הי' צרות מותרת כמו האי דכל יכולה למאן וכו' והנה נ"י כתב בשם ר"ת דאיילנות בעי גט מדרבנן ונראה בדעת ר"ת דלולי דברי התו' דשאני דהאי דכל היכולה למאן דצרה אסור להתיבם כמ"ש התוס' לקמן דף י"ב ע"א ד"ה תני דהתם מיחסרא מיאון ואיילנות לא מחסרא מידי וא"כ אף דאיילנות בעי גט מבעלה מדרבנן מ"מ כשמת הבעל לא אגידה כלל דרחמנא אמר אשר תנד פרט לאיילנית דפטורה מחליצה ויבום וממילא גם צרתה מותרת דהוי כערוה שלא במקום מצוה וכשיטת רבא אבל ממאנת דצריכה מיאון לאחר אחר מיתת בעלה נראה כצרת בתו הואיל ואגידה בי' קצת דצריכה למאן משא"כ איילונית דיוצאת בלא כלום אחר מיתת בעלה דרחמנא אמר אשר תלד לא אגידה ביבם כלל אף דמבעלה בעי גט מ"מ כשמת הבעל לא אגידה ביבם דאשר תלד כתיב וממילא לא נראת כצרת בתו:
בא"ד ואומר ר"ת דמיירי בקיבל וכו' וכה"ג משני בסנהדרין דף ס"ט וקשה לי לר"י שם בסנהדרין דבעי למידק דהולכין בדיני נפשות אחר הרוב ולא אסיק בדקיבלו טפי ה"ל להקשות אמאי אוסר ר' מאיר קטנה להתיבם תתיבם ממה נפשך דאם היא איילנות קדושי אחיו לאו קדושין ונראה דבספר המכריע סי' ל"ד כתב דאיילנות אף דקדשה סתם ולא התנה כמפרש דמי' ואם לא נמצאת איילנות רק אחר שכנסה היא פלוגתא דרב ושמואל בפרק המדיר בקדשה על תנאי וכנסה סתם דלא עדיף סתמא דאיילנות מקדשה על תנאי וכי היכא דפליגי רב ושמואל בקדשה על תנאי וכנסה סתם הכי נמי פליגי במי שקידש איילנות סתם דרב סבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קידושין אף שתמצא איילנות והר"ן כתב דרב דמצריך גט בקידשה על תנאי וכנסה סתם הוא מחמת ספק ולא וודאי וא"כ ניחא דר' ירמיה דהוכיח דהולכין בדיני נפשות אחר הרוב אף דלא אסיק בדקיבלה עליה ומ"מ לא קשה למה אוסר ר' מאיר קטנה להתיבם דתתיבם ממה נפשך י"ל דסובר כרב בקידשה על תנאי וכנסה סתם דצריכה גט מספק או מדרבנן כמ"ש הנ"י ולכך אסורה להתיבם כהאי דכל היכולין למאן ואפ"ה שפיר הוכיח דהולכין בדיני נפשות אחר הרוב דהאיך מחייבינן מיתה כיון דאין צריך גט רק מספק ואיך נקטל מספק ואף שלא התנה הלא כתב בספר המכריע דאיילנות אף שלא התנה הוי כמו שהתנה:
עוד נראה דהנה עיקר קושית תוס' הוא לר' אסי דמוקי האי דנמצא איילונית דצרותיהן מותרות בלא היכר ומשום קדושי טעות ולא בעי גט אפי' מדרבנן דאי בעי גט מדרבנן לא היתה צרתה מותרות כהאי דכל שיכולה למאן וכו' וע"ז הקשו מהא דאוסר ר"מ להתיבם קטנה אבל לרבא דסובר נרות איילונית מותרת אפי' הכיר בה משום דהוי צרת ערוה שלא במקום מצוה לדידי' נוכל לומר דאיילונית אף שלא הכיר בה צריכה גט מדרבנן וכן כתב נ"י בשם ר"ת דלרבא איילונית צריכה גט מדרבנן וכן פסק הרמב"ם דאיילונית צריכה גט אפילו בלא הכיר בה דאין אדם עושה בעילת זנות ודעת הראב"ד בפ"א מה"א דבעילת זנות לא אסירא רק מדרבנן אלא שתוס' הקשו על רב אסי דמוקי דצרת איילונית מותר משום קדושי טעות מכלל דלא בעי גט אפי' מדרבנן דאי בעי גט לא היתה צרתה מותרת כהאי דכל יכולה למאן וכו' ועל זה שפיר משני ר"ת דר' אסי מוקי הא דאוסר ר' מאיר להתיבם קטנה בדקיבל ור' ירמיה מדפתי בסוגי' דסנהדרין דלא אסיק בדקיבל סובר דאיילנות צריכה גט אפי' בלא הכיר מדרבנן דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהוא רק מדרבנן וכדעת הראב"ד ושפיר הוכיח מהאי דקטנה חייבי' משום אשת איש דהולכין בד"נ אחר הרוב דאל"כ אמאי חייב מיתה ניחוש דילמא איילנות כיון דלא בעי גט רק מדרבנן ואינה רק א"א מדרבנן ור"מ דאוסר קטנה להתיבם משום דמדרבנן בעי גט והאי דנמצאו איילונית דצרותיהן מותרות דהוי כצרות ערוה שלא במקום מצוה ור"ת לא כתב זה רק לתרץ לרב אסי דסובר איילונית לא בעי גט אפי' מדרבנן ולדידי' מוקי ר"ת הא דאוסר ר"מ קטנה להתיבם בדקיבל:
באו"ד ולא נהירא דבהדי' קתני בתוספתא נמצאו איילנית בין מחיים בין לאחר מיתה צרותיהן מותרת ולי נראה דיש לקיים שיטת ר"א מבורגיילא דבס' מגינה שלמה מקיים שיטת רש"י בפרק השולח דפסק דאיילנות צריכה גט משום דאין אדם עושה בעילת זנות וגמר לשם קדושין והך דמשמע דלא בעי גט אתי' כר' ישמעאל דלית לי' אין אדם עושה בעילת זנות כדאי' בפרק המדיר והכי איתא התם בתוס' כמה תרוצים דאתי' כר"י ואע"ג דהתם מוכח דמתני' זו לא אתיא כר"י היינו מכח מימרא דר"נ בפרק בא סימן דר"י איירי בקדושי קטנות והאי מימרא הדא וליכא למפרך לר' אסי ומעתה י"ל כל זה ידע ר"א מבורגיילה רק דלא רצה לאוקמי מתני' דהכא כר"י דלא ס"ל אין אדם עושה בעילת זנות דמתני' דהכא ע"כ לא אתי' כר"י כמ"ש תוס' ד"ה ואי. וגם לא רצה לאוקמי מתני' דהכא שנמצאו איילנות מיירי בארוסה דדומיא שמיאנה קתני ומיאן נוהג אף בנשואה דב"ש הוא דאמר לקמן דף ק"ז אין ממאנין נשואות וא"ל דמתני' אתי' כב"ש ואין ה דוחק לאוקמי סתם מתני' כב"ש כיון דסתם ואח"כ מחלוקת הוא וכל כי האי גוונא יש לאוקמי כב"ש כדאי' במס' נידה דף י"א ע"ב (וקשה לי מסוגי' דחגיגא דף ז' כמאן כב"ש ומאי קושי' הא סתם ואח"כ מחלוקת היא שם בחגיגא דף י"ז וצ"ל דסוגי' קאי לתירץ ב' במס' נדה ובזה י"ל קושית התוס' שם) ז"א דמתני' דהכא ע"כ לא אתי' כב"ש דהא ב"ש מחיר לקמן ד' י"ג צרת ערוה להתייבם לכן מתרץ הר"א מבורגיילה דאיירי בנמצא איילונית בחיי האח והקפיד אבל כשנמצאת איילונית לאחר מיתה אמרינן דלמא אם הי' קיים לא הי' מקפיד וסברתו משום דאין אדם עושה בעילתו ב"ז והאי דקטנה לא מיבמין מיירי שכבר נבעלה והתוספתא אתי' כר"י דלא ס"ל אין אדם עושה ב"ז:
גם י"ל דתוספתא אתי' כב"ש וכר"ט דאמרו בואו ונתקן שיהיו צרות חולצת ואיתא לקמן ד' כ"ד דחזרו ותקנו וכיון דמדרבנן הוא שפיר הצרת מתיבמות דהוא ספק דרבנן לקולא דדלמא הי' מקפיד אבל מתני' דהכא לא רנה לאוקמי סתם מתני' כב"ש וכר"ט:
או ס"ל דר"א סובר כהך תירץ הש"ס לקמן ד' ט"ו דת"ק ואחרים פליגי בהכיר ולא הכיר ע"ש ור"א סובר כת"ק והא דלא אמר הלכה כת"ק משום דלא פסיקא לי' דהא נוכל לומר דפליגי בד"א כדאי' התם בכנוס ולבסוף גירש או כאידך תירוצים אבל לקושטא דמילתא סובר ר"א דפליגי בהכיר ולא הכיר וכמ"ש המהרש"א במס' שבת ד"ח בשם הליכות עולם על הא דאמר הש"ס לא דכ"ע ל"ל דר"ח וא"כ ר"ח דלא כמאן רק הכוונה דבאמת פליגי בהא והא דלא אמר הלכה דנוכל לומר דפליגי במלתא אחריתא אבל לקושטא דמילתא פליגי בזה ועיי' עירובין ד' ק"ד ע"ב תוס' ד"ה לא וא"כ יש לאוקמי האי תוספתא באחרים דסברי לקמן ד' ט"ו דאף בהכיר צרתה מותרת דהוי צרת ערוה שלא במקום מצוה ומכ"ש דסתם תוספתא הוא ר' נחמי' ולא ר' נחמי' שמו אלא ר' מאיר כדאי' ערובין ד' י"ג ע"ב (ועיי' ברכות דף מ' ע"א ר"מ אומר גפן הי' וכו' ועיין בנ"ב מה"ת ח"א סי' קנ"א) וסתם אחרים הוא ר"מ ומתני' דהכא לח רצה לאוקמי כאחרים משום דפלוגתא לא קמיירי: גמרא מכדי כולהו מא"א ילפינן ליתנא א"א ברישא מקשים דלמא מתני' אתי' כרבי דיליף מולקחה ונראה דאיתי בירושלמי והביאו תוס' לקמן דף י' דליתני המגרש את אשתו ע"מ שלא תינשא לפלוני ונישאת לאחיו ומשני ר' פנחס תמן התורה אסרה עליו ועיי"ש בתוס' דתמן דמשעה שנשאה המת אין לה היתר להתיבם כשימות מפני שאין איסור שבה תלוי בשום אדם אלא בתורה שאסרה עליו אבל א"א האיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנו קודם שימות אחיו שנשאה ע"ש והנה זה שייך למאן דאוסר צרת ערוה מקרא דעלי' שכיר צריך להיות דומי' דא"א שאין איסור תלוי' באדם אבל לרבי דיליף מולקחה א"כ אחות אשה וא"א מחד קרא נפקא אם כן לא שייך לחלק א"כ מוכח דמתני' לא אתי' כרבי:
שם רש"י ד"ה חמותו עיי' במפרשים ובריב"ש סי' שע"ד הוסיף דאפי' לר' ישמעאל דסובר חמותו לאחר מיתת אשתו בשרפה מ"מ אין זה עיקר חמותה דקרא משמע דוקא בחיי אשתו אלא דנפקא לר"י מדכתיב אתהן דמשמע אחת שכן בלשון יווני קורין לאחת הן כלומר אפי' אינה בחיים ומש"ה מפרש רש"י כמו שמפרש ע"ש ובזה מיושב מה דקשה מה הקשה הש"ס ליתני חמותו ברישא דעיקר שריפה בחמותו כתיב דלמא מתני' מיירי אחר מיתת אשתו דאינה בשריפה כר' עקיבא ואפ"ה פוטרת צרתה דלא נתמעט רק משריפה ולא מכרת כמ"ש מהרש"א בשם תוס' וכמדומה ששמעתי קושי' זו ולריב"ש ניחא ובלא"ה אין זה קושי' דקושי' הש"ס ליתני חמותו ברישא הוא לאביי דאמר לקמן דף צ"ד משמעות דורשין א"ב וכתבו תוספת לקמן דף צ"ח ע"ב ד"ה קלש דלאביי גם לר"ע חמותו אחר מיתת אשתו בשריפה:
תוס' ד"ה ואי אתה וכו' עיי' במהרש"א שהקשה דהא בפלוגתא לא קמיירי והלא ר"ע סובר חמותו לאחר מיתת אשתו אינה בשרפה ול"נ דקושית תוס' הוא לאביי דמשני לקמן ד' צ"ד משמעות דורשין איכא בנייהו ולאביי גם לר"ע חמותו לאחר מיתת אשתו בשריפה כמ"ש תוס' לקמן ד' צ"ח ע"ב ד"ה קלש וא"כ לאביי קשי' מתני':
גם נראה כוונת תוס' מ"ש לקמן ד' י"ב ע"ב ד"ה אפי' בסוף הדיבור שכתבו אי לאו דבנים עדיפא מסימנים משכחת חמותו ממאנת כגון שעיברה באמבטי וא"כ משכחת גם לר"ע כגון שמעון קידש קטנה והגדילה אצלו ולא בעל אותה משעה שנתגדלה ואח"כ נתעברה באמבטי ולא מבעלה וילדה בת ונשאת לראובן אחיו ושוב מת שמעון ונפלה חמותו לפני ראובן ושפיר אסור בחמותו דהא היא בחיי בת וגם יש יבום דהא שמעון לא הניח זרע דאותה הבת אינה ממנו רק באמבטי נתעברה:
גם י"ל דמשכחת גם לר"ע כגון שמעון קידש קטנה והגדילה אצלו ואנסה איש אחר וילדה בת ונישאת לראובן אחיו ואף שהיא ממזרת י"ל דראובן הי' ג"כ ממזר וממזר זוקק א"א לחליצה או שאנסה עכ"ום או עבד דהולד כשר אפי' באשת איש כדאי' לקמן ד' מ"ה או שאחיו הי' פצוע דכא דהיינו סריס אדם דמותר לממזרת כדאי' לקמן ד' ע"ו ור"ע לטעמי' דסובר לקמן ד' ע"ט דסריס אדם דזקיק א"א לחליצה אף דלר"ע ח"ל לאו בני יבום נינהו מ"מ משכחת להך תנא דדוקא ח"ל דשאר הוא דלא תפסי קידושין וא"כ כשמת שמעון ונפלה לפני אחיו קאי באיסור הואיל והיא בחיי בת וגם יש דין יבום דהרי שמעון לא הניח זרע ואותו אינו ממנו רק ממי שאנס אותה: ומה שתירץ המהרש"א דדברי תוס' נמשכין למה דמסקינן שמא תמות ואיכא קטנה דמעברה ולא מיתה ע"ש קשה לי דלקמן די"ב לבתר דמשני שמא תמות פריך הגמרא ואלא קשי' הך ומשני דבנים הרי הם כסימנים וכתבו תוס' שם דבשנת י"ב לפעמים חיי' ואז היא גדולה משעת הריון ועיבור בניה תוך הזמן הם כסימנים לאחר הזמן ע"ש א"כ אכתי קשה דלא משכחת חמותו ממאנת דאם נתעברה וילדה קודם שנשאה לשמעון אגלוי מלתא שהיתה גדולה בשעת הריון דבנים כסימנים וא"כ גדולה היתה כשנשאת לאחיו ושוב א"י למאן וש"ס לא קאמר שמא תמות אלא דלפעמים היא חיה ואז באמת היא גדולה כמ"ש תוס' שם להדי':
וידעתי שדעת הרמב"ם לא משמע כשיטות תוס' מ"מ גם דברי תוס' דהכא לא משמע כשיטת מהרש"א דהרי כתבו דליכא למימר משום דר"י דהא ר"י מודה בנבעלה וכו' וקשה דע"כ לא מודה ר"י רק אחר שהביאה ב' שערות כדאי' במס' נדה דלמה בתו של ר"י נתעברה קודם שהביאה ב"ש דהא אפשר קטנה דמעיברה ותלד ולא תמות א"ו דכה"ג חשבינן כגדולה דבנים הרי הם כסמנים ודו"ק:
דף ג.
תוס' ד"ה דאמר רבא וצ"ל דתרי ר"י בר אבדימי הוי עיין במנחות ד' צ"ג תוס' ד"ה ור"ח ובס' נחלת שמעוני הביא דברי תוס' כתובת ד' נ"ו ובמס' ב"ב ד' פ"ו ובחגיגה ד' י"א:
ושם גמרא אבא שאול היא דאמר מצות חליצה קודמות וכו' הקשה מהר"ם ברבי לריב"ש דפסק שאם יש אשה ליבם אף רבנן מודים דמ"ח קודמות א"כ לוקי כרבנן וכגון שיש לו אשה ונראה דהנה זה לשון הריב"ש סי' ש"ב אפי' להאומרים יבום קודמות מ"מ היכא שהיבם הוא נשוי לכ"ע חליצה קודמת דהא קיי"ל שנותנין עצה ההוגנת שאם הוא ילד והיא זקינה אומרים לו מה לך אצל זקינה כלך אצל כמותך ואל תכנס קטטה לתוך ביתך ובוודאי כגון זה מצות חליצה קודמת שאם מנות יבום קודם איך ישיאו לו ב"ד עצה לבטל מנות יבום הקודמת א"ו כל שמכנס קטטה לתוך ביתו אז חליצה קודם ומינה לנ"ד שהחליצה קודמות שאין לך מכניס קטטה כמו נושא אשה על אשתו וא"ת יגרש ראשונה הרי קשים גירושין ע"כ והוא ברייתא לקמן דף ק"א ע"ב אבל גם במתני' כ"פ מ"ח איתא שם ג"כ והן משיאין נו ענה ההוגנת ופי' רש"י כלך אצל כמותך וא"כ לא רצה הש"ס לאוקמי' כגון שיש לו אשה דזה נשמע מהך מתני' דמשיאין לו עצה ההוגנת ואף דהא דמ"ח קודמת ג"כ נשמע ממתני' דבכורות דף י"ג מ"מ כבר כתב התוי"ט במס' שבועות פ"ד משנה י"א דדרך התנא לאשמעינן דבר א' בשתי מסכתות אבל במס' א' אין דרך התנא לשנות דבר א' ב' פעמים:
דף ג:
גמרא ולרב וכו' למעוטי מאי וקשה לי לנ"י דנסתפק באשת כהן שנאנסה אם צריכה חליצה ואם היא כערוה אם כן מאי הקשה הש"ס למעוטי מאי דלמא אתא למעוטי צרת סוטה כהן שנאנסה ונראה לתרץ דהב"ש סי' קע"ג ס"ק י"ג הקשה על הנ"י דהלא לקמן דף נ"ה איתא להדי' דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה משום טומאה ונראה בשילהי נדרים כתבו תוס' בשם ר"א דא"כ שנאנסה היא אינה מוזהרת רק היא מיזהר ותוס' הקשו הלא כל היכא דהוא מוזהר היא גם כך מוזהרת ותירץ מ"ו בנ"ב סי' ע' דס"ל דוקא מאי דכתיב בהך פרשה דלא יקחו איתרבו נשים אבל מה דלא כתיב בהך ענינא והוא ג"כ לאו שאינה שוה בכל לא הוחזרו נשים ועיי' לקמן דף פ"ד וכ"ד ללישנא בתרא דרבה דף נ"ז דלוקה משים טומאה ולא משום זונה ע"ש ואם כן מתורץ קושית ב"ש חף דגם בנאנסה כתיב טומאה מ"מ כיון דהיא אינה מאהרת אולי לא אלים כערוה כמ"ש תוס' לקמן דף י' דבעינן דומי' דא"ח דאסירא אף בזנות ע"ש הרי דבעינן דומי' דא"א והרי בא"א היא מוזהרת ג"כ דכתיב ונכרתו הנפשות ואם כן שפיר נסתפק הנ"י באשת כהן שנאנסה כיון שהיא אינה מוזהרת ליכא למיליף מא"א ובזה תתורץ קושי' הנ"ל דהא דמקשה הש"ס ולרב וכו' קאי לל"ק דרבה דאמר לקמן דף נ"ז אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה משום זונה והרי זונה בודאי איתרבאי בפרשה דלא יקחו כדאי' לקמן דפ"ד וכיון שהיא מוזהרת דמי' לאחות אשה וכל מילי דמר עביד כרב והנ"י לא נסתפק רק לל"ב דרבה דבעלה אינה לוקה משום זינה ודו"ק:
שם לרב ולר"א ליתנינהו הקשה מהרש"א דהמקשה דלא אסיק לפי שאינה בצרות צרה הוה לי' להקשות מנינא למעוטי מאי כיון דתנן ט"ו נשים ממילא ממעט הכל כקושית תוס' ד"ה למעוטי ונראה לתרץ דלקמן דף יו"ד הביא בתוספ' הרא"ש בשם רבינו מאיר שהקשה היכא אמרינן מנינא למעוטי מחזיר גרושה דילמא לא פטרה והא דלא קתני משום דאי לא קתני ותירץ דמכוח יתורא דע"כ צריך למעט ומסתברא טפי למעט מחזיר גרושה מלמעוטי דבר אחר ואם כן מתורץ קושית מהרש"א דלא יוכל להקשות למעוטי מאי הייתי אומ' למעוטי מחזי' גרושה ואי דזה נשמע ממילא מדלא קתני במתני' י"ל דאי לא קתני והי' צריך להביא ולהקשות ללוי דתני דאי א"כ הקשה בפשיטו' לרב ולר"א ליתנינהו ותוס' שתירצו משום דאינו בצ"צ ולא תירצו כמ"ש בתוס' הרא"ש דרצה לתרץ אפי' ללוי דתני דאי:
והקשה א' מתלמדים דהלא צריך למעט ב' דברים מינינא דרישא ומנינא דסיפא י"ל דבא למעט המגרש אשתו ע"מ שלא תנשא לפלוני ונישאת לאחיו ומת דצריכה חליצה כמ"ש תוס' ד"י בשם הירושלמי דלא דמי לאחות אשה דזה לא נשמע מדלא קתני במתני' משום דאי לא קתני כמ"ש תוס' שם דאפי' לר"א אסורה עד שימות המגרש וטובא קמ"ל מתני' דלרבי דיליף מולקחה גם בכה"ג פטורה מחליצה ומה שתירץ המהרש"א דהמקשה הקשה בפשיטות י"ל דהא: המקשה צריך להביא דברי רב ור"א והלא יוכל להקשות בפשיטות ולמעוטי מאי דממילא נתמעט מדלא קתני לפמ"ש ניחא דאכתי הי' צריך להביא דברי לוי דתני דאי א"כ הקשה בפשיטות לרב ולר"א ליתנינהו ומש"כ בשם אמ"ת בלא"ה י"ל דמנינא דרישא צריך למעט דרב או דר"א וא"ל דכבר נתמעט מדלא חשיב במתני' די"ל תנא ושייר אבל מדתני מנינא לא שייך תנא ושייר רק עיקר קו' תוס' על מנינא דסיפא ל"ל דזה ג"כ כבר נתמעט ממנינא דרישא וע"ז י"ל דאתא למעוטי מ"ג:
שם לפי שאינו בצרת צרה מקשים לפי מה דאיתא בפ"ק דסוטה דאשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל דמותרת להתיבם א"כ משכחת צרת צרה דהיינו א"כ שנאנסה ויש לו אח חלל ואח כשר וכשמת הבעל של א"כ שנאנסה ונפלה לפני האחים ויבם החלל צרת אש כהן שנאנסה ויש לחלל עוד אשה דהיינו שקידשה באופן שלא נתחללה בביאה ושוב מת החלל אז אותה האשה שקידש החלל אסור לאח הכשר משום צ"ל ונראה דהנה המשנה למלך הקשה על סוגי' דפ"ק דסוטה דהלא הש"ס מסיק לקמן דנ"ז דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה משום טומאה וא"כ למה מותרת להתיבם וגם הקשה על הנ"י שנסתפק באשת כהן שנאנסה אי צריכה חליצה וקשה הלא גבי אנוסה ג"כ כתיב טומאה ונראה דהרשב"א הקשה דלמה סוטה פטורה מחליצה הלא סוטה צריכה גט מבעלה ולא נפקעין הקידושין עבור שזינתה והלא מחזיר גרושתו אף דכתיב טומאה צריכה חליצה ותירץ דכתיב וכתב לה ספר כריתות וכו' והיתה לאיש אחר ודרשינן ולא ליבם ומפטרי לגמרי מכל מילי מיבם ולא דמי למחזיר גרושתו אף דכתיב טומאה ואפ"ה בעי חליצה דשאני סוטה דכתיב לאחר ממעט טפי ומקרא דאחר לחוד ה"א דיבם נמי כאחר דמי רק דכל חד קרא גלי על חברי' ומפטרי לגמרי ע"ש הרי דמשום טומאה לחוד לא הוי מפטרא מחליצה רק משום דכתב גם לאחר וא"כ נהי דקרא לאיש אחר בא להורות דטומאה דכתיב גבי סוטה מפטרא אפי' מחליצה מ"מ נסתפק הנ"י דלמא קרא דלאיש אחר לא קאי רק אם זינתה ברצין ועל זה קא לאחר ולא ליבם אבל אשת כהן שנאנסה דלא כתיב בהאי קרא ולא אסירא רק משום טומאה אולי לא מפטרא מחליצה נמי גבי מחזיר גרושה דכתיב טומאה ובעי חליצה וכן מוכח דקרא לאחר לא קאי על א"כ שנאנסה דבפ"ק דסוטה מקשה הש"ס על הא דמשני רבא ק"ו אם במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש והקשה הש"ס אלא מעתה א"כ שנאנסה ויש לו אח חלל לא תתיבם וקשה למה לא מקשה הש"ס לעיל על הא דמשני מעיקרא לאחר ולא ליבם א"כ אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל לא תתיבם ושם לא שייך תירץ הש"ס דקרא דלאיש אחר לא אתא למעוטי בנאנסה דבהך קרא כתיב כי מצא בה ערות דבר ובנאנסה לא שייך זה דפשטה דקרא מיירי שזינתה ברצין וכן מבורר בירושלמי פ"א הלכה ז' שהוא הוציאה אשתו והלכה אם זכאי לשמים מגרשה ואם לאו קוברתו שנאמר או כי ימות האיש האחרון ראוי' זה למיתה עיי"ש וזה לא שייך בנאנסה וא"כ כיון דהאי קרא דלאיש אחר לא קאי בנאנסה שפיר נסתפק הנ"י אי צריכא חליצה דמשום טומאה לחוד לא מפטרא מחליצה כמו מחזיר גרושתו אף דכתיב טומאה ומה שהקשה הרשב"א דמאי הקשה הש"ס דנכנסה עמו לסתר דשם לא כתיב לאחר לא הבנתי דע"כ גם ספק סוטה נכלל בהאי קרא כי מצא בה ערות דבר וכו' וגם על זה קאי סיפא דקרא לאחר ולא ליבם דהא בפרק קמא דסוטה מפיק הש"ס דספק סוטה אינו מתיבמות מקרא לאיש אחר ולא ליבם ש"מ דקרא דלאיש אחר קאי גם אספק סוטה דכיון שנסתרה ושמא נטמאת הרי היא בכלל ערות דבר חבל נאנסה שפיר נסתפק הנ"י דנאנסה לא נכלל בכלל ערות דבר ולא קאי על זה לאחר ולא ליבם דמשום טומאה לא ניפטרא מחליצה כמו מחזיר גרושה או נימא כמ"ש הרשב"א דקרא דלאחר בא להורות דכל היכא דכתיב טומאה תהי' לאחר ולא ליבם ובזה ניחא מה שהקשה משנה למלך על סוגי' פ"ק דסוטה דאיתא שם אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל דמיבם וקשה הלא כתיב שם טומאה ונראה דשם בפ"ק דסוטה קאי לרבא דמשני אם במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש וקשה למה לא משני משום דטומאה כתיב ואף דמיירי בספק סוטה הלא לחומרא עשה הכתוב כוודאי ובוודאי כתיב טומאה וע"כ דרבא בעי לאוקמי' כר' יוסי בן כיפר הך מתני' דסוטה ולר"י ב"כ לא כתיב גבי סוטה טומאה בלשון לאו כדאי' לקמן די"א ע"ב דאפי' בוודאי סוטה לא כתיב טומאה דמוקי היא טמאה על מחזיר גרושה והרי תוס' כתבו שם בד"ה לפי דאמר ר"י וכו' דוקא טומאה דכתיב גבי בעל הוא כעריות הואיל דכתיב בלשון לאו לא יוכל בעלה הראשון אבל גבי בועל לא כתיב בלשון לאו וא"כ ממילא לר"י ב"כ דמוקי אשר הוטמאה על מחזיר גרושה משניסת דלא כתיב כלל לשון טומאה אפי' לגבי בעל וא"כ שפיר מתיבמות ובזה ניחא מה דמקשה על הש"ס דמשני לפי שאינו בצרות צרה הלא משכחת בא"כ שנאנסה ויש לו עוד אשה ויבמה אח החלל את הצרה של אשה שנאנסה ויש לחלל שקידשה עוד אשה ומת ונפלה לפני אח הכשר ליבם ולהנ"ל ניחא דממ"נ לר"י ב"כ לא מיפטרא מחליצה הואיל דלא כתיב טומאה בלשון לאו ולחכמים גם לאח החלל אסורה להתיבם משום טומאה דכתיב בה כקושי' מ"ל והנ"י לא נסתפק רק אי בעי חליצה כמו מחזיר גרושה:
ובזה ניחא מה דמקשה המרדכי על הפוסקים כרב דצרת סוטה פטורה מחליצה והלא הש"ס מסיק מנינא למעוטי דרב וש"מ דאיכא חולק על רב ולהנ"ל ניחא קצת דאיכא לאוקמי מתני' כר"י ב"כ ואיך אחר הכרעות אמורא:
ובספר מחנה ראובן תירץ על הא דמקשי' דמשכחת צרת צרה באשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל דאית' לקמן דף י' דבאחוותא דאיסורא לא קמיירי ובכה"ג הוי אחין דאיסורא דע"כ אביו בא על אסורא כהונה דאין חלל רק מאיסור כהונה ע"ש:
אמנם אכתי קשה לפי מאי דמסיק הש"ס לקמן דף ס' דגם בפלוגתא קמיירי רק באחוותא דאיסורה לא מיירי וא"כ לר"י דס"ל בקדושין דף ע"ז בת גר זכר כשר' לכהונה ואפי' גם אמו גיורת כשרה לכהונה (ולראב"י אם אמו ישראלית) א"כ משכחת סוטה בכהן שנשא בת גר ונאנסה ויש לה אב שנעשה פצוע דכא בידי אדם והלא ר"ע סובר לקמן דף ע"ט דסריס אדם מיבם ויש להפצוע דכא עוד אשה אחת שנשא קידם שנעשה פצוע דכא או שאחיו פצוע דכא נשא ג"כ גיורת דקהל גרים לא מיקרי קהל ויבם הפצוע דכא צרת הסוטה שנאנסה דהרי להפצוע דכא היתה מותרת גם אותה שנאנסה דפצוע דכא כהן לאו בקדושת הקהל כדאיתא לקמן דף ע"ז ומותר נישא אפי גרושה לדעת החלקת מחוקק (והב"ש חולק) א"כ כששוב מת הפצועה דכא ולו עוד אשה אחת שקידשה באופן שלא חיללה בביאתו או שלא בא עניה לאחר שנעשה פצועה דכא ונפלה לפני אחיו הכהן ואסורא מטעם צרת צרה ואולי טעם זה דחה הראב"ד הא דצרת סוטה אסורא צ"ל דהך סוגי' ס"ל דפצוע דכא כהן דבקדושתו קאי ואסור ליקח זונה אף שנאנסה רק דקשה הא ברייתא מדוכה בפרק הערל שם דפצוע דכא מותר בנתינה וע"כ דלאו בקדושתו קאי דסוגי' דהכא ס"ל דלא תתחתן קאי רק בגויתן ובגרותן הוא מדרבנן ופצוע דלאו בר אלודי לא גזרי וכס"ד דרבא שם ומזה יש סיוע להרמב"ם דפסק כס"ד דרבא דלא תתחתן לא נאמר רק בגויתן:
שם נאמר כאן עליה וכו' וקשה דר"ע דאמר גם חייבי לאוין לאו בני יבום נינהו א"כ למה כתב רחמנא עליה גבי אחות אשה דהוא מחייבי כריתות ולמה לח כתבה גבי חייבי לאווין וכמדומה ששמעתי זה בשם גדול אחד. וגם צרת צרה משכחת גבי חייבי לאוין כגון ממזר שנשא ממזרת ולו עוד אשה אחת גיורת דקהל גרים לא מיקרי קהל ומת ונפלה לפני אחיו שג"כ ממזר ויבם הממזר את הגיורת ולו עוד אשה אחת גיורת ושוב מת גם היבם ונפלה לפני אחיו הכשר דאסר ליבם אף אשת השני הואיל והיא צרה לצרת הממזרת הראשונה וגם באיסורי כהונה משכחת כגון בשני חללים והמשכיל יבין וי"ל ר"ע באמת לא ס"ל דרשה דעליה רק ס"ל כרבי דף ט' דיליף מולקחה ואז גם חייבי לאוין נכללו הואיל ונא תפסו קידושין:
תוס' ד"ה למעוטי רש"י בריש מסכת כריתות כתב דכל דקתני חושבנא דוקא קתני ולא תימא תני משייר לכך כתבו התוספת לקמן דף מ' ע"ב ד"ה ש"מ ועיי' בבא קמא דף צ"ה ע"א תוס' ד"ה הגובין ועיין ספר כריתות לשון למודים שער ב' סי' צ"ו דכתב דאיכא מ"ד דכל דתני מניינא לא נחית לשיורא וראי' מהא דאיתה במסכת תרומות פרק י"א גבי ושאר כל מיני פירות של תרומה ר"א מטמא משום משקה אמר ר' יהודא לא מני חכמים וכו' אלא אמר ז' מיני משקין טמאים והשאר טהור ועיי' תוס' כתובות דף כ"ט ד"ה ועני' שמלפנו היכא דתני אלו אי אמרינן תני ושייר ועיי' תוס' מנחות דף ח"י עב תוס' ד"ה מודה:
דף ד.
תוס' ד"ה דכתיב וכו' ח"ל דא"כ לשתוק קרא, משקים הלא במסכת מנחות דף ל"ט דייק הש"ס דקשר העליון דאורייתא ע"ש א"כ אי לא כתיב לא הוה ידעינן קשר תורה ונראה דתוס' סברי הכא כמה שכתבו התוס' לקמן ע"ב ד"ה וחמר והר"י קלנון דע"כ אמר קרא לעביד תכלת בענין דהוי כלאים דאי בלא כלאים לשתוק קרא מיחדיו וא"כ ניחא ג"כ דל"ל במקום כלאים לא תלבש שעטנז להורות דקשר עליון דאורייתא א"כ ל"ל יחדיו דאיך נימא תכיפה אחת חיבר א"כ נ"ל סמוכים לאסור כלאים בציצית הלא סברא חינינה דאסור ואי דה"א דלא בעי קשירה הא אי תכיפה אחת חיבר אכתי לא מוכח דבעי קשירה דגם בתכיפה אחת שייך כלאים אע"כ מדאיצטרך יחדיו ש"מ דסמוכים להתירא קאתי':
בא"ד וקשה הא דדייק וכו' ונראה דליכא למימר דציצית מעשז"ג וגם סובר דילפינן ממצה והקהל ב' כתובין דשניהם יחדיו ליכא לקיים דהא תוס' כתבו דאיפכא ל"ל דא"כ לישתוק וקשה דלמ"ד דנשים פטורות ממעשז"ג משום דמצה והקהל ב' כתובין ולדידי' כתבו תוס' דנשים חייבות בציצית וכתב מהרש"א משום דהאי דב"כ הוא רק בנין אב וסמוכים עדיף מב"א א"כ קשה מנ"ל דסדין בציצית פטור מסמוכים דילמא איפכא ואי דא"כ לישתוק ז"א דאי לאו סמוכים הוה מיפטרי נשים מציצית כמו כל מעשז"ג דילפינן דמצה והקהל ב' כתובין לכך סמכו קרא ציצית לגבי כלאים דיהי' נשים חייבות בציצית דסמוכים עדיף מב"א ובוודאי איהו לא נחלק על ב"ה דהלא בכל דוכתי' הקשה וכי פלוני כב"ש וכן הקשה תוס' ריש ביצה וכי ר"י כב"ש ועי' פ"ה מס' מקוואות שהקשה ג"כ ברטנורה דאפי' תנא א"י לחלוק על ב"ה ונראה דהך מ"ד משום דמצה והקהל ב' כתובין סובר כמ"ד דלילה זמן ציצית ולא איצטרך סמוכים לחייבי נשים בציצית דפשיטא דחייבים וכי אתא סמוכים למשרי כלאים:
בציצית ומ"ד דלילה לאו זמן ציצית סובר הא דנשים פטורת ממ"ע שז"ג הוא מהקישא דתפילין והקישא עדיף מסמוכים ובזה מתורץ קושית תוס' דליכא למימר דר"י סובר לילה לאו זמן ציצית ונשים חייבות בציצית משום סמוכים א"כ קשה מדב"ה דפוטר סדין בציצית מסמוכים דלמא איפכא ואי דא"כ לישתוק קרא ז"א דאי לאו סמוכים הוה מפטרי נשים מציצית כיון דהוא זמן גרמא כמו כל מעשז"ג דפטורים משים דמצה והקהל ב' כתובין ואיצטרך סמוכים לחייב נשים בציצית ואכתי מנ"ל להתיר סדין בציצית וע"כ אחת משתים או דגם לילה זמן ציצית או דסובר דהא דפטורי נשים ממ"ע שז"ג הוא מהקישא דתפילין והיקש עדיף מסמוכים:
תוספת ד"ה וכי מפני וא"ת דלמא הכא לא דריש סמוכים משום גז"ש וכו' והקשה הגאון בעל אשל אברהם דדילמא הוכחת הש"ס הוא כך דהשתא דיליף ר"י מכשף בסקילה מאוב וידעוני קשה ל"ל קרא באשה הנרבעת דמיהם בם דבסקילה תיפק מדסמך בפרשת משפטים דשוכב עם בהמה למכשפה לא תחיה והלא מכשיף בסקילה מאוב וידעוני ממילא גם שוכב עם בהמה בסקילה ונראה דאין זה הוכחה דאל"כ קשה גם לחכמים ל"ל דמיהם בם גבי אשה הנרבעת דבסקילה דנהי דממכשף לא מלי למילף דמכשף גופי' ילפינן משוכב עם בהמה מ"מ תיפק דשוכב עם בהמה בסקילה מדסמיך בתרי' זובח לאלהים יחרם מה זה בסקילה וכלת אף שוכב עם בהמה בסקילה וכן איתא בירושלמי סנהדרין פרק ז' הלכה ז' עונש לנשכב כתיב זובח לאלהים יחרם מה זה בסקילה וכו' וע"כ ל"ל מלתא דאתי' בסמוכים טרח וכתב קרא ואל תתמה על זה שהרי ג"ש עדיף מסמוכים דהא תוס' הקשו דלמא ג"ש מפקע מסמוכים ש"מ דג"ש עדיפא ואפ"ה כ' הר"ן מס' נדרים דף ג' דמלתא דאתי' בג"ש טרח וכתב קרא וכיון דלרבנן ע"כ צ"ל דסקילה דכתיב גבי רובע משום מלתא דאתי בסמוכים טרח וכתב קרא שפיר הקשו תוס' דלמא גם ר"י דריש סמוכים ודמיהם דכתיב ברובע משום מלתא דאתי' בסמוכים טרח וכתב קרח דהא גם כחכמים צ"ל כן ורשב"א במס' שבת דף ס"ד כתב דמילתא דאתי' בהקישא טרח וכתב קרא: בא"ד משום ג"ש וכו' ולא הבנתי דהלא אין אדם דן ג"ש מעצמו וא"כ ממ"נ אם קיבל ר"י הך ג"ש א"כ השתא דיליף מכשף מאוב וידעוני א"כ ג"ש למאי אתא ואם לא קבלה לא הוצרך להוצאה דאין אדם דן ג"ש מעצמו וכה"ג ראיתי להר"ן בחדושיו מס' סנהדרין דף נ"א דאיתא שם איצטרך סד"א קרא לאפוקי מדרבא והקשה הר"ן האיך אתא קרא לאפוקי מג"ש הלא אין אדם דן ג"ש מעצמו ואם קיבלה האיך הכתוב מוציאה ואם לא קיבלה למה הוצרך להוציא ותירץ דמאי דאמרינן דאיצטרך לאפוקי מדרבא לא נבטל ג"ש מעיקרא אמרו אלא שלא ללמוד ממנה לבת שתהא בשרפה אל עיקר גז"ש לבתה ובת בתה ובת בנה הכתובים בתודה נצרכה לדון אותה בשריפה מזימה זימה והנה לעשות בתו כבת בתו וכבת בנו לאזהרה ולא לשריפה וקרא דבת כהן אתא למעוטי בתו בשריפה קמ"ל את אביה היא מחללת מי שמחללת אביה ולא שאביה מחללתה ע"ש ודבר זה צריך שקידה בכמה מקומות לקמן ד"ס איתא שם סד"א נילף בתולה בתולה וקשה הלא אין אדם דן גז"ש מעצמו ויש לדחות לפי מה דכתבו תוס' כתובות ד' ל"ב ד"ה ור"י כיון דניתן לדרוש גז"ש תחת תחת בחדא דוכתי' ניתן לדרוש הנך תיבות בגז"ש בכל מקים וכ"כ תוס' בפ"ק דסוכה ד' י"א ד"ה לקיחה (והפ"י כתב דהרמב"ן בספר המנות לית לי' האי כללא) וא"כ י"ל כיון דתיבת בתולה ניתן לדרוש בגז"ש כדאי' בכתובת ד' כ"ט ולקמן ד' נ"ח איתא מ"ד נילף אלמנה אלמנה מתמר כבר כתב בס' באר יעקב דהאי דילפי מתמר היא ב"א ולא ב"ש ובמס' ברכות ד' ט"ו ע"ב מ"ד נילף כתבה וכו' גם זה יש לדחות דהנך תיבת ניתנו לדרוש כדאי' מנחות ד' ל"ד ע"ב ע"ש והא דאי' במס' נדה דף נ"ו ס"ד נילף רוק רוק מיבמה גם זה יש לתרץ לפי מ"ש מהרש"ל ביש"ש כיון דגלי קרא גבי זב דדם לא חשיב רוק ילפינן בגז"ש רקיקה מזב ע"ש אמנם אכתי קשה במס' קידושין ד' כ"ט ע"ב מ"ד נילף בכור בכור ע"ש וקשה הלא אין אדם דן גז"ש מעצמו:
רש"י ד"ה מה שוכב עם בהמה בסקילה דכתיב באשה הנרבעת דמיהם בם ולא ידעתי למה שבק רש"י דברי ש"ס בסנהדרין דף נ"ד דיליף הש"ס מגז"ש נאמר כאן תהרגו ונאמר להלן כי הרג תהרגנו מה להלן בסקילה ועיין שם במהרש"א מש"כ בשם הר"ם והרא"ש:
דף ד:
רש"י ד"ה אפי' מוכרי כסות שאין מכוונין הקשה הרמב"ן הא לר"י קיימינן ואיהו סובר דבר שאין מתכוין אסור ע"ש ואף שרש"י במס' שבת דף קכ"א כתב דבר שאינו מתכוין לר"י דאסור הוא רק מדרבנן והכא אקרא קאי מ"מ במס' יומא דף לד כתבו תוס' דוקא גבי שבת הוא דבר שאינו מתכוין רק מדרבנן אסור וכן מוכח מהא דאי' במס' שבת דף קל"ב גבי בשר אע"פ שיש בהרת יקוץ והקשה הש"ס הא דבר שאינו מתכוין ומשני לר"י דאמר דבר שאינו מתכוין אסור הרי דבשאר אסורים מד"ת מ"מ נראה לתרץ דברי רש"י דלקמן אמר הש"ס משום דמוכח דא"כ ליכתב רחמנא גבי פרשת ציצית וקשה להאי תירוצא קושית תוס' במס' שבת ד' כ"ז ד"ה אלא שהקשו לתנא דבי ר"י צמר ופשתים גבי לבישה ל"ל נילף שעטנז מהעלאה וכו' ותירצו דאיצטרך שעטנז לאפנוי למידרש סמוכים וקשה הלא מוכח דדרשינן סמוכים מדלא כתבה גבי פ' ציצית וכ"כ קשה לי על הפוסקים הביאו הגה"מ פ"ג מ"ה ציצית דפסקו כתנא דבר"י דבגדים הנאמר סתם הוא צמר ופשתים א"כ קשה ל"ל צמר גבי לבישה נילף בגז"ש שעטנז מהעלאה ואי שיהי' מופנה למידרש סמוכים הלא אנן קיי"ל כחכמים דדרשו סמוכים אף דאינו מופנה ועיי' תוס' ד"ה רבנן וכ"כ הרמב"ן והרשב"א דדרשינן סמוכים אף דאינו מופנה והוכיחו מיבמה שנפלה לפני מוכת שחין שאין חוסמין מדכתיב לא תחסום וסמיך כי ישבו אחים ושם לא מופנה ולא מוכח וא"ת דמוכח דא"כ לכתב גבי אשת אח הא לא אשכחן בכל התורה דכתיב הדוחה אצל הנדחה והלא פסח ומילה לא כתיב אצל שבת ע"ש אמנם הרמב"ן כתב אפי' לרבנן בעינן גבי ציצית מופנה או מוכח ללמד על כל התורה למידרש סמוכים דקרא דר"א סמוכין לעד עולם אסמכתא היא ועוד דליכא למ"ד אתא עשה ודחה ל"ת עד שירבה הכתוב בפירש ע"ש א"כ איצטרך צמר ופשתים גבי לבישה לאפנוי' למידרש סמוכים בכל התורה דאי לא הוי כתיב קרא בחד דוכתי לה הוה דרשינן סמוכים בשום מקים וא"כ מיושב דברי רש"י דאף דר"י סובר דש"מ אסור מ"מ קושית הש"ס קאי למ"ד דבר שאינו מתכוין מותר מנ"ל דהא מצריך צריכא וא"ל דאיהו באמת דרש סמוכין אף דאינו מופנה ז"א דאי לאו דמופנה גבי ציצית ללמד על כל התורה לא הוי דרשינן סמוכים היכא דלא מופנה בשום מקום דסמוכים לעד היא אסמכתא ובזה יש לתרץ קושית תוס' ד"ה רבנן כמו שכתב הרמב"ן:
דף ה.
תוס' ד"ה מה ללאו וכו' ח"ל וקשה דהאיך יליף מראשו הלא איכא למיפרך מה וכו' וע"כ פירכא גמורה היא דאל"כ ניליף מזקינו דלדחי עשה ול"ת עכ"ל ונראה לתרץ דאדרבה הואיל ולאו פירכא אי אפשר למילף מזקנו דלדחי עשה ול"ת דלקמן כתבו תוספת ד"ה שכן דהוה ב' כתובים דממילה יחד מהנך איכא למילף ע"ש ומעתה יש לומר דסוגי' דנזיר לא חשיבא ליה האי פירכא דלאו שאינה שוה בכל וכיון דאין זה פירכא א"א למיליף מזקנו דלידחי עשה ול"ת דמילה וזקנו הוה ב' כתובין דנהי דמצורע א"א למילף ממילה דמה למילה שנכרתה יב בריתות ת"מ למה לי בשר גבי מילה שידחה צרעת נילף מזקנו ואי דמה לזקנו דהוא לאו שאיני שוה בכל הא השתא קיימינן דלאו שאינו שוה בכל לא חשיב פירכא אף שמהרש"א כתב לקמן דעשה דמילה אינו שוה בכל וא"כ א"א למילף מילה מזקנו דמה למצורע דשוה בכל מ"מ הא השתא קיימינן דלאו שאינו שוה בכל לא חשיב פירכא (ויש לפקפק קצת וגם הקשו אותי מסוגי' דנזיר דמסיק הש"ס דילפינן מזקנו דעשה דוחה לא תעשה ועשה שאינה שוה בכל) ועוד נראה לתרץ דיש להקשות מאי הקשה הש"ס לקמן נילף מנזיר דלידחי עשה ול"ת הכא לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ונילף לחומרא מהא דכתיב לכם ולח לגבוה דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ולא אמרינן דליתי עשה ובאתם שמה והבאתם דאמר רבא ריש ר"ה כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה ולידחי עשה ול"ת אלא ש"מ דלא דחי עשה ל"ת ועשה (ובאמת י"ל דאיכא לאוקמי' קרא כגון שנדר באמצע רגל וקמ"ל קרא דבאותו הרגל אין רשאי להקריבן ונראה דקושי' הש"ס קאי לאביי' דס"ל אשה בעל' משמחה ולדידי' אשה אינה עוברת על בל תאחר ותוס' כתבו שם בשם ר"ת דנא קרינן בה ובאת שמה וכו' וא"כ ממילא אינה עוברת על בל תאחר וגם על העשה וא"כ א"א למילף מלכם ולא לגבוה דאיכא למיפרך דתה לנדרים שאין דוחים י"ט דהוא עשה שאין שוה בכל דלא נהיגי בנשים וסוגי' דהבא חשיב זאת לפירכא אבל סוגי' דנזיר דלא חשובא לאי דאינה שוה בכל לפירכא א"כ א"א למילף מזקנו דלידחי עשה ולא תעשה דאדניגמר לקולא נילף לחומרא מנדבות דלא קריבין בי"ט וגם אוני סוגי' דנזיר לא ס"ל אשה בעלה משמחה:
עוד נראה לתרץ דבלא"ה קשה על הא דמקשה הש"ס נילף מנזיר דעשה ידחה ל"ת ועשה הלא במסכת חולין דף ק"מ איתא שלח תשלח אפי' לדבר מצוה ומוקי הש"ס שנטלה ע"מ לשלח דסד"א גדול השלום וא"כ מאי זית למילף מנזיר לקולא נילף לחומרא מהא דגלי רחמנא דלא אתי עשה דמצורע וידחה עשה דשליח הקן ונראה דבת"כ דריש והתגלח דגילח נתק דוחה אף בנזיר והמ"ל הט"צ כתב דאין זה משום עשה דוחה ל"ת דלא מצינו גילח נתק למ"ע ולא מגלח רק להכיר אם יפשה הנגע וקרא גלי' דאף נזיר מותר לגלח נתקו ולקמן הקשו תוס' האיך ילפי הגדילים דעשה דוחה ל"ת דלמא שאני כלאים דהותר מכללו אצל בגדי כהונה ותירצו דאין זה הותר מכללו דשם הוא ג"כ משום דעשה דבגדי כהונה דוחה ל"ש דכלאים ומעתה י"ל הא דמקשה הש"ס נילף מנזיר דעשה דוחה כת ועשה קאי לר' אשי דמשני הא דאין שורפין קדשים בי"ט הוא משום די"ט עשה ול"ת הלא י"ט הותר מכללו אצל קרבנות ציבור דזה נחשב הותר מכללו כדאי' יומא דף פ"א וגם גבי אוכל נפש וא"כ נימא דעשה דשריפת קדשים ידחה עשה ול"ת די"ט כמו נזיר דהותר מכללו אצל נתקין ה"נ י"ט דקיל דהותר מכללו אצל קרבנות ציבור ראוי' שידחה אצל ש"ק ושוב א"ל דנילף לחומרא משלוח הקן דשאני שלוח הקן דלא הותר מכללו לכך לא נדחה אבל י"ט דהותר מכללו אצל גבוה נילף מנזיר שנדחה מפני מצורע ומשני הש"ס דישנו:
בשאלה:
ובזה מיושב סוגי' דנזיר ושפיר ילפי מראשו ולא חשיבה לי' הך פירכא דאינו שוה בכל רק שהקשו תוס' א"כ ניליף מזקנו דליתי עשה ולדחה ל"ת יש לומר דשאני זקנו דהותר מכללו אצל נתקין ואי דקשה א"כ ליתא עשה דשריפת קדשים וידחה עשה ול"ת די"ט דהא י"ט ג"כ הוא הותר מכללו י"ל דסוגי' דנזיר קאי לחזקי' דמפיק הא דאין שורפין קדשים בי"ט הוא מדכתיב עד בוקר או כאביי ורבא ובזה מיושב דברי הירושלמי בפ"ג דשבועת שבועה שלא אוכל מלה ואכל מצה בליל פסח לוקה דחל ע"י כולל והקשה בס' החינך דליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דשבועה ותירץ דשבועה הוא עשה ול"ת דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה (ולי נראה דהירושלמי קאי לר' דימי במס' שבועת ד"כ ע"ב דמוקי לא תשבעו בשמי לשקר על אוכל ולא אוכל וכתבו תוס' שם ד"ה קונמות דעובר ג"כ בלא יחל ובס' כריתות כתב דאין עשה דוחה תרי לאוין) וקשה הא שבועה ישנו בשאלה א"כ ניליף מנזיר דנדחה מפני מצורע ולהנ"ל ניחא דשאני שבועה דחמיר דלא הותר מכללו אבל נזיר הותר מכללו אצל נתקין ושם הוצרך לומר נזיר ישנו בשאלה דלא לדחי שריפת קדשים בי"ט די"ט ג"כ הוא הותר מכללו:
ראיתי בסמ"ג לאוין נ"ז דהוכיח דאסו' להשחי' ע"י עובדי כוכבי' והוכיח מהא דגילח מצורע בתער דוחה לאו דהשחתה ואם הי' אפשר לקיים שניהם ע"י עכו"ם לא הי' לאו דהשחתה נדחה וקשה מה יענה להוכחת תוס' בשבועת ד"ג ד"ה ועל שהוכיחו מדאמרינן התם דאי לאו תשלח ה"א דעשה דמצורע ידחה ל"ת דשליח הקן ולא אמרינן ימתן עד שימצא אחרות כ"כ לא אמרינן בהקפה ע"ש א"כ גם בהשחתה י"ל דקרא מיירי דליכא עכו"ם וימתן לא אמרינן ונראה דלהסמ"ג הי' קשה ה הקשה הש"ס נילף מנזיר דעשה ידחה ל"ת ועשה נילף לחומרא מהא דכתיב שלח תשלח אפי' לדבר מצוה הרי דלא אתא עשה ודוחה ל"ת ועשה והי' נראה דמשלוח הקן לא מני למילף דיוכל להמתין עד שימצא אחר ולא בטלה מצותו ואי לא דגלי רחמנא שלח תשלח ה"א דשהוי מצוה לא משהינן קמ"ל קרא דלא דחי' דצריך להמתין ואולי באמת משום דלא בטלה מצותו ועיי' במהרש"א במס' שבת דקל"ב וממילא מוכח אי הוי מותר להקיף ע"י אינו ישראל למה דוחה מצורע לאו דהקפה:
תוספ' ד"ה ואכתי ועוד קשה דלקמן וכו' בשלומא מן הנשואין עשה ול"ת ואמאי הא אינו שוה בכל והר בחדושיו במס' סנהדרין דף י"ח כתב דבאמת הוי מצי להקשות רק דאורחי' דהש"ס למישבק קושי' קטינתא משום קושי' רבתי ובפרוקי דפריק קושי' רבתי איפרקי קושי' קטינתא וצ"ע דאכתי איך יתורץ מה שהקשו תוס' מהא דפליגי ר"א ור"י בביאת כה"ג באלמנה דאמר הש"ס מנשואין כ"ע לא פליגי דלא פטרה צרתה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וקשה הלא הך עשה אינו שוה בכל:
שוב מצאתי שהרגיש בזה השה מ ונראה דהנה עוד כתב הר"ן דיש מתרצים דעשה דיבמה ג"כ אינה שוה בכל שהרי המלך אינו מייבם אבל העיקר כמו שכתבתי ונראה דלכך דחה הר"ן זה דהא ר"י סובר דגם מלך אם רצה לייבם זכור לטוב וגם סובר דמלך נושא אלמנותו של מלך וא"כ לדידי' עשה דיבמה שוה בכל וא"כ קשה איך אמר הש"ס בשלומא מן הנשואין עשה ול"ת הא גם מן הנשואין קשה הלא אינו שוה בכל לר"י וא"כ קשה למה פליג ר"י בסנהדרין בסיפא גבי מלך ולמה לא פליג גם על רישא על הא דקתני ברישא כה"ג אינו מייבם דלדידי' ליתי עשה דיבם דשוה בכל ולדחי עשה ול"ת דאינו שוה בכל ואפי' נימא דר"י לטעמי' אזיל דסובר בסנהדרין דנ"ג דחייבי לאוין לאו בני יבום נינהו מכ"מ הוה לי' לחלוק על רישא דקתני אינו מיבם ומדלא קתני פטור מחליצה ומיבום ש"מ דחליצה בעי והלא להך תנא אליבא דר"י גם חליצה לא בעי וע"כ הך תנא דר"י סובר מחייבי לאוין דשאר לחוד הוה ממזר ועיי' סנהדרין דנ"ג תוס' שם וא"כ הוה לר"י לחלוק ברישא שגם כה"ג רשאי ליבם אי בעי (ודוקא דשארו) לכן כתב הר"ן דש"ס בעי להקשות קושי' רבתי אבל סוגי' דלקמן דאמר הש"ס מנשואין כ"ע לא פליגי קאי אליבא דהלכתה דמלך אינו מיבם וא"כ גם עשה דיבמה אינו שוה בכל עוד נראה דתוס' הקשו עוד למה לא דחה הש"ס שאני מצורע דגדול השלום ונראה דהא סוגי' דהכא קאי לר"י ואיהו סובר במס' מועד קטן דמוחלט מותר בתשמיש ניחא הא דאמר הש"ס בשלומא מן הנשואין עשה ול"ת אף דלא שוה בכל ואיכא למילף מראשו ר"מ יש לאוקמי מתני' כמ"ד מוחלט אסור בתשמיש וא"כ ליכא למילף ממצורע דשאני מצורע דגדול השלום ובזה מיושב מה שהקשה מהר"ם ברבי לר"י דסובר ב"כ מלמדין א"כ נילף ממילה ומנזיר דעשה דוחה ל"ת ועשה ולהנ"ל ניחא דמאי חזית למילף לקולא נילף לחומרא משלח תשלח:
ובשיטה מקובצת כתב בשם הרב ר' עזריאל דאפי' למ"ד מוחלט מותר בתשמיש מ"מ גדול השלום שנכנס למחנה:
תוס' ד"ה שכן הקשה מהדורא בתרא להך תנא דמוקי ראשו בישראל וזקנו לכהן נילף כולהו ממילה וכהן דליכא השתא חד דלא ונראה דתוס' הקשו לקמן דנילף משריפת קדשים דלא דחי י"ט מדכתיב בוקר ש"מ בעלמא לא וראיתי במהר"ם ברבי שכתב דלחזקיה דדרש בוקר שני סובר די"ט עשה ול"ת רק דקשה דנילף מכהן ונזיר ומילה בצרעת דעשה דוחה ל"ת ועשה ותירץ תוס' דהוי ב"כ לא ניחא לי' לכך איצטרך בקר שני וילפינן בכל התורה משריפת קדשים קדשים דאי' עשה דוחה ל"ת ועשה ול"ת גרידא ילפי' מכלאים ע"כ:
ול"נ דאף לתירץ תוס' דהוי ב"כ ג"כ ניחא דהא דכתבו תוס' ממילה וחד מהנך היינו ממילה וכהן אבל ממילה ונזיר ליכא למילף כהן דמה לכהנים שריבה בהן מצות יתירות וכ"כ מהדורא בתרא וא"כ י"ל דאיהו סובר כסוגי' דנזיר וכהאי תנא דראשו כלאו לחוד איצטרך שידחה עשה ל"ת דמגדילים לא ילפי' דאיצטרך לכדרבא וא"כ ליכא ב' כתובין דמילה מזקנו לא ילפי' דמה לזקנו שאינו שוה בכל וכהן ממילא ליכא למילף דמה למילה שנכרתה בי"ג בריתות ובזה מיושב קושי' הנ"ל דהך תנא דמוקי ראשו לישראל סובר כתנא דבי חזקי' דאין שורפין קדשים בי"ט מדכתיב בקר שני וא"כ מאי חזית דנילף מזקנו לקולא נילף משריפת קדשים לחומרא דגלי קרא דלא דחי' י"ט דהוא עשה ול"ת:
ואחד מתלמידים אמר שמחמת קושית מה"ב הנ"ל יש. לסייע לרמב"ם דפסק בהט"צ פ"י התולש סימני טומאה הוא בל"ת ותמהו עליו דלמה לא כתב דעובר גם על עשה דסמך על סוגי' דנזיר דמפיק ראשו על ישראל וא"כ קשה נילף ממילה וכהן דעשה דוחה ל"ת ועשה וע"כ דסוגי' הנ"ל סובר דבצרעת ליכא עשה:
דף ה:
תוס' ד"ה כולהו וא"ת ולמה לן קרא למילף מכלאים בציצית וכו' וקשה לי דבירושלמי פרק במה מדליקין איתא מהו להצית נר במדורת חמץ מאן דיליף מנותר אסור ומפרש פ"ח א"ח סי' תמ"ו מהו להצית במדורת חמץ מעי"ט ודולקת והולכת בי"ט מאן דיליף מנותר אסור דכתיב עד בקר שני ואסור לשרפו אף מעי"ט ולא דמי לשבת דכתיב לא תעשה כל מלאכה אבל אם המלאכה נעשה מאלי' בשבת מותר אבל בנותר אסור אף כשהתחיל שריפתו מעי"ט ע"ש וא"כ איצטרך קרא גבי נותר דאי לאו קרא ה"א דלא אסור רק שלא יתחיל שריפת נותר בי"ט עצמו ואיצטרך קרא אפי' אם התחיל בשריפת מעי"ט אפ"ה אסור אם דולק והולך בי"ט:
וגם קשה לי על הרמב"ם בפירש משניות במס' שבת בפ"ב אין מדליקין בשמן שריפה כתב דמיירי בי"ט שחל בע"ש וקשה אף דרבה נקט י"ט שחל בע"ש אולי רבה סובר הא דאין שורפין קדשים בי"ט הוא משום י"ט עשה ול"ת ולא אסור רק משים מלאכה ואם מדליק מעי"ט שרי אבל הרמב"ם דנקט שם דרשא דבקר שני והרי הירושלמי אמר דלמאן דמפיק מבקר אף שמדליקה מבע"י והוא דולק והולך בי"ט אסור:
באו"ד ואומר ר"י דהתם נמי דעשה דבגדי כהונה דוחה ל"ת דכלאים והנה אף דאין עשה דוחה ל"ת דמקדש כדאי' זבחים דצ"ו צ"ל הואיל דכלאים הוא ל"ת אף חוץ למקדש ליתא האי כללא ומזה קשה על מה דאיתא בספר טורי אבן במס' ר"ה הרי הוא עובר על בל תוסיף שכתב דאין עשה דמקדש דוחה ל"ת דעלמא:
והנה מה שמקשים תוס' דאיך יליף מכלאים דשאני כלאים דהותר מכללי אצל בגדי כהונה קשה לי הלא תוס' כתבו במס' חולין דף קט"ו ע"ב ד"ה כלאי כרם דלא מקרי הותר מכללי רק היכא דכתיב כל עיי"ש וא"כ כלאים כיון דלא כתב כל אף דהותר בבגדי כהונה לא מקרי הותר מכללו כיון דלא כתיב כל ולשיטת תוס' דהכא צ"ל דבחרו תירץ אחר על קושית תוס' במס' חילין שהקשו דאיך יליף בב"ח ערלה ואינך דמה להנך דלא הותר מכללו אבל בב"ח מיתר בעוף נראה דהך ברייתא שם איסי ב"י סובר כר"י במס' פסחים דכ"ג לכם להוציא נטוע לרבים א"כ גם ערלה הותר מכללו דהיינו בנטוע לרבים ועל שיטת תוס' במס' חולין דקט"ו שכתבו דלא מקרי הותר מכללו רק היכא דכתיב כל קשה מסוגי' דכתובת דף ל"ב מה לחובל בחבירו דהותר מכללו אף דלא כתיב כל ויש לדחות דכתיב פן יוסיף:
גם קשה מסוגי' דפסחים דס"ב ובמס' זבחים דט"ז אנינת שהותרה ועיי' בכורת דל"ג ובמס' מנחות ד"ה ע"א ועיי' מס' מנחות דף כ"ה עון שמואל דהותר מכללו ועיי' מס' מעילה בפ"ה משנה ב' בברטנורה שכ' דעבד עברי הותר מכללו אצל שפחה כנענית והגאון מהו' ברוך תאומים זלה"ה תירץ דע"כ לא כתבו תוס' דלא מקרי הותר מכללו רק היכא דכתיב כל הוא דוקא לגבי טמאה ולגבי חלב חי' משום דטמאה לאו מין גדי וגם חיה ליתא בכלל כל חלב שור וכשב ועז לא תאכל (ועיין בכריתות ד"ד) לכך כתבו תוס' דלא חשיבו הותר מכללו משום דמתחלה לא הי' בכלל האיסור רק היכא דכתיב כל א"כ נכלל בענינו אפי' מה שאינו מינו ואח"כ הוצא הכתוב מכללו שפיר חשיב הותר מכללו לכך כתבו דחלב חיי' נחשיב הותר מכללו אף דחיי' ג"כ אינו ממין שור ועז אפ"ה חשיב הותר מכללו משום דכתיב כל אבל טמאה דאינה במין גדי וגם לא כתיב בי' כל לא חשיב הותר מכללו וא"כ ניחא דגבי כלאים מהיכא תיתי נימא דכהנים בעבודה לא יהי' בכלל איסור כלאים ואפ"ה התירה הכתוב שפיר חשיב איסור שעטנז הותר מכללו ולא צריך לכתוב כל וממילא לא קשה מחובל בחבירו ומאינך דכוותי:
תוס' ד"ה ומכולהו ואור"י דחשיבי כולהו תדיר וכו' וקשה א"כ מאי הקש' ש"ס במס' מנחות דפ"ד לאכלה ולא לשריפה ואיך מקטיר הקומץ ומאי קושי' הלח בעומר גלי' רחמנא שדוחה אפי' שבת דהוא עשה ול"ת הרי דדוחה עשה דשבת ה"ה דדוחה עשה דלאכלה ולא לשריפה ונהי דלא נילף בעלמא דעשה דוחה לית ועשה משו' דחשיבי תדיר מ"מ לומר גופי' דגלי קרא דדוחה עשה דשבת ה"ה דדוחה עשה דלאכלה ולא לשריפה ונרא' דשם אמר הש"ס מי קאמינא אנא ליבטל ליתי מדאשתקד וא"כ שפיר:
הקשה הש"ס דוודאי לא עדיף מהא דעשה דוחה ל"ת ואפ"ה אם יוכל לקיים שניהם אינו דוחה וגם הכא יוכל לקיים שניהם דניתי מדאשתקד וגם על המתרץ לא קשה למה לי לדורתיכם דהא לא נוכל להביא מדאשתקד דבעינא כרמל וממילא עשה דעומר דוחה עשה לאכלה רק דקרא לדוריתיכם לאו יתורא היא דהא תוס' כתבו דריב"י דסובר דעומר בא מח"ל הך ברייתא לא קאי כוותי' וקשה קרא לדורותיכם מאי דרש א"ו דלאו יתורא היא ומצינו כמה פעמים דכתיב לדורתיכם ועיי' ת"כ פ' צו פ"ג משנה ה' לדורתיכם שינהג הדבר לדורות:
ובזה ניחא מה שהקשה טורי אבן מס' ר"ה ד"ל מאי הקשה הש"ס במס' מנחות מלאכלה ולא לשריפה דלמא שאני עומר דהוא עשה דרבים דוחה עשה דלאכלה ולא לשריפה ולהנ"ל ניחא דהלא המקשה היה סבור דנוכל להביא מדאשתקד א"כ יוכל לקיים שניהם:
דף ו.
תוס' ליגמר ודייק התנא מדלא אשמעינן וכו' ובתוספי הר"אש כתב דתשמרו משמע לתנא טפי בשביתות גופו מבמחמר דהא לא כתיב בהמה הכא:
באו"ד והיכא מיגמר מהכא דשאני הכא דהוא עשה ול"ת והרשב"א בשם מורו כתב דכל היכא דליכא מיתת ב"ד לא קאי באיסור עשה דמסתמא דעשה דתשבות לא קאי רק על מלאכה שחייבים מיתת ב"ד א"כ ר"ע אף דסובר תחומין דאורייתא מ"מ ליכא עשה כיון דאינו במב"ד ובזה תרצתי מה שהקשה טורי אבן במס' ר"ה ד' ל"ב השתא דרבנן וכו' ופרש"י דתחומין דרבנן והקשה הנ"ל דילמא מתני' אתי' כמ"ד תחומין דאורייתא ואני מוסיף דשם מוקי מתני' כר"י והרא"ש בפ"ד דעירובין כתב דר"י ס"ל תחומין דאורייתא ונראה דע"כ מתני' ס"ל תחומין דרבנן דאי ס"ל ת"ד א"כ קשה אמאי אין מעבירין עליו את התחום דמפרש הש"ס משום די"ט עשה ול"ת הא כיון דאינו אב מלאכה לא הוי רק ל"ת גרידא כמ"ש הרשב"א (וכמ"ש המג"א דשופר כיון דהוא עשה דרבים לא בעינן בעידנא) אבל אי מתני' סובר תחומין דרבנן י"ל כמ"ש הר"ן הביאו מג"א סי' תמ"ו ס"ק ב' דעשו חיזק לדבריהם כשל תורה ועשו כאותה מלאכה שיש בה עשה ול"ת אבל אי דאורייתא למה יעשו חכמים חיזק על איסור דאורייתא להוסיף איסור עשה:
הגאון מהו' משולם טיסמניץ תירץ בזה מה שהקשו תוס' במס' שבת דף כ"ה דהא רבא סובר י"ט עשה ול"ת ולמאי צריך רבא לשנוי' מקרא דלבדו ותירץ דרבא בעי לשנוי' אף למ"ד הבערה ללאו יצאת דלדידיה ליכא עשה: תוס' ד"ה שכן כתבו בשם ר"ח כשמטמא ומניח מלהחזיר אבידה וכו' ובמס' ב"מ ד"ל הקשה הש"ס כהן והיא בבית הקברות פשיטא וכו' והקשה הריטב"א הא בלא"ה לא דחי דאינו בעידנא דאינו מקיים עשה דהשבת אבידה עד שיחזיר לבעלים וכבר נטמא ומתרץ דלאחר שהתחיל להנהיג בה ולהשיב לבעלים הוצרך לעבור דרך בה"ק וליכא דרך אחר ותחילת השבה צורך סופה היא כמו מילה בצרעת שהמילה צורך פריעה דמל ולא פרע כאלו לא מל ע"ש וזה סותר קצת לדברי תוס' כאן:
והנה התה"ד סי' ק"ב למד מדברי תו' דהכא דלכך מברכין בע"ש מבע"י להדליק נר של חנוכה אף דאכתי ליכא מצוה מ"מ כיון דא"א בענין אחר חשיבי הכשר מצוה וכמו שפרשו תוס' גבי ה"מ דכיבד אב דליכא מצוה עד זמן שמאכילו ולהכי בעי לומר דלדחי ל"ת שיש בה כרת הרי דחשיב קיום העשה בהכשר מצוה ע"ש וקשה ני מה ראי' מהמקשה הלא המתרץ השיב דאפי' אי מוקמינן בלאו דמחמר ליכא למילף בעלמא דשאני כיבד דאינו רק וכו' ויש להביא ראי' מדברי רש"י ד"ה אלא ויותר הי' להתה"ד להביא ראי' מתוס' יבמות דף צ' ע"ב שכתבו דאיסור כלאים בשעה שלבש ושם כתבו דציצית לא מחייב עד אחר שנתעטף וקשה איך אמר הש"ס במס' ביצה ד"ח כי אמרינן דאתי עשה ודחה ל"ת וכו' וכלאים בציצית דבעידנא דמעיקר לאו וכו' וקשה הלא ליכא בעידנא דמיד כשלבש עבר אכלאים ובציצית לא מחייב עד אחר שנתעטף וע"כ כיון שא"א בלא לבישה הוה עיטוף אתחלתא דמצוה. וגם מסוף דברי תוס' שם שכתבו מדברכין להתעטף משמע דבשעת עיטוף עביד מצוה ואולי כוונת תוס' דהוה להו להתקן נוסח ברכה אחרת שהי' מורה על גמר לבישה ועיי' רשב"א ד"ה לא בסוף הדיבר שכתב דאינו דומה לכלאים בציצית שא"א להיות אחד קודם בזמן:
דף ו:
תוס' ד"ה או והקשה הר' יודה כהן וכו' ובתוספי הרא"ש כתב דהכא לא הוה ר' ישמעאל גופי' אלא משום ר"מ ורבינו מאיר מפרש דשקרא והטה השמן אחר הפתילה נתבשל השמן בשלהבת הפתילה ומה לי בישול שמן וכו' ולי קשה דתוס' כתבו לקמן דף ק"ד ע"א ד"ה אמר דתרי ר' ישמעאל בן אלישע הוה ושם במס' שבת איתא דר"י בן אלישע הוה וגם קשה לי מסוגי' דזבחים ד' ל"ד ע"א מקשה הש"ס ר"י אדר"י והלא תרי הוה וכן במס' מעילה ד"ט ע"א מקשה הש"ס דר"י אדר"י ומשני תנאי ולא משני דתרי הוה וכה"ג הקשו תוס' מנחות ד' ל"א ע"ב ד"ה רשב"א ובמס' מגילה ד' כ"ג רמי הש"ס ר"י אתנא דר"י וגם בס' יראים סי' שכ"ה הקשה ר"י אדר"י:
דף ז.
תוס' ד"ה טעמא בסוף הדיבר הקשו אי בעלמא דחי' אמאי איצטרך קרא על מילה ופסח ותמיד דדחי שבת והנה על מילה כתב המהרש"א ה"א דשאני מילה דאינו שוה בכל רק דקשה מפסח ונראה למאן דדריש משמעות דמועדו דדחי שבת וטומאה וודאי לא קשה דאיצטרך במועדו שדוחה טומאה רק מאן דיליף במס' פסחים ד' ס"ו טומאה מאיש ומועדו קאי על שבת קשה ונראה דהך מ"ד סובר כהך מ"ד שם דף צ"א דנשים בראשון רשות וא"כ גם פסח אינו שוה בכל וגם תמיד לא ידעינן דדחה שבת רק דכתיב על עולת התמיד מכלל דדחי שבת והרי איצטרך קרא לגופי' שיקרבו מוספי שבת לבד התמיד וגם בילקוט רמז תשפ"ב כתב על עולת התמיד מגיד שאין קרבן אלא בינתיים:
גם י"ל דשאני פסח דיש לו תשלומין בפסח שני וכ"כ מתרץ הש"ס במס' חגיגה ד"ט:
בא"ד א"נ השתא נמי מדאיצטרך הקשה מהר"ם ברבי אימא מושבת להתירא כיון דסברא החיצונה דאסור ונראה דלעיל כתבו דמפסח ומילה לא אתי' שכן הכשר מצוה וכתב מהרש"א אע"ג דאכתי לא אסיק דאיכא למיפרך שכן הכשר מצוה וכו' היינו דלא נילף לחומרא אבל דנילף לקולא וכו' ומיהו המדחה קאמר דלחומרא נמי פרכינן ע"ש וקשה לי א"כ השתא דמסיק המדחה לעיל דאף לחומרא פרכינן האי פירכא שכן הכשר מצוה א"כ איך אמר הש"ס אח"כ ס"ד נילף מהבערת בת כהן דבעלמא דחי' א"כ קשה אמאי איצטרך קרא דפסח ומילה דדחי שבת הלא מוכח דדחי וא"ל נילף לחומרא מהבערת בת כהן ומכיבד אב הלא כבר דחי' הש"ס לעיל דאף לחומרא פרכינן וא"כ מה לכיבד אב והבערת ב"כ שכן אין רק הכשר מצוה אבל פסח ומילה ותמיד הם עיקר מצוה ונראה דהאי תירץ תוס' סובר כמ"ש הרמב"ן שהקשה האיך קס"ד גבי הבערת ב"כ דעשה דוחה ל"ת הא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה ותירץ דמיירי שפותח פיה ונותן האור תחת הפתילה והיא נתכת בתוך פיה ונמצא שהבערה וקיום מב"ד באים כאחד ע"ש וא"כ שפיר איצטרך פסח ומילה דלא נילף מהבערת ב"כ דנא דחי' דגם בהבערת בת כהן ג"כ עיקר מצוה וכמ"ש הרמב"ן וא"כ מיושב קושי' הנ"ל דא"ל מיושבת להתירא דא"כ קשה למה איצטרך קרא על פסח ומילה דדחי שבת נילף במה מצינו מהבערת ב"כ אלא ש"מ דמושבת לאיסורא ומאחות אשה לאיסורא ליכא למילף דאיכא למיפרך מה לא"א שנא הותר מכללו אבל שבת הותר מכללו אצל קרבנות ציבר כדאיתא יומא דף פ"א והא דבעי הש"ס למידק מהא דכ"א לא דחי שבת ש"מ דבעלמא דחי דילמא שאני שבת דהותר מכללו י"ל דהתם נמי משום דעשה דקרבנות ציבר דוחה שבת ואין זה הותר מכללו כמ"ש תוס' ד"ה כולהו משעטנז:
שוב מצאתי בתוספי הרא"ש שכתב ג"כ דליכא למימר מושבת להתירא דא"כ ל"ל קרא דפסח ומילה דחי שבת נילף מהבערת ב"כ:
אמנם קשה לי דהא גם כי אתא לאיסורא א"כ מוכח דבעלמא דחי אם כן ג"כ קשה ל"ל קרא גבי פסח ומילה ולפמ"ש ניחא:
באו"ד ור"ש יליף חילוק מלאכות ממחללי' מות יומת מקשים דבכתובת דל"ד איתא מאן חכמים ר"ש וס"ל כר"י ומסיק הש"ס מ"ט דכתיב ושמרתם וכו' יכול אפי' בשוגג ת"ל מחללי' וכו' במזיד אמרתי לך הרי דר"ש מוקי קרא דמחללי' על מזיד ונראה לתרץ דהרשב"א במס' שבת כתב דאיצטרך תרי קראי גבי הוצאות שבת משום דהמה מלאכות גרועת חד להוצאה וחד להכנסה והוצאה חידוש ואין לך בו רק חידושו ואי לאו דגלי קרא בתרוויהו לא הוי ילפי חדא מחברתא ושוב כתב בשם ר"ת לסתור זה מירושלמי אר"י עני ועשיר אחד ומנו אותם בשתים ופי' א' הם דהוצאת שניהם מקרא חד נפקא רק חכמים במתני' מנו אותם בשתים שהם הוצאת משתים והקשה הרמב"ן א"כ רבנן דסברי תחומין דרבנן קרא דאל יצא איש ממקומו למאי אתא ולי נראה דירושלמי מוקי קרא דאל יצא איש ממקומו על חילוק מלאכות וכמו דיליף הש"ס מלא תבערו כ"כ יליף איהי מאל יוציא דהוצאה בכלל ל"ת כל מלאכה דהא הך ה"ד לא ס"ל דהוצאה מלאכה גרועה ולמה יצאת להקיש מה הוצאה שהוא אב מלאכה וחייבים בפ"ע שזו היא מידי בתורה ולא תבערו מוקי על מקלקל בהבערה ובזה ניחא קושי' הנ"ל דבכתובת דמוקי דחכמים הוא ר"ש וסוגי' דשם קאי לר"י ואולי סובר ר"י כהירושלמי דסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן כמ"ש הש"ך ח"מ סי' ק"ס דלא ס"ל דהוצאה מלאכה גרועה וקושית תוס' דהכא בלא"ה מתורץ דר"ש יליף ח"מ מאל יוצא איש ממקומו ותוס' דהכא בשמעתין רצו לתרץ אף לפי תלמוד שלנו דהרשב"א הוכיח דסוגי' ר"פ הזורק שהקשה הש"ס דילמא בחול הוה אע"ג דהוה במשכן אפ"ה איצטרך קרא דהוה מלאכה גרועה הרי דתלמוד שלנו חולק על הירושלמי וא"כ איצטרך אל יוצא איש על הוצאה דבה"ב דה"א דפטור הואיל והוא מלאכה גרוע ואין לנו למוד על חילוק מלאכות ולכך כתבו דיליף ממחללי' וסוגי' דריש פרק הזורק אולי באמת לא מוקי חכמים גבי גנב וטבח כר"ש רק דמיירי בטובח ע"י עצמו ופטרי דאין מת ומשלם ור"מ ס"ל מת ומשלם ודו"ק:
דף ז:
תוס' ד"ה מה עבודה וז"ל ועוד נראה עכ"ל ובתוספי הרא"ש הקשה דה"נ ניפרך מה לעבודה שכן צורך גבוה ואי נימא כיון דעבודה נדחה מפני רציחה אין לה להיות חומרא בשום דבר יותר מרציחה א"כ הדרא קושי' לדוכתי' היכא נדחת מפני רציחה בשב ואל תעשה דכה"ג לא תהי' רציחה קלה ממנו שנאמר מעם מזבחי וכו' ואפי' אין שם כהן ראוי' לעבודה שעבודה נדחי' ע"ש ובחדושי גלאנטי הוסיף דאיכא למיפרך מה לעבודה שכן תדיר ותירץ דמכניס הפירכא ע"ש וצ"ע אם נימא בזה שמכנים בק"ו דתוס' כתבו במסכת קידושין ד"ה שכן דחומרה הכתב בקרא אין מכניסן בק"ו דיש לנו לומר שהיא הגורמת מעלה ועי' פסחים דס"ו דבעי הש"ס למילף דפסח דוחה שבת מק"ו דתמיד דליכא כרת ודחי שבת והקשה הש"ס מה לתמיד שכן תדיר ואמאי לא מכניס בק"ו דתמיד אף שהוא תדיר וליכא כרת אפרה דוחה שבת כ"ש פסח א"ו דגם דבר זה אין מכניסין בק"ו והנה ל דליכא למיפרך מה לעבודה שצורך גבוה די"ל מילה יוכיח ועל קושית גלאנטי אין זה מספיק דגם מילה מקרי תדיר כדאיתא זבחים דכ"א ועיי' תה"ד סי' רס"ו שהקשה על תוס' מס' פסחים דס"ו ועיי' תוס' לעיל ד"ה על:
תוספת ד"ה ת"ל וא"ת אמאי איצטרך דרציחה דוחה קרבן תיפק מדאיצטרך לא תבערו ונראה דמהר"ם מלובלין הקשה דנימא דמישבת אתא להתירא דרציחה דוחה שבת ותירץ דלהתירא לא איצטרך קרא אח איכא ק"ו מעבודה ע"ש וא"כ מיושב קושית תוס' דאי ליכא קרא דרציחה דוחה קרבן ציבור הוה מוקמינן מושבת להתירא שידחה רציחה שבת ואולי ס"ל לתוס' כמ"ש בתוספי הרא"ש דליכא למימר מושבת להתירא דא"כ ל"ל קרא דפסח ומילה ותמיד דוחה שבת ניליף מהכא:
שם בגמרא רציחה דוחה עבוד שמעתי מקשים דבשלהי יומא יליף דפקוח נפש דוחה שבת ויליף ר"ע מדכתיב מעם מזבחי תקחנו למות ולא מעל זבחי אבל להחיות דוחה ועבודה דוחה שבת ע"ש וקשה דנימא רציחה תוכיח שדוחה עבודה ואין דוחה שבת ולדידי לא קשה דאיכא למיפרך מה לרציחה שאינו דוחה שבת שכן אין דוחה אם כבר התחיל לעבוד ואין מניח עבודה דמעל מזבחי ולא מעל זבחי אבל פ"נ דוחה אפי' אם התחיל בעבודה דלהמית כתיב ולא להחיות כדאי' שם ל"ש אלא להמית אבל להחיות לא וגם א"ל קבורת מת מניה תוכיח שדוחה עבודה ואינה דוחה שבת י"ל דריע סובר מלאכה שאינו צריכה לגופה פטור והרשב"א בפ' האורג כתב דבקבורת מת בשבת ליכא איסור תורה דהוא מלאכה שאינו צריכא לגופי':
גמרא ע"ב אלא סד"א תיתא במ"מ מאשת אח עיין בהרשב"א מה שכתב בשם הראב"ד ועיי' במס' יומא דל"ט ע"ב תוספת ד"ה ומה' דהיכא דליכא פירכא נוכל למילף אן דבר חדש ע"ש וא"כ ה"ה בהקישא נוכל למילף אף דבר חדש דהא הש"ס מסיק סד"א דאתיה בהקישא דר"י הרי דבהקישא אף החידש גמרינן דאין משיבין על היקש וקשה למה לא נילף מהקישא דזאת תורת האשם דגם שאר אשמות יטענו מתן בהונת דגם אשם מצורע איתקש בהאי הקישא כמ"ש תוס' זבחים דף מ"ז ע"ב ד"ה ומה. שוב ראיתי בהרשב"א דאיכא מעוטא: תוס' ד"ה וראה וז"ל כדתנן החיל מקודש שאין ט"מ נכנס לשם עזרת נשים מקודשת שאין ט"י נכנס לשם ולכל ט"י מיירי בין ט"י דבעל קרי ובין ט"י דמת ושרץ כדאיירי בהו התם לעיל עכ"ל הנה משמע לתוס' דהאי דט"י מיירי בכל ט"י אפי' בט"י דמת ושרץ כמו שכתבו כמיירי בהו לעיל ובמס' פסחים דף כ"ב כתבו תוס' ד"ה ט"י וכו' ובשאר טמאים לרבותא וכתב מהרש"א דלא ידע מהיכא פסיקא להו דט"י דשרץ נמי גזרו וקשה הלא תוס' כתבו הכא דבכל ט"י איירי אפ' בט"י דמת ושרץ משום דאיירי בהו לעיל וכ"כ תוס' זבחים ד' ל"ב ד"ה ור"י בסוף הדיבר:
שם בגמרא יבא עשה וכתב הרשב"א פרש"י דקסבר ט"י דב"ק כב"ק ואית בי' עשה ור"י דאמר אפי' עשה אין בי פליג וקשה לי איך פליג אברייתא ועיי' תוס' כתובת ד"ח ד"ה רב ובמס' זבחים ד"ה כיון כתב דברייתא סובר דט"י דזב כזב וא"כ תנאי היא ובדעת רשב"א נראה כיון דבזבחים דף י"ז מסי ק הש"ס דכ"ע סברי מחוסר כפורים דזב כזב ואין כאן מחלוקת ותוס' סברי כמ"ש הכ"מ פ"ג ה' ביאת המקדש דהא דאמר דכ"ע וכו' הוא דחוי אבל לקושטא דמילתא תנאי היא והנה תוס' בזבחים ד"ה ר"י כתבו ותני' נמי בתמיד בא וישב אצל אחיו הכהנים וכוונתם כמ"ש תוספי הרא"ש דאי מד"ת אסור איך מותר לישב שהרי במחנה לוי' שבבית שהי' ישנים הי' חציו בקודש וחציו בחול ומדחציו במחנה שכינה אידך במחנה לוי' אבל אי מדרבנן לא החמירו להזקיקו בלילה ועיי' זבחים רפ"ג תוס' ד"ה והטמאים:
דף ח.
בגמרא כי איצטרך עלי' וכו' והקשה המהרש"א הלא היא אחות זקוקתו וגם בתשובת הרשב"א סי' שנ"ח הקשה לו השואל על הא דמפרש הרשב"א גבי נשא מת דמפטרא מחליצה והקשה לו מלקמן דף מ"א ש"י שקידש אחיו את אחותה וכו' מוציא את אשתו בגט וא"א בחליצה הרי דנשא מת ואח"כ נשא חיי בעי חליצה והשיב לו אדמותיב ממתני' דחוליץ תסייע לי ממתני' ד' ק"ט ר"ג אומר אם מענה וכו' ואם נפשך לומר דר"ג סובר אין זיקה ולכך קיל זיקה למדחי לגמרי אף אני אומר דהך סוגי' דהכא סובר אין זיקה ע"ש וזה כתירץ ב' של מהרש"א וקשה לי דמוקי הרשב"א סוגי' דהכא כמ"ד אין זיקה משמע דלמ"ד יש זיקה לא מתרצא והלא הש"ס קאי על קרא דעלי' א"כ משמע דלמ"ד יש זיקה הוא מד"ת והדבר קשה דהרמב"ן הביאו ראי' גדולה דאפי' למ"ד יש זיקה הוא רק מדרבנן מסוגי' דלקמן ד' כ"ח סד"א משום מנוה עביד רבנן וכתב רש"י דלא העמידו איסור זיקה שהוא מדבריהם ואי נימא דמיירי שם בתרי אחי דאז אין זיקה מד"ת א"כ לא הי' צריך הרשב"א לאוקמי הסוגי' כמ"ד אין זיקה הוי לאוקמי' אפי' למ"ד יש זיקה ומיירי בתרי אחי:
עוד כתב הרשב"א שם דמתני' דהחוליץ דוקא שקידש לחוד אבל נשא נפטרא היבמה דאלים הנשואין למדחי זיקה לגמרי והא דריש ד' אחין דאם כנסו יוציאו התם קנסוהו דעבדי איסורא והביא ראי' מלקמן ד' ע"ט דמוקי רבא שנפלה ולבסוף נפצע והקשה אביי דליתי איסור פ"ד ולידחי מי לא תנן ר"ג אומר אם מיאנה וכו' ואוקמי' ר"י בטעמי' אחרינא ומאי קושי' דלמא ר"ג סובר אין זיקה ולכך אתא איסור א"א ודחי זיקה משום דקלישא אבל אנן אית לן יש זיקה אף דר"ע אומר בנדרים לא לאחד ולא לב' ש"מ דאין זיקה ז"א הא רבא אוקמי' טעמא דר"ע משום דאין חייבים סקילה כנערה א"ו דאתא איסור א"א דנשואי' ודחי לה לגמרי ע"ש וקשה לי הלא סוגי' דלקמן קאי לר"י ותוס' כתבו לקמן ד"ה ולימא. דר"י קרא יחידאה דקסבר דכולהו תנאי סברי אין זיקה ועיי' לקמן ד' ע"ט בחדושי הרשב"א ד"ה ונית': תוס' ד"ה רבא וא"ת והא איצטרך לנשא מת דלא נימא הואיל ואישתרי וקשה לי הא רבא אמר בזבחים דף ל"ב דגבי כמאי מתים ונעשו זבים ומצרעים להא אישתרי ולהא נא ופרש"י דבהיתר גמר גזרה התירה ביאת במיקצת וא"כ אשת אח דגזרה התורה שיתיבם (ואף דא"ש סובר דמצות חליצה קודם הא כתב הב"ש סי' קע"ד ס"ק ד' דזה מדרבנן אבל מד"ת א"ש מודה דחליצה במקום יבום לאו כלום) וכיון דהיתרא היא לא איצטריך קרא על נשא מת ומת ואח"כ נשא חיי כיון דהיתרא הוא אמרינן להא אישתרי ולהא לא אישתרי ואח"כ מצאתי זה בס' טורי אבן:
דף ח:
גמרא א"כ לגלות ערותה דחדא היכא משכחת וקשה לי לר"מ ור"ע דחיישי' למיעוטא עיי' בכורת דף כ"ד ודעת הרשב"א בחולין דף י"ב דאפי' מד"ת חיישי למיעוטא א"כ משכחת שהערוה והצרה המה קטנות ולכך הצרה מותרת ממ"נ דאה אינה איילונית שפיר מתיבמות ואם היא איילונית א"כ לא היתה א"א מעולם דע"ד דהכי לא קידשה אחיו מעולם והערוה אסורה דשמא היא איילונית ואין כאן מצוה ופוגע באיסור ערוה שלא במקום מצוה ואפי' לשיטת תוס' שם בחולין דר"מ דחייש למיעוטא הוא מדרבנן מ"מ לשיטת הר"ן בסוגי' דלוקחין ביצים מעכ"ום דהיכ' דאיכא תרי מיעוטא לא אזלינן בתר רובה ומשמע שהוא מד"ת א"כ משכחת האי קרא לגלות ערותה כגון שהיבם הוא ג"כ קטן וא"כ חיישינן שמא היבם הוא סריס חמה ור"ע ס"ל לקמן ד' ע"ט סריס חמה לא חולץ ולא מיבם ולכך הערוה אסורה דשמא הוא ג"כ סריס ופוגע בערוה שלא במקום מצוה ואי דאזלינן בתר רובה ז"א דכאן יש לחוש לתרי מיעוטא דשמא הוא סריס אי היא איילונית ועיין נדה דמ"ו לאותן המיהרין ש"מ קטן אוכל נבלת וכו' הרי דאם ב"ד מצוין להפרישו מוקימינן הקרא לב"ד שאל יניחו לקטן לעבור ה"נ אתא להורת שאם היבם ייבמה קטנים, ימניעם הב"ד מלהתיבם אבל הצרה מותרת ממ"נ ונראה דר"מ ור"ע ילפי לאסור צרת ערוה מולקחה כר ובזה מיושב מה שהקשו תוס' לקמן ד"ט ד"ה והרי איסור מצוה תימא לר"י ליתי עשה ולידחי ל"ת ולהנ"ל ניחא כיון דר"ע ע"כ ס"ל כרבי דיליף מולקחה שפיר חייבי לאווין לאו בני יבום הואיל דכתיב ולקחה ותוס' ד"ח ע"ב כל כתבו ולקחה משמע תפיסת קידושין וכל היכא דלא תפסי קידושין לא קרינן ולקחה וא"כ גלי' קרא דח"ל לאו בני יבום נינהו:
אחר זה ראיתי בספר מחנה ראובן שהקשה דאי ר"ע ס"ל כרבי אם כן מוקי עלי' לגז"ש דרבי לחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת וכתבו תוספת דלדידי' לא מחייב קרבן רק בדבר שיש בו כרת ולאו והרי רבא אמר רפ"ג דמכות דח"כ לוקין לקרבן ולא בעי אזהרה ונראה דהא דאמר הש"ס לר"ע ח"ל לאו בני יבום קאי לרבינא (ועיי' לקמן דע"ט אמר רבא כגון שנפלה ולבסוף נפצע):
דף ט.
גמרא לאשמת העם משיח כציבר הקשה בתוספי הרא"ש בשם רבינו מאיר הא ציבר גופי' מגז"ש ילפינן והאיך חוזר ומלמד, בהיקש ועיי' במהרש"א ובמה הדורא בתרא ע"ש אמנם תוס' כתבו במס' זבחים דף מ"ח ע"א ד"ה מה דכה"ג לא חשוב למד בהיקש כיון דאי לאו הקישא הוי מוקמינן בכל דבר ולא אתא היקשא אלא למימר דלא מיירי רק ביש בו כרת וא"כ אין ענין זה לאחר ומלמד ועיי' שבועת ד"ט ד"ה הואיל:
והנה ראיתי בספר פ"י במס' שבת ד' ע"א דכתב דלמ"ד דאשם וודאי לא בעי ידיעה דהם חכמים במס' כריתות דפטרי אשם תלוי במעילה דילפי מעילה מגז"ש מחטאת חלב מצות מצות מה"ט גופי' ילפי אשם תלוי בעי ידיעה כדאשכחן בספ"ב דשבועת דפלוגתא דתנאי ואין גז"ש למחצה א"כ מה"ט אשם וודאי נמי בעי ידיעה דכתיב זאת תורת האשם תורה אחת לכל אשמות ע"ש וקשה לי דשם סוף פ"ב דשבועת לא נחלקו רק אי ידיעות ספק מתחלקות אבל לא שיהי' בעי ידיעה וצ"ע:
תוס' ד"ה והרי תימא לר"י וכו' ובתוספי הרא"ש כתב די"מ דקים ליה לתלמודה דר"ע סובר כרבי דיליף מולקחה וח"ל לאו בר לקיחה והקשה הרא"ש הא בפ' כלל גדול איתא דרבנן דמונבז הוא ר"ע דדרש תורה לדרי"בל וכיון דנפק חייבי כריתות מדרי"בל א"כ דרש:
עלי' לצרות ול"ל לדרבי ונראה לתרץ לפי מש"כ המהרש"א במס' שבת דס"ח ע"ב דהש"ס הוי מצי לשנויי דרבנן דמונבז דרשי האי תורה אחת להך דרשא לפי שמצינו שחילק הכתוב בקרבנות רק דסוגי' דשבת מסיק לכדרי"בל אליבא דרבנן דרבי דהתם ע"ש ונראה להוסיף דלא רצה הש"ס לומר דרבנן דמונבז מוקי האי תורה אחת להאי דנחלקו בקרבנותיהן והא דאין חייבים חטאת רק על דבר שזדונו כרת ילפי מגז"ש דעליה וצרת ערוה נצטרך למילף מולקחה דזה דלא כהילכתא דהא אי ילפינן צרת ערוה מולקחה ע"כ מוקי לצרור כר"ש דאפי' כשנעשו צרת לא יהי' לקוחין והלא הלכה כחכמים ודאי' סתם מתני' דריש פ"ד אחין כוותי' והרי גם הלכה כחכמים דמונבז וא"כ מיושב קושית הרא"ש דר"ע מוקי תורה אחת דלא נימא דנחלקו בקרבנותיהן וש"ס בפ' כלל גדול דמוקי לחכמים כריב"ל הוא כמ"ש מהרש"א וכמו שהוספתי דלא דלא תקשה הלכתא אהילכתא שיהי' חכמים דמונבז כחכמים דרבי:
והנה בספר מחנה ראובן הקשה אי ר"ע כרבי סובר א"כ מוקי עלי' לג"ש דאין חייב רק על דבר שזדונו כרת וכתבו תוס' דלרבי אין חייב קרבן רק על דבר שיש בו לאו והלא רבא אמר רפ"ג דמכות דלר"ע לוקין על ח"כ דלקרבן לא בעי אזהרה ונרא' דהני י"מ סוברים דאפי' לרבי דיליף מגז"ש דעלי' ושם כתיב לאו מ"מ מוכח דלקרבן לא בעי לאו דאיתא בת"כ ויקרא פ"א מצות ה' שומע אני אפי' עשה ת"ל אשר לא תעשנה ע"ש וקשה אמאי איצטרך קרא שאינו מביא קרבן על עשה תיפק מדילפי מגז"ש דפלי' ושם כתיב לאו אלא מדאיצטרך אשר לא תעשנו ש"מ דחייב קרבן אף היכא דלא כתיב לאו:
ובשם רבינו מאיר תירץ דשמא כיון דר"ע דרש לא יגלה כנף אביו על אנוסת אביו איתקש לאשת אביו דכתיב בהאי קרא ומה אשת אביו לאו בת חליצה ויבום אף אנוסת אביו נמי:
ולי נראה לתרץ דבירשלמי ריש מכילתן איתא אין לי אלא אחות אשה שאר עריות מניין ק"ו מה א"א שיש היתר לאיסורו אסור להתיבם שאר עריות שאין היתר לאיסורו לא כ"ש עד כדון כר"ע ור' ישמעאל יליף במה מצינו מה נפיק מנהון אלמנה לכה"ג למ"ד אין היתר לאיסורו הכי נמי אין היתר לאיסורו הרי דר"ע יליף ח"ל מק"ו וא"כ שפיר מסיק הש"ס לר"ע חייבי לאוין לאו בני יבום ולא שייך לומר דאתא עשה ודוחה ל"ת דא"כ ק"ו מאי אהני כיוצא בזה כתב הב"ש סי' קע"ד סק"ד דבמחזיר גרושה לא שייך לומר דאתא עשה ודוחה דאם כן ק"ו אם במותר לה נחסרה מאי אהני ע"ש: והנה על ר"ע בירושלמי דיליף ח"ל ק"ו מאחות אשה יש לדקדק מאי לא"א שכן כרת "ל צרת סוטה יוכיח דליכא כרת ואי מאי לצד השוה דכתיב טומאה ועיי' לקמן דט"ו תוס' ד"ה נעשה י"ל דלהירשלמי הי' איזה תירץ ע"ז ואולי לא חשיב הירושלמי זה לפירכא וגם לא שייך למיפרך מאי לא"א דלא תפסי קידושין הלא לר"ע גם ח"ל לא תפסי קידושין:
ועוד יש ראי' דבס' כריתות כתב דלהמסקנא עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת והא דט"ו נשים פוטרת צרותיהן רחמנא גלי' דכתיב עלי' א"כ גם לר"ע ח"ל פטירי משום דיש כאן ק"ו כדאי' בירושלמי אבל לחכמים ליכא ק"ו כיון דלא תפסי קידושין אמנם י"ל סוטה יוכיח דתפסי קידושין ופטורה מחליצה ואי דמה לנד השיה דטומאה כתיב א"כ שוב קשה על ר"ע דיליף מאחות אשה דמה להנך דטומאה כתיב:
ע"כ תוס' ד"ה בתו מאנוסתו וזה לשון תוספי הרא"ש פרש"י ראובן אנס אשה ואח"כ נשא שמעון וא"א לומר כן דא"כ אסור בשתיהן אחת משום בתו ואחת משום בת אשתו וצ"ל שמעון נמי אנסה:
דף י.
תוס' ד"ה לר"י ושמא מדרבנן אסור לקדשה הנה מבואר להדי' דמד"ת אין איסור לקדש ח"ל וק"ל על המהרש"א במס' קידושין ד' י"ט ע"ב ד"ה פרש"י עיי"ש:
דף י:
באו"ד וא"ת כיון דמתני' כר"י דאוסר באנוסת אביו וכו' ונראה דתוס' הקשו לעיל דף ט' דנהי דלא תפסי קידושין מ"מ ליתי עשה ולדחי ל"ת ותירץ בתוספי הרא"ש דקים לי' לתלמודא דר"ע יליף מולקחה וח"ל לאו בני לקיחה וא"כ אולי ר' יוד' יליף כרת מערוה מעלי' וא"כ אף דלא תפסי קידושין מ"מ יבא עשה וידחה ל"ת (ויש סתירה לזה מסוגי' דסנהדרין ד' נ"ג) ובזה מיושב מה שמקשים בריש מס' דהקשה הש"ס מכדי כולהו מא"א ילפינן ליתני א"א ברישא דילמא מתני' אתי' כרבי דיליף מולקחה ולהנ"ל ניחא דאכ"ק קושית תוס':
שם גמרא סיפא אתאן לר"ע מכאן מקשים על הרמב"ם דפסק דחליצה לחולץ לא אסור רק מדרבנן ובאמת דלר"ע מודה הרמב"ם כמ"ש הרמב"ם בפירש משניות לקמן ד' מ"ט על הא דאמר ר"ע אין אחר חליצה כלום לפי כשנחלץ חזרה הערוה כמו שהיתה קודם מיתת אחיו ע"ש ועוד יש להקשות להרמב"ם מהא דאיתא בת"כ פ' אמור גרושה א"ל אלא גרושה חלוצה מניין ודין הוא מה גרושה שמותרת למגרש אסורה לכהן חלוצה שאסורה לחולץ אינו דין שאסורה לכהן ולהרמב"ם קשה הא גם חלוצה אינו אסורה מד"ת לכהן (רק י"ל דאתי' כר"ע) ונראה דבת"כ מסיק שם צרה תוכיח שאסורה לחולץ ומותרת לכהן ושוב איתא שם הפרש גרושה עשה בה מעשה חלוצה עשה בה מעשה ואל תוכיח צרה שלא עשה בה תעשה ואם נפשך לומר ואשה לרבות חלוצה ומפרש ק"א דהאי ואם נפשך הוא דגרושה עושה מעשה בה אבל חלוצה היא עושה מעשה בו ולדידי צ"ע מסוגי' דקידושין ותהי' א"א יוצאת בחליצה ק"ו מיבמה והלא איכא למיפרך מה לגרושה שהוא עושה מעשה אלא דאולי זו לא מיחשב פירכא או דמכניסו לק"ו ע"כ נראה להרמב"ם כוונת הת"כ דמסיק אם נפשך לומר ר"ל אף אי נימא כב"ש דאמר בשילהי מס' גיטין לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מנא ערות דבר וא"כ נדחה הק"ו שהגרושה גם להמגרש אסורה משום סוטה ולפ"ז הי' קשה להרמב"ם לדידן דפסקינן כב"ה דמותר לגרש אפי' הקדיחתו תבשילו א"כ קשה על הש"ס דמסיק דחלוצה לכהן הוא מדרבנן דנהי האי ואשה הוא אסמכתא מ"מ נילף בק"ו המבואר בת"כ דמה גרושה שמותרת להמגרש אסורה לכהונה חלוצה שאסורה להחולץ מקרא דלא יבנה מכ"ש שאסורה לכהונה א"ו דס"ל לסתמא דתלמודא דהאי לא יבנה שוב לא יבנה הוא ג"כ אסמכתא בעלמא גם י"ל דכוונת הת"כ ואם נפשך לומר דנימא כל חד וחד תקים אדוכתי' דהלא נוכל למילף גרושה שאסורה להמגרש מק"ו דחלוצת שמותרת לכהונה מד"ת אסורה לחולץ כ"ש גרושה והא דכתיב לא ישוב לקחתה למלקות ואין מזהירין מה"ד וא"כ נימא כל חדא תיקם אדוכתי כמ"ש תוס' בחולין דף כ"ג ע"ב ד"ה ותהא: