אהל דוד שבועות יבמות· רבי דוד דייטש
יבמות · דף כ.
בגמרא אחותה דמאן וכו' כיון דמד"ת וכו' קפגע באחות זקוקתו הקשה יש"ש דלמה לא מוקי באיסור קדושה אלמנה לכה"ג מן הנשואין ולא הבנתי א"כ איך קתני אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת איך רשאי ליבם דנהי דליכא איסור אחות זקוקה גבי אלמנה מן הנשואין הואיל ומדאורייתא אינה ראוי' ליבום מ"מ אחותה אף שהיא אלמנה מן האירוסין אין רשאי ליבמה משום גזירה ביאה א' אטו ביאה ב' והוא מדרבנן א"כ ממילא איכא איסור אחות זקוקה הואיל ומדאורייתא רמי' קמי':
אמנם קשה דנוקי באיסור מצית עשה כגון גר שנשא מצרית ראשונה דקהל גרים לא אקרי קהל וילדה לו בת דהבת היא מצרית ב' ויש להגר עוד בת אחת שנולדה מישראלית ונשאו אותן שתי אחיות לשני אחין ואף שמצרית ב' אסורה בישראל מ"מ משכחת שאותה שנשאה מב' הוא פצוע דכא ולשיטת הראב"ד פ"ד מותר אפי' בממזרת ושוב כשמת הב' אחים ונפלו לפני אח הג' מותר ליבם איתה אחותה מישראל דליכא איסור אחות זקוקתו הואיל ואחותה שהיא מצרית מד"ת אינה עולה ליבם דמאי אולמי' עשה דיבום מעשה דמצרית והרי הלכה כר"ע לקמן ד' ע"ט דסריס אדם דהיינו פ"ד חולצין לאשתו ונראה דהראב"ד סובר בזה כהרמב"ם דמד"ת חייבי עשה עולין ליבם ועיי' מ"ש מ"ו בנ"ב מה"ק בסוף הספר רק דאכתי יש לפקפק דהרמב"ם לא אמר רק אם כבר יבום ח"ע נפטרה צרתה אבל לכתחילה אולי מודה הרמב"ם דאינו רשאי ליבם ושוב לא הוי אחות זקוקתו והרמב"ם לא סבר מ"ש בס' כריתות דהא דאמרינן בכל דוכתי' אין עשה דוחה ל"ת ועשה הוא לרווחא דמילתא דעיקר מאי אילמי' דהאי עשה מהאי עשה דהרי באלמנה מן הנשואיו פסק הרמב"ם דלא נפטרה צרתה ובס' שאגת ארי' כתב לסייע להרמב"ם מסוגי' דחולין ד' ק"מ שלח תשלח אפי' לדבר מנוה ומקשה הש"ס פשיטה וכו' ומשני דסד"א גדול השלום והרמב"ם פסק דמצורע מותר בתשמיש וא"כ קשה ל"ל תשלח א"ו דב להורות דדוקא הכא לא דחי' אבל בעלמא עשה דוחה עשה וקשה לי א"כ מאי הקשה הש"ס בפסחים ד' נ"ט לריב"ב מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה ומאי קושי' דלמא ר"י בנו של ריב"ב סובר כמ"ד מצורע מותר בתשמיש א"כ מוכח דעשה דוחה עשה. ובשיטה מקובצת כתב בשם הרב ר' עזריאל דאפי' למ"ד מצורע מותר בתשמיש מ"מ בימי חלוטו איכא קצת שלום בית דקודם משולח חוץ למחנה ואולי היא לא תרנה ללכת אחריו ויתגנה בעיניו והנה בתוס' לעיל דף ה' ד"ה אכתי כתבו דתלי' בפלוגתא אי מצורע בימי חליטו מותר בתשמיש ובזה יש לתרץ מה שהקשתי לעיל על הראב"ד:
שם בגמרא קפריך ותני וכו' הקשה הרשב"א למה לא מקשה בפשיטת מגרושה בלא פסיק ותני דניתי עשה דיבם וידחה ל"ת ונראה דלקמן ד' קי"א כתב המהרש"א דהא דמרבינן קטן ליבום הוא שלא קנה אותה לקיים מצות יבום אלא דלא נימא בכל ביאה וביאה עביד סורא ע"כ מגרושה לא רצה להקשות דה"א לכך אסורה דגזרינן שמא יהי' היבם קטן והיא הגרושה תהי' גדולה (ועיי' לקמן ד' קי"ג דוגמא לזה שמא יאכל חרשת וכו' ועיי' שם בתוס') וא"כ לא שייך דעשה ידחה ל"ת דבעודו קטן לא מקיים מצות יבום כמ"ש מהרש"א ואיכא איסורה אף דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו לחד מ"ד מ"מ אם יבמה גדולה א"כ לגבי' דידה איכא אסורה כדאי' לקמן ד' קי"ג אבל מאלמנה לכה"ג שפיר הקשה דליכא למיגזר שמא יהי' הכה"ג קטן וכי ממנין קטן לכה"ג כדאי' בת"כ הביא ספר יראים סי' שכ"ה ועיי' חולין דף כ"ד משיבוא ב' שערות ועיי' לקמן ד' ס"א איכא חד מ"ד דכה"ג אסור לישא קטנה א"כ אין לחוש ג"כ שתהי' יבמה קטנה:
ע"א גמרא א"ה חייבי לאוין נמי עיי' תוס' ובתוספי הרא"ש כתב שלדעת רש"י דח"ל לא מקרי לקחת כלומר לקחת לו כדמפרש בקרא דלעיל דדרשינן ולקחת מלמד שמגרשה ומחזיר' וזה א"א בח"ל דביאה ב' אסורה וה"א כיון דלא קרינן ולקחתה לא קרינן ג"כ ועלתה להכי הדר כתיב ויבמתו דיש כך יבמה שעולה לשערה אע"ג דלא קרינן ולקחתה ושוב הקשה דלא הוה ר"ג רק לומר דח"ל אין עולין ליבם דלא קרינן ולקחתה ותירץ דא"כ הוה קשה דחליצה נמי לא תבעי ולהכי מייתי קרא יבמתו ובזה ניחה נמי מה ראית ע"כ בקיצור:
שם מיתיבי ואם בעלו קנו יש לדקדק דילמא הך ברייתא אתי' כחכמים דאמרי מצות יבום קודם לכך לא מקרי אפשר לקיים שניהם ורבא דאמר כאבא שאול דאמר מצות חליצה קודם אמנם הב"ש סי' קע"ד ס"ק ד' כתב דמד"ת כ"ע מודים דמצות יבום קודם אמנם קשה לפמ"ש מהרש"א לקמן גבי ביאת כה"ג באלמנה מן הנשואין דפליגי אי ביאתה פוטרת צרתה כתב מהרש"א דלא פליגי רק אי פוטרת צרתה אבל היא גופי' סגי' בגט דהא קידושין תפסי בח"ל ע"ש וקשה לי א"כ מאי הקשה הש"ס מהאי דאם בעלו קנו דהיא גופי' סגי' בגט ויש לחלק דכיון דאפשר בחליצה הרי כאשת אח כמקדם ובעיקר סברת מהרש"א נסתפק המשנה למלך בפרשת דרכים דרך מצותיך ד' ס"ט ע"ג ומה שכתבתי כיון דאפשר בחליצה אין זה מספיק דהא גבי פלוגתא דביאת כה"ג באלמנה אמר הש"ס נמי כיון דאפשר בחליצה ואפ"ה לא נקט רק צרתה:
תוס' ד"ה מיתיבא ואם תימא דרבא גופא וכו' ונראה לתרץ דהנה יש לדקדק מאי הקשה הש"ס מהא דאם בעלו קנו הא הש"ס מסיק לקמן דע ט שנפלה ולבסוף נפצע וא"כ י"ל דהך ברייתא אתי' כא"ש דס"ל חליצה קודמת (והיינו אם לא נימא כסברת הב"ש סי' קע"ד ס"ק ד') וא"כ הא דהתירה התורה ליבם הוא מטעם דחוי דהא לא שייך לומר דהתירא הוא שהרי מצות חליצה קודמת וכיון דדיחוי הוא אמרינן מה לי חד דיחוי או תרי דיחוי ואמרינן הואיל דדוחה איסור אשת אח דוחה נמי איסור פצוע וסברה זה סובר רבא בזבחים דף ל"ב גבי ט"מ ונעשו זבים ע"ש והא דאמר רבא לעיל ד"ח ערוה גופי' לא צריך קרא ומשמע שם אפי' בנשא מת ומת ואח"כ נשא חיי י"ל דשם קאי לחכמים דס"ל יבום קודמת והא דשרי' רחמנא להתיבם היתר גמור דהתורה גזור עליו וכיון דהתירא הוא אמרינן להא אישתראי ולהא לא אישתראי כמו שמבואר בזבחים שם:
וי"ל דהרמב"ן גרס ר' יוסף במקום ר' אשי ולדידי' לא יתכן זה דלקמן דע"ט מקשה הש"ס על הא דבעי לאוקמי' כגון שנפלה ולבסוף נפצע דליתי איסור פצוע דכא ולידחי יבום ומשני ר' יוסף דהך תנא כהך תנא דר"ע ואמאי לא משני כיון דנפצע לבסוף אמרינן מה לי חד דיחוי וכו' וע"כ דלא ס"ל הך סברא לכן מקשה הש"ס שפיר אבל לרבא ניחא ועוד נראה לתרץ קצת דרבא מוקי הך ברייתא ואם בעלו קנו בחרשית דלא אפשר בחליצה דאינה באמר ואמרה וש"ס דמותיב לא ניחא לאוקמי' בחרשית הואיל ורישא ונתנו גט או שחלצו מיירי בפקחת ומסתמא סיפא דומי' ורישא אבל רבא מוקי רישא בפקחת וסיפא בחרשית ועיי' לקמן דף ק"י ע"ב משני הש"ס ג"כ אליבא דרבא הא כדאיתא והא כדאיתא ועיי' לעיל דף י"א בד"ה היא חולצת מש"כ לתרץ הרמב"ם: