אהל דוד מסכתות שונות· רבי דוד דייטש
ראש השנה
דף ב.
ארבעה ר"ה הם כתב בס' טורי אבן הלא אורחא דש"ס כ"מ דתני מנינא דייק הש"ס למעוטי מאי עיי"ש והנה תוס' ריש כריתות כתבו ד"ד ר"ה הכי פירוש ד' ר"ה חלוקות בדינהם וכן הרבה גם רש"י ריש כריתות כתב דכל היכא דתנא חושבנא דוקא קתני ולא תימא תנא ושייר וכ"כ תוס' יבמות דף ג' ע"ב ד"ה למעוטי וכ"כ שם יבמות דף מ' ד"ה ש"מ ובקדושין דט"ז הביאו תוס' ראיה מסוגי' דסוטה דף ט"ו דתנא ושייר אף דתנא מנינא ועיי' מנחות דף ח"י ע"ב תוס' ד"ה ומודה בעבודה ועיי' ב"ק דצ"ה ע"ב תוס' ד"ה גובין והנה בס' כריתות לשון לימודים שער ב' סימן צ"ו כתב דאיכא מ"ד כל היכא דתנא מנינא לא נחית לשיורא וראי' מהא דאיתא במס' תרומה פי"א ושאר כל מיני פירות של תרומה ר"א מטמא משום משקה ור"י לא מנו חכמים וכו' אלא ז' מיני משקים והשאר טהור ובמסכת כתובות פלפלו תוס' היכא דתנא אלו אי תנא ושייר:
רש"י ד"ה ולשמישין משנכנס וכו' אסור לחרוש מד"ת וכתב הפ"י דקשה לרש"י למה תני א' בתשרי הלא אסור מ"א באלול משום תוספת שביעית לכן כ' רש"י דנקט א' בתשרי דאז אסור מד"ת אבל תוספת שביעית סובר הך מתני' דהוא דרבנן כהך מ"ד במ"ק ושוב הקשה למאן דמוקי לקמן דרבי היא והלא לרבי ע"כ תוספות שביעית מד"ת מדכתיב בחריש ובקציר תשבות דלרבי ליכא לאוקמי דקצירת עומר שדוחה שבת דהא סוף פ' ר' ישמאל מסיק הש"ס דלרבי קצירת עומר אינו דוחה שבת ונראה דבמסכת שבת דף ע' בעי למילף חילוק מלאכות מהך קרא בחריש ובקציר תשבות ושוב אמר הש"ס עדיין אני אומר על חריש ובקציר חייב ב' ועל כולן אינו חיב אלא אחת וכתב רש"י דהוי ב"כ וא"כ למ"ד ב"כ מלמדין יש לאוקמי קרא בחריש ובקציר על חילוק מלאכות והנה רבי הוא תלמידי דר' יודה כדאיתא מס' שבועות דף י"ג ור' יודה סובר ב"כ מלמדין כדאיתא סנהדרין דס"ז וא"כ לפי"ז מתורץ קושית הפ"י די"ל דרבי ג"כ לא יליף ח"מ מלא תבערו משום דסובר ג"כ ללאו יצאה וגם מחללה ואחת מהנה דריש לדרשא אחריתא כמו דצ"ל לר' נתן דיליף ח"מ מלא תבמרו וע"כ דריש רבי בחריש ובקציר לחלוק מלאכות וא"כ ממילא שפיר י"ל דסובר רבי תוס' שביעית לאו דאורייתא ואף דשמעינן לרבי בפ' הזורק אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות וכו' מ"מ לא כשמע מזה חילוק מלאכות כמ"ש תוס' מסכת שבת דף ע' ד"ה יכול דה"א דאינו חייב רק שיעשה כל ל"ט מלאכות והשתא דכתיב לא תבערו דילפי' דחייב על כל א' בפני עצמו א"כ מנינא אתא למימר דאל"ט דוקא הוא דחייב אכל אחת ואחת אבל לא מחייב אתולדה במקום אב ע"ש גם י"ל דגם רש"י ידע מ"ש הפ"י דלכך נקיט מתני' א' בתשרי משים ד"א בתשרי מה שנזרע אסור אפי' בדיעבד משא"כ תוס' שביעית דבדיעבד מותר וכיון דבדיעבד מותר לא פסיקא למילתא כדאי' לקמן דף ז' כיון דאם הביא יצא לא פסיקא רק רש"י רצה לפרש משום דקשה על המקשן לקמן דף ז' דהקשה דלמה לא חשיב ר"ה לשקלים ולא אסיק כיון דאם היבא כשר וכו' ולמה לא הקשה עדיפא איך תני אחד בתשרי ר"ה לשמיטין הלא הוא מאחד באלול לזה כתב רש"י דהמקשה היה סובר דתוס' שביעית הוא מדרבנן והאי דמשני רבי היא כבר אסיק הש"ס דלא חשיב רק מה שהוא פסיל אפילו בדיעבד:
תוס' ד"ה ולשטרות וכו' ועוד לאביי לא הוי מוקדם דאמר בפ"ק דב"מ עדים בחתומים זכין ונראה דלאביי יש כ"ע איפכא דאי' בח"מ סי' מ"ג סי' י"ג דאם לא כתב דאיקני אם הוא מאוחר פסול והוא מש"ס דב"ב וא"כ אם תמוז קודם לכסליו הוא מאוחר ופסול אבל אם כסליו הוא קודם לתמוז הוא מוקדם וכשר דעדיו בחתומין זכין לו והשתא דקבעו זמן ניסן ר"ה לעולם הוא תמוז קודם לכסליו והוא מאוחר ופסול ורש"י דלא מפרש הכי משום דשם מביא מתני' שטרי המקדמין פסולין והוצרך רש"י לפרש בדרך שהוא מוקדם ופסול ואיירי בשטר דכתב דאיקנו ואז אם הוא מאוחר כשר וקאי הסוגי' לרב אסי דלא סובר עבז"ל וב"א הרב מוה' אברהם פ"ש ני' תירץ ג"כ בדרך הנ"ל דלאביי דאמר עדים בז"ל קאי למאי דאיהו סובר כותבין שובר ואז מאוחר פסול כדאי' מס' ב"ב דקע"א ע"ב והשתא דקבעו ניסן א"כ תמוז קודם לכסלו והוא מאוחר ופסול אבל אם לא קבעו מספק לא היינו פוסלין ורש"י רוצה לפרש לפי מה שהביא ש"ס מתני' דשט"ח המוקדמין פסול ובהאי ענינא קשה לי על המהרש"א מסכת ב"מ דף י"ג ד"ה בפי' רש"י משמע שם מדברי מהרש"א דאביי לא אמר עדים בחתומין רק משום דקשה ליה מתני' מצא ג"כ ושוברין דניחוש שמא כ' ללות בניסן וכו' דשייך נמי בשובר משמע דאלולי זה לא היה אמר עבז"ל וקשה א"כ שם בסוגי' דב"מ דמקשה הש"ס ולשמואל דלא חייש לפירעון וכו' הניחא אי סובר כאביי דעבז"ל והלא לשמואל ליתא חששא דשמא כתב בניסן גבי שובר כדאי' שם דף כ' דהמוכר ש"ח לחבירו ומחלו מחל וגם במסכת כתובת דצ"ד ע"ב כתבו תוס' דשמואל סובר כאביי דעדים בז"ל וקשה הלא לשמואל אין הכרח לומר דבז"ל דאי משום שמא כתב ללות בניסן ולא נתן עד תשרי ובין ניסן לתשרי מכר הש"ח ושוב מפיק השובר ד"כ בניסן וטריף ש"כ הלא אף אי הכי הוי שפיר זכי בשובר כמ"ש הנ"י והביאו הש"ך סימן ס"ו. ס"ק ל"ד דהשתא דנותן השובר ואומר דהשטר פרוע הוא אין לך מחילה גדולה והלא שמואל סובר דש"ל וחזר ומחלו מחול אמנם י"ל דמהרש"א כ' לשיטות רש"י ורש"י אולי סובר כהר"ן ס"פ המגרש דשמואל לא סובר עדים בחתומין רק דקשה שהרי רש"י שם במסכת ב"מ דף י"ג ד"ה הניחא שהקשה וז"ל ואי קשיא הא ע"כ לא סובר כאביי דא"כ מאי ארי' הקנאה דמודה היכא דלא מטי לידי ומזה נראה דרש"י אינו סובר כהר"ן:
דף ד.
וחרמים כתב בס' טורי אבן בכל מקום דתנן חרמים והקדשות היינו חרמי כהנים דאי לבדק הבית היינו הקדשות והא דתנן אין מקדישין ואין מחרימין מפני תקלה היינו ע"כ לבדק הבית דאלו לכהנים לית לן בה דיוכל ליתן לכהנים והוסיף דה"א דאינו נוהג רק בזמן שיובל נוהג ע"ש והנה רש"י ותוס' במסכת ע"א דף י"ג ע"ב כתבו דהא דאין מחרימין בזמן הזה מיירי לבדק הבית דאי חרמי כהנים מה תקלה שייך דיוכל ליתנו אמנם במסכת יומא דף ס"ו ע"א כתבו תוס' ד"ה ואין הר"י כתב דמיירי אפי' בחרמי כהנים אע"ג דשרי ה"מ היכא דמטי ליד כהן אבל כל זמן שהם ביד בעלים הרי הן כהקדש וא"ת אפי' בזמן הבית כמי תירצו דזמן הבית דשכיחי קדשים היו בקיאן וזהירין במילי דקדושה אבל השתא דלא שכיחי לא זהירי א"נ בזמן הבית שכיחי כהנים לא היו צריכים הבעלים להשהותו ונותנן לאלתר לכהנים וגם רש"י במסכת ע"א דף הנ"ל ובמסכת יומא כתב דמיירי לבדק הבית ואמנם מה שהחליט בס' טורי אבן דבכל מקום דתנן חרמים והקדשות גבי אהדד מיירי דוקא בחרמי כהנים דאלו לב"ה היינו הקדשות קשה לי מסוגי' מסכת כריתות דף י"ג ע"ב להבדיל בין קודש לחול אלו הדמין וכו' וחרמים והקדשות והתם וודאי מיירי בחרמי ב"ה דאי בחרמי כהנים אין להם פדיון כדאי' עירוכין דף כ"ט והלא רש"י כ' שם במסכת כריתות דהטעם הוא דלמא לא שיימו שפיר ובזה וודאי מיירי בחרמי ב"ה דאי חרמי כהנים אין להם פדיון:
שם צדקות וכו' בס' טורי אבן הוכיח דכל מילי דלאו קודש הוא לא תליא רחמנא לבל תאחר ברגלים מדאי' ריש נדרים אמר ר"א נזיר שטימא עצמו במזיד לוקה משום ב"ת ואי כל מילי דבל תאחר תליא ברגלים אפי' מה דלא תליא במקדש א"כ אמאי לוקה ואפי' אם שהה בטומאתו ג' רגלים לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין ודוחק לאוקמי מילתא דלא כהילכתא ע"ש ואני מוסיף דהא רב אשי אמר להדי' במסכת זבחים דף כ"ט ע"ב לאו שב"מ אין לוקין אמנם מה שהחליט דהוא לאו שאין בו מעשה יש לי לדון מדברי תוס' שבועות דף י"ז ע"א ד"ה או וז"ל שם ור"א דפליג דחשיב שהיה מעשה כיון דתחילת לבישה ע"י מעשה א"כ ה"נ כיון דתחילתו מעשה שנגע בטומאה לא מיחשב ב' רגלים ועיי' מ"ל פ"ג ה' ביאת מקדש הלכה כ"א בסוף הדיבר הואיל שתחילת איסור היה ע"י מעשה ועיי' רשב"א ריש נדרים:
תוס' ד"ה למעשרות כגון מ"ר הקשה טורי אבן דמנ"ל שיהיה בל תאחר על מעשר ראשון וגם הקשה על תוס' שהקשו דלמה לא חשיב תרומה לבל תאחר דמנ"ל שיהיה תרומה ב"ת לתרומה והנה על מעשר ראשון כתב הפ"י שכל המעשרות הוקשו זל"ז בכמה דוכתי ובפרט בפרשה בל תכלה בערת הקודש וכו' וכולהו תרומות ומעשרות רמיזי כדאיתא במסכת מעשר שני ואני מוסיף ריש תמורה דף ג' הוקשו מעשר בהמה למעשר דגן וכן איתא זבחים דף מ"ה והאי במעשר ראשון כתיב ואין היקש למחצה ומקשינן כמי איפכא מ"ר למעשר בהמה ובמעשר בהמה איכא בל תאחר וזה כמי בכלל אין היקש למחצה כדאיתא קדושין דף ל"ו תוס' ד"ה תפילין גם מה שהקשה דמנ"ל דבתרומה איכא בל תאחר כראה דגם תרומה בכלל מעשר וראי' מהא דאיתא במסכת תרומה פ"א משנה ה' ולא מחדש על הישן ולא מפירות ח"ל על הארץ וכתב הברטנורה מדכתיב וכל מעשר הארץ וגלי רחמנא במעשר וה"ה בתרומה וגם במסכת חלה פ"א מ"ג ואלו חייבים בחלה ופטור ממעשר הלקט ושכחה וכו' וכל הני פטורים גם מתרומה אלא ודאי דתרומה בכלל מעשר:
רש"י ותוס' נחלקו במאי דאמרינן דחרמים יש בהם משום בל תאחר אי חרמי גבוה דווקא או גם חרמי כהנים והנה התוס' סוברים דכולל גם חרמי כהנים דהרי בכמה דוכתא שנינו הקדושות וחרמים ואי דווקא חרמי גבוה הרי נכלל בכלל הקדשות וכתב הט"א דהרי שנינו בכמה דוכתא אין מקדישין ואין מחרומי' בזמן הזה מפני התקלה הרי זה וודאי חרמי גבוה דחרמי כהנים יוכל גם עתה ליתן לכהנים יעויי"ש הנה במסכת יומא דף ס"ו כתבו התוס' דאתי כמ"ד לכהנים ואע"ג דשרי ה"מ בתר דמנוי ליד כהן אבל קדם לכן לא עיי"ש ועיין תשובת ר' אלי' בן חיים סי' למ"ד ע"ש. ועיין כריתות דף י"ג ע"ב להבדיל בין קודש לחול אלו דמין וכו' חרמים והקדישות והתם מיירי בחרמי בדק הבית דאלו חרמי כהנים אין להם פדיון כדאיתא עירוכין דף כ"ט והלא רש"י פירש הטעם דלכך שתו יין פסול לאלו דילמא לא שיימי להו שפיר:
הט"א בד"ה צדקות כתב בתוך הדיבור וז"ל ודוחק לאוקמי מלתא דרב אשי דלא כהילכתא כמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו עכ"ל ועיין זבחים דף כ"ט ע"ב שמעינן בהדיא לרב אשי דסובר לאו שאין בו מעשה אין לוקין אכל מ"מ כבר כתבו תוס' במסכת שבועות דף י"ז ע"א ד"ה או וזה לשונם ור"א דפליג וחשיב שהי' כמעשה משום דתחילת לבישה היה ע"י מעשה ועיין משנה למלך ספ"ג מהל' ביאת מקדש הלנה כ"א:
הט"א בד"ה עוד כתב דבדבר שאין לוקין לא שייך לומר לעבור עליו בב' לאוין הנה רש"י בחומש פ' קדושים כתב על פסוק ובקוצרכם וכו' לא תלקט לעבור בב' לאוין והרי למ"ד תעזוב השתא משמע לא לקי ועיין יומא דף ל"ו וכ"כ במסכת חגיגה דף י"א ודילמא לעבור עליו בב' לאוין ועשה והרי בנותר בוודאי אין מלקות וע"כ היכא דאי אפשר אמרינן לעבור בב' לאוין אף דלא לקי:
דף ד:
לקט שכחה ופיאה ופירשו התוס' חייב להניח בשדה דאי שקל להו עבר בלא תעשה דכתיב לא תלקט ואי שקיל להו חייב להחזיר וחם לא החזיר עובר על בל תאחר והקשה הט"א אי מיירי הך מעמך דמרבה לקט וכו' לבל תאחר א"כ למה לי קרא בתמורה גבי לקט וכו' דאי עביד לא מהני הא ע"כ לא מהני דאי מהני לא משכחת קרא גבי לקט ושכחה ופאה לבל תאחר עכ"ל ואולי יש לומר דהוי מוקמינן הך קרא מעמך על מעשר עני לחוד שהוא ג"כ חלקו של עני וכמו"ש המחבר לקמן ד"ה צדקות, והרשב"א הקשה גם כן דהוי להש"ס להקשות הניחא לר"א אבל לרבנן דכיון דקיימי עניים מחייב מיד וכמו שהקשה הש"ס לאוקמתא דר"א דמוקי דשהומם לאחר ב' רגלים הניחא לרבנן אלא לר"מ וכו' ולא הבנתי דהלא הש"ס מוסיף בב"מ דף ט' דבעני לעני ד"ה זוכה העני דמגו דזכי לנפשי' וכו' וכ"פ הרמב"ם וא"כ יש לאוקמי מעני לעני דוודאי זה העני שליקט עבור חבירו אם אינו נותן לו עובר על בל תאחר ואפי' למ"ד שם בב"מ דגם מעני לעני מחלוקת מ"מ י"ל דחכמים מוקמי האי מעמך לעבור על ב"ת מיד ולעבור על ב' לאוין ותו לא קשה להו רק על ברייתא דשנינו ג' רגלים שפיר קשה דמשמע דאינו עובר רק אחר ג' רגלים דהיכא משכחת לה דאי קיימו עניים עובר מיד ואי ליכא עניים אינו חייב להניח חלל וע"ז שפיר תירצו דמיירי במלקט לעני ואתי' כר"א והא דמקשי הש"ס לקמן הניחא לרבנן אלא לר"מ מאי איכא למימר שם מקשה על קרא דדריש הוא ולא חלופיו שפיר מקשה לר"מ קרא למה לי, ובזה מיושב מה שהקשה רשב"א על תוס' ד"ה ומעשרות דתירצו שנתמרח בין רגל לביעור והקשה דאכתי קשה לר"מ ולדעתי ניחא דהא מרבינן מהך קרא ד' אלהיך צדקה ומעשרות וא"כ אולי ר"מ לא מוקי רק על צדקה לחוד:
עוד הקשה בס' טורי אבן דאכתי קשה לר"ע במסכת יומא דף ל"ו דתעזוב מעיקרא משמע ולדידי אין צריך לחזור וגם ל"ל קרא בריש תמורה דאי עביד מהני תיפק דאל"כ לא משכחת בל תאחר בלקט ונראה דר"ע דסובר תעזוב מעיקרו משמע מוקי קרא על מעשר עני לחוד וכמ"ש הוא בעצמו ד"ה לצדקה ותוס' לא הקשה רק על הברייתא דתני לקט וקשה להו איך משכחת ג' רגלים בלקט ותירצו דעבר ושקל וברייתא אתיא כמ"ד תעזוב השתא משמע וכמו כן בריש תמורה צריך קרא תעזוב דהוה מוקי קרא דעמך במעשר עני לחוד ובזה ניחא ג"כ מה שתירצו עוד שמלקט לצורך עני והקשה רשב"א תינח לר"א אבל לחכמים קשה ונראה אפי' למ"ד מעני לעני מחלוקות מ"מ י"ל דחכמים מוקי קרא דעמך על מעשר עני לחוד וברייתא דחשיב פאה אתיא כר"א ולקמן דמקשה ש"ס הניחא לרבנן אלא לר"מ וכו' שפיר מקשה על קרא הוא חליפין שעל זה הוא קרא מיוחד ומקשה ש"ס ר"מ האי קרא מה עביד ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה מהרש"א על תוס' ד"ה ולמעשרות דתירצו דמיירי שנתמרח בין רגל לביער והקשה מהרש"א דאכתי קשה לר"מ דסובר אפי' על רגל א' עובר על בל תאחר ונראה דר"מ מוקי קרא על צדקה לחוד:
שם ור"מ דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה וכתב בס' טורי אבן א"כ ג"כ בערב פסח עובר על בל תאחר דהא צריך לבא ולהקריב פסחו ותירץ דבאותו זמן אין ראוי' להקריב קרבן דהא זמנו של פסח אחר תמיד של בין הערבים ועליה השלם כתיב ע"ש ומזה ראיה דגם פסח שני אחר תמיד של בין ערבים ותוס' במסכת יומא דף כ"ט פלפלו בזה והנה שם במסכת יומא דף הנ"ל הוכיחו תוס' דאם הקריב קרבן אחר תמיד של בין הערבים לא מיפסל מסוגי' דפסחים דס"ד מדאיצטרך קרא לר"ש בזמן דאיכא זבחי לא מחייב אשאר זבחים והקשה בס' מחנה ראובן דלמא איצטרך על מחוסר כיפורים בערב פסח דמותר להקריב קרבנו דיבוא עשה דפסח ודוחה ל"ת דהשלמה ונראה דתוס' כתבו בזבחים דף ל"ג דעשה דפסח שהוא בכרת דוחה עשה ול"ת וקשה מהא דאיתא מסכת שבת דף קל"ג דה"א דמילה לא דחי צרעת דצרעת הוא עשה ול"ת וקשה הלא מילה הוא עשה שיש בו כרת וצ"ל דשאני עילה שאינה בררת מיד רק עד שיגדל ויגמור בלבו שלא לימול אבל פסח ישנו כרת מיד ועיי' רמב"ן ריש יבמות שכתב דלכך מקשה ש"ס על פסח מה לפסח דהוא בכרת ולא מקשה ג"כ על עילה הואיל ואינו בכרת מיד וא"כ כוונת תוס' דאמאי הוצרך הש"ס לומר דטעמיה דר"ש דשוחט שאר זבחים בי"ד על חמץ דפטור משום דבזמן דאיכא זבחי היה להש"ס לומר דר"ש סובר כמ"ד בפסחים דף צ"ג דשני תקנתא דראשון הוא וגם בפסח איכו חייב כרת עד שלא יעשה גם פסח שני ושוב גם מחוסר כפורים אינו רשאי להקריב כפרתו אחר תמיד של בין הערבים דמאי אולמיה האי עשה וכו' כיון דאינו מיד בכרת כמו מילה דאיצטרך קרא שידחה מילה צרעת כיון דאינו בכרת מיד וא"ל דה"א דנילף ממילה אף דאינו כרת מיד ה"ה בשאר דוכתיה איכא למפרך מה למילה שנכרתה י"ג כריתות והרש מקינון בס' כריתות כתב דהאי. דנקט הש"ס בכמה דוכתיה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הא דנקיט ל"ת הוא לרווחא דמילתא ועיקר הוא משום דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה ועיי' בר"ש מס' חלה:
דף ה:
תוס' ד"ה ונאמר להלן וכו' הוי מצי לאתויי מהאי ענינא גופא דכתיב כאשר נדרת נדבה ועיי' בס' טורי אבן ונראה להוסיף דהאי קרא כאשר נדרת איצטרך להא דאיתא בירושלמי כאשר נדרת וכו' נדבה ויש נדר קרוי נדבה לחייב על נדר ונדר ועל כל נדבה ונדבה דה"א דאם יעלו כמה נדרים אינו חייב רק אחת קמ"ל ועיי' פסחים דף ע"א ע"ב תוס' ד"ה לימוד ועיי' תורת כהנים פ' צו ובריש נדרים:
שם גמ' כי דרש ידרשנו אלו חטאות ואשמות הט"א הביא בשם הרא"ש בנדרים לפרש איך מוכח מהך חטאות ואשמות וכתב דגבי חטאת אשכחן דרישה ואת שעיר החטאת דרש דרש משה ואשם אתקש לחטאת ותמה הט"א דא"כ עולה ושלמי דמיירי בשל חובה מנ"ל לב"ת דהרי לא אתקשי בהך קרא לחטאת עכ"ל וכדי שלא נשוי לרא"ש כטועה ח"ו נראה דרא"ש כתב שם אי נמי חטאת ואשם נדרשים ממנו וכופין אותו להביאם וא"כ י"ל דהרא"ש בתירוץ א' ס"ל דעולות ושלמי חובה בוודאי עובר על בל תאחר דהרי נדרשין ממנו וכופין אותו להביאם אבל חטאת ואשם ה"א דאינו עובר דבשלמא עולת ראי' ודכוות' שהוא חובב עליו בע"כ אבל מאי דאיהו גרים לנפשי' לאחיובא בי' לא, וסברא זו מצאתי ג"כ כהר"ן ובהרשב"א בחדושיהם למסכת חולין דף כ"א מה חטאת בהמה איני בא רק מחולין והקשו תיפוק ליה דדבר הבא מן החובה אינו בא רק מן החולין כדנפקא בחגיגה מדכתיב מסת ידך ותירצו דה"א חטאת דאיהו גרם אנפשי' לחיובי לא ועיין בתוס' ד"ה ולמעשרות ולתירוץ בתרא ס"ל להרא"ש דאף חטאת הוא בכלל דרשיהו כנלענ"ד, גם י"ל דשם בנדרים דקאי על חטאת נזיר ובחטאת נזיר יש סברא לומר כיון שבא לכתחילה ע"י כדר דמי הכריחו לדור בנזיר א"כ אין נדרש ממנו לכך חידש הרא"ש כיון דחטאת הוא נפקא לן מדכתיב גבי חטאת דרש דרש ועולת חובה ושלמי חובה שפיר ידעינן ממשמעות הקרא כיון דנדרש ממנו:
גם מה שהקשו התוס' על י"מ דא"כ נדרים ונדבות כמי תיפק מהאי היקשא דכולהי אתקש ואמאי איצטרך קרא אחר לנדרים ונדבות נראה דאיצטרך קרא על עוף דליתא בהאי היקשא כמ"ש רש"י בחולין דף כ"א אבל עולות וראי' ושלמים דליתא בעוף שפיר ילפינן בהקישא (זולת הרמב"ם דפסק עולת ראי' באה מעוף) ואף שרש"י כתב שם דלר"י גם עוף בכלל האי היקשא כראה דהך י"מ דגם ר' ישמעאל ס"ל דעוף ליתא בהאי היקשא ועולת עוף דאינה בא רק מן החולין כתבו תוס' בחגיגה דף ה' ד"ה אמאי דכדי נסבא דהא אינה נאכלת וביום מן מביום צוותו נפקא וגם אולי ס"ל דכהונה לא בעי אצבע ומה שהקשו מבכור ומעשר כבר כתב רש"א דרש"י גרס גירסא אחרת: שם עולות ושלמי פירש"י כגון עולת ראיה ושלמי חגיגה ויעויין בט"א שם דמפרש דהאי עולה ושלמים מיירי בעולת מחוסרי כפורים ושלמי נזיר יעויי"ש עיין ירושלמי ר' ב"א ב"מ בעי כתיב ביום השמיני יביא עבר ולא הביא מהו שיעבור א"ל כל דבר שבא להתיר אינו עובר מה בא להתיר כהאי דאמר ר"א כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן ומפר' ק"ע דהא וודאי אש' מצורע קוד' לחטא' ואפ"ה כתיב תחיל' וכבשה אחת וס"ל לרש"י ותוס' ד"ה אם הפרישו אין עובר על בל תאחר ונהי דש"ס שלנו בריש נדרים חולק עב הירושלמי רצו לפרש אף לפי הירושלמי גם לפי מה דאיתא בירושלמי שם ר' חגי בעי עבר ולא מל מהו שיעבור על בל תאחר א"ל ר' יוס לא תאחר לשלמו דבר הנותן לתשלומין פירוש שע"י הקדישו הוא מחוייב להביא משא"כ מילה והקשה הקרבן עדה דא"כ בכור כמי ותירץ דשאני בכור דרבי קרא שנה בשנה וא"כ לא ניחא לרש"י לפרש עולת יולדת ומצורע כיון דלאו בני תשלומין נינהו, ובזה י"ל דעת הי"מ דאיצטרך ב' קראי על חטאת מצורע דה"א הואיל וליתא בתשלומין וכמו"ש לעיל דאיצטרך קרא מיוחד על עיף ואי מכי תדור כדר לחוד לא ידעינן חטאת מצורע הואיל וליתא בתשלומין:
שם בכור שעברה שנתו יכול יפסול ופירש"י דסד"א שיפסול הואיל ואין שנה בלא רגלים וכתב הטורי אבן ולא ידעתי כוונתו וכו' יעויי"ש והפנ"י כתב דכוונתו לתרץ קושית התוס' דמהי תיתי יפסול הקרבן לזה כתב רש"י דהא אין שנה בלא רגלים וא"כ למה לי שנה בשנה דנהי דמוקמי כרבי מ"מ ברוב שנים אינה וה"א דהאי שנה בשנה בא שיפסול הקרבן ואני מוסיף דרש"י ס"ל כריטב"א מסכת יומא דף כ"ג דהיכא דאיכא אזהרה לא צריך קרא לעכב וא"כ לעיל גבי ולא בקרבנך חטא הואיל דהוא באזהרה אבל גבי בכור שעברה שנתה דאין כאן רק עשה מהי תיתי יצטרך קרא ולכך כתב רש"י דאין שנה בלא רגלים וא"כ גם הוא באזהרה. ועיין מנחות דף נ"ט ע"ב לא ישים עליה שמן ואם שם פסלה משמע כהריטב"א דהיכא דאיכא אזהרה איכא עיכובא ועיין ריש זבחים דף ב' ע"ב ואימא כי שחיט שלא לשמו מיפסל יש לפרש דס"ד דמפסל ועיין זבחים דף כ"ט מניין למחשב בקדשים שהוא לוקה:
ומדברי התוס' כאן דהקשו מהי תיתי דיהי' הקרבן נפסל דאיצטרך קרא להכשיר והנה לדברי הריטב"א דכל היכא דאיכא אזהרה ממילא משמע עיכובא וא"כ לא קשה קושית התוס' והנה במאחר נדרו דכתיב תשמור ואמרינן זו מצות לא תעשה הוי משמע עיכובא ולכך איצטרך ולא בקרבנך חטא להכשיר הקרבן ובס' שער המלך ה' ק"פ הקשה על הריטב"א מריש פ"ה דמנחות ואימא לא תאפה חמץ למיקם בלאו ואפסולי לא מפסל וגם הקשה מדברי ריב"א בפסחים גבי שוחט פסח על החמץ:
תוס' ד"ה מאי מעשר תימה מהיכא תיתי דתיפסול וכתב טורי אבן לתרץ דהא מסיק תרי קראי כתיב חד אפריש ולא אקריב וחד דאמר ולא אפריש והשתא אי לא גלי קרא דאין קרבן ניפסול באיחורו ה"א דהני ב' קראי אתא שניהם לאפריש ולא אקריב ושנה עליהם לעכב והביא ראיה מתוס' זבחים ולי קשה מדברי תוס' שבועות דף י"ד ע"א ד"ה שנה כתבו שם דסברא הוא למידרש מעיקרא למצוה קודם שנדרש לעיכובו כדמסיק בפ"ק דזבחים, והפ"י כתב דמה שכתב רש"י דהא אין שנה בנא רגלים וקשה למה לי שנה בשנה הלא אין שנה בלא רגלים ובלח"ה. עובר ג' רגלים וה"א דקרא דשנה בשנה בא לעכב שיפסול הקרבן לכך איצטרך עיי"ש ואני מוסיף דרש"י סובר כדעת הריטב"א במסכת יומא דף נ"ג שכ' דהיכא דאיכא אזהרה ל"צ קרא לעכב וא"כ היה קשה לרש"י בכור שעברה שנתו דהו בעשה מהיכא תיתי למיפסל כקו' תוס' לכך כתב רש"י דאי, שנה בלא רגלים וב"ג רגלים איכא אזהרה לא תאחר וגם תשמור וכ"מ שנאמר השמר ופן הוא בל"ת והואיל ואיכא אזהרה ה"א דניפסול הקרבן לכך איצטרך בך ולא בקרבנך החט אמנם השער המלך הקשה ב"ה ק"פ פ"א מסוגי' דמנחות ריש פ"ה ואימא לא תאפה חמץ וכו' ופסולי לא איפסל ודבר זה צריך שקידה בכמה מקומות ועיי' מנחות דף נ"ט ע"ב לא ישום עליה שמן ואם שם פסלו וכו' משמע כשיטות הריטב"א דמהי תיתי שיפסול דאיצטרך קרא גבי לבונה שלא תיפסול אלא מדכתיב אזהרה ועיי' זבחים דף ד ע"ב אימא כי שחט שלא לשמו מיפסל וקשה מהי תיתי שיפסול רק הואיל ואיכא אזהרה ג"כ כדאיתא זבחים דף כ"ט מנין למחשב בקדשים שלוקה גם רחוק בעיני שזה תלויי בפלוגתא דאביי ורבא ריש תמורה כל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד מהני ובפלוגתא דאביי ורבא נתחבטו הרבה חכמים אם הרמב"ם פוסק כאביי או כרבא ועיי' בסמ"ע סימן צ"ז סי"ק ט"ו ובספר תקפו כהן סימן קי"א מ"ש בשם הריב"ש ע"ש ומ"ש מסוגי' דמנחות דף נ"ט יש לפקפק דה"א דלבונה יהי כשמן דה"א דקרא היא קאי גם על לבונה גם מ"ש מסוגי' דזבחים דף ד' דמקשה ש"ס אימא כי שחט שלא לשמה מיפסל מהי תיתי דיפסול וכתבתי דמזה ראיה דהיכא דאיכא אזהרה לא בעינן קרא לעכב ובשלא לשמה איכא אזהרה כדאיתא זבחים דף כ"ט המחשב בקדשים לוקה יש לפקפק דכיון דהא בעינן בקדשים שישחוט לשמו יליף הש"ס ריש זבחים מאם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשמו והוא עשה א"כ אף דכתיב לא יחשב אולי כיון דתחילת איסורו בעשה לא מיחשב לאו וכמ"ש תוס' מסכת יבמות דף ע"ז ע"ב ד"ה מחלל דשמא חללה הבאה מחייבי עשה ליכא לאו אלא עשה ובזה נכון דעת רש"י בב"ק דף ז' מפגל כתב רש"י ששחט חטאת לשם שלמים והקשה פנ"י למה לא מפרש רש"י ששחט חוץ לזמנו וכן כתב רשיי ריש מסכת כריתות דהנה חוץ לזמנו איכא לאו ואין לוקה ומשלם ועיי' שיטה מקובצת ולמה צריך הש"ס לשנויי שם בקדשים לא קמיירי תיפוק דאינו לוקה ומשלם ואף דהוא לאו שאין בו מעשה הלא הש"ס מוקי כר"ע ורש"י ריש מ"ק כתב על הא דאמר ר"ע המקיים כלאים בכרם היינו שאינו עוקרו הרי דסובר לאו שב"מ לוקין לכן כתב רש"י ששחט חטאת לשם שלמים דאינו רק בעשה ובאמת הרמב"ם כתב כל המחשב מחשבה שאינו נכונה לוקה ואולי סובר רש"י כשיטות תוס' יבמות דף ע"ז ד"ה מחלל כיון דתחילת איסורו ע"י עשה ליכא לאו רק מסתימת דברי רבי ינאי מסכת זבחים דף כ"ט קשה:
דף ו.
הקשו טורי אבן בד"ה אא"כ מבקשין וכו' הא. דחייבו תורה כרת לערל זכר שלא מל היכא משכחת דהא כל ימיו בעמוד ומל קאי ותירץ כשגומר בלבו שלא ימול כ"כ בשם הר"ן עיי' תוס' מכות דף י"ד תוס' ד"ה לאפוקי: שם דאמר ולא אפריש בירושלמי איתא ועשית עשה תשמור ל"ת כלום הוא עובר עד שיעברו ג' רגלים פירוש ק"ע כבר שמעינן מבל תאחר רב אבין בשם רבנין דתנן באומר הרי עלי עולה להביא בשני בשבת דאז עובר משום ועשית ומשום מוציא שפתיך:
שם אלא וולדה היכי משהי הקשה בטורי אבן דלמא שחל עצרת בשבת ואין קרבן יחיד דוחה שבת ונראה דאיתא בירושלמי רבה ב"ח שלמה שנתו בעצרת א"ל הוא אינו כשר ועובר כהדא לא ילין חלב חגי עד ביקר וכי חלבי חול קריבין ביו"ט אר"א כשחל י"ד בשבת אמרה תורה הקריבהו מבע"י שלא יבא לידי בל תאחר וא"כ שפיר הקשה ש"ס דאפי' כשחל בשבת מ"מ עובר שהיה לו להקריבו קודם שבת:
הט"א בד"ה הניחא כתב דהא דבכור בעל מום נאכל בתוך שנתו אינו אלא מדרבנן יעויי"ש וכ"כ בספר יראים סי' שכ"ב ד"ה ודבר וראיתי בשם מ"ו בעל נודע ביהודה שהוכיח ג"כ דשנה של בעל מום דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא כדברי הט"ז ביו"ד סימן ש"ו ס"ק ו' דהוא דרבנן והביא מירושלמי פ"ק דר"ה אמר ר' אילא שנה זאת אומרת שנה של בעל מום אינה מחירת וגם בבלי מס' בכורות דף כ"ח ע"א דאיתא התם מפני השבת אבידה לבעלים רשאי להשהות למ"ד יום (והיינו גם אחר שנתו ולכה"פ חמשה עשר יום כדאיתא שם) ואי ס"ד שהוא מדין תורה איך התירו להשהותו יותר משנה בשביל השבת אבידה לבעלים ע"כ ודפח"ח:
תוס' ד"ה ור"י תימא לר"ת וכו' ובחנם דחק דכיון דשביעית גופא הלכה אין דנין ק"ו מהלכה עיין שיטה מקובצת מסכת ב"ק דף ח"י ד"ה אבל שכתב דר"א הוא דאית ליה דאין דנין ק"ו מהלכה אבל ר"ע דן ק"ו מהלכה ע"ש משמע דלא קבל ר"ע זה מר"א וצ"ע ולדברי שיטה מקובצת מיושב מה שהקשה הגאון מהר"ש להרמב"ם דפסק דדרוסה לחוד הוא מד"ת ושאר טריפות הם הל"מ א"כ מה הקשה הגמ' מנחות דף ה' מן הבקר להוציא את הטריפה והלא ד"ן הוא וכו' טריפה שהיא אסורה להדיוט אינה דין שתהא אסורה לגבוה דלמא איצטרך לשאר טריפות דאין דנין ק"ו מהלכה ולדברי הש"מ ניחא דהברייתא אתיא כר"ע דאית ליה דדנין ק"ו מהלכה. ומדברי רש"י בשבת דף קל"ב ע"א ד"ה ביום שכתב דר"א יליף פ"כ וכו' לא משמע כדברי ש"מ עיי"ש: ד"ה מרכיב בסיף הדיבור וצריך לדקדק אי שייך לשנויי הכא בפ"ט מסכת סוטה גבי חתר מעורכי המלחמה והקשה הט"א דאיך נוכל לתרץ שם פרט למרכיב כשאינו חייב בערלה ורבעי כיון דבתנא ממעט מן ולא חללו והנה אם אינו חייב בערלה אינו בתורת חילול כלל יעויי"ש עיין בריב"ש סי' רפ"ג שהקשה קושיא זו ועיין ספר בית אפרים חא"ח סימן נ"ו דף ע"ג ע"א שכתב יישוב לזה עפ"י דברי הר"ש פ"א דערלה ולי נראה לומר דכוונת התוס' דאפשר לומר דונטעתם גבי ערלה לאו דווקא דאפילו מרכיב וכמו שכתב הריב"ש בעצמו סוף סי' רפ"ג דכתב לדעת הרמב"ן כיון דגלי קרא הכא וי"ו דוחללו דנטע דווקא ה"א כל מקום שנאמר לשון נטיעה דילפינן מהכא ע"כ הרי דיש סברה לומר דגם הרכבה בכלל נטיעה וא"כ שפיר כתבו התוס' דיש לאוקמי' ברייתא בדלא נפסק מאבי' ואי דבלא"ה אינו חוזר מדלא נהיג בי' ערלה הלא הא דאינו נוהג ערלה במרכיב לא ידעינן רק השתא דכתיב ולא חללו אלא וודאי דונטעתם משמע נטיעה דווקא:
דף ז.
בעל מום מי מצי אכיל קשה לי להרמב"ם דסובר דס"ד לקולא הוא מד"ת וכל ספק מותר מד"ת א"כ מד"ת אין צריך להמתין ח' ימים כלתה שנתו מיום הלידה אף שהחכמים החמירו שצריך להמתין ח' ימים איך יוכלו להקל וט"א הקשה בפשיטות דהא מד"ת רוב בהמות וולד מעליא יולדות ושוב ראיתי שגם מ"ו בנב"י הקשה על הרמב"ם ומה שכתב הט"א דהא דתנן בפ"ד דבכורות הבכור נאכל שנה בשנה בין תם ובין ב"מ שנאמר לפני ד' וכו' האי קרא ארישא דתם קאי אבל בעל מום א"צ מד"ת לאכול דוקא בתוך שנתו דהאי קרא לפני ד' כתיב ע"כ ודבר אמת בפיו כי כן כ' רא"ם בס' יראים סי' שנ"ב ד"ה ודבר דבכור ב"מ נאכל אפי' אחר שנתו מד"ת ומ"ו בעל כ"ב הוכיח ג"כ כט"ז ביו"ד סימן ש"ו סי"ק ו' והביא ראיה מירושלמי פ"ק דר"ה אר"א שנה זאת אומרות דשנה של ב"מ אינה מחוורת וגם במסכת בכורות דף כ"ח איתא מפני השבת בעלים רשאי להשהות ל' יום ואי מד"ת איך רשאי להשהות יותר משנה מפני השבת אבידה לבעלים:
שם ואעפ"כ אין מעברין אלא אדר ופרש"י משום דכתיב חודש אביב ובס' החינוך מצוה ד' כתב' מדכתיב ושמרת את החוקה: הזאת במועדו ללמד שאין מעברין השנה אלא בפרק הסמוך:
שם ליתני ששה בסיון מקשים הלא הש"ס אמר לעיל כיון דקתני אם הביא יצא לא פסיקא והלא איתא במסכת מנחות דף ס"ח קידם לשתי לחם לא יבא ואם הביא כשר ועיי' מ"ש בחבורי בד"ה כיון דקתני שם לתרץ עוד כתבתי שם בחבורי לתרץ דעת הרמב"ם דפסק בפ"ז ה' בכורות אם עישר משנה לחברתה הוה מעשר וקשה לי א"כ איך חשיב באחד באלול ר"ה למעשר בהמה הלא הש"ס מסיק דדבר אם בדיעבד יצא לא פסיקא ונראה דהלח"מ כ' שטעמו של הרמב"ם הוא כיון דאיכא ק"ו נגד ההיקש כדאיתא מסכת בכורות ואנו יכולין לקיים שתיהם עיי"ש והיקשא דעשר תעשר צריך לכמה דברים וכמ"ש תוס' במסכת בכורת דף ל"ג דניטל באומד ובמחשבה וגם להא דאיתא בזבחים דמ"ה דקדשי עובדי כוכבים אין עושין תמורה ואולי סובר הרמב"ם כרבא במסכת בכורות דנ"ד אין מעשרין מבקר על הצאן ילפי' מהך היקשא מעשר בהמה למעשר דגן שאין מעשרין ממין על שאין מינו והשתא י"ל דסוגי' דר"ה דמשני אם הביא יצא לא פסיקא לא קשה איך תני' אחד באלול ר"ה למעשר בהמה דסוגי' זו כסוגי' דבכורות דיליף שם דנ"ז דאין מעשרין מבקר על הצאן דכתיב עשירי תן עשירי לזה ועשירי לזה וגם סובר כתירץ השני בזבחים דמ"ה אלא מעשר בהמה חובה שאין קבועה זמן או דמוקי כר' יוסי דגם קדשי עובדי כוכבים עושין תמורה ולא איצטרך היקשא רק שאין מעשרין משנה על שנה וכיון דהקישא לא קאי רק על זה ממילא אפילו בדיעבד לא הוה מעשר ומודה הרמב"ם אף דבהאי היקשא ילפי' דמעשר בהמה הוה ר"ה תשרי מ"מ דא ודא אחת היא דהיינו שלא יעשר משנה לשנה וממילא לא שייך לומר אהני הקישא ואהני ק"ו כיון דהקישא לא איצטרך על דבר אחר מפקע הקישא מק"ו ואכתי יש לפקפק דאולי הקישא לא בא על לכתחילה ועוד נראה דטעם של הרמב"ם הוא כמ"ש לח"מ כיון דאיכא ק"ו אמרינן אהני הקישא דלכתחילה לא יעשר משנה על שנה ואהני ק"ו דבדיעבד הוה מעשר ובדבר זה פליגו תנאי כדאיתא בתוס' מסכת מנחות דף ק"א ע"ב תוס' ד"ה בשר בחלב דאיסי סובר אהני ק"ו ואהני ג"ש ומתני' אתיא כר"ש שם במנחות דסובר דהיקש מפקע הק"ו ועיי' תוספות חולין דף קט"ו א"א ד"ה מה שכתבו אע"ג דאיכא למילף איסר הכאה מק"ו סובר אין ג"ש למחצה או דאתי' כראב"י במס' קדושין דף כ' שכתב מהרש"א דכיון דאין היקש למחצה מתבטל הק"ו עיי"ש אף דיש לאוקמי' הקישא אמילתא אחריתא ודבר זה צריך שקידה בכמה מקומות ובזבחים דף ס"ה ע"א כתבו תוס' ד"ה ת"ל וז"ל כיון דאיכא לאוקמי' הקישא אמילתא אחריתי לא מפקע הק"ו ועיי' מנחות דף י"ט ע"א ד"ה האי לא מצית אמרת ק"ו ואמאי לא נימא דהקישא מפקע הק"ו וגם במסכת קדושין דף ג' שהקשו תוס' דתהא יוצאת בחליצה מק"ו ואף דאיתקש לאחרת וע"כ כיון דיש לאוקמי הקישא למילתא אחריתא: שם מעברין אחר ר"ה מיד הקשה הט"א הא איתא במסכת סנהדרין דדוקא על ב' דברים מעברין והלא אביב של תבואה א"א לידע אחר ר"ה מיד ונראה דבס' תורת חיים במסכת סנהדרין דף י"ב כתב דמשום תקופת ניסן לחוד מעברין דכתיב שמור את חודש אביב וכו' וכד חזית דמשכחת תקופת טבת עד שיתסיר בניסן עברהו כדאיתא ספ"ק ועיי' רמב"ם בפ"ד ה' קידש החודש הלכה ב' דפסק דעל תקופות לחוד מעברין א"כ י"ל הך ברייתא אחר ר"ה מעברין אתיא כאחרים דסברי כד חזית דמשכה תקופות טבת וכו' מעברין והך ברייתא דסנהדרין אתיא כחכמים:
שם אם הביא יצא הקשה ט"א מאי קמ"ל הלא הוא משנה במס' שקלים פ"ד אם בא מן החדש יצא לכן מפרש הא אם בא מן החדש לא קאי אתרומת שקלים רק על החודש דהיינו שקידשו החודש בזמנו ביום ל' של אדר מקריבין הקטורת מתרומה חדשה ואם שלא קידשו החודש בזמנו מקריבין מן הישנה דנחשב כשנה שעברה ע"כ וכ"כ בס' קרבן עדה והוכיח דאי אתרומה קאי הוי ליה למיתני אם בא תרומת חדשה בזמנו ונכדי הת' מוה' מנדל כהן כי' הוסיף דהוה לי למיתני רק לוקחין מחדשה ולמה הוזכר תרומה כמו שסמך התנא בתחילה אם בא מן החדש ואכתי יש לדקדק דמאי קמ"ל שמואל הא שמעינן ממתני' תורמין עתיקין לפי מה דאיתא במסכת קדושין דף נ"ד תוס' ד"ה מועלין שתירצו על הא דתורמין מעתיקין דהוא רק למצה:
דף ח.
מתעברות באדר וכו' וכתב התיו"ט דגסה נמי יולדת באב רק שעוברין קודמת ד' חדשים:
רש"י ד"ה אלא לר"א דאמר רובה בניסן וכו' איפכא הוה למיכתב משמע דאורחא למיכתב מה דאיתא ברובה ברישא אף דזמנו מאוחר וקשה לי מסוגי' דנדה דמ"ח ע"א בשלמה לר"מ היינו דכתיב שדים נכונו משמע שם מה שהוא קודם בזמן אורחא למיכתב ברישא אף שהוא מיעוט:
שם איתקש מעשר בהמה למ"ד ר"מ סובר מה מעשר סמוך לגמרי עישורו אף מעשר בהמה הקשה הט"א א"כ למה לי קרא במסכת בכורות דף נ"ה דלקוח פטור ממעשר בהמה תיפוק מדאיתקש מעשר בהמה למ"ד ובמעשר דגן כתיב תבואת זרעיך ולא לקוח כדאיתא במסכת ב"מ דפ"ח ונראה דאיתא בכמה דוכתיה דילפינן גז"ש תחת למילף משאר קרבנות וגם יש ג"ש העברה כל אשר יעבור כדאיתא מסכת מעילה דף י"ג ובמנחות דף ו' ע"א כל אשר יעבור וכו' ופירש"י דהאי קרא כתיב במעשר וגמרינן שאר קרבנות מני' בג"ש תחת תחת עיי"ש והנה ידוע דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וה"א דילפינן מעשר בהמה משאר קרבנות דנוהג בלקוח דודאי שאר קרבנות נוהג בלקוח דכתיב לא יבא אתנן זונה ומחיר כלב וגם בפסח כתב ב ולקח הוא שכנו וגם במעשר שני כתיב ונתת כסף ושמת שם דהיינו שלמים וגם להיפוך לא קשה למה לי תבאת זרעיך תיפוק מדאיתקש למעשר בהמה ונראה דה"א דילפינן מג"ש שם שם משלמים ושלמים נוהג אף בלקוח דכתיב ונתת הכסף ואכלת שם וילפינן גז"ש שם שם משלמים שיקנה שלמים הרי דקרבנות נוהג בלקוח והוה ילפינן מעשר דגן מג"ש שם שם משלמים דנוהג בלקוח דאין ג"ש למחצה דזה ג"כ בכלל אין ג"ש למחצה כמ"ש תוס' קדושין דל"ו ד"ה תפילין ולקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וגם מעשר ראשין ומעשר שני כי הדדי נינהו ואמת תוס' מסכת זבחים דף מ"ח פלפלו אי היקש עדיף מג"ש ועיי' תוס' ברכות דף כ' ד"ה נברך:
דף י.
עגל סתם בן שנה והרמב"ם בפ"א מהל' מעשה קרבנות פסק דגדולים בבקר עד ג' שנים שלמים ובצאן עד ב' שנים מיום ליום יותר מזה הרי זקן ואין מקריבין אותו ובס' ט"א הקשה מסוגי' דע"א דכ"ד ועוד מכמה מקומות וגם מסוגי' דיומא דף ס"ה והגה מה שהקשו מיומא כבר הקשו תוס' דף ס"ה ע"ב ד"ה משום ותירצו ב' תרוצים ודברי הרמב"ם יש להם על מה שיסמכו דכן איתא בת"כ פ ויקרא פ"ג וז"ל פר יכול זקן ת"ל בן אי בן יכול קטן ת"ל פר הא כיצד בן ג' כדברי חכמים ר"מ אומר אף בן ה' כשר אלא שאין מביאין זקנים מפני כבוד משמע דלחכמים הוא מד"ת אינו כשר אם הוא יותר מבן ג' ובזה ג"כ ניחא מה שהקשה הט"א מסוגיא דע"א דלא הוכיח דהוראת שעה היתה משום דזקן הי' משום דש"ס רוצה להוכיח אף לר"מ דמכשיר פר יותר מבן ג' אבל הרמב"ם פסק כחכמים ועיין בתוס' יו"ט פ"ק דמסכת פרה עיי"ש:
דף יב.
כיצד הוא עושה כתב בס' ט"א דר"י דאמר מב"מ לא בטיל אפי' לקולא אמר והביא ראיה ואני מוסיף ראיה מסוגי' דזבחים דף ל"ו ע"א דמקשה הש"ס וליפלוג נמי ר"י לערב דמו בדם פסולים ומשני ר"י לטעמיה דאמר מב"מ ל"ב הרי דלקולא ג"כ אמר וכ"מ מדברי תוס' מנחות דף כ"ג ע"א ד"ה שחוטה ומזה קשה לי על תוס' מסכת חולין דף צ"ח ד"ה מאי חזית שכתבו אע"ג דלחומרה מקשינן וקשה דהרי ר"י סובר מב"מ ל"ב אפי' לקולא ועיין מנחות דף כ"ג ע"א ד"ה שחוטה:
דף יב:
תנא דרבנן בספר יראים סימן קע"ב כתב דבירקות תו"מ אינו נוהג אלא מדרבנן אבל מעשר שני נוהג מד"ת אפי' בירקות וקצת קשה לי מריש מ"ש וכן שאר כל הפירות וכ' הברטנורה דמעשר דידהו מדרבנן ועיי' סמ"ג עשין דקלו ושעה"מ הקשה מסוגי' דפסחים דף ל"ט ואולי תלי' זה בפלוגתא דר"ש וחכמים בפ"ב מסכת מעשר שני אמר להם ר"ש אם הקול וכו' שהקל בכרשינן ואפשר דטעמ' דחכמים דגבי תרומה הקילו דתרומה בכרשינן הוי דרבנן אבל מעשר שני אפי' בירקות הוא מד"ת:
דף יז.
למה תוקעין כשהן יושבין וכו' ומדברי רשב"א משמע שמבטל מצות עשה עובר על בל תגרע והקשה הט"א בד"ה ותוקעין א"כ המבטל מצות עשה מלבד שעובר בעשה עובר נמי על לאו דבל תגרע א"כ למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו המבטל איזה מ"ע ילקה משים לאו דבל תגרע שעמה והוא לא מצינו לאיזהו תנא או אמורא דנימא הכי ע"ש ועלה על לבי אפילו למ"ד לשב"מ אין לוקין מ"מ על לאו זה א"ל דהוא לאו שבכללות שכולל כמה דברים ואביי דהקשה הישן בשמיני בסוכה ילקה לשיטתו הלך דסובר בפסחים דלוקין על לאו שבכללות אמנם בס' החינוך סי' תס"ה כתב המוסיף במצות כגון שעושה ה' טוטפות חייב מלקות ואולי אפי' להרשב"א שכתב דהמבטל מצות עשה עובר על בל תגרע אפשר אפ"ה אינו לוקה והוא כמ"ש תוס' מס' יבמות דף ע"ז ד"ה מחלל דחייבי עשה עיי"ש:
ועון אינו נמחק דאי איכא רובה עונות מחשב בהדי ובזה יובן דברי רש"י בפ' דברים ודי זהב ופרש"י דקאי על מעשה עגל וקשה למה כתב זה בסוף הלא זה חטא ראשון ולדברי רבא ניחא דהא מעביר ראשון ראשון רק דאח"כ כשנתרבה החטאים מחשיב בהדי כן שמעתי מאחד מתלמידים עוד נראה דידוע דבמעשה עגל אמר משה רע"ה לי צוויתי ולא להם דכתיב לא יהיה לך אמנם בחצרות שאמרו כולנו קדישים כולנו שמענו מהר סיני א"כ חזר וניער מעשה העגל לכך כתיב זה בסוף:
דף יז:
עשה להם סמניות כאכין ורקין שבתורה והן נונין הפוכין נראה דבא לרמז כמו נונין פ' בהעלותך דכתיב דסעו מהר ד' ואיתא כתינק הבורח מבית הספר וכתב הכלי יקר כי נון הוא דג בלשון תרגום ודגים שבים פותחין פיהם לקבל טיפה של מטר אף שהם במים אבל המה בורחים מבית הספר לכן היפוך הנון שהוא דג ולקמן איתא דתורה וג"ח נתקרע גז"ד א"כ רמז בזה כשהם כנון הפוכה שאינם עוסקים בתורה ובג"ח עיי' שלהי מסכת שבת מאן דבחמשה בשבת יהיה גבר ג"ח משום דאיברי דגים וא"כ כשהמה דוגמת נון הפוכה הוא גז"ד בתוקפו:
שם בתחילה אמת ולבסוף ורב חסד וקשה א"כ למה כתב רב חסד בתחילה ונראה דרוב העולם צריכין חסד ודרך הכתיב מה שהוא רוב נקט קידם כדאיתא לעיל דף ח' רש"י ד"ה אלא לר"א דאמר רובה בניסן ומעוטא באדר איפכא הוה למיכתב:
שם כאן בעבירות שבין אדם למקום וכו' ור"ע אמר כאן קודם גז"ד ובמסכת נדה דף ע' הקשו תוס' דמסכת ברכות איתא דנושא פנים דכתיב ואכלת ושבעת והן מברכין על כזית וכביצה ונראה דכולהו חדא נינהו דשל"ה הקשה באמת למה מברכין על בזית הלא כתיב ושבעת ותירץ דמסתפקין עצמן בכזית וכשאוכלין כזית שבעים והנה אם אדם מסתפק עצמו בדבר מועט בודאי אינו להוט אחר גזל וכה"ג משאר עבירות שבין אדם לחבירו וא"כ האי דברכות הוא בעצמו תירץ הש"ס דהכא במסכת ר"ה כאן שבעבירות שבין אדם למקום וכו' שהקב"ה נושא פנים אם הם נזהרים בעבירות שבין אדם לחבירו וכיון שנזהר מגזל ובה"ג ממילא הוא קודם גז"ד דאיתא לא נחתם גז"ד רק על הגזל וא"כ לפי"ז גם הא דאמר ר"ע כאן קודם גז"ד הוא ענין אחד דכיון דעדיין לא נחתם גז"ד א"כ ע"כ הם נזהרים על הגזל ולכך הקב"ה נושא פנים ובזה מפרש א"א הרב מ' מנדל דייטש זלה"ה הא דכתיב גם כי תרבו תפילה אננו שומע ידכם דמים מלאו דאיתא בילקוט כתיב שומע תפילה עדיך וכתיב סכותה בענן תפילה ותירץ באן קודם ג"ד כאן לאחר גז"ד וא"כ כוונת הכתוב גם כי תרבו תפילה איננו שומע והטעם כי ידכם דמים מלאו דהיינו גזל ולא נחתם גז"ד רק על הגזל ושוב נתקיים סכותה בענן מעבור תפילה ע"כ והנה במסכת ברכות יליף ר"א מהאי קרא כי תרבו תפילה דתפילה גדולה מקרבנות ומפרשים הקשו הלא איתא דתפלות נגד קרבנות תיקנו משמע שהמה שווים ונראה דהנה בס' עוללת אפרים כתב דיש סברא לומר דתפילה עדיפא מקרבן מאחר שהוא מטריח בגופו ובם יש סברא שקרבן עדיפא כמ"ש הרמב"ם במ"נ שבקרבנות יש פרנסה לכהנים שעוסקים בתורה מלבד שיש בהם ענינם אחרים ואיתא דר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי א"כ כיון שיש פרנסה ג"כ לעניים וגם מטריחם בגופו שפיר הוא עדיפא מקרבנות:
דף יח.
בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וב"ח וראיתי בשם. הגאון ר' משה לבוב זלה"ה דהיינו תורה דרבים דעדיפא מקרבנות דתורה דיחיד איתא ריש מגילה דמה עבודה שהיא חמורה מבטלין ת"ת לא כ"ש ובזה מפרש הגאון הנ"ל דברי המדרש ש"ט אורי זו תורה וישעי זו מלכות לא אירע בימי רע אפי' נחתם גז"ד לרעה וכו' דהרשב"א כתב דעלך הוא כרבים הכוונה דמה שהמלך עושה ונוהג כל העם במשכים אחריו ואם המלך עוסק בתורה גם שאר העם עוסקים וא"כ יתכן דברי המדרש אורי זו תורה וישעי זה מלכות וממילא היא ת"ת דרבים א"כ נתקרע גז"ד כמ"ש בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל בתורה וגם בגמ"ח שעל ידו גם שאר העם עוסקים בתורה ואין לנו ג"ח יותר מזה שמזכה רבים כמו דאיתא שילהי סוכה תורת חסד ללמדה זה תורת חסד:
דף כא:
ביקש קהלת לדון וכו' שלא בעדים וכו' וזקני הרב מ' מרדכי דייטש זלה"ה בעה"מ ס' מור דרור מפרש בזה הפסוק ויתר שהי' קהלת חכם וכו' הרישא נתן טעם על סיפא דיש ליתן טעם מדוע לא ניתן רשות לשלמה לדון ע"פ אומדנא ועיי' ח"מ ונראה דאיתא מסכת סנהדרין דף ה' ע"ב דלרב לא ניתן רשות להתיר בכורות דרב בקי טפי במומי ושרי מומא דלא ידעי אינשי והמרי כה"ג שרי רב ואתי' למשרי מום עובר וא"כ כוונת הפסוק ויתר שהיה קהלת חכם ורצה לדון שלא בעדים יצתה ב"ק וכו' מטעם הנ"ל שהוא חכם ביותר פן ידמו שאר אנשים להיות כמותי והוא בחכמתו הגדולה היה בכוחו לבא על האמת:
דף כב.
המשחק בקובי' ופרש"י דנחשדו בשביל חימוד ממון והקשה בס' ט"א הא הילכתא כאביי בסנהדרין דלא בעינן רשע דחמס ונראה דרש"י סובר כהפוסקים הביאו רמ"א ח"מ סימן ל"ד סעיף ג' דבדבר דבריהם בעינן שעבר משום ח"מ עיי"ש והני פסולים דחשוב מתני' הוא מדרבנן וכ"כ תוס' מסכת ב"מ דע"ב לחד תירוצא דשטר שיש בו ריבת גובה קרן אף שעדים עוברין על לא תשימון נשך דמיירי בריבת דרבנן דלא מיפסלו משום דאין מרוויחן כלום לכן כתב רש"י משום לתא דחמס גם שם בס' הנ"ל בד"ה ומשחק הקשה בסוגי' דסנהדרין על צריכותא דלא אזלי רק לרמי ב"ח והנה הר"ן בחידושיו כתב דרב ששת סובר כמ"ד מפריחי יונים הוא אר"א:
דף כב:
מספיקא לא מחללינן שבתא קמ"ל הקשה מהרש"א דאכתי קשה להאי תירוצא דר"נ סהדא אחרינא הוה בהדי וכו' ונראה דלכאורה קשה מאי מקשי הש"ס מאי למימרא הא בתוספתא איתא שם אם אין מכירין אותו משלחין אחר עמו אפי' בשבת מעשה בר' נהוראי וכו' א"כ מאי הקשה מאי למימרא דאי מרישא ה"א דוקא איסור ברבנן כמו משלחין עמו דתחומין דרבנן קמ"ל מעשה דר' נהוראי שהלך בשבת אף דלא ר"מ שמו אלא ר"נ כדאיתא בפ"ב דערובין ושם במסכת עירובין דף ל"ה מסיק דר"מ סובר תחומין דאורייתא א"כ טובא קמ"ל דאפי' איסור ד"ת מחללין עליו בשבת ונראה דקושי' הש"ס הוא לר' ירמיה שם במסכת עירובין דמוקי הא דאמר ר"מ ס' עירוב חמור גמל ב"ב כיתי עדים אחת אומר מבע"י וכו' וכתבו תוס' ומהרש"א שם דלרב ירמיה שוב אין הכרח לומר דר"מ סובר תחומין ד"ת דאפי' אי תחומין דרבנן לא הוי עירוב כיון דאיכא כת דמפקע מחזקה ובזה מתורץ קושי' מהרש"א דהך שנוי' דמשני סהדי אחרינא הוה בהדי סובר כתירץ א' במסכת עירובין דר"מ ס' תחומין ד"ת ולא קשה מאי למימרא דטובא קמ"ל דמרישא דתוספתא דקתני משלחין עמו אפי' בשבת ה"א דוקא תחומין דרבנן ומעשה דר' נהוראי קמ"ל דאפי' איסור דאורייתא דהא ר"מ סובר תחומין דאורייתא ור' נהוראי הוא ר"מ: שם כי אתא עולא וכו' עיי' בט"א שהעלה דבאיתחזק איסורא אין ע"א נאמן אפי' במילתא דעבידא לגלוי' וכ"כ מ"ו בנב"י חא"ה סימן כ"ח ויש לדקדק מהירושלמי הביאו תוס' יו"ט ריש פ"ג מסכת יומא הרואה אומר ברקאי וכתב ירושלמי אף דעד אחד הוא מ"מ נאמן דעבידא לגלוי אף דשם איתחזק אסירא דיוה"כ ועיין ב"ש סימן ק"ך ס"ק ה' והריב"ש סי' קנ"ה כתב וז"ל הודעה לגולה שקידשו ב"ד את החודש הרי הוא כשאר אסורים שע"א נאמן ולא היינו צריכין לטעם העשוי לגלות אלא מפני שחכמים תקנו שלוחים מפני קלקול הכותיים וגם שבזה תיקנו מועדות היה אפשר לומר שנאמין שליח ב"ד ולא נאמין לע"א ולזה אמרו שא"צ לזה אלא כל אחד נאמן משום שהוא דבר העשוי לגלות עיי"ש:
דף כד.
אבל מצטרפין עיי' בט"א שהקשה לתירוץ א' של תוס' מסכת ב"ב דף מ"א שכתבו דב"ש סובר כר"י דבד"מ תתקיים העדות בשאר והלא תוס' כתבו במסכת מכות דלכך בד"מ תתקיים עדות בשאר משום דבד"מ מהני ע"א לשבועה א"כ בקידוש החודש דלא שייך שביעה למה מצטרפין דכיון דע"א פסול ונמצא אחד מהם פסול בטל עדות ולי נראה דהך תירץ של תוס' במסכת ב"ב סברי כשיטות רש"י במסכת מכות דדוקא בד"נ הוא דבטלה עדותן דכתיב ושפטו העדה וכו' וממילא ד"מ וקידש החודש שווין ושיטת תוס' שכתבו דלכך בד"מ תתקיים עדות בשאר משום דע"א קם לשבועה סוברים כמ"ש תוס' סנהדרין דל"א דהא דנמצא א' קרוב אי פסיל עדותן בטלה דוקא כי מסייע בהדדי אבל הכי דמכחשי לא:
שם גמ' מ"ט אימר כוביתא דעובה בעלמא חזי הט"א הקשה דמשמע מכאן דעדים אף שלא נתכוונו להעיד בשעת ראי' מ"מ יכולין להעיד ובפ"ג דכריתות אמר אביי מודה ר"מ וכו' דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות וכתבו התוס' שם דמכאן דן ר' דאם לא נתכוונו בשעת ראיית המעשה להעיד אין בעדותן כלום עיי"ש הנה בס' ב"ש אחרון סי' כ"ב כתב דלפמ"ש הש"ך ח"מ סימן ל"ו סק"א דאף דאין עדים צריכין כוונה מ"מ אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול ומכשירין העדות מחמת שהקרוב לא נתכוון להעיד צריכים הכשרים להתכוון להעיד וא"כ יש לאוקמי האי דכריתות שהיו גם קרובים אצל העדות דאז צריכים הכשרים להתכוון לעדות אמנם א"א הרב מ' מנדל דייטש זלה"ה הקשה ממסכת שבועות דף ל' דהקשה הש"ס אלא כת הראשונה וכו' הא קיימי שני' ומאי קושיא דלמא יאמרו כת ב' לא נתכוונו לעדות:
דף כו.
אין עד נעשה דיין במרדכי במסכת סנהדרין סימן תרצ"ג כתב הטעם בשם השר מקוצי דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה אפי' בב"ד אחרת שהרי נתבטל עדותן בב"ד כשר שהם עצמן היו דיינים מאחר שהוזמו איגלאי מילתא למפרע דפסולים הוו ואפי' למ"ד דמכאן ולהבא הוא נפסל נראה דמאותו עדות עצמו הוא נפסל למפרע ע"כ ואולי כוונתו דאין עדים נעשים זוממין עד שיוגמר הדין וכאן הדין בטל:
דף כח:
הרי עובר על בל תוסיף והקשו תוס' שילהי עירובין דליתא מעשה דמתן דמים וידחא ל"ת דבל תוסיף ותירץ בס' ט"א דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אף דל"ת הוא חוץ למקדש ולדידי קשה לי דא"כ קשה קושית התוס' במסכת יבמות דף ה' ע"ב ד"ה וכולהי שהקשה איך יליף הש"ס דעשה דוחה ל"ת מכלאים בציצת דשאני כלאים דהותר מכללו אצל בגדי כהונה ותירצו דהתם כמי משום דעשה דב"כ דוחה ל"ת דכלאים וקשה הא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וע"כ צ"ל דהתם הוי הל"ת חוץ המקדש עוד כתב דלכך אין עשה דמתן דמים דוחה ל"ת דבל תוסיף משום דעשה זו הוי קיל דאיתא בשאלה וקשה לי א"כ נזיר שנטמא שמגלח ראשו וזקנו ביום ז' משום דעשה דוחה ל"ת וקשה הלא הוא קיל דישנו בשאלה ולמה תדחה לאו דהקפה והשחתה וחכם א' הישב לי דשאני הקפה דאינו שוה בכל דאינו נוהג בנשים:
דף כט.
כל הברכות אע"פ שיצא מוציא בס' ט"א דייק מדברי רש"י שכתב במסכת ברכות בעובדא דשמעון בן שטח דאי אכל כזית הוא מוציא שאר אף שהמה אכלו כדי שביעה ש"מ דהא מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא מי שמחויב הוא רק מדרבנן ע"כ וכבר כתב הרא"ש פ"ג במסכת ברכות סימן י"ג דלכך מי שאכל כזית יוכל להוציא אחרים אף שאכלו כדי שביעה דכל ישראל עריבן זב"ז. אבל אשה אינה בכלל ערבות יעויי"ש. ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה המחבר דאנדרוגניס למה אינו מוציא את שאינו מינו הלא ספק דרבנן לקולא ולהנ"ל ניחא דהא דאינו מחויב בדבר אינו מוציא המחויב הוא מד"ת ובאוכל כזית מוציא מטעם ערבות אבל אנדרוגניס שהוא ספק נקיבה ונשים אינם בכלל ערבות:
דף ל:
תוס' ד"ה ונתקלקלו בס' ט"א הקשה על הא דכתבו תוס' דעשה דעליה השלם אינו רק בהקטרה מסוגי' דפסחים דף נ"ט דמוקי ר ח בחטאת עוף דאין למזבח אלא דמה וקשה מ"ט דת"ק וכבר הרגישו בזה תוס' מסכת מנחות דף נ"ט וכתבו דגזרינן אטו הקטרה:
שם לא אמרו שירה וכו' עיי' תוס' ישינים מסכת יומא דל"ג:
דף לד.
אי לאו ג"ש וכו' בתשובת רא"ם סי' מ"ב כתב בשם רבינו י"ט אשבילי דהא דאמר הש"ס אי לאו ג"ש וכו' לאו למימר דהוה מייתי כולהי מהקישא אלא ה"ק אי לאו הוי צריכנא לג"ש כלומר למידרש את האמור של זב"ז שפיר ילפינן אידך דשופר ופשוטות בהיקש אבל משום דבעינן למילף ליתן האמור שזב"ז אכן צריכין ע"כ לגז"ש וכיון דבהא צריכין לגז"ש שבקינן ההיקש לגמרי ומייתין כולהי מילתא מגז"ש והאריך שם דמהיקש לא אתא ליתן זב"ז וכתב שם ר' משה אלשקר דאין ענין זה דומה להאי אי גז"ש עדיף: