אור ברסלב

אהל דוד מסכתות שונות· רבי דוד דייטש

פסחים

שבת

דף ב.

ד"ה אור וכו' דהא אמר שיאור ישרף ופירש ר"ת וכו' והקשה מ"ו בצל"ח דלמה לא הוכיחו זה מהא דאיתא לקמן דף מ"ח במשנה שיאור ישרף והאוכלו פטור ואם פטור על אכילה כ"ש שאינו עובר על בל יראה ובל ימצא ואפ"ה ישרף ולא היו צריכים להקדים דברי ר"ת ונראה לתרץ דהנה הרי"ף פסק דנוקשה אינו אסור מד"ת וכתב הרמב"ן דפסק כסתם מתני' דשיאור ישרף והאוכלו פטור דהאי סתמא עדיפא מהאי סתמא דריש אלו עוברין דסתמא דבתרא עדיף והקשה מ"ו בצל"ח (והוא בדפי הספ' דף ס"ג ע"ב) מנ"ל דהך מתני' דשיאור פליג על מהני' דריש א"ע דילמא הך מתני' דשיאור ישרף אתי' כר' יצחק דס"ל רפ"ג דמכות דאין מלקות בחייבי כריתות ואף דבשיאור ליכא כרת מ"מ שוב לא ניתן אזהרת חמץ למלקות רק לאזהרת כרת והרי זה דומה כמו מחמר אחר בהמתו בשבת ואף דעל שביתת בהמה ליכא מיתת ב"ד מ"מ אינו לוקה דעיקר לאו של שבת לא ניתן לאזהרת מלקות רק לאזהרת מיתה כמו כן בחמץ כיון שיש בלאו זה חמץ גמיר שהוא בכרת שוב לא ניתן לאו זה למלקות כמו מחמר ונקט שיאור לרבותא דאף דאינו בכרת אפ"ה אינה לוקה ותירץ דלר' יצחק לא שיך לומר דלאו ניתן לאזהרת כרת דלכרת לא בעי אזהרה כמו פסח ומילה ומיתת ב"ד שאני דא"א לחייבו מיתה בלא אזהרה ע"כ, והנה קשה לי הלא רש"י במס' יבמות דף נ"ה ע"א ד"ה לכרת ניתנה כתב רש"י וזה לשונו דאי אתרו בו למלקות אינו לוקה דלאו שניתן לאזהרת כרת הוא וכו' דלא הוה לי' לענשו כרת אא"כ הזהיר הלכך אזהרת לאו למלקות ניתנה ע"כ הרי דלרב יצחק הוא משום דלאו שניתן לאזהרת כרת הוא אמנם אולי הרמב"ן לא ס"ל סברת רש"י ביבמות דף נ"ה רק טעמי' דר' יצחק משום דיצאה כרת באחותו לדונה בכרת לחוד ואם כן מיושב דברי תוספות דתוספות סברי כשיטת רש"י במס' יבמות דף נ"ה דלרב יצחק דאין מלקות בחייבי כריתות הוא משום דלאו ניתן לאזהרת כרת (וכ"כ הרב המחירי בפ"ק דמגילה) וא"כ בלא דברי ר"ת ליכא להוכיח ממתני' דשיאור ישרף דה"א דאסור מד"ת וגם עובר על ב"י ואפ"ה האוכלו פטור דלאו לא ניתן לאזהרת מלקות רק לאזהרת כרת וכר' יצחק לכן הקדימו דברי ר"ת דבנוקשה ליכא ב"י א"כ ממילא מוכח ממתני' דשיאור ישרף דאף דאינו עובר על בל יראה אפ"ה צריך לבער וחכם א' אמר לי דכוונת רש"י ביבמות דאזהרה בא לקרבן ובעיני הוא רחוק להעמיד זה בכוונת רש"י מ"מ ממילא רווחא שמעתתי' דלפמ"ש תוס' יבמות דף ט' ע"א ד"ה מה דלרבי דיליף מג"ש דעלי' לא חייב קרבן רק היכא דאיכא לאו א"כ לולי שהקדימו דברי ר"ת ליכא ראי' ממתני' דשיאור ישרף דה"א דאסור מד"ת וגם עובר על בל יראה ואפ"ה האוכלו פטור דלאו לא ניתן לאזהרת מלקות רק לאזהרת קרבן דאי ליכא לאו לא מחייב קרבן ואתי' מתני' כר"י ולכך הקדימו דברי ר"ת וכהנ"ל:

והנה לשיטת רש"י ביבמות דף נ"ה שכתב דלר"י לא לקי על חייבי כריתות דהוא לאו שניתן לאזהרת כרת (ועיין לח"מ פי"ח ה' סנהדרין הלכה ב' מ"ש בשם ספר המצות) א"כ ר"מ דאמר לקמן והאוכלו בארבעים לא ס"ל כר' יצחק מיושב מה שהקשו תוס' מס' שבועות דף ל"א ע"ב ד"ה מההיא ולהנ"ל ניחא דאין לומר דטעמי' דר"מ דיליף שבועת פקדון משבועת העדות בק"ו דכיון דלא ס"ל כרב יצחק ע"כ ס"ל דאין עונשין מן הדין כדמוכח ברפ"ג דמס' מכות כאשר יראה המעיין בסוגי' דשם וא"כ א"א לחייב קרבן מק"ו דזה ג"כ בכלל דאין עונשין מן הדין כדאיתא בתוספתא מס' שבועת פ"ג וזה לשון התוספתא שבועה מפי עצמו מניין ת"ל כי החטא דברי ר"ש ריב"ב אומר ק"ו מה אם נדרים שאין חייבים עליהם מפי אחרים חייב עליהם מפי עצמו שבועת עדות שחייב עליהם מפי אחרים אינו דין שחייב מפי עצמו אר"א כמתי לפני ריב"ב וכי עונשין מן מהדין הרי דגם לענין דחייב קרבן לא מחייבינן מק"ו דזה ג"כ בכלל אין עונשין מן הדין ומזה התוספתא קשה לי על הריטב"א בחדושיו למס' מכות דף י"ד שכתב דבקרבן עונשין מן הדין וגם קשה על הריטב"א מסוג' דסנהדרין דף נ"ד מ"א מה אח אביו דקורבא דאביו חייב ב' אביו לא כ"ש וכו' אין עונשין מן הדין ושם לקרבן איירי דאטו בתרי קטלא קטלינן ואולי מוקי הריטב"א סוגי' דסנהדרין לענין מלקות וכמ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין ובזה יש לפרש דברי הש"ס במס שבת דף צ"ג כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי והקשה הרי הלא לא שב מידיעתו ולולי דברי רש"י ורשב"ם י"ל דרב ששת מוקי להברייתא כמ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין והזיד על הכלי בזדון לאו ושגג בכרת וס"ל כרב יוחנן במס' שבת דף ס"ט כיון ששגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו חייב קרבן וחייב קרבן על האוכלין וחייב מלקות על הכלי ופריך והא ואף קתני כמו שפרש"י דמשמע שני חיובין שוין:

בא"ד ונזיר וכו' והקשה מהרש"א הלא מעיקרא לא קשה להו רק מאיסורי הנאה ומה קשה להו מנזיר שמותר בהנאה ונראה דכוונתם דלקמן דף כ"ג מקשה הש"ס והרי תרומה ותנן מערבין לנזיר ביין וכתבו תוס' שם דלמ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתן לא מוכח א"כ יותר הוה להש"ס להוכיח דנזיר מותר בהנאה מדלא בעי בדיקה לכן הוצרכו תוס' לומר:

עי"ל לפי מה שממעתי אומרים דב"ש דס"ל ריש ביצה חמץ בכותבת ולא ס"ל חד בשאור וחד בחמץ וצריכי ממינא ת"ל כר"י דחמץ מותר בהנאה דהרי תלתא לך כתיב כדאי' לקמן דף כ"ג רק מ"ד דחמץ אסור בהנאה ס"ל חד בשאור וחד בחמץ וצריכי והרי ב"ש לא ה"ל הך (ומ"ו בצל"ח דף נ"ט סותר זה) וא"כ קושי' תוס' קאי לב"ש דאיהו ס"ל שתי שורת במרתף ש"מ דבעי בדיקה לחמץ שפיר קשה להו מ"ש מנזיר דהרי אידי ואידי מותר בהנאה:

בא"ד ואיכא למ"ד כמי התם דכ"ש חמץ דגן גמור ע"י תערובת וכו' ודבר תמוה דזה שפת יתר ומה ענין להוכחת רשב"א ונראה בדרך פלפל דמהרש"א כתב לפרש דברי תוס' שכתבו אבל בנוקשה דליכא רק חד קרא אפי' ר"י מודה דה"א דלכך קאמר ישרף דאינו עומד רק לשרוף כיון דאסור מהיום ולעולם דלר"י אף לאחר זמנו אסור לכך דבנוקשה דליכא רק חד קרא מודה ר"י והנה הפ"י הקשה דלמה לי קרא על חמץ שאסור למה לא נילף מק"ו מנותר דאינו בבל יראה ואסור כ"ש חמץ ותירץ דאיצטריך למלקות דאין עונשין מן הדין וכמו כן מקשים דלמה לי קרא על חמץ תיפק דכתיב לא תאכל כל תעבה כל שתעבתי לך היא בבל תאכל והרי גם חמץ הוא תועבה שעבר על ב"י ואפי' על לפני זמנו לשיטת רש"י במס' ב"ק דמשש שעות ולמעלה עובר על ב"י ואפי' לשאר פוסקים מ"מ הוא תעבה בשביל עשה דתשביתו (אם לא שיש לחלק דלא שייך תעבה רק מה שנאסר בלאו וסברא זו דלא שייך ל"ת כל תועבה באיסור עשה כתב לי מ"ו הגאון נב"י על הקושי' דל"ל קרא בחמץ לאיסור אכילה ת"ל מלא תאכל כל תועבה ודו"ק) אמנם גם על זה תירץ מבואר דלא הוה לקי דלא תאכל כל תעבה הוא לאו שבכללות והנה הכ"מ בריש ה' טומאת המת הביא דברי רמב"ם דלכך לקי האוכל בשר בחלב אף שאין הלאו מפורש דהוא ק"ו מבישל והקשה הכ"מ הלא אין מזהירן מן הדין ותירץ דבב"ח כיון שאסור בשולו הוה בכלל לא תאכל כל תעבה והקשה בס' צרור החיים לא' מחכמי צפת תוב"ב הלא מלא תאכל כל תעבה לא לילקי דהוה לאו שבכללו' כמ"ש הרא"ם פ' משפטים ומתרץ דלעולם דאיסורו הוא מלא תאכל כל תעבה ובלא ק"ו לא הוה לקי דהוא לאו שבכללות אבל הק"ו אהני לו ליענש בדרך גלוי מקרא דלא תאכל כ"ת וכיון דאיכא גלוי מילתא דקרא דלא תאכל אהני לן ק"ו ע"כ וכה"ג שכתב הרמב"ם דהיכא דאיכא עשה עונשין מן הדין (ובזה מיושב מה שמקשים בסוגי' דחולין דף קט"ו ע"ב דמקשה ש"ס למה לי ג"ש ליתי כולהו מק"ו ומאי קושי' דאי הוה ילפינן אכילה מק"ו לא הוה לקי דאין עונשין מן הדין ולהנ"ל ניחא דכיון דאיכא ילפותא לאיסור אכילה מקרא דלא תאכל כ"ת רק דהוא לאו שבכללות שוב אהני ק"ו למלקי כמ"ש הכ"מ ובזה מתורץ דברי תוש' דאי לאו שכתבו ואיכא מ"ד דחמץ דגן גמור ע"י תערובת חמיר מנוקשה ה"א דה"ט דשיאור ישרף כמ"ש מהרש"א דעומד לשריפה אף דליכא רק חד קרא הוא אמינא דעל חמץ גמור לא צריך קרא דהוא ק"ו מנותר וגם על לפני זמנו לשיטת רש"י במס' ב"ק וגם מ"ו בנ"ב העלה דמשש שעות ולמעלה עובר בב"י ואי דאין עונשין מן הדין ז"א כיון דכבר אסור מלא תאכל כ"ת אהני ק"ו למילקי והוה מוקמינן קרא על נוקשה דליכא למילף מנותר דמה לנותר שהוא בכרת א"כ יש לנו תרי קראי על נוקשה וגם רבוי' דכל מחמצת דמרבינן נוקשה בריש אלו עוברין והוה מוקמינן חד על לפני זמנו וחד אתוך זמנו וחד על אחר זמנו ולכך ישרף דאינה עומד רק לשריפה כמ"ש מהרש"א ולזה כתבו תוס' דאיכא מ"ד דחמץ ע"י תערובת חמור מניקשה א"כ יש לאוקמי' קרא על חמץ עי"ת דזה ג"כ א"א למילף מנותר דחמץ ע"י תערובת ג"כ אינו בכרת ויש לנו לאוקמי' מנך קראי על חמץ ע"י תערובת ואין לנו לימוד על נוקשה שיהיה אסור אחר זמנו גם י"ל דהנה הקשיתי למה לי' לרב יודה לומר לקמן דף כ"ח מניין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שעובר בלא תעשה שנאמר לא יאכל חמץ הא שמעינן לרבי יודה דאמר סוף פ' כל שעה כל היכא דכתיב לאמר לאו אמור וכתבו תוס' בהנך דברים דאית בהו לאו מכלל עשה והלא באכילת חמץ יש לאו הבא מכלל עשה דתורה אמרה תשביתו דוקא וננראה כיון דבהך פרשה כולל הרבה מיני לאוין הבאים מכלל עשה וגם כי אם צלי אש למעוטי הרבה דברים ולאמר קאי אכל הפרשה הוא לאו שבכללות ואין לוקין וכדומה שהערני לזה חכם א' ור"י לא אמר לקמן רק הרי זה בלא תעשה ואולי באמת אין לוקין וכה"ג מצינו בלאו דבל תאחר דאין לוקין וכתב לאו ועשה (ודברי הכ"מ כבר הקשה המ"ל) וא"כ ג"כ לולי שהקדימו דאיכא מ"ד וכו' ה"א דמתני' אתי' כמ"ד לוקין על לאו שבכללות ולא איצטרך קרא על חמץ בין לפ"ז ות"ז כיון דקאי בעשה גם בת"ז והוא מוקמינן קראי על נוקשה ולכך ישרף דאינו עומד רק לשריפה לכך כתבו דאיכא מ"ד דחמץ עי"ת חמור וכו' ואית לן לאוקמי' על חמץ עי"ת ולא על נוקשה וש"ס סוף א"ע דמוקי ברייתא חייב כר"י הוא רק לענין לאמר: עוד נראה בכוונת תוס' דלקמן דף מ"ג דאי' שמעינן לר"מ נוקשה כ"ש חמץ גמור ע"י תערובת והקשה המ"ל דילמא קרא לא בא לרבות רק חמץ עי"ת דחמיר ומנ"ל נוקשה דקיל ונראה דר"מ לטעמי' אזיל דס"ל מעשר שני ממון גבוה וא"כ לא איצטרך לחם עוני למעט מעשר שני דבלא"ה אינו יוצא דגמרינן לחם לחה מחלה כדאי' לקמן וע"כ דאתא למעוטי עיסה שנילושה ביין ושמן והקשה הרמב"ן תיפק דאינו בא לידי חימוץ ותירץ דמיירי שיש גם מים ודעת תוס' דמי פירות עם מים הוא נוקשה א"כ מוכח דנוקשה הוא בכלל לא תאכל חמץ ואולי ר"מ באמת לא דריש כל ור"י דס"ל נוקשה דרבנן איהו לטעמי' אזיל דסובר מ"ש ממון הדיוט והנה הפ"י הקשה דלמה לי קרא על חמץ דאסור באכילה תיפק ק"ו מנותר דאינו בב"י ואסור באכילה כ"ש חמץ ותירץ דאין עונשין מן הדין והנה תוס' כתבו דלא אסר ר' יודה חמץ אחר הפסח רק חמץ גמור דאיכא ג' קראי אבל נוקשה אינו רק חד קרא והיה מקום לומר דמתני' דשיאור ישרף אתי' כרב יצחק דס"ל אין מלקות בחייבי כריתות ולא איצטרך קרא על חמץ תוך זמנו דתיפק מק"ו כיון דבלא"ה לא לקי ומוקמינן קרא על נוקשה וגם מהאי דלחם עוני פרט לעיסה שנלושה ביין וכו' ג"כ שמעינן דנוקשה וגם רבויי דכל מחמצת נוקים כמי על נוקשה הרי איכא ג' קראי על נוקשה והוה מוקמינן חד על תוך זמנו וחד על לפני זמנו וחד על אחר זמנו וא"כ אין ראיה מהאי דשיאור ישרף וכמ"ש מהרש"א דאינו עומד רק לשריפה כיון דאסור מהיום ולעולם ולכך כתבו תוס' דאיכא מ"ד דחמץ עי"ת חמיר מנוקשה א"כ מוקמינן חד קרא על חמץ עי"ת וליכא בנוקשה רק תרי קראי ואין לכו לימוד על נוקשה שיהיה אסור לאחר זמנו וכל זה הוא אם נימא דכוונת תוס' על הברייתא דשם איתא והאוכלו בארבעים:

ועל מה שכתבתי לעיל בשם צרור החיים היכא דאיכא גלוי מילתא אהני ק"ו למלקות הקשיתי על הא דשני שם בחולין דף קט"ו חורש בשור וחמור יוכיח הלא איכא למיפרך מה לחורש בשור וחמור שמותר באכילה לגמרי תאמר בב"ח נהי דמלא תאכל כל תעבה אינו לוקה אסור מיהת איכא ושוב תהני הק"ו:

דף טו.

תוס' ד"ה ול"ד הטומאה וכו' והקשה המהרש"א הלא אכתי הוא ולד הטומאה דרבנן דהא ר"מ סובר טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן ונראה דלקמן דף ט"ז כתבו תוס' בשם הרר יוסף א"י דס"ל לר"מ דיטמא דכתיב גבי משקין הוא הכשר ומשקה דמקבל טומאה נפקא מדדרוש ר"ע יטמא גבי חולין דשני עושה ג' ובחולין לכ"ע אין אוכל מטמא אוכל דהא רש"י כתב דר"מ סובר אוכל מטמא אוכל לכן כתבו תוס' דבחולין לכ"ע אין אוכל מטמא אוכל והש"ס באמת הקשה ר"ה ב"ח למה דכן מלטמא אחרים אקרי והבשר אשר יגע וכו' ועיין במהרש"א שכתב לקמן דאף אי שמואל מוקי יטמא היינו הכשר ומשקה דמקבל טומאה יליף מהא דשני עושה שלישי בחולין מ"מ השלישי אקרי טמא דקאמר קרא דאוכל מטמא משקה א"כ המשקין נטמאו ע"ש א"כ למה דכן מלטמא אחרים וע"כ איהו וגם שמואל דאמרו דכן מלטמא אחרים כא חשו להך קושי' אקרי כאן והבשר אשר יגע וא"כ מיושב קושית מהרש"א דרשב"ל סובר דאף דר"מ אמר ספק משקין לטמא אחרים טהור זה דוקא בחולין אבל בקדשים כיון דמשקין אקרי טמא כמ"ש מהרש"א ממילא מטמאה אחרים דאקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא, גם ראיתי לגדול א' שכתב דאף אי נוקי האי יטמא גבי משקין על הכשיר מ"מ משקין עצמן דמקבלין טומאה נוכל למילף מהא דאיתא בת"כ הביאו רש"י לקמן דף ל"ג ע"ב מכל האוכל הנאכל בבת אחת והיינו כביצה והאי יטמא אחרים וודאי מיירי במשקין דהא אין אוכל מטמא אוכל ובזה מתורץ קושית תוס' לקמן דף כ' ד"ה ובשעת שחיטה שהקשו מנ"ל לשמואל דתלושין מכשירן ולהנ"ל ניחא דאיהו מוקי יטמא על הכשר ומשקה דמקבל טומאה יליף מהא דת"כ וסובר כרבינא דמקרא מלא דיבר הכתוב אין אוכל מטמא אוכל אפי' בקדשים וגם שמואל לא חש להאי קושי' אקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא דהא איהו סובר דכן מלטמא אחרים והנה תירץ זה על קושית תוס' לא ידעתי אם ממני יצא דבר זה או ששמעתי מגדול הנ"ל רק דתוס' לשיטתם אזלי דכתבו לקמן דף ל"ג דהאי ת"כ אסמכתא בעלמא הוא:

דף טו:

אמר ר' ירמיה ועיין במהרש"א ומ"ו בצל"ח הקשה דאי ע"י עצים ולבונה יוכל לומר מדברי ר"ח סה"כ כגון משקין בשרץ ועצים במשקין ובשר בעצים ור"מ לטעמי' דסובר טומאת לטמא אחרים דרבנן ע"ש ואולי י"ל בכוונת רש"י דלרש"י היה קשה קושית התוס' מס' חולין דף ל"ו דלמה משקי בית מטבחיא דכן להוי כעצים ולבונה דמשוי חיבת הקודש כאוכל והיה נראה לרש"י דעצים ולבונה דמקבלי טומאה הוא מעלה דרבנן וכ"כ רש"י לקמן דף י"ט ד"ה אלמא ובמשקין בית מטבחיא לא גזרו ומ"ד דחיבות הקודש דאורייתא מוקי הא מטבחיא על דם וכשיטת הרמב"ם פ"א מהל' פסולי מוקדשים דדם קדשים אין מקבלין טומאה וכו' ובזה ניחא מה דפסיקא לרב ירמיה דלר"מ אפילו בקדשים משקין לטמא אחרים דרבנן דמתני' מיירי בקדשים וכ"כ הפ"י מדאיתא לא נמנעו הכהנים ולא אמר ישראל ש"מ דאיירי בקדשי קדשים הנאכלים בעזרה וא"כ המשקין היה ג"כ בעזרה ויש לדקדק דלמה ר"מ לא אמר משקין לטמא אחרים דרבנן רק בחולין ולא קדשים בעזרה דלהוי חיבות הקודש ולהנ"ל ניחא דרב ירמיה סובר אוכל מטמא אוכל וא"כ מתורץ דברי רש"י ומהרש"א דליכא למימר דמשקין נגעו בעצים ולבונה רק דר"מ סובר משקין לטמא אחרים דרבנן דאכתי קשה דיטמא אחרים מחמת חיבת הקודש וראוי' שיחושבו כאוכל כיון דרבינא סובר עצים ולבונה מד"ת מחמת חיבת הקודש ממילא גם משקין מטמאים מחמת חיבת הקודש דלא אשכחן דפליגי תנאי אי חיבת הקודש ד"ת או מדרבנן ע"כ:

דף יז.

עיין מה שהקשה מ"ו בצל"ח סי' צ"א על הרמב"ם פי' המשנה דאם הקושי' הוא על גוף שאלת חגי דלמה הוצרך לשאלתם על יין ושמן כלל כיון שהם טהורים לגמרי א"ם למה הוצרך להקדים אישתבש כהני ונראה דהוי אמינא דחגי שאל אם בקיאין בטהרת חולין וסובר כר"א דשני עושה שלישי בחולין לכן הקדים דאמר רב אישתבש כהני ובחולין בודאי אין ג עושה ד' ובזה י"ל ג"כ קושי' הפ"י דלמה לא הקשה הש"ס ג"כ על שמואל א"ש:

דף יח.

כתב מהרש"א הא דלא אמרינן דיו היכא דמיפרך ק"ו דוקא דאיכא קרא מפורש אבל היכא דליכא יתורא אמרינן דיו אף דמיפרך ק"ו וקשה לי מדברי מהרש"א בעצמו מסכת ב"ק דף כ"ה ע"ב שכתב לבסוף דהשתא ליכא למימר דיו דא"כ מיפרך ק"ו דלטומאת ערב לא איצטרך קרא דמג"ש ילפינן והלא שם ליכא יתורא דהך ג"ש דבגד ועור איצטרך לקלקלי וחבק וזנב הסוס במס' שבת דף ס"ו וגם מהר"ם לובלין שם במס' ב"ק שכתב דע"כ צ"ל דג"ש אתי' לטומאת ז' דטומאת ערב ידעינן מק"ו ע"ש וקשה הלא ג"ש אינו מיותר דאיצטרך לקלקלי וחבק כדאי' במסכת שבת דף ס"ו ע"א גם קשה לי על רשב"א הביאו שיטה מקובצת במסכת ב"ק על הא וכבסתם שכתב דמה דילפי' מת משרץ בג"ש כמאן דכתיבה דמי' אבל מה דילפי מק"ו אינו ככתוב ובכי האי לא אמרינן כל טומאת וכו' והקשה הראב"ד הלא שורש טומאת מפץ בשרץ מק"ו אתי' ותירץ כיון דבגד ועור דמת ושרץ מופנה ולג"ש אתי' לא אשכחן מידי דכתב בשרץ ולא במת ע"כ כמאן דכתבי דמי ואמר קרא וכבסתם (רשב"א) וקשה הלא ג"ש דבגד ועור איצטרך לג"ש דקלקלי וחבק ובשיטה מקובצת כתב שם דאיכא מאן דמפרש דרבא אמר דשרץ איכא למילף מק"ו דזב ואי דנימא דיו לאפוקי מטומאת ז' אמר קרא וכבסתם וכו' ובזה ניחא דברי הרמב"ם ריש ה' טומאת המת דיליף מת שמטמא במשא מק"ו דנבלה (וכמו כן במסכת שבת דף כ"ח דיליף עור בהמה טומאה שמטמא באהל רמת מק"ו מנוצה של עזים ולפי דברי תוס' שם ילפינן ג"כ מן שרצים ועיין בהרא"ש ריש ב"ק דמה דילפי במה הצד יהבינן הקל שבשניהם) וקשה נימא אהני ק"ו לטומאת ערב ואהני דיו שלא יטמא ז' ולהנ"ל ניחא דקרא דוכבסתם קאי גם על ק"ו:

דף יט.

כתב רש"י דר"י סובר אוכל מטמא אוכל והקשה בצל"ח א"כ איך פליג רבינא על ר"י שהוא תנא ונראה דרבינא סובר כר"א דסובר אין טומאה למשקין כל עיקר וכרב דאמר דכן ממש וא"כ קשה חדא הוא ל"ל דלגופה לא איצטרך דמהי תיפי שיטמא אחרים ואי לדיוקא שלא יטמא משקין הא אין טומאה למשקין כל עיקר אלא דבא להורות שלא יטמא אוכל אפי' בקדשים דלא נימא איקרא והבשר אשר יגע בכל טמא רק חכם א' הקשה מנ"ל דבא על אוכל דילמא על משקין אמנם דדיקינן כיוצא בו דמיירי באוכל דהרי וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא דדיקינן ואינה מטמא כיוצא בו דודאי דומי' דרישא זרע דהוא אוכל:

תוס' ד"ה לא ואמר ר"י הניחא כמ"ד וכו' ומפרש מהרש"א דכוונת הר"י דמנ"ל לרבינא אליבא דר"מ דאוכל מטמא משקה ונראה לתרץ דרבינא סובר דר"מ סובר כר"ע רבו דדריש יטמא גבי אוכל דב' עושה ג' מד"ת גבי חולין וא"כ מוכח דאוכל מטמא משקין כמ"ש תוס' לעיל דף ט"ז בשם הרר יוסף איש ירושלים תוב"ב דהא בחולין לכ"ע אין אוכל מטמא אוכל וע"כ היינו משקה והא דכתב רש"י דאוכל מטמא משקה מדכתיב טמא הוא רצה רש"י לתרץ לרב אסי דאמר במסכת סוטה דף ל' דר"מ לא סביר כר"ע דשני עושה שלישי בחולין ולרב אסי שפיר כתב רש"י דיליף דאוכל מטמא משקה מדכתיב טמא הוא דלגופי' לא איצטרך דמהי תיתי שיטמא אחרים ואי למעוטי שלא יטמא אפילו בקדשים דה"א דאיקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא וכו' זה אינו שהרי ר' אסי באמת סובר דאוכל מטמא אוכל בקדשים דהא רב אסי מוקי לעיל ביולד טומאה דרבנן ואב הטומאה דאורייתא וכדמוקי ר"י ומסיק רש"י לעיל דסובר ע"כ דבקדשים אוכל מטמא אוכל ורבינא דסובר מקרא מלא וכו' דאפילו בקדשים אין אוכל מטמא אוכל איהו סובר כסתמא דתלמודא במס' חולין דף ל"ג (וסתם גמרא הוא רבינא או ר"א) דפליג על רב אסי כמ"ש תוס' שם ד"ה הני מילי ור"מ סובר כר"ע דב' עושה ג' בחולין דמהאי דטעון ביאת מים מד"ס וכו' שאני דמודה ריע בטומאה דרבנן וא"כ מוכח דאוכל מטמא משקה מהא דדריש ר"ע יטמא גבי אוכל שיטמא אחרים וע"כ משקה דבחולין אין אוכל מטמא אוכל וע"כ משקה וכמ"ש תוס' בשם הרר יוסף איש ירושלים ורש"י רוצה לתרץ לרב אסי דאמר במה' סוטה דף ל' דר"א לא דריש כר"ע לכן כתב רש"י מדכתיב טמא הוא ורב אסי שוב סובר דבקדשים אוכל מטמא אוכל ובזה מיושב דברי מ"ו בצל"ח בשיטת ר"ח ס"ה סימן ס"ו כתב שם דאי ילפינן דמשקה מקבל טומאה מטמא הוא לא אקרי משקה טמא ע"ש וקשה א"כ מאי הקשה ש"ס לעיל דף ט"ז על שמואל דאמר דכן מלטמא אחרים אקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא דילמא יליף שמואל טומאת משקין מטמא הוא ולא אקרי טמא ובאמת ראיתי שהגאון מהרם ברבי זלה"ה הקשה כן בפשטות על הש"ס דילמא שמואל יליף טומאת משקין מטמא הוא אמנם יש לדחות כמ"ש מהרש"א לעיל דף ט"ז מדאמר קרא דאוכל מטמא א"כ נטמא משקין אף דלא כתב בהדי' טומאת משקין מ"מ אקרי טמא ע"כ א"כ ה"ה גבי טמא הוא אבל לשיטת מ"ו קשה ולפי הנ"ל יש מקום לתרץ בדרך פילפל דלעיל דף ט"ז איתא כי אזלת לקמי דר"פ ור"פ תלמידי דרבא הוי ואולי איהו סובר כרבינא משמי דרבא דאפי' בקדשים אין אוכל מטמא אוכל וליכא למילף טומאת משקין מטמא הוא דלגופי איצטרך שלא יטמא אוכל אחר אפילו בקדשים דלרבא נימא איקרא כאן והבשר אשר יגע בכל טמא:

בשיטה זו כתב אמ"ו בצל"ח סימן פ"א לפרש שיטת הראב"ד שפסק בפ"ד מהלכית ט"א שכל מי פירות מקבלים טומאה בתורת אוכל ולא בתורת משקין ונ"מ אם נגעו בשני לא נעשים ראשונים כדין כל הפוסל את התרומה מטמא להיות משקין: תחילה ובזה מיושב מה שהקשה בס' עצי אלמוגים סימן קכ"ח ס"ק ו' על הראבד מסוגי' דחולין דף ל"ג הא יצא דם וכו' והקשה דילמא מיירי שמטבל בשר במשקה שאינה מ"ז משקין ונעשה הבשר שני בשלומא להרמב"ם ניחא דמ"נ ב"ז משקין אפילו לא יצא דם אין נאכלין בידים מסואבת שהוכשרו ע"י טובל במשקה ושאר משקין אין מקבלין טומאה אבל להראבד יש לאוקמי שמטבל במשקין שאינן מ"ז מיני משקין דאין מכשירין ומקבלין טומאה לכך אם יצא דם אסור לאכול בידים מסואבת דהוכשרו ע"י דם ולשיטת מ"ו ניחא דכיון דאינן מקבלין טומאה רק מתורת אוכל ולא נעשו משקין ראשון ואפי' יצא דם לישתרי עוד ראיתי למ"ו בצל"ח בסימן ק"ח שהקשה על הא דמקשי הש"ס בפסחים דף י"ז מהא דאמר ר"י לכלים טמאים משום דהוי דשיל"מ דיוכל לטבול במקוה והנה בת"כ פ' שמיני משנה ה' איתא וכל המשקה אשר ישתה בכל כלי יטמא מלמד שהמשקה מטמא כלים דברי ר"י אלא דהוי להש"ס להביא האי דת"כ ונראה דוודאי לריב"ל דאמר ב"פ זה בורר דף כ' דבמה הוא בפרש א"כ ליכא למירמי ר"י אדר"י דהא דאמר ר"י בד"א שנטמאו מחמת משקין לא בא רק לפרש דברי ת"ק וקושית הש"ס הוא לר"י דאמר בספ"ג דסנהדרין דבמה לחלוק וכיון דקושית הש"ס הוא לר"י והמלחמות פירק כ"ש סימן ז' כתב דר"י סובר כר"ש והוא לחוד דאית לי' במסכת נדרים דשיל"מ ואמרו לו פליגי והראבן דף קמ"ג כתב דאמרו לו שם בנדרים הוא ר"י רק דהוא מפרש בענין אחר ע"כ:

דף כ.

האי בשר דאיתכשר במאי וכתב רש"י דהאי מצי למבעי אקרא ועיין במהרש"א ודבריו סתומים וראיתי בשם הגאון מהרם פישעלס זלה"ה דהיה מקום לתרץ קושית רש"י דהמקשה ידע דאיתכשר בחיבת קודש רק דקשה לי' קושי' ב' אימר דמהני חיבת קודש לאפסולי לגופי' וכו' וא"כ על קרא לא קשה דאולי אף דכתב והבשר אשר יגע בכל טמא וכו' אפ"ה לא מטמא אחרים והבשר לא יאכל דאיתכשר בחיבת קודש אבל על מתני' דקתני והבשר טמא ולא תני פסיל משמע דמטמא אחרים ושפיר מקשי הש"ס ולזה כתב מהרש"א דהא רש"י סובר חיבת קודש דרבנן ע"כ רק מדברי מהרש"א דף ט"ז יש קצת לפקפק:

דף כ:

תוס' ד"ה ובשעת שחיטה וכו' דהא ליכא רק חד קרא ולולי דברי תוס' נראה אף דשמואל סובר טומאת משקין מד"ת אולי טעמי' דשמואל דס"ל כר"ע דשני עושה שלישי וד"ת בחולין דדריש יטמא ליטמא אחרים גבי טומאת אוכלין והיינו כ שיטמאו משקין דגבי חולין אין אוכל מטמא אוכל וע"כ משקה כמ"ש תוס' לעיל דף ט"ז בשם הר"ר יוסף איש ירושלים תוב"ב וכמו שהקשה מהרש"א לעיל דף ט"ו וכיון דטומאת משקין לטומאת עצמן ידעינן מהא דשני עושה שלישי בחולין ממילא מוקי יטמא גבי משקין על הכשר והשתא דאיכא תרי קראי גבי הכשר מוקמינן חד אתלושין וחד על מחוברין:

ראיתי למ"ו בצל"ח שכתב סברא אחת הנידן חוץ מחזקת כשרות שלו יש לו עוד חזקה שלא נתחייב מיתה עד עכשיו ובסברא זו מיושב מה שמקשים תוס' במסכת חולין דף י"א ד"ה אתי מפרה וכו' אבל לקמן דיליף מעדים זוממין קשה ולהנ"ל ניחא דגם בזוממין איכא חזקה אחרת כנגדה דמוקמינן העדים אחזקייהו שהרי עד עתה לא נתחייבו מיתה ועיין שם תוס' ד"ה בגין והנה בנו הגאון מהר"ש לאנדוי הקשה על סברא זו מסוגי' דקדושת דף פ' סוקלין ושורפין על חזקות ואמאי סוקלין הלא איכא חזקה אחרת כנגדו שהרי עד עכשיו לא נתחייב מיתה ולי כראה דשאני חזקת קרובים דמיירי שם בסוגי' דקדושין דחזקת קרובים גלי קרא דאזלינן בתרה אף דאיכא חזקה אחרת כנגדה כמ"ש הרמב"ם פ"א מהל' אסורי ביאה וז"ל ראי' לדין זה עה שדכו התורה למכה אביו ומניין לנו שזה אביו אלא בחזקה הרי דגלי קרא דניזל בתר חזקת קרובים ושבקינן אידך חזקה חזקת הנידן שלא נתחייב מיתה עד עכשיו אבל במקום דלא גלי קרא קם הסברא הנ"ל ועיי' תוס' כתובת דף י"ט שאין כל חזקות שוות (ובתשובת שיבת ציון שאלה ע"ו הקשה שם הגאון מהרש"ל ג"כ אמנם לפי דעת התה"ד סימן ר"ז דהא דסוקלין ושורפין עה"ח היינו בחזקה דאתי מכח סברא דהוי כאנן סהדי א"כ לא קשה קושית מהר"ש וכן מוכח מתשו' מהרי"ק שורש ע"ב:

עוד דבר זה שייך לסוגי' דר"ח ס"ה בדף י"ח כתב מהרש"א הא דלא אמרינן דיו היכא דמיפרך ק"ו דוקא היכא דאיכא קרא מפורש אבל היכא דליכא יתורא אמרינן דיו אף דמיפרך ק"ו וקשה לי מדברי מהרש"א בעצמו מס' ב"ק דף כ"ה ע"ב שכתב לבסוף דהשתא ליכא למימר דיו דא"כ מיפרך ק"ו דלטומאת ערב לא איצטרך קרא דמג"ש ילפינן והלא שם ליכא יתורא דהך ג"ש דבגד ועור איצטרך לקלקלי וחבק תנב הסוס במס' שבת דף ס"ו וגם מהרם לובלין שם בב"ק שכתב דעכצ"ל דג"ש אתי' לטומאת ז' דטומאת ערב ידעינן מק"ו ע"ש וקשה הלא ג"ש אינו מיותר דאיצטרך לקלקלי וחבק כדאיתא במס' שבת דף ס"ו ע"א גם קשה לי על הרשב"א הביאו ש"מ במסכת ב"ק על הא וכבסתם שכתב דמה דילפינן מת משרץ בג"ש כמאן דכתיבה דמי' אבל מה דילפי מק"ו אינו ככתוב ובכי האי לא אמרינן כל טומאת וכו' והקשה הראבד הלא שורש טומאת מפץ מק"ו אתי' ותירץ כיון דבגד מעור דמת ושרץ מופנה ולג"ש אתי' לא אשכחין מידי דכתב בשרץ ולא במת ע"כ כמאן דכתבי דמי ואמר קרא וכבסתם וקשה הלא ג"ש דבגד ועור איצטרך לג"ש דקלקלי וחבק ובשיטה מקובצת כתב שם דאיכא מאן דמפרש דרבא אמר דשרץ איכא למילף מק"ו דזב ואי דנימא דיו לאפוקי מטומאת ז' אמר קרא וכבסתם וכו' ובזה ניחא דברי הרמב"ם ריש ה' ט"ה דיליף מת שמטמא במשא מק"ו דנבלה (וכמו כן במסכת שבת דף כ"ח דיליף עור בהמה טמאה שמטמאה באוהל המת מק"ו מנוצה של עזים ולפי דברי התוס' שם ילפינן ג"כ מן שרצים ועיין בהרא"ש ריש ב"ק דמה דילפי במה הצד יהבינן הקל שבשניהם) וקשה נימא אהני ק"ו לטומאת ערב ואהני דיו שלא יטמא ז' ולהנ"ל ניחא דקרא וכבסתם קאי גם על הק"ו:

דף כא.

אר"י המקדש מ"ו שעות ולמעלה וכו' ומקשים דלעיל דף ז' ברש"י ד"ה משש כתיב ג"כ רש"י בתחילת שש ולא סיים הוכחה כמו הכא שפי' רש"י דאל"כ פשיטא דאין מקדשין באסורי הנאה ומה שתירץ מ"ו בצל"ח ע"ש יש לדקדק כיון דהא דאמר ר"י הלכה כסתם משנה מסיק הש"ס דאמוראי נינהו אליבא דר"י מנ"ל לרש"י דלמא רב גידל דהכא שאמר משמי' דר"י סובר כמאן דלא ס"ל שר"י אמר הלכה כסתם משנה ע"כ נר זה לתרץ בדרך אחר דבעל המאור כתב דלר"ש מותר לפני זמנו אפי' לאכול וא"ע על תשביתו דבאכילה הוא משבית מעולם וא"כ לעיל לא יוכל רש"י לומר דאי בסוף ג' פשיטא דאין מקדשין בא"ה די"ל היא גופי' קמ"ל דלא נימא הלכה כר"ש דשרי לפני זמנו אפילו כשיטת הת"ה [וגם לשיטת התוס' אין לאסור בהנאה כיון דאינו רק עשה על אכילה] ואף דכבר שמעינן לרב דף כ"ט חמץ שלא בזמנו במינו אסור מ"מ מזה אין הכרע דסובר כר"י מ"ו שעות ולמעלה דהא בירושלמי איתא דלר"מ אין איסור חמץ מד"ת לפני זמנו רק שעה אחת קודם לילה וא"כ הא דאמר רב חמץ שלא במינו אסור מיירי אותו שעה אחת קודם לילה אבל על ר"י שפיר כתב רש"י דאז לאחר זמנו פשיטא וא"ל דקמ"ל דלא נימא הלכה כר"ש דזה כבר נשמע מהא דאמר ר"י דף ט"ו מחלוקת בשש אבל בשבע ד"ה שורפין מכלל דס"ל דבשבע מד"ת אסור וק"ל ובזה ניחא גם דברי רש"י דף י"ג ד"ה מזון ב"ס ולא ג' דערב פסח אסור לאכול ממנחה ולמעלה ורבים הקשו דהא אסור מד"ת ולרז"ה ניחא דלר"ש לפני זמנו אינו אסור מד"ת ובאכילה הוא משבית:

דף כג.

והרי תרומה והקשה תוס' הלא אין מערבין אלא לד"מ וכו' ונראה לתרץ דהנה מ"ו בצל"ח כתב דהא דהקשה והרי חדש ולא משני כדמשני בירושלמי דשאני חדש דקבע לו זמן לאיסורו משום דדברי ירושלמי הוא רק לרב יודא דיליף מאותו אתה משליך וכו' והיינו דומי' דטרפה שאסור לעולם וגם אסור לכל אדם אבל לר"מ דגמר מנבלה מדאיצטרך למשרי נבלה בהנאה מכלל דכל אסורים שבתורה א"ה במשמע א"כ משמעות המלה לא תאכל הוא איסר הנאה (ועיין תשובת מהרי"ל סימן קצ"ג שכן דעת הרב מייסטערליין) ומפרש שם הא דמקשה והרי אמה"ח הא לכלבו שרי היינו לכלב בן נח והרי הוא אסור בהנאה דלא תאכל א"ה במשמע ואסור אך לב"נ ומתורץ בזה מה שמקשים בשם הגאון מ' העשיל זצ"ל דילמא מיירי במפרכסת ולהנ"ל ניכא דהא אסור בהנאה לב"נ ומשני דאיתקש אמה"ח לדם וכיון דלישראל שרי לנכרי היאך אסור כן היא בתשו' מהרי"ל ע"ש בין שקבע לו ובין שלא קבע אסור לכל אדם והא דמקשי הש"ס והרי תרומה הוא לר"מ ע"ש וגם בל"ה דרך הש"ס להקשות מסתם מתני' על ר"מ ועיין לקמן דף ס"ג ת"ש ופי' רש"י והלא ס' מתני' ר"מ וא"כ מיושב מה שהקשו תוס' והלא אין מערבין אלא לדבר מצוה דהנה הב"י א"ח סימן תט"ו כתב בשם הרשב"א דהא דאין מערבין אלא לד"מ הוא דוקא שמערב בפת אבל אם מערב ברגליו יוכל לערב אפי' לדבר הרשות הואיל דעיקר עירב ברגל וה"ה לר"מ דס"ל במס' עירובין דף נ"א דעיקר עירב בפת יושל לערב בפת אפי' לדבר הרשות וכן מצאתי באבן עוזר וא"כ שפיר מקשה ש"ס ומה שהקשה האבן עוזר על הרשב"א מסוגי' דעירובין ואלא הא דאמר ר"י אין מערבין אלא לדבר מצוה ודלמא חכמים הוא ר"מ דס"ל עיקר עירב בפת נראה דהא בל"ה י"ל מאי הקשה ש"ס דילמא ר"י מוקי פלוגתא דרב יודא וחכמים אי מצות ליהנות ניתנו וע"כ דש"ס בעי לומר דרב יוסף יהי' ככ"ע אפי' כרבא א"כ בעי הש"ס לאוקמי מילתא דרב יוסף אף לרב חסדא דאמר במסכת עירובין דכ"א ע"ב דכ"ע סברי דעיקר עירוב ברגל ע"כ:

ד"ה והרי חדש וכו' ובירושלמי משני שאני חדש דקבע לו זמן לאסורו ומ"ו בצל"ח הקשה א"כ ר"ש דסובר חמץ לאחר זמנו מותר א"כ מנ"ל דת"ז אסור בהנאה ונראה דהירושלמי סובר כהאי מדרבנן לקמן דף כ"ד דיליף דחמץ אסור בהנאה מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא אם אין ענין לגופו וכו' רק אין זה מספיק דא"כ לא מקשי מחדש דשאני חמץ דגלי קרא לכן נראה דהרי לא מצינו במשנה או בברייתא דלר"ש חמץ אסור בהנאה ושמא סובר כריה"ג דסובר דשרי בהנאה רק רבא מוקי לקמן דף כ"ט מתני' כר"ש וקתני אסור בהנאה ואולי הירושלמי סובר כראב"י דמוקי שם מתני' כרב יודא ואף דראב"י הדר בי' כבר כתב הבה"מ דהנך סברוהו דמסכת חולין דף ד' סברי כס"ד דראב"י ובזה י"ל מה שהקשה תוס' במס' חולין דף ל"ח ע"ב ד"ה לדם ומה שתירצו דסוגי' קאי לחזקי' מקשים דאכתי קשה לתירץ א' של התוס' לעיל דף כ"ב דר"ש לא סבר כחזקי' ולהנ"ל י"ל דסוגי' דחולין סובר כהירושלמי דליכא למילף מנבלה רק דומי' דנבלה דאין לה היתר כלל אבל דם יש לו היתר אם בשלו דדם שבשלו אע"ע ולא צריך קרא על דם חולין ומוקי על דם פסולי המוקדשין:

תוס' ד"ה סרו וכו' ונראה דחזקי סובר כד"ח לקמן דף מ"א דסובר לוקין על לאו שבכללות וא"כ כיון דכתיב מכל אשר ועשה מגפן היין ל"ל למיכתב יין לא ישתה [ולקמן דף מ"א ע"ב סובר אביי דלוקין ב'] וה"א אם אין ענין לאכילה ת"ע להנאה לכך כתב נזרו שמותר בהנאה רק יש לדקדק דאיך ה"א דלאו יתירא בא שיהי' אסור בהנאה קשה ל"ל יתורא לכתוב לא יאכל בצירי אמנם ראיתי בשם הפ"י דלחזקי' דמפיק מלא יאכל אסור אפילו שכד"ה א"כ לא סגי' למכתוב לא יאכל דא"כ היה אסור אפילו שכד"ה גם ראיתי במפורשים שכתבו דאף להרמב"ם שפסק דאין לוקין על הנאה מ"מ לחזקי' דמפיק מלא יאכל מודה דלוקין על הנאה וא"כ אי הוי כתיב לא יאכל הוי מלקינן על הנאתו אבל אי ילפינן באם אינו ענין אין לוקין כמ"ש הלח"מ פ"ט מה' מ"א ובזה י"ל ג"כ מה שהקשה מהרש"ל לקמן דלמה לא יליף מדאיצטרך לכם גבי שרצים למשרי בהנאה ונראה דאיתא לקמן אכל פוטיתא לוקה ד' ופרש"י חד לאו בשרץ המים דכתיב בת"כ וחד לאו במשנה תורה וא"כ ה"א אם אינו ענין לאכילה ת"ע להנאה לכך כתיב לכם רק י"ל דהוי למכתב לא יאכל בצירי רק לפמ"ש הפ"י דהיכא דכתיב לא יאכל אסור אפי' שלכ"ה ניחא:

בשם נכדו מ' מנחם א"ש:

ולי נכדו נלפענ"ד לתרץ קושית התוס' הנ"ל דהנה יש לדקדק על הגמר דהקשה מפסוק מחרצנים עד זג לא יאכל דלמה לא הקשה הגמ' מפסוק הקודם ענבים להים ויבשים לא יאכל והנראה דהנה התוספת דף כ"ב ד"ה ורב שמעון הקשו ת"ל וא"ת תקשי לחזקי מדר"ש דס"ל דלא תאכלו איסור הנאה משמע מדאסר גיד הנשה בהכאה וי"ל כיון דסבר דאין בגידין בנותן טעם סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור דלא שייך בי' אכילה עכ"ל נמצינו למדין מדברי התוס' דבדבר דלא שייך ביה אכילה ואעפ"כ אסרה התורה א"כ ממילא בהנא' נמי אסור וכן צריכן אנו לומר לחזקי' דלא יקשי לדידי' מר"ש דסובר דג"ה אסור בהנאה והנה בנזיר אם אכל חרצן ג"כ לוקה והנה בגמ' שבועות אמרינן (דף כ"ב ע"ב) בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן וכו' או דלמא כיון דלא בעיני אכלי ליה אנשי וכו' יעיי"ש נמצא דחרצן אינו ראוי לאכילה ואעפ"כ אסרה התורה לנזיר וא"כ לפי סברת התוס' הנ"ל היה לנו לומר דאסור גם בהנאה והנה התוס' לקמן דף כ"ח ע"ב ד"ה וחד לפני זמנו כתבו דלכך אסור בהנאה לחזקי' לפני זמנו דכיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה אין לחלק ביניהם וא"כ גם כאן הי' לכו לומר דכיון דלא יאכל גבי חרצן הוא איסור הנאה א"כ כל איסורי נזיר יש לנו לומר דהם אסורים בהנאה וא"כ יש לומר דהגמ' רצה להקשות גם אליבא דחזק' דקשה לדידי קושית התוס' מר"ש וצריך לומר דכל היכא דאינו ראוי' לאכילה משמע ג"כ איסור הנאה וא"כ היה לנו לומר דגם חרצן בנזיר דאינו ראוי לאכילה היה לנו לומר דאסור בהכאה וממילא כל איסורי נזיר אסורין בהכאה ותנן מערבין לנזיר ביין והרי דמותר בהנאה וא"כ לכך מביא הגמרא הך פסוק דחרצנים דיקשה ג"כ לחזקי' וא"כ ממילא מתורץ קושית התוס' דגם לחזקי צריך קרא גבי נזיר להתיר בהנאה:

דף כד.

אם א"ע לאכילה דכתיב ושרפתם את הנותר הקשה המהרש"א הא איצטרך ללאו ומ"ו בצל"ח תירץ לשיטת הרמב"ם דסובר דהיכא דהוא בעשה נוכל הלאו למילף בק"ו א"כ גם כאן נוכל למילף הלאו בק"ו שיהיה אסור באכילה מהבשר אשר יגע בכל טמא דאינו בכרת ועובר בלאו כ"ש נותר שהוא בכרת וקשה לי למה נימא דקאי אשאר איסורים דאסור בהנאה נימא דקאי אנותר דאסור בהנאה ואי דכתיב ושרפת את הנותר ה"א בהדי' דקשריף לתהני מני' וכמ"ש מ"ו בעצמו לקמן:

דף כד:

אמר ר"א אמר ר"י כל אסורין שבתורה א"ל אלא כד"ה המ"ל כתב דיש לחקור אי במצות עשה אכילה שלכ"ה מקרי אכילה ועיי' בת"ח במסכת חולין דף ק"כ, ויש לכאורה להביא ראי' מסוגי' דפסחים דף נ"ט דלא מקרי אכילה דאיתא שם מחוסר כפורים בע"פ דחי עשה דהשלמה והיינו משום עשה דאכילת פסח והרי יוכל לאכול הפסח שלא כד"ה אמנם י"ל דת"ק סובר דאזהרת אכילת קדשים באכילת הגוף הוא מג"ש טומאתו טומאתו כדאיתא ר"פ אילו הן הלוקין וא"כ לא כתיב אכילה אצל אזהרה ואסור שלכ"ה וניהו דלא מחייב כרת רק באוכל כד"ה דכתיב והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים ונכרתה אבל גבי אזהרה לא כתיב אכילה ובזה מיושב דברי תוס' מסכת יומא דף כ"ט ד"ה אלא שהוכיחו דאם שחט אחר תמיד של בין הערבים הזבח כשר מדאמר הש"ס בפסחים דף ס"ג דטעמא דר"ש דפוטר בשאר זבחים אם שחטן ע"פ על החמץ משום דכתיב זבחי זבחיי תיפק לי דפסולין משום דנשחטין אחר תמיד של בה"ע ועל קרבן פסול אינו חייב עיי"ש והקשה המחנה ראובן והרי ר"ש אמר כל הזבחים בע"פ פטור והרי מחוסר כפורים יוכל להקריב קרבנו אחר התמיד ואפ"ה פוטר ר"ש ולהנ"ל ניחא דאכתי קשה אמאי צריך לומר טעמי' דר"ש בזמן דאיכא זבח וכו' ולמה לא אמר דר"ש יליף אזהרה לאכול קדשים בטומאת הגוף כתנא דבי ר"י ב"פ הערל דף ע"ג ואז גם גבי אזהרה כתיב אכילה וממילא גם מחוסר כפורים אסור להביא אחר תמיד שב"ה כיון דיוכל לקיים אכילת פסח שלא כד"ה וי"ל דתוס' סברי כמ"ש הת"ח בחולין דיוכל העשה לקיים באכילה שכד"ה ראיתי בספר יד המלך בפ"ה מ"ה יסודי תורה ה"ח שהקשה לאותן הסוברים בדעת רבינו דשלכד"ה ליכא איסור תורה א"כ מאי פריך הש"ס לעיל והרי דם וכו' ותנן מוכרין לגנין ולזבלין ומאי קושי' הלא הנאות זבל הוא שלכד"ה כמ"ש תוס' במסכת ע"ז דף מ"ג ד"ה אמרו ועוד דהנאת מכירה הוא שלכד"ה ויוכל להיות שמוכרין לנכרים ול"נ די"ל דקושית הש"ס קאי ללישנא קמא דר"י דאמר כל אסורין אין לוקין רק דרך אכילתן וכתב מ"ו בצל"ח בדפי הספר דף ס"ב דלהאי לישנא הוא דוקא איסורי אכילה אבל איסורי הנאה לוקין אפי' שלא כד"ה דהנאה מיהו איכא ובזה מיושב דברי הרא"ש בסוגי' דשולח אדם ירך שכתב דר"י סובר כחזקי והקשה המשנת דר"ע הא בירושלמי איתא אמר ר"א אמר ר"י ונראה דהנה המפרשים כתבו דהאיך יליף ר"א מנבלה דילמא ה"א דאותו קאי על כל אסורין דאסור בהנאה ואיצטרך נבלה לגופה דמותר בהנאה וכן הקשה מ"ו לעיל בצל"ח וי"ל דלגופי' לא איצטרך דמדאיצטרך ערופה שעגלה ערופה שהיא אסור בהנאה תיפק שהיא נבלה אע"כ דנבלה מותר בהנאה וא"כ ממילא היתר הנאה דנבלה אתי' דשאר איסורים אסורין בהנאה רק דעדיין י"ל דאיצטרך וערפו שם שיהיה אסור אפילו שלא כד"ה ונראה דאיהו קאי להך לישנא דכל איסורין אין לוקין רק כדרך אכילתן אבל א"ה אסור אפי' שלכד"ה אבל להך לישנא דאמר ר"י כל איסורין א"ל רק דרך הנאתן נסתר זה וליכא למילף א"ה מנבלה לגופי' איצטרך ולהך לישנא צ"ל דסובר כחזקי' א"כ לפי"ז שפיר כתב הרא"ש דר"י דאמר חולין שב"ע דאורייתא סובר כחזקי' משום די"ל דר"י דשם קאי להך לישנא דקיי"ל דאין לוקין רק דרך הנאתן ולהך לישנא ע"כ מוכרח לומר כחזקי':

דף כה.

אמר אביי הכל מודים בכלשי הכרם וכו' והקשה השעה"מ למה לא אמר ג"כ הכל מודים במעילה שלוקין אפילו שלכד"ה דאף דילפינן חטא חטא מתרומה מ"מ לא כתיב אכילה בגופי' ונראה דלא פסיקא לאביי לומר הכל מודים במעילה דאולי רבי דסובר הזיד במעילה במיתה ס"ל כרב נחוני' בן הקנה דכרת פוטר מתשלומין ואמר אביי בכתובת דף ל' דטעמי דיליף אסון אסון ממיתת ב"ד ומסיק הש"ס דלאביי גם מיתה בידי שמים בכלל אסון ובירושלמי רפ"ג דכתובת נסתפק אם לרנב"ה יש מלקות בח"כ ור"ט ס"ל שם דאין מלקות בח"כ דנאמר כרת בשבת ונאמר כרת ביה"כ מה כרת הנאמר בשבת אין מלקות אף כרת ביה"כ וא"כ לאביי דיליף אליבה דרנב"ה אסון אסון ליכא מלקות במיתה בידי שמים כמו דאין מלקות במיתת ב"ד וא"כ לא פסיקא לאביי לומר ה"מ במעילה דלוקין אפילו שלא כד"ה כיון דרבי גמור חטא חטא מתרומה ואולי סובר כרנב"ה דיליף אסון אסון ואין ג"ש למחצה כמו דאין לוקין במיתת ב"ד ה"ה גם במיתה בידי שמים וכמו דס"ל לר"ט בירושלמי:

דף כז.

ר"א אומר יוליך הנאה ל"ה והר"ן בפ"ג דע"ז כתב דיש דוחין דתקנתא דר"א לא מהני רק לענין ע"ז דתופסית דמים והקשה השעה"מ ממתני' פ"ח דשביעית משנה ט' עור שסכו בשמן של שביעית ידליק והלא שביעית ג"כ תופס דמיו ולדידי לא קשה דניהו דתופס דמיו היינו פירי שני אבל פירו עצמו אסור כדאיתא שביעית פ"ח מ"ז ובמסכת סוכה דף מ' ועוד כראה דהני יש דוחין סברי ג"כ דהיכא דאיסור בעין כגון עור שסכו בשמן של שביעית אסור רק המה רצו להתיר היכא דליתא לאסור בעין כגון תבשיל שנתבשל בקליפי ערלה ידליק ולכך דחו דשאני ערלה דלא תפסי דמיו אבל ע"ז דתפסי דמיו וגם דליתא לאיסורא בעיני' אפילו אם לא נתערבו מותר והא דעור שסכו בשמן ש"ש שאני דמינכר איסורא והוא כעין בעין והר"ן גופי' מחלק דשאני פת דמקלי איסורא:

דף כח.

אמר רבה חמץ וכו' והרמב"ם פסק כר"י והקשו הלא רבה ור"י הלכה כרבה ונ"ל דלעיל דף ה' אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וקשה הלא מפרר ג"כ אסור מד"ת דהרמב"ם פכ"ה מה' שבת כתב המפרר לחם בשבת חייב משום טוחן ועיין מג"א סימן תמ"ו ס"ק י"ב והא דנקיט ר"ע הבערה לגירסת הר"א דגרם אף מפרר א"כ ה"א דקאי אף בי"ט ומשבית בשריפה לשיטת הריב"א דכתב אי הבערה ללאו יוצאת הבערה בי"ט מותר לכך אמר מצינו להבערה שהיא אב מלאכה וממילא גם לשרף או להשליך לכלב אסור כדאיתא בירושלמי אלא וודאי דגם רבא סובר כר"י דנהמא לא בעי פירור לכך פסק הרמב"ם כר"י:

שם חלבו של שור הנסקל יוכיח עיין מ"ש מ"ו בצל"ח שכתב בעגלה ערופה דאסור בהנאה מדכתיב וערפו שם ממילא ליכא לאו רק עשה והקשיתי דהלא דברי אמ"ו קאי לשיטת הברטנורה והלא הברטנורה בפ"ב דקידושין כתב דעגלה ערופה אסור בהנא' דכתיב כפרה כקדשים וממילא איכא לאו והשבני דלאו לכל מילי איתקש שהרי לא מצינו אם נהנה מע"ע שחייב חומש ואשם אמנם מצאתי להרמב"ן בסוף ספר המצות וז"ל הנכון שנאמר בשער נזיר שימנה בכלל עשה שאמר ד' יתעלה קודש יהיה שכתב בה כפרה אבל ע"ע כקדשים תהי' מניעה כמותם נימנית לעצמם כמו שנמנה שערל אסור בפסח ובתרומה ולוקה ובאה מן הפסח בג"ש כמו שהזכיר הרב במצוה ק"ל וע"ש אמנם מדברי תוס' מסכת קידושין דף נ"ז ד"ה כפרה שהקשו דלמה לי תרי קראי כפרה כקדשים וגם וערפו שם משמע דלא כהרמב"ן דלשיטת הרמב"ן איצטרך כפרה לעבור בלאו וערפו שם לעבור בלאו ועשה ועוד הקשיתי לו מסוגי' דזבחים דף ע' ע"ב חלב של שור הנסקל וכו' מניין ת"ל כל חלב הרי דגלי קרא דאיסר ש"ה וע"ע חל על חלב והשבני ח"ל אטו נזכר ר' יודא בזבחים ור"י אף אם נימא דדריש כל אכתי מאן יימר דבזה דריש כל כיון שהוא סותר לכלל גדול דאין אסור חע"א ועיין פסחים דף מ"ג ע"ב תוס' ד"ה מאן ולשיטת הטור סי' תמ"ב בא"ח דנוקשה חמיר מתערובת א"ם ר' יודא דלית לי נוקשה גם תערובת ל"ל א"כ וודאי לא דריש כל ע"כ ולדידי קצת קשה דהרי האי דזבחים כל חלב לרבות חלב של שור הנסקל הוא ת"כ פ' צו פ"י ה"ז וסתם ספרא הוא ר"י ועיין יומא דף מ"א ובמס' כריתות דף כ"ב ובשילהי מס' בכורות והנה תוס' מס' נדה דף נ"ה כתבו בשם ר"ת דעור אדם מותר בהנאה דהא ילפי מע"ע וע"ע כתיב כפרה כקדשים ועור קדשים מותר בהנאה ובתשו' צ"צ הקשה דהא מלכפר לא ילפינן רק דאסור מחיים אבל אחר העריפה ילפינן מדכתיב וערפו שם כמ"ש תוס' מסכת קידושין דף נ"ז ד"ה כפרה ולי נראה דודאי האי קרא דלכפר כפרה כתיב כקדשים קאי גם אחר עריפה דאל"כ קשה מסוגי' דזבחים דף ע' ע"ב דמסיק הש"ס דע"ע אינו מטמא טומאת נבלה דכתיב לכפר כקדשים והלא האי לכפר לא קאי על אחר עריפה א"ו דתוס' לא כתבו רק דאי לאו וערפו שם לא הוה מוקמינן לכפר רק מחיים אבל השתא דכתיב וערפו שם בא זה וגילה ע"ז דלכפר קאי גם אחר עריפה והנה מסוגי' דזבחים דף ע' דמסיק הש"ס דעריפתה מטהר מטומאת נבלה צל"ע על רש"י מס' בכורת דף ט' ע"ב ד"ה ושור הנסקל וכו' ע"ע ששחטה לאחר ירידתה וקשה דהא אפילו נטרפה ממש אינה מטמא טומאת נבלה וכיון דאינה מט"נ שייך שפיר טומאת אוכלין גם דברי ר"ת שכתב ויליף עור המת הואיל דעור קדשים מותר בהנאה קשה לי דהא דעור קדשים מב"ה הוא משום דזריקה מתיר העור ועיי' זבחים דף מ"ז וכ"כ רש"י בזבחים דף ק"ד ד"ה ה"ג ואם עבר וזרק הוי זריקה להתיר גם קשה לי על הרמב"ן בס' המצות דלוקין על אוכל בשר מע"ע א"כ למה לא אמר אביי הכל מודים בעגלה ערופה שלוקין אפילו שלא כדרך הנאתן כיון דלא כתב אכילה בגופי':

שם בגמרא בשעה שישנו בקום אכול מצה הקשה מהרש"א הא איצטרך הקישא להא דדרשינן דברים הבאים לידי חמוץ וכו' ונראה דסוגי' דהכא סובר כהירושלמי פ"ב מ"ד דאיתא שם והיה באכלכם מלחם הארץ היתי אומר דכל דברים חייבים בחלה ת"ל מלחם ולא כל לחם אין לי אלא חיטן ושעורים ומפרש בק"ה דחיטן ושעורים נקראים לחם הארץ דכתיב לחם הארץ וכתיב ארץ חו"ש ומניין לרבות כוסמין וכו' ת"ל ראשית עריסותיכם ריבה הכל ומפרש בק"ה דמרבה מה שדומה להכלל בכל צד מה שהן מחמיצן לאפוקי אינך א"נ הני תלתא הן מיני של פרט ע"כ וכיון דידעינן דחלה אינה נוהג רק בה' מינן ממילא גמרינן מצה בג"ש לחם לחם מחלה כדאיתא לקמן דף ל"ח לענין מ"ש שוב מצאתי זה ג"כ בס' שמן רוקח ובזה מתורץ מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם שהביא הקרא דבערב תאכלו הלא איהו פסק בלפני זמנו כר"י וא"כ מיותר הקישא לקבוע חובה ולהנ"ל ניחא דהרמב"ם סמוך אסוגי' דלקמן דאיצטרך הקישא שאין יוצאין רק בדברים הבאין לידי חימוץ וכיון דלא איתר הך הקישא ה"א דנקיש מצה לפסח בזמן דאיכא פסח וכו לכך נקיט הרמב"ם הך קרא דבערב תאכלו מצות. עוד הקשה בצל"ח הא איצטרך הך הקישא לחייב נשים במצה ונראה כיון דר"י ור"ש המה תלמידי דר"ע ודרך תש"ס להקשות מר"ע על ר"י כדאיתא בתוס' מסכת יומא דף מ"א ד"ה לא ועיין שילהי מס' מעילה והנה תוס' הקשו מגילה דף ד' דל"ל כל שישנו דנשים חייבים באכילת מצה ת"ל שאף הם היו באותו כס ותירץ ה"י איש ירושלים תוב"ב דה"א דילפינן ט"ו ט"ו מחג הסוכות ויש לפקפק דלר"ע שסובר סוכת ממש עשו להם והפ"י כתב דהיכא דיש סברא לחלק לא אמרינן אין היקש למחצה וכ"ש אין גז"ש למחצה [ודבר זה צריך שקידה עיין ב"ק דף מ"ה כמיתת הבעלים כך מיתת השור ור"י בעלים בני טענות נינהו] וא"כ לא שייך לחייב נשים אבל מצה יתחייבו משום דאף הן היו באותו נס אבל סוכה לר"ע דסוכה ממש עשו להם אין בו נס וכבר כתבתי שדרך הש"ס להקשות מר"ע על ר"ש ור"י וגם הא דאיצטרך על מי שאסורו משום בל תאכל חמץ יצאה זה שאסורו משום בל תאכל טבל נראה דהנה תוס' הקשו תיפק משום מהב"ע ולולי דברי תוס' היתי אומר דהש"ס לא מוקי הברייתא כר"ש רק לענין זה לחוד דאין אחע"א אבל לא לענין זה דר"ש סובר בריש לולב הגזול מצוה הב"ע א"כ לפי"ז לא איצטרך הך הקישא לענין מצה של טבל ובזה מיושב מה שהקשו תוס' מס' סוכה על שמואל דמכשיר גזול איך פליג על ר"י משום רשב"י דהוא פוסל משום מהב"ע ולהנ"ל ניחא כיון דהברייתא מפיק טבל מקרא דלא תאכל עליו חמץ ולא מפיק משום מהב"ע ש"מ דלא סבר הך נידן דמהב"ע ועיין בעה"מ ובס' כריתות כתב כיון דר"י דהוא אמורא אמר משום תנא יוכל אמורא אחר לחלוק עליו אם לא ברייתא הנאמר מפי אמורא כדאיתא תוס' מסכת יבמות דף י"ג ד"ה לא וא"ת תקשה ע"ש:

שם גמרא כתיב בהאי וכתיב בהאי וכו' ועיי' ברש"י ומדקדק הצל"ח למה לא אמר כאן הש"ס וצריכא כמו לקמן דף ק"ך ותירץ בן בתי התורני מוה' מנדל כהן דהנה רש"י כתב שם דהצריכא הוא דטמא ושהי' בדרך רחוקה לא ילפינן מערל ובן נכר דהא אית להוא תשלומין בפ"ש משמע מתוך פירש"י דוקא משום שיש לו תשלומין דהיינו למ"ד שני תשלומין דראשון דהוי שניהם כיום א' מש"ה אמרינן דה"א דאין צריך לאכול מצה בפסח ראשון משום דעתיד לקיים בפ"ש על מצות ומרורים דזה יהיה נחשוב כמו שאוכל בפ"ר לכך ה"א דאינה צריך לאכול מצה בפ"ר בלי פסח אבל למ"ד פ"ש רגל בפני עצמו הוא שפיר יוכל למילף טמא ושהיה בד"ר מערל ומב"נ משום אף דטמא וד"ר עתיד לעשות פ"ש מ"מ אינה מקיים בזה אכילת מצה דפ"ר כיון דהוא רגל בפני עצמו ולקמן דף צ"ה ע"ב איתא ר' יודא אומר פ"ש דוחה את השבת פ"ש דוחה הטומאה וכתב רש"י דהיינו למ"ד קרבן לה' לא היקרב במעדו בשבי ובדף צ"ג מבואר דהך מ"ד סובר שני רגל בפני עצמו וא"כ ע"כ מוכח דר"י סובר דפ"ש רגל ב"ע הוא וא"כ לפי"ז ניחא דכאן קאי תירץ הש"ס לר"י לכך לא מצי הש"ס לומר הצריכא דאיכא למילף טמא ושב"ר מערל וב"כ ואי מטמא וד"ר יש לו תשלומין הא איהו סובר דשני רכל ב"ע הוא אבל לקמן דף ק"ך דקאי לראב"י שפיר קאמר צריכא משום די"ל דסובר שני תשלומין דראשון ע"כ:

שם האי לקובעו חובה הקשה הש"א על הרא"ש שכתב שילהי פסחים דצריך לאכול כזית מרור משום דמברכינן על אכילת מרור וסתם אכילה בכזית ומדלא אמר משום על מצות ומרורים יאכלהו ע"כ דיאכלהו קאי על פסח לחוד א"כ מנ"ל לקובעו חובה ונראה דעל זה לא צריך קרא כיון דמצה איתקש לפסח כדאיתא פסחים דף ק"ך אכל מצה אחר חצות לא יצא דאיתקוש לפסח ממילא איתקש ג"כ דבעי כזית ואי דא"כ לא היה צריך הרא"ש לומר דצריך לאכול כזית מרור משום ברכה תיפק דמרור איתקוש ג"כ למצה כמ"ש רש"י פסחים דף ל"ט ע"א דומי' דמצה מה מצה של זרעים משום דהוקשו זה לזה ונראה דבמס' זבחים דף כ' מסיק ר"פ דבתר מלמד אזלינן וכאן המלמד הוא פסח דהוא קדשים ובקדשים דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש וא"כ אינו קוור ומלמד על מרור כיון דהמלמד הוא קדשים ואף שהוא המינו ודבר אחר כיון דילפינן מרור ממצה דבעינן מין זרעים ממילא נוכל למילף ג"כ אף דבר דלא כתיב בגופי' רק דילפינן בהקישא וכמ"ש תוס' יומא דף כ"ג ע"ב ד"ה ילבש ושם דף נ"א ד"ה דוחה מ"מ האי המינו וד"א אי הוי היקש הוי פלוגתא דר"י ור"ע בזבחים דף נ"ו ואף דהלכה כר"ע מחבירו מ"מ הואיל ועיקר פלוגתא הוא גבי קדשים דאינו נוהג בזה"ז דעת מהריק הוא בתיו"ט מס' כלים פ"ג משנה ב' דאין כלל זה נאמר אלא בדבר הנוהג בזה"ז ועיין במג"א סימן רי"ח בא"ח ס"ק ג' לכן כתב הרא"ש מדברכינן על אכילת מרור וביותר לפמ"ש הכ"מ דאין הלכה כר"ע נגד רבי ישמעאל שהוא רבו עיין פי"ח מה' כלים ובאמת דבר זה צריך שקידה בכמה מקומות עיין תיו"ט סוף פ"ב דשבועות ובר מן דן הנה בהאי ברייתא דזבחים דף נ"ו הגירסא ראיתי בספרי ר' שמעון במקום ר' ישמעאל ולדעתי הגירסא נכונה הוא ר' ישמעאל ולא ר"ש דבמס' זבחים דף מ"ה מקשה הש"ס וכי דבר הלמד בהיקש וכו' ומאי קושי' הלא הוא המינו ודבר אחר דר"ש גופי' יליף סוף פ"ק דתמורה דתמורה אינו נוהג בקרבן ציבור דאיתקוש תמורה למעשר בהמה וח"כ ממילא נוכל למילף ג"כ מה דילפינן ממקום אחר ועיין מנחות דף י"א תוס' ד"ה והרי זריקה ואף דאכתי קשה מנ"ל להש"ס להקשות דלמא ס"ל לר"ש המינו ודבר אחר לא הוי היקש מ"מ אין זה קושי' כ"כ ובתשובת ר"ב אשכנזי דף ט' לא גרס בהאי דזבחים דף מ"ה דברי ר"ש:

מה שכתבתי על הא דכתב הרא"ש שילהי פסחים דמרור בעי כזית מדמברכין על אכילת מרור והקשה ש"א מרלא אמר הרא"ש דכתב על מצות ומרורים יאכלהו ש"מ דיאכלהו לא קאי רק על פסח א"כ מנ"ל לקבעו חובה דילמא הא דכתב בערב תאכלו מצות לומר דבעי כזית ותרצתי דעל מצה לא צריך קרא דמצה איתקש לפסח ואף דמרור איתקש למצה מ"מ למ"ד בזבחים דף ב' דבתר מלמד אזלינן והמלמד הוא קודש דהוא פסח ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש רק הא הוא המינו ודבר אחר כיון דמהא ילפינן מה מצה מין זרעים כדאי' פסחים דל"ט שוב נוכל למילף אף מה דילפינן ממקום אחר כמ"ש תו' יומא דף כ"ג ד"ה ילבש כראה דהמינו ודבר אחר פלוגתא דר"י ור"ע הוא בזבחים דף כ"ז ואף דהלכה כר"ע מחבירו מ"מ בהאי פלוגתא יש מקום לומר דהלכה כר"י דהוה היקש דבזבחים דף נ"ה איתא תני מרי על עולתכם וכו' מה עולה טעונה צפון וכו' וקשה תיפק מהקישא קמא דהא איתקש זבחי שלמי צבור לחטאת ונימא מה חטאת טעון צפון אף שלמי צבור ואף דחטאת דטעונה צפון הוא מדאיתקש לעולה ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר' ומלמד בהיקש הא המינו ודבר אחר הוא דהא בהאי הקישא ילפינן מה חטאת נאכל לזכרי כהונה דזה כתב בגופי' גמרינן כמי מני' מאי דאתי' ליה מהקישא וכמ"ש תוס' יומא דף כ"ג ע"ב ד"ה ילבש וע"כ דאתי הך ברייתא כר"י דהמינו ודבר אחר הוה היקש וכבר כתבו תר"י רפ"ו דברכות דהלכה כר"א גבי צלף הואיל והברייתא מסייעו ה"ה הכא ג"כ ברייתא דרב מרי מסייעו לר' ישמעאל ובזה מיושב מה שהקשו תוס' זבחים דף נ"ה דמנ"ל עיכובא ולהנ"ל ניחא דמ"ד המינו ודבר אחר לא הוה היקש יש לנו תרי הקישים דכתיב על עולתכם וזבחי שלמיכם מה עולה טעונה צפון וגם הקישא קמא דאיתקש זבחי שלמי ציבור לחטאת אף דחטאת גופי' נלמוד מהקישא הלא הוא המינו ודבר אחר כיון דגמרינן לענין זכרי כהונה דכתב בגופי' גמרינן אף מאי דאתי ליה מהקישא ומוקמינן חד הקישא לעכב ור"י דסובר דהמינו ודבר אחר הוה היקש מ"מ יש תרי הקישים דהיקשא דעל עולתכם והקישא דזאת תורת העולה ולחומרא מקשינן דהרי ר"י סובר במסכת חולין דף כ"א דאף דבר שאינו נוהג בכל הזבחים ילפינן מהקישא זאת תורת העולה וכו' ובזה ניחא דברי ר"ת הביאו תוס' מסכת שבועת דף יו"ד ד"ה ואיתקש ותירץ ר"ת בספר הישר כיון דהך הקישא דמועדכם וכו' והקשה מהר"ם ברבי א"כ למה הוצרך תנא דבי ר' ישמעאל שם בשבועת דף טי"ת למילף מבנין אב הואיל וזה בא בזמן קבוע וכו' הלא רב ישמעאל סובר שם כר"מ דכולן כפרתן שוה ויליף מהקישא דבמועדיכם א"כ הוה ליה למילף מהקישא ואין זה דבר הלמד בהיקש כיון דהוה הקישא לחדא מילתא הוה הקישא לכולהו מילתא ונראה דהא דכתב ר"ת כיון דהוה הקישא וכו' כדמוכח בסוף איזהו מקומן כוונתו דשם בזבחים דף נ"ז סובר ר"ע דהמינו ודבר אחר לא הוה היקש ור"ת מדמה זה לזה ולכאורה קשה הא רב ישמעאל סובר שם בזבחים דף נ"ז דהמינו ודבר אחר הוה היקש ובמסכת שבועת מסיק הש"ס דרבי ישמעאל סובר כל שעירים כפרתן שוה והלא איהו סובר דהוה היקש אמנם זה טעות דהא רב ישמעאל סובר דאין בה ויש בה בר קרבן וחיצון לא מכפר רק על אין בה ואין בה ועל טהור שאכל טמא וזה מפורש בהדי' וליכא רק חדא הקישא וטהור שאכל טמא אף דילפי מג"ש דציץ הלא תוס' כתבו דציץ הוא תכשיט ור"ת בספר הישר לא הוצרך לתרץ רק לר"מ דסובר דר"ח ורגלים מכפרים גם על אין בה ויש בה ויליף מהקישא לחיצון וחיצון נלמוד מהקישא דפנימי שפיר קשה כיון דחיצון גופי' נלמוד מהקישא דפנימי ואיך חוזר ומלמד על ר"ח ורגלים לכך תירץ ר"ת כיון דהוה הקישא גמור לחיצון ורגלים לענין אין בה וא"ב דכתב בהדי' לה' עבדינן הקישא לכולה מילתא ומביא ראי' מפ' איזהו מקומן וסובר ר"מ כר"ע דהמינו ודבר אחר לא הוה היקש וא"כ מיושב קושי' מהר"ם הנ"ל שהקשה למה יליף תנא דבי' רבי ישמעאל מבנין אב הואיל וזה בא בזמן קבוע וכו' ולמה לא יליף מהקישא דבמועדכם ואיתקש ר"ח ורגלים לחיצון וכיון דהוה הקישא לחדא מילתא עבדינן לכולהו זה אינו לרבי ישמעאל דהא ר"ת יליף זה מהאי דאיזהו מקומן ומדמה זה להמינו ודבר אחר והלא ר' ישמעאל סובר המינו ודבר אחר הוה היקש אמנם בספרי היא הגירסא ר"ש במקום רבי ישמעאל ולדעתי כן הוא הגירסא נכונה דבזבחים דף מ"ה מקשה ש"ס וכי דבר הלמד בהיקש וכו' וקשה הלא הוא המינו ודבר אחר דר"ש גופי' יליף ספ"ק דתמורה מהאי הקישא דתמורה אינו נוהג בקרבן ציבור ולגירסת הספרי ניחא דר"ש סובר המינו ודבר אחר הוה היקש ומ"מ אין סתירה למה שכתבתי בישוב דברי ר"ת בספר הישר דאולי גם רבי ישמעאל סובר דהמינו ודבר אחר הוה היקש אלא שקשה לי על הרא"ש דלמה לא כתב דמרור צריך כזית דמרור איתקש למצה ובמצה כתיב בערב תאכלו ויש לתרץ בדוחק לפמ"ש הפנ"י דהא דאין היקש למחצה הוא דוקא אם אין סברא לחלק אבל אם יש סברא לחלק והיקש אינו מיותר אז יש היקש למחצה וכיון דבמרור עיקר הקפידא שיטעם טעם מרירות גם בפחות מכזית טועם טעם מרירות וזה דוחק ובסברת הפנ"י שכתב דהיכא דיש סברא לחלק לא אמרינן אין היקש למחצה מיושב מה שהקשה הפנ"י על ש"ס פסחים דף כ"ב והרי דם וכו' והקשה פנ"י הלא דם איתקש לחלב כדאי' ריש כריתות ונראה דשם במסכת כריתות דף ד' ע"ב איתא כל חלב וכל דם מה חלב שחלבו חלוק מבשרו ואין מצטרפין אף דם ופרש"י מה חלב על כרחך אין מצטרפין דזה אסור וזה מותר ואין היתר מצטרף לאיסור (וקצת קשה דא"כ מאי הקשה ש"ס בפסחים דף מ"ד דנגמר כל התורה מנזיר דהיתר מצטרף לאיסור א"כ הך הקישא דכל חלב ודם איך מתוקמי') אף דם אעפ"י שאיסורו נוהג בטמאים וראוי להצטרף דם והבשר להתחייב משום טמא אפ"ה לא מצטרף שנלמוד מחלב מה חלב ע"כ אין מצטרף שזה אסור וזה מותר אף דם ע"ש ולסברת פנ"י שכתב דמידי דלא כתב בהדי' אלא מסברא לא אמרינן אין היקש למחצה שפיר הקשה והרי דם ואי דמקשינן דם לחלב שוב קשה על ברייתא דריש כריתות דיליף מה חלב שחלבו חלוק אף דם הלא לא כתב בהדי' אלא מסברא והיקש איצטרך שיהיה דם מותר בהנאה א"כ איך נילף מה חלב שחלבו חלוק מבשרו וכו' כיון דהקישא איצטרך למשרי דם בהכאה ולא שייך בזה אין היקש למחצה לכן משני הש"ס דכתיב על הארץ תשפכנו וכו' וכיון דלית לן לאוקמי הקישא אמילתא אחריתא מוקמינן על הא דחלבו חלוק מבשרו ובזה מיושב מה שהקשו תוס' חולין דף ל"ה דלמה נקט הש"ס דם פסולי מקודשין ולהנ"ל ניחא דשם קאי לר"ש ור"ש בודאי לא ס"ל הך הקישא דריש כריתות מה חלב שחלבו חלוק מבשרו דהא ר"ש סובר כל שתוא למכות והיינו לשיטת האומרים דר"ש סובר כ"ש למכות אפילו עי"ת:

ובאמת קשה לי על ר"י שהביאו תוס' מסכת ע"א דר"ש לא אמר כל שהוא ע"י תערובת מדברי ירושלמי פ"ג דפסחים הלכה א' רב אמר זה שיעור ואמר רב זה כותח הבבלי ומפרש קרבן עדה כי היכא דשיעור פטור היינו שיעור ה"ה ע"י תערובת תיפתר (דקשה מברייתא על עירובו סופג מ') ותירץ שיש בו חמץ ואין בו כזית וכר"ש דכל שהוא למכות ע"ש הרי דגם עי"ת סובר ר"ש כל שהוא למכות גם קשה לי על ירושלמי דמוקי דאין בו כזית איך איתא בברייתא על חמץ ברור חייב כרת ועי"ת סופג מ' ואי אין בו כזית כרת מאי עבידת' ולדעת רמ"ה הביאו דטעמי' דר"ש דכל שהוא למכות הואיל והוא במזיד אחשבי' ניחא דבאמת גם כרת חייב רק מקרבן הוא פטור הואיל וקרבן הוא בשוגג לא אחשבי' ובאמת אני נבוך א"כ לר"י דאמר במסכת שבת כיון ששגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו א"כ בכה"ג שהזיד בלאו אם יש לומר גם בזה אחשבי' ויחייב קרבן ועיי' תוס' שבועת דף כ"א ד"ה ד"ה לא ויש להביא ראי' לרבינו יקיר מסוגי' דחולין דף צ"ח תוס' ד"ה מאי וכתבו תוס' שם משום דאיכא לאוקמי' קרא דחטאת ומשרת על היתר מצטרף לאיסור וקשה דאכתי מאי מקשה ש"ס דילמא הך ברייתא זה היתר הבא מכלל איסור אתי כר"ש דסובר כל שהוא למכות ולא שייך היתר מצטרף לאיסור אבל לרבינו יקיר ניחא ולשיטת תוס' במסכת ע"א שכתבו דר"ש אסור כ"ש אפילו עי"ת נראה דהם מתרצים מה שהקשו תוס' בחולין דף צ"ח ד"ה מאי חזית הא לקולא ולחומרא לחומרא גמרינן הלא מצינו טעם כעיקר אפילו לקולא כהאי מתני' דמסכת חלה הובא בש"ס דזבחים דף ע"ח העושה עיסה מן חטין ומן האורז אם יש טעם דגן וכו' ואדם יוצא י"ח בפסח הרי דאזלינן אפילו לקולא ור"י סובר כראב"ד דאות גורר טעם דגן ועיי' פסחים גם מה שהקשו תוס' חולין דף צ"ח ד"ה מאי ואע"ג דלחומרא מקשינן כיון דאיכא לאוקמי קרא דדם הפר בעולין לא הבנתי הא ר"י סובר מב"מ לא בטל אפילו לקולא כדאי' זבחים דף ל"ו דמקשה ש"ס וליפלג ר"י לערב דמו בדם פסולין ומשני ר"י לטעמי' דאין דם מבטל דם וכן בזבחים דף ע"ח דם קדשים שנתערב בדם חי' אין דם מבטל ואפילו טיפה א' של דם קדשים שנתערב בדם בהמת חולין כשר לזריקה הרי דגם לקולא סובר ר"י מב"מ לא בטל ועיי' מנחות דף כ"ג תוס' ד"ה שחוטה ובעיקר סברת פנ"י שכתב היכא דיש סברא לחלק ואיכא לאוקמי' הקישא אמילתא אחריתא לא אמרינן אין היקש למחצה צריך שקידה בכמה מקומות ויש להביא קצת סמך מסוגי' דכריתות דף כ"ב ע"ב ואי מזאת תורת האשם וכו' לא יהא ספקו חמור מודאי וכו' הרי דהיכא דיש סברא לחלק לא אמרינן אין היקש למחצה ואולי סברת הפנ"י תלי' בפלוגתא דרבי יעקב וחכמים במסכת ב"ק דף מ"ה ע"א ור"י בשלמא בעלים בני טענה נינהו גם ראיתי לפני יהושע בחדושיו למס' פסחים דף צ"ח ד"ה אלא בסוף הדיבור כתב דלא אשכחן שאסור לגרום טומאה למעשר ולדידי קשה מסוגי' דסוכה דף ל"ה ע"ב של מעשר שני למ"ד מפני שמכשירה הרי מכשירה ולעיל כתב רש"י שאסור לגרום טומאה וכיון דלכתחילה לא יטול אתרוג של מעשר שני ש"מ דגם אסור לגרום טומאה למעשר שני:

דף כט.

רבא אמר לעולם ר"ש היא והרמב"ם פסק לאחר זמנו כר"ש הואיל וסתם מתני' כוותי' אבל לפ"ז הדרינן לכללא ר"י ור"ש הלכה כר"י והראב"ד דעתו הואיל דמצינו סתם מתני' בלאחר זמנו ה"ה לפ"ז ובספר אור חדש ובספר שאגת ארי' כתבו דאיך נימא דסתם מתני' בלפ"ז כר"ש הלא איתא סתם מתני' לקמן דף מ"ט ההולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בביתו וכו' מבטלו בלבו וקשה האיך מהני בטול בלב הא ביטל הוא מצד הפקר והפקר צריך ג' ותירץ הר"ן כיון דחמץ אינו ברשותו ומסברא ראוי' שלא יעבור כיון דאסור בהנאה רק דהכתוב עשה כבילו הוא ברשותו לכך מהני ביטל כ"ד וקשה ניהו דבטיל זה מהני שלא יעבור על ב"י בי"ט דאז הוי אינו ברשותו אבל איך יוכל לשחוט את פסחו הלא הוא עובר על לא תשחט על חמץ ולא סגי' ביטל בלב ולשיטת הראב"ד דסתם מתני' כר"ש בלפני זמנו מותר א"כ הוי ברשותו ולצרוך הפקר גמור וא"א הרב מוה' מנדל זלה"ה תירץ דמתני' איכא לאוקמי' בעיסה מגולגלת וכמו דמוקי הש"ס לעיל דף ד' הא דקתני היה יושב בבה"מ ונזכר שיש לו חמץ דמיירי בעיסה מגולגלת כן י"ל הכא דקדים ומבטל מיירי דידע בשעה שישחוט את פסחו עדיין לא יחמוץ רק טרם שיבוא לביתו יחמוץ ויעבור על ב"י וא"כ שפיר מהני הביטל ול"נ בדעת הרמב"ם דיש הוכחה דמתני' לא סתם כר"ש רק לאחר זמנו ולא בלפ"ז דהא ר"י סובר לעיל דף כ"ט ע"ב דחמץ שלא בזמנו מותר כר"ש והבעה"מ כתב דחמץ לפ"ז לר"ש מותר באכילה דבאכילה משביתו ואכ"ק איך אמר ר"י לעיל דף ט"ו מחלוקת בשש אבל בשבע ד"ה שורפין וקשה איך יגרים טומאה הא מד"ת מותר לאכול ובפרט דר"י אמר הלכה כסתם מתני' וכהרמב"ם ניחא דלא סתם מתני' כ"א לאחר זמנו כר"ש ולא לפ"ז וא"כ הא דאמר ר"י לעיל דכ"ט דחמץ שלא בזמנו מותר כוונתו ג"כ הוא אלאחר זמנו אבל לפני זמנו אין הלכה כר"ש משום דלא סתם מתני' כוותי' ואין להקשות איך אמר ר"י אבל בשבע ד"ה שורפין דילמא ר"י דאמר אינו מן המידה סובר כר"ש בלפני זמנו ולשיטת בעה"מ מותר באכילה כל היום וכה"ג הקשו תוס' ר"פ אלו נערות י"ל דבה"מ סובר כתירץ הריטב"א שם דמתרץ הא דאמר הכל מודים הוא אליבא דרבנן דל"ל דר"נ ב"ה והאי הכל מודים קאי לר"ש ב"מ ולר"ש התימני וכה"ג צ"ל בסוגי' דיבמות דף ע"ד ה"נ כיון שבעלה עשאה זונה וקשה דלמא ר"י כר"א דזונה כשמה אלא דקאי אדר"י ועיין שבת דף מ"ד ע"א תוס' ד"ה לדברי ור"א דסובר דזונה כשמה יבמות דף ס"א:

שם במהרש"א ד"ה יש טועים דקשה להו וכו' וקשה לי דילמא לכך פטור מקרבן הואיל ופטור מתשלומין פטור נמי מקרבן כמ"ש תוס' ד"ה וי"א דבמקום שאין קרן אין חומש וקרבן ועיי' במהרש"א ד"ה ר"נ וריב"א מקשה לרש"י מהא דמצניע אי מיירי בהזיד בחמץ א"כ גם לתירץ רש"י ז"ל הך סברא כיון דפטור מקרן פטור נמי מקרבן ונראה דרש"י מתרץ להך ברייתא דהמצניע אתי' כמונבז ר"פ כלל גדול דמקיש שוגג למזיד ואפילו לא שגג רק בקרבן חייב הרי דגלי קרא דמיתה לא פטרי מקרבן רק יש לפקפק הלא גם מונבז מודה דאם שגג בכרת ובלאו גם כן חייב ע"כ:

דף ל:

תוס' ד"ה רב אשי ומ"מ שרי להסיק תחת תבשילו והקשה מהרש"א א"כ קשה לר"י ומתרץ דר"י פליג וס"ל דאפילו להסיק אין פודין ומ"ו בצל"ח כתב דר"י מוקי כגון שלהסיק אינה שוה פרוטה והנה בתוס' מסכת ב"ק דנ"ג ע"ב ד"ה ולענין כלים מבואר להדי' כדברי מהרש"א אמנם מדברי תוס' מסכת מעילה דף ט"ו ד"ה אפילו שכתבו דלהסיק פודין ומאי קושי' דילמא סובר עולא כרב דאפילו להסיק אסור א"ו דגם ר"י סובר דלהסיק מותר רק דמוקי דאינו ש"פ בלהסיק אמנם קשה מסוגין דשבועות דף י"א מתה תפדה והא אין פודין קדשים להאכילן לכלבים ומאי קושי' הלא ראוי' להסיק תחת תבשילו בשלמא לשיטת תוס' מסכת ב"ק נוכל לומר דקושית הש"ס היא לר"י אבל לשיטת תוס' מסכת מעילה קשה ונראה דתוס' מסכת מעילה סברי כשיטת רש"י בשבועת דר"ש לחוד הוא דס"ל פרה קדשי ב"ה אבל לרבנן פרה קדשי מזבח היא והך ברייתא מתה תפדה לא אתי' כר"ש ובקדשי מזבח אפילו להסיק אסור ובזה מתורץ מה שמקשים על תוס' מסכת ב"ק דף כ"ג אש"כ דרבא כר"י ס"ל אבל לר"א שרי לפדות להסיק א"כ מאי הקשה רב אשי במסכת ב"ק דף י' ליתני חומר שור מבור וכו' ובור פטור פסולי המוקדשין הלא לרב אשי גבי בור חייב ושפיר קרינן והמת יהיה לו דראוי' לפדות ולהסיק תחת תבשילו ולשיטת מ"ו בצל"ח ניחא דכוונת רב אשי ליתני שור חייב דהיינו אפילו אינה ש"פ להסיק רק להאכיל לכלב ש"ע חייב וגבי בור פטור ותוס' שכתבו דרבא כר"י ס"ל דלא ניחא לאוקמי' דברי רבא דמיירי דוקא שאינה ש"פ להסיק דאמורא צריך לפרש דבריו ועיין מעילה דף י"ט ע"א רש"י ד"ה אמר ר"פ וסיפא דאין פודין וקשה הלא אכתי יוכל לפדות להסיק רק דגם שם יש לאוקמי' שאינה ש"פ להסיק וק"ל:

לאחר זמנו מותר כר"ש ודעת הטור דמותר היינו בס' והקשה המג"א סימן תמ"ז ס"ק מ"ד א"כ למה אמר רבא כר"ש הא אפילו לרב יודא שרי דלמה יהיה חמיר מכל שאר אסורין שבתורה ונראה דהמג"א גופי' כתב שם ס"ק ה' בשם מהרא"י דנוקשה אינה בטל בס' הואיל דלא בדיל אף דליכא כרת והמג"א צידד להקל הואיל דנוקשה הוא מדרבנן וא"כ אולי סובר הטור ג"כ דחמץ במשהו הואיל דלא בדיל וא"כ לכך צריך רבא לומר לאחר זמנו כר"ש דלר"י דסובר לא"ז אסור מד"ת ראוי' שיהיה במשהו דלאחר זמנו פשיטא דלא בדיל דהרי אוכל חמץ רק מה שנשאר לו לאחר הפסח אבל לר"ש מותר בס' כיון דהוא מדרבנן וכמו שפסק מג"א גבי נוקשה ומיושב ג"כ מה שהקשה המג"א דמ"ש מלפני זמנו דשאני לפי"ז דחשיב קצת בדיל וכמ"ש מג"א לעיל דחשיב קצת בדיל כיון דהוא זמן ביעור:

דף לב.

חמץ בפסח בר דמים הוא והקשה הפ"י דילמא מיירי בתרומה שלא בא ליד כהן ומ"ו בצל"ח הישב דהלא הוא ממון שאין לו תועבים ואם דחייב לצאת י"ש א"כ בסיפא אמאי פטור הא לצאת י"ש אין קים לי' בדרבה פטרו כדאיתא ב"מ דף צ"א ול"נ לקיים דברי הפ"י דהנה הרשב"א בתשובה סימן ש"ב כתב לר"פ ולהמקשה במסכת ב"מ לא סברי האי אסרה תורה אתנן בבא על אמו שנתחייב בנפשו ואין חיוב ממון חל עליו כלל ואין אומרים לו צא ידי שמים ע"ש וא"כ אביי דמשני ג"כ במסכת ב"ר שם ומוקי כר"מ ולא משני כרבא איהו ג"כ לא סבירא לי' כרבא אתנן אסרה תורה וסובר אביי דאפילו לצאת י"ש מיתה פוטרתו והנה סוגי' דהכא לא אתי' כרבא דהא רש"י כתב דקי"ל דמיתה בידי שמים פוטרתו וזה דלא כרבא במסכת כתובת דף ל' וכיון דלא אתי' כרבא שפיר הקשה הפ"י דהרי לאביי קים לי' ב"מ פוטרתו אפילו לצאת י"ש וכמ"ש המרש"א [בסוף ה"ס כתבתי עם דברי אא"ז זצ"ל דבר קטן בסוגי' זאת בעזרת השם אני נכדו מנחם דייטש]:

ובזה ניחא דברי תוס' מסכת ב"ק דף ד' ע"א שהקשו ל"ל עליו למעוטי אדם מכופר תיפק דקים ליה בדרבה ואפילו שוגג דהא תנא דבי חזקי' ולכאורה קשה דאי לאו עליו הוה מחייב לצאת י"ש ואי תפס לא מפקינן כמ"ש רש"י במסכת ב"מ דף צ"א לכך כתב רחמנא עליו למעוטי אדם מכופר קמ"ל קרא דאין שום חיוב תשלומי כופר וממילא אם תפס מפקינן אבל משום קליב"מ הוה מחייבינן ליה לצאת י"ש ושוב מצאתי שכוונתי בזה בספר יראים סימן ר"ז ולשיטת רשב"א ניחא דקושי' תוס' היא לר"פ ולאביי במסכת ב"מ דף צ"א דלא ס"ל אתנן אסרה תורה וכו' והנה לאביי ור"פ דס"ל דהיכא דקלב"מ פטור אף לצאת י"ש קשה קושית תוס' ריש ב"ק למה לי עליו למעוטי אדם מכופר תיפק דאפילו בשוגג פטור מתנא דבי' חזקי' ונראה דתנא דבי' חזקי' מוקי עליו למעט תם מחצו כופר וכן מצינו בירושלמי פ"ד מסכת ב"ק ור"א דמפיק תם מח"כ או ר"י דמחייב ח"כ בתם באמת לא ס"ל הך תנא דבי חזקי' ובזה מיושב קושי' תוס' במסכת כתיבת דף ל"ה דאמר רבא מי איכא למ"ד ח"מ שוגגין פטורין והא תנא דב"ח והקשו תוס' הא בריש הנחנקין איתא הניחא וכו' אלא למאן דלית ליה תב"ח ולהנ"ל ניחא דסוגי' דריש הנחנקין קאי לר"פ ואביי דלא ס"ל האי דאתנן אסרה תורה וקי"ל בדרבה פוטר אפילו לצאת י"ש א"כ ר"י דמחייב תם בח"כ או לר"א דמפיק מנקי ע"כ מוקי עליו למעט אדם מכופר וק' קושי' תוספת תיפק מתנא דב"ח וע"כ דלא ס"ל תנא דב"ח אבל רבא דאמר אתנן אסרה תורה וכו' דאפילו היכא דקים ל"ב חייב לצי"ש לדידי' נוכל לומר דכ"ע ס"ל כתנא ד"ח ואיצטרך עליו למעוטי אדם מכופר לומר שאין חיוב כופר כלל ופטור אפילו לצאת י"ש אמנם ראיתי בירושלמי דדרש תם דפטור מכופר מרישא דקרא אם כופר יושת עליו וש"ס שלנו דמפיק אדם מכופר מסיפא דקרא ככל אשר יושת עליו לכן נראה לתרץ קושי' תוס' על ד"א ועיין לקמן ב"ק דף ט"ו וק"ל:

והנה מדברי רש"י שכתב דשוגג דרישא ששגג בשתיהן דאי הזיד בחמץ איפטר ליה כרת ע"כ לא ס"ל סברת תוס' בדף כ"ט שכתבו דתשלומי תרומה הואיל וכפרה הם וא"י למחול לא שייך למיפטרה משום קלב"מ דאל"כ מצינו לאוקמי' אפילו הזיד בחמץ ואפ"ה משלם ואעפ"כ נ"ל קושי' תוס' שמקשים בכתובת אמר רבא מי איכא למ"ד וכו' ובריש הנחנקין אמר הניחא למאן דל"ל תנא דב"ח וכו' ונראה דרש"י סובר כשיטת האומרים דלרחב"ה אפילו ששגת כרת פוטר מתשלומין ומשנתנו דמוקי כרנב"ה ואשוגג משלם קו"ח ע"כ לא ס"ל כתנא דב"ח וכ"כ מהרש"א להדי' דלרש"י משנתינו פליג על תנא דב"ח לכן שפיר מקשה ר"פ הנחנקין הניחא וכו' אלא למאן דל"ל תכא דב"ח וכוונת הש"ס על מתני' דאוכל ת"ח דפליג על תנא דב"ח אבל רבא הקשה מני איכא למ"ד וכו' והא תנא דב"ח דהרי רבא סובר רפ"ג דכתובת דדוקא כרת פוטר מתשלומין לרנב"ה ולא מיתה ב"ש ולדידיה ע"כ לא מתוקמי' מתני' כרנב"ה כמ"ש רש"י דא"כ הוי למינקט האוכל חמץ חולון של חבירו ואיהו מסקי מתני' דלפי מידה משלם וא"כ לא מצינו תכא דפליג על תנא ד"ח ובזה ניחא דעת הרמב"ם שפסק לפי דמים משלם וקשה הלא אליבא דרבא ע"כ טעמי' דמתני' דלפי מדה משלם ואביי ורבא הלכה כרבא ובאמת לפמ"ש הב"ח או"ח סימן שס"ב דלא נאמר כלל זה רק היכא דפליגי אליבא דנפשייהו אבל היכא דפליגי אליבא בא דמ"ד לא כאמר כלל זה וגם לפי מה שכתב הרמב"ן בס' הזכות פ' החולץ סימן ו' ניחא ולהנ"ל דרמב"ם פסק כסוגי' דפרק הנחנקין א"ש וק"ל:

דף לג:

גזירה דילמא אתי' לידי תקלה נשמע מזה דאפילו באיסר דרבנן חיישינן לתקלה דהא תותים הוא תרומת פירות דרבנן וכן במסכת סוטה דף מ"ח כתב דאחמור רבנן דלא לעכוב לעצמו ולמכור לכהן דלמא משהי לה גבי' ואתא למאכל והנה במסכת יומא דף י"ג איתא אינו עובד כל היום ופרש"י אבל בלילה עובד דאנינות לילה דרבנן לכך לא גזרו שמא יאכל ויש לחלק אמנם בסוף פ"ק איתא ב"ש אומרים תישפך חבל דילמא אתי לידי תקלה ור"א הוא מתלמידי ב"ש ור"א סובר בשיטות ר"ח סה"כ אין טומאה למשקין כל עיקר וכברה דזה פלוגתא דתנאי היא במס' תרומת פ"ט מ"ב ר"ט אומר ילקטו עני' כהנים ואף דגדולי תרומה הוא דרבנן אפ"ה חייש לתקלה אבל ת"ק דסובר אפילו עניי ישראל מלקים איהו לא חיישי גבי דרבנן לתקלה דילמא אתי למיכל:

טור סימן של"א כתב תרומת מעשר של דמאי מוכרה לכהנים והשה"מ הקשה מדאיתא פ"ב דערלה ת"מ של דמאי עולה בק"א וצריך להרים ומפרש הירושלמי משום גזל השבט ומאי גזל איכא והא מותר למכרה לכהנים וחתני הרב החריף מוה' מאיר נ"י תורץ הלא תוס' במסכת בכורת דף כ"ב ע"ב ד"ה תירם כיון דתירקב ואסור בהנאה לא תירם דכיון דאסור בהנאה ליכא גזל השבט ותירצו משום לא פלוג א"כ גם על הטור י"ל משום לא פלוג:

דף לה:

הקשו תוס' על רש"י דסובר מי פירת הוא חמץ נוקשה מסוגי' דמנחות דף נ"ז דמקשה הש"ס מנחת נסכים מי פירות נינהו ונראה דתוס' רפ"ג כתבו דיש שום לימוד דנוקשה פסול למנחות וא"כ שפיר מקשה הש"ס מכחות נסכים מ"פ נינהו ואי דהוי נוקשה א"כ ל"ל האי למוד דנוקשה פסול למנחות תיפק מדרבנן מנחות נסכים לחימוץ דהלא מי פירות אינו רק נוקשה ומשני מגבלה במים ואולי דעת רש"י דמי פירות עם מים הוא חמץ גמור ולכך איצטרך לימוד מיוחד על נוקשה (ומשמעות תוס' שם דאם יש כרת בפסח על נוקשה פשיטא דפסול למנחות) ובזה יש לתרץ דירת הטור סי' תמ"ב דנוקשה הוא לר"א בלאו והקשה הב"י דהא הש"ס מיבא ת"כ ואילו נוקשה בעינא ל"ק ונראה דלקמן דף מ"ג מקשה הש"ס דלמא כל לרבות עירובו וקשה איך נימא עירובו בכרת א"כ כ"ש נוקשה למ"ד נוקשה חמיר מחמץ עי"ת א"ם ל"ל לימוד דנקשה פסיל למנחות ומתוס' משמע דאי נוקשה בכרת א"כ הוא חמץ גמור ומהי תיתא דיוכשר למנחה והיינו לשיטת האומרים דליכא למוד מיוחד למעט נוקשה מכרת ועיין בהר"ן ובמהרש"א וע"כ דקושית הש"ס לר"י דסובר דעי"ת חמיר מנוקשה ושפיר מקשה הש"ס אימא עי"ת בכרת אבל נוקשה ליכא כרת ולכך איצטרך למוד גבי נוקשה על מנחה וכיון דאסיק בקושי' על ר"י פסק הטור כר"נ וק"ל:

שם המחהו וגמעו ומסוגי' זה הקשה השה"מ פ"ז מהל' חמץ על סוגי' דחולין דף ק"ך דאמר שם דאי כתב חלב לא אתי' חמץ דלא היתה לו שעת הכושר ואמאי לא אמר הש"ס דה"א דהואיל דאין יוצא משים מצה לא מחייב משום חמץ כקושי' ר"פ ולי נראה דאי לא אמר הש"ס דחלב חמיר דלא היה לו שעת הכושר הוה ילפינן חמץ מק"ו דחלב מה חלב שאינו בב"י אסיר כ"ש חמץ וכיון דאיכא ק"ו אמרינן אהני ק"ו ואהני הקישא כיון דאיכא לאוקמי' הקשא אמילתא אחריתא וכמ"ש תוס' בכורת דף ל"ג ע"א ע"ש ועיין מנחות דף י"ט וכדברי הרא"ם ודלא כמהרש"א במס' קידושין:

שם אבל לא בטבל פשיטא הקשה מ"ו בצל"ח דמאי פשיטא דילמא איצטרך לאסוקי מאן דאית ליה כולל ואני הקשיתי לו דהא נוכל לומר כמ"ש תוס' מס' עירובין דף ל' ד"ה וליפרש וכו' דמקשה פשיטא דשמעינן מרישא מערבין בדמאי משמע אבל לא בטבל וא"כ בסוגי' דהכא ג"כ כוונת הש"ס דפשיטא דשמעינן מהא דיוצאין בדמאי ושוב מצאתי במלחמות ר"פ כ"ש והשיב לי מ"ו דבדברי תוס' מס' עירובין יש לו אריכות דברים אמנם מהא דיוצאין בדמאי הוה מוקמינן אפי' אינו רק כזית ארד וביד ישראל ואפ"ה יוצאין דאי בעי מפקר לנכסי והוי עני וחזי ליה ומני' הוה דייקינן בטבל לא היכא דאינו רק כזית אחת וביד ישראל אינו יוצא וכקושי' תוס' מס' פסחים דף ל"ח הואיל דיש לכהן חלק דמצה בעינן משלכם דילפינן לחם לחם מחלה וטבל לא חשיל לכם כמו באתרוג של טבל אבל היכא שיש לו ב' זתים של טבל דיוכל להפריש או טבל ביד כהן ה"א דיוצא קמ"ל דאפ"ה אין יוצאין במצה של טבל דמי שאיסורו משום בל תאכל חמץ וכו' וכמ"ד אין אסור חע"א ע"כ ודפח"ח אבל דבר זה קשה ג"כ על תוס' מס' עירובין דמאי מקשה הש"ס אבל לא בטבל פשיטא דילמא קמ"ל אפי' היכא דיש לו יותר מב"ס וה"א כרבי דאמר כל שהוא משום שבות לא גזרו בין השמשות וה"א דמערבין כיון דיוכל להפריש מערבין דאי מרישא מערבין בדמאי ה"א דבדמאי מערבין אפי' היכא דאינו רק ב' סעודות מצומצמות אין מערבין דאי מפרש ליכא שעורא אבל היכא דיש לו יותר מב' סעודות ה"א דמערבין דאי בעי מפריש (וכאן לא שייך לומר מאי פסקא כיון דלא קאי רק אדיוקא) קמ"ל דאפ"ה אין מערבין וכרבנן דאפי' ב"ה גזרו על שבות ובזה י"ל קצת קושית מהרש"א דלמה לא מקשה הש"ס מהא דאיתא במצה של טבל דיש לאוקמי' דאינו רק כזית וא"י משום דבעינן לכם רק דמאי פסקא וכאן לא שייך להקיש משום דאין היקש למחצה כיון דיש לחלק כמ"ש הפ"י:

תוכן העניינים

אהל דוד מסכתות שונות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה