אהל דוד מסכתות שונות· רבי דוד דייטש
קידושין
דף ה.
אמר ר"ה חופה קונה מק"ו הרא"ש הביא בשם ר"ח דחופה קונה מספק ולכאורה קשה מאי מספקא ליה ונראה דלקמן דף י"ג מסיק הש"ס דמיתת הבעל מתיר מהקישא דמה גירושין שרי' וכתב המהרש"א דהאי הקישא אינו מיותר וקשה לי אדנילף לקולא נילף לחומרא דאיתקש כל העריות להדדי והרי יש כמה עריות דאין להם היתר אחר מיתת אוסרן ודוחק לומר הואיל ויש כמה עריות דיש להם היתר הלא ידעינן הכלל דלחומרא מקשינן ונראה דתוס' הקשה דנילף דמ"ה מתיר מק"ו מגט וי"ל דאף דאיכא ק"ו מ"מ כיון דאיתקשו כל העריות להדדי ויש כמה עריות דאין להם היתר א"כ הקישא מפקע לק"ו וכיוצא בזה מצינו בתוס' יומא דף ס' ע"ש וא"כ לכאורה נדחו דברי ר"ה דאמר ח"ק מק"ו דלדידי צ"ל מילתא דאתי' בק"ו לא קתני וא"כ איך קתני ע"ה דצריכן לק"ו אמנם באמת יליף שם הש"ס מדכתיב פן ימות במלחמה ומקשה הש"ס דף י"ג ע"ב דילמא מאן אחר יבם ומשני יבם לא מקרי אחר ולהך תרוצא מ"ה בהדי' כתיב וא"כ י"ל דר"ח לא ס"ל הך דיבם לא מקרי אחר כקושית תוס' ישנים רק על מה דמקשי הש"ס דילמא מאן אחר יבם מקשים דהא בהאי קרא כתיב אשר ארש אשה וא"ת דהאי אחר יבם קשה ל"ל קרא במסכת יבמות החוצה לרבות ארוסה הא שמעינן ארוסה מהאי דאם ימות ונראה דהרשב"א כתב דיש סברא לומר דארוסה לאו בת יבום הואיל דכתיב כי ישבו אחים ומת א' ובן אין לו ה"א דוקא אם ראוי' להיות ממנה בן דהיינו מן הנשואין וא"כ הוי מוקמינן האי דארש אשה שקידשה בביאה למ"ד ביאה אירוסין עושה דאז ראוי' להיות לו בן ממנה ועיין בהר"ן לקמן בסוגי' דתחילת ביאה קונה דזימנן דמעברה בביאה א' וא"כ איצטרך חוצה כגון שקידשה בכסף דאינה ראוי' להיות לו בן ממנה וכל זה אי ביאה אירוסין עושה, אבל אי ביאה נישואין עושה ליכא לאוקמי' האי קרא כשקידשה בביאה דהא כתיב אשר ארש וא"כ ע"כ ל"ל מאן אחר יבם וא"כ ממילא מוכח דמיתת הבעל מתיר היוצא מזה אי ביאה נשואין עושה ילפי מ"ה מפן ימות במלחמה ואי דילמא מאן אחר יבם קשה ל"ל החוצה ואי דהוי מוקמינן כשקידשה בביאה הא ב"נ עושה ובקרא כתיב אשר ארש וא"כ ל"ל להאי דאיתקש מיתה לגרושין ונתקיים דברי ר"ה אבל אי ביאה אירוסין שפיר י"ל מאן אחר יבם וע"כ ע"כ צ"ל דאיתקוש מיתה לגירושין וקשה אדרבה נילף מהקישא דשאר עריות וצ"ל דסמכינן אק"ו הרי אף דלא כתבו בהדי' קתני וא"כ ע"כ ליתא לדר"ה ולכך פסק ר"ח דחופה קונה מספק משום דהא דר"ה תלי' בהא אי ביאה אירוסין עושה או נשואין תה הוא לקמן איבעי' דלא איפשטא ע"כ: הרמב"ם בפי' מה"א הלכה א' פסק דחופה שאינה ראוי' לביאה ל"ק ונראה להוכיח דינו מסוגי' דלקמן דף י"ג ונקדים לתרץ שם קושי' מהרש"א על תוס' ד"ה מדאמר דהאיך איכא לאשכוחי דאחיו של כה"ג ישא גרושה ונראה דהנה לקמן דף ע"ח איתא רבא אמר בעל לוקה שתים לא בעל אינה לוקה אפי' אחת והרמב"ם בפ' י"ז מהא"ב פסק דבין כה"ג ובין כהן הדיוט שנשא אשה מארבעה דהיינו אלמנה גרושה זונה וחללה ולא בעל אינו לוקה רק אם בעל אז לוקה למפרע גם על הקידושין אבל וכ"ז שלא בעל אינה אוסר שום איסר בקידושין ועיי' בתשובות בית יעקב סי' נ"ה שכתב דקושי' הש"ס מיתת מנ"ל דמתיר לא קאי לרבא ומשני דיליף מאלמנה לכה"ג ולרבא שפיר משכחת דאחיו נשא גרושה ולא בעל עדיין דבזה אינו עושה איסור ומ"מ אף שלא נשא זקוקה לחליצה וא"כ י"ל דלהרמב"ם היה קשה קושיות התוס' והיה כראה דקרא לא מיירי ביבמין דא"כ איך משכחת גרושה דאחיו של כה"ג ישא גרושה כקושית המהרש"א וא"ל דמשכחת כהנ"ל שקידשה ולא בעל א"כ אינה רק ארוסה ושמעינן מני' דגם ארוסה זקוקה ליבום וקשה ל"ל החוצה וא"ל דמשכחת כגון שנכנס לחופה ז"א דהא חופה שאינה ראוי' לביאה הוא וק"ל:
דף ט:
ור"י האי ובעלה מאי עביד ליה מכאן קשה לי ך על הרב המגיד ריש פ' אישות דאם בעל אשה שלא לשם אשות עובר בעשה דרחמנא אמר כי יקח איש אשה ובעלה כשירצה לבוא עליה יהיה דוקא דרך אישות ועיין ד"מ אה"ע סימן כ"ז דאין אשות רק דרך קידושין א"כ מאי מקשה הש"ס הא איצטרך שיעבור בעשה דאי לא הוי כתיב ובעלה מכא הוי ידעינן דעובר בעשה (ובאמת כתב מהרי"ט פ"ק דקידושין דעשה הוי כמו גבי זביחה דכתב רחמנא וזבחת וכאן כתב כי יקח דהוי עשה ושלא לשם אישות הוי בעשה שאינה לקוחה ממני המעתיק:
שם אי מהתם ה"א עד דמקדש והדר בעיל והקשה הרשב"א א"כ קשה לרבי דנפקי לי' מבעלה דלמא עד דמקדש והדר בעיל ותירץ חתני הרב מוה' מיכאל כהן זצ"ל דהנה מקשים למאי דמסקינן דמהא ובעלה ממעטינן אמה עברי' דה"א דנקנות בביאה משום דאיתקוש לאחרת א"כ מוכח דע"כ כסף לחודי' וביאה לחודי' דאל"ה היאך ס"ד למילף א"ע מאחרת לענין ביאה כיון דביאה לא קני אלא עם כסף ובאמה עברי' כבר ידעינן דכסף לחודה קונה אע"כ מדאיצטרך הא ובעלה מוכח דביאה לחודי' קונה ונ"ל דקי"ל דא"ע אינה נקנית בפרוטה דבעינן שתהי' ראוי' לגרעון וכסף דאשה דילפינן משדה עפרון וודאי סגי בפרוטה וא"כ אפשר לומר לעולם דבעינן באשה בכסף וביאה דהיינו פרוטה אחת עם ביאה ואפ"ה ה"א דנילף א"ע מאחרת שתהי' ניקנית בפרוטה עם ביאה ולהני איצטרך למעוטי והנה הרמב"ם בה"ל עבדים כתב דעבד נקנה בפרוטה אחת וכתב הכ"מ טעמו דאע"ג דעיקר קנינא דע"ע ילפינן מאמה עבריה ותירצו דהא דבעינן שתהי' ראוי' לגרעון גבי אמה עבריה היינו משום דקי"ל אינה מוכרה לקרובים דבעינן שתהיה ראוי' לי עוד מש"ה בעינן נמי שתהי' ראוי' לגרעון ולא ומקניא בפרוטה ובזה מתורץ קושית הרשב"א דרבי יוכל לסבור כר"א דמוכרה לקרובים וממילא לא בעינן ראוי' לגרעון ומקני בפ"א וממילא מוכח דביאה לחודה קונה באשה דאי דוקא כסף וביאה ל"ל למעוטי בא"ע כיון דנקנת בכסף לחודה לא נ"מ מידי לענין ביאה וא"ל דאכתי הוי ילפינן פרוטה אחת עם ביאה ז"א דלדידי נקנית א"ע בפרוטה אחת גרידא מה שא"כ ר"י מצי סובר כהילכתא דא"ע אינה נמכרת לקרובים וממילא אינה נקנות בפ"א דבעינן ראוי' לגרעון א"כ שפיר ה"א עד דמקדש והדר בעל ואפ"ה איצטרך מעוטא גבי אמה עברי' לענין פרוטה אחת וק"ל:
דף י.
תוס' ד"ה כל הבועל ועיין מש"כ בשם ר"נ דיבמות מיירי בביאה אחר קידושין והקשה השער המלך א"ם מאי אמר הש"ס במסכת יבמות אשה לבעלה וכו' ת"ל מק"ו מיבמה ואי דמה ליבמה שזקוקה ועומדת הלא ביאה אחר קידושין ג"כ זקוקה כמ"ש הר"ן ונראה למ"ש הוא בעצמו להקשות דמה הקשה הש"ס דנילף ביאה מיבמה דהא דיו לבוא מהדין ותוס' ריש הבא על יבמתו כתבו דיבמה נקנית באבר מת דבעינן הקמת שם ומתרץ דעיקר קושי' הש"ס על גוף הדין ולא אקרא פריך אלא תנא אדברי עצמו מקשה מדקאמר ובעלה מלמד שנקנית בביאה ומשמע דאי לאו קרא דבעלה לית לן למילף שיהיה נקנית בביאה ואהא מקשה דלהא לא איצטרך קרא וכיון שכן לא היה לומר רק דאיצטרך על אבר מת וא"כ מיושב ג"כ הנ"ל דבעי למילף הערא' אפי' בא"מ ולכך הוצרך למילף בגז"ש קיחה קיחה מעריות:
בתשובת הר"י מטראני הקשה על שיטת הר"י ברזילי דסובר דהאב יכול לקדש אשה לבנו הקטן דזכין לאדם שלא בפניו מסוגי' דב"ב דף קנ"ו דפריך הש"ס על הא דאמר שמואל בודקין בקידושין ולגירושין וכי מאחר דבדקנא לקידושין לגירושין למה לי בדיקה ולשיטת הר"י ברזילי קשה דילמא לא היו בודקין בשעת קידושין רק האב קידש במקום בנו וכשרוצה לגרש צריך בדיקה ונראה לתרץ דהרמב"ם כתב בפ"ו מה' גירושין קטנה אין יכולה לעשות שליח לקבלה לקבל גיטה משום דשליח צריכה לעשות בפני ב' עדים ואין מעידן לקטן והראב"ד השיג ת"ל דאין שליחות לקטן ונראה לישב דעת הרמב"ם דיש נ"מ אי אמרינן הטעם דאין מעידן לקטן או משים דאין שליחות לקטן לפי מה שכתבתי במסכת שבועות דף ג' לפרש דברי תוס' שם דלדעת ר"ת באיזהו נשך דיש שליחות לנכרי לחומרא ה"ה גבי קטן אף דאין שליחות לקטן מ"מ לחומרא יש שליחות מדרבנן ע"ש לכן כתב הרמב"ם הטעם דאין מעידן לקטן דאי משום דאין שליחות לקטן הוה אמרינן לחומרא יש שליחות והיתה אסורה לכהונה אבל מטעם דאין מעידן לקטן אפילו לחומרא לא הוי שליח ומותרת לכהן ולפי"ז לשיטת רוב פוסקים דזכי' מטעם שליחות וקדושי אביו לבנו אינו אלא מדרבנן ולחומרא לדעת הר"י ברזילי וכיון דקדושיו לא הוה אלא מדרבנן פריך הש"ס שפיר למה לי בדיקה לגירושין הא בדרבנן א"צ בדיקה כיון שהגיע לכלל שנותיו סמכינן אחזקה דרבא כמ"ש המג"א בהלכות ברכת המזון ומקשה הש"ס ממ"נ אם לענין דאורייתא לא צריך בדיקה לגט כיון דקידושיו אינן אלא דרבנן דאין שליחות לקטן ולענין דרבנן דיש שליחות לא צריך בדיקה דסמכינן אחזקה דרבא ולשיטת הסוברים דזכי' לאו מטעם שליחות נראה לתרץ דהר"ן כתב בסוגי' דהמקדש בע"א כיון דילפינן אין דבר שבערוה פחות משנים כל מה שנעשה בקידושי אשה הן בשליחות והן בעצמו אין רשאי לעשות פחות משנים ולכאורה קשה על הרי"ב הא בקידושין צריך שני עדים ואין מעידן לקטן ונראה דרי"ב פסק להחמיר כמ"ד המקדש בע"א חוששין לקידושין וכתבו הפוסקים להך מ"ד אפילו בלא עד נמי ולא צריך כלל עדים אבל קושית הגמרא בב"ב פריך שפיר על שמואל דאיהו ס' בקידושין אין דבר שבערוה פ"מ ולא משכחת דינא דהר"י ברזילי דאין מעידן לקטן וק"ל:
דף יג.
תוס' ד"ה לכ"ע בעשה תימה דלא ילפי בק"ו והקשה מהרמ"ב הובא בס' א"ח על קידושין דלמא קושי' הש"ס הוא לר"ה דס"ל חופה קונה ולדידי מסיק הש"ס לעיל מילתא דלא כתיבא בהדי' לא קתני ונראה דלכאורה קשה לקמן דמקשי ש"ס ואימא מאן אחר יבם הלא בהך קרא כתיב אשר ארש וא"כ ל"ל חוצה לרבות ארוסה ביבמות דף י"ג ועיין לעיל בסוגי' דחופה קונה ונראה דרשב"א כ' בחדושיו ביבמות ד"ה דארוסה לאו בת יבום דכתיב איש כי ימות ובין אין לו דוקא בראוי' להיות לו ממנה בן דהיינו בנשואין להכי איצטרך לרבות ארוסה ע"כ וא"כ האי קרא פן ימות ואיש אחר יקחנה הוי מוקמינן כשקידשה בביאה דאז שפיר ראוי להיות לו בן ממנה וכמ"ש הר"ן בסוגי' דתחילת ביאה דזימנן דמעברה בביאה ראשונה אבל היכא שקידשה בכסף או בשטר ה"א דאינו בת יבום וקמ"ל החוצה וכ"ז אי ביאה אירוסין עושה אבל אי ביאה נשואין עושה ליכא לאוקמי שקידשה בביאה דהא כתיב אשר ארש והנה ביבמות ר"פ ב"ש מפרש שמואל דטעמי דב"ש דאין ממאנין נשואות דאי אמרת תמאן אתי למימר יש תנאי בנשואין וקשה א"כ איך קפסיק ותני דארוסות ממאנין הא זימנן דאף ארוסות אין ממאנין כגון שקידשה בביאה דאתי' למימר יש תנאי בביאה וצ"ל דסובר ביאה נשואין עושה והריב"ן גרס שם רב ור"ה הוא מתלמידי דרב ועיין ב"ק דף קט"ו ושפיר הקשו תוס' דנילף מק"ו ור"ה דס"ל מילתא דאתי' בק"ו לא קתני לדידי בלא"ה מוכח מקרא פן ימות במלחמה ואי דמאן אחר יבם א"כ למה לי החוצה ואי דהוי מוקמינן שקידשה בביאה ז"א הא ר"ה הוא תלמיד דרב ואיהו ס"ל ביאה נשואין עושה וק"ל:
תוס' ד"ה לכ"ע בעשה תימה דלא ילפי ק"ו מגט וכו' והקשו המפורשים אמאי לא הקשו תוס' כן בתחילת הסוגי' דפריך מ"ה מנ"ל ת"ל מק"ו ובהשקפה ראשונה אמרתי ע"פ קושי' מהריב"ל על התוס' דא"ל דאינה מתיר אלא באין לו בנים ותירץ המהרש"א דאכתי איכא למילף לעלמא מיבם וע"ש והנה לכאורה איכא למפרך מה ליבם שאינה בחנק משא"כ לעלמא היא בחנק ליכא למילף מני' אמנם מדאמר רחמנא אלמנה לכה"ג מוכח עכ"פ דלכ"ע אינה בחנק רק בעשה והקשה תוס' דמצי למילף מק"ו וכמ"ש המהרש"א משא"כ בתחילת הסוגי' דאכתי ס"ד דלאחר מיתה ה"א בחנק כמקדם וא"כ ליכא למילף כנ"ל ולא ה"נ לאקשוי' מידי:
ועוד נ"ל דהנה לכאורה קשה על התוס' מהא דאמרינן ביבמות דף ח' אר"י ואיתימא ר"ה בדר"י א"ק כי כל אשר יעשה וכו' הוקשו כל עריות כולן וע"ש וא"כ איכא א"א משאר עריות ג"כ בהך הקישא דמ"ה אינה מתיר ולא מהני הק"ו וכ"ת מ"מ אהני ק"ו שיהיה מתיר ואהני הקישא לשאר מילי ז"א דהא כ' תוס' בחולין דף קט"ז ע"א ד"ה מה להלן דר"ש ס"ל גז"ש למחצה אפי' נגד הק"ו א"כ ה"נ איכא למימר דקושי' הש"ס קאי לר"ש וי"ל דכיון דידעינן מדאסר רחמנא אלמנה ככה"ג דלכ"ע אינה בלאו ממילא מוכח דלהך מלתא מפקע א"א משאר עריות דגבי שאר עריות לא מהני מיתה כלל והקשה בתוס' שפיר אמאי לא יליף בק"ו מגט וכ"ת נילף בהיקש מעריות דלא שרי ז"א דהא מוכח דלהא מלתא לא אתקש משא"כ בתחילת הסוגי' דא"א לאחר מיתה ס"ד שהיא בחנק ואיכא למילף שפיר מהקישא דעריות לא ה"מ להקשות מידי דנילף מק"ו דהמ"ל דקושית הש"ס לר"ש ובאופן אחר נ"ל דהנה הקשה מהרמ"ב והובא בס א"ח דהא א"ל דקושית הש"ס לאביי דס"ל בסוגי' דח"ק דמילתא דלא כתיבי בהדי' לא קתני במתני' ומאי הקשה בתוס' ונ"ל דהנה הרא"ש הקשה הא קתני במתני' וקונה במיתת היבם דמיתי לה הש"ס בק"ו ממיתת הבעל ע"ש ונראה דהנה הקשו אהא דפריך הש"ס והא עריות דאיכא למיפרך מה לעריות שכן גט לא מהני משא"כ בא"א ואפשר לומר דקושית הש"ס הוא מכח הקישא דר"י כדאיתא ביבמות דף ח' ע"א הוקשו כל עריות כולן ואין משיבן על ההיקש אמנם אכתי תקשה מאי פריך בתר הכי דלמא לכה"ג בלאו כיון דלכ"ע ליכא אפילו לאו א"כ מוכח דלהאי מלתא לא איתקש לעריות וממילא איכא למימר סברא הוא אסרה וא"ל והא עריות דאיכא למיפרך כנ"ל ולזה אפשר לומר כיון דמשני הש"ס אלא מדא"ר משמע דנחית מהך סברא ולהכי פריך שפיר דלמא לכה"ג בלאו אמנם למאן דס"ל הך סברא באמת ליכא לאקשוי' מידי והנה לקמן יליף הש"ס מיתת יבם בק"ו מא"א ופריך מה לא"א שכן אסרה מתירה ומשני ר"א הא כמי יבם אסרה יבם שרי לה ע"כ ולפ"ז א"ל לבתר דידעינן דגבי יבם איכא הך סברא דהוא אסרה לא צריך תו למילף מק"ו דא"א דממילא ידעינן ליה מסברא כנ"ל וא"ל והא עריות דאסר לה דאיכא למפרך מה לעריות שכן חליצה לא שרי משא"כ ביבמה וא"ל מכוח הקישא כנ"ל דהא יבמה לשוק אינה רק בלאו ולא הוי בכלל הקישא דשאר עריות וממילא מיושב קושי' הרא"ש הנ"ל דאביי מצי סובר דלא ילפינן כלל מיתת היבם בק"ו רק מכוח סברא דהוא אסרה ולהכי קתני לה במתני' וכיון שזכינו לזה דע"כ אביי ס"ל הך סברא דהוא אסרה והוא מתירה מיושב קושי' הגאון מהרמ"ב והקשה תוס' שפיר דאיכא למילף בק"ו מגט וא"ל דקאי לאביי דלדידי לק"מ דאיכא למילף ג"כ א"א מכוח סברא וליכא לאקשוי' מעריות דאיכא למיפרך כקושי' הנ"ל וכ"ת מהקישא דר"י דהא מוכח מכח אלמנה לכה"ג דלהא מילתא לא איתקש וכ"ז לבתר דידעינן מאלמנה לכה"ג משא"כ בריש הסוגי' לא ה"מ להקשות דנילף מק"ו מגט דהמ"ל דקושית הש"ס לאביי דס"ל מילתא דאתי בק"ו לא קתני וכ"ת אביי אית ליה מסברא דמיתה מתרת ז"א דהא איכא למילף מהקישא דר"י דמיתה לא שרי וא"ש:
ובדרך אחר כ"ל קושית מהרמ"ב הנ"ל דהנה עוד קשה על תוס' כיון דאיכא למילף מהקישא דר"י שאינה מתיר לא מהני הק"ו וכ"ת מ"מ אהני הקישא ואהני ק"ו אכתי י"ל דקושית הש"ס לר"ש דס"ל אין גז"ש למחצה וכמ"ש בשם תוס' חולין ונראה דהנה הקשה בס' מים חיים אהא דאיתא סוף מסכת גיטין במתני' ב"ש אומר לא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר וב"ה סובר דאם לא כתב רחמנא ע"ד ס"ד דמשום ערוה לא תנשא לאחר א"כ קשה ל"ל ונטמאה דסוטה אסורה לבועל ת"ל קודם שגירשה הוי אסורה משום א"א ולאחר שגירשה ג"כ אסורה בה"א זה אמנם י"ל דאכתי איצטרך ונטמאה לאחר מיתת הבעל אמנם לפי"ז מוכח דמיתת הבעל מתיר וא"כ תקשה מאי פריך הש"ס מ"ה מנ"ל אע"כ צ"ל דקושית הש"ס לב"ש כמובן וממילא מיושב קושי' הנ"ל והקשה תוס' שפיר נילף מק"ו וכ"ת דקושית הש"ס לר"ש דס"ל אין גז"ש למחצה וה"נ ילפינן מהיקש דעריות ז"א דר"ש מצי יסבור כב"ה וא"כ בפשיטות מוכח דמ"ה מתיר והוי שפיר מילתא דכתיבא בהדי' וקושית התוס' הוא רק דלב"ש נמי דלא מוכח מערות דבר מ"מ מצי למילף מק"ו:
שם הקשה המריב"ל על התוס' הא איכא למיפרך מה לגט שכן מוציא בש"כ ותירץ דא"ל חליצה תוכיח והקשה הע"י דהא הקשה תוס' לעיל דף ג' ע"ב תהא ש"כ יוצאה בחליצה מק"ו מיבמה ש"י בגט יוצאה בחליצה ותי' דאיכא למפרך מה ליבמה שכן יוצאה במ"ה ע"ש ומיתת היבם שמתיר לא ילפינן רק בק"ו מא"א ומקמי דידענן מיתת הבעל דמתיר גם מיתת יבם אינה מתיר וממילא לא נוכל לומר שכן יוצאה בחליצה כנ"ל ואיכא למפרך שפיר מה לגט שכן מוציא בש"כ וא"ל חליצה תוכיח כנ"ל ונ"ל דהנה עוד הקשה תוס' לעיל תהא אמה עבריה יוצאה בחליצה מק"ו דיבמה וכו' ע"ש והנה לכאורה קשה דהא הקישא הכתוב לאחרת ואיכא למילף מני' שא"י בחליצה ואין לדחות מהא דכתבו תוס' מיעוט קנינים לא ילפינן מינה דלגבי יציאה אפשר לא שייך הך סברא ועיין בס' המקנה ואם נפשך לומר דע"כ מוכח דלענין יציאת לא איתקוש דאל"כ מאי פריך מ"ה מנ"ל דהא איכא למילף מא"ע בהיקש גם ז"א מוכרח דאיכא למימר קושיא הש"ס היא למ"ד בירושלמי א"ע עובדת את הבן או דאפשר לומר דקושית הש"ס היא מכוח הקישא דר"י ולחומרא מקשינן כמו שאמרתי לעיל והנה לכאורה י"ל דל"ק תהא א"ע יוצאת בחליצה דאיכא למילף מהקישא דאחרת כנ"ל אמנם הפ"י כתב דר"ח דיליף לקמן שטר בא"ע מלא תצא כ"ע ל"ל הקישא דאחרת וא"כ הקשה תוס' שפיר אמנם למען דא"ל הך הקישא דאחרת ע"כ מוכח דא"ע א"י בחליצה וממילא גם ש"כ ליכא למילף בק"ו מיבמה דא"ל דא"ע תוכיח והנה יש להוכיח דרב אשי א"ל הקישא דאחרת דלעיל אמרינן בכסף מנ"ל והלא ד"ה וכו' אמר ר"א דא"ל מעיקרו דדינא פ' והקשה המרש"א ת"ל דא"ל דיו כאמה עברי' ובעי ב"פ ותירץ משום דהוי מיפרך ק"ו ולא אמרינן דיו ור"ל דלענין ב"פ כבר ידעינן מהקישא היוצא מזה דר"א א"ל הקישא דאחרת והנה ר"א משני לקמן איתקש מיתה לגירושין להכי הקשו בתוס' שפיר לדידי ת"ל מכח ק"ו דגט וכ"ת מה לגט שכן מוצא בש"כ א"ל חליצה תוכיח וא"ת היא גופא נילף שתהי' ש"כ יוצאה בחליצה ז"א כיון דר"א א"ל הקישא דאחרת וא"כ ממילא ידעינן דא"ע א"י בחליצה וליכא למילף כמי ש"כ מק"ו דיבמה שתהא יוצאה בחליצה דא"ל א"ע תוכיח: שם בתוס' לכ"ע בעשה ודבק באשתו והקשו נילף בק"ו מגט והקשו המפורשים למה לא הקשו קושי' זאת בלא הקדמה ונ"ל דקושי' מהרמ"ב שהביאתי לעיל ידוע וי"ל דהנה הקשו המפורשים היאך מ"ל דלכ"ע בעשה ולכה"ג בלאו הא אין אחע"א עשה כמו גבי כהן טמא שאכל תרומה טמאה וא"ל דגזירת הכתוב הוא הא כיון דא"ל דמיתת מבעל מתרת לגמרי לכ"ע יותר מסתבר מלאמור דג"ה היא מה שלא מצינו בשאר דוכתי ולכאורה י"ל דמשכחת כגון שנשא הכה"ג א' מ"ב אחיות ככיות וממילא אסורה לו משום אחות אשה ואח"כ נשאת אחותה לאיש ואח"כ מתה אשתו של כה"ג והאחרת נתאלמנה ואתא איסר אלמנה לכה"ג ועשה דדבק באשתו בבת אחת וחל עליו אמנם ז"א כיון דאיסר עשה דדבק באשתו הוי אכ"ע א"כ הוי מוסיף על איסר אחות אשתו וכבר חל העשה וא"כ לאחר שנתאלמנה לא מצי חייל איסר אלמנה על איסר עשה וי"ל דמשכחת לה כגון שהיתה נדה בשעת נשואין ולא מצי חייל העשה דדבק באשתו על איסר נדה ואח"כ נתאלמנה וטבלה לנדותה וחייל שפיר איסר אלמנה ועשה בב"א ויש לדחות ע"פ מה שכתבו תוס' יבמות דף ט"ז ע"ב ד"ה קסבר דאיסר כותי לב"י ב"ד של שם גזרו ולא הוי מ"ה וא"כ קודם שניסת היתה מותרת לב"נ ואיסר עשה דדבק שייך ג"כ בב"כ והוי איסר מוסיף לגבי נדה וחייל שפיר אפילו קודם שטבלה ולא תו חייל אח"כ איסר אלמנה לכה"ג ועכצ"ל דקושית הש"ס למאן דס"ל בקל עב חמור לא אמרינן א"מ וממילא מיושב קושית מהרמ"ב הנ"ל וממילא מיושב ג"כ קושי' הנ"ל דאי הוי העשה דושלחה כפרש"י לק"מ דנילף מק"ו דהמ"ל דקושית הש"ס לאביי כקושית מהרמ"ב ולא תקשה ג"נ דאא"ח על איסר דא"ל כגון שהיתה נדה ולא מצי חייל עשה דושלחה עד שטבלה וחייל ג"כ איסר אלמנה לכה"ג משא"כ אי הוי העשה מודבק לא שייך כן דעשה ודבק שייך בב"נ וע"כ קושי' הש"ס רק למאן דל"ל אחע"א כנ"ל והקשה תוס' שפיר דמצי למילף מק"ו וכ"ת לאביי היכא קתני מ"ה במתני' די"ל דתנא דמתני' מצי סובר בכה"ג אחע"א א"כ בפשיטות מוכח דמ"ה מתיר לעלמא ול"צ ק"ו: ועל דרך אחר נראה דהנה בס' א"ח היבא בשם פ"מ דעשה ושילחה לא שייך בכהן הדיוט כיון דאסור בגרושה לא שייך גבי' ושלחה וכו' והנה המ"ל פי"ח מהל' א"ב הקשה לר"א דאמר פנוי הבא עה"פ ע"ז ל"ל דאסור רחמנא בעולה לכה"ג ת"ל דהוי או גרושה או אלמנה או זונה ותירץ דאי לא כתב ה"א אלמנה לכה"ג תתיבם להכי איצטרך כ"א בתולה מעמיו יקח דהוי עשה ול"ת ע"ש אלא דלפי"ז מאי פריך הש"ס דילמא לכ"ע בעשה א"כ תקשה לר"א ל"ל כ"א בתולה וכו' דהא דלא"ה הוי עשה ול"ת עשה דודבק באשתו ול"ת דאלמנה ובשלומא אי הוי העשה דושלחה י"ל דלא שייך בכהן כדברי הא"ח הנ"ל משא"כ אי הוי העשה דודבק קשה ועכצ"ל דקושית הש"ס לרבנן דר"א דסברי פנוי הבא עה"פ לא ע"ז וממילא מתישב ג"כ קושית מה"ב דאיכא למימר אביי מוקי מתני' כר"א ומקרי שפיר מילתא דכתיבא באורייתא ורבנן דפליגי עליו מצי ילפי מק"ו והקשה תוס' שפיר משא"כ אם הוי העשה מושלחה לה"מ לאקשוי' מידי והמ"ל דקושית הש"ס לאביי כנ"ל לכן צריך התוס' הקדמה זאת דעשה הוי משום ודבק ואז הקשה שפיר ודו"ק:
הר"ן היבא משם י"א דאם קידשה בקרקע אפי' בתורת כסף אינה מקודשת דאיתקש ליציאה והקשה הש"ה א"כ לריה"ג דס"ל דאין כותבין גט על אוכל א"כ לדידי' אפי' באוכלין דעלמא ג"כ אינה מקודשת א"כ במס' קידושין דף נ"ג דבעי למימר שם המקדש בחלקו א"מ דלא כריה"ג והלא בלא"ה א"א לאוקמי כריה"ג דמאי ארי קדשים אפילו באוכלין דעלמא ג"כ א"מ וגם הקשה מהא דכתיב אשר ארסתי במאה ערלות פלשתים ונראה דהא עבד עברי גלי קרא דמיקני באוכל דכתיב ישיב לרבות שוה כסף ואמה עבריה איתקש לאחרת ותירצו דה"א דבעי ב"פ וא"כ י"נ דע"כ לא אמר הר"ן דאם קידשה בקרקע שא"מ אלא שאם אינה שוה אלא פ"א אבל אם שוה ב"פ י"ל מאי חזית לאקשוי ליציאה נילף מהקישא דאיתקש לאחרת וקולא וחומרא לחומרא גמרינן שאסורה לכ"ע וגם לפמ"ש הפ"י דהקישא דאחרת תלי בפלוגתי ר"ח ור"ה אי אב כותב השטר או האדון ועיין קידושין דף ט"ז א"כ י"ל דאיהו פוסק דלא ס"ל הך הקישא וגם יש לי לומר דתלי אי דן מינה ומינה ואוקי באתרא ולדידי כיון דילפי' מאמה בהקישא דאחרת ממיל' אוקי באתרא ואפי' בפרוטה (אמר המעתיק דברים הרבה שהעתקת בסוגי' זו לא מצאתי בכת יד הקדוש אא"ז ז"ל ולא מכתב יד נכדו הרבני מוה' מנדל כהן כ"א כתב יד תלמיד אחד אשר כתב משם רבו אא"ז זצ"ל):
דף יד.
עיין בתוס' במסכת סוטה דף כ"ג ע"ב דמקשים כיון דאינה נמכרת בגניבתה א"כ ל"ל עבד ולא אמה הלא מוכר עצמו אינה נרצע והקשה המ"ל פ"ג מהל' גניבה די"ב ח"ל ותמהני דבמסכת קידושין דף י"ז אף לאמתך תעשה כן להעניק אתה אומר להעניק או אינה אלא לרצוע כשהוא אומר אם אמר יאמר העבד הרי רציעה אמור ומה אני מקיים אף לאמתך להעניק וא"כ אי לאו דכתיב העבד ולא אמה הייתי מוקי קרא אף לאמתך לרציעה עכ"ל וכבר קדמו הרשב"א בחדושיו ויש לתרץ דעת תוס' קצת דהנה הפ"י כתב על הא דאיתא ואידך האי מבעי' אזנו ולא אזנה אלא דלפי"ז קשה לקושטא דמילתא כיון דאיכא הקשא מדכתיב אף לאמתך למה מוקי אזנו ולא אזנה טפי איכא למעוטי מהאי מעוט ולא מוכר עצמו אע"ג דאיכא גז"ש דשכיר שכיר הא קי"ל הקשא עדיף מג"ש ותירץ דטפי יש למעט אמה דהרי איתא לקמן ריב"ז דרש מה ראה אוזן וכו' ותרווייהו לא שייכי באמה הרי דיותר מסתבר לר"א למעט אמה ממוכר עצמו משום דטעמי' דרציעה לא שייך באמה וא"כ י"ל על הברייתא דקאמר אתה אומר להעניק דילמא לרציעה הלא טעמים דרציעה ל"ש באמה וא"כ ראוי' יותר לומר דקרא וכן תעשה לאמתך קאי להעניק וכמ"ש הפ"י אמנם הברייתא עדיפא אמר דלא נוכל לומר דקאי לרציעה דהרי מקרא מלא הוא ואם אמר יאמר העבד ולא אמה וקושטא דמילתא נקט ולפ"ז מקשים תוס' שפיר ל"ל עבד וכו' ת"ל דמוכר עצמו אינה נירצע וקרא אף לאמתך מסברא הוי מוקמינן להעניק דטעמים של רציעה לא שייכם באמה וק"ל:
מת לנמכר לנכרי הואיל וכל קנינו בכסף ופי' רש"י ולא במשיכה והקשה בא"ח א"כ מאי פריך למאן דלא יליף ש"ש הא איכא למימר דס"ל כר"ש במס' ב"מ דף מ"ח דלדידי גם ר"כ מודה לר"י דד"ת מעות קונת וא"כ איכא למילף כמכר לישראל מנמכר לנכרי במה מצינו בלא ג"ש ונ"ל דהנה תוס' כתבו דקושית הש"ס הוא מכח שטר שאינה קונה בנכרי וישראל קונה בשטר והקשה המהרש"א ובס' ע"י דהא בהך ס"ד אכתי לא ידע הש"ס מהיקש דעבד עברי לא"ע והנה לפי"ז אפשר לומר דגם רש"י נמנע מלפרש כפי' התוס' מכח קושי' הנ"ל והיינו רק לפי הס"ד דלא ידע מהקישא להכי הוצרך לפרש קושית הש"ס מכח משיכה ורשי לשיטתו דא"ל באמת משיכה קונה משא"כ לבתר דמייתי הקישא דא"ע פריך שפיר למאן דלא יליף ש"ש ואף דלא קשה מדי כהנ"ל מ"מ אכתי קשה מכח שטר ובזה נ"ל ג"כ לישב קושית הפלאה שהקשה ג"כ על רש"י ומדקאמר הש"ס הניחא למאן דיליף ש"ש ולפי הנראה כונת הש"ס דהיינו ר"א ולדידי א"ל משינה קונה וא"כ ל"צ כ"ז ולא שייך לומר הניחא כיון דקושי' מעיקרו ליתא ולא איצטרך למילף מש"ש ע"ש ולפי הנ"ל ניחא:
ובד"א נ"ל לישב קושית ההפלאה הנ"ל דהנה תוס' הקשה לקמן למאן דיליף ש"ש ל"ל והפדה ת"ל דאיכא למילף ע"ע בהקש ממכרו ב"ד ומכרו ב"ד בגז"ש דשכיר שכיר ותירץ דאיצטרך לגרעון ע"כ והקשה המהרש"א דמג"ש איכא למילף דנמכר לנכרי נגאל בשש ולא צריך הק"ו אמנם אפשר לומר ולתרץ קושית התוס' ע"פ מ"ש הר"ן ריש נדרים כמו דאמרינן מילתא דאתי' בק"ו טו"ק כן י"ל במילתא דאתי במ"מ או בגז"ש דטרח וכתב קרא והנה בס' הכריתות להר"ש איתא דמילתא דאתי במ"מ אי טרח וכתב לה קרא או לא תלי' בפלוגתא דלמ"ד ב"כ הבאים כאחד אין מלמדין ע"כ ליכא למימר במ"מ דטרח וכל"ק דאל"כ מנ"ל דאין מלמדין דילמא טרח וכתב עוד הפעם ע"ש והנה איתא לקמן דף מ"ג מספקא בש"ס אי שמאי א"ל ב"כ ה"כ מלמדין או לא וי"ל דהכא מר דשמעתא הוא ר"א והוא מתלמידי ב"ש ומש"ה לא המ"ל דיליף במ"מ דא"כ תקשה ל"ל והפדה וא"ל בזה טרח וכתב לה קרא אכתי תקשה הניחא אי ס"ל ב"כ ה"כ מלמדין משא"כ אי ס"ל אין מלמדין ע"כ לא אמרינן מילתא דאתי במ"מ טרח וכ"ק כנ"ל ע"כ הוצרך לשנוי' דיליף ש"ש וק"ל:
דף כט.
תוס' ד"ה אותו ולא אותה וי"ל דאתי' כמ"ד דמילה שלא בזמנו נוהג בין ביום ובין בלילה והקשה ב"ס ע"י לפי מ"ש תוס' לקמן דף ל"ד ע"א בד"ה תפילין דמש"ה הוי תפילין מ"ע שז"ג כיון שאינו נוהג בשבתות וי"ט א"כ מילה שלא בזמנו נהוי מ"ע שז"ג כיון שאינו נוהג בשבתות וי"ט דל"נ דשמעתי להקשות דמאי הקשו תוס' דילמא איצטרך קרא על ילדה ואח"כ הטבילה דאין אמו טמאה לידה ואז אינו נימול לשמונה והשבתי דאיתא במס' שבת דף קל"ה ע"ב דתנאי היא ולת"ק לא שאני לי' בין ילדה ואח"כ הטבילה וכו' וא"כ קושית תוס' קשה להך מ"ד דאף כשאין אמו טמאה לידה נימול לשמונה וא"כ מתורץ קושית הע"י די"ל דהנך רבנן ס"ל כרמב"ח דשאני לי' בין ילדה ואח"כ הטבילה:
דף לו:
בזמן דאיכא פסח וכו' וי"ל דתרי קראי צריכא חד לח"ל בזמן שבית המקדש קיים וחד לח"ל בזמן שאין בה"ק והקשה הע"י כיון תרווייהו צריכא למה בחלב דליכא רק חד קרא לא אמרינן דדוקא לח"ל בזמן שבה"מ קיים הוא דאתא ונראה דעל חלב שיהי' אסור בזמן שבה"מ קיים לא צריך קרא דזה שמעינן מדכתב רחמנא וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלהו ואמר רבא במס' זבחים דף ע' אמר תורה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב ואי ס"ד דחלב בח"ל מותר א"כ ל"ל דכתב וחלב וכו' דאי לאו דגלי קרא ה"א דאיסור נבלה לא חל על על מל חלב הא הוי איסור מוסיף דעד שלא כעשה נבלה הי' החלב מותר בח"ל ועכשיו שנעשה נבלה נתוסיף איסור לח"ל וגבי איסור מוסיף כ"ע מודים דחייל וע"כ צ"ל דגם בח"ל אסור חלב בזמן שבה"מ קיים וא"כ איצטרך וחלב נבלה כיון דליכא א"מ וא"כ אייתר מושבותיכם לאסור חלב בח"ל בזמן שאין בה"מ קיים:
דף לז.
תוס' ד"ה כל ובירושלמי נמי משמע דפריך עלה דמתני' דקתני אף החדש אמאי לא קתני חלה ומשמעות תוס' דהירושלמי לא מקשה רק על ר"א וקשה דהא באמת גם על הת"ק קשה ועיין ב"ח ובה"ז ונראה דמהרי"ט הקשה דילמא הא דלא קתני חלה דחלה בזה"ז דאורייתא ועיין כתובות דף כ"ה ומעתה נראה דלרבנן ליכא להקשות די"ל דס"ל דחלה ותרומה שניהם בזה"ז דרבנן דתרומה בזמן הזה דרבנן כמ"ש רש"י בכתובות דף כ"ה שתלה הכתוב מעשר במנין שנות השמיטה וחלה גם כן הוא דרבנן דכתיב בבואכם בביאת כולכם וא"כ לכך הקשה על ר"א דסובר במס' שבועות דט"ו ד"ה ר"א כתבו דר"א סובר לא קידשה לעתיד לבוא והמשנה למלך פ"י מה' מ"א הלכה י"א כתב דלמ"ד לא קידשה לעתיד לבוא ותרומה בזה"ז דרבנן ה"ה כלאים וחדש ג"כ דרבנן א"כ שפיר מקשה כיון דאינהו ג"כ בא"י מדרבנן ובס' א"ח הקשה ל"ל מושבתיכם שנוהג בכ"מ למ"ד לא קידשה לעתיד לבוא תיפק מדכתיב עד עצם היום הזה ומקימינן כשאין בה"מ קיים והרי בזמן שאין בה"מ קיים א"י וח"ל שווין ול"נ דאף דנקט הש"ס כשאין בה"מ קיים היינו לפום קושטא דמילתה אבל הלא מצינו ג"כ אף כשבה"מ קיים ולא קרבו העומר כגון שהי' כהנים זבים דאין קרבן ציבר דוחה רק טומאת המת:
תוס' ד"ה והרי תפילין וכו' דהא חשיב ערלה ומקשים דלמה לא כתבו תוס' כלאים דהוא ודאי דרבנן ונראה דלקמן דל"ט מקשה הש"ס דר"א אדר"א והקשה הפ"י דילמא אף קאי על הרכבת אילן ומתרץ המר"ם ברבי דהא לת"ק חדש אינו נוהג בח"ל ול"צ שדך למעוטי כלאי כרם דמהי תיתי נוהג וע"כ מוקי שדך למעט הרכבת אילן והנה במסכת תמורה איתא דערלה בשריפה וכתבו רש"י ותוס' דאיתקש ערלה לכלאי כרם ואין היקש למחצה וא"כ י"ל דשדך אתא למעוטי כלאי כרם דלא נילף מהקישא דאיתקש לערלה ובערלה איכא הלל"מ וכשיטת תוס' דכל י"ג עדות מהלכה חוץ מק"ו (וגם חתני הגאון מוה' מאיר אמר דאף דחדש דרבנן מ"מ נוכל למילף כ"כ מק"ו דהרכבת אילן ואי דמה לאילן שנוהג בב"נ ערלה יוכיח דעבדינן יוכיח מהלכה כמ"ש רש"י ר"פ א"נ) וצ"ל דקושית הש"ס למ"ד דערלה בח"ל הילכתא מדינא וא"כ למ"ד ערלה הלכה גם מכלאים אינו ראי' דאיכא למימר דכלאים דמתני' מיירי בהרכבם אילן וגם השיטה מקובצת כתב דאיכא למ"ד דנין ק"ו מהלכה ויוכל למילף כ"כ מק"ו דערלה דאינו נוהג איסור עולם ועיי' תרומת פ"א מ"ה בר"ע ד"ה ולא מפירת הארץ:
דף לח.
שלש מצות וכו' והקשה הפ"י לרשב"י דסובר דערלה כלאים וחדש אסורין מד"ת שדך ל"ל לקמן דל"ט נמעט זרעים ונראה דהנה עוד מקשים על תוס' לקמן דל"ט ד"ה ההוא דעל כלאי זרעים לא איצטרך למעט הא איצטרך דלא נילף מהיקשא מדאיתקש כלאי זרעים לכלאי בהמה כדאיתא בחולין דף קט"ו ונראה דסוגי' דהכא ס"ל דהרכבת אילן לחוד איתקש לכ"ב אבל כלאי זרעים לא איתקש ואי דא"כ כ"ז יאסרו מלא תאכל כל תועבה י"ל דהרא"ם הקשה ל"ל בב"ח לא תבשל תיפק לא מלא תכ"ת ותירץ משום מלקות דאין לוקין על לאו שבכללות וידוע דהש"ס במסכת תמורה דף ע"ב מביא ברייתא דלוקין על ל"ש וא"כ י"ל דמתני' דמיבא כאן דסובר כלאים דרבנן ס"ל כת' דבי ישמעאל דיליף מג"פ לא תבשל וסובר ג"כ כהך ברייתא במסכת תמורה דהמקדיש ב"מ עובר משום ה' שמות ועיי' כ"מ פ"א ה' אסורי מזבח דלוקין על לאו שבכללות וא"כ ע"כ לא אמרינן כל שתועבתי לך בבל תאכל ונהי דאיצטרך לא תבשל לאסור שלא כ"ה מ"מ י"ל דס"ל למתני' כרבי דיליף מלא תאכלנו (וכר"א דאמר כ"מ שנאמר אכילה אף הנאה במשמע) וא"כ ממילא י"ל דלא איתקש כלב כלאי זרעים לכ"ב ומוקי לא תאכל כל תועבה להאי דאיתא במסכת ע"ז דף ס"ו כל אסורים מצטרפין זע"ז אבל י"ל דסובר כל שתיעבתי בבל תאכל והא דיליף מקודש קודש ולא יליף מלא תאכל כל תועבה י"ל דתוס' מסכת פסחים דף כ"ב כתבו דר"ש סובר כר"א דאפי' איסור הנאה במשמע לכך הוצרך למילף מגז"ש קודש קודש כדי שההי' מותר בהנאה וכלאי זרעים דמותר באכילה מדאיתקש כ"ז לכ"כ וא"כ איצטרך שדך למעט כלאי זרעים דלא נילף בהקישא:
עוד י"ל אף דכנאי זרעים איכא למילף בהקישא מ"מ איכא ק"ו בכ"ז שלא ינהגו בח"ל דמה בכורים דיש בהן מיתה ואסורין לזרים אינו נוהגים בח"ל כדאי' ב"ב דפ"א מארצך כ"ש כ"ז וא"ל מה לבכורים שאין איסר בנטיעתם י"ל שביעית יוכיח שג"כ אסור לעבוד בשביעות ואינה נוהג בח"ל כמ"ש הרמב"ם פ"ד מ"ה שמיטה ויובל הלכה כ"ה אין שביעית נוהגת אלא בא"י בלבד שנאמר כי תבואו אל הארץ ואי מה לשביעות שאינו נוהג בכל השנים בכורים יוכיח וכיון דאיכא ק"ו דכ"ז א"נ בח"ל אף דאיכא הקישא אמרינן אהני ק"ו ואהני הקישא כדאי' תוס' חולין דף קי"ו אבל לר"ש כתבו תוס' מסכת מנחות דהקישא מפקע הק"ו ע"ש דף ק"א ושפיר איצטרך שדך למעט כלאי זרעים דלא נלפינהו מהקישא אבל כלאי כרם אף דאיכא למילף מהך ק"ו דא"כ בח"ל מ"מ כיון דאיכא ג"כ ק"ו מחדש לחומרא גמרינן (ואא"ז זצ"ל היבא סתירת תוס' ממנחות דף י"א דגם ר"ש סובר אהני גז"ש ואהני ק"ו נכדו המעתיק מנחם דייטש):
דף לח:
וה"ה לערלה בשתים וכו' והקשה לו ר"ת וכו' ונראה דגם הרר יו"ט מוקי האי דספרי כר"ת לענין נטע רבעי רק רשב"י דהכא לא רצה לאוקמי' בנטע רבעי דהא סתם ר"ש הוא רשב"י כמ"ש רש"י ריש שבועות והלא תוס' כתבו במסכת מנחות דהקישא מבטל ק"ו אף דיש לאוקמי הקישא למילתא אחריתא והרי איתא לקמן דף נ"ד גז"ש דקודש קודש נ"ר ממעשר ובמעשר כתיב מזרע הארץ לכן כתב פירושו אבל הספרי מוקי כר"ת ועוד כראה כיון דיש גז"ש דקודש קודש והרי ר"ש סובר בריש פ' האיש מקדש דיש קנין לנכרי להפקיע ממעשר ועיי' בב"י סי' רצ"ג דיש פוסקים דאין נ"ר בח"ל משום דגמרי קודש קודש ממעשר וגם אין גז"ש למחצה וא"כ י"ל דהרי"ט סובר ג"כ כתירץ הרר משה רק ר"ש לא רנה לתרץ כן דאיכא למיפרך מה לחדש שנוהג בשל עכו"ם לכן כתב הרי"ט פירושו אבל הספרי אולי סובר דאין קנין לעכו"ם להפקיע ממעשר אף דסתם ספרי ר"ש מ"מ הך ספרי לא אתי' כר"ש כמו סתם מתני' ר"מ ועוד י"ל דלא רצה לתרץ לר"ש כתירץ הרר משה דמסתמא ר"ש סובר כר"ע רבו ור"ע סובר במסכת שבת דף קי"ד כאחרים דכל החדשים הן כסדרן אחד מלא ואחד חסר:
תוס' ד"ה וכו' וא"ת טבל וכו' והקשה הע"י א"כ למאי הילכתא כתבה רחמנא דדבר התלוי בארץ א"נ בח"ל כיון דכל מילי ילפינן בק"ו ול"נ דהוי מוקמינן על כלאי זרעים דכ"ז לא נוכל למילף מק"ו דמה לחדש שאסור באכילה ואי' דכתיב שדך הא ע"כ לרשב"י שדך אתי' למעוטי דבר אחר ולא לכלאי כרם וחתני מוה' מיכאל כהן אמר שיש לאוקמי הך קרא דמורה דדבר התלוי בקרקע א"נ רק בארץ קאי על לקט שכחה ופיאה ובזה מיושב מה שהקשה הפ"י לקמן דף ל"ט ד"ה שדך אתא למעוטי כ"ז דלא נלפינהו מחדש ואי דמה לחדש שאסור באכילה הרכבת אילן תוכיח דמותר באכילה ולהנ"ל ניחא דע"כ ליכא למילף במה הצד דא"כ למאי אהני קרא דחובת קרקע א"נ רק בא"י הלא הכל נוכל למילף מק"ו אפי' לקט שכחה אף דמותר באכילה שהעני יוכל ליתן להעשיר מ"מ הלא הרכבת אילן ג"כ מותר באכילה ונוהג בח"ל ואי דהוי מוקמינן קרא על תרומה שלא ינהגו בח"ל י"ל דע"ז לא צריך קרא דתרומה איתקש לבכורים כדאי' בחולין דף ק"ך וגבי בכורים כתיב מארצך] וא"כ שפר אמר ר"א כלאי כרם וערלה בח"ל דרבנן וליכא למילף בק"ו מחדש דשדך אתא למעוטי כלאי כרם וליכא לאוקמי שדך למעט כלאי זרעים דלא נלפינהו במה הצד מחדש ומהרכבת אילן א"כ כל דבר נוכל למילף מהאי ק"ו אפי' לקט שכחה למאי הילכתא כתבה רחמנא דחובת קרקע אינו נוהג בח"ל אמנם אכתי י"ל דלקט ופיאה ליכא למילף מחדש ומהרכבת אילן דעה להנך דלוקין אבל על לקט אן לוקין אמנם י"ל דר"א סובר דגם על לקט ושכחה לוקין דתעזוב מעיקרא משמש ועיין יומא דף ל"ו ור"ש דיליף ערלה וכלאים מק"ו מוקי האי דחובת קרקע אינו נוהג בח"ל על לקט דאיהו ס"ל כמ"ד דעל לקט אין לוקין אבל למ"ד לוקין מוכח דהתורה לא רצה למילף מהרכבת במה הצד דא"כ למאי אהני האי קרא דחובת קרקע אינו נוהג בח"ל אבל כלאי כרם דנוכל למילף מחדש לחוד י"ל דילפי שפיר דנוהג בח"ל:
דף מב.
תוס' ד"ה ודילמא והרשב"א כתב הא דאמר הניחא לריב"ק אהא דעסקינן דכולהו אתי' מקדשים וגרושין ואתם גבי תרומה למעט נכרי וע"ז מקשה הש"ס דאיצטרך גבי תרומה אפי' היכא דלית ליה שותפת והקשה השער המלך דלמה לא מקשה הש"ס לר"ש וע"כ צ"ל כמ"ש תוס' גיטין דף כ"ב ד"ה מה וא"כ דילמא גם ר"נ ס"ל כן ונראה דהפ"י הקשה דלרבנן ל"ל למעט נכרי כיון דיליף שליחות מקדשים וגירושין ושם לא שייך נכרי ותירץ דקדשים איתא ג"כ בנכרי דנכרים נודרים כישראל ושוב הקשה הא פסח לא שייך בנכרי ושליחות בפסח כתיב ונראה ניהו דשליחות גבי פסח לחוד כתיב מ"מ הא כל הקדשים איתקשו להדדי בהקישא דזאת התורה לעולה למנחה ושם כתיב ג"כ פסח כמ"ש תוס' חולין דק"א ד"ה מה דכתיב להקריב את קרבהן זה בכור מעשר ופסח וא"כ שאר קדשים איתקשו לפסח וממילא הוי ילפינן משאר קדשים דאיתנהו גבי נכרי אמנם א"א למילף שליחות משאר קדשים מהאי הקישא דאיתקוש לפסח דהא תוס' כתבו שם דלא ילפינן מהאי הקישא רק דבר הנוהג בכל הקרבנות הכתובים בהאי הקישא ושם בהקישא כתיב חטאת דהוא פרו של אהרון ושם כתיב אשר לו ונראה דשם הך ברייתא דכמשפט חטאת בהמה דאינו בא רק מן החולין ולא ילפי מהקישא דזאת תורת ש"מ דא"א למילף רק בדבר הנוהג בכל הקרבנות וא"כ א"א למילף בהקישא שאר קדשים מפסח לענין שליחות ושם במס' חולין מוקי הש"ס הך ברייתא כמ"ד כהונה בעי אצבע וזה ר"ש וא"כ שפיר ל"צ קרא למעט נכרי משא"כ לר' ישמעאל דדריש כמשפט חטאת ממול עורף וכתב רש"י דהך סברא ביום ואינך נפקא מהקישא ש"מ אף דבר שאינו נוהג בכל הקרבנות נפקא מהאי הקישא א"כ לר"ש לא קשה והש"ס בעי לאוקמי ריב"ק אף אי ס"ס כר' ישמעאל א"כ איצטרך גם אתם לגופי' היכא דליכא שותפת:
תוס' ד"ה ודילמא וכו' דהא תנן בפרק האשה הרי שא"ל רבו וכו' והקשה המהרש"א לעיל דמייתא הש"ס חבורה שאבד פסחה למה לא מביא האי דפרק האשה ונ"ל דהנה יש לדקדק על תוס' מאי ראי' הוא זה דילמא לעולם היכא דל"ל שותפת לא מצי למשוי שליח ושאני הכא דיד עבד כיד רבו וכן איתא בש"ס ב"מ דצ"ו אפי' למ"ד אין שלוחו של אדם כמותו אבל עבד ידו כיד רבו דמי ונראה דקושית הש"ס קאי דא"כ תיפשוט דיד עבד כיד רבו ומאי מספקא לרב עליש שם בב"מ וכן הסוגי' בכל הש"ס וא"כ לעיל לא הי' רוצה להביא האי דפרק האשה כיון דידע המקשין ממתני' דחבורה טפי ניחא להקשות בפשטות מדמקשה על רע"ק דתיפשט גם קשה לי למה לא יליף הש"ס שליחות מהא דאיתא במס' ב"ב דף פ"ז בצרן ושגרן ביד שליח מביא ואינה קורא שנאמר ולקחת והבאת עד שיהי' לקיחה והבאה כאחד ועיין רשב"ם שהוא דרשה גמורה ואי אין שלוחו של א"כ אם כן שליח לאו בר הבאה כלל: הב"י בסימן קכ"א פסק דאם אמר יכתבו גט ואחיו חולי וכתבו הגט דאינו גט והחלקת מחוקק תמה מדוע לא פפק כהרמב"ם דלא הוי רק פסול וי"ל דכל אחד יבוא על מקומו בשלום דהטור וש"ע אזלו לשיטתם ריש סי' ק"ב דסופר צריך לכתוב בשליחות הבעל כשיטת הרמ"ה וא"כ בודאי צריך שיהי' הבעל שפוי בשעת כתיבה דאתם גם אתם לדעתכם ואין שליחות לשוטה ואם נשתטה בעת הכתיבה פסק השליחות ולכך לא הוי גט אבל הרמב"ם דפסק דלא בעי שליחות בכתיבת הגט כמ"ש הב"ש סי' קכ"ג ס"ק ה' לכן שפיר כתיב דלא הוי רק פסול. ומה שהקשה הב"ש שם ס"ק ה' דצריך להרמב"ם לתרץ קושית התוס' ע"ש ולי נראה דעיקר קושי' תוס' דלמה פסלינן נכרי משום דלדעתי' דנפשי עביד תיפוק דלאו בני כריתות נינהו ולהרמב"ם י"ל כשיטת הר"י שם דהמקשה הוי ס"ד דאפי' לר"מ בעינן כתיבה לשמה מדרבנן ומוקי ר"ה בגדול עומד על גבו ומהני אפי' בשוטה טפי מחליצה אבל לר"א דבעי כתיבה לשמה מד"ת לא מהני בחש"ו אפי' בגדול עומד ע"ג ואל תתמה על זה שהרי הרמב"ם פוסק בחש"ו שכתבו תורף אפי' גדול עע"ג פסול דאפי' עומד ע"ג לית להו כונה וע"כ פריך ר"נ מברייתא דקתני ככרי פסול כר"מ ונקט ככרי לרבותא דאף שהוא בן דעת יותר כמ"ש תוס' כל זה והא דאיתא לקמן והא ודאי נכרי הוא בלשון קושי' אמר ר"כ תרוצא היא וכמו שמביא רש"י איתא דגרסי והפ"י כתב דלכך בעינן שהי' שפוי בשעת כתיבה דכתיב וכתב ונתן דבעינן שיהי' ראוי' לנתינה בשעת כתיבה ולדידי קשה לי מדברי תוס' יבמות דף כ"ב ד"ה ולאשה שכתבו דלמ"ד אדם מדשב"ל הוי גט דבידו לגרשה ואמאי הלא אינה ראוי' לנתינה בשעת כתיבה:
דף מג:
תוס' ד"ה והשתא ויש מקשים אמאי מהימנה במגו הלא מגו בשנים לא אמרינן ויש לדקדק למה לא הקשה זה מיד כדמתרץ אלא קסבר א"צ לפרעו בעדים הוה להו להקשות קושי' זו ולמה המתין עד לבתר דמסיק הש"ס והשתא דתיקן שבועת היסת ונלע"ד לתרץ דהנה התומים הקשה מאי מקשים תוס' הלא כל אחד יוכל לומר החזרתי חציו ומה נ"מ לי בחבירי ותירץ דס"ל לתוס' כיון שקבלו שניהם יחד בשותפת כל אחד מחויב להשגיח בחבירו ע"כ והנה בח"מ סי' ע"ז נחלקו רמ"א וש"ך דעת רמ"א שנים שקיבלו פקדון ביחד אין שניהם ערבים זה לזה רק כל אחד. חייב בחציו ודעת הש"ך דחייבים באחריות כמו שניים שלוו והנה לשיטת רמ"א קשה דאף לבתר דתיקנו רבנן היסת מ"מ יש להם מגו דכל אחד יאמר בפני החזיר חבירו חציו ולא הוה כנוגעין כיון דאינם אחראין זה לזה ועיין ח"מ סי' ע"ז בש"ע סי' ה' דאם הוצא שטר על ג' שיש לו אצלם כך וכך וטענו כולם ואמרו פרענו זה בפני זה וכו' דאם אין בניהם שותפת מעידים זע"ז ואין חוששין לגומלין ע"ש א"כ ה"נ כיון דאינו נוגע כלל למה לא נהמנה במגו דכל אחד יאמר בפני החזיר חבירי חציו וליכא כאן שבועה כיון שיש כאן עד המסייע ופוטר אפי' משבועת התורה מכ"ש משבועת היסת ובזה יתישב המשך של תוס' דבל"ז לא רצו להקשות הא מגו בי תרי לא אמרינן הייתי אומר כשיטת הרמ"ה דשנים שקיבלו פקדון אינם אחראין זה לזה וא"כ כל אחד יוכל לומר החזרתי חציו משא"כ לבתר דקאמר הש"ס והשתא דתיקן רבנן היסת וכו' קשה דהא אכתי איכא מנו דכל אחד יאמר בפני החזיר חבירו חציו וכהנ"ל וע"כ כשיטת הש"ך ואין פוטרו אחד משבועה כיון דנוגע דלולי דמעיד הי' צריך לשלם, אמנם זה טעות דאכתי קשה דילמא כשיטת הרמ"א ולא מקשים תוס' כלום דכל אחד יוכל לומר החזרתי חציו וא"ל א"כ לבתר דתיקן ר"נ היסת ג"כ להימנה במגו דכל אחד יוכל לומר בפני החזיר חבירי חציו דמגו כה"ג בודאי ל"א דאין אחד יודע מה שבלב חבירו טוען וק"ל ובזה מיושב הרמב"ם ודו"ק:
דף מד:
אמר ר"נ והוא ששידכו וראיתי במרדכי שכתב אבל לא שידכו לא בעי אפי' מיאון ע"ש וקשה לי א"ם תקשה קושית תוס' ד"ה אלא וא"ת לשמואל מי ניחא והא איהו בעי גט בהדי' מיאון וע"כ צ"ל דלשמואל לא קשה דשמואל איירי בלא שידך ואפ"ה בעי מיאון ומנ"ל שהמתרץ יחלוק בזה אמקשה מה שלא מצינו בהדי' דפליגו ונראה לתרץ קושית התוס' דהנה יש לומר בין לשיטת הר"ן דס"ל שמא נתרצה האב היינו ששתק בשמעו בין לשיטות הרשב"א דס"ל אפי' שצווח בשמעו מ"מ בעי גט דחיישינן שמא יתרצה לבסוף הלא לקמן דף מ"ו איתא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' בין היא ובין אבי' יכולין לעכב ודעת תוס' שם דאפי' לאחר שכבר נתרצה האב אפ"ה מהני מחאתה ע"ש וא"כ קשה לכאור' למה צריכא גט ומיאון במיאון לחוד נסגי' דכיון דמאינה ואינה חפץ בו א"כ אף שכבר נתרצה ורוצה בקיום קדושי' מ"מ תהני מחאתה דהא רב ס"ל בין היא ובין אביה וכו' אמנם זה טעות דבאמת אם היא אינה רוצה בקיום קדושי' במחאתה ובמיאון לחוד סגי' ולא מועיל אפי' אם כבר נתרצה האב אמנם רב דאמר צריכא גט וצריכא מיאון מיירי שהיא רוצה בקיום קדושי' רק הבעל רוצה לגרשה בע"כ לכך צריכא גט דכי יכולין אנו להכריחה שתמאן ונתחרט באמת על הקדושין וכין דצריכא גט שוב בעי ג"כ מיאון והיינו שמכריחן אותה שתמאן כיון דהאי מיאון הוא רק להכירה שלא יאמרו קידושין תופסין באחותה ובזה מיושב קושית תוס' דלרב ושמואל לא קשה דלמה לא מצריך גט בהדי' מיאון הייתי אומר דמתני' מיירי דהיא אינה רוצה בקיום קדושי' וגם סתמא דמתני' הכי משמע דקתני או שמאינה וסתם מיאון בכל דוכתי' שאינה חפץ בו וא"כ שפיר סגי במיאון לחוד ולא בעי גט מטעם שמא נתרצה האב ז"א דאף אם כבר נתרצה האב מועיל מחאתה כמו שכתבו תוס' להדי' אבל לעולא שפיר מקשו תוס' ואין להקשות דאכתי מאי פריך הש"ס לעולא דילמא מוקי מתני' בשדכו ואי דא"כ גט ומיאון בעי די"ל דמיירי דמאינה מחמת שאינה חפץ בו ולכך לא בעי גט משום דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' היא ואבי' יכולין לעכב וכמ"ש די"ל דהמרדכי סובר כפירש"י דלאיכא דאמרי לא מחלק עולא בין שדכו ללא שדכו וכן מבואר להדי' דהמרדכי סובר כפי' רש"י עיי"ש ותוס' דמקשים זה אפשר דהקשו זאת לשיטת רש"י דסובר דלאחר שנתרצה האב שוב אינה יכולה לעכוב אכ"ק שפיר למה לא בעי גט ג"כ דאולי כבר נתרצה האב ושוב אינו מועיל מחאתה:
דף נב:
אשה בעזרה מניין מקשים דילמא מיירי בכה"ג שמת לו אשתו ביוה"כ וצריך לקדשה בעזרה כדאי' תוס' במס' יומא וראיתי בשם הגאון מהרי"ץ ז"ל דהא ביוה"כ הי' כל הקרבנות נשרפין חוץ משעיר הנעשה בחוץ שנאכל לערב והוא קרב אצל תמיד של בן הערבים והרמב"ם פסק דמד"ת כה"ג א"צ להקריב רק עבודת השייכם ליוה"כ ומקשים עליו דהא להרמב"ם הי' הוצאות כף ומחתה אחר תמיד של ב"ה וגם השעיר הנעשה בחוץ הי' בטבילה ג' ול"נ דהא דהרמב"ם פסק דהוצאות כו"מ אחר תמיד של בה"ע היינו לרע"ק אבל לר"א דסובר יומא דף ע"א עביד כדכתיב עביד ברישא דת"כ והדר בחומש הפקודים ממילא הוצאות כו"מ קודם שעיר הנעשה בחוץ וא"כ אולי סומכס סובר כר"א ובזה מיושב בסוגי' דשעירים דף ט' ע"א א"כ למאי הילכתא איתקש חיצון לפנימי ודילמא איצטרך להקדים פנימי לחיצון ולהנ"ל ניחא דהא גם לר"מ קשה וסומכס דהוצרך לשנוי' שקיבל אבי' קידושין אליבא דר"מ ע"כ ס"ל כר"א:
דף עט.
ולשמואל מ"ש ממקוה עיין ש"ה שהקשה לתירץ ב' תוס' מס' נדה דף ג' ע"ב ד"ה איכא א"כ המקשה דהכא למה לא הקשה מב"ה אמקוה ונראה דתוס' שם דף ב' ד"ה מעת לעת הקשו מאי פריך להילל ממקוה נימא משום דלבו נקפו והנה לתי' ב' של תוס' הנ"ל שכתבו דידע טעמא דתרתי לריעותא ועיקר פירכא דלעיל לשמאי א"כ אין כ"כ קושי' דמה לי אם לא קשה משום תרתי לריעותא ומה לי אם משום ביטל פ"ו ותוס' נקטו משום תרתי לריעותא משום דטעמא דביטל פ"ו לא נזכר עדין בהש"ס אבל מ"מ לא ניחא להש"ס כאן למרמי מקוה אדהילל דידע משום פ"ו:
תוס' ד"ה ולשמואל עיין במהרש"א מה שהקשה ונ"ל דהנה הריטבא הקשה מאי פריך הש"ס אדרבה העמיד מקוה על חזקתו דילמא מיירי במקוה שלא נמדד מעולם ולא הי' לה חזקת כשרות כלל דומי' דרישא דאיירי ג"כ במקוה כה"ג ונראה דאי נימא דאיירי במקוה שלא היה לה חזקת כשרות וע"ז קאמר ר"ש ברשות היחיד תולין א"כ הוי לשמואל למימר הלכה כר"ש א"ו האי דמקוה שנמדוד מיירי בהי' לה חזקות כשרות ואז אי הוי אמר הלכה כר"ש ה"א דוקא במקוה שהיתה לה ח"כ הוא דהלכה כר"ש דלא מחזקינן לודאי למפרע אבל היכא דל"ל ח"כ כגון ביומא דמשלים שיתא דל"ל חזקת נערות ה"א דאמרינן הרי בוגרת קמ"ל שמואל דאפ"ה חיישינן לקדושי שניהם ובזה מיושב ג"כ דמאי מקשה הש"ס ממקוה דילמא שמואל סובר כר"ש ולהנ"ל ניחא דא"כ הוי למימר הלכה כר"ש וא"ל דלא ניחא לשמואל למימר הלכה כר"ש דאולי גבי מקוה מידה שמואל לת"ק דאיכא תרתי חזקות הרי מקוה חסר לפניך והעמיד טמא על חזקתו ז"א דהא המקשין עדין לא אסיק זה ותוס' מקשים ג"כ שפיר דתקשה לרב דאי הוי חזקת נערות לא הוי אמר הרי בוגרת ממקוה דאף דאיכא חזקת מקוה שלם מ"מ מחזקינן כודאי למפרע וא"ל דרב מוקי לי' במקוה שלא היה לה חזקת כשרות והיינו דומי' ביומי' דמשלים שיתא א"כ הוי למימר הלכה כת"ק ולא כר"ש א"ו דמוקי למתני' במקוה שלא הי' לה חזקת שלם אפ"ה מחזקינן כודאי למפרע ותיקשה לרב דלא אמר הרי בוגרת וכו' רק כשאין לה חזקת נערות ובזה מיושב קושית מהרש"א דלעיל מקשה שפיר אלימא בתוך ו' בהא נימא רב הרי בוגרת וא"ל דמקוה כמי איכא חזקת שלם ואפ"ה מחזקינן כודאי ז"א דלפום מאי דס"ד השתא דרב מיירי בתוך ו' ע"כ במקוה שלא הי' לה ח"כ דאל"כ הוי למימר הלכה כת"ק א"ו דמוקי במקוה שלא הי' לה חזקת שלם א"כ שפיר מתמה הש"ס אבל לבתר דמוקי הש"ס ביומי' דמשלים שיתא א"כ נהפך הוא וע"כ מתני' דמקוה מיירי שהי' לה ח"כ דאל"כ ה"ל הלכה כר"ש:
גם י"ל הא דלא מוקי שמואל כר"ש די"ל דע"כ לא אמר ר"ש הרי הוא ס' הואיל דכנגד הרי חסר איכא חזקת מקוה שלם משא"כ שמואל דמיירי שקידש ביומי' דמישלם דאין כאן חזקות נערות ובכה"ג לא פליג ר"ש ומודה לת"ק ובזה מיושב קושית תוס' דהא דלא פריך לרב דא"ל דאיהו אמר כר"ש דפליג הואיל ואיכא חזקת מקוה שלם א"כ ה"ה נמי בתוך ו' דאיכא ג"כ חזקות נערות לא אמרינן הרי בוגרת לפניך: