אהל דוד מסכתות שונות· רבי דוד דייטש
גיטין
דף ג.
אי ר"מ וכו' דתנן אין כותבין במחובר יעויי"ש הנה הא דלר"מ לא בעי כתיבה לשמה אפי' מדרבנן ומחובר פסול מדרבנן בכתיבה כתב מהר"י ויי"ל בתשובה דפסול כה"ג דהוה בכתב גופי' וניכר הפסול יש לפסול יותר משלא לשמה דשלא לשמה לא ניכר הפסול מש"ה ליכא למיגזר ע"ש ובזה מיושב מה שהקשו תוס' לקמן דף יו"ד ע"ב ד"ה חספא ע"ש ולהנ"ל ניחא דהא דהקשה רש"י דהוי מצי לאוקמי' כר"א אף דמהדרינן לאוקמי' סתם מתני' כר"מ מ"מ כוונת רש"י על שמואל דמשני דינא דמלכותא וכו' ואיהו פסק כר"א והנה שמואל סובר חתמו אתורף ולדידי' לר"מ אף לכתחילה מותר ליכתב על מחובר ועיי' רשב"א וא"כ י"ל דברייתא דפסול ערכאות ס"ל כר"מ וחשיב אף מילתא דאיתא בקידושין והא דלא חשיב מחובר משום דהוא בכלל מוליך ומביא: שם אי אתא בעל ומערער לא משגחינן בש"ך ח"מ סימן מ"ו ס"ק ט' האריך להשיג על ה' אביגדר כהן ע"ש ויש לומר דבמסכת כתובות דף כ"ח מקשים תוס' אם קיום שטרות דרבנן א"כ כל אדם שירצה יכתב ויחתם ויגבה ותירצו כגון שנתקיים משדה אחר או וכו' וכתבו מיהו בריש גיטין מוכח אפי' היכא דאין מכירן החתימה כלל מד"ת הוא כמי שנחקרו עדותן והקשו א"כ הדרא קושי' תוס' לדוכתי' ולהש"ך ניחא דאין לחוש שיכתוב לעצמו דלא חציף אינש לעשות כן וכמו שהאריך הש"ך אמנם לר' אביגדר כהן דס"ל דחציף אינש לזיופא מד"ת הדרא קושי' תוס' לדוכתי' דכל אדם יעשה שטר אמנם זה טעות דבאמת להרר אביגדר צריך קיום מן התורה אמנם הא הרר אביגדר סובר דהיכה דליכא הכחשה כגון מיתומים או מלקחות אין צריך קיום מד"ת א"כ יקשה לד"ת כל אדם יעשה שטר וילך ויגבה מיתומים ונסתלק תירץ תוס' וצ"ל דהרר אביגדר סובר כמ"ד שעבודא לאו דאורייתא ועיי' סימן ל"ט בש"ך ס"ק ב' וא"כ מד"ת אינה גובה מיתומים ומלקוחת רק דרבנן תיקנו דגובה ולעומת זה תקנו דצריך קיום ואין לחוש אמנם הא הרר אביגדר הוכיח היכא דאיכא הכחשה צריך קיום מד"ת מרבי יוחנן דס"ל דתקנו זמן משים בת אחותו ור"י סובר בהדי' בקדושין דף י"ג ובמסכת ב"ב דשעבודא דאורייתא ואפי' אי שד"ד אם השעבוד מפרש בהדי' כ"ע מודים דגובה אפי' מד"ת ממשעבדים וצ"ל דהרר אביגדר ס"ל כדעת הרמב"ם בפ"ב מהל' עדות הובא לעיל סימן כ"ח בש"ך ס"ק י"ד דמד"ת אין חותכין דיני ממנות בשטר דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ מד"ת אף אם יוצא שטר על יתומים כל זמן שלא באו עדים החתומין עליו לא מהני דמפיהם כתיב ואף דרבנן תיקנו דחותכין ד"מ בשטר לעומת זה תקנו שצריך קיום וליכא למיחש כלל ועיי' ב"ש אה"ע סימן מ"ב ס"ק ט"ו והנה הקדמונים מקשים על הרמב"ם זה מסוגי' מסכת כתובות דקיום שטרות דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן והלא מד"ת לא מהני שטר כלום דמפיהם כתיב ואפי' יש כאן עידי קיום אינה גובה מד"ת ועיי' מה שתירצו כמו כן קשה להרר אביגדר דמוקי קיום שטרות המנוה רבנן בדרבנן כגון היכא דליכא הכחשה כמו מיתומים זה למ"ד של"ד מה הקילו בקיום שטרות דהא מד"ת בלא"ה אינה גובה מיתומים אמנם אין זה קושי כלל דהלא ר' אביגדר הוכיח זה מרבי יוחנן ור"י ס"ל באמת שעבודא דאורייתא וא"כ מתורץ קושי' הש"ך דרב דסובר מסכת קידושין דף י"ג שעבודא דרבנן באמת לא יתכן דעת הרר אביגדר דא"כ צ"ל הא דהקילו במתני' בקיום שטרות מיירי ביתומים וקשה באמת למה הקילו הלא מד"ת בלא"ה אינו גובה מיתומים אבל הרר אביגדר דפסק כר"י קאי דינו כראי מוצק וק"ל:
דף יג:
תוס' ד"ה לדבר שאינה בעולם וכו' ור"נ הוי איפכא מדר"ה והקשה הפ"י דהרא"ש פסק במסכת ב"ב כר"נ דלדבר שלא בא לעולם קני א"כ אמאי כתב כאן דמעמיד ג' הוא כהילכתא בלא טעמא הא לדידי' הוא מילתא בטעמא דנעשה כאומר וכו' דהא לדידי' אפי' הקנה לנולדים קני ונראה לישב דהנה הר"ן הביא בשם הרמב"ן דאם מכר שטר חוב לחבירו יוכל למחול אפי' כתב הלוה משתעבדני לכל מאן דאתא מחמתך משום דמדאורתא אין ברירה עיי"ש והרא"ש כתב דמע"ש אינו יוכל למחול משום דעיקר תקנתה דמע"ש הוא הילכתא בלא טעמא רק שתקנו זה משום תקנות השוק תקנו ג"כ שיהיה גוף הלוה משעובד לענין שלא יהיה יוכל למחול וא"כ מיושב קושי' הנ"ל כיון דהרא"ש פסק ג"כ אין ברירה ואפ"ה מוכח מפרק הא"מ דגבי מע"ש א"י למחול לכך פסק דהוא הילכתא בלא טעמא ולא משים קושי' הש"ס אלא מעתה וכו' ואף דהרמב"ן כתב דאף במע"ש יוכל למחול י"ל דהרמב"ן סובר דאף דשווינהו רבנן כהילכתא בלא טעמא מ"מ לא עדיף מאלו כתב משתעבדני בפירש א"ו י"ל דהרמב"ן לא כתב זה רק לסברת אמימר אבל לפי מה דמסיק הש"ס דף מ"ג הוא הילכתא בלא טעמא גם הרמב"ן מודה לסברת הרא"ש:
דף יז.
ד"ה איפך כתב הרשב"א בשם בעל העיטר דמאי דקאמר הש"ס איפך היינו דר"י אמר משום פירות ור"ל אמר משום בת אחותו ומקשים עליו הא בכל תלמודא סוגי' דעלמא הוא דאיפך דאפכינן תמיד בתרייתא ונראה להוכיח כדעת ב"ה הנ"ל דהנה המר"ם שיף הקשה מנ"ל לר"י לעשות ב' פליגתוא במתני' דרבנן חששו לחפוי ור"ש לא חייש ולרבנן משעת נתינה ולר"ש משעת כתיבה היכן ראה זה במתני' דילמא לא פליגי רבנן על ר"ש רק בחיפוי לחוד אבל לענין פירות מודה ליה דמשעת כתיבה ונ"ל לתרץ דבאמת גם ר"ש סובר דיש לו פירות עד שעת נתינה והא דמכשר נכתב ביום ונחתם בלילה משים דכל גט שלא נמסור בזמן הכתוב בו קלא אית ליה ויאמרו אייתי ראי' וכו' כמ"ש תוס' והרא"ש בגט ע"י שליח לרבנן ובפרט דר"ש סובר כר"א לעיל ד"ט דאמר עדי מסירה כרתי א"כ ע"מ מפקא לקלא וא"ל א"ם אמאי תקנו זמן בגיטין אליבא דר"ש אפשר לומר דרבים מקשים מאי פריך הש"ס מ"מ תקנו זמן בגיטין דילמא תקנו כדי לידע אימת כלין צ"א יום לענין הבחנה אמנם א"ז קושי' דא"כ נכתוב ביום ונחתום בלילה אמאי יפסול דהלא אין רשאי להתיחד בין כתיבה לנתינה משא"כ לר"ש דמכשר נכתוב ביום ונחתום בלילה א"כ לדידי' שפיר מצינו לומר הטעם משום הבחנת זרע אבל לעולם לענין פירות גם ר"ש סובר דיש לבעל פירות עד שעת נתינה אמנם קשה על רבא דאמר לקמן מ"ט דר"ש קסבר כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות א"כ רבא בעצמו ע"כ סובר ג"כ דאין לבעל פירות משעת כתובה דבזה לא מצינו שיפלגו רבנן אדר"ש כקושית מהר"ם שיף וז"א דרבא ע"כ לא אמר דאין לבעל פירות משעת כתיבה דהא רבא אמר בפ' החולץ דרק גבי תלת מילי הלכה כר"ל לגבי ר"י וא"כ קשי' דרבא אדרבא ומזה הוכיחו דבאמת מפכינן דר"י הוא דאמר משום פירות ור"ל אמר משום ב"א וממילא ר"י הוא דאמר מוציאין משעת כתיבה ור"ל הוא דאמר משעת נתינה א"כ שפיר קם רבא בשיטות ר"י ושפיר מ"ל דר"ש סובר משעה שנתן עיניו וכו' ובזה מתירן דעת הרמב"ם דפסק בהל' זכיה ומתנה פי"ב הלכה ט"ו כר"י דזמנו של שטר מוכיח עליו ובגיטין פסק דלא כר"י ונראה לתרץ דהנה תוס' מקשים על רבותינו דאמרי זמנו של שטר מוכיח עליו הלא בגיטין צריך לכתוב זמן לכל מר כדאית ליה או משים ב"א או משום פירות ונראה לתרץ דרבותינו סברי כר"ש דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ול"ל ב"א וכן פירות דלא כרבא רק סברי הטעם משום הבחנת זרע היא דתקנו זמן ובהאי דהרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש לא שייך הבחנת זרע דאיך נימא דכוונתו היה דגט לא יהיה רק עד כלות י"ב חידש ולא כתב הזמן רק לדעת אימת כלין צ"א יום ז"א דהלא דהאי דהרי זה גיטך וכו' בל"ה אסירה עד כלות י"ב חודש ואז כבר חלף ועבר צ"א יום משא"כ הרמב"ם דפסק דלא כר"ש רק הטעם דתקנו זמן משום ב"א א"כ אין הזמן מוכיח וכקושית תוס' וק"ל: אמנם לשיטת רש"י קמה קושית מהר"ם שיף ונ"ל דלכאורה יש להוכיח בפשטות דיש לבעל פירות עד שעת נתינה מהא דמשני הש"ס בפ"ק דב"מ דמשני על האי דמצא גט אשה דלקוחת יאמרו אייתי ראי' דמ"מ ניחש לאותן לקוחות שלא ידעו מנפילת הגט ולא יטענו אייתי ראי' א"ו דבכל גיטין אמרינן להו אייתי ראי' דיש לבעל פירות עד שעת נתינה אמנם זה טעות דהא אם נימא דמשעת חתימה אין לו פירת א"כ ניחא בפשטות האי דמצא גט אשה דאי טרפה כדין טרפה ונראה דרש"י היה קשה לו קושי' תוס' דכ"ז ד"ה הא אמר תנו תימה מנ"ל למידק וכו' וניחא לי לתרץ כדתירץ מהר"ם שיף דאף שא"צ רק לראי' מ"מ אין מחזירן דאולי גט זה מוקדם ויטרף שלא כדין והיינו לאותן לקוחות שלא ידעו מנפילת הגט ולא יטענו אייתי ראי' וסוגי' שם קאי דלא כר"י וא"כ שפיר הוכיח ר"י דיש לבעל פירות עד שעת נתינה דהיה קשה לו קושי' הש"ס בדף כ"ז ורמינהו מלא ג"כ ולא היה ניחא ליה לתרץ כתירץ הש"ס לאוקמי' דוקא באין שיירות מצוית רק ניחא ליה כקושית תוס' דאי לאו דנמלך היינו מחזירין לראי' וליכא למיחש שמא מוקדם ויטרף מלקוחת שלא ידעו מנפילה ז"א דבכל גיטין אמרינן אייתי ראיה משא"כ לר"ש עדין קשה שמא גט זה הנמצא נכתב טרם שנתן דעתו לגרשה וק"ל ובזה מיושב ג"כ מה שמקשים תוס' בדף כ"ז ד"ה ה"א וכו' ולע"ד מיושב דר"י ע"כ לא ס"ל דיש לבעל פירות עד נתינה דא"כ יקשה קושי' מהר"ם שיף וא"ל דהוכיח מכת קושית הש"ס וכהנ"ל דהא ר"י באמת מתרץ תרוצים אחרים וק"ל: תוס' ד"ה עד אבל קשה לר"י מהא דפריך ואמאי קשה לי טפי מכל גיטין ונ"ל דהנה תוס' מפרשים דכיון דיש לבעל פירות עד שעת נתינה לא הוצרכו לתקן זמן דבלא זמן כמי תביא גיטה לב"ד או לעדים ויכתבו לה שמאותו יום נתגרשה והקשה פנ"י דאפוכי מטרתא ל"ל לכתוב לה גט ועוד כתב אחר משום זמן כיון דאפשר לכתוב הזמן בגט ול"ל משום דטפי עדיף שלא לכתוב זמן כאחד ביום הנתינה דוקא כי היכא דלא תטריף בשום פעם שלא כדין מיום הכתיבה אם לא יטענו לקוחת אייתי ראי' ז"א דא"כ בכל שטרי נמי תקשה יוכל המלוה ליקח כתב מעדים מיום שנמסרו לו והכי עדיף טפי שלא יטרוף בשום פעם שלא כדין מיום הכתיבה ותירץ דבש"ח דעיקר לגוביינא לגבות ממשעבדי צריך ליכתוב זמן שהוא עיקר שטר דאל"כ לא יוכל לגבות כלום מלקוחת ע"י שטר זה ועוד שאם לא יכתבו זמן שראוי לטרוף ממשעבדי ה"ל מלוה ע"פ בשטר עכ"ל ולפי"ז מצינו לומר דלכך מיאן רש"י לפרש כפירש תוס' דקשה לו קושי' הפ"י הנ"ל ותירוצו לא ניחא ליה משום דאיתא בח"מ סימן מ"ג ס"ק א' יש מי שאומר שאם קנו אחר שראו עדים השטר כתוב וחתום טורף מהם ועיי' שם בסמ"ע דכתב הטעם משום דמשעת כתיבה עדים מפקא לקלא ובודאי שמעו הלקוחות אלא שבלא ראוהו עדים יכולים לקוחות לומר קנינו קודם הלואתו וכו' הרי להדי' דגם שטר שאין בו זמן חשיב שטר גמור לטרוף ממשעבדי משום דעדים מפקא לקלא וא"כ נסתר תירץ הפ"י הנ"ל דשפיר רשאים ליתן כתב מתי נמסר דאין זה רק לברר מאימתי יגבה אבל השטר הוא בעצם שטר מעלי' לגבות ממשעבדי וא"כ קמה קושי' הפ"י לכן מפרש רש"י דיש לבעל פירות עד נתינה וא"כ זמן כתיבת הגט לא מהני ואין לתרץ קושית הפ"י דר"י סובר עדים בחתומין זכין לו וא"כ אין ראי' משט"ח לגט וכמ"ש הפ"י בעצמו ז"א דתוס' כתבו מסכת ב"מ דף ט"ז ע"ב דאמוראי אליבה דר"י ומקצת סוברים דר"י ל"ל עדים בחתומים זכין לכך מפרש רש"י משום דזמן לא מהני מידי ול"א דמסתמא ביום הכתיבה נמסר משא"כ לבתר דאפוך הש"ס ומפרש מקצת פוסקים דאפכין קמייתא ור"ל סובר משום ב"א וקסבר דיש לבעל פירות עד נתינה א"כ מצינו למימר דבכל שטרות אמרינן מסתמא ביום הכתיבה נמסר ולא קאמר הטעם משום פרי דא"כ למה לתקן זמן הלא יכולין עדים ליכתוב מתי נמסר ועדיף טפי שלא יטריף בשום פעם מיום הכתיבה והא דתיקנו זמן בשטר ז"א דר"ל סובר כמ"ד עדים בחתומין זכין לו וא"כ מיושב קושי' תוס' דשם הסוגי' בב"מ קאי למאי דאפכינן ור"ל סובר משום ב"א ולא ניחא ליה משום פרי משום דקסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה ולא יוכל להקשות מכל גיטין דעלמא משום דמסתמא ביום הכתיבה כמסור רק נפל איתרע והא דלא קאמר משום פירי דא"ב לא הוצרכו לתקן זמן רק עדים יכתבו מתי נמסור כפי' תוס' והא דתיקנו זמן בשטרות משום דבשטרות עדים בחתומין זכין לו ורש"י דמפרש משום דזמן לא מהני היינו קודם דאפיך ור"י הוא דאמר משום ב"א ולא קאמר משום פיר' דיש לבעל פירות עד נתינה וקצת אמראים סוברים דר"י לא ס"ל עדים בחתומין זכין משא"כ למסקנא ודוק:
דף כז.
תוס' ד"ה הא אמר תנו וא"ת אמאי לא פריך אהך מתני' ליחוש שמא כתב ליתן בניסן וכו' כדפריך אברייתא דלקמן בפ"ק דב"מ ונ"ל דהר"ן כתב על האי דאיתא אלא למ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה ולא קאמר בהדי' אלא לר"י משום דאיכא דאפיך להו והנה כתבו כל המחברים דגבי גט אשה לא שייך עדיו בחתומים זכין לו משום דגט חוב הוא לה אמנם איתא בפוסקים דלפעמים משכחת גט שהוא זכות כגון שזינתה תחת בעלה דאז אינה זכתה בשום דבר משל בעלה דאין לה מזונת ושום תנאי כתובה ואדרבה זכות הוא לה שמתירה אכ"ע וא"כ מיושב קושית התוס' דאמתני' לא רצה להקשות וליחש כי אולי ר"ל הוא דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה ורשב"ל אפשר שסובר עדיו בחתומין זכין וא"כ י"ל דמתני' איירי באשה שזינתה תחת בעלה דאז זכות הוא לה ושפיר טרפה משעת כתיבה משא"כ על ברייתא דמצא גט אשה שפיר מקשה דליכא לאוקמי בזונה דא"כ באין הבעל מודה למה לא יחזור לבעל דרש"י כתב הטעם משום כשתבעה הכתובה יאמר פרעתיך הלא זונה לית לה כתובה כלל אבל ר"י כתבו תוס' במסכת ב"מ דאמוראי נינהו אליבא דר"י ואיכא דסברי דל"ל לר"י עדים בחתומין זכין לו ועיין לעיל בסוגי' דשמא יחפה וק"ל:
גם י"ל קושית התוס' שם דמ"ד יש לבעל פירות עד נתינה אפשר דסובר כר"ז דקאמר לקמן דכ"ז מי אמר תנו נותנין לזמן מרובה דילמא כדקי"ל לאלתר ובנמצא לאלתר לא שייך לאקשויי' הכי דדילמא ביום שנכתוב איירי וכ"כ תוס' ורבה דאמר דהא דאמר תנו מדדיק כמלך דמיירי לזמן מרובה מצינו לומר דרבה סובר דאין לבעל פירות משעת כתיבה ושפיר קטרפה אמנם מצאתי סתירה לזה דהרי"ף מביא בשם איכא מבר בותא דסוברים דהא אם יש לבעל פירות משעת כתיבה או נתינה תלי בפלוגתי אם מונין משעת כתיבה וא"כ איך א"ל דרבה סובר משעה שנתן עיניו לגרשה הלא כל מילי דמר עביד כרב ורב סובר משעת כנתינה בע"כ סובר דיש לבעל פירות עד נתינה ועיין לעיל בסוגי' דשמא יחפה וק"ל:
דף לה.
עיין באוהל דוד מסכת שבועות דף כ"ד ע"ב ד"ה מידי:
דף לו.
מתני' הכותב טופסי גיטין וכו' אמר שמואל צריך שיניח מקום הרי את מותרת וכו' וצריכא יעויי"ש והקשה המרמ"ב מאי איצטרך לומר צריכותא הא אשמיענן חידוש גדול דאף בגדול עע"ג צריך שיניח מקום התורף ול"נ דלא בעי ש"ס לומר דאיצטרך שמואל לומר והוא ששייר מקום התורף אף בגדול עע"ג דפשיטא כקושי' תוס' דהא לאו בני כריתות ואי דמיקרי בר בריתות כשיגדל א"כ תיפשט הא דבעי ש"ס לקמן דפ"ה גבי חוץ מקדושי קטן אי מקרי קטן בר הוי' א"כ תיפשט דמקרי בר כריתות דאי לא הוה בר כריתות לא איצטרך לאשמוענן ששייר התורף דמה מהני עע"ג כי דלאו בר כריתות ודוחק לומר שמואל גופי' מספקי' לי' וגם דוחק לומר דהיא גופי' רצה לאשמוענן דקטן לא מקרי בר כריתות דא"כ הוה לאשמוענן בשאר דוכתא:
דף מח.
וצריכא דאי איתמר בהאי וכו' והקשה הרשב"א הלא א פלגו כמי בהכותב כל נכסיו נבנו לאחר מותו וכו' כדאיתא ב"פ יש נוחלין דף קל"ו ע"ב ומאי צריכתא דהאי ותירץ דאי פליגי בהאי ה"א בהא קאמר ר"י משים דכתיב ולביתך עיי"ש והוא פלא דבמס' ב"ב שם הקשה הש"ס זה ומתרץ משום דכל לגבי ברי' אחולי אחיל ונראה דהרשב"א הוכיח דע"כ סוגי' דהכא לא ס"ל האי סברא דאבא לגבי ברי' אחולי אחול דאל"כ היאך קאמר הש"ס בסמוך לימא כתנאי מניין ללוקח שדה מאביו וכו' רמ"א מניין ללוקח שדה מאביו ואח"כ מת אביו וכו' ומסיק הש"ס דבהא פליגי ר"מ סובר קנין פירת כקנין הגוף דמי וקשה מנ"ל זה דילמא בעלמא סובר ר"מ ק"פ לאו כקנין הגוף ושאני בהלוקח שדה מאביו משום דאבא לגבי ברי' אחולי מחיל וא"כ מסתמא הקנה לו הגוף עם הפירות א"כ ע"כ הך סוגי' דהכא ל"ל הך צריכתא דמ"ס ב"ב לכך כתב הרשב"א דסוגי דהכא א"ל צריכא אחריתא:
דף מט.
תוס' שור דיותר ראוי' לחייב אדם המזיק ממזיק ע"י כריית בור והקשה המהרש"א דתיפק לי' מדכתיב והמת יהי' לו ומה שמתרץ דא"כ לא הוי מחויב פסולי מקודשין קשה דהלא ממילא נשמע גם פסולי המקודשים כיון דאין המת שלו ונראה דאיתא בירושלמי ר"פ האומר ר"א בשם ר"י הרי זו עולה כל ל' יום כל ל' יום עולה לאחר ל' יום יוצאת לחולין מעילתו מהו רי"א מעילתו ברורה והנה בב"ק איתא נכסין שאין בהן מעילה וקאי אכל ד' אבות הנזיקן וגם בור שנינו שה וא"כ משכחת גם בנכסים שיש בהם מעיל' כגון שאמר שור זה עולה ל' יום וביום ל' נפל לבור דמטעם המת יהי' לו אין לפטור כיון ביום המחרת יכלה ל' יום ויהי' מותר בהנאה לכך כתבו תוס' דאפ"ה מיפטר דילפינן מאדם המזיק ובשעה שנפל לבור הוא נכסים שיש בהם מעילה:
בא"ד וי"ל דאי לאו דאשכחן בחד דוכתי' וכו' וקשה דהרי כבר כתיב והמת יהי' לו וא"כ מצינו פטור גבי הקדש בבור ונראה דה"א דשאני בור דחידש הוא דמסברא אין לחייבו דשני דברים אינו ברשותו של אדם בור ברשות הרבים וה"א דאין לך בו אלא חדושו וכה"ג כתב הרשב"א ריש ב"ק בענין אם על הפתיחה חייב על הכריי' לא כ"ש לומר שאין עונשין מהדין אף דבממון עמה"ד ע"מ כיון דבור הוא חידש ה"א דאין לך בו אלא חדושו וכאן נמי ה"א דוקא בהדיוט חייב אבל לא הקדש ובזה מיושב דברי תוס' ד"ה ורע"ק וא"ת אכתי איכא למיפרך מה להדיוט שכן יפה כחו בנזקי אדם ובור והקשה המהרש"ל דהרי לר"ע קיימינן הכא ואיהו סובר כרשב"מ דרעהו אתא לחייובא ומוקי פרט למזיק רק לחומש וכן תירץ באמת במס' ב"ק ולהנ"ל ניחא דקושית תוס' הוא לר' יוסף דס"ל במס' ב"ק דף נ' ע"א דלר"ע בור ברשותו לחוד הוא דמחייב דהיינו הפקר רשותו אבל בור בר"ה פטור ולדידי' ליכא חידוש בבור ואז שפיר ממעט כי יאכל אפי' מקרן הואיל ואשכחין פטור גבי בור ותוס' לעיל דנקטו רעהו דכתוב גבי קרן בא לתרץ אף למ"ד דבור הוא חידוש ולר"ע דסובר ברשותו לחוד חייב לדידי' איצטרך רעהו לחייב בתם כ"ש להקדש:
דף נ.
תוס' ד"ה כיון ואביי צ"ל דסברי שעבודא ל"ד עיי' בפי' מה שמקשה משלהי מס' ב"ב ועיי' בחדושי מס' שבועות דף מ"ח מה שתרצתי:
דף נא:
רש"י ד"ה כהן גדול ביה"כ יוכיח וכו' בפר ושעיר והקשה הראבן למה נקט רש"י פר הלא פר בא משלו ונראה דכוונת רש"י לפי מה שהביאו תוס' מס' מגילה דף ט' בשם הירושלמי דאם אירע פסול בכה"ג ומשמש אחר תחתיו צריך הראשון להביא הפר אע"פ שאינו משמש עכשיו וא"כ שפיר כתב רש"י כה"ג ביוה"כ יוכיח היינו בכה"ג שאירעו בו פסול ונכנס אחר תחתיו דאת בא הפר משל ראשון ואם המשמש אמר פיגול נאמן והרי לא מפסיד מידי כיון דלא בא משלו:
דף סג:
אמר רב אין אשה עושה שליח לקבל גט מיד שליח בעלה עיין בחדושיו מס' יבמות דף ל"ד:
דף סד:
תוס' ד"ה נערה והעלו דאפי' קטנה יכולה לקבל גיטה אף בדאית לה אב והקשה בס' אשל אברהם דלשיטת תוס' מה פריך רבא לר"נ מהא דתנן קטנה שאמרה התקבל וכו' דילמא היא גופה קמ"ל דאפי' קטנה יכולה לקבל גיטה ונראה דהמקשה שם סמך אסיפא דקתני לפי שאין הקנין עושה שליח אמאי איצטרך להאי טעמא תיפק דלא עדיף מנערה דבר שליחות היא ואפ"ה לא אלימה ידה לעשות שליח ומה שהקשה תוס' על רש"י מסוגי' דקדושין נ"ל דודאי רבה שם ס"ל דקטנה יכולה לקבל גיטה דהנה לקמן דף פ"ה בעי רבא מר"נ חוץ מקדושי קטן מהו ופשט ר"נ מהא דתנן קטנה מתגרשת בקדושי אביה אמאי וכו' אלא אתי לכלל הוי' ומקשים תוס' דילמא מיירי מן הארוסין וביש לה אב דבת הוי' היא ותירצו דהברייתא משמע בכל ענין וכ' ותי' זה לא יתכן לשיטת רש"י והרי"ף דהרי לקמן דף ס"ה קאמר ג"כ בזה הלשון וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה ואפ"ה קאמר הריף דאיירי באין לה אב דוקא לכך הוכיחו רש"י והריף דקטנה שיש לה אב א"י לקבל גיטה א"כ ע"כ לא איירי הך ברייתא ביש לה אב דאי יש לה אב ועודה ארוסה א"כ איך קתני מגרשת משמע דהיא עצמה יכולה לקבל גיטה וזה אינו אע"כ דמיירי שאין לה אב:
ראיתי בפי' מס' קידושין דף מ"ד ע"ב שהקשה על תוס' דמספק' להוא בקטנה שנשאה אי אביה יוכל לקבל גיטה דהוה להוכיח דא"כ מאי הקשה הש"ס והא מדקתני סיפא וכו' הא לאוקמי מתני' בקטנה בנשואה ולכך בנערה יכולה לעשות שליח דנערה נשואה ודאי אין לאביה רשות בה א"ו דקטנה נשואה א"י אבה לקבל גיטה וא"כ א"א לאוקמי מתני' בנשואה דא"כ איך קתני בסיפא ואם אמר אביה צא והתקבל דהא נשואה קטנה א"י אביה לקבל וביותר קשה לשיטות רש"י מס' יבמות דף ק"ט שכתב דקטנה נשואה א"י אבי' לקבל גיטה א"כ קמה קושית הפ"י הנ"ל ונראה לתרץ דהנה הרמב"ן במלחמות כתב דנערה דיוכל לקבל גיטה הוא מטעם זכות דזכות הוא לאבי' שמכנסת עצמה לרשותו ומסתמא ניחא לי' בהכי וזכין לאדם וכו' משא"כ קטנה דאין קטן נעשה שליח ולכך קטנה א"י לקבל גיטה והנה דעת תוס' ורש"י לאחר חזרה גם קטנה שיש לה אב יכולה לקבל גיטה נ"ל דסברי כמ"ש הרא"ש במס' קדושין דף י"ט גבי אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך וכתב הרא"ש דבדבר שהוא לטובתו ולזכותה נעשית שליח ופירשו המחברים דאף בקדושין אין כאן זכות לה כלל דהרי אסרה אכ"ע וגם ארוסה אינו נותן לה מזונת אפ"ה הואיל והוא דבר הנוגע לעצמה יש לה שליחות לכך סוברים רש"י לבסוף ותוס' דגם קטנה יכולה לקבל גיטה כמ"ש הרמב"ן גבי נערה הואיל והיא מכנסת עצמה לרשות אביה ומסתמא ניחא לו בהכי וזכין לאדם שלא בפניו ונעשית שליח אף שהיא קטנה אף שהגט חוב הוא לה מ"מ הרי בקידושין לחוד ג"כ חוב כמ"ש רש"י לעיל דף י' שאם מסר שטר קידושין לשליח ורצה לחזור יחזור דאין כאן זכות דאסור לה אכ"ע אפ"ה נעשית שלוחו מכ"ש גבי גט דמתיר לה אכ"ע ולכך סוברים תוס' ורש"י דקטנה יכולה לקבל גיטה וכ"ז בקטנה בעודה ארוסה משא"כ בקטנה נשואה דמשנישאת אין לאביה רשות בה וא"י למוכרה גם אין זיכה במעשי ידי' כמבואר קידושין דף כ"ז בודאי א"י לקבל גיטה וכן כתב בתחילה המהרם מאדוי סי' ט"ו עיי"ש דלא שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא לי' בהכי הואיל ומכנסת עצמה לרשות אבי' דמה זכות יש לאב לאחר שנישאת וא"כ שפיר פסק רש"י דאב יוכל לקבל גט לבתו קטנה לאחר שנישאת והיינו דוקא אב ולא היא כמו שעלה על רוח מהר"ם פדוי אף שלבסוף סובר רש"י דקטנה יכולה לקבל גיטה היינו דוקא ארוסה שמכנסת עצמה לרשות אבי' ואז מסתמא ניחא לאבי' כמ"ש הרמב"ן משא"כ כשאין לאבי' אז שום זכי' בגוי' (ומסתמא לא ניחא לי' שתפסול לכהונה) ולכך דוקא אבי' ולא היא וא"כ מתורץ קושית הפ"י דא"א לאוקמי בקטנה נשואה דא"כ איך קתני עד שיגיע גט לידה דמשמע מכי מטי גיטה לידה מגורשת ובקטנה נשואה דוקא אבי' ולא היא מטעמים שכתבתי לעיל:
דף סו:
מילי לא ממסרון לשליח לכאורה יש להקשות בזמן הזה דאיכא חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ ואפ"ה נוהגן באם הבעל עושה שליח לגרש אשתו ונאנס עושה שליח ומשלחו ביד אחר ואמאי לא ניחוש לשיטת הקדוש הביאו המרד כי רפ"ב דקידושין והובא ג"כ ש"ע אהע"ז סימן ל"ו סי' ה' דשליח לקידושין דכל היכא דנגמר הדבר מיד כגון גירושין דיוכל לגרשה בע"כ אבל קידושין אף דמוסר לו הקידושין מ"מ אולי לא תאבה האשה לקדש לו אין המעשה כגמר ה"ל מילי ולא ממסרין לשליח ע"ש וא"כ בזה"ז דאיכא ג"כ חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ וחרם הוא איסר תורה א"כ גם בגירושין אין המעשה נגמר מיד דאולי לא תאבה האשה לקבל גיטה א"כ שוב ה"ל מילי ולא ממסרין לשליח גם בנב"י מהד"ת סימן קי"ב הביא קושי' זו שהשיב לו אחד עיי"ש (ועיי' בקצות חושן שמחלק היכא דעושה שליח סתם אם עבר השליח ונתן בע"כ שפיר מתגרשת וא"כ לא הוי מילי):
דף ע.
כתבו גט ואחזו קורדייקס אין כותבין עד שישתפה עיי' בחדושי' מסכת יבמות דף נ"א ע"ב:
בנב"י שאלה קי"ב שהביא הגאון אא"ז לעיל בדף ס"ו הקשה חכם אחד לפי דעת הנב"י בשליח לדבר עבירה השליחות בטל א"כ השוחט פסח על החמץ שעובר בל"ת ואפ"ה כתבו בתוס' שהפסח כשר ובשחיטת פסח בעינן שליחות ואמאי יהיה הפסח כשר וכתב הגאון אא"ז בגליון די"ל שאני התם דגלי קרא דמי כתיב לא תשחט על חמצך כדאי' פסחים דף ס"ג והוי כמו מעילה וטביחה והא דלא אמר הש"ס דהוי ב"כ דא"כ תיפשט הא דבעי במסכת פסחים שם ע"ב בדף ס"ג אין לשוחט ויש לאחד מבני חבורה וק"ל: