אהל דוד מסכתות שונות· רבי דוד דייטש
פסחים · דף כח.
אמר רבה חמץ וכו' והרמב"ם פסק כר"י והקשו הלא רבה ור"י הלכה כרבה ונ"ל דלעיל דף ה' אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וקשה הלא מפרר ג"כ אסור מד"ת דהרמב"ם פכ"ה מה' שבת כתב המפרר לחם בשבת חייב משום טוחן ועיין מג"א סימן תמ"ו ס"ק י"ב והא דנקיט ר"ע הבערה לגירסת הר"א דגרם אף מפרר א"כ ה"א דקאי אף בי"ט ומשבית בשריפה לשיטת הריב"א דכתב אי הבערה ללאו יוצאת הבערה בי"ט מותר לכך אמר מצינו להבערה שהיא אב מלאכה וממילא גם לשרף או להשליך לכלב אסור כדאיתא בירושלמי אלא וודאי דגם רבא סובר כר"י דנהמא לא בעי פירור לכך פסק הרמב"ם כר"י:
שם חלבו של שור הנסקל יוכיח עיין מ"ש מ"ו בצל"ח שכתב בעגלה ערופה דאסור בהנאה מדכתיב וערפו שם ממילא ליכא לאו רק עשה והקשיתי דהלא דברי אמ"ו קאי לשיטת הברטנורה והלא הברטנורה בפ"ב דקידושין כתב דעגלה ערופה אסור בהנא' דכתיב כפרה כקדשים וממילא איכא לאו והשבני דלאו לכל מילי איתקש שהרי לא מצינו אם נהנה מע"ע שחייב חומש ואשם אמנם מצאתי להרמב"ן בסוף ספר המצות וז"ל הנכון שנאמר בשער נזיר שימנה בכלל עשה שאמר ד' יתעלה קודש יהיה שכתב בה כפרה אבל ע"ע כקדשים תהי' מניעה כמותם נימנית לעצמם כמו שנמנה שערל אסור בפסח ובתרומה ולוקה ובאה מן הפסח בג"ש כמו שהזכיר הרב במצוה ק"ל וע"ש אמנם מדברי תוס' מסכת קידושין דף נ"ז ד"ה כפרה שהקשו דלמה לי תרי קראי כפרה כקדשים וגם וערפו שם משמע דלא כהרמב"ן דלשיטת הרמב"ן איצטרך כפרה לעבור בלאו וערפו שם לעבור בלאו ועשה ועוד הקשיתי לו מסוגי' דזבחים דף ע' ע"ב חלב של שור הנסקל וכו' מניין ת"ל כל חלב הרי דגלי קרא דאיסר ש"ה וע"ע חל על חלב והשבני ח"ל אטו נזכר ר' יודא בזבחים ור"י אף אם נימא דדריש כל אכתי מאן יימר דבזה דריש כל כיון שהוא סותר לכלל גדול דאין אסור חע"א ועיין פסחים דף מ"ג ע"ב תוס' ד"ה מאן ולשיטת הטור סי' תמ"ב בא"ח דנוקשה חמיר מתערובת א"ם ר' יודא דלית לי נוקשה גם תערובת ל"ל א"כ וודאי לא דריש כל ע"כ ולדידי קצת קשה דהרי האי דזבחים כל חלב לרבות חלב של שור הנסקל הוא ת"כ פ' צו פ"י ה"ז וסתם ספרא הוא ר"י ועיין יומא דף מ"א ובמס' כריתות דף כ"ב ובשילהי מס' בכורות והנה תוס' מס' נדה דף נ"ה כתבו בשם ר"ת דעור אדם מותר בהנאה דהא ילפי מע"ע וע"ע כתיב כפרה כקדשים ועור קדשים מותר בהנאה ובתשו' צ"צ הקשה דהא מלכפר לא ילפינן רק דאסור מחיים אבל אחר העריפה ילפינן מדכתיב וערפו שם כמ"ש תוס' מסכת קידושין דף נ"ז ד"ה כפרה ולי נראה דודאי האי קרא דלכפר כפרה כתיב כקדשים קאי גם אחר עריפה דאל"כ קשה מסוגי' דזבחים דף ע' ע"ב דמסיק הש"ס דע"ע אינו מטמא טומאת נבלה דכתיב לכפר כקדשים והלא האי לכפר לא קאי על אחר עריפה א"ו דתוס' לא כתבו רק דאי לאו וערפו שם לא הוה מוקמינן לכפר רק מחיים אבל השתא דכתיב וערפו שם בא זה וגילה ע"ז דלכפר קאי גם אחר עריפה והנה מסוגי' דזבחים דף ע' דמסיק הש"ס דעריפתה מטהר מטומאת נבלה צל"ע על רש"י מס' בכורת דף ט' ע"ב ד"ה ושור הנסקל וכו' ע"ע ששחטה לאחר ירידתה וקשה דהא אפילו נטרפה ממש אינה מטמא טומאת נבלה וכיון דאינה מט"נ שייך שפיר טומאת אוכלין גם דברי ר"ת שכתב ויליף עור המת הואיל דעור קדשים מותר בהנאה קשה לי דהא דעור קדשים מב"ה הוא משום דזריקה מתיר העור ועיי' זבחים דף מ"ז וכ"כ רש"י בזבחים דף ק"ד ד"ה ה"ג ואם עבר וזרק הוי זריקה להתיר גם קשה לי על הרמב"ן בס' המצות דלוקין על אוכל בשר מע"ע א"כ למה לא אמר אביי הכל מודים בעגלה ערופה שלוקין אפילו שלא כדרך הנאתן כיון דלא כתב אכילה בגופי':
שם בגמרא בשעה שישנו בקום אכול מצה הקשה מהרש"א הא איצטרך הקישא להא דדרשינן דברים הבאים לידי חמוץ וכו' ונראה דסוגי' דהכא סובר כהירושלמי פ"ב מ"ד דאיתא שם והיה באכלכם מלחם הארץ היתי אומר דכל דברים חייבים בחלה ת"ל מלחם ולא כל לחם אין לי אלא חיטן ושעורים ומפרש בק"ה דחיטן ושעורים נקראים לחם הארץ דכתיב לחם הארץ וכתיב ארץ חו"ש ומניין לרבות כוסמין וכו' ת"ל ראשית עריסותיכם ריבה הכל ומפרש בק"ה דמרבה מה שדומה להכלל בכל צד מה שהן מחמיצן לאפוקי אינך א"נ הני תלתא הן מיני של פרט ע"כ וכיון דידעינן דחלה אינה נוהג רק בה' מינן ממילא גמרינן מצה בג"ש לחם לחם מחלה כדאיתא לקמן דף ל"ח לענין מ"ש שוב מצאתי זה ג"כ בס' שמן רוקח ובזה מתורץ מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם שהביא הקרא דבערב תאכלו הלא איהו פסק בלפני זמנו כר"י וא"כ מיותר הקישא לקבוע חובה ולהנ"ל ניחא דהרמב"ם סמוך אסוגי' דלקמן דאיצטרך הקישא שאין יוצאין רק בדברים הבאין לידי חימוץ וכיון דלא איתר הך הקישא ה"א דנקיש מצה לפסח בזמן דאיכא פסח וכו לכך נקיט הרמב"ם הך קרא דבערב תאכלו מצות. עוד הקשה בצל"ח הא איצטרך הך הקישא לחייב נשים במצה ונראה כיון דר"י ור"ש המה תלמידי דר"ע ודרך תש"ס להקשות מר"ע על ר"י כדאיתא בתוס' מסכת יומא דף מ"א ד"ה לא ועיין שילהי מס' מעילה והנה תוס' הקשו מגילה דף ד' דל"ל כל שישנו דנשים חייבים באכילת מצה ת"ל שאף הם היו באותו כס ותירץ ה"י איש ירושלים תוב"ב דה"א דילפינן ט"ו ט"ו מחג הסוכות ויש לפקפק דלר"ע שסובר סוכת ממש עשו להם והפ"י כתב דהיכא דיש סברא לחלק לא אמרינן אין היקש למחצה וכ"ש אין גז"ש למחצה [ודבר זה צריך שקידה עיין ב"ק דף מ"ה כמיתת הבעלים כך מיתת השור ור"י בעלים בני טענות נינהו] וא"כ לא שייך לחייב נשים אבל מצה יתחייבו משום דאף הן היו באותו נס אבל סוכה לר"ע דסוכה ממש עשו להם אין בו נס וכבר כתבתי שדרך הש"ס להקשות מר"ע על ר"ש ור"י וגם הא דאיצטרך על מי שאסורו משום בל תאכל חמץ יצאה זה שאסורו משום בל תאכל טבל נראה דהנה תוס' הקשו תיפק משום מהב"ע ולולי דברי תוס' היתי אומר דהש"ס לא מוקי הברייתא כר"ש רק לענין זה לחוד דאין אחע"א אבל לא לענין זה דר"ש סובר בריש לולב הגזול מצוה הב"ע א"כ לפי"ז לא איצטרך הך הקישא לענין מצה של טבל ובזה מיושב מה שהקשו תוס' מס' סוכה על שמואל דמכשיר גזול איך פליג על ר"י משום רשב"י דהוא פוסל משום מהב"ע ולהנ"ל ניחא כיון דהברייתא מפיק טבל מקרא דלא תאכל עליו חמץ ולא מפיק משום מהב"ע ש"מ דלא סבר הך נידן דמהב"ע ועיין בעה"מ ובס' כריתות כתב כיון דר"י דהוא אמורא אמר משום תנא יוכל אמורא אחר לחלוק עליו אם לא ברייתא הנאמר מפי אמורא כדאיתא תוס' מסכת יבמות דף י"ג ד"ה לא וא"ת תקשה ע"ש:
שם גמרא כתיב בהאי וכתיב בהאי וכו' ועיי' ברש"י ומדקדק הצל"ח למה לא אמר כאן הש"ס וצריכא כמו לקמן דף ק"ך ותירץ בן בתי התורני מוה' מנדל כהן דהנה רש"י כתב שם דהצריכא הוא דטמא ושהי' בדרך רחוקה לא ילפינן מערל ובן נכר דהא אית להוא תשלומין בפ"ש משמע מתוך פירש"י דוקא משום שיש לו תשלומין דהיינו למ"ד שני תשלומין דראשון דהוי שניהם כיום א' מש"ה אמרינן דה"א דאין צריך לאכול מצה בפסח ראשון משום דעתיד לקיים בפ"ש על מצות ומרורים דזה יהיה נחשוב כמו שאוכל בפ"ר לכך ה"א דאינה צריך לאכול מצה בפ"ר בלי פסח אבל למ"ד פ"ש רגל בפני עצמו הוא שפיר יוכל למילף טמא ושהיה בד"ר מערל ומב"נ משום אף דטמא וד"ר עתיד לעשות פ"ש מ"מ אינה מקיים בזה אכילת מצה דפ"ר כיון דהוא רגל בפני עצמו ולקמן דף צ"ה ע"ב איתא ר' יודא אומר פ"ש דוחה את השבת פ"ש דוחה הטומאה וכתב רש"י דהיינו למ"ד קרבן לה' לא היקרב במעדו בשבי ובדף צ"ג מבואר דהך מ"ד סובר שני רגל בפני עצמו וא"כ ע"כ מוכח דר"י סובר דפ"ש רגל ב"ע הוא וא"כ לפי"ז ניחא דכאן קאי תירץ הש"ס לר"י לכך לא מצי הש"ס לומר הצריכא דאיכא למילף טמא ושב"ר מערל וב"כ ואי מטמא וד"ר יש לו תשלומין הא איהו סובר דשני רכל ב"ע הוא אבל לקמן דף ק"ך דקאי לראב"י שפיר קאמר צריכא משום די"ל דסובר שני תשלומין דראשון ע"כ:
שם האי לקובעו חובה הקשה הש"א על הרא"ש שכתב שילהי פסחים דצריך לאכול כזית מרור משום דמברכינן על אכילת מרור וסתם אכילה בכזית ומדלא אמר משום על מצות ומרורים יאכלהו ע"כ דיאכלהו קאי על פסח לחוד א"כ מנ"ל לקובעו חובה ונראה דעל זה לא צריך קרא כיון דמצה איתקש לפסח כדאיתא פסחים דף ק"ך אכל מצה אחר חצות לא יצא דאיתקוש לפסח ממילא איתקש ג"כ דבעי כזית ואי דא"כ לא היה צריך הרא"ש לומר דצריך לאכול כזית מרור משום ברכה תיפק דמרור איתקוש ג"כ למצה כמ"ש רש"י פסחים דף ל"ט ע"א דומי' דמצה מה מצה של זרעים משום דהוקשו זה לזה ונראה דבמס' זבחים דף כ' מסיק ר"פ דבתר מלמד אזלינן וכאן המלמד הוא פסח דהוא קדשים ובקדשים דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש וא"כ אינו קוור ומלמד על מרור כיון דהמלמד הוא קדשים ואף שהוא המינו ודבר אחר כיון דילפינן מרור ממצה דבעינן מין זרעים ממילא נוכל למילף ג"כ אף דבר דלא כתיב בגופי' רק דילפינן בהקישא וכמ"ש תוס' יומא דף כ"ג ע"ב ד"ה ילבש ושם דף נ"א ד"ה דוחה מ"מ האי המינו וד"א אי הוי היקש הוי פלוגתא דר"י ור"ע בזבחים דף נ"ו ואף דהלכה כר"ע מחבירו מ"מ הואיל ועיקר פלוגתא הוא גבי קדשים דאינו נוהג בזה"ז דעת מהריק הוא בתיו"ט מס' כלים פ"ג משנה ב' דאין כלל זה נאמר אלא בדבר הנוהג בזה"ז ועיין במג"א סימן רי"ח בא"ח ס"ק ג' לכן כתב הרא"ש מדברכינן על אכילת מרור וביותר לפמ"ש הכ"מ דאין הלכה כר"ע נגד רבי ישמעאל שהוא רבו עיין פי"ח מה' כלים ובאמת דבר זה צריך שקידה בכמה מקומות עיין תיו"ט סוף פ"ב דשבועות ובר מן דן הנה בהאי ברייתא דזבחים דף נ"ו הגירסא ראיתי בספרי ר' שמעון במקום ר' ישמעאל ולדעתי הגירסא נכונה הוא ר' ישמעאל ולא ר"ש דבמס' זבחים דף מ"ה מקשה הש"ס וכי דבר הלמד בהיקש וכו' ומאי קושי' הלא הוא המינו ודבר אחר דר"ש גופי' יליף סוף פ"ק דתמורה דתמורה אינו נוהג בקרבן ציבור דאיתקוש תמורה למעשר בהמה וח"כ ממילא נוכל למילף ג"כ מה דילפינן ממקום אחר ועיין מנחות דף י"א תוס' ד"ה והרי זריקה ואף דאכתי קשה מנ"ל להש"ס להקשות דלמא ס"ל לר"ש המינו ודבר אחר לא הוי היקש מ"מ אין זה קושי' כ"כ ובתשובת ר"ב אשכנזי דף ט' לא גרס בהאי דזבחים דף מ"ה דברי ר"ש:
מה שכתבתי על הא דכתב הרא"ש שילהי פסחים דמרור בעי כזית מדמברכין על אכילת מרור והקשה ש"א מרלא אמר הרא"ש דכתב על מצות ומרורים יאכלהו ש"מ דיאכלהו לא קאי רק על פסח א"כ מנ"ל לקבעו חובה דילמא הא דכתב בערב תאכלו מצות לומר דבעי כזית ותרצתי דעל מצה לא צריך קרא דמצה איתקש לפסח ואף דמרור איתקש למצה מ"מ למ"ד בזבחים דף ב' דבתר מלמד אזלינן והמלמד הוא קודש דהוא פסח ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש רק הא הוא המינו ודבר אחר כיון דמהא ילפינן מה מצה מין זרעים כדאי' פסחים דל"ט שוב נוכל למילף אף מה דילפינן ממקום אחר כמ"ש תו' יומא דף כ"ג ד"ה ילבש כראה דהמינו ודבר אחר פלוגתא דר"י ור"ע הוא בזבחים דף כ"ז ואף דהלכה כר"ע מחבירו מ"מ בהאי פלוגתא יש מקום לומר דהלכה כר"י דהוה היקש דבזבחים דף נ"ה איתא תני מרי על עולתכם וכו' מה עולה טעונה צפון וכו' וקשה תיפק מהקישא קמא דהא איתקש זבחי שלמי צבור לחטאת ונימא מה חטאת טעון צפון אף שלמי צבור ואף דחטאת דטעונה צפון הוא מדאיתקש לעולה ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר' ומלמד בהיקש הא המינו ודבר אחר הוא דהא בהאי הקישא ילפינן מה חטאת נאכל לזכרי כהונה דזה כתב בגופי' גמרינן כמי מני' מאי דאתי' ליה מהקישא וכמ"ש תוס' יומא דף כ"ג ע"ב ד"ה ילבש וע"כ דאתי הך ברייתא כר"י דהמינו ודבר אחר הוה היקש וכבר כתבו תר"י רפ"ו דברכות דהלכה כר"א גבי צלף הואיל והברייתא מסייעו ה"ה הכא ג"כ ברייתא דרב מרי מסייעו לר' ישמעאל ובזה מיושב מה שהקשו תוס' זבחים דף נ"ה דמנ"ל עיכובא ולהנ"ל ניחא דמ"ד המינו ודבר אחר לא הוה היקש יש לנו תרי הקישים דכתיב על עולתכם וזבחי שלמיכם מה עולה טעונה צפון וגם הקישא קמא דאיתקש זבחי שלמי ציבור לחטאת אף דחטאת גופי' נלמוד מהקישא הלא הוא המינו ודבר אחר כיון דגמרינן לענין זכרי כהונה דכתב בגופי' גמרינן אף מאי דאתי ליה מהקישא ומוקמינן חד הקישא לעכב ור"י דסובר דהמינו ודבר אחר הוה היקש מ"מ יש תרי הקישים דהיקשא דעל עולתכם והקישא דזאת תורת העולה ולחומרא מקשינן דהרי ר"י סובר במסכת חולין דף כ"א דאף דבר שאינו נוהג בכל הזבחים ילפינן מהקישא זאת תורת העולה וכו' ובזה ניחא דברי ר"ת הביאו תוס' מסכת שבועת דף יו"ד ד"ה ואיתקש ותירץ ר"ת בספר הישר כיון דהך הקישא דמועדכם וכו' והקשה מהר"ם ברבי א"כ למה הוצרך תנא דבי ר' ישמעאל שם בשבועת דף טי"ת למילף מבנין אב הואיל וזה בא בזמן קבוע וכו' הלא רב ישמעאל סובר שם כר"מ דכולן כפרתן שוה ויליף מהקישא דבמועדיכם א"כ הוה ליה למילף מהקישא ואין זה דבר הלמד בהיקש כיון דהוה הקישא לחדא מילתא הוה הקישא לכולהו מילתא ונראה דהא דכתב ר"ת כיון דהוה הקישא וכו' כדמוכח בסוף איזהו מקומן כוונתו דשם בזבחים דף נ"ז סובר ר"ע דהמינו ודבר אחר לא הוה היקש ור"ת מדמה זה לזה ולכאורה קשה הא רב ישמעאל סובר שם בזבחים דף נ"ז דהמינו ודבר אחר הוה היקש ובמסכת שבועת מסיק הש"ס דרבי ישמעאל סובר כל שעירים כפרתן שוה והלא איהו סובר דהוה היקש אמנם זה טעות דהא רב ישמעאל סובר דאין בה ויש בה בר קרבן וחיצון לא מכפר רק על אין בה ואין בה ועל טהור שאכל טמא וזה מפורש בהדי' וליכא רק חדא הקישא וטהור שאכל טמא אף דילפי מג"ש דציץ הלא תוס' כתבו דציץ הוא תכשיט ור"ת בספר הישר לא הוצרך לתרץ רק לר"מ דסובר דר"ח ורגלים מכפרים גם על אין בה ויש בה ויליף מהקישא לחיצון וחיצון נלמוד מהקישא דפנימי שפיר קשה כיון דחיצון גופי' נלמוד מהקישא דפנימי ואיך חוזר ומלמד על ר"ח ורגלים לכך תירץ ר"ת כיון דהוה הקישא גמור לחיצון ורגלים לענין אין בה וא"ב דכתב בהדי' לה' עבדינן הקישא לכולה מילתא ומביא ראי' מפ' איזהו מקומן וסובר ר"מ כר"ע דהמינו ודבר אחר לא הוה היקש וא"כ מיושב קושי' מהר"ם הנ"ל שהקשה למה יליף תנא דבי' רבי ישמעאל מבנין אב הואיל וזה בא בזמן קבוע וכו' ולמה לא יליף מהקישא דבמועדכם ואיתקש ר"ח ורגלים לחיצון וכיון דהוה הקישא לחדא מילתא עבדינן לכולהו זה אינו לרבי ישמעאל דהא ר"ת יליף זה מהאי דאיזהו מקומן ומדמה זה להמינו ודבר אחר והלא ר' ישמעאל סובר המינו ודבר אחר הוה היקש אמנם בספרי היא הגירסא ר"ש במקום רבי ישמעאל ולדעתי כן הוא הגירסא נכונה דבזבחים דף מ"ה מקשה ש"ס וכי דבר הלמד בהיקש וכו' וקשה הלא הוא המינו ודבר אחר דר"ש גופי' יליף ספ"ק דתמורה מהאי הקישא דתמורה אינו נוהג בקרבן ציבור ולגירסת הספרי ניחא דר"ש סובר המינו ודבר אחר הוה היקש ומ"מ אין סתירה למה שכתבתי בישוב דברי ר"ת בספר הישר דאולי גם רבי ישמעאל סובר דהמינו ודבר אחר הוה היקש אלא שקשה לי על הרא"ש דלמה לא כתב דמרור צריך כזית דמרור איתקש למצה ובמצה כתיב בערב תאכלו ויש לתרץ בדוחק לפמ"ש הפנ"י דהא דאין היקש למחצה הוא דוקא אם אין סברא לחלק אבל אם יש סברא לחלק והיקש אינו מיותר אז יש היקש למחצה וכיון דבמרור עיקר הקפידא שיטעם טעם מרירות גם בפחות מכזית טועם טעם מרירות וזה דוחק ובסברת הפנ"י שכתב דהיכא דיש סברא לחלק לא אמרינן אין היקש למחצה מיושב מה שהקשה הפנ"י על ש"ס פסחים דף כ"ב והרי דם וכו' והקשה פנ"י הלא דם איתקש לחלב כדאי' ריש כריתות ונראה דשם במסכת כריתות דף ד' ע"ב איתא כל חלב וכל דם מה חלב שחלבו חלוק מבשרו ואין מצטרפין אף דם ופרש"י מה חלב על כרחך אין מצטרפין דזה אסור וזה מותר ואין היתר מצטרף לאיסור (וקצת קשה דא"כ מאי הקשה ש"ס בפסחים דף מ"ד דנגמר כל התורה מנזיר דהיתר מצטרף לאיסור א"כ הך הקישא דכל חלב ודם איך מתוקמי') אף דם אעפ"י שאיסורו נוהג בטמאים וראוי להצטרף דם והבשר להתחייב משום טמא אפ"ה לא מצטרף שנלמוד מחלב מה חלב ע"כ אין מצטרף שזה אסור וזה מותר אף דם ע"ש ולסברת פנ"י שכתב דמידי דלא כתב בהדי' אלא מסברא לא אמרינן אין היקש למחצה שפיר הקשה והרי דם ואי דמקשינן דם לחלב שוב קשה על ברייתא דריש כריתות דיליף מה חלב שחלבו חלוק אף דם הלא לא כתב בהדי' אלא מסברא והיקש איצטרך שיהיה דם מותר בהנאה א"כ איך נילף מה חלב שחלבו חלוק מבשרו וכו' כיון דהקישא איצטרך למשרי דם בהכאה ולא שייך בזה אין היקש למחצה לכן משני הש"ס דכתיב על הארץ תשפכנו וכו' וכיון דלית לן לאוקמי הקישא אמילתא אחריתא מוקמינן על הא דחלבו חלוק מבשרו ובזה מיושב מה שהקשו תוס' חולין דף ל"ה דלמה נקט הש"ס דם פסולי מקודשין ולהנ"ל ניחא דשם קאי לר"ש ור"ש בודאי לא ס"ל הך הקישא דריש כריתות מה חלב שחלבו חלוק מבשרו דהא ר"ש סובר כל שתוא למכות והיינו לשיטת האומרים דר"ש סובר כ"ש למכות אפילו עי"ת:
ובאמת קשה לי על ר"י שהביאו תוס' מסכת ע"א דר"ש לא אמר כל שהוא ע"י תערובת מדברי ירושלמי פ"ג דפסחים הלכה א' רב אמר זה שיעור ואמר רב זה כותח הבבלי ומפרש קרבן עדה כי היכא דשיעור פטור היינו שיעור ה"ה ע"י תערובת תיפתר (דקשה מברייתא על עירובו סופג מ') ותירץ שיש בו חמץ ואין בו כזית וכר"ש דכל שהוא למכות ע"ש הרי דגם עי"ת סובר ר"ש כל שהוא למכות גם קשה לי על ירושלמי דמוקי דאין בו כזית איך איתא בברייתא על חמץ ברור חייב כרת ועי"ת סופג מ' ואי אין בו כזית כרת מאי עבידת' ולדעת רמ"ה הביאו דטעמי' דר"ש דכל שהוא למכות הואיל והוא במזיד אחשבי' ניחא דבאמת גם כרת חייב רק מקרבן הוא פטור הואיל וקרבן הוא בשוגג לא אחשבי' ובאמת אני נבוך א"כ לר"י דאמר במסכת שבת כיון ששגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו א"כ בכה"ג שהזיד בלאו אם יש לומר גם בזה אחשבי' ויחייב קרבן ועיי' תוס' שבועת דף כ"א ד"ה ד"ה לא ויש להביא ראי' לרבינו יקיר מסוגי' דחולין דף צ"ח תוס' ד"ה מאי וכתבו תוס' שם משום דאיכא לאוקמי' קרא דחטאת ומשרת על היתר מצטרף לאיסור וקשה דאכתי מאי מקשה ש"ס דילמא הך ברייתא זה היתר הבא מכלל איסור אתי כר"ש דסובר כל שהוא למכות ולא שייך היתר מצטרף לאיסור אבל לרבינו יקיר ניחא ולשיטת תוס' במסכת ע"א שכתבו דר"ש אסור כ"ש אפילו עי"ת נראה דהם מתרצים מה שהקשו תוס' בחולין דף צ"ח ד"ה מאי חזית הא לקולא ולחומרא לחומרא גמרינן הלא מצינו טעם כעיקר אפילו לקולא כהאי מתני' דמסכת חלה הובא בש"ס דזבחים דף ע"ח העושה עיסה מן חטין ומן האורז אם יש טעם דגן וכו' ואדם יוצא י"ח בפסח הרי דאזלינן אפילו לקולא ור"י סובר כראב"ד דאות גורר טעם דגן ועיי' פסחים גם מה שהקשו תוס' חולין דף צ"ח ד"ה מאי ואע"ג דלחומרא מקשינן כיון דאיכא לאוקמי קרא דדם הפר בעולין לא הבנתי הא ר"י סובר מב"מ לא בטל אפילו לקולא כדאי' זבחים דף ל"ו דמקשה ש"ס וליפלג ר"י לערב דמו בדם פסולין ומשני ר"י לטעמי' דאין דם מבטל דם וכן בזבחים דף ע"ח דם קדשים שנתערב בדם חי' אין דם מבטל ואפילו טיפה א' של דם קדשים שנתערב בדם בהמת חולין כשר לזריקה הרי דגם לקולא סובר ר"י מב"מ לא בטל ועיי' מנחות דף כ"ג תוס' ד"ה שחוטה ובעיקר סברת פנ"י שכתב היכא דיש סברא לחלק ואיכא לאוקמי' הקישא אמילתא אחריתא לא אמרינן אין היקש למחצה צריך שקידה בכמה מקומות ויש להביא קצת סמך מסוגי' דכריתות דף כ"ב ע"ב ואי מזאת תורת האשם וכו' לא יהא ספקו חמור מודאי וכו' הרי דהיכא דיש סברא לחלק לא אמרינן אין היקש למחצה ואולי סברת הפנ"י תלי' בפלוגתא דרבי יעקב וחכמים במסכת ב"ק דף מ"ה ע"א ור"י בשלמא בעלים בני טענה נינהו גם ראיתי לפני יהושע בחדושיו למס' פסחים דף צ"ח ד"ה אלא בסוף הדיבור כתב דלא אשכחן שאסור לגרום טומאה למעשר ולדידי קשה מסוגי' דסוכה דף ל"ה ע"ב של מעשר שני למ"ד מפני שמכשירה הרי מכשירה ולעיל כתב רש"י שאסור לגרום טומאה וכיון דלכתחילה לא יטול אתרוג של מעשר שני ש"מ דגם אסור לגרום טומאה למעשר שני: