אור ברסלב

אהל דוד מסכתות שונות· רבי דוד דייטש

פסחים · דף ב.

פסחים

ד"ה אור וכו' דהא אמר שיאור ישרף ופירש ר"ת וכו' והקשה מ"ו בצל"ח דלמה לא הוכיחו זה מהא דאיתא לקמן דף מ"ח במשנה שיאור ישרף והאוכלו פטור ואם פטור על אכילה כ"ש שאינו עובר על בל יראה ובל ימצא ואפ"ה ישרף ולא היו צריכים להקדים דברי ר"ת ונראה לתרץ דהנה הרי"ף פסק דנוקשה אינו אסור מד"ת וכתב הרמב"ן דפסק כסתם מתני' דשיאור ישרף והאוכלו פטור דהאי סתמא עדיפא מהאי סתמא דריש אלו עוברין דסתמא דבתרא עדיף והקשה מ"ו בצל"ח (והוא בדפי הספ' דף ס"ג ע"ב) מנ"ל דהך מתני' דשיאור פליג על מהני' דריש א"ע דילמא הך מתני' דשיאור ישרף אתי' כר' יצחק דס"ל רפ"ג דמכות דאין מלקות בחייבי כריתות ואף דבשיאור ליכא כרת מ"מ שוב לא ניתן אזהרת חמץ למלקות רק לאזהרת כרת והרי זה דומה כמו מחמר אחר בהמתו בשבת ואף דעל שביתת בהמה ליכא מיתת ב"ד מ"מ אינו לוקה דעיקר לאו של שבת לא ניתן לאזהרת מלקות רק לאזהרת מיתה כמו כן בחמץ כיון שיש בלאו זה חמץ גמיר שהוא בכרת שוב לא ניתן לאו זה למלקות כמו מחמר ונקט שיאור לרבותא דאף דאינו בכרת אפ"ה אינה לוקה ותירץ דלר' יצחק לא שיך לומר דלאו ניתן לאזהרת כרת דלכרת לא בעי אזהרה כמו פסח ומילה ומיתת ב"ד שאני דא"א לחייבו מיתה בלא אזהרה ע"כ, והנה קשה לי הלא רש"י במס' יבמות דף נ"ה ע"א ד"ה לכרת ניתנה כתב רש"י וזה לשונו דאי אתרו בו למלקות אינו לוקה דלאו שניתן לאזהרת כרת הוא וכו' דלא הוה לי' לענשו כרת אא"כ הזהיר הלכך אזהרת לאו למלקות ניתנה ע"כ הרי דלרב יצחק הוא משום דלאו שניתן לאזהרת כרת הוא אמנם אולי הרמב"ן לא ס"ל סברת רש"י ביבמות דף נ"ה רק טעמי' דר' יצחק משום דיצאה כרת באחותו לדונה בכרת לחוד ואם כן מיושב דברי תוספות דתוספות סברי כשיטת רש"י במס' יבמות דף נ"ה דלרב יצחק דאין מלקות בחייבי כריתות הוא משום דלאו ניתן לאזהרת כרת (וכ"כ הרב המחירי בפ"ק דמגילה) וא"כ בלא דברי ר"ת ליכא להוכיח ממתני' דשיאור ישרף דה"א דאסור מד"ת וגם עובר על ב"י ואפ"ה האוכלו פטור דלאו לא ניתן לאזהרת מלקות רק לאזהרת כרת וכר' יצחק לכן הקדימו דברי ר"ת דבנוקשה ליכא ב"י א"כ ממילא מוכח ממתני' דשיאור ישרף דאף דאינו עובר על בל יראה אפ"ה צריך לבער וחכם א' אמר לי דכוונת רש"י ביבמות דאזהרה בא לקרבן ובעיני הוא רחוק להעמיד זה בכוונת רש"י מ"מ ממילא רווחא שמעתתי' דלפמ"ש תוס' יבמות דף ט' ע"א ד"ה מה דלרבי דיליף מג"ש דעלי' לא חייב קרבן רק היכא דאיכא לאו א"כ לולי שהקדימו דברי ר"ת ליכא ראי' ממתני' דשיאור ישרף דה"א דאסור מד"ת וגם עובר על בל יראה ואפ"ה האוכלו פטור דלאו לא ניתן לאזהרת מלקות רק לאזהרת קרבן דאי ליכא לאו לא מחייב קרבן ואתי' מתני' כר"י ולכך הקדימו דברי ר"ת וכהנ"ל:

והנה לשיטת רש"י ביבמות דף נ"ה שכתב דלר"י לא לקי על חייבי כריתות דהוא לאו שניתן לאזהרת כרת (ועיין לח"מ פי"ח ה' סנהדרין הלכה ב' מ"ש בשם ספר המצות) א"כ ר"מ דאמר לקמן והאוכלו בארבעים לא ס"ל כר' יצחק מיושב מה שהקשו תוס' מס' שבועות דף ל"א ע"ב ד"ה מההיא ולהנ"ל ניחא דאין לומר דטעמי' דר"מ דיליף שבועת פקדון משבועת העדות בק"ו דכיון דלא ס"ל כרב יצחק ע"כ ס"ל דאין עונשין מן הדין כדמוכח ברפ"ג דמס' מכות כאשר יראה המעיין בסוגי' דשם וא"כ א"א לחייב קרבן מק"ו דזה ג"כ בכלל דאין עונשין מן הדין כדאיתא בתוספתא מס' שבועת פ"ג וזה לשון התוספתא שבועה מפי עצמו מניין ת"ל כי החטא דברי ר"ש ריב"ב אומר ק"ו מה אם נדרים שאין חייבים עליהם מפי אחרים חייב עליהם מפי עצמו שבועת עדות שחייב עליהם מפי אחרים אינו דין שחייב מפי עצמו אר"א כמתי לפני ריב"ב וכי עונשין מן מהדין הרי דגם לענין דחייב קרבן לא מחייבינן מק"ו דזה ג"כ בכלל אין עונשין מן הדין ומזה התוספתא קשה לי על הריטב"א בחדושיו למס' מכות דף י"ד שכתב דבקרבן עונשין מן הדין וגם קשה על הריטב"א מסוג' דסנהדרין דף נ"ד מ"א מה אח אביו דקורבא דאביו חייב ב' אביו לא כ"ש וכו' אין עונשין מן הדין ושם לקרבן איירי דאטו בתרי קטלא קטלינן ואולי מוקי הריטב"א סוגי' דסנהדרין לענין מלקות וכמ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין ובזה יש לפרש דברי הש"ס במס שבת דף צ"ג כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי והקשה הרי הלא לא שב מידיעתו ולולי דברי רש"י ורשב"ם י"ל דרב ששת מוקי להברייתא כמ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין והזיד על הכלי בזדון לאו ושגג בכרת וס"ל כרב יוחנן במס' שבת דף ס"ט כיון ששגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו חייב קרבן וחייב קרבן על האוכלין וחייב מלקות על הכלי ופריך והא ואף קתני כמו שפרש"י דמשמע שני חיובין שוין:

בא"ד ונזיר וכו' והקשה מהרש"א הלא מעיקרא לא קשה להו רק מאיסורי הנאה ומה קשה להו מנזיר שמותר בהנאה ונראה דכוונתם דלקמן דף כ"ג מקשה הש"ס והרי תרומה ותנן מערבין לנזיר ביין וכתבו תוס' שם דלמ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתן לא מוכח א"כ יותר הוה להש"ס להוכיח דנזיר מותר בהנאה מדלא בעי בדיקה לכן הוצרכו תוס' לומר:

עי"ל לפי מה שממעתי אומרים דב"ש דס"ל ריש ביצה חמץ בכותבת ולא ס"ל חד בשאור וחד בחמץ וצריכי ממינא ת"ל כר"י דחמץ מותר בהנאה דהרי תלתא לך כתיב כדאי' לקמן דף כ"ג רק מ"ד דחמץ אסור בהנאה ס"ל חד בשאור וחד בחמץ וצריכי והרי ב"ש לא ה"ל הך (ומ"ו בצל"ח דף נ"ט סותר זה) וא"כ קושי' תוס' קאי לב"ש דאיהו ס"ל שתי שורת במרתף ש"מ דבעי בדיקה לחמץ שפיר קשה להו מ"ש מנזיר דהרי אידי ואידי מותר בהנאה:

בא"ד ואיכא למ"ד כמי התם דכ"ש חמץ דגן גמור ע"י תערובת וכו' ודבר תמוה דזה שפת יתר ומה ענין להוכחת רשב"א ונראה בדרך פלפל דמהרש"א כתב לפרש דברי תוס' שכתבו אבל בנוקשה דליכא רק חד קרא אפי' ר"י מודה דה"א דלכך קאמר ישרף דאינו עומד רק לשרוף כיון דאסור מהיום ולעולם דלר"י אף לאחר זמנו אסור לכך דבנוקשה דליכא רק חד קרא מודה ר"י והנה הפ"י הקשה דלמה לי קרא על חמץ שאסור למה לא נילף מק"ו מנותר דאינו בבל יראה ואסור כ"ש חמץ ותירץ דאיצטריך למלקות דאין עונשין מן הדין וכמו כן מקשים דלמה לי קרא על חמץ תיפק דכתיב לא תאכל כל תעבה כל שתעבתי לך היא בבל תאכל והרי גם חמץ הוא תועבה שעבר על ב"י ואפי' על לפני זמנו לשיטת רש"י במס' ב"ק דמשש שעות ולמעלה עובר על ב"י ואפי' לשאר פוסקים מ"מ הוא תעבה בשביל עשה דתשביתו (אם לא שיש לחלק דלא שייך תעבה רק מה שנאסר בלאו וסברא זו דלא שייך ל"ת כל תועבה באיסור עשה כתב לי מ"ו הגאון נב"י על הקושי' דל"ל קרא בחמץ לאיסור אכילה ת"ל מלא תאכל כל תועבה ודו"ק) אמנם גם על זה תירץ מבואר דלא הוה לקי דלא תאכל כל תעבה הוא לאו שבכללות והנה הכ"מ בריש ה' טומאת המת הביא דברי רמב"ם דלכך לקי האוכל בשר בחלב אף שאין הלאו מפורש דהוא ק"ו מבישל והקשה הכ"מ הלא אין מזהירן מן הדין ותירץ דבב"ח כיון שאסור בשולו הוה בכלל לא תאכל כל תעבה והקשה בס' צרור החיים לא' מחכמי צפת תוב"ב הלא מלא תאכל כל תעבה לא לילקי דהוה לאו שבכללו' כמ"ש הרא"ם פ' משפטים ומתרץ דלעולם דאיסורו הוא מלא תאכל כל תעבה ובלא ק"ו לא הוה לקי דהוא לאו שבכללות אבל הק"ו אהני לו ליענש בדרך גלוי מקרא דלא תאכל כ"ת וכיון דאיכא גלוי מילתא דקרא דלא תאכל אהני לן ק"ו ע"כ וכה"ג שכתב הרמב"ם דהיכא דאיכא עשה עונשין מן הדין (ובזה מיושב מה שמקשים בסוגי' דחולין דף קט"ו ע"ב דמקשה ש"ס למה לי ג"ש ליתי כולהו מק"ו ומאי קושי' דאי הוה ילפינן אכילה מק"ו לא הוה לקי דאין עונשין מן הדין ולהנ"ל ניחא דכיון דאיכא ילפותא לאיסור אכילה מקרא דלא תאכל כ"ת רק דהוא לאו שבכללות שוב אהני ק"ו למלקי כמ"ש הכ"מ ובזה מתורץ דברי תוש' דאי לאו שכתבו ואיכא מ"ד דחמץ דגן גמור ע"י תערובת חמיר מנוקשה ה"א דה"ט דשיאור ישרף כמ"ש מהרש"א דעומד לשריפה אף דליכא רק חד קרא הוא אמינא דעל חמץ גמור לא צריך קרא דהוא ק"ו מנותר וגם על לפני זמנו לשיטת רש"י במס' ב"ק וגם מ"ו בנ"ב העלה דמשש שעות ולמעלה עובר בב"י ואי דאין עונשין מן הדין ז"א כיון דכבר אסור מלא תאכל כ"ת אהני ק"ו למילקי והוה מוקמינן קרא על נוקשה דליכא למילף מנותר דמה לנותר שהוא בכרת א"כ יש לנו תרי קראי על נוקשה וגם רבוי' דכל מחמצת דמרבינן נוקשה בריש אלו עוברין והוה מוקמינן חד על לפני זמנו וחד אתוך זמנו וחד על אחר זמנו ולכך ישרף דאינה עומד רק לשריפה כמ"ש מהרש"א ולזה כתבו תוס' דאיכא מ"ד דחמץ ע"י תערובת חמור מניקשה א"כ יש לאוקמי' קרא על חמץ עי"ת דזה ג"כ א"א למילף מנותר דחמץ ע"י תערובת ג"כ אינו בכרת ויש לנו לאוקמי' מנך קראי על חמץ ע"י תערובת ואין לנו לימוד על נוקשה שיהיה אסור אחר זמנו גם י"ל דהנה הקשיתי למה לי' לרב יודה לומר לקמן דף כ"ח מניין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שעובר בלא תעשה שנאמר לא יאכל חמץ הא שמעינן לרבי יודה דאמר סוף פ' כל שעה כל היכא דכתיב לאמר לאו אמור וכתבו תוס' בהנך דברים דאית בהו לאו מכלל עשה והלא באכילת חמץ יש לאו הבא מכלל עשה דתורה אמרה תשביתו דוקא וננראה כיון דבהך פרשה כולל הרבה מיני לאוין הבאים מכלל עשה וגם כי אם צלי אש למעוטי הרבה דברים ולאמר קאי אכל הפרשה הוא לאו שבכללות ואין לוקין וכדומה שהערני לזה חכם א' ור"י לא אמר לקמן רק הרי זה בלא תעשה ואולי באמת אין לוקין וכה"ג מצינו בלאו דבל תאחר דאין לוקין וכתב לאו ועשה (ודברי הכ"מ כבר הקשה המ"ל) וא"כ ג"כ לולי שהקדימו דאיכא מ"ד וכו' ה"א דמתני' אתי' כמ"ד לוקין על לאו שבכללות ולא איצטרך קרא על חמץ בין לפ"ז ות"ז כיון דקאי בעשה גם בת"ז והוא מוקמינן קראי על נוקשה ולכך ישרף דאינו עומד רק לשריפה לכך כתבו דאיכא מ"ד דחמץ עי"ת חמור וכו' ואית לן לאוקמי' על חמץ עי"ת ולא על נוקשה וש"ס סוף א"ע דמוקי ברייתא חייב כר"י הוא רק לענין לאמר: עוד נראה בכוונת תוס' דלקמן דף מ"ג דאי' שמעינן לר"מ נוקשה כ"ש חמץ גמור ע"י תערובת והקשה המ"ל דילמא קרא לא בא לרבות רק חמץ עי"ת דחמיר ומנ"ל נוקשה דקיל ונראה דר"מ לטעמי' אזיל דס"ל מעשר שני ממון גבוה וא"כ לא איצטרך לחם עוני למעט מעשר שני דבלא"ה אינו יוצא דגמרינן לחם לחה מחלה כדאי' לקמן וע"כ דאתא למעוטי עיסה שנילושה ביין ושמן והקשה הרמב"ן תיפק דאינו בא לידי חימוץ ותירץ דמיירי שיש גם מים ודעת תוס' דמי פירות עם מים הוא נוקשה א"כ מוכח דנוקשה הוא בכלל לא תאכל חמץ ואולי ר"מ באמת לא דריש כל ור"י דס"ל נוקשה דרבנן איהו לטעמי' אזיל דסובר מ"ש ממון הדיוט והנה הפ"י הקשה דלמה לי קרא על חמץ דאסור באכילה תיפק ק"ו מנותר דאינו בב"י ואסור באכילה כ"ש חמץ ותירץ דאין עונשין מן הדין והנה תוס' כתבו דלא אסר ר' יודה חמץ אחר הפסח רק חמץ גמור דאיכא ג' קראי אבל נוקשה אינו רק חד קרא והיה מקום לומר דמתני' דשיאור ישרף אתי' כרב יצחק דס"ל אין מלקות בחייבי כריתות ולא איצטרך קרא על חמץ תוך זמנו דתיפק מק"ו כיון דבלא"ה לא לקי ומוקמינן קרא על נוקשה וגם מהאי דלחם עוני פרט לעיסה שנלושה ביין וכו' ג"כ שמעינן דנוקשה וגם רבויי דכל מחמצת נוקים כמי על נוקשה הרי איכא ג' קראי על נוקשה והוה מוקמינן חד על תוך זמנו וחד על לפני זמנו וחד על אחר זמנו וא"כ אין ראיה מהאי דשיאור ישרף וכמ"ש מהרש"א דאינו עומד רק לשריפה כיון דאסור מהיום ולעולם ולכך כתבו תוס' דאיכא מ"ד דחמץ עי"ת חמיר מנוקשה א"כ מוקמינן חד קרא על חמץ עי"ת וליכא בנוקשה רק תרי קראי ואין לכו לימוד על נוקשה שיהיה אסור לאחר זמנו וכל זה הוא אם נימא דכוונת תוס' על הברייתא דשם איתא והאוכלו בארבעים:

ועל מה שכתבתי לעיל בשם צרור החיים היכא דאיכא גלוי מילתא אהני ק"ו למלקות הקשיתי על הא דשני שם בחולין דף קט"ו חורש בשור וחמור יוכיח הלא איכא למיפרך מה לחורש בשור וחמור שמותר באכילה לגמרי תאמר בב"ח נהי דמלא תאכל כל תעבה אינו לוקה אסור מיהת איכא ושוב תהני הק"ו:

תוכן העניינים

אהל דוד מסכתות שונות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה