אור ברסלב

אהל דוד מסכתות שונות· רבי דוד דייטש

ערכין

חולין

דף כג.

מתני' המקדש נכסיו והיתה עליו כתובות אשה ר"א אומר כשיגרשנה ידור הנאה ממנה ור"י אומר א"צ דמסיק הש"ס דפליגי אי יש שה להקדש הנה הרמב"ם פסק כר"א ופסק דיש שאלה להקדש ותמהו עליו דהוי תרתי דסתרי אהדדי ונראה לתרץ דהרב האי גאון כתב דמלוה ע"פ ומלוה בשטר מלוה בשטר קודם אבל אם המלוה ע"פ זמנה קודם למלוה בשטר מע"פ קדים וזה הוא דוקא לענין ב"ח אבל אם לא היה כאן רק נכסים משועבדים אף שהמע"פ קודם אפ"ה המלוה בשטר גובה והקשה גאון אחד א"כ האיך קאמר ר"י א"צ למה לא ניחש לקנוני' והוא דלמא יש עליו מע"פ קודם לכתובת אשתו וא"כ אם ישאל על הקדשו יהיו כל הנכסים בני חורין ותהי' המע"פ קודם לכתובה ואף דהכתובה היא מלוה בשטר מ"מ יקדם המע"פ לכן לא רצה לשאול דיהי' הנכסים משועבדים להקדש ולא יגבה המלוה ע"פ דלענין נכסים משועבדים מלוה בשטר קודם ואח"כ יחזיר וישאנה ונ"ל דהנה במסכת ב"ב דף קע"ד איתא ש"מ שהקדיש כל נכסיו וכו' עיי"ש ופסק הריף ש"מ שהקדיש כל נכסיו. ואמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין והקשו עליו דע"כ לא אמר רב ושמואל הכי רק בנכסים דידי' אבל בנכסים של הקדש למה נאמן אם אמר תנו הא בקל יוכל לומר כן כיון דהנכסים אינו שלו ותירצו כמו דס"ל לרב ושמואל א"א עושה קנוני' על בניו כ"כ א"א עושה קנוני' על הקדם וכ"כ מוכח מרב ושמואל שאין חוששין דלמא שלא להשביע אמר כן ולהכי אמרינן ג"כ גבי הקדש אם אמר תנו כותבין והקשה הש"ך למה יהיה נאמן לגבות מן הקדש הא מע"פ אינו גובה מן המשועבדים ותירץ דע"כ מוכח דאף דמע"פ אינו גובה ממשעבדי ד' מ"מ מן ההקדש גובה דאלא"ה קשה על המקשין וניחוש וכו' ובודאי אכתי לא אסיק שנוי' דר"ה איידי דנקט שטרא בידי' וכו', א"כ עדיפא ה"ל למיפרך למה קאמר ר"ה דנאמן וגובה מן ההקדש ולכאורה תמוהים דבריו שהוכיח מכאן דמע"פ גובה מן ההקדש דבפשטות יש לומר כך דהנה בב"ב דף קע"ה פליגי אי ש"ד או לאו דאורייתא וקאמר הש"ס למ"ד ש"ד מד"ת אפי' מע"פ גובה ממשעבדי רק דחכמים תקנו משום פסידא דלקוחת דלא יגבה והנה גבי הקדש לא שייך לומר משום פסידא דהקדש דתה לא מצינו וא"כ אוקמינן אדאורייתא ואפילו מע"פ גובה מן ההקדש וממילא לא מצי להקשות על ר"ה מכח מע"פ דהוי מ"ל דסובר ש"ד וממילא גובה שפיר מן ההקדש כנ"ל ולכן הקשה רק ודלמא שלא להשביע וכו' וא"כ הריף דפסק ש"ד שפיר פסק אמר תנו נותנין כנ"ל היוצא מזה היכא דידעינן בודאי דהמלוה הוא אמת כגון הכא דאמר תנו א"כ אף מע"פ גובה מן ההקדש וא"כ לפי"ז מתורץ קושית הגאון הנ"ל דממ"נ היכא מיירי אי דידעינן בודאי שלא פרע עדין א"כ אף אם לא ישאל על הקדשו ג"כ יגבה המע"פ מן ההקדש וא"כ בודאי לא חייש לקנוני' הזאת לטעון פרעתי ואז ודאי א"צ לפרע לו וא"ל עכ"פ הי' צריך לישבע שבועת היסת ז"א דבימי משנה אכתי לא נתקן שבועת היסת ולהכי קאמר שפיר ר"י א"צ אבל הרמב"ם פסק שפיר כר"א וא"ל דישאול על הקדשו די"ל כקושי' הנ"ל וא"ל דיטעון פרעתי ז"א דהא צריך לשבע עכ"פ שבועת היסת וק"ל:

אהל דוד אבני זכרון

לכבוד הורי ומורי ה"ה אבותי הזקנים הרב הגאון מהו' דוד דייטש זצ"ל זי"ע ואמי זקנתי הצדקת מ' מרים ע"ה אשר בחק אהבתם נתגדלתי בבית משכנותם זרח לי אור ראשית חיי מפה הקדוש למדתי משניות סדר מועד וכמעט שכליתי הסדר קרא עלי מועד לשבור תקותי אשר אז נצבה לימיני כי ד' אמר לו עלה לאהל דוד השמים אשר בנית לך עם גודל צדקתך וענותך עלי הארץ:

ולכבוד אבותי היקרים הרב הצדיק והתמים מהו' יחזקאל ז"ל אשר נפשו קשורה בנפש בניו והלך באמת ובתמים כל הימים ולכבוד אמי הצנועה תי' בת הרב הגאון מהו' אברהם בעק אב"ד דק"ק האליטש וזכרתי שמו הטוב בספר זה במסכת פסחים בסוגי' דהואיל היא גדלה וחנכה אותי ואת אחי הצדיק כה' משה ז"ל אשר הלך לישיבה עליונה מישיבה דק"ק פאקש ואת אחי הרב המופלג והחרוץ המושלם בחכמה מהו' דוד דייטש ני' לתורה ולעבודה בכל אמצי כחה וזה ימים קבלתי ממנה מכתב אהבה ובו תודיע שבעניה אצרה איזהו זהובים ליתן לי תרומת מתנה לאהל מועד להוצאת מעשי הדפוס ד' יאריך את שנותיה ולכבוד חמי היקר אבי אשתי תי' ה"ה הנעלה והנכבד אוהב התורה ולומדיה ירא ד' כ"ה ישעי' פוקס בק"ק ע"ח וגיסי הנכבדים בעם ובפרט גיסי ידיד ד' נפש יקרה מחמד לבי כה' בצלאל פוקס בעיר פעסטה ואחיו הנעלה הנכבד כה' ירמי' בק"ק ע"ח אשר נתנו לי כמה שנים כל צרכי ביתי בכבוד גדול ועומדים עד היום הזה לימיני ד' ישלם להם משכרתם:

לכבודם הרימותי אבני זכרון אומר ודברים מח"ת אשר חנני ד' וזה חלקי מכל עמלי להקימם אצל אהל הקדש ס' אהל דוד ולהזכיר את שמות אהובים וברורים אשר אוהבים אותי בלב ונפש ובאהבתם אמצא כוס נחמה בעת צר לי וד' הוא גואלי צורי וישועתי אמן:

בפסחים דף ל"א ע"ב תנן במתני' האוכל תרומת חמץ בפסח וכו' מפרש הרמב"ם בפי' המשנה דטעמי' דמתני' במזיד פטור משום דאין לוקה ומשלם והקשה בתי"ט הלא הרמב"ם פסק בפ"י מהלכות תרומות לפי דמים משלם ואנן קי"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה א"כ אפי' אם לוקה ומשלם כמי פטור דאין לו דמים וגם הראב"ד הקשה דלשיטת הרמב"ם צ"ל דמתני' דקתני בשוגג חייב כריה"ג למה לא פסק לפי מידה משלם ואתי מתני' כפי ההילכתא דחמץ בפסח אסור בהנאה ולפי ע"ד י"ל דהנה לכאורה קשה קושית הפ"י למה צריך הש"ס לאוקמי מתני' כריה"ג דלא קי"ל כן הלא יכול לאוקמי מתני' כהילכתא דחמץ בפסח אסור בהנאה וכר"ש דחמץ לאחר הפסח אסור מטעם קנס שעבר על ב"י ומתני' מיירי בכה"ג דישראל היפרש תרומה ולא נתן עדיין ליד כהן וא"כ לא עבר על ב"י משום דשלך אא"ר אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה וא"כ לאחר הפסח מותר בהכאה ולכן בשוגג חייב אמנם י"ל דזה גם כן תלי' בפלוגתא דר"א ור"י במתני' דפסחים דף מ"ו ולשיטת שפוסקים כר"א דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל ועבר על ב"י גבי חלה ה"נ עבר על ב"י משום הואיל ואי בעי מיתשיל א"כ הוי כמי שלא כהילכתא אמנם עדיין קשה קושית הפ"י דתוס' שם ד"ה הואיל מקשה לפי מה דאמרינן לעיל אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה יהי' חשיב כשלו מטעם הואיל ותירץ ר"י דשאני הנהו דכתיב בהו לד' א"כ אע"ג דאי בעי מיתשיל עלה חשבם הכתוב של גבוה והנה בקידושין דף כ"ג מסיק שם בגמרא ולאו ממילא שמעת מיתה ופי' רש"י כיון דכתיב קודש ישראל לד' ראשית תבואתה א"כ הוי תרומה כמי קודש לד' וא"כ הוי תרומה כמו הקדש דאפילו אם אמרינן הואיל כמי לא עבר ורק בחלה סובר ר"א דמשום הואיל הוי כשלו וא"כ קשה קושית הפ"י וגם אם אמרינן דפלוגתי' דר"א ור"י בטובת הכאה הא אנן קי"ל כעולא בקידושין דף נ"ח דמ"ה אינו ממון וא"כ לא עבר הישראל על בל יראה ומותר לאחר הפסח והיפסד ממנו של כהן ולפיכך משלם וכ"ת דג"כ הוי מתני' דלא כהילכתא דלעיל דף כ"ח איתא האוכל תרומת של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל ומתרץ ר' אחי דפליגי בגורם לממון ואנן ק"ל דבר הנ"ל לאו כממון דמי חוץ בפסח לענין בל יראה משום דכתיב לא ימצא וא"כ הוי גורם לממון כיון דבפסח התרומה לא שוי מידי אמנם זה ליתא דהתם באמת הקשה הפ"י גבי אוכל הקדש במועד דזה לא הוי גורם לממון כיון דלאחר הפסח בודאי יהי' שוי דמים ותירץ דלא פליגי כ"א שיחייב חומש ואשם משום דבאמת בכל מעילה שהוא בשוגג נימא איסורא לא ניחא לי' דליקני אלא דרחמנא ברשותיהו אוקמי והיינו היכא דאיכ' ממון גבי' משא"כ בחמץ אם כאמר ברשותיה הוא כ"ש דהיה צריך ביעור וחייב לשורפה א"כ אין לחייב בחומש ואשם אבל הקרן לכ"ע מחייב לשלם דזה לא גורם כ"א ממון גמור ה"כ הוי ממון גמור והדרה קושי' הפ"י לדוכתא וצ"ל כתירוצו דלא רצה הש"ס לאוקמי מתני' דוקא בתרומה ביד ישראל אמנם לפי זה קשה קושי' אחרת דהנה בכתובות דף ל' איתא שם בש"ס נ"מ לאביי ורבא בזר שאכל תרומה לאביי פטור ולרבא חייב ומקשי שם מדאגבי' קני' מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכל ותירץ כגון שתחב לו חבירו והקשה שם בתוס' ד"ה ולאביי פטור ה"נ הוה מצי לאקשויי אמתני' דפ' כל שעה לפי מה דמוקמינן לה כרנב"ה ותירץ בס' הפלא"ה דלכאורה קשה מאי הקשה בש"ס מדאגבי' קני' דילמא איירי בהקדש דתרומה שלא בא עדיין ליד כהן ולא קנה עד שיוצא מרשות או שיפסיד אמנם זה ליתא דלא שייך חייב משום דהוי ממון שא"ל תובעים וכ"ת דחייב דקאמר לצאת י"ש הא רבא סובר בב"מ דף צ"א אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו וקים לי' בדרבה מני' לא פטרו לצי"ש ולפי"ז שם בכתובות רצה הגמרא לומר נ"מ בין אביי ורבא שפיר מקשי הש"ס מדאגבי' קני' אמנם בפסחים הסוגי' קאי לאביי ואביי סובר לפי דמים משלם והוא משני התם בב"מ כר"מ וי"ל דסובר דקים לב"מ פוטרו אפי' לצי"ש לא יוכל להקשות מדאגבי' קני' די"ל דמתני' הכא מיירי בתרומה שלא בא ליד כהן וכ"ת דהוי ממון שאל"ת י"ל דחייב לצי"ש ע"כ (ועיין בספר זה לעיל בפסחים כיון ג"כ לדברי הפלאה ומוסיף שם דסוגי' דהכא בע"כ לא אתי' כרבא דהוא סובר מיתה ב"ש לא פטרה מתשלומין ועיין רש"י וגם לעיל במס' ב"ק דנ"ג ד"ה שייך לעיל):

ולפי"ז קשה ממ"נ קושי' אחת אי מיירי סוגי' דפסחים בתרומה שבא ליד כהן קשה נימא מדאגבי קני' וע"כ מיירי בשלא בא עדיין ליד כהן קשה למה לא מוקי מתני' כהילכתא דחמץ בפסח אב"ה וכר"ש כקושית הפ"י ועל כן לפי ענ"ד באמת בה"א היה סובר הגמרא דמשנה איירי בכל ענין אפי' בתרומה שבא ליד כהן כתירץ הפ"י ולפיכך צריך הגמרא לתרץ כריה"ג אמנם בתר הכי מקשי בגמרא אמאי במזיד פטור מתשלמין וצ"ל כרנב"ה וא"כ קשה מדאגבי' קניא וצ"ל דמתני' מיירי דתחב לו חבירו וא"כ ג"כ לא בכל ענין איירי וא"כ יש לומר בפשיטות דמתני' מיירי בתרומה שלא בא ליד כה ואפילו אם חמץ בפסח אסור בהכאה א"ש וכקושי' הפ"י באמת דה בר דמים דלאחר הפסח מותר משום דלא עבר על ב"י:

ולפי"ז א"ש דברי הפי' המשנה להרמב"ם ולא קשה הא אפי' אם לוקה ומשלם כמי פטור משום דחמץ בפסח אין לו דמים די"ל דמתני' איירי בתרומה שלא בא ליד כהן והוי דמים משום דלאחר הפסח יהי' מותר בהנאה ולא קשה נמי קושת הראבד דסובר לפי דמים משלם א"כ משוקמי מתני' דלא כהילכתא כריה"ג די"ל דמתני' איירי בתרומה שלא בא ליד כהן וכר"ש ובמזיד פטור משום קלב"מ אמנם בהלכותיו אמר האוכל תרומה של כהן והוא סובר לפי דמים משלם ולפיכך פטור בין בשוגג בין במזיד:

במס' שבועות דף מ"א אמר רב פפא האי מאן דאפיק שטרא וכו' והביא שם אא"ז זצ"ל בספרו אהל דוד קושי' עצומה על הט"ז שהקשה על הרב האי הביאו הטור ח"מ רי' פ"ד דבפוגם את שטרו אפי' בת"ז צריך לישבע א"כ מאי הקשה הש"ס וכי מה בין זו לפוגם את שטרו הא נ"מ בתוך זמנו דלא יוכל לומר לא אשתבע לי דלא פרעתיך אבל בפוגם שטרו צריך לישבע אפי' בת"ז כן הקשה הט"ז וקשה הא מרי דהאי שמעתי' הוא ר"פ ואיהו הוא סובר בב"ב כהסוברים דאדם פורע בת"ז וא"כ אין חילוק וגם ראיתי בקצות חושן שהקשה להמחבר בח"מ סי' פ"ד שכתב דאם עד א' אומר פרוע על השטר שהוא ת"ז נפרע שלא בשבועה והקשה הא דוקא באיסר אין ע"א נאמן נגד חזקה אבל לא גבי ממון לענין שבועה ונ"ל דהנה לכאורה במאי פליגי התם בב"פ ר"ש עם הסוברים אדם פת"ז וי"ל דהנה המרי"ק שורש ע"ב ומהרי"ט ח"ב ח"מ סי' כ"ז כתבו דהא דרובא עדיף מחזקה היינו חזקה שאינו באה לא מכח סברא ולא מכח רוב אבל חזקה דאתי' מכח סברא או מכח רוב עדיף מרובא דהוי כעדים וצ"ל דסברי כתוס' בסנהדרין דף ג' ע"ב דדוקא רוב לרדיא אין הולכין בממון אחר רוב אבל בעלמא מהני רובא להוציא ממון אפי' לשמואל אבל לפי סברת תוס' ב"ק דף כ"ז דגם ברוב גמור אין הולכין אחר הרוב א"כ בחזקה דאתי מכח רוב אין מוציאן ממון כ"א בחזקה דאתי מכח סברא ולפי"ז י"ל בהא פליגי ר"ש סובר דאין אדם פורח ת"ז הוי חזקה דאתי מכח סברא ושפיר מוציאן ממון ע"פ סברא זו אמנם אינך סברי עביד אינש דפרע בגו זמנו וא"כ לא הוי כ"א חזקה דאתי מכח רוב ולפי שיטת התוס' בב"ק אין מוציאן עם הרוב וכן לא בחזקה דאתי' מכח רוב אמנם זאת כע"מ דאין אדם פורע ת"ז הוי חזקה ולפי"ז הא דאמר ר"פ האי מאן דאפיק שטרא דיוכל הלוה לומר אישתבע לי דלא פרעתיך היכא דאין כאן אלא חזקה אחת למשל ביומא דמישלם זמנו אבל אם השטר בת"ז דיש להמלוה ב' חזקות א' חזקה שטרך בידי מאי בעי וב' דאי אדם פורע ת"ז לא יוכל הלוה לומר לו אישתבע לי כ"א בפוגם את שטרו סובר הרב האי גאון יען דיש ריעותא לחזקה דאין אפת"ז לפיכך צריך לישבע ושפיר הקשה הט"ז על הרב האי ולא קשה הא ר"פ סובר אדם פת"ז דהיינו לענין שלא יוכל להוציא ממון עם החזקה אבל מ"מ חזקה מכה רוב יש כאן ואם השטר ביד המלוה אז אין הלוה יוכל לומר לו אישתבע בי ושפיר הקשה ולפי"ז י"ל דעד אחד נאמן לענין שבועה נגד חזקה דהיינו במלוה ע"פ דאין כאן כ"א חזקה אחת אמנם המחבר כתב דאין ע"א נאמן על השטר בת"ז דיש כאן ב' חזקות וע"כ אין עד אחד נאמן לחייב את המלוה שבועה ולא קשה קושית הקצות:

והנה יש לי ספק דאמרינן בכמה דוכתי בש"ס חזקה אין אדם חוטא ולא לו אם הסברה הזאת הוי חזקה דאתי' מכח סברא ומוציאן ממון לכ"ע או דהוי רק חזקה דאתי מכח רוב דרוב בכי אדם אינם חוטאים בחינם ובלא דבר וא"כ לפי שיטת התוס' בב"ק שהבאתי לעיל לדידן דפסקינן דאין הולם כין בממון אחר הרוב אפי' ברוב גמור א"כ אין מוציאן ממון בחזקה זאת ולא יכול לפשוט מהא דאמר ר"ה שכיב מרע שהקדש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן ומסיק במס' שבועות דף מ"ב ע"ב משום דא"א חוטא ולא לו והא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וא"כ מוציאן ממין מהקדש עם חזקה זאת הא י"ל כיון שנאמן מנה לפלוני בידי מטעם רוב מעולם לא היו המנה בחזקת ההקדש ומצאתי מקום לפשוט הס' הנ"ל בב"ב דף קע"ג בסוגי' דשני יב"ש איתא במשנה נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יב"ש פרוע שטרות שניהן פרועות ומקשי שם בש"ס והא תנן ולא אחר יכול להוציא עליהן ש"ח ומתרץ במשולשין וכגון דמשולשין בשטר ולא בשובר כך מתרץ ר' ירמיה ואביי מתרץ שנמצא לוה שטרו בין שטרות של יב"ש עלי פרוע שטרות שניהן פרועות ומפרש הרשבם בזה השובר הורע חזקת' דקי"ל יד בעל השטר ע"ה מיהו אם באים שניהם בהרשאה זה מזה יכולין לגבות מן הלוה ואם טעין לוה לשניהן פרעתי והשובר נכתב סתם על שניכם הלוה נאמן אמנם בס' גדולי תרומה חולק ואמר מאי טענה מעלייתא היא למה לא נכתוב בשובר שטרות של שניכם פרועות ובאמת קשה מנ"ל להרשב"ם דין חדש זה וי"ל דהנה תוס' שם ד"ה ואביי כתבו דהא דמוקי בב"מ דף כ' שנמצ' אצל שטרות קרועין לאו היינו דאביי דאיהו מוקי למתני' שנמצא אצל הלוה ולא קשה שם קושית הש"ס וצריך להבין מאי פריך שם על ר' ירמיה משמי דרב דאמר חיתום שטרות היוצא מתחת ידי המלוה אינו אלא כמשחק ופסול ממתני' דנמצא לאחד די"ל כאביי ונמצא אצל הלוה ואפשר לומר יען שמרא דהאי שמעתא הוא ר' ירמיה מתרץ הכא מתני' דלא כאביי אלא המלוה ועוד צ"ע על הראשונים שלא הביאו רק תירץ אביי וסוגי' דב"מ משמע כר"י דהכא ועוד צ"ע התם מתרץ בגמרא שנמצא אצל שטרות קרועין פי' רש"י השטר בין שטרות קרועין וכל אחד אמר שלי הוא וע"ש מהרש"א שפירש דמיירי דכל ה"ב שטרות נמצאו בין שטרות קרועין דע"כ מיירי במשולשין בשטר מכח קושית הגמרא בב"ב וא"כ ליחזה איזהו ע"כ ולפי"ז אין כאן ריעותא יען דגם השטר שלא נפרע ג"כ מונח בין שטרות קרועין ועוד לשון רש"י אינו מדויק לפי פירש מהרש"א שנמצא השטר בלשון יחיד והי' לו לכתוב שנמצא השטרות:

ע"כ נראה דלכאורה קשה על דין דמתני' שני יב"ש לא אחר יוכל להוציא עליהם ש"ח מדוע לא יהי' המלוה נאמן מצד אין אדם חוטא ולא ובודאי למי שתובע הוא חייב ולא האחר אמנם ש לחוש לקנוניא דיוסף ב"ש אחד נתן לו שט"ח למען ילך ויתבע ליב"ש האחר ובאמת זה ליתא כמבואר בתוס' ב"מ דף כ' דלא חש לקנוניא אלא היכא דכפל ואיתרע אמנם י"ל דפסקינן דכותבין שובר ויש לחוש שהוא לוה ליב"ש אחד ולא הוחזר לו שטרו כ"א לאחר ששילם הלוה נתן לו שובר ובשטר זה תובע עתה ליב"ש האחר עוד י"ל דחזק' אין אדם חוטא ולא לו הוי חזקה דאתי מכח רוב ואין מוציאין ממון בחזקה זאת ובזה מיושב לכאורה כיון דכתב במתני' ולא אחר יוכל להוציא עליהן שט"ח משום דכל אחד יש להם חזקת ממון וכל אחד מדחה את המלוה א"כ סיפא מאי אתי לאשמינן נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יב"ש פרוע שטרות שניהן פרועין דכל אחד נדחה אותן ואמר אני הוא שפרעתי הלא כבר ידעינן זאת מרישא דמתני אמנם י"ל ברישא לא קשה מדוע לא נאמין להמלוה משום אין אדם חוטא ולא לו די"ל משום דכותבין שובר כמו שכתבתי לעיל אמנם בסיפא שנמצא ביד מלוה שובר ששטר אחד משטרות של שני יב"ש פרוע ה"א דנאמין להמלה מי הוא זה אשר פרע ומי לא פרע משום דאין א"ח ולא ו קמ"ל דאפ"ה כל אחד מדחה אותו דכל אחד יש לו ח"מ ובחזקה דא"א חוטא ולא לו אין מוציאן ממון:

והנה כל זה א"ש לתירץ רב ירמיה שמתרץ במשולשין בשטר ואין משולשין בשובר ומיירי שנמצא אצל המלוה שלוה לכל אחד מיב"ש ששטר אחד פרוע אמנם כאביי שמתרץ דסיפא איירי שנמצא אצל הלוה שובר והוא היה חייב לשניהן ששטר אחד פרוע פשיטא דיוכל לדחות כל אחד התובע אותו כיון שיש לו חזקת ממון וזה שמעינן מרישא וא"ל דה"א דאין אדם חוטא ולא לו דהא הוא אינו רוצה לשלם כל עיקר וי"ל מכאן הוכיח הרשב"ם הדין דאפי' אם שניהם באין בהרשאה והוא טוען שיבר זה נכתב על שניהם נמי מהימן הלוה וזה לא שמעינן מרישא ואם באמת יקשה על הרשב"ם הא יש להשובר ריעותא דלא כתיב בו שטרות שניכם פרועות י"ל דמיירי שנמצא ב' שטרות של שני יב"ש אצל כל אחד עם שטרות קרועין ע"כ בם השטרות איתרעו ושפיר מהימן הלוה אפי' אם באין שניהן בהרשאה:

ולפי"ז י"ל דשם בב"מ בהא דלא ידעינן מר' ספרא דנמצא בין השטרות קרועין הוי ריעותא מקשה הש"ס שם שפיר על ר"י אמר רב דאמר סמפון שנמצא אצל המלוה אינו אלא כמשחק ופסיל ממתני דנמצא לאחד וכו' וא"ל כתירץ אביי שנמצא אצל הלוה א"כ קשה סיפא מאי אתי לאשמינן הא ידענין מרישא דכל מי שיש לו ח"מ לא יוכל לגבות ממנו וא"ל דאשמינן כשיטת הרשב"ם דאפי' באים בהרשאה קשה הא יש בהשובר ריעותא דלא כתיב ביה שטרות שניכם פרועות ואכתי לא ידענו מתירץ ר' ספרא דנמצא בין השטרות קרועות אבל לאחר שגילה לנו ר' ספרא דיש לאוקמי בגונא עם שטרות קרועין ושזה הוי ריעותא א"כ י"ל כתירץ אביי שם שנמצא אצל הלוה שובר סתם וכל אחד מהשטר נמצא אצל כל אחד מיב"ש אצל שטרות קרועין שלו ולפיכך כתב רש"י שנמצא השטר בלשון יחיד וכל אחד אומר שלי הוא זה שלא נפרע כר' ספרא וכתירץ אביי בב"ב די"ל דרש"י היה קשה דהכא מרי דשמעתי הוא באמת רב ורב סובר בכתובות דף פ"ט אין כותבין שובר ואם כאמר בסוגי' דב"ב כתירץ ר' ירמיה קשה סיפא מאי אתי לאשמעינן וכ"ת דמרישא לא ידעינן דמכח סברא אין אדם חוטא ולא לו אין מוציאן ממון משום דחיישינן שלוה לאחד מיב"ש ולא היחזר לו שטרו כ"א נתן לו שובר ועתה רוצה עם השטר זה ליתבע את יב"ש האחר הא רב סובר אין כותבין שובר ובודאי לא שילם לו עד שהיחזר את שטרו וע"כ מפרש רש"י כאביי וממילא לא קשה קושית מהרש"א שם:

ועכ"פ שמעינן לפי"ז דחזקה אין אדם חוטא ולא לו לא הוי חזקה דאתי מכח סברא כ"א מכח רוב ואין מוצאין ממון בחזקה זאת לפי דעת התוס' בב"ק דף כ"ז וק"ל:

ולפי הסברא שכתבתי לעיל דגם רבא ואביי החולקים על ר"ש וסוברים עביד איניש דפרע בגו זימניה ג"כ מודים להחזקה דאין אדם פורע ת"ז אלא סוברים דחזקה זאת לא הוי כ"א חזקה דאתי מכח רוב לא קשה קושית אא"ז ז"ל לעיל במס' כתובות דף י"ט על הבאר יעקב וע"ש די"ל דגם אביי מודה לחזקה שאין אדם פת"ז וא"כ בשטר בת"ז לא יוכל לומר הלוה להמלוה אישתבע לי דלא פרעתיך ושפיר מתרץ שם הבאר יעקב דמיירי בת"ז וא"ש: שבועות דף ל"ג במתני' משביע אני עליכם שאם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וח"נ הרי אלו חייבין איבעיא להו משביע עדי קנס מהו אליבא דר"א בר"ש לא תיבעי לך דאמר יבואו עדים וע"ש ובסוגי' דב"ק דף ע"ה בסוגי' דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דחייב והרב מ"ל בה' גנבה פ"ג הקשה על הרמב"ם למה פסק הרמב"ם משביע עידי קנס פטור וצ"ל קנס דאין עמו ממון דאם יש בו ג"כ ממון חייבים העדים מצד ממון שבו ובקנס לבדו פסק כר' המנונא דאם הודה ואח"כ באו עדים חייב וא"כ מדוע יפטור העדים מקרבן שבועה:

ואא"ז זצ"ל בספרו אהל דוד מסכת שבועות מתרץ דמשכחת בכה"ג כגון דיש כאן ב"כ עדים שגנב וכת אחת יודעין שגנב וטבח או מכר והשביע אותן שיודעים ג"כ מהטביחה ומכירה וקמ"ל הרמב"ם שהם פטורין משום קנס דאם היה מודה מיפטר שהרי חייב עצמו בקרן וכ"ת א"כ חייבין העדים כ"ש מחמת הקרן זה ליתא דעל הגניבה יש כאן עדים אחרים וסומכין עליהם ועיין רמב"ם פי"א ה' שבועה ע"כ ולי נראה ג"כ לישב ג"כ שיטת הרמב"ם דהנה שם בב"ק פליגי רב ושמואל גבי מודה בקנס ואח"כ באו עדים רב סוב פטור ושמואל סובר חייב וגבי ראו עדים שמשמשין ובאין סברי רבנן דפטור וראב"ש סובר יבאו עדים ויעידו ומסיק שם דלשמואל וודאי תנאי היא לרב מי לימא תנאי דהתם מחמת בעתותי דעדים הודה וצ"ע למה לא הביא הש"ס בשבועות פלוגתי דרב ושמואל דפליגי במודה בקנס ואח"כ באו עדים אי פטור או חייב למה מייתי ראב"ש דהא אליבא דרב גם ראבר"ש סובר מ"ב ואח"כ באו עדי' פטור עוד יש לדקדק דאליבא דרב פליגי חכמי' ור"א בר"ש אם מחמת בעתותי הודה אי הוי הודאה או לא וכ"ע סובר מודה בקנס ואח"כ דאו עדים פטור באיזהו סברא פליגי עוד הקשה הרשב"א שם בסוגי' פליגי סומכס ורבנן ב' אמרו גנבת והוא אומר גנבתי אבל לא בפניכם גנבתי ואח"כ באו עדים שגנב וטבח ומכר דוודאי הודאה דגניבה הוי מחמת העדים כי פליגי בהודאה דטביחה ומכירה ור' אחי בריה דרב איקא מתרץ דפליגי בעדות שאי אתה יכול להזימה וע"ש אבל כ"ע סוברים דהודאה דגניבה לא הוי הודאה א"כ ראבר"ש דאמר אליבא דרב מחמת ביעתותא דעדים הוי הודאה דלא כחכמים ולא כסומכס וגם המרש"א מקש שה למה לא אמר הש"ס דפליגי חכמים עם סומכס אם מחמת ביעתותא דעדים הוי הודאה או לא ולע"ד נ"ל דהנה היש"ש הקשה לפי מה דעסיק שם דסומכס סובר סיוע מסייע ואם הודה לדברי עדים הוי העדות בתוקפו ורבנן סברי דהוי עשאי"ל א"כ קנס היכא משכחת לעולם ילך ויודה לדברי העדים ומחלק בין אם באו עדים קודם שהודה הוי אז עדות שאתה יכול להזימה אבל אם הודה מקודם הוי עדות שאי אי"ל ואפי' למ"ד מודה בקנס ואח"כ עדים באו בלא"ה פטור מ"מ נ"ע היכא דלא חייב עצמו בקרן לר' המנונא אם כן חייב ומטעם עדות שאי אי"ל פטור לחכמים דפליגי על סומכוס אמנם התומים סי' ע"ט הקשה הא פליגי רב ושמואל ורב סובר מ"ב ואח"כ באו עדים פטור ויליף מקרא הא אם הודה מקודם הוי עדות שאי אי"ל ובקנס צריך עדות שאתה י"ל א"כ ל"ל קרא הא בלא"ה פטור משום עדות שאי אי"ל ותירץ דדוקא אם אמר בפני פלוני ופלוני גנבתי אז הוי עדות שאי אי"ל אמנם אם הודה סתם הוי עדות שאתה י"ל דיוכל להיות שגנב בפני אחרים וצריך קרא דפטרי:

ולפי"ז י"ל דבהא פליגי רבנן עם ר"א בר"ש בראה עדים שמשמשין ובאין סברי רבנן דלא מחמת בעתותי דעדים הודה כיון דהוא בעצמו ראה את העדים מכינם עצמם לבוא להעיד היה הוא יכול לומר בפני פלוני ופלוני ואז אין בהעדות ממש משום דהוי עדות שאתה י"ל אמנם ר"א בר"ש איכא למימר דסובר כסומכס דאם הודה לדברי העדים סיוע קא מסייע להם ולא הוי עדות שאי י"ל וא"כ שפיר י"ל דמחמת ביעתותא דעדם הודה וכל זה אם ראה העדים שמשמשין ובאין ועדיין לא העידו חבל בפלוגתא דסומכס וחכמים מיירי שעדים באו והעידו שגנב אז י"ל דכ"ע סוברים דמחמת ביעתותא דעדים הודה ולא קשה קושית הרשב"א ולפי"ז לא קשה נמי קושית מהרש"א למה לא אמר הש"ס דפליגי בהודאה דטביחה אי מחמת ביעתותא הודה ובפלוגתא דרבנן וראבר"ש דהא עד שלא ידענו מפלוגתא דרבנן וסומכס לענין עדות שאי"ל ומסברא דסיוע קא מסייע לא ידענו שום טעם דלא יהיה הודאה מחמת ביעתותא הלא התורה אמרה מודה בקנס פטור ואין כאן סברא לחלק: ולפי"ז בשבועות ע"כ לא מייתי הש"ס פלוגתא דרב ושמואל אי חייב או פטור דקשה קושית המ"ל דהכא ע"כ לא מחייב עצמו בקרן דאל"כ מחייבי העדים קרבן מחמת הקרן אלא ע"כ בקנס לחודא א"כ לר' המנונא רב ושמואל מודים בהא דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דחייב וליכא למבעי מידי ע"כ קמבעי הש"ס אליבא דרבנן דפליגי על ר"א בר"ש וסוברים דגם במשמשין ובאין ג"כ פטורין דלא מחמת ביעתותא דעדים הודה דכיון דראה אותן היה יכול לומר בפני פלוני ופלוני ויהי' עדות שאי אי"ל וא"כ מבעי אם השביע עדי קנס אולי פטורין מקרבן שבועה משום דהי' יכולין לומר בפני פלוני ופלוני ואין עדות שלהן עדות כלל ולפי"ז שפיר פסק הרמב"ם משביע עדי קנס פטור והוא פסק כר' המנונא דצריך לחייב עצמו וא"כ ממ"נ אם מחייב עצמו בקרן חייבו מחמת קרן שבו ואם לא מחייב עצמו בקרן א"כ אפי' אם באו עדים אח"כ חייב וא"כ למה יפטרו מקרבן מ"מ פטורין משום דהיו יוכלו לומר בפני פלוני ופלוני והוי העדות בטלה משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ע"כ וק"ל:

אהל דוד שארית מנחם

נתבקשתי מעם אוהב אחד ידיד ד' אוהב התורה ולומדיה ולומד תורה לש"ש ד' יאריך ימיו והוא תלמיד מהרב הגאון ב"ה ס' עיני ישראל זצ"ל ולמד ג"כ אצל אא"ז הרב הגאון זצ"ל ויען שהוא בא בימים וזרע אין לו שאעשה עמו אות לטובה להביא תחת מכבש הדפוס איזה מכתבים אשר כתב לי ואשר השבתי לו במשך השנים היותי פה ק"ק פאלאנקא ובענות רוחו לא רצה שאזכיר את שמו שלא יהיה כמתגאה בכל זאת יען שאני אוהב אותו בלב ונפש ושמו כשמי הסכמתי ליתן לו בביתי ובחומותי יד ושם וקראתי תכריך מכתבים האלה בשם:

שארית מנחם:

שאלה א שלום וכל טוב וכו' אב"ד דק"ק פאלאנקא יע"א אחדב"ה באתי לבקש שימחול לי אמ"ו אם אטריח את מכ"ה בשאלתי אשר נזדמן בביתי לאחר שנחתך הקורקבן נמצא מסמר קטן תחוב בחתיכה אחת על אופן שאין יכולין עתה לידע אם נקבו ב' עורות דהיינו מעבר לעבר ומקור הדין בי"ד סימן כ ברמ"א שכתב כל מקום שאין יכולין לתלות שנעשה לאחר שחיטה ואין יכולין לבדוק ה"ה ספק טרפה ואוסרין אותה ולא אמרינן נשחטה הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה לאחר שחיטה דלא יצאה חזקתה מחיים וכן הוא בד"מ סי' ל"ג והש"ך הביא תשובת מהר"ם דחולק על הרב הרמ"א ומסיים שם הש"ך ומ"מ יש להחמיר כדעת רמ"א כל היכא דאין היתר שכיח יותר מאיסר תלינן ריעותא מחיים וימחול כבוד אמ"ו לשמוע ממני מה שלא יכולתי להבין בענין הזה ואצפה לתשובתו כי ללמוד אני צריך כ"ד וכו':

בחולין דף מ"ג אמר עולא ישב לו קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא ולעולא מ"ש מס"ד קסבר עולא אין חוששין לס"ד ולא יכולתי להבין לפמ"ש הט"ז בריש הלכות טרפות על הרמב"ם שאמר כל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ומפרש אפי' בס"ס א"כ קשה היאך רצה הגמרא לדמות ישב לו קוץ לספק דרוסה הא דרוסה שאני דכתב בתורה בפירוש א"כ אפי' ס"ס אסור ותרצתי יען שעולא אמר לעיל שמונה מיני טריפות נאמרו למשה בסיני וחשיב נמי דרוסה בהדי אידך וסובר דדרוסה הוי נמי הלכה למעשה מסיני ולא כתב בפירוש וע"כ מקשי ולעולא מ"ש מס"ד ושייך אעולא דלעיל אמנם אז הקשה שם מ"ש מ"ב חתיכות למה לא מקשי סתם מ"ש מאשם תלוי הבא על הספק דאפי' למ"ד דסובר חתיכה אחת נמי קשה קושית הגמרא ועיין בתוס' שם ד"ה שאני התם ואולי מכאן ראי' להרמב"ם דפוסק ס' ד"ת לקולא ואשם תלוי באהת אינו מביא רק ב"ב חתיכות דהוי איתחזק אסירא ולפיכך מקשה בגמרא בסתם מ"ש מ"ב חתיכות ואז מקשה בגמרא מ"ש מסכין פגומה ולא יכולתי להבין דילמא סובר עולא כהמקשן לעיל דף י' שהקשה משחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה וא"י אם קודם שחיטה זה היה מעשה בבית שאן ואמרו כל ספק בשחיטה לאו כה"ג דהיינו סכין שנמצא פגום משא"כ בישב צו קיץ בוושט לא הוי ספק בשחיטה דהא תוס' פריך ונימא נשחטה הותרה ואי הוי ס"ב לא אמרינן נשחטה הותרה דהא לא הוי שחיטה אלא בספק וגם על ר"כ קשה דאמר לא וכו' אבל נמצאת לא איצטרך לעולא וכתב הפליתי בסי' ל"ג דע"כ ר"כ כעולא ס"ל א"כ קשה לעיל דף י"ב אמריתו לשמעתי קמי דר"כ ואמר דלמא היכא דאפשר אפשר ופי' רש"י דצריך לבדוק אחר כל י"ח טריפות א"כ לפי מה שפי' רש"י הכא בפי' ב' דעולא דאמר אין חוששין אפי' בדיקה לא צריך א"כ ר"כ בע"כ כא ס"ל כעולא:

גם לשיטות החולקין על רמ"א הקשיתי הא בחולין דף מ"ח גבי מחט דאשתכח בחתוכא דריאה את לקמי דרב אמי וטרפי ואמר דרבנן דמכשרי מחט שנמצא בריאה הם יודעין מאיזה טעם ופי' רש"י דהא כל הריאה לפניהם והיו יכולין לבדוק אנן מאיזה טעם נכשיר דילמא אי הוי ריאה קמן הוי מנקב וא"כ מאי חילוק יש בין מחט שנמצא בחתיכא דריאה ובין מים בגלגולת ולא ידעינן אם המוח מקיפו ומ"ט החולקין עליו הא יש לנו ראי' להרב רמ"א מגמרא ועוד דאמרינן בגמרא נשחטה בחזקת היתר עומדת כגון בא זאב ונטל ב"מ ולפי שיטת החולקין על הרב הרמ"א למה נטל הגמרא דמיון היכא דלא כולד ריעותא מחיים הכא יוכל הגמרא לפרש אפי' בספק דנולד ריעותא מחיים אע"כ כשיטת הרמ"א דגבי ס' הנולד ריעותא מחיים באמת לא אמרינן נשחטה הותרה וע"כ כראה לי כדעת רמ"א ויש לי ג"כ סברא דאם נולד ריעותא מחיים אמרינן סמוך מיעוט לחזקה וגם רבנן דחולקין על ר"מ משום דסברו דמיעוט הוי כמאן דליתא ולא מצטרפין לחזקה אבל היכא דנולד הספק בעוד שהיתה הבהמה בחזקת איסור וראינו ריעותא לפנינו לא שייך לומר דהמיעוט הוי כמאן דליתא ואמרינן סמוך מל"ח וזה גם כוונת התוס' בפ' ד' אחין שאני דרוסה דשכיח והוי רגלים לדבר אע"פ דלא חזינן ריעותא לפנינו מ"מ מחמת רגלים לדבר ושכיח לא שייך תו לומר דמיעוט כמאן דליתא וגבי קוץ דהוי ריעותא לפנינו למאן דחייש לשמא הבריא ואמרינן סמל"ח וא"כ בשאלתי אשר הקרה בביתי ראיתי המסמר בקורקבן תחוב ולא יכולתי שוב לבדוק אם הלך המסמר מעל"ע ע"כ אסרתי וימחול כא אמ"ו להודעני אם שגיתי דברי הדב"ה וכו':

תשובה לכבוד אהובי ידידי וכו' מכתבו היקר קבלתי ואשמח אם אראה שמ"כ ני' עוסק בתורה לשמה ויזכה עוד שנים לישב באהל של תורה בלי צער ופגע ועל דבר שאלתו הלא השאלה כתיבה בט"ז סי' מ"ח ופסק כל היכא דאין יכולין לבדוק הקורקבן טרפה והביא שם דעת מהרם מינץ דדעתו להקל ושאלה היא בסי' ט"ו במהרם ולא כמו שנרשם בט"ז סי' ס"ו והשואל היה מסופק אולי ניקב מבחוץ וע"ז חולק מהרם והביא בשם אבי העזרי מחט שנמצא בלב יש לבדוק בדופן ואם חזינן ריעותא בדופן תילין בה משום נשחטה הותרה מאחר שיש מקום לתלות וגבי קורקבן כתב יען שלא ראינו נקוב מ"ב צדדין יש להקל וכדומה לי שדעתו כדעת מהרש"ל שהובא בש"ך שם ס"ק ל"ח גבי קורקבן שעורו עב לא מוקמינן בחזקת מנקב והיכא שלא יוכל לבדוק מוקמינן בחזקת כשרות כיון דהיתר שכיח יותר מהאיסור אמנם בש"ך שם חולק על הרב מהרש"ל וגם המר"ם בעצמו שם כתב אם הדבר בא לפני ג"כ הייתי אסרתו אמנם בהפסד מרובה כבר כתב הש"ך בסי' נ' דכדאי כל החולקים על הרב הרמ"א לסמוך עליהם בה"מ והט"ז סותר דבריו שם בסי' מ"ח עם סי' ל"ט דשם כתב בספק השקול אמרינן נשחטה הותרה ובפרט אם שהה זמן מה לאחר שנתחתך הקורקבן למציאת המסמר דיש עוד ספק אולי עתה נפל שם המסמר ונתחתך בחתיכה אחת וימחול לעיין בתשובת צ"צ שאלה ק"ז גבי מחט שנמצא בכבד לאחר מליחה ואם הוא הפסד מרובה יש להקל ע"כ: והנה מה שהקשה מ"כ על החולקים על הרב רמ"א מחולין דף מ"ח ע"ב ימחול לא"פ ויעיין שם ברש"י שכתב משום דרוב הנכנסין דרך הוושט נכנסין וא"כ חילוק גדול יש בין מחט שנמצא בחתוכא דריאה לדינו של הרמ"א וגם מה שהקשה מכ"ה היאך מדמין בגמרא שחט בסכין פגומה דהוי ספק בשחיטה לישב לו קוץ בוושט דלא הוי ספק בשחיטה ובאמת לא היה צריך מ"כ להביא ראיה מתוס' כ"א מסוגי' עצמה דעל הקושי' מ"ש מ"ב חתיכות מתרץ שאני התם דאיתחזק אסורה ואם ישב לו קוץ הוי ספק בשחיטה א"כ לא אמרינן נשחטה הותרה והוי כאן נמי. חזקת א"ז וימחול לעיין בחות דעת סי' ק"י ובחדושי הגאון חת"ס סופר י"ד ש' כ"ה ובדוחק י"ל דנכלל בכלל התירץ התם איתילד ריעותא בסכין א"כ הוי ס' אם נשחטה כהוגן ובהמה בחזקת איסור עומדת אבר בישב לו קוץ לא איתילד ריעותא בשחיטה ואמרינן נשחטה הותרה עוד י"ל דלכאורה קשה מאי פריך מ"ש משחט בסכין דלמא עולא סובר כר"ח גבי שחט ונמצאת סכין פגומה אמנם י"ל דהתם מ"ט דר"ח משום דעצם וודאי פוגם ואין ס"מ מידי וודאי אמנם היכא דהוי ס' השקול מודה דאסור וא"כ פריך שפיר אמנם לפי"ז מאי מתרץ התם איתילד ריעותא הא לא מוכח שחט בסכין ונ"פ הוי הקושי' אלא ממאי דאמר דעצים וודאי פוגם אע"כ צ"ל דקושית הגמרא הוי כאן למאי דמסיק שם הילכתא כר"ה בלא שיבר בה עצמות הגם דאיכא ס"ס לקולא כמו דכתבו שם בתוס' ד"ה עצם וודאי פוגם וא"כ מדמין הכא אם נגד החזקה לא מהני ס"ס ה"ה בס' אחד בלא חזקה וע"ז מתרץ בגמרא מלבד החזקה יש כאן ריעותא:

ומה שהקשה מ"כ ני'. דר"כ סובר כעולא ולא חייש שמא הבריא ולפירש השני של רש"י אפי' בדיקה לא בעי ולעיל דף י"ב אמר ר"א אמריתא לשמעתי' קמא דר"כ ואמר דילמא היכא דאפשר אפשר י"ל דבאמת ר"כ סובר דהילכתא גמירי למשה מסיני דסמכינן ארוב אפי' היכא דאפשר ומדחי הוא דמשחיטה לא תוכל למיגמר דלמא היכא דאפשר אפשר:

וימחול לעיין בתוס' קידושין דף ח' ע"א ד"ה ר"כ שקל סודר בפדיון הבן דתרי ר"כ הוי אחד בימי רב אשי והוא היה כהן ואחד בימי ר' יוחנן ועולא וזה לא היה כהן כ"א אשתו היתה כהנת ועיין בפסחים דף מ"ט דאמר אי לאו דנסיבי כהנתה לא היי גלאי וא"כ התם בדף י"ב הוי ר"כ שהיה בימי רב אשי והכא הוא ר"כ שהיה בימי עולא דאמר ישב איתמר הא בימי רב אשי לא היה ר"י ועולא בעולם אלא ע"כ דזה הוא ר"כ האחרון:

ועתה גם אנכי אודיע דבר מעט אשר אמרתי על הרמ"א הנ"ל שהרעשו עליו מתוס' שתירצו דרוסה שכיחא אבל בכל שאר ספקות אמרינן נשחטה הותרה וי"ל דהנה בפ"ד דנגעים תנן בהרת קדמה לשער לבן טמא שער לבן קודם טהור ספק טמא ור"י אומר כהה ואמרינן בכתובות דף ע"ה ע"ב מאי כהה כהה וטהור והקשה שם בתוס' אמאי טמא לת"ק למה לא אזלינן בתר חזקה ואוסר ר"ת דמיירי שנזקק לטומאה שהיה בו נגע והוחלט לטומאה וקודם ימי טהרתו נתילד בו ספק זה הגם דעתה עברו ימי טהרתו מ"מ צ"ל משום דבשעה שנולד הספק היה בחזקת טומאה תו לא מועיל לו חזקת טהרתו של עתה וכל זה לת"ק דסובר ספק טמא אמנם לר"י דסובר כהה וטהור בע"כ סובר יען שעתה הוא בחזקת טהרה לא אזלינן בתר שנולד הספק כ"א בתר שנודע הספק ולפי"ז י"ל דרבה דאמר אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת שפיר קאמר לכל הפחות לר"י דאזיל בתר שנודע הספק א"כ גם אשה זו בח"ה עומדת וע"כ נקיט במתני' רק ס' קידושין קרוב לו ולא גבי ס"ג דבפלוגתא לא מיירי אמנם באמת לפי מאי דפסקינן כרבנן דפליגי על ר"י וסברי גבי ספק נגע טמא דינו של הרב רמ"א עומד וקיים כיון דנולד הספק מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה והיינו לפי תירץ ר"ת שם בכתובות אמנם תוס' ביבמות שפיר הקשה די"ל דמתרצי קושי' התוס' בכתובות כמו שתירצו בתוס' נדה דף י"ט על קושי' הנ"ל דהיינו משום דדרך השיער להתלבן ע"כ ספק טמא ולא מוכח דר"י סובר דאזלינן בתר שעה שנודע הספק ושפיר הקשו כי היכא דאמר רבה אשה זו בחזקת הל"ע כן נימא בכל ספק טרפה נשחטה הותרה וא"ש וק"ל:

שאלה ב' מידידי הרבני המופל הנ"ל ני':

משרתת אחת נטלה משכנית נכרית קדירה שבישלו היום דברים אסורים לצורך הכיבס ושכחה שהוא קדירת אסור וחלבה לתוכו היום והיה החלב בתוכו מעת לעת לעת ולפי"ד המחבר בסי' ק"ה החלב אסור דכבוש הוי כמבושל ודוקא בס' כבוש מותר בב"ח אמנם לענין איסר הנאה אני נבוך ואציע דעתי לפני כבוד מ"ו להורני הדין וגם אציע פה איזהו דברים ח"ת בענין הזה בסוגי' דט"ח בחולין דף ק"ח אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא אי ח"ה אפילו ליכא נ"ט כמי והקשה בתוס' וא"ת דהכא נפקי לי אביי טכ"ע מבשר בחלב ובפ"ג דפסחים ריש פ' א"ע ובפ' ג"מ בנזיר דף ל"ז פליגי ר"ע ורבנן וכו' וגם הקשה שם בתוס' לאביי דיליף טכ"ע מבב"ח משרת ל"ל וי"ל דהנה הפלתי סי' פ"ז היבא קושית הכה"ג בשם הרא"ם ל"ל על אכילת בב"ח חד לא תבשל ת"ל מלא תאכל כל תועבה ותירץ דהוי לאו שבכללות והקשה לשיטת הרמב"ם דס"ל דאין לוקין על הנאה א"כ לר' אבוה דסובר כ"מ שנאמר לא יאכל וכו' אחד איסור אכילה וא' איסר הנאה במשמע ל"ל חד לא תאכל על הנאה הא אין לוקין על הנאה ולאיסור לאו ל"צ דהא ידעינן מלא תכ"ת ונראה דהנה המחבר שם היתחל כתיב בתורה ג"פ לא תבשל א' לאכילה וא' להנאה וא' לאיסר בישל ומדאפקי רחמנא לאכילה בלשון בישל ש"מ לא אסרה תורה כ"א דרך בישול וכן הוא בגמרא דחולין דף קט"ו ע"ב ולא יכולתי להבין דהא המחבר בי"ד סי' קנ"ה ס"ג כתב בשאר איסורין מתרפאין במקום סכנה חוץ בב"ח וכלאי הכרם וזה כאביי בפסחים דף כ"ד ולפי"ז דלא אסרה התורה כ"א דרך בישל ולא ע"י כבוש וצלי מדאפקי רחמנא לאכילה בלשון בישל הא אם יכתוב אכילה הא דדוקא כד"ה ובאמת בב"ח אסור אפי' שלא כד"ה כמי אסור משום דלא כתיב אכילה ולפי"ז לכאורה י"ל דכל הני ג"פ לא תבשל מצרך צריכא א' לבישל עצמו שאסור וב' יען דכל כבוש ה"ה כמבושל וס"ד דע"י כבוש נמי אסור ע"כ כתיב לא תבשל מל אכילה ודוקא ע"י בישל וה"ג דאפי' שלא כדרך הנאה במי אסור וי"ל דגם אביי סובר דילפינן בב"ח כר"א לקמן קי"ד ולא כמו שפירש רש"י פה מג"פ לא תבשל והל"ת בב"ח משום לא תאכל כל תועבה והא דאמר אביי דאי חידוש הוא אפי' ליכא כ"ט נמי יש לפרש דאם ליכא טעם אז לא ניכר התועבה כמבואר בתוס' קט"ו ד"ה חורש ולעולם בשר בחלב חידוש הוא וכך פירוש, בגמרא טעמי ולמ"ב דאורייתא דאס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא דהיינו אי תרו לי' כולה יומא בחלבו מותר. הגם דכבוש כמבושל ויש בבשר טעם מחלב שרי בישל לי בשולא דהיינו עתה לאחר שתרו כולה יומא אם נתבשל עתה עם חלב הבליע בתוכו אסור וליכא למימר דהטעם גורם התועבה דהא היה. לו טעם חלב מקודם א"כ ע"כ חיבר ע"י הבישול הוי התועבה א"כ אפי' ליכא נ"ט כמי אם נתחבר בשר בחלב ע"י בישל גם בלא טעם יהי' אסור דהיינו בכזית בשר שנתבשל ביורה גדולה דאיתמר לקמן בשר אסור וחלב מותר ומדוע הא גם בחלב נעשה התועבה וע"ז התרץ דרך בישל אסרה התורה דתרתי צריכא להיות ניכר הטעם וגם טעם ע"י בישול ואז הוי תועבה ולא קשה קושית התוס' ל"ל משרת הא ילפינן טכ"ע מבשר בחלב הא אכתי לא ידענו טכ"ע שלא ע"י בישול וזה לא יכול למילף מבב"ח רק לפי"ז מאי פריך בגמרא אי קסבר רב אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נעשה נבלה דילמא בב"ח שאני שנעשה עמו תועבה וצ"ל כיון שנסחט החלב אין כאן תועבה כמו גבי כלאים לאחר שנטל חוט הפוסל אין תועבה כמו שכתב הש"ך בסימן ק"ה ס"ק י"ז לענין חתיכה הראוי להתכבד: ואולי לאיסי ב"י דיליף איסור אכילת בב"ח מאנשי קדש ואיסור הנאה מק"ו דערלה דלא נעבדה בו עבירה יש סברא לומר דאפילו אפשר לסוחטו אסור יען מ"מ נתעבד פעם אחת עבירה הן בבשר והן בחלב ואם זו אמת מתורץ קושיה הפלתי בסי' פ"ז שהקשה אם אפשר לסוחטו מותר למה תנן בתמורה במתני' כל הנקברין אפרן אסור והלא אחר השריפה בוודאי נסחט החלב לגמרי ומדוע יהיו אסורין ואפילו למ"ד אי אפשר לסוחטו מ"מ אם בא אליהו ויעיד דנסחט מותר והלא חזינן דאפילו אפרן אסור אמנם י"ל דמתני' דהתם סובר כאיסי ב"י דיליף מק"ו דערלה דנעבד עבירה בב"ח וא"כ אפשר לסוחטו אסור וגם אפרן אסור יען שנעבד בהם עבירה ע"כ:

תשובה יפה הורה מכ"ה שהחלב אסור משום כבוש מדרבנן ולענין הכאה מבואר שם בסי' פ"י כל בב"ח שאינו אסור מן התורה מותר בהנאה ובפרט שהקדרה היתה מובלעת עם בליעת נבלה וטרפה ולא חל איסור בב"ח לפי הפוסקים דאיסור הנאה לא הוי מוסיף א"כ אפי' אם בישל נו"ט בחלב אינו אסור בהנאה ועיין בהרמב"ם במסכת כריתות על המשנה יש אוכל שמחלק בין קדשים לב"ח בנקודה נפלאה ועוד זכור אזכור סברת א"ד מ"ו הרב הגאון מהרם א"ש זכותו יגן עלינו אשר שמעתי מפיו הטהור דאם גם אמרינן בבשר וחלב טכ"ע היינו דוקא גוף בשר וגוף חלב אבל בלוע מחלב או מבשר שיתהוה בשר בחלב כ"ע מודים דלא אמרינן טכ"ע כי בשר בחלב חידוש הוא ואין לבא"ח ובסברת ישרה הנ"ל מיושבים כמה קושיות אחרונים ובפרט קושי' העולם היאך יליף מג"ע טכ"ע לשיטת רש"י דטכ"ע לא ד"ת רק בב"ח וא"כ צריך הגעלה משום דילמא בישל הנכרי חלב או בשר י"ל הא בכלי לא הוי כ"א בליעת חלב או בשר שיתהוה עתה בב"ח זה לא אמרינן:

וגם הפלתי בסי' פ"ז מיושב קושית העולם דהתורה צוה אשר לא תבוא במים תעבירו באש ללבן וקשה אי טכ"ע ל"ד רק בב"ח הא הני כלי צלי ולא שייך בב"ח דצלי מותר ובזה מתרץ אא"ז זצ"ל קושי' תוס' בע"ז דס"ו דלר"ש למה לי משרת דלענין טכ"ע יש למילף מנ"ע ולהיתר מ"ל לא צריכא לר"ש דהוא סובר כ"ש למכות אמנם בדברי תפלתי א"ש דר"ש ס"ל יש אה למקרא ולדידי' אפי' צלי אסור בב"ח וא"כ מוקי משרת לטעם כעיקר דמג"ע ליכא למילף דדילמא משוד בב"ח היה צריך להגעיל:

ועל מה שהקשה מ"כ ני' מהיכא שמעינן דלא אסרה תורה כ"א דרך בישל הא אכילה לא יכול למכתב רא"כ יהיה אסור דוקא דרך הנאה ובאמת י"ל דכך פירש בגמרא ומדאפקי רחמנא לאכילה בלשון בישל מוכח דלא אסרה כ"א דרך בישל דאל"כ לא ליכתוב לשון בישל וגם אכילה לא ליכתוב כ"א כגונא דכתיב בכלאים:

ובאמת גם אא"ז הרב הגאון ז"ל הירגש בזה ואעתיק פה גלילות ידיו הטהורים אשר כתב אצל הפלתי בגליון שם ת"ל הנה יש מקום לתרץ קושית מהרא"ם מלא תאכל כל תועבה לא הוי לקי כ"א דרך אכילא ושוב מצאתי זה ברבינו בחיי פ' משפטים ונראה דרא"ם הקשה דאכתי קשה למאן דס"ל בפסחים דכ"ה דלהכי גמיר מנבלה דאינו לוקה רק דרך הנאה ולדידי' קשה למה לי ג"ש תיפק דאסור מלא תאכל כל תועבה רק דלשון הרא"ם אינו מדוקדק והוצרך לתרץ דהוה לאו שבכללות ואיהו אולי סובר כחזקי' אבל לשיטת הרמב"ם בלא"ה מיושב קושי' הרא"ם דצריך קרא דלמא תאכל כל תועבה דכתיב אכילה לא הוה אסור רק דרך אכילה ומה שהקשה ל"ל קרא לאסור תקרובות עכו"ם תיפק מל"ת כל תועבה הנה לשיטת ר"ת במסכת ע"ז דל"ב ד"ה והיוצא דתקרובת כעין פנים גם רבנן ס"ל דמטמא באהל איצטרך קרא לטומאה והכ"מ ריש ה' טומאת המת כתב על מ"ש רמב"ם ששתק הכתוב מאיסור אכילת בב"ח לפי שאסר אפילו הבישל והקשה הלא אין עונשין מה"ד ותירץ כיון שאסר הבישל הוה בכלל לא תאכל כ"ת והקשה בס' צרור המור דהלא הוא לאו שבכללות ותירץ דאהני ק"ו דלילקי עליו כמו דס"ל לרמב"ם דהיכא דאיכא לאו הבא בכלל עשה אהני ק"ו ללקות ובזה מיושב מת שהקשו בסוגי' דחולין דף קט"ו ע"ב דמקשה ש"ס למה לי ג"ש לייתי כולהו מק"ו והלא אין עונשין מן הדין ולהנ"ל ניחא כיון דאיכא ג"כ לאו שבכללות עכ"ל:

והנה הסברא שכתב מ"כ ני' דלאיסי ב"י אפשר לסוחטו אסור יעו שנעבדו בו עבירה לא נייח לי כי היכא דהתועבה ל"ש אם נפרד החלב מהבשר כן ג"כ אין כאן עבירה ועוד דאם בכל אסורין אפשר לסוחטו מותר מהיכא תיתי שיהיה בב"ח אסור הלא כל איסור של בב"ח לא ידעינן לאיסי ב"י רק מנבלה ודון מנה ומינה וק"ל:

ג שלום לכבוד ידידי הרבני המופלא ני' אחדב"ה באתי להודיע שקבלתי מכתבו היקר ויען ידעתי שאין ספרי אחרונים בביתו ובמקומו ע"כ בטוח אני שישמח לבבו אם אבשר שהדברי תורה אשר כתב לי בסוגי' דטעם כעיקר נאמרים בספרי גדולי אחרונים מלבד אשר כתב לי בסוגי' דמריקה קה ושטיפה חדש הוא בעיני ועל מה שהקשה מ"כ לפי דעת המחבר י"ד סימן צ"ה שאם נותנין אפר במים ע"י האפר הוי נטל"פ א"כ למה מצריך התורה שבירה בכלי חרס הלא יוכל להגעיל באפר והיינו לפי תירץ המזרחי פ' צו על הקושי' למה הוצרך התורה עו"ש בכלי נחושת ובכלי חרס שבירה ותירץ בבשעה שיתחיל לפגום חל עליו חיוב מו"ש או שבירה אין יוכל להגעיל במי אפר וע"ז יפה מתרץ כיון שע"י הגעלה כזו יפסיד טעם קדשים: ומיושב קושי' התוס' בזבחים דף צ' בזה ע"כ ויען שחביבם בעיני מ"כ דברי לא אמנע ממנו פרי מחשבותי מה שחנני ד' בזה על הרמב"ם שכתב בפ"ח הלכות מ"ק הלכה י"ד בין קדשי קדשים ובין קדשים קלין טעונין מריקה ושטיפה וימרוק וישטוף עקב אכילה חוץ מן החטאת ששובר בה כלי חרס והראב"ד שם חלק בתרתי והמפורשים כתבו דהרמב"ם סובר דכלי חרס יוצא מ"ד אלא בחטאת הוי גזה"כ ולפי"ז י"ל מה שמבעי בגמרא תלאו באויר מאי אפי' בכ"ח דגם בכ"ח טעון מו"ש לשיטת הרמב"ם גם הבעי בישל בלא בלוע היינו בוקא בחטאת ובכ"ח דרק גבי חטאת קפיד רחמנא אשבירת כ"ח הגם שיוצא מ"ד ע"י מו"ש וע"כ מבעי תלאו באויר שגם תם יש בישל בלא בלוע אי הוי דומי' לכלי לאחר מו"ש והנה בצאן קדשים מחדש דלאחר מו"ש נשאר משהו ובחטאת גילה הכתוב שגם משהו אסור וזה דוחק דלענין השיעור לא מצינו חילוק בין חטאת לשאר קדשים ונראה דהנה שם דף צ"ז ד"ה וממתין כתבו בתוס' אין לפרש דמו"ש קודם שנעשה נותר כדי שלא יבאו קדשים לב"ה ועוד מדקאמר לעיל לר"ט כל היום כעשה גיעול לחבירו ואם קודם שנעשה נותר ה"כ לעבד אי בישל בה שלמים דהאידנא קודם מו"ש ליתסרו וזה צ"ע דאם מצריך מו"ש שלא יבואו קדשים לב"ה וכל יום נעשה גיעול לחבירו א"כ שפיר לא יבואו קדשום לב"ה אמנם יש להסביר עם הרב המזרח פ' צו שהקשה ג"כ קושית הראשונים למ"ר לינת לילה פגומת היאך משכחת מו"ש ותירץ בשעה שהיתחל לפגום מיד חל עליו חיוב מו"ש ולפי"ז אם מו"ש הוי לאחר הזמן בע"כ צ"ל דעל הבלוע לא אמרה התורה איסור נותר ושפיר אמר ר"ט דכל יום ויום נעשה גיעול ולא יבוא לידי נ"ט אמנם אם חיוב מי"ש קודם שנעשה נותר שלא יבואו קדשים לב"ה צ"ל דגם על הבלוע חל איסור נותר ואנן קי"ל היתר בהיתר לא נוטיל ולפי"ז אם בישל בה שלמים אתמול והיום בלילה יהי' הבלוע נותר א"כ אם יבשל היום עוד שלמים שיהי' לשלמים דאתמול גיעול א"כ השלמים דהיום יאסרו בלילה מחמת בלוע משלמים דאתמול דגם על הבלוע חל נותר וא"ת דשלמים דהיום יבטלו את טעם דשלמים דאתמול ז"א הא היתר בהיתר לא בטל וכ"ת בלילה בעת אשר יתהוה נותר אז מיבטל בטל הא באותו שעה שיוכל להתבטל נעשה נותר כמו שתירץ המזרחי לענין נטל"פ והנה הרא"ש שילהי ע"ז מתרץ דמשום הכי לא מהני נטל"פ דהוי גזה"כ והר"ן שם מתרץ בלוע בתוך הכלי הוי לשבח ומו"ש או שבירה הוי נשריפה אמנם רבו מהראשונים שחלקו על הר"ן וסברו דגם בתוך הכלי הוי לפגם ואמרתי סברא אחת דאם לא נשאר בכלי כ"א משהו כ"ע מודים דמשהו זה נעשה לפגם בתוך הכלי כמו שמצינו גבי שמנונית שע"ג הכלי אין כוח בכלי לפגום כן סברת הר"ן דאין כוח בכלי לפגום טעם הבלוע בתוכו אמנם אם כשר יצא הבלוע ולא נשאר כ"א משהו מודה גם הר"ן דיש כוח בדופן הכלי לפגמו ומצינו בת"כ פ' פו גבי שלמים כתיב ביום הקריבו את זבחו יאכל מצותו ביום הראשון לזבחו אמנם אם הותיר למחרתו יאכל עד הלילה ואז נעשה נותר ולפי"ז י"ל דהרמב"ם סובר בכלי חרס יוצא ע"ד בהגעלה אלא דמ"מ נשאר משהו והרמב"ם כתב דאב"י הוי לפגם וכתב הלח"ם שאין משמע אי סובר כרש"י דלינת לילה פוגמת או שצריך מעת לעת וי"ל דהרמב"ם סובר דבעינן דמו"ש עקב אכילה כמו שפירשו שהיה לו הגירסא ממתין עד זמן אכילה וכסברת תוס' שלא יבוא לידי נותר והנה גבי חטאת צריך שבירה דאם יגעל עדיין נשאר משהו ועל משהו נמי אמרה התורה איסור נותר אמנם גבי שלמים דעיקר אכילתו ביום הראשון לזבחו ואת עביד מו"ש לא ישאר אלא משהו וזמן נותר יהי' מחר בלילה ועד שיתהוה נותר בא יבוא פגמו מקודם אמנם אם לא יעשה מו"ש יהי' בכלי טעם גמור וטעם גמור לא יפגום בתוך הכלי בשיטת הר"ן אמנם אם בישל שלמים ביום ב' לזבחו דיתהוה נותר קודם פגמו מודה הרמב"ם דב"כ צריך שבירה דאם פגמו מודה הרמב"ם דג"כ צריך שבירה דאם גם יעבוד מו"ש מ"מ ישאר בו משהי ואין זמנו לפגום עד מעת לעת ונותר יהי' בלילה שיבוא:

ולפי"ז כונת הרמב"ם דגבי חטאת אין היתר כלל בעולם כ"א שבירה דתמיד בא יבוא איסר נותר קודם הפגם אמכם בשלמים כיון דמצותו ביום הראשון לזבחו סגי במו"ש ומיושב בזה מה שהקשו על הרמב"ם מתוספתא דקתני ר"ש אומד קדשים קלין אין טעונין מו"ש כלי חרס אין טעונין אלא שבירה ומפרש בכ"מ דהראבד סובר דאקדשים קלין לעיל קאי והרמב"ם סובר דמילתא באפי נפשה הוא ולא מיירי אלא בחטאת ולפי מ"ש י"ל דגם אקדשים קלין קאי ובאופן שלא בישל ביום הזבחו כ"א ביום השני דאז הוי כחטאת שיבוא האיסור קודם פגמו ולא מהני מי"ש וצריך שבירה בכ"ח אפילו בקדשים קלין ע"כ וק"ל:

ואמ"ת אגיד שיש אתי כמה וכמה מכתבים מידידי היקר אוהב התורה הנ"ל אמנם לעשות רצונו חפצתי ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לש"ש ובטוח אני בו שיקבל ממני מנחת תודה על הטובות שעשה עמדי ועל שלושה מכתבים הללו אני אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק:

תם:

סוף הספר

תוכן העניינים

אהל דוד מסכתות שונות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה