אהל דוד מסכתות שונות· רבי דוד דייטש
חולין
דף ב:
תוס' ד"ה הכל כתב בהלכות א"י וכו' וא"נ וכו' ותירץ א"א הרב מהו' מנדל זלה"ה דהנה איתא במס' קידושין דף ג' דלא תני תרתי אטו חדא ואכ"ק מאי משני הש"ס בזבחים איידי דבעי למיתני טמא במקודשין הלא נא תני תרתי אטו חדא אלא ע"כ צ"ל דגם המקשה ידע דנשים לא ישחטו לכתחילה כהלכות א"י רק דהי' קשה לו דהוא תרתי אטו חדא דהיינו נשים לכך משני הש"ס איידי דבעי למיתני עוד טמא והוי תרתי ולפי"ז אדרבה יש מכאן סיוע להלכות א"י:
דף ג:
תוס' ד"ה קסבר חולין שנעשה על טהרות הקודש לאו כקודש דמי האי טעמא הוי מ"ל אף ללישנא קמא ונראה דאיתא במסכת יומא דף ו' ר' ששת אמר טומאה דחוי' היא בציבר ור"נ ור"ה משמי' דרבא אמרו טומאה הותרה בציבר ובדף ז' תוס' ד"ה כאן כתבו דלמ"ד הותרו בקרבן יחיד לכ"ע מדרבנן דחוי ולכאורה קשה אי טומאה הותרו בציבר אמאי לא מוקי כולה מתני' בקדשים והכי קתני הכל שוחטין אפי' לכתחילה בטומאה בקרבן ציבר ושחיטתן כשירה בקרבן יחיד שמא יגע בבשר דכיון דמדרבנן דחוי ודאי אינו כשר רק בדעבד רק על רבה בר עולא לא קשה די"ל דסובר דחוי בציבר אבל רבא לשיטתו דסובר הותרה קשה וללישנא בתרא לא קשה מידי משום דהך מתני' דהכא לא נקט רק איידי דקתני טמא בחולין ולפי"ז מתורץ קושיות תוס' דלל"ק דסברי דהכא עיקר לא מצי לשנוי' דסברי לא וכקודש דא"כ עדין היה קשה על רבא דסובר טומאה הותרה אמאי לא מוקי מתני' בקדשים גרידא ע"כ:
דף ד.
ביו"ד סימן ב' ס"ק ט' הביא המחבר וז"ל הצדוקים ובייתוסים שחיטתן אסורה עיי' בש"ך כתב הרשב"א וכו' ועוד מדקאמר הש"ס התם ר"א אמר כתרווייהו משום דקסבר כותים גרי אריות הם ולא קאמר דקסבר כת"ק דרשב"ג א"ו דהלכה כרשב"ג והקשה הגאון בעל אור חדש הובא בנב"י מהד"ק לפי תי' תוס' ד"ה בא דחותך כזית בשר אינו רק לברר וא"כ באמת לא מהני חותך כזית בשר אלא טעמא דאביי משום דמרתת כקושית תוס' וא"כ דלמא לעולם הלכה כת"ק ונראה דניהו דאין חושש שמא שהה דמרתת כמו בי"כ מ"מ אי נימא הלכה כת"ק דכל דלא כתיבה לא סמכינן שאינו חושש בזה ואינו מודה בהלכות שחיטה א"כ אפי' שחט שפיר שחיטתו פסולה משום דלאו בר זביחה הוא וכמ"ש התבואת שור סי' ב' דמזבחת יליף בר זביחה ושם כתיב כאשר צותיך מלמד שנצטוה משה ע"פ הלכות שחיטה וכיון דאין מודה בזה לאו בר זביחה הוא ושחיטתו פסולה כמו שחיטת נכרי שפסולה אף שלא קלקול כלל אלא ע"כ מוכח דהלכה כרשב"ג והגאון מהו' משולם טיסמעניטץ תירץ דהנה לכאורה קשה מאי מקשה תוס' ד"ה אבל בא מי"נ בשלמה גבי יי"נ שפיר מרתות דלמא בא ישראל ויראה שנגע א"כ תיכף הוא אסור ושפיר מרתת אבל שיעור שיה' הוא כדי שחיטה בהמה לבהמה ועוף לעוף א"כ אף אי בא ישראל יאמר הכותי דעדיין לא שהה כשיער ולא מרתות רק תוס' מקשו שפיר דאכתי מרתות דשמא יתן לו כזית בשר וא"כ אי נימא דאין הלכה כרשב"ג דכיון דלא כתיבה לא סמכינן עליו אכתי קשה דלא איכפת לכותי אף אם יתן לו ישראל כזית בשר א"ו דהלכה כרשב"ג דאף דלא כתיבה סמכינן:
דף י.
נבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ והקשה הרשב"א על הרמב"ן דפסק דאם נאבד הסכין קודם שבדקו לאחר השחיטה הבהמה אסורה הלא איתא בברייתא טבל ועלה ונמצאו עליו ד"ח דוקא נמצא עליו אבל מספק לא צריך לבדוק וטבילה כשירה ונראה דבלא"ה קשה אף נמצא עליו ד"ח אמאי לא עלתה לו טבילה דהא קיי"ל דמדאורייתא לא הוי חציצה רק רובה ומקפיד עליו ואפי' על גופו לשיטת תוס' והרמב"ם והלא הוא ספק דשמא בא עליו לאחר טבילה ואפי' בא עליו קודם טבילה אינו רק מדרבנן דמדאורייתא בעינן רובה ומקפיד עליו ושוב ראיתי שהרגיש בזה הפ"י ונראה דהברייתא אתי' כר' יוסי במס' עירובין דף ל"ה בטמא שירד לטבול ספק יש בו מ' סאה אפי' בטומאה קלה הוא טמא דבאיתחזק איסורה לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא (וזה כוונה המג"א סי' קס"א ס"ק ז' דבטבילת כידה אזלינן לחומרא) ובס' שבות יעקב הקשה דהא מד"ת בעינן רובה ומקפיד ולהנ"ל ניחא דאיתחזק אסורה לא אמרינן ס"ד לקונא ולכך גבי חציצה דיש לו עיקר מד"ת אזלינן לחומרה אבל נטילת ידים דאין לו עיקר מד"ת כמ"ש הר"ש במס' תרומת פ"ז מ"ח וכ"כ הכ"מ בפ"ו מהל' ברכות אמרינן ס"ד לקולא אפי' באיתחזק איסורא כמ"ש הפר"ח בכללי ס"ס אות ט"ו וגם י"ל כיון דהשתא ש ש נמצא עליו הוא תרתי לריעותא כדאיתא ריש נדה ואינו נכנס בגדר ספק דנימא ספק דרבנן לקולא ובזה מיושב שיטת הרמב"ן דאיהו מוקי הך ברייתא דטבל ועלה כר"מ במס' עירובין דאף באיתחזק איסורא אמרינן סד"ר לקולא והברייתא מיירי שנמצא חוצץ דבר מעט ולא כל גופו וא"כ אי לאו דנמצא עליו השתא עתה דבר חוצץ ולא הוי תרתי לריעותא וחשבינן כודאי וק"ל:
בסי' א עיין בט"ז ס"ק ו' שהקשה על האגודה ובנקודת הכסף כתב דשמא לא שחט במקום הפגימה לאו ספק מעלי' הוא דדרך הסכין להולך בכולה עכ"ד וצריכן להבין א"כ אמאי מכשיר ר' חסדא ונראה דטעמא דר"ח דמכשיר בשוחט ונמצאת פגומה דאיכא ס"ס כמ"ש תוס' בריש נדה שמא במפרקת נפגם או שמא במיעוט בתרא והנה רש"י כתב בחולין דף ל' ע"ב דגם במיעוט בתרא פוסל חלדה מדאמרינן שחט ב' שליש פסול ה"ה חלדה במיעוט בתרא ממילא גם נפגם הסכין במיעוט בתרא פסיל והשתא ניחא ר"ח דמכשיר בהשוחט בסכין ונמצאת פגומה דאיהו לטעמי' אזיל וכהאי לישנא לקמן דף י"ט דאמר ר"ח ולימא מר מחלוקת וכו' אבל שחט ב' שלישם והגרים שליש ד"ה כשר וממילא גם פגימה אינה פוסל במיעוט בתרא ואיכא ס"ס וכמ"ש תוס' בנדה וסתמא דהש"ס דפסק הלכתא כר"ה כשלא שיבר עצמות משום דקי"ל בשחט ב' שלישים והגרים שליש שחיטתו פסולה וממילא גם בפגימה במיעוט בתרא פסול וליכא ס"ס אבל שוחט שבדקוהו ולא ידע הלכות שחיטה קם דינא של האגודה דאיכא ס"ס שמא שכח השתא ושמא שחט שפיר וק"ל:
דף יא.
הרמב"ם בפ"ב מהלכות פ"מ פסק דטרפה פסול להקרבה משום הקריבהו נא לפחתך והקשה הכ"מ דבתמורה דף כ"ט יליף מבן הבקר ותירץ דהרמב"ם סובר דהוא אסמכתא והקשה השה"מ מהא דיליף הש"ס דאזלינן בתר רובה מעולה דלמא טריפה היא ונראה דהרמב"ם מודה דניהו דמן הבקר הוא אסמכתא מ"מ אשר יעבור תחת השבט דיליף הש"ס גבי מעשר למעט טרפה הוא דרשא גמורה והא דלא ילפי קדשים מגז"ש דתחת וגם הא פסח ודאי פוסל בו טריפה דעיקר לאכילה וא"כ איכא למילף קדשים מהקישא דזאת התורה וכו' כדאיתא לקמן כ"א ונראה דהרמב"ם לשיטתו אזיל שכתב בפ' ה' הלכה ח"י הלכות יוה"כ דטרפה פוסל בשעיר המשתלח מדכתיב יעמד חי ותקשה המ"ל הא הש"ס בחולין דף י"א יליף דאין גורל קובע רק בדבר הראוי' ל"ד (והרמב"ם לא המציא דרש זה מעצמו רק ודאי מצא כן בספרא או בתוספתא או בירושלמי) וא"כ י"ל דהרמב"ם הוכיח מכאן דטרפה כשר בשאר קדשים וא"כ לא מצי למעט משום דאינו ראוי לה' והש"ס דלא יליף משה"מ י"ל דהפ"מ הקשה דלמה לא ילפי' דאזלינן בתר רובא מדכתיב זאת החי' דטריפה א"ח וכתב הרשב"א דנ"מ לספק טרפה והרי המהרש"ל כתב דמיעוט חיי' ותירץ דהש"ס קאי למ"ד טריפה חי' וא"כ לדידי' ליכא למעוטא מועמד חי וא"כ ממילא שפיר יליף מרישא של עולה:
דף יא:
תוס' ד"ה אתי' מפרה אדומה והקשה כיון דפרה בת ב' שנים א"כ דילמא היינו טעמא משום דאוקמי' אחזקה שאינה חי' דטריפה א"ח ומקשים לפי שיטת מהרש"ל דהא דטריפה א"ח היינו רוב אבל מיעוטי חיי' א"כ מאי מקשה תוס' ולי נראה די"ל דהכי קאי קושית תוס' דהרי הכא הוא מיעוטא דמעוטא דרוב בהמות אינם טריפה ואת"ל דהיא מהמיעוט הא רוב בהמות אינם חיים י"ב חודש והרי היא חי' ואכתי מנ"ל בחד מיעוטא דאזלינן בתר רובה וק"ל:
בא"ד אבל מעדים זוממין קשה וי"ל לפי מ"ש מ"ו בצלח פסחים בשיטת ר"ח סה"כ אם אנו מסופקים על אדם אחד אם הוא חייב מיתה אוקמינן על חזקתו קמייתא שלא נתחייב מיתה א"כ ה"כ אי נימא דטעמא משום דמוקמינן אחזקה קמייתא שאינה טריפה הרי נגד זה יש ג"כ לעדים חזקה שלא נתחייבו מיתה קודם שהעידו כיון דעתה ספק הוא אם נתחייב מיתה או לא אע"כ דאזלינן בתר רוב:
דף יד.
תוס' ד"ה השוחט תימא אי במזיד האיך שחיטה כשרה הא הוא מומר לחלל שבתות וכו' והרמב"ם בפי' משניות תירץ דמיירי ששחט בשוגג ומקשים עליו א"כ מאי הקשה הש"ס ונוקמי במזיד וכר"מ הא ע"כ לא מיירי במזיד ונ"ל דהנה שמעתי מהגאון פ"מ דלשמואל דס"ל במס' שבת דף ע"ה שוחט חייב משום נטילת כשמה אינו חייב רק בגמר שחיטה (והיינו לשיטת הרמב"ם אבל תוס' בכתובת בשמעתין דדם מפקיד פקיד כתבו דאפילו למ"ד משום כ"ש חייב כיון ששחט פורתא כיון שהוציא דם מעט) אבל לרב דאמר משום צובע חייב כיון דשחט פורתא דמיד נצטבע וא"כ הא דהוצרך הרמב"ם לאוקמי ששחט בשוגג הוא לרב אבל לשמואל מתוקם מתני' אפי' במ"ד ואפ"ה שחיטתו כשרה משום דחילל שבת לא בא עד גמר שחיטה אמנם קשה דאפי' למ"ד משום צובע ג"כ א"צ לאוקמי בשוגג דר רב אמר במס' שבת צובע במאי ניחא לי' ומפרשים דהרי מלאכה שא"צ לגופה ועיין תוס' דף מ"א ד"ה מיחם ומשני ישתויס בית השחיטה דמא כי היכא דלחזוהו אינשי וליתא כזבנו מכי' וכתב התיו"ט דאם שחט לביתו ולא למכור בשוק מודה רב דפטור משום צובע ע"ש (הנה סברא זו אשר הביא בשם התי"ט לא ידעתי מקומו אי' ולהיות כי זכיתי לשמוע דבר זה מפיו הקדוש כאשר דרש ברבים בסוגיא זו בשבת תשובה וכמדומני שאמר דבר זה משמא דנפשי' אמנם מצאתי כדבריו הקדושים בביאורי המהרשל לסמ"ג בהל' שבת וז"ל דרב לא איירי אלא בשוחט ורוצה למכור אבל שוחט דמתני' איירי כשהוא שוחט לעצמו ולא למכור יעוי"ש ובספר יעבץ הביא ג"כ סברא זו בשם הגאון מ' ברוך פרענקל זצ"ל רק מה שאמר הגאון דגם אם הניח לשחוט בהמתו ע"י אחרים אינו חייב משים צובע ובזה מתרץ קושיא בגמ' שם והנה המהרש"ל כתב להדיא שם דגם בבהמה של אחרים חייב דשלוחו הוא וניחא לי' במאי דניחא למשלחו: ממני נכדו מנחם א"ש.) וא"כ יש לאוקמי מתני' ששחט במזיד ולהאכיל לביתו וליכא משום צובע ומשום נ"ש לא בא עד גמר שחיטה אמנם הרי הש"ס מוקי מתני' כר' יודא ושמעינן לר"י במ"ס שבת דף ק"ו דמלאכה שאינה צ"ל חייב וא"כ אף ששחט שלא למכור אפ"ה חייב משום צובע וא"כ שפיר מקשה השם ונוקמי במזיד אפי' למ"ד משום צובע והיינו דנוקמי במזיד ור"מ דאולי ר"מ סובר משצ"ל פטור ומתוקם מתני' כגון ששחט לביתו ואין כאן איסר צובע ומשום כ"ש לא מחייב עד גמר שחיטה:
ועוד י"ל דהרמב"ם ס"ל הא דתירצו תוס' דבפ"א לא נעשה תלי' בפלוגתא דר"מ ור"י ב"פ הדר דף ס"ט ועיין שם ברשי וא"כ שמעינן לר"י דאפי' בפעם אחת נעשה מומר והרי הש"ס מוקי מתני כר"י אבל המקשה ונוקמי במזיד וכר"מ שפיר הקשה דהא איהו סובר דבפ"א לא נעשה מומר ובזה יש לישב דעת הרמב"ם דפסק בפי"א מה"ש דשוחט חייב משום נ"ש ותמה הל"מ מדוע לא פסק כרב דמחייב משום צובע ולהנ"ל ניחא דכבר כתבתי בשם פ"מ למ"ד משום צובע חייב מיד בתחילת שחיטה ומתני' דקתני השוחט בשבת כשרה מיירי בשוגג וא"כ מאי מקשה ש"ס ונוקמי במזיד וכר"מ הא א"א לאוקמי במזיד וע"כ סתמא דתלמודא סובר דלא מחייב משום צובע רק משום נ"ש וזה לא מחייב עד גמר שחיטה ורמבם בפירושו רצה לתרץ אף למ"ד משום צובע:
עוד נראה לסייע לרמב"ם דפסק דלא כרב דיש להקשות לרב דמחייב שוחט גם משום צובע מהא דאיתא חולין דף מ' השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאת ולמה לא חייב ד' חטאת דהרי משום שבת חייב ב' א' משום צובע וב' משום כ"ש ודוחק לומר דמיירי בזדון מלאכות ושגגת שבת ז"א הא הברייתא לטפוי חטאת אתא לאשמעינן והיא גופי קשה לא חשיב ד' ובשגגת מלאכות ונראה דהא רב אמר דצובע לא מחייב רק כי היכא דליתוס בית השחיטה וליזבן מני' וגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ואם לא נתקיים מחשבתי לא מחייב וכאן לא שייך דליתא אינשי ולזבן מני' דהא בלא"ה אסור בהנאה משום ע"ז ומשום ש"ח אמנם אכתי קשה דבפסחים דע"ג מקשה שם הא דתנן השוחט חטאת למ"ד מקלקל בחבורה פטור מה תיקן הרי דבעי הש"ס לאוקמי הך ברייתא כמ"ד מקלקל בחבורה פטור והך מ"ד מסיק הש"ס בשבת דף ק"ו סובר מלאכה שאצ"ל חייב וכיון דס"ל משצ"ל חייב אף דלא שייך כי היכא דליתא אינשי ולזבן אעפ"כ חייב משום צובע דהא דאמר רב כי היכא דליתי אינשי ולזבן היינו משום דאל"כ הוי מלאכה שצ"ל והלא הך ברייתא ס"ל דחייב וע"כ דרב מוקי הך ברייתא כמ"ד מלאכה שצ"ל פטור אבל סוגי' דפסחים דף ע"ג דבעי לאוקמינן הך ברייתא כמ"ד מקלקל בחבורה פטור ומלאכה שצ"ל חייב ע"כ לא ס"ל האי דרב דשוחט חייב נמי משום צובע דא"כ הוי להברייתא למיחשב ד' חטאת משום כ"ש ומשום צובע::
ובאופן אחר י"ל הרמב"ם בפ' המשנה דהנה הפלתי הקשה דמאי מקשים תוס' כיון דשחט פורתא חילל שבת דילמא מיירי בחצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש דכולה בהדדי אתיין ונראה דא"כ אכתי קשה לר' אדא בר אהבה דס"ל לקמן דכ"ח ושט ולא קנה וכיון דצריך דוקא לשחוט הוושט בעוף לא שייך חצי ושט פגום דנקיבתו במשהו ואף דאתותב רב אדא ב"א מ"מ הא שם קאמר מאי הוה עלה וכו ומשני שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת והוכיח שם מהאי דבר אווזא ומאמוראי יותר הוה למיפשט ממתני' מהאי דשוחט בשבת דשחיטתו כשרה לכן מוקי הרמב"ם מתני' בשחט בשוגג אבל המקשה ונוקי במזיד וכר"מ שפיר מקשה אליבה דהילכתא דפסקינן דושט ולא קנה וא"כ משכחת בח"ק פגום והוסיף כ"ש כקושית הפלתי וק"ל:
ובאופן נראה דהנה המהריק שורש ק"ס הקשה הא אף דסובר ר"מ חשוד לדבר אחד הוי חשד לכל התורה לאו למימרא דהוי כעכו"ם אלא דשחיטתו אסורה דילמא לא שחטו שפיר א"כ דילמא. מיירי דאחרים רואין אותו ששחט שפיר ומתרץ דאי אחרים רואין אין כאן שים חידש דאע"פ שחטא ישראל ובר זביחה הוא ועוד דא"כ הי' לו לקבוע בבא זו דהשוחט בתר סאי דשחיטת עכו"ם נבילה ולמה קתני בנתים דין דהשוחט בלילה אלא דמיירי אפי' אין אחרים רואין אותו ושפיר הקשה בתוס' מאי פריך הגמר' ולוקמי במזיד וכר"מ ודילמא לא שחט שפיר ולפי"ז י"ל דמקשה הש"ס ולוקמי במזיד כר"מ ובעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה והוי ספק דרבנן ולקולא אף דאיתחזק אסורה מ"מ הרמב"ם לשיטתו סובר דספק דרבנן לקולא אפי' באיתחזק אסורה אמנם תוס' הקשה שפיר דא"ל דמתני' מיירי בעוף דאם כן לקמן דף כ"ח מקשה הש"ס למאן דאמר אין שחיטה לעוף מ"ה מהא דמלק סכין ומשני הוא דאמר כהאי תנא וא"כ המקשה דלא ידע דפלוגתא דתנאי היא למה מקשי על אמוראי יותר הוי למירמי מתניתן אהדדי. עוד י"ל דתוס' הקשה שפיר דהנה ר"מ סובר לקמן דק"ב דאב"ה אינו נוהג רק בבהמה טהורה והיינו לישראל אבל ב"נ מוזהר עליו וליכא מידי דישראל שרי ולנכרי אסור וע"כ דס"ל יש שחיטה לעוף מ"ה וא"כ אכתי לישראל אסור משום אינה זבוח וכמ"ש תוס' חולין דף ל"ג אמנם הפירש המשנה לרמב"ם סובר דמפרכסת מותר לישראל ואסור לעכו"ם דלית לי הך סברא מי איכא מידי וא"כ י"ל דר"מ סובר אין שחיטה לעוף מ"ה ור"מ ג"כ סובר במסכת עירובין דף ל"ה בטמא שנטמא בטומאה קלה וירד לטבול ספק טבל במ' סאה ספק לא טבל ספק טהור אפי' איתחזק אסורה וי"ל דקושית הגמרא כך היא ולוקמי במזיד ור"מ ובעוף וק"ל ובאמת קשה על הפוסקים דסברי דהיכא דאיתחזק אסורה ל"א ספק דרבנן לקולא מסוגי' דפסחים דף פ"ד ע"ב עצמות הפסח הני דחלצינהו לא בעי שריפה ואמאי הלא איתחזק איסורא דמעיקרא בודאי הי' מוח ונוקמי אחזקתו ראשונה וביותר לפמ"ש כהרש"א שם דאתי' כר"י דגם לבתר דהוה נותר איכא נמי איסור שבירה ואמאי לא נוקי אחזקת כשרות והשתא הוא דאיתרע וק"ל: שם מקשי הש"ס בהמה לר"י ביו"ט היכי שחטינן הקשה הרשב"א דילמא באמת לר"י אין שוחטין רק כשהזמינה מבע"י ומתרץ דא"כ הא דאיתא סוף ביצה אין שוחטין מדבריות אבל שוחטין ביתות וע"כ איירי כשהזמין ומדוע אין שוחטין מדברית והך מתני' כר"י אתי' דא"ל מוקצה א"ו דמותר אף כשלא הזמין מבע"י וקש' דלמא הך מתני' דאין שוחטין מדברית אתי' כב"ה דס"ל במסכת ביצה דיש ברירה ומדברית אין שוחטין משום דב"ה ס"ל ריש ביצה מוקצה אסור אבל ביתות שוחטין אף דאית ליה מוקצה מ"מ נשחטה הוברר דב"ה ס"ל יש ברירה אבל מדברית לאו דעתי' עלי' כלל ואפ"ה צריך לאוקמי' מתני' דהשוחט בשבת כר"י ולא כב"ה דהא הש"ס מסיק ריש ביצה דגבי שבת דחמיר לית לי' ב"ה מוקצה אבל מתני' דאין שוחטין מדברית דמיירי בי"ט אית לי' מוקצה ונראה דהא סוגי' דהכא אתי לרב והש"ס קאמר ריש ביצה כולהו כרבה לא אמרי הכנה לית להו והנה רב ס"ל במסכת ביצה דף ד' גבי שבת וי"ט הכנה דרבה וא"כ לא שמעינן דב"ה אית ליה מוקצה והא דאסרי ביצה שנולדה בי"ט הוא משום הכנה ועיי' מהרש"א סוף מס' ביצה ד"ה שם ובזה מיושב קושית תוס' ד"ה בהמה לר"י ולהנ"ל ניחא דאביי י"ל דסובר כר"נ ריש ביצה דטעמי' דב"ה דאסרי ביצה שנולדה בי"ט משום מוקצה ולר"י באמת לא שחטינן בהמה בי"ט רק כשהזמינה מבע"י ומתני' דמדברית אתי' כב"ה וביתות שוחטין מטעם ברירה אבל לרב שפיר מקשה וכהנ"ל:
עוד נראה לתרץ קושי' תוס' דיש להקשות מאי דייק הש"ס דאין ברירה מדתני איו דילמא ר"י לטעמי' אזיל דס"ל בעירובין דף ל"ה ספק עירוב ר"מ ור"י אומרים הרי זה חמר גמל וכתב הרא"ש פרק מי שהוציאהו סי' ח' דר"י סובר תחומין דאורייתא דאל"כ הוי ס' דרבנן לקולא ועיין סוף הדר רש"י ד"ה ב' קנו עירוב ולכך תכא איו משמי' דר"י אין ברירה דבד"ת אין ברירה וכר"א ביצה דל"ח אבל מוקצה דרבנן יש ברירה ולכך שחטינן בהמה לר"י מטעם נשחטה הובררה ואמאי איצטרך ר' יוסף לומר ר"י דכלים הוא (ועיין מנ"א סי' תצ"ה ס"ק י' א"צ שירשום דבדרבנן יש ברירה ולא כמ"ש רש"א ריש ביצה דמוקצה הוא כעין תורה) ונראה דר"י לטעמי אזיל דס"ל בעירובין להדי' דמאן דלית לי' ברירה ל"ש בד"ת ול"ש בדרבנן וגם אולי אביי שהקשה זה הקשה לר' יוסף דאביי הוי תלמידי דר"י כמבואר ברש"י ס"פ בכל מערבין והנה הת"ח כתב ד"ה ואסורה באכילה ליומה כיון דתני במתני' השוחט בשבת שחיטתו כשרה אע"ג דמחייב סקילה כ"ש יום כפורים אלא דאתא להורת דשוחט בשבת לא הוה שחיטתו כשירה רק דומי' דיוה"כ דביומה אסור באכילה וא"כ מתורץ קושי' תוס' דאביי לעצמו ידע דנשחטה הוברר אף דתני איו משמי' דר"י גבי תמוחין דלית ברירה הוא דוקא תחומין דהוא תורה ולכך אין ברירה אבל מוקצה דרבנן שפיר אית ליה ברירה ואביי לא הקשה רק לר' יוסף רבו דלא מחלק בן ד"ת לדרבנן ואיהו ודאי לא פליג על הא דאסורה באכילה ליומא חדא דאין שום אמורא זולת שמואל אינה רשאי לחלוק על רב דהוא רבן של בני הגולה ועוד דהא ממתני' מוכח דאסור באכילה ליומא מדתני יוה"כ כמ"ש הת"ח וע"ז מקשה שפיר אביי דלמה באמת אסור באכילה ליומא ואי דאתי' כר"י ומשום הכנה א"כ בהמה לר"י ביו"ט היכא שחטינן וביותר מיושב לפי הגירסא ריש ביצה דמאן דס"ל הכנה דרבה ס"ל דמוקצה תורה והרי רב אית ליה במסכת ביצה הכנה דרבה וממילא מוקצה ד"ת א"כ בהמה לר"י היכא שחטינן ואי נשחטה הוברה הלא שמעינן לר"י גבי תחומין דלית לי ברירה וממילא גבי מוקצה נמי דאידי ואידי תורה הוא וק"ל:
דף ל:
תוס' ד"ה החליד וכו' ור"ת מפרש והקשה תוס' מתוספתא דתני שחט חצי גרגרת ושהה פסולה ונראה לתרץ דבל"ה קשה לי על הר"ת דמפרש שהה במיעוט קמא ואפי' בושט וכתב הרא"ש דה"א דלא פסול שהי' אלא במידי דמנבל וכתבו התוס' דאי במיעוט קמא לא פסל שהי' לא משכחת פסול שהיה בעוף דהוא הוכשר בסימן אחד וקשה לי דאיך נימא דשהי במיעוט קמא לא פסלה א"כ ל"ל קרא לר"א לעיל דף כ"ד דלא נימא מה בעוף בסימן אחד אף בהמה בס"א קשה איך נימא דגם בהמה בס"א א"כ איך משכחת שהי' דהוא הלכתא ומדר"א כשמע לרבנן ונראה דאף לר"א מוכח דשהי' במיעוט קמא פסולה מ"מ יש קצת הוכחה דרבנן פליגי ע"ז דשם איתא בע"ב דמוקי הברייתא דזאת דלא נימא מה בהמה ברוב ב' אף עוף ברוב ב' וכתב רש"י מדאיצטרך לעיל לרבות ראש שכבר הותז תה סתם סיפרא ודרך הש"ס למירמי סתם סיפרא אסתם סיפרא עיין שבועות דף י"ג והנה בתורת כ' פ' ויקרא פ"ו מ"ה מפיק האי את הראש ואת הפדר שאין הראש והפדר נתחין וכיון דאיהו מוקי להאי קרא את הראש ואת הפדר שאין מנתחין איך קאמר הסיפרא מה בהמה ברוב שנים היא גופה מנ"ל רק י"ל כיון דשהי' במיעוט קמא לא: פסלה א"כ ע"כ מוכח דבהמה בעי ב"ס דאל"כ לא משכחת שהיה או י"ל דבמיעוט קמא באמת פסלה ופליגי אהדדי וי"ל דהש"ס מספקא ליה בהא וכבר מצינו כן ובזה מיושב שיטת ר"ת דהתוספתא יש לאוקמי' כר"א דלדידי' בודאי שהי' במיעוט קמא פסול דאל"כ אמאי איצטרך זאת דלא נימא מאי עוף בסי' אחד תיפק לי' דא"כ לא משכחת שהי' והש"ס י"ל דמספקא אליבא דרבנן והנה המהרש"ל הקשה על תוס' שכתבו דאי מ"ק שהי' לא פסלה לא משכחת שהי' בעוף הא משכחת בשהה במחצה השחיטה ולדברי הרא"ש שכתב דאולי לא מיפסל רק במידי דמנבל ניחא קצת דאולי במחצה השחיטה עדין לא מנבל ומה שהקשתי דאי נימא דשהי' במ"ק לא פסלה אמאי איצטרך זאת יש לדחות דאגמרה שהי' בעולת עוף עיין זבחים דף ס"ה ע"ב:
דף לב.
נשחטה בהמה אחרת עמה לר"נ פסולה וקשה לי ממתני' דפ"ג דפרה והובא ביומא דף מ"ב לא היתה רוצה לצאת אין מוציאין שחורה שלא יאמרו שחורהא שחטו דומה שלא יאמרו ב' שחטו וקשה לפי מה דמסיק הש"ס אפי' בבהמת חולין יש למפסול משום ושחט אותה ולא אותה ואת חברתה א"כ למה יהיב מתני' ברישא טעם אחר משום שלא יאמרו שחורה שחטו ת"ל ג"כ מטעמא דסיפא שלא יאמרו שתים שחטו ומכאן יש סיוע לגירסת הרמב"ם: דמשום אותה ולא אותה ואת חברתה אין לפסול רק בב' פרות ואף דאכתי הי' יכל לומר מטעם מלאכה מ"מ כיון דטעם זה לא נזכר בסיפא אין כ"כ קושי' אבל לגירסא שלנו קשה דהי' סגי באותו הטעם הנזכר בסיפא:
דף לה.
האי למשרי דם פסולי מקודשין וכתבו תוס' דקאי לחזקי' מקשים להך תירץ תוס' בפסחים דף כ"ב דר"ש ע"כ לא ס"ל כחזקי' קשה ונראה דתוס' הקשו דלמה לא משני כשהותרה נבלה היא ודמה הותרה ותירצו דדם לא הוי בכלל נבלה ול"נ דתלי בפלוגתא דאיתא בת"כ פ' שמיני וזה לכם לרבות דם שרן שמטמא כבשרו ומפרש ק"א שמטמא כבשרו מה בשרו בכעדשה אף דעו ופרושו מוכרח דאין לפרש בפשיטות שמטמא לחוד דא"כ לא יתכן דברי הת"כ שם והלא דין הוא מה בהמה שמטמא במשא אינו מטמא כבשרו ע"ש והיא גופה קשי' מנ"ל שלא יטמא דם נבלה אף דמצינו במנחות חד מ"ד דנבלה אינו מטמא דמו מ"מ בקרא לא מצינו אע"כ כפירוש ק"א דכוונת ת"כ הוא שמטמא כבשרו וכבשרו בכעדשה ואי ס"ל דדם לא הוי בכלל נבלה מנ"ל דקרא בא להורת שמטמא בכעדשה דילמא שיטמא לחוד אע"כ דדם הוי בכלל נבלה וא"כ לכך נקט דם פסולי מוקדשין אף אי ר"ש ס"ל כהת"כ ועוד י"ל דבספר אבן עוזר כתב דעיקר קושי' מדם קדשים דלא שייך לומר כשהותרה דדם קדשים אסור בהנאה וצ"ע דבמס' מעילה דף י"ב מסיק דקדשים שמתו יצאו מדי מעילה מד"ת רק יש לקיים דבריו דקושית הש"ס קאי. לעולא דאמר שם קדושה שבהן להיכן הלכה אבל להמסקנא על דם חולין לא איצטרך דכשהותרה נבלה וק"ל:
דף לט.
תוס' ד"ה הא תימא וכו' ונ"ל דהנה תוס' ד"ה אלא הקשו אי חשיב פיגל במחשבה בלא דיבר א"כ משכחת זביחה דע"ז דמיתסרא בדיבר ולכאורה יש להוכיח דיש פיגול במחשבה דאיתא בגיטין כהנים שפיגלו חייבים והקשה השה"מ הא קיי"ל אין לוקה ומשלם וי"ל דפיגול הוא לאו שב"מ ואין לוקין עליו רק קשה דהא ר"י אמר במס' תמורה לתנא לא תיתני' מימר דבדבורי' עביד מעשה א"כ אכתי קשה הא אין לוקה ומשלם ועכצ"ל דר"י סובר דמחשבה פוסל וא"כ משכחת פיגול במחשבה ולכך חייב וא"כ מתורץ קושית תוס' די"ל דכך קאי תירץ הש"ס הא מקמא דשמע מר"י והיינו הא דאמר ר"י דבדיבור קעביד מעשה היה סובר ר"ל ג"כ כר"י דמחשב בפנים מעבודה לעבודה פסול והא דאמר ר"ל דאינו פוסל מעבודה לעבודה הוא לבתר דשמע מר"י דבדיבור קעביד מעשה וא"כ ליכא למימר דפיגול הוא דוקא בדיבור דא"כ האיך חייבים דהוי לאו שב"מ וצ"ל דפיגול הוא במחשבה ולכך קאמר דלא מחשבין מעבודה לעבודה ולא קשי' לר"ל דמשכחת לה בדיבור:
דף לט:
שחטה ואח"כ חישב עלי' זה היה מעשה ולא אמרה בה לא איסור ולא היתר ורבינו ירוחם פסק דאסור באכילה ומותר בהנאה ומקשים ממ"נ אם באכילה אסור גם בהנאה יהיה אסור ונראה דהרשב"א במסכת קידושין כתב בדף נ"ח דמדאורייתא תקרובת ע"ז אינו אסור רק באכילה אבל בהנאה לא אסור כ"א מדרבנן מדכתיב ויאכלו זבחי מתים וא"כ י"ל דגם ר"י סובר כן והרי הכא איכא ספק אם סופו מוכיח על תחילתו ולכך באכילה הוי ס' ד"ת אבל בהנאה הוא רק ס' דרבנן ולקולא ולשיטת הרשב"א הנ"ל קשה מאי פריך הש"ס לעיל דף י"ג וניחוש שמא מין הוא הלא הוא רק ס' דרבנן ונ"ל דהנה החכם יצחק הקשה על הרשב"א מאי פריך הש"ס במסכת פסחים דף כ"ב ואימא כמים הנשפכין לפני ע"ז והלא לשיטת הרשב"א אינו רק מדרבנן וי"ל דהנה עיקר טעמא של הרשב"א מדכתיב ויאכלו לאכילה איתקוש ולא לדבר אחר וא"כ לריב"ב דסובר דמטמא באהל ע"כ סובר דלכל דבר איתקש וממילא גם בהנאה אסור מד"ת כמת וא"כ י"ל דהש"ס בפסחים קאי לריב"ב וא"כ מיושב ג"כ קושי' הנ"ל די"ל דקושית הש"ס קאי להך לישנא לעיל דף י"ג דמתני' אתי' כריב"ב וא"כ הוי ספיקא דאורייתא:
דף מ.
אמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז מזה הסוגי' יש לסייע להרמב"ם דפסק בפלוגתא דרב ושמואל במסכת שבת דף ע"ה כשמואל דשוחט חייב משום נטילת נשמה והקשה הל"מ למה לא פסק כרב דחייב אף משום צובע ונראה דהתוס' ד"ה לפני הוכיחו דע"כ לפני ע"ז לאו דוקא דאל"ם מאי פריך מהברייתא דהשוחט בשבת דלמא התם שלא בפני ע"ז ומקשים דהנה תוס' ד"ה השוחט כתבו דלא נחית למנינא דאל"כ ליתנא ארבעה וכו' וא"כ אי נימא דהברייתא מיירי שלא בפני ע"ז וא"כ א"י לאסור א"כ מאי אשמעינן דחייב בשבת דלא הוי מקלקל תיפק לי' דתיקן להתירו באכילה אץ י"ל דכוונת תוס' דלא שייך לומר אלא מאי דהא אי נימא אין אדם אוסר נמי קשה מאי אשמעינן דחייב משום שבת הא אינו יוכל לאסור כלל כיון דאינו שלו וא"ל דהיא גופי קמ"ל דא"א אוס דש"ש ז"א דמוכח ממילא מדחייב משום ש"ת כיון ששחט פורתא אסרה ולא לחייב משום ש"ח אע"כ א"א אוסר דש"ש וא"כ מאי אשמעינן בחייובא דשבת אע"כ דקתני לה אע"ג דליכא חידוש והא דלא קתני ד' כגון שהיה יוה"כ י"ל דהברייתא אתי כריה"ג דסובר לקמן ב"פ ג"ה בשבת ויוה"כ לא מחייב אלא חדא וא"כ מאי הקשה ר"נ על ר"ה די"ל דמיירי שלא בפני ע"ז וא"כ שפיר כתבו תוס' אך קושי' הנ"ל בק"ע וא"ל לטעמך ז"א דבשלמה על ר"נ לא קשה מידי מאי אשמינן שחייב משום שבת דהנה לכאורה קשה על רב דאמר שוחט חייב משום צובע ומשום נ"נ למה לא קתני ד' חטאת וע"כ צ"ל אליבא דרב דלא נחית למנינא וא"כ הכא קאי הקושי' לר"ה דהוא תלמיד דרב ובודאי סבר כוותי ואכ"ק למה לא קתני דחייב נמי משום צובע וע"כ צ"ל דלא נחית למנינא ואכ"ק כמי מאי אשמעינן דחייב משום שבת דהא שלא בפני ע"ז א"י לאסור אע"כ דאיירי בפני ע"ז אבל ר"נ י"ל דסובר כשמואל וסובר נמי כריה"ג לקמן א"כ שפיר י"ל דלח אשמינן שום חידוש רק נחית למנינא וא"כ מוכח מכאן דר"כ ובר כשמואל דאל"כ קשה קושית תוס' מאי מקשה על ר"ה דלמא הברייתא מיירי שלא בפני ע"ז לכך פסק הרמב"ם כשמואל וק"ל:
דף מב.
מכלל דטרפה א"ח והקשה בס' פרדס דוד על הרמב"ם דסובר ספק ד"ת מדאורייתא לקולא א"כ למאי הלכתא כתבה רחמנא דטרפה א"ח דהרשב"א כתב דנ"מ לספק טרפה דאם חי' י"ב חודש מותרת הלא בלא"ה מותר משום דספק ד"ת לקולא ואף שי"ל אם נתערב וודאי טרפה בכשרה ונשחטה אחת דהשני' כשחיי' י"ב חודש מותרת מ"מ קשה להכ"מ דס"ל אפי' באתחזק אסירא ספק מותר מד"ת והנה לפמ"ש המ"ל דהא דס"ד לקולא מ"מ היכא דאיכא ס"ס לחומרא אסור וכמ"ש הרשב"א דס"ס הוא כרוב א"כ ס"ט שנתערב בודאי טרפה ונשחטה אחת דשני' אסורה מטעם ס"ס ספק שמא היא וודאי טרפה ואת"ל שהיא הספק שמא היא ג"כ טרפה מ"מ אם שהתה י"ב חודש מותרת גם י"ל דאיצטרך קרא לטרפה שאינה חי' דנ"מ לשיטת הרמב"ם כגון שנתערב טרפה בכשרה כמו דאי' במסכת זבחים בפ' התערובת ולמשל שנתערב בר"ח ניסן ולהשנה הבאה בערב ר"ח ניסן נשחטה הבהמה אחת ושוב ליום המחרת בר"ח ניסן כשהשני' חיי' עדיין אז נתברר שהיא כשרה והבהמה השחוטה היא ודאי טרפה ואסור הבשר ואי לא קרא דטרפה א"ח הי' שניהן מותרין משום דשניהן הם רק ספק איסור לכך כתב רחמנא דטרפה א"ח וא"כ השחוטה אסורה דכיון דשני' חיי' ממילא השחוטה היא ודאי טרפה וק"ל:
דף מג:
אמר עולא ישב לה קוץ בושט וכו' הראב"ן פסק כעולא דאין חוששין לשמא הבריא והביא ראי' ממחט שנמצא בבית הכוסת דאין חוששין לשמא הבריא והקשה הפלתי מאי ראי' הוא דילמא האי דב"ה שאני דנשחטה הותרה דאף אם ניקבה מ"ב צדדים מ"מ מהני שחיטה לטהרה מידי נבלה אבל בהאי דישב לה קיץ בושט אם חיישינן לשמא הבריא לא מהני שחיטה כלל דניקב הושט הוי נבלה ונראה לתרץ דהנה הרמ"א ביו"ד סימן כ' כתב דכל ס' טרפה דידוע דנעשה מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה דכיון דאינה יוכל לתלות שנעשה לאחר שחיטה א"כ אתילד רעותא בחזקת אסור דבהמה בחיי' בחזקת אסור עומדת ע"ש והנה בית הכוסת דמשני צדדים טרפה מיירי דאיכא קורט דם מפנים דאל"כ אמרינן לאחר שחוטה נתחבה ע"ש וא"כ האי דמחט שנמצא בבה"כ דמצד א' כשרה מיירי אף דאיכא ק"ד מבפנים דאל"כ מאי איירי מצד א' אפילו מ"ב צדדין כמי וא"כ יפה הוכיח הראב"ן דע"כ לא חיישינן כלל לשמא הבריא דאל"כ בה"כ מצד א' כשרה ניחש לשמא הבריא דאי דנשחטה הותרה ז"א כיון דמיירי דאיכא ק"ד מבפנים א"כ אתילד רעותא מחיים ולא שייך לומר בזה נשחטה הותרה כשיטת הרמ"א וכיון דלא שיך נשחטה הותרה אף דליכא חזקת איסר מ"מ כיון דליכא ג"כ חזקת היתר הוי למיזל לחומרא א"ו דליכא חששא כלל שמא הבריא וממילא גם בושט אף דא"ל חזקת איסר לא חיישינן לשמא הבריא וק"ל:
הנה התה"ד הוכיח מדברי ר"ת שהיתר בזאב שנכנס לעדר ודרס ב' או ג' טלאים מטעם ס"ס אף שיוכל לברר ע"י בדיקה מוכח דשרי ס"ס אף שיוכל לברר והקשה בספר כו"פ הלא ר"ת מיירי בבהמה ובבהמה א"א לברורי דושט אין לו בדיקה מבחוץ ונראה די"ל דהתה"ד סובר כתירץ שני של הרא"ש דרוב פעמים הארס ניכר מבחוץ אלא להחמיר קאמר דאין לסמוך על בדיקת חוץ שמא הארס נתחלל לפנים עיי"ש ומסתימת דברי ר"ת משמע דשרי שלא ע"י בדיקה כלל ולכל הפחות הי' לקרוע העור ולבדוק בחוץ ואם לא ימצא בחץ יבדוק בפנים:
דף סט.
מהו לגמוע חלבו והריף השמיט הך אבעי' ונראה לתרץ דעת הריף דתוס' לע"ל דף ס"ד הקשו דלמה דלמה יהי' ביצת טרפה אסורה ולמה לא נימא כיון דחידוש הוא דאמה"ח הוא ואפ"ה שרי ל"ש כשרה ול"ש טרפה כדאיתא בבכורת דף ו' ותירצו דילפינן מביצת היענה דאסרה רחמנא והא דחלב טרפה אסורה ג"כ קשה דלמה לא נימא דחידש הוא דאמ"ה הוא ואפ"ה שרי רחמנא ל"ש טריפה ול"ש כשרה וצ"ל דילפינן ג"כ מבהמה טמאה דכתיב גמל גמל ודרשו בבכורת דף ו' לאסור חלב של גמל אמנם קשה על ר' ירמיהו דבעי בחלב של אבר היוצא אי אסור למה לא נימא כיון דחלב חידש הוא ל"ש באיסור שיש לו תקנה ל"ש באיסר שאין לו תקנה ואי דילפינן מחלב בהמה טמאה הלא איכא למיפרך דמה לטומאה שלוקין אבל על אבר היוצא ליכא מלקות דהוא לאו שבכללות והיינו לשיטת תוס' יומא דף ל"ו ד"ה לאו דנבלה ועיין ריטב"א מכות לכן הי' נראה להריף דר"י דבעי מאי לגמוע ס"ל כאביי דאמר דיש תמורה דולקין על לאו שבכללות אבל הריף פסק כרבא דאין לוקין על לאו שבכללות א"כ גבי איסר יוצא אין לכו שום ילפותא לאסור חלבו:
דף פט:
תוס' ד"ה איסר וא"ת ולימא קסבר יש בגידן בנ"ט רק קסבר אין אחע"א ונראה דהסוגי' ואף כאן א"א לאסור האי דנבלה בשחוטה דהוא מבש"מ ולכך אמר כיון שנתן טעם וכו' ואז שפיר אוסר האי דשחוטה שקבלה טעם מנבלה והוי שפיר מב"מ דבתר הנאסר אזלינן והנה לדברי הרי"ף בפג"ה שכתב הא דאמר רב בפסחים דף ע"ו בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה אסור דריחא מילתא הוא שייכא באידך דרב דסובר מב"מ במשהו ע"ש ש"מ דס"ל לרב דנבלה בשחוטה הוא מב"מ אמכם אף להנך דחולקין על הרי"ף ג"כ אמרתי לתרץ די"ל דהרשב"ם ור"ת סברי כדעת תוס' חולין דף צ"ט ד"ה שאני ציר דגבי איסר דרבנן מודה ר"י דמב"מ בטל והשתא ע"כ מוכח דרב סובר דנבלה בשחוטה הוי מב"מ דאם הוא מבש"מ איך יוכל לומר דאותה חתיכה שקבלה טעם מנבלה תאסור את האחרות דהרי היא גופי' אסורה רק מדרבנן שהרי לא קבלה רק טעם ומסתמא יש בחתיכה רוב נגד הטעם (מדקאמר כיון שנתן טעם הל"ל שאין בחתיכה רוב נגד הטעם) ומד"ת חד בתרי בטל והרי באיסר דרבנן מודה ר"י דמב"מ בטל וא"ל דאותה חתיכה אסור מד"ת דטעם כעיקר דאורייתא ז"א דהמרדכי כתב הביאו הש"ך בנ"ה בקונטרס אחרון דנבלה ובשר שחוטה טעמם שוה וא"כ לא שייך לומר טכ"ע שהרי לא נרגיש הטעם וכן העלה הש"ך בסי' צ"ח דלענין טכ"ע אזלינן בתר טעמא ואף להרמ"א דפסק דאזלינן בתר שמא היינו משום דפסק כרבא דבתר שמא אזלינן והרי כאן הקשה ר"ס לאביי ואביי סובר בע"ז דבתר טעמא אזלינן וע"כ צ"ל דרב סובר דגם לענין זה הוי נבלה בשחוטה מב"מ א"כ שפיר נאסרה אותה חתיכה מד"ת אף דלא קבלה רק טעם מ"מ לא שייך לומר מד"ת חד בתרי בטל דהרי רחמנא גלי מלקח מדם הפר ודם השעיר דמב"מ לא אמרינן חד בתרי בטל:
גם י"ל דע"כ לא ס"ל לרב דנבלה בשחוטה הוי מבש"מ דהא הטעם הוי משום דבתר מבטל אזלינן וא"א לשחוטה שתעשה נבלה והרי רב כללא כייל כל איסורין מב"מ לא בטיל ואם תאמר שרב סובר בתר מבטל אזלינן א"כ לא שייך מב"מ כ"א ביין כסך או חמץ בפסח אבל בשאר איסורין א"א למבטל להיות כבטל (וצ"ל דגם בבשר בחלב דסובר רב חתיכה עצמו בעשה נבלה וק"ל ועיין לעיל בספר זה חדושי ב"ק דף ד' ובע"ז דף ל"ט:
שייך לזה הענין בי"ד סימן ק"א הביא רמ"א בשם או"ה דחתיכה הראוי' להתכבד אינה אוסרת רק במינה וכתבו מנ"ל הא ונראה להביא ראי' דמסכת זבחים דף ע"ט איתא חרסן של זב וזבה וכו' מאן שמעית לי' דסובר מב"מ ל"ב ר"י ורמינהו פשתן שטוואתו נדה מסיטו טהור וכו' וקשה לי מנ"ל דהאי דחרסין של זו"ז אתי' כר"י הא שמעינן לרבי ולחכמים ג"כ לקמן דף קיח דסברי מב"מ ל"ב לכן היה כראה להא"ו דסוגי' דזבחים פליגי אסוגי' דחולין והא דאיתא במסכת חולין בסוגי' דט"ח כיון שנ"ט אוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינו מיירי בבשר עוף דאסור מדרבנן ובאיסר דרבנן מודה ר"י דמב"מ בטל ואעפ"כ אוסרת כל החתיכות דמיירי שהוא חתיכה הראוי' להתכבד ולכן כולן אוסרת והא דנקט מפני שהן מינה היינו משום דחתיכה הראוי' להתכבד אינה אוסרת רק במינה וכדעת או"ה וחכמים דפליגי משום דסברי אפשר לסוחטו מותר וחתיכה עצמה חזרה להיות מותרות ואין כאן איסור רק הטיפה והטיפה אינה ראוי' להתכבד ובזה מיושב קושית תוס' ד"ה דאמר רבא וא"ת ואמאי לא פריך ור"י גופי' וגם הוי למימר הלכה כר"י ולהנ"ל ניחא דעל הברייתא ועל ר"י גופא ה"א דטעמי' דר"י משום דחתיכה ראוי' להתכבד אבל על רב קשה למה לא אמר הלכה כר"י וע"כ דרב בא להורת דאפי' כשאינה ראוי' להתכבד ומטעם מב"מ ולכך שפיר מקשה הש"ס ונימא סלק את מינו וכו':
דף קא.
תוס' ד"ה איסר וכו' ולמה לא מוקי כרב יוסי וכו' ונ"ל דהנה המ"ל פ"ה מיסודי התורה כתב דלא חשיב איסר הנאה מוסיף רק היכא דלוקה על הנאה כמו הקדש עיי"ש וא"כ י"ל דטעם של רש"י דא"ה הוא מוסיף דאיהו סובר כהרמב"ן דעל כל הנאה לוקין והנה מבואר בהמפורשים דמאן דיליף דף כ"ב מדכתיב אותו אתה משליך לכלב ולא שאר איסורין א"כ אינו רק לאו הבא מכלל עשה וליכא מלקות אבל מאן דיליף משמעות דלא יאכל י"ל דהוא בכלל הלאו ולוקין ושם אמר הש"ס למ"ד חולין שנשחטה בעזרה דאורייתא ליכא למילף מאותו שאר אסורין דאיצטרך על חשב"ע ובמסכת קידושין דף נ"ח חשיב במתני' המקדש בערלה וכו' ובחשב"ע אינה מקודשת והקשו תוס' אמאי לא חשיב חמץ בפ' ותירצו דאתי' כריה"ג דס"ל חמץ מותר בהנאה הרי דהך מתני' אתי' כריה"ג וחשיב חשב"ע ש"מ דסובר ריה"ג דחשב"ע דאורייתא דדוחק לומר דנסיב אליבא דתנאי וכיון דס"ל חשב"ע תורה א"כ א"א למילף שור הנסקל דאסור בהנאה מאותו רק ממשמעותי' דלא יאכל ואז לוקה על הנאה וחשיב שפיר איסר מוסיף ולכך חייב ב' האוכל ג"ה של שור הנסקל אבל לא ניחא לאוקמי כר"י אף דר"י אית לי מוסיף מ"מ אולי ס"ל דשור הנסקל אסור בהנאה מקרא דאותו ואז לא חשיב מוסיף כיון דאין לוקין: עוד הקשה על רש"י מסוגי' דלקמן דף קי"ג דמקשה הש"ס דכהן טמא וכו' דלמא שאני בב"ח דאסור בהנאה והוי מוסיף ונ"ל דבזבחים דף ע' מקשים תוס' למאן דס"ל מוסיף א"כ ל"ל קרא דנבלה חל על חלב הא הוא מוסיף וא"ל דמשם יליף הא שאני חלב דהותר מכללו והנה י"ל דבאמת מאן דא"ל מוסיף יליף משם ואי דמה לחלב דהותר מכללו י"ל דסובר כריה"ג בפסחים דלא חייש להא פירכא דהותר מכללו דהא בבהמה לא אישתרי ושוב מצאתי זה בתשובת מכחם עזרי' ור"ש דחייש להא פירכא הא איהו לא ס"ל כלל מוסיף והנה שמואל ע"כ ג"כ לא ס"ל האי פירכא דהות' מכללו דא"ב מנ"ל לרבות מגדי חלב ומתה דילמא לא בא רק על חלב דהותר מכללו וכיון דלא חייש לזה ל"ל דטעמי' דבב"ח איסר מוסיף דא"כ ל"ל גדי נילף מהא דאמרה תורה יבוא איסר נבלה ויחול על איסר חלב והא דמביא הש"ס הא דשמואל דכהן טמא שאכל תרומה טמאה דפטור ולא מקשה בפשטות דהייתי אומר דמגדי לא אשמעינן רק מוסיף וקרא דמרבינן דנבלה חל על איסר חלב איצטרך אפי' בעלת מום שנתנבלה דחל נבלה על חלב דאז אין מוסיף שהרי לגבוה כבר נאסרה משנעשית בעל מום ואין כאן רק כולל הואיל וחל על בשר חל ג"כ על חלב ואי לא כתב גדי הוי מוקמינן הא דרבי קרא דנבלה חל על חלב בבעלת מום דאינו רק כולל ולכך מיבא הש"ס הא דאר"א אמר שמואל דכהן טמא דשמעינן דל"ל כולל וע"כ ס"ל דגם בב"ח לא ומקרי מוסיף דאולי סובר כר"ש דמתיר בב"ח בהנאה:
דף קא:
רש"י ד"ה ור"י ואע"ג דר"ש ג"כ ל"ל כולל וכו' ונראה דהמגי' לבטל מ"ל נסתפק להאומרים דלוקין על הנאה אי אכל איסר הנאה אי לוקה ב' אחת משים אכילה ואחת משום הנאה והקשה השער המלך א"כ באוכל ג"ה של עולה ושל שור הנסקל הוי למיתני דלוקה ג' ונראה דהני חכמים ס"ל כר"י בפסחי' דף כ"א דמפיק כל אסירי הנאה מאותו ולדידי' בודאי אינו לוקה על הכאה כמ"ש מ"ו בצל"ח דלא הוי רק איסר עשה והאומרים דלוקין על הנאה ס"ל כר"א דיליף מלא יאכל וא"כ א"א לאוקמי כר"ש דהא ר"ש א"ל לעיל דף פ"ה חילין שב"ע דאורייתא ובסוגי' דפסחים משמע דלמ"ד חשב"ע דאורייתא ילפינן מאותו חשב"ע וא"ה ילפינן מדכתיב לא יאכל וא"כ הוי למתני חייב ג':
תוס' ד"ה ת"ל וכו' דלחומרא גמרינן והקשה הבאר יעקב להריטב"א שכתב דלענין קרבן לא שייך לומר לחומרא גמרינן דמביא חולין לעזרה א"כ יותר יש למילף מתרומה דאם נילף משבת היא הוי מחייבינן בקרבן ומביא חב"ע ול"נ דמשום הא לא איירי דאפשר דקושית הש"ס הוא על הא דאוכל ג"ה של נבלה דאינו חייב רק אחת ומוקמינן כרי"ה ואף דהוא כולל וע"ז מקשה הש"ס למה לא נילף לחומרא מהא דשבת ויה"כ היא דאמרינן כולל ושם ליכא קרבן דנבלה ליכא רק בלאו ובאמת לא מקשה הש"ס על הא דנטמא הגוף ובזה מתורץ מה שדקדק בס' א"א דלמה לא מקשה האי רומי' דריה"ג בזבחים ולהנ"ל ניחא דבזבחים גבי אם כטמא הבשר ואח"כ נטמא הגוף דמיירי לקרבן אז אמרינן שאני שבת ויה"כ דגלי קרא ולא ילפינהו מיני' דלענין קרבן יותר יש סברא למילף מתרומה לקולא לכך מקשה כאן על אוכל ג"ה של נבלה דלא מיירי לקרבן ואין להביא ראי' מסוגי' דשבועות דף ל"ד אדגמר ממעילה נגמור מעדות ולהריטב"א מאי קושי' הלא לענין קרבן טפי יש סברא למילף לקולא אמנם כבר כתבו דאף דבכל דוכתי לחומרא גמרינן מ"מ היכא דדומין יותר ילפינן מה דדומה וא"כ המקשה דלא אסיק הנך נפישן שפיר מקשה דנילף מעדות משום דדמי הוא:
תוס' ד"ה ר"ע הקשה ה' שמואל מווארדין מהא דמסיק בפ' כ"ה דסבר רע"ק אחע"א ונראה לתרץ דלקמן דף קי"ג איתא המבשל חלב בחלב לוקה וח"א אינו לוקה משים דאין אחע"א והקשה רש"י א"כ תלתא גדי למה ותירץ דחד להוציא שלי וחד לרבות שלי' והקשה הריטב"א הא אכתי חד גדי מיותר ותירץ דשמא מחד גדי יליף דא"א חל על איסר דגדי ולא טמאה ולא חלב ומתה ואתו כלהו להתירא ע"ש וקשה לי א"כ לקמן דף קט"ז דמסיק הש"ס קסבר ר"ע אחע"א ולמה לא אמר קסבר אין אחע"א ורק דחד גדי ולא טמאה וממילא נתמעט גם חלב ומתה וכה"ג הקשה המהרש"א דמני' הוא דילפינן דאין אחע"א ונראה דהא דמסיק הש"ס קסבר ר"ע אחע"א קאי למאי דאפכינן וקסבר ר"ע אחע"א והיינו לאביי דסובר דשבת קדים ואפ"ה חל איסר יה"כ על שבת הרי דא"ל לר"ע אחע"א אף דיה"כ הוא כולל מ"מ בב"ח הוא מוסיף לשיטת רש"י דהנאה היא מוסיף וא"כ למאי דלא אפכינן לא יוכל להקשות ר"ע אדר"ע דאדרבה הואיל דס"ל אין אחע"א שפיר מייתרי הני תלתא גדי דמחד גדי נפקא ולא טמאה וממילא יליף מכי' דאין אחע"א וכמ"ש הריטב"א והר"ן דהך סוגי' ס"ל דמאן דל"ל כולל לא ס"ל ג"כ מוסיף:
גם י"ל לפמ"ש רש"י בפ"ד אחין דמוסיף חמיר מב"א וגם ס"ל דהנאה הוא מוסיף וע"כ לא שמעינן לר"ע רק דל"ל בת אחת אבל מוסיף א"ל אבל לשיטת ר"י ביבמות דב"א חמיר ממוסיף וגם למה דמסיק רבא תרווייהו בהדדי קאתין ול"צ להפך נראה דרבא ס"ל להכי אפקי רחמנא בלשון בישל כי היכא דלקה על בישל לקי כמי על אכילה וא"כ לא איצטרך קרא על חלב ומתה ובעיקר קושי' מה שהקשה הריטב"א נראה דהך מ"ד ס"ל דבבת אחת חייב ב' וא"כ איצטרך למעט טמאה שפטור אף בא פן שהוא בב"א ועל דרך שכתבו תוס' בזבחים דמ"ה ע"ב ד"ה אבל העצים כגון שהביא ב' שערות אחר שבישל הטמא בחלב דזה מחשיב ב"א קמ"ל דגדי ולא טמאה והא דפוטר חלב בחלב מיירי לאותן שלא הביא ב' שערות קודם שבישל עוד י"ל דמ"ד אינו לוקה מוקי חד גדי לרבות מתה ושאני מתה דהוא מוסיף דאיהו סובר כאחרים במסכת ע"ז דס"ד דגר שקיבל כל המצות חוץ מאכילת נבלות הוי גר תושב וא"כ מיגו דאיתוסיף לגבי ג"ת איתוסיף לגבי כ"ע אבל חלב דלא נתוסיף שום איסר שפיר לא לקי ואפי' לשיטת רש"י דס"ל דאיסר הנאה הוא איסר מוסיף מ"מ אולי הך מ"ד דס"ל אינו לוקה סובר כר"ש דס"ל בב"ח מותר בהנאה: עוד נראה לישב קושית הר"ש מווארדון דיש לדקדק למה אמר הש"ס ק סבר ר"ע אחע"ע הלא אפי' אי אין אחע"א מ"מ לא איצטרך קרא על חלב ומתה דד למא סובר ר"ע הך הקישא דמייתי הש"ס כל שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב וסובר דמהאי הקישא גם נבילה גופי' אסור לבשל בחלב וא"כ גם מתה אסור ואפי' חלב אסור כיון דאסור משום נבלה ממילא אסור לבשל בחלב והא דאיצטרך גדי לרע"ק למעט טמאה הלא בלא"ה אינו אסור משום נבלה וא"כ מותר לבשל בחלב מ"מ ללוי דאמר במסכת מעילה דף ט"ו דנגלה חל על טמאה וכתבו תוס' שם ד"ה אמר דסובר דאפי' אי אין אחע"א שאני נבלה כיין דגלי רחמנא דחל על חלב חל כמי על טמאה א"כ גם טמאה אסורה משום נבלה לכך צריך למעט ונראה דע"כ לא ס"ל לר"ע האי הקישא דכל שאסורה משום נבלה דא"כ אכתי לא מייתרי כל תלתא גדי דאיצטרך חד על שליל אף דגדי מעליא הוא מ"מ ה"א הואיל דאינו אסור משום נבלה יהי' מותר לבשל בחלב וא"כ מיושב קושי' תוס' דהש"ס לא רצה להקשות קודם דאפכינן דר"ע אדר"ע ה"א דסובר ר"ע כר"מ דבן פקוע לא ניתר בשחיטת אמו ושליל אסור משום נבלה וא"כ אף אי סובר ר"ע אין אחע"א מ"מ מייתרי הני תלתא גדי והש"ס דמסיק דסובר ר"ע אחע"א היינו לבתר דאפכינן א"כ יותר ניחא להש"ס לאוקמי דר"ע כהלכתא דשליל ניתר בשחיטת אמו. ועוד י"ל דלא רצה הש"ס להקשות דר"ע אדר"ע הייתי אומר אף דס"ל בעלמא אין אחע"א מ"מ שאני בב"ח דגלי קרא דאיהו ס"ל כר"א לקמן דף קט"ו ע"ב לא תאכלו כל נבלה אמרה תורה כשתמכרנה לא תבשלנה ותמכרנה ש"מ דבב"ח חל על נבלה וממילא חל על חלב וש"ס לקמן דמסיק קסבר ר"ע אחע"א היינו לבתר דאפכן רצה לאוקמי' אף לאחרים דאמרי במס' ע"ז דף ס"ד איזהו גר תושב זה שקיבל עליו כל המצות חוץ מלאכל נבלות וא"כ שאני בב"ח דחל על נבלה דהוא איסר מוסיף ואכתי מנ"ל חלב בחלב דלגבי חלב ליכא מוסיף דחלב אסור ג"כ לגר תושב ע"כ:
דף קב:
אבל ציפור טהורה בחיי' בכ"ש במתתה בכזית ופרש"י אבל בלאו דנבלה ליכא לחיובי משום ברי' דכשנבראת לא היתה עלי' שם נבלה וכו' וכן הובא בש"ע סי' ק וקשה לי דבמסכת שבועות דף כ"א איתא היכן מצינו בכ"ש שהוא חייב ופריך והרי נמלה ומשני דהוא ברי' והרי מפרש ומשני מפרש נמי כברי' דמי' פרש"י שם דזיל בתר טעמא דבשאר איסורים ם מחייב אברי' בכ"ש משום דחשיבה מפרש נמי חשיב ולדעת רש"י קשה למה במפרש יתחייב כ"ש משום דחשיבא הלא לא נאמר מתחילת ברייתו והיכא דלא נאסר מתחילת ברייתו אף בשאר אסורים לא חשיב ברי' כמו נבלה עוד קשה לי מדברי תוס' מסכת פסחים דף ל"ו ד"ה האוכל אפי' נתנבלה ביה"כ לא חייל עלה איסר יוה"כ משום דאיסר שאינה זבוח הוי בה נמי מעיקרא ואכתי לא פקע מנה וא"כ קשה למה צא יהיה נבלת עוף טהור בריה דהא איסר ש"ז אית בי' מתחילת ברייתו ועדיין לא פקע ועל שיטת רש"י בכאן לא קשה דכאן מיירי לענין מלקות ואיסר ש"ז אינו רק עשה אבל על הש"ע קשה דמיירי לענין ביטל ע"כ נ"ל קושית תוס' דפסחים דתוס' ביבמות דף ל"ג ד"ה איסר כתבו דאף דא"ל לר"ש איסר ב"א מ"מ אם בא על אשת אח והיא אחות אשתו אף דבאו בהדדי מ"מ אים חייב רק משום אשת אח דאיסר אחות אשה קיל דיש היתר לאיסורה לאחר מיתת אשתו א"כ י"ל דלכך לא חל יוה"כ על נבלה אף דבאו בב"א מ"מ קיל יוה"כ הואיל דיש היתר לאיסורו לאחר יוה"כ ובזה יש לישב דעת הר"ם הובא בהרא"ש מסכת יומא בשמעתין דמי שאחזו בולמס דמביא ראי' דמותר לשחוט בי"ט דידחה ל"ת ועשה והרי מוטב שיאכל נבלה דאין רק ל"ת לחוד והקשה מ"ו ב"ה נב"י דהא נבלה איכא ג"כ ל"ת ועשה כמ"ש תוס' כאן ולהנ"ל י"ל דהרם מתרץ קושית תוס' כמ"ש [ולי העני נראה לחלק דגבי יוה"כ לא חשוב היתר לאיסורו דיוה"כ יבוא בע"כ מעצמו לשנה הבאה ולא דמי לאחות אשתו ויש לדון דהא חמץ בפסח לא חשיב דשיל"מ לשיטת הר"ן שפי' כל שעה משום דחוזר לאיסירו בשנה הבאה והחולקין סברו מ"מ לאחר הפסח מיד יהיה מותר וא"כ שפיר מקרי חמץ דשיל"מ דעד שתאכלנו באיסר תאכל בהיתר אבל מ"מ הסברא קיים בעולם שמה שחוזר לאיסור מעצמו לא חשיב קל נגד שאר אסורין נכדו מנחם דייטש]. ועיין באהל דוד יבמות דף ל"ג ע"א ד"ה תוס' ד"ה באיסור:
דף קג.
תוס' ד"ה מר סבר וא"ת כמאן ס"ל עיין במהרש"א שתמה למה לא הקשה על ר"י ונראה דעל ר"י ליכא להקשות דהיתי אומר דס"ל דהך דרשה כל שדמו מותר ואפ"ה אמר משום דלאברים עומדת דנ"מ אם אכל בשר מהחי מן הטרפה משום שדמו אסור לא נוכל לחייבו דהרי ר"י יליף במה"ח מקרא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו ושם לא כזכר דמו ואולי תוס' קאי כאן לשיטת רש"י ולא כשיטת הר"י דסובר דלכ"ע לאו לחתיכות בשר עומדת וא"ל מאי נ"מ הא לר"י אינו חייב רק על אחת הואיל דמחד קרא נפקי מ"מ י"ל דנ"מ באוכל במה"ח מן הטרפה והתרו בו משום בשר מחי לחוד ואי לאו לאברים עומדת וה"ה לחתיכת בשר לא הוי מחייב משום במה"ח דבמה"ח ילפינן מבשר בשדה טרפה ושם לא כתב דמו והא דלא נקיט אוכל במה"ח מהטרפה משום דקבעי לומר דחייב ב' ובאוכל במה"ח מהטרפה ליכא לחייבו ב' כיון דמחד קרא נפקי וא"ל מנ"ל זה דלמא טעמי' דר"י משום שדמו אסור ובאמת לא חייב על בשר מהחי מהטרפה משום במה"ח דא"כ למה לא נקט כלישנא דברייתא דאכל אמ"ה מהטמאים אלא מדנקיט טרפה ש"מ דמלבד דרשה כל שדמו אסור יש לחייב בטרפה משום לאברים עומדת וה"ה לחתיכות בשר אבל לרשב"ל שפיר מקשים דל"ל דקאמר משום לאו לאברים עומדת להורת על במה"ח מהטרפה דפטור ג"כ ז"א דהא לר"ל אבר מה"ח ובשר מד"ח אידי ואידי ילפינן מלא תאכל הנפש עם הבשר וק"ל:
עוד הקשה מהרש"א ל"ל כל שבשרו מותר ת"ל דאיסר טומאה קדים ול"נ דאיצטרך באופן שהוא בת אחת כגון שהביא ב' שערות אחר שנולדה הטמאה ואז לדידי' בא איסר טומאה ואיסר אבר כאחד כמ"ש תוס' מס' זבחים דמ"ה ע"ב גם י"ל דמ"ד לאברים עומדת סובר כר"ש דקלוט במעי פרה מותר וכשנולד אסור כדאיתא בפ' בהמה המקשה וא"כ איצטרך כל שבשרו מותר על תולש אבר מקלוט לאחר שנולד דאי משום אין אחע"א הי' חייב דהרי בהדדי קאתי' קמ"ל קרא דאינו חייב משום אמה"ח לפי שאין בשרו מותר גם י"ל דסובר כשמואל במס' נדה דכ"ד ומשכחת בשסועה שיש לה ב' גבין דבמעי אמה שרי וא"כ איסר אבר וטומאה בהדדי קאתי' וגם למ"ד לאו לאברים עומדת איצטרך קרא כגון שחישב לאכלה אבר אבר:
הנה לעיל דף מ' כתבו תוס' ד"ה חייב לא נחת למנינא דא"כ ליתנא ד' כגון שהוא יוה"כ והקשו האחרונים דילמא אתי' כרי"ה דס"ל כמאי דאפכן דאינו חייב רק אחת אמנם זה טעות דע"כ ס"ל להך ברייתא כולל דא"כ למה חייב משום שבת הלא קודם שבת אסור לשחוט לע"א ואח"כ כשקידש היום תו לא לחייב משום שבת ודומה לזה איתא בדף ל"ד ביבמות גבי זר ששימש בשבת דאיסר שבת לא חייל על זרות וע"כ דס"ל להברייתא כולל ושבת הוי כולל מגו דאיתוסף עליו לאסור שאר שחיטות איתסר כמי בשחיטה לע"א וכיון דס"ל כולל כ"ש בת אחת דשבת ויוה"כ בהדדי קאתין גם י"ל דע"כ לא מתוקים כדיה דתוס' הקשו הא אין מתקבל בפנים דק"י אינו דוחה שבת ותירצו הואיל ואם עלו לא ירדו והך ברייתא איירי בעוף מדלא קתני זבח ושמעינן לרי"ה בזבחים דפ"ג דבפסולי עוף אם עלו ירדו אמנם קשה דא"כ איך רצה לאוקי' כרי"ה דס"ל קדשים קלים ממון בעלים:
ועל קושית רש"י דף ק"א ד"ה ואני שמעתי וקשיא לי ולולי דברי רש"י נראה דסוברים כמ"ש הר"ן בחדושיו על הא דמקשים תוס' דהא ר"ע סובר ב"פ כ"ה דאחע"א ומתרץ הר"ן דס"ל לר"ע דשבת ויוה"כ חד שמא ניתהו דבתרווייהו שבתון כתיב וכחד איסורא דמיא וא"כ שפיר פריך רבא דאף רי"ה דפוטר אין הכרע לומר דלא מיחשב בת אחת רק דכחד איסורא דמיא ובזה מיושב נמי מה שמקשים תוס' ד"ה ואיסר כולל על שיטת ר"י דשתי היא למה לי ולסברת הר"ן ניחא דודאי יוה"כ היא איצטרך דחייב משום יוה"כ דה"א דיוה"כ לא חל על שבת וכיון דכתיב יוה"כ היא דחייב משום יוה"כ הא דאינו חייב משום שבת דשבת ויוה"כ חד שמא נינהו דשניהם שבתון כתיב וכחד איסורא דמי' קמ"ל שבת היא דחייב משום שבת ג"כ ובזה נדחה מה שהוכיח שאגות ארי' דאף להפוסקים דאין מצווה על שביתת בהמה ביו"ט מודים דמוזהר ביה"כ דאל"כ למה לי שבת היא נילף מדכתיב יוה"כ היא דחל על שבת דאינו רק כולל כ"ש שבת דחמיר וכולל ג"כ איסר שביתת בהמה ולסברת הר"ן ניחא דה"א דלא מחייב משום שבת דכחד איסורא דמי' (וגם אי נימא דבקרבן אין עונשין מהדין ניחא ג"כ) גם י"ל דאיצטרך שבת היא דאולי סובר כפלימי דאמר במס' ר"ה בזמנו אין מקדשין וא"כ אי איקלע בכה"ג דאז לא מקדשי בי דינא ובכה"ג שבת ויוה"כ איסר בת אחת הוא ומיושב קושי' תוס':
שייך לסוגי' זו בפסחים דף מ"ז תוס' ד"ה ועייל עצי מוקצה תימה לר"י וכו' והקשה אבן העוזר דבמס' מכות דכ"ב פריך וליחשב ומי שבועה שלא אחרוש בין בחול ובבי"ט ומשני דהאי תנא לית לי' כולל וא"כ בהאי ברייתא נמי קשה ליחשב שבועה שלא אבשל בחול ובי"ט וע"כ דלית לי' להאי תנא כולל וע"כ ליכא לחייב משום ג"ה של נבלה כיון דלית לי' להך ברייתא כולל אבל משום בב"ח מחייב דבב"ח מקרי מוסיף דהוא אסור בהנאה לרש"י ולתוס' הוי איסר חמור ע"ש והנה י"ל דתוס' מקשים לשיטת לוי דס"ל במס' מעילה דט"ו דנבלה חל על איסר טומאה אף דבעלמא אין אחע"א מ"מ שאני נבלה הואיל דגלי רחמנא דחל על חלב חל נמי על איסר אחר וא"כ שפיר מקשים תוס' אף דהך ברייתא לית לי כולל מ"מ שאני נבלה הואיל דחל על חלב חל נמי על ג"ה גם י"ל דתוס' מקשים לרשב"ל דס"ל במס' שבועות דכ"ד דכי אמרינן כולל באיסר הבא מעליו ולא באיסר הבא ע"י עצמו וא"כ נהי דלא מצי למיחשב שבועה שלא אבשל בחול ובי"ט היינו משום דאיסר הבא ע"י עצמו אבל ג"ה של נבלה הוא איסר הבא מאליו אמנם אם קושי' תוס' הוא רק ללוי או לר"ל מאי קושי' דילמא לוי ור"ל סוברים כר' ירמיה במס' יומא דל"ו דמוקי פלוגתא דר"ע ורי"ה אי לאו דנבלה הוא לאו מעלי' ורי"ה סובר דעל נבלה אין לוקין דהוא ניתק לעשה וא"כ דילמא הך ברייתא אתי' כרי"ה ולא מצי למיחשב נבלה כיון דאין לוקין עליו ע"כ כראה בכוונת תוס' דקשה להו דאף אי הך ברייתא לית לי' כולל מ"מ קשה ליחשב נמי שבועה שלא אוכל חצי שיעור בב"ח ולא שייך אין אחע"א דהרי כי אכל כ"ש חייב משום שבועה ואיסר גיד ובב"ח לא מחייב עד דאכל כזית והך ברייתא לא מתוקמי' כר"ש דכ"ש למכות דהא הך ברייתא ס"ל יש בגידן בנ"ט ושמעינן לר"ש דאין בבנ"ט לכן היה כראה לתוס' דלכך לא חשיב שביעה שלא אבשל בחול וביו"ט דהואיל ואיתא בשאלה לא קתני וכן משני שם במכות מעיקרא ואף דמסיק הש"ס עייל עצי הקדש והרי הקדש הוא מידי דאיתא בשאלה גם זה לא קסה דבמסכת ביצה מוקי הש"ס הך ברייתא כב"ש דלא ס"ל מתוך וב"ש ס"ל במסכת נזיר ד"ט דאין שאלה להקדש וק"ל ועיין בחדושי למס' פסחים בד' מ"ז:
דף קיא.
תוס' ד"ה הלכתא וכו' דמב"מ בטל מד"ת ברוב והקשה מהרם לובלין א"כ לא משכחת נותר מד"ת בכלי הנבלע מבשר ולמה צותה התורה שבירה בהלי חרס ובכלי נחושת מריקה ושטיפה ועלה ברעיוני לתרץ דהנה כתבו דאין מבטלין איסר לכתחילה לדעת תוס' הוא מד"ת וכן משמע משמעתין דזרוע בשלה וא"כ י"ל היאך רשאה לבשל שלמים בקדרה של חטאת לכתחילה אמנם ז"א דהט"ז ריש הלכות סוכה כתב דחמץ קודם פסח רשאי לבטל לכתחילה הואיל ועדין לא חל האיסר וא"כ שפיר כתבו תוס' דמב"מ בטל מד"ת ברוב אף שהוא לכתחילה מ"מ האיסור לא בא רק אחר מעת לעת ואף דחטאת אינה נאכלת רק לזכרי כהונה בלבד מ"מ בשעה שבישל שלמים לא מקרי מבטל איסר דהא חזי לכהנים שוב ראיתי דבעל מנחת אהרון כתב כן סברא זו וא"כ יתורץ קושית מהר"ם דקרא איצטרך על הכלי שכבר חל שם נותר אז לא מהני אם יבשל דהא אין מבטלין איסור לכתחילה אמנם סברא הנ"ל אינו נכון ותהמתי על המחבר הנ"ל הא תוס' כתבו ריש ביצה על הא דעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט מרבה עליהם עצים ומבטלין ופריך הא אין מבטלין איסור לכתחילה ועיין שם בתוס' שכתבו לערוב בידים לבטולי אסור דהכי תנן מסכת תרומה סאה של תרומה שנפלה לתוך צ"ט של חולין וחזרה ונפלה סאה של חולין ורבה בשוגג מותר במזיד אסור דאין מא"ל וכ"מ גבי עיגל של תרומה לוסיף עליו וכו' ולסברת המחבר הנ"ל במזיד ג"כ יהיה מותר דבשעה שנותן תרומה אינו מבטל איסור דהא חזי להאכיל לכהן ע"כ נ"ל קושית מהר"ם בד"א דהנה הר"ן כתב סוף מסכת ע"ז ח"ל דעת רש"י כל שעברה לילה אחת ללא בישל אע"פ שלא שהתה מעת לעת אינה דינו כבן יומא אלא פוגמת והא דצוה התורה בכלי חרס אשר תבושל בו ישבר אי בעינן מעל"ע ניחא שהוא נותר ולא יפגום וכיון דחלה שבירה או הגעלה תו לא פקעה אלא א"א דבלילה תלי' מילתא למה הצריכתו התורה מריקה ושטיפה והרי בשעה שנעשה נותר כבר נפגום ושרי ולהנ"ל ניחא דהבלועה בקדירה דאינו ב"י ראוי' לגר רק דאינו משביח ופוגם תערובתו וכיון דעדיין שם נותר עליו ציוה התורה לבערו ולשרפו וכשם שצותה לשרפו ציוה התורה שבירה והגעלה וא"כ מיושב קושית מהר"ם דאף אם יבשל בכלי של נותר יבטל ואינו אוסר המאכל מ"מ צריך מו"ש ולבער הנותר משום גזרת הכתוב. והנה רבים מקשים לדעת הר"ן הנ"ל מאי פריך תלמודא במסכת פסחים דף ל' על רב דאמר ק"ב ישברו לשהינהו לאחר הפסח וליעבד שלא במינו דילמא ס"ל און ביער חמץ אלא שריפה וכיון דחל מצות שריפה לכן הוצרך שבירה לקיים מצות ביער חמץ כמו בנותר ונ"ל דהא הרן כתב זה לרש"י והנה איתא במסכת קידושין המקדש בערלה וכ"ה אינה מקודשת ומקשים הלא יוכל להנות שלא כ"ה ותירצו דאיירי דאינה שוה פרוטה שכ"ה והקשה בעל חלקת מחוקק באה"ע סימן כ"ח ס"ק ל"ט ובב"ש ס"ק נ"ד הא איתא המקדש בתמרי אפי' כור תמרים בדינר חיישינן שמא שוה פרוטה במדי וא"כ אף דאינה ש"פ שכד"ה דלמא במדי הוא ש"פ וצ"ל באמת הא דתני אינה מקודשת היינו ודאי אבל מקודשת בספק ודוגמה לזה כמה שתירץ הש"ס דף נ' בסוגי' דדברים שבלב ע"ש והנה איתא ריש פסחים דף ו' אמר ר"ג אמר רב המקדש אפי' בחטי קורדנייתא משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין ולשון אין חוששין משמע אפי' ספק אין כאן וקשה דהא אפי' מקדש בחמץ גמור בתוך הפסח תקדש מספק דיוכל ליהנות שכ"ה ואפי' אינה ש"פ מ"מ דילמא במדי היא ש"פ אמנם ז"א דבאמת חמץ אסור אפי' שכ"ה דמיד שיהנה עובר בבל יראה והנה הרשב"א מקשה טל האי דמקדש בערלה אינה מקודשת הא ערלה הוא מהנשרפין ונשרפין אפרן מותר ותירץ דאפר אינה שוה פרוטה וא"כ שפיר מקשה הש"ס וליעבד שלא במינו וא"ל דסובר כר"י דחמץ טעון שרפה תקשה על רב דאמר המקדש בחמץ אינה מקודשת הא נשרפין אפרן מותר וא"ל דאיירי ג"כ דאפר אינה ש"פ מ"מ ניחש שמא ש"פ במדי ואמאי קאמר אין חוששין לקידושין דמשמע דאפי' ספק ליכא אע"כ דסובר כחכמים דאמרי מפרר וזורה לרוח ואז מהנקברין דאפרן אסור וכן איתא במג"א סימן תמ"ה ועיין אה"ע סי' כ"ח בב"ש ס"ק נ"ד וקל:
(אמר המעתיק דבר זה לא מכתב יד אא"ז זצ"ל העתקתי וכדומה לי שטעות כפל בהעתקה לפני כי חמץ בפסח אסור בהנאה אבל שלכ"ה לא ידעת שאסור ובריש ה"א דא"ש לפי שיטת הי"א שהביא הרא"ש בע"ז דף ס"ו דכל אסורין דהוי במשהו אפי' שלא כד"ה נמי אסור וא"כ חמץ בפסח דהוי נמי במשהו ה"ה שלא כד"ה ובאמת אין כוונת הרא"ש שם שלכ"ה אלא דנותן טעם לפגם אסור דבאמת מתחיל שם מנטל"פ ומסיים בלשון שלכ"ה וכן בתוס' שם הביא בשם הי"א רק דנטל"פ ולא שלא כדרך הכאה. אמנם בפרי מגדים בפתיחה כוללות לא"ח ה' ב' חוקר אם בחמץ שלכ"ה אסור יען שאם נפסל מאכילת אדם ולא נפסל מאכילת כלב חייב כרת ומלקות והקשה למה לא אמר בגמרא הכל מודים בחמץ שלוקין אפי' שלכד"ה אמנם מה שמסיים שם דמיד שיהנה עובר בבל יראה לא הבנתי פרושו ממני הק' מנחם דייטש):
ולענ"ד נראה דכוונת אאזמ"ו הגאון זצ"ל כפי מה שכתב ההפלא"ה בקדושין דף נ"ו על קושית התוס' מפני מה לא חשיב חמץ בפסח וכתב דלכך לא חשוב משום שאין קנין באסורי הנאה וא"כ לא קנתה כלל החמץ וכתב אבל אין להקשות בכל אסורי הנאה כיון דהקדושין המה באיסור וכו' ז"א דכיון במה שזכתה האשה הקדושין לית בי' אסור וכו' משא"כ בחמץ דגוף הזכי' אית בי' אסורא עכ"ל יעוי"ש והכה זהו לדעתי גם כן כוונת אא"ז זצ"ל דאף דיכולה לבוא לידי הנאה שוה פרוטה שלא כדרך הנאתן מ"מ כיון דאם היא מתכוונת לזכות בהחמץ להנות בו שלא כדרך הנאתן היא עוברת בבל יראה וממילא אין כאן קדושין כלל ממני נכדו מכחם א"ש:
שייך לדף ס"ח ע"ב ואת"ל כיון דהדר הדר והרא"ש סימן א' פסק אבל אי הדר הדר ומה שלא יצא מותר וכתב מעדני מלך דלכך מה שבפנים מיתר הואיל דאבעי קמייתא סלקא באת"ל הכי נקטינן וקשה לי דהלא הרא"ש לא סבר שיטת הגאונים דכל את"ל איפשטא אבעי קמייתא כמ"ש הב"ש סימן קל"ז ובסי' קכ"ב ס"ק ז' לכן נ"ל בדעת הרא"ש דלכך פסק להקל דאי נימא לחומרא צריכן אנו לאוקמינן סתם מתני' זה הכלל דבר שאינו גופו מותר כר"ש דאוסר קלוט בן פרה ולא מפקינן סתם מתני' דלא כהלכתא וכה"ג כתב המגיד משנה פי"א ה' נזקי ממין הלכה א' אבל אי נימא להקל נוכל לומר דזה הכלל אתא לאתוי' היכא דהדר דמה שבפנים מותר:
דעת הר"ן בחולין פ' ג"ה דלא מקרי קביע דאורייתא אלא במקום קביעתו אמנם אף אם פירש לפנינו לא מקרי קבוע רק מדרבנן וכ"כ הש"ך ביו"ד סימן ק"י ס"ק כ' בשם הב"ח והקשה על זה אאזמ"ו הגאון זצ"ל מתוספתא דטהרות הביאה הר"ש במס' טהרות פה סוף משנה ב' תשעה שרצים וצפרדע א' ביניהם ונגע באחד מהם ואינו יודע באיזו מהם נגע ברה"י ספיקו טמא פירש א' מהם לרה"י ספיקי טמא לרה"ר ספיקו טהור ובנמצא הלך אחר הרוב וכתב הר"ש לפרש דפירש היינו פירש לפנינו ובנמצא היינו פירוש שלא לפנינו עכ"ל יעויי"ש והנה אם נאמר דפירוש לפנינו היינו קבוע דרבנן וא"כ איך נוכל לומר דבפירוש לפנינו ברה"ר ספיקו טהור נימא כל דפירש מרובא פרוש דכיון דלא הוי קבוע דאורייתא איך יכלו חכמים להקל על דברי תורה ונלפענ"ד ליישב דהנה טעמו של הרן דסובר דבפירוש לפנינו לא מקרי קבוע דאורייתא הוא כמו שכתב למעלה גבי אם לקח בשר מן המקילין ואח"כ נודע שהיה שריפה ביניהם דשרי דכיון בשעה שלקח לא היה קבוע ודין קבוע פירוש הוא אין לך בו אלא משעת חדושי ואילך עכ"ל. והנה כן נאמר גם כאן דכיון דקבוע חידוש אין לך בו אלא כמו שחדשה תורה גבי וארב לו דהיינו בנולד הספק במקום הקביעות והנה זה אם אמרינן דקבוע חידוש הוא כראה לכאורה דתליא בפלוגתא דר"מ ורבנן אי חיישינן למיעטא או לא דהנה לדידן דלא חיישינן למיעוטא אפילו מדרבנן וע"כ אמרינן מיעוטא כמאן דליתא דמי א"כ זה דאמרינן דאזלינן בתר רובא הוא מצד סברא חצונה וא"כ כשחדשה התורה גבי קבוע דלא ניזל בתר רובא הוא מצד גזירת הכתיב וא"כ אין לך בו אלא חדושו אמנם לר' מאיר דחייש למעוטא ואף דהוי דרבנן וברובא דאיתא קמן אף בדרבנן לא אזיל ר"מ בתר מיעוטא אמנם אין זה מצד סברא החצונה רק מצד גזירת הכתוב אחרי רבים להטות והנה כשגלתה התורה דגבי קבוע דלא ניזל בתר רובא אין זה חדוש וא"כ גם בפירוש לפנינו י"ל דהוי קבוע ולזו אזלינן בתר רובא מדאורייתא וא"כ לפי"ז ניחא דלדידן דלא חיישינן למיעוטא אף מדרבנן א"כ שפיר קאמר הר"ן דקבוע הוי חידוש וא"כ גם בפירוש לפנינו דלא הוי כעין שחדשא התורה לא הוי קבוע דאורייתא אמנם התוספתא י"ל דאתי כר"מ ולדידיה קבוע לא הוי חידוש וא"כ בפירוש לפנינו נ"כ הוי קבוע דאורייתא ולכך בפירוש לפנינו אף לקולא אמרינן דברה"ר ספיקו טהור ממני נכדו מנחם א"ש: