אהל דוד מסכתות שונות· רבי דוד דייטש
עבודה זרה
דף לב:
תוס' ד"ה והיוצא ומפרש ר"ת תקרובת וכו' ותקרובת שאינו כעין פנים פליגי וא"כ סובר ריב"ב דאפי' תקרובת שאינו כעין פנים אסורין באכילה ובהנאה וקשה לי א"כ מאי מקשה הש"ס לקמן דף נ"א ע"א על רב מהא דפרכילי ענבים דאינו כעין פנים ואפ"ה אסור דילמא הך מתני' אתי' כריב"ב דסובר דאף דאינו כעין פנים ילפינן ממת אבל רב סובר כרבנן דהרי גם לקמן דף מ"ח ע"ב מוקי הש"ס סתם מתני' כריב"ב:
דף לו.
תוס' ושמן ה"כ הוי מ"ל איין ועיין בס' תורת חיים ונראה לתרץ קושי' תוס' דלעיל דף כ"ט ע"ב תוס' יעקב שם. ובזה יש לישב מה שהקשה הרב הגדול מוה' אהרן ז"ל אשר היה אב"ד בק"ק סערדעהעל על הפירש המשניות להרמב"ם מס' יבמות ד' ל' שנסתפק אם הא. דאמרינן כל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא וכו' הוא מד"ת או רק איסר דרבנן כמו שניות והקשה מהא דאיתא שם דף קי"א ע"ב אביי אמר יבמה יבא עליה כ"ד רבא אמר בלא"ה כמי לא וכו' כל יבמה ש"א קורא בשעת כפילה יבא עלי' א"כ מוכח דהוא מד"ת דאל"כ עדין יוכל לומר דקטן לאו בר יבום והא דלבתר שעתא שרי מדכתיב יחדיו הוא רק מד"ת אבל מדרבנן באמת אסור אע"כ דהאי דכל יבמה שאין אני קורא וכו' מדאורייתא אסורה ולפי דברי הט"ז הנ"ל דבר הנאמר התיתר בתורה בפירוש אין כח ביד חכמים לאוסרה י"ל דהרי אביי משני יבמה יבוא עלי' כ"ד ואף דכתיב להקים שם זרע צ"ל כמ"ש תוס' ד"ה קרי דגם קטן מקרי בר הקמת זרע וא"כ ממילא לר"מ דאוסר קטן ליבום ע"כ לא דרש יבמה כ"ד וא"כ ממילא לדידי' אסור מד"ת ליבום קטן וא"כ לפי"ז שפיר י"ל דהאי דכל יבמה שאינה ראוי' בשעת כפילה הוא רק מדרבנן ואפ"ה שפיר אמר רבא בלא"ה נמי לא דהיינו דאף אי לא כתיב יבמה י"ע כ"ד עכצ"ל דקטן מקרי בר הקמות זרע דאל"כ רק משום דכתיב יבמה א"כ לר"מ אסור הקטן מדאורייתא ליבום עכ"ק מי איכא מידי דהשתא אסירה ולבתר שעתא שרי דכתיב יחדיו כדמסיק והא אמר ר"י א"ר כל יבמה וכו', וא"ל דמד"ת שרי ומדרבנן אסור דהרי אי נימא דקטן לא מקרי בר הקמת זרע וא"כ אסורה בשעת נפילה ואפ"ה גלי רחמנא דלאחר שיגדול מותרת מדכתיב יחדיו א"כ מצינו היתר בפירש דאפי' אם אינה ראי' בשעת כפילה וא"כ אין כח ביד חכמים לאסור והרי על הא דכל יבמה שאין אני קורא וכו' לא מצינו חולק ומכ"ש דלעיל דף ל' הוא סתם מתני' וסתם מתני' ר"מ וע"כ צ"ל לר"מ דקטן מקרי בר הקמת זרע וא"כ כ"כ י"ל לרבנן רק הא דאמר ר"מ קטן לאו ב"י הוא משום דחייש למעוטי וכתבו תוס' במס' חולין דף י"א דזה הוא רק מדרבנן:
ד"ה יין איתא דסתם יינם משום בנותיהם מיהו לא היו אוסרין בהנאה והקשה הרמבן א"כ אמאי איצטרך ביין לגזור משום בנותיהם ותירץ משום ניסוך היינו רשאים לקוח מנכרי יין דאם איתא דניסך לא הי' מזבן לכך צריך הטעם משום בנותיהם ובזה מתורץ קושית תוס' דאיין לא מצי למיפרך די"ל דניאל גזר איין משום ניסוך ואינו רשאי להפקיד לו יין או לשתות מיינו אמנם כשבא ככרי למכור יינו לישראל שרי דא"א דניסוך לא הוי מזבן ואתי ב"ש וב"ה וגזרו דאפילו ליקח אסור משום בנותיהם אבל משמן שפיר פריך דל"ל דניאל גזר משום נסך א"כ יהי' אסור בהנאה כמ"ש תוס' לעיל ובמתני' קתני דמותר בהנאה:
דף לז.
תוס' ד"ה והיוצא וא"ת דכי דייק הכא בשר הנכנס מותר דלא כר"א וכו' ונ"ל דהכו"פ הקשה ל"ל למילף לעיל דף כ"ט מישתו יין נסיכם דיין שנתנסך לע"ז אסור ת"ל מלא תאכל כל תעבה ונ"ל דודאי לריב"ב דסובר תקרובת ע"ז מטמא באוהל וגם י"נ מטמא כדאיתא לעיל דף ל' איצטרך ישתו יין להורת דמטמא רק אפי' לרבנן דאמרי אינו מטמא הרי כתבו תוס' כאן בשם ר"ת דבתקרובת כעין פכים מודה רבנן דמטמא וא"כ איצטרך ניסך דהוא כעין פכים דמטמא באהל וא"כ מיושב קושית תוס' דאף אי ל"ל הקישא דריב"ב אכתי מוכח דאסור בהנאה מלא תאכל כל תועבה דכל מקום שנאמר לא יאכל איסור הנאה במשמע:
דף לט:
ורב מ"ש חלב מגבינה מקשים לפי מ"ש הש"ך ביו"ד סי' קי"ח ס"ק ט' דאין לחוש רק שיחלוף מעט והוא בטל והכה רב סובר במס' חולין מב"מ לא בטל מד"ת וא"כ לכך אסור בחלב דהוא אסור ד"ת אבל גבינה י"ל דרב סובר כהטעם דמעמידן בעור קיבת נבילה ואינו בטל רק מדרבנן לכך מהני חותם אחד משא"כ חלב דאם יערב חלב טמא מד"ת לא בטל ונ"ל דהנה הרמב"ם מקשה הלא עור קיבת ננבילה הוא רק דבר מועט ואיך יאסור כל חלב שבעדר ותירץ הפלתי סי' פ"ד דעור קיבה הנכבש בחלב בולע מחלב שבקיבה ואח"כ כשמעמידן בחלב חוזר ופולט והוי מב"מ לא בטל ואין אנו צריכן להטעם דבר המעמיד לא בטל רק דחה זה דהרי קי"ל אפשר לסוחטו מותר וא"כ ממילא שפיר פריך על רב דהא רב סובר במס' חולין דף ק"ח אפשר לסוחטו אסור וא"כ גבינה ג"כ איסר תורה הוא, אמנם להמסקכתת תוס' שם דבשאר אסורין בתר אוסר אזלינן רק בב"ח אמרינן כן נסתר זה רק י"ל דתוס' סברי כדעת הפוסקים הביאו מג"א סי' תמ"ב ס"ק ט' דבר המעמיד מד"ת לא בטיל וא"כ בלא"ה אין מקום לקושי' הנ"ל ע"כ:
דף מ.
מחלוקת בצירן אבל בגופן ד"ה אסור והרי"ף השמיט לחילוק בין צירן לגופן ונראה דהנה הת"ח הקשה על פרש"י דכתב דקושית הש"ס מסמני הדג וכו' קאי נמי אשדרה הוי למיפרך על הברייתא ונראה די"ל דגם המקשין אסיק לחלוק בין צירן לגופן ולכך במתני' דחשיב רק סנפיר וקשקשת התם הא איירי להתיר גופן וברייתא איירי להתיר צירן רק על ר"ה שפיר פריך דהא תוס' ד"ה מחלוקת כתבו דהחילוק בין צירן לגופן הוא דצירן בטל מד"ת ברוב ולדעת ר"ה אין חלוק דר"ה סובר לקמן כ"ו אם החזיר גרגותנא לגת אסור וכתבו תוס' שם דר"ה סובר כרב רבי' דמב"מ במשהו וא"כ גם ציר אינו בטל דמד"ת מב"מ לא בטל כדיליף במנחות דף כ"ג מקרא אמנם ז"א דאי רש"י סובר כדעת תוס' בסוגי' דהכא דציר דגים אסור מד"ת ודלא כתוס' מס' חולין דף צ"ט אכ"ק מ"ש רש"י ד"ה מריש דבצירן מודה ר"ה קשה מה חלוק בין צירן לגופן דהא ר"ה סובר מב"מ במשהו ועכצ"ל דרש"י כתירץ תוס' ס"ל בדף נ"ו דר"ה סובר כאביי דבתר טעם אזלינן וגם הש"ך סי' ק"ז ס"א א' העלה דדג טמא עם דג טהור אינו שוה בטעם וא"כ ניחא דעת הריף דהרי פוסק לקמן דף ע"ג כרב ושמואל דמב"מ לא בטל וכרבא דבתר שמא אזלינן א"כ אין חילק בין צירן לגופן אמנם להשך בס' ק"ז ס"ק א' שכתב דדג טמא א"ל שמא באפי נפשי' והוא מבש"מ וגם אין שווין בטעמא וצ"ל דעכ"פ ציר של דג טמא עם טהור הוא מב"מ דאל"כ מאי פריך הש"ס במס' חולין דף צ"ט הא אמר ר"י מב"מ לא בטל קשה להש"ך הא טמא עם דג טהור הוא מבש"מ דג אע"כ יש לחלק:
דף מג.
תוס' ד"ה ול"ל וכתב מהר"ם לובלין הא דלא קאמר תקשה לי' אמתני' דהכא דקתני המוצא כלים משום דסתם כלי יש בו סימן ודבריו אינה מזונים דהרי גם ראה"ק מצא טבעת אם לא שנדחק דטבעת אין בו סימן ועיין בתוס' ב"מ דף כ"א ע"ב ד"ה ת"ש שכתבו מדנקט מפני שהרבים מצוין שם ע"כ מיירי אפי' ביש בו סימן דאי מיירי באין בו סימן אפי' אין הרבים מצוין הרי הוא שלו וא"כ ממילא גם ברייתא דהכא מיירי ביש בו סימן מדנקט ובכ"מ שהרבים מצוין שם ונ"ל קושית תוס' ובצירף מה שיש לדקדק דלמה לא פריך על ר"א בלא ש"מ דבמ"ס ב"מ דף כ"ד מספקא להש"ס אי פליגי רבנן על רשב"א ואת"ל פליגי וכו' וקיי"ל כל את"ל הלכה וא"כ בלא הא דש"מ תלת לא מצי להקשות די"ל דר"א הקפר סובר כרבנן דרשב"א דאפי' אם מצא במקום שרבים מצוין לא מיאש אבל לבתר דקאמר ש"מ תלת שפיר מקשה דאמאי לא אמר עוד ש"מ דאם מצא במקום שרבים מצוין אינו שלו דאינו מאיש דאי מיאש לא היה צריך לבטל וע"ז משני דלא יוכל למנקט עוד ש"מ דבאמת מ"ל דאם מצא במקום שרבים מצוין הרי הוא שלו דמיאש ואפ"ה הוצרך לבטל דמאסורה לא מיאש וא"כ מיושב קושית תוס' די"ל דמתני' אתי' כרבנן דרשב"א וק"ל:
דף מו.
רש"י ד"ה בהמה מדאסר רחמנא לגבוה דאי להדיוט אסיר ל"ל קרא לגבוה ובמס' מנחות דף ה' איתא מן הבקר להוציא את הטרפה ופי' ל"ל קרא ק"ו הוא מה בעל מום מותר להדיוט אסור לגבוה טרפה שאסורה להדיוט כ"ש שאסורה לגבוה וקשה לי לדעת הרמב"ם בריש פ"ב מה' מאלכות אסורות שכתב בהמה טמאה וכו' והוא מן הספרי וכתב הה"מ אף דאין מזהירין מ"ה שאני הכא דמלבד הק"ו איכא לאו הבא מכלל עשה א"כ לדעת הרמב"ם קשה מה מקשה הש"ס דאי מק"ו לא הוי לקי לכך איצטרך מן הבקר להוציא את הטרפה דלהוי לאו הבא מכלל עשה ואז לוקין על הק"ו ונ"ל דהנה הפ"י במס' פסחים מקשה ל"ל לא תאכל חמץ ת"ל מק"ו דנותר דאינו בב"י ואסור באכילה ובהנאה ותירץ דאיכא למיפרך מה לנותר שהוא בשריפה ועוד דאי מק"ו לא הוי לקי לכן גלי קרא להדי' ור"ע במס' פסחים דף ה' ור"י בפ' כ"ש סברי דאין ביער חמץ אלא שריפ' וא"כ לדידהו נסתר תירץ ה"א וצ"ל דאתא למלקות אמנם עדיין קשה להספרי ולהרמב"ם הנ"ל דהיכא דאיכא גם לאו הבא מכלל עשה לקי והרי גבי חמץ א"כ ג"כ לאו הבא מ"ע מדכתיב תשביתו דוקא ועוד כתבו המפורשים מדכתוב שבעת ימים תאכלו מצות מהאי קרא נשמע ג"כ עשה מצות תאכלו ולא חמץ וע"כ צ"ל דר"ע ור"י חולקים על הספרי אבל הרמב"ם פוסק כחכמים א"כ י"ל כתירץ ה"א של הפ"י דמה לנותר שטעון שריפה:
ולפי"ז י"ל דקושית הש"ס במנחות קאי לר"ע ור"י דע"כ חולקין על הספרי ובזה יש לתרץ קושית תוס' לקמן דף ס"ו לר"ש דסובר כ"ש למכות ל"ל משרה ע"ש ולהנ"ל ניחא דהרי סתם ספרי הוא ר"ש והספרי סובר דהיכא דאיכא ג"כ לאו המ"ע לוקין על ק"ו דהנה תוס' כתבו על הא דאמר ר"י טעמא ולא ממשו לאו המ"ע לוקין על ק"ו דהנה תוס' כתבו על הא דאמר ר"י טעמא ולא ממשו אין לוקין דג"ע אינה רק עשה והרשב"א כתבו במס' חולין בשמעתין דזרוע בשלה הטעם לרבנן דגמרי טכ"ע מק"ו דנזיר ואין מזהרין מ"ה ועיין במס' זבחים דק"ו אפי' למ"ד עונשין אין מזהרין וא"כ איצטרך משרת על טכ"ע אף דכבר מוכח מג"ע מ"מ מג"ע אינו לקי דאינה רק עשה לכך איצטרך משרת דילקה וממשרת לחוד אכתי לא נשמע שאר אסורין דלקי מק"ו דאין ממה"ד ולכך כתב בעולי עכו"ם דלהוי ג"כ עשה ושפיר לקי כדעת הה"מ ע"כ:
דף מט.
הא רבנן והא דשרי וכו' וקשה לי לשיטת רב"י לעיל דף ה' אם נטע האגוז וכי גדל האלן וטעון פירת דמודה ר"י לרבנן וכו' וכאן אמרי רבנן וכקושית התוס' ע"כ נראה לפרש"י דשפיר משני הש"ס הא רבנן דאסרי זוז"ג בע"ז ולא בערלה:
דף נא.
אמר ר"א מניין השוחט בהמה למרקוליס שהוא חייב שנאמר לא יזבחו עוד לשערים אם אין ענין כדרכה ת"ע שלא כדרכה והקשה מהר"ם לובלין אע"ג דזביחה כעין פנים הוא וכבר ילפינן מקרא זובח לאלקים יחרם ותירץ דאיצטרך למלקות ומכאן קשה על הלח"מ בפ"ט מ"ה מ"א ד"א שכתב דלכך פסק הרמב"ם הנהנה מבב"ח אינו לוקה משום דילפינן רק באם אינו ענין וכל דגמרינן בא"ע ליכא מלקות וא"כ נשאר עליו קושית מהרם ומה שהביא הלח"מ ראי' מדברי תוס' ב"מ דף ס"א הניח בעל מנחת אהרן בצ"ע דבתוס' שם מבואר להיפך לכך נ"ל לתרץ דעת הרמב"ם דאיתא מס' סנהדרין דף ד' דרך בישל וכתבו תוס' וי"מ דרך בישול לאפוקי חלב דבל"ה אסור באכילה ומותר בהנאה ובהדדי אסור אפי' בהנאה ע"ש כ"כ נימא כאן חלב לחוד שרי בהנאה דמקרא מלא יעשה לכל מלאכה ובב"ח אסור בהנאה ונ"ל די"ל דהני דסברי יש אם למסורת סברי כריה"ג דקרא גבי חלב לטומאה ולטהרה לא איצטרך קרא כי איצטרך להיתר הנאה וא"כ א"ל לא תבשל חלב קשה למאי איצטרך היתר הנאה גבי חלב בלא"ה ידעינן דאי נימא חלב אסור בהנאה א"כ איך משכחת בב"ח וסוגי' דבכורת י"ל דאזלי לחזקי' במסכת פסחים דף כ"ב דלדידי אין למוד מיוחד על אבמ"ה דמותר בהנאה ולכך שפיר פריך אמנם עדין קושי' באק"ע דאי לא כתיב גבי חלב יעשה לכל מלאכה ה"א חלב אסור בהנאה ואפ"ה פירוש גבי בב"ח חלב ואף דחלב בלא"ה אסור מ"מ הא דאתא אשלא כדרך הכאה דגבי חלב כתיב לשון אכילה ואינו אסור כ"א כדרך הכאה משא"כ בב"ח דכתיב לא תבשל אסור אף שלכ"ה כדאיתא במסכת פסחים דף כ"ה ונראה לתרץ דהנה הל"מ כתב בפ"י מהל' מ"א דהרמב"ם סובר כל אסורין שבתורה אסור שלכ"ה וא"כ שפיר מתרץ הש"ס דרך בישל דחלב בלא"ה אסור וא"ל דאתא להורת שיהיה אסור בהנאה א"כ ל"ל גבי חלב יעשה לכל מלאכה וא"ל כהנ"ל דבב"ח אסור אפי' שכ"ה תקשי מהי תיתי ישתנה חלב משאר אסורין הא בכל אסורי הנאה אסור שלכ"ה אמנם עדיין קשה דילמא לכך כתב גבי בב"ח ללקות אף שלא כד"ה ומזה הוכיח הרמב"ם דעל הכאה בלא"ה אין לוקין:
דף נו:
תוס' ד"ה אם החזיר וא"ת הלא מסתמא יש בגת ס' יותר מטיפת יין שבגרגותני וי"ל דסובר כאביי ול"ל סלק את מינו וש"מ רבה עליו ומבטלו וקשה לי אם ר"ה לית ליה סלק תקשה איך יתרץ קושית הש"ס מסכת מנחות דף כ"ב ע"א תנן ר"י אומר מנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים פסולה שזו עבה בלילתו וזו בלילתו רכה וכי בולעת זו מזו הא מין במינו הוא ומשני רבא קסבר ר"י סלק וכו' וא"כ לר"ה תקשה קושית הש"ס אח"כ ומצאתי זה בספר פלפולא חריפתא מהבעל תי"ט שהקשה זה ולפמ"ש תוס' מסכת זבחים דף ע"ט דאביי סובר דר"י לא אמר מב"מ לא בטיל רק בשם ר"ג ולי' לא ס"ל ניחא ובאמת קשה לי מזבחים דף ל"ה ע"א תני' אמר ר"י לדבריכם למה פוקקין העזרה ולאביי דאמר דר"י לנפשי' לא אמר מב"מ לא בטיל א"כ האיך הקשה לחכמים למה פוקקין הלא גם לדידי' קשה מה מועיל פקיקת העזרה שהרי הש"ס הקשה והלא דם התמצית מעורב בו ומשני דר"י לטעמי' דמב"מ לא בטיל ומעתה כיון דר"י לנפשי' ס"ל דבטל אינה מועיל פקיקת העזרה:
דף סד:
תוס' ד"ה תני' נמי הכא אבל מברייתא דנשתתפו מוכח דאין הטעם משום ברירה וקשה לי דאיתא במס' דמאי פ"ו מ"ח שנים שקבלו שדה בשותפות יוכל לומר טול אתה חיטן דיש ברירה ועיין שם בברטנורא אבל לא יאמר טול אתה חיטן ואני שעורין דל"ל דזה חלקו המניע רק הוי כמחליפן ובמשנה י' איתא גר ועכו"ם שירשו וכו' וכתב הר"ע דלא דמי לחבר וע"ה שירשו אביהם ע"ה דאסור לומר טול חיטם ואני שעורים דהתם הוי ירושה דאורייתא והוי כאלו בא לידו א"כ לר"ע קשה על מה מייתי הש"ס תניא כמי הכי להורת דאין הטעם משום ברירה בפשיטות הוי מצי לאוכוחי ממתני' דאי הטעם משום ברירה לא הוי שרינן טול אתה חיטם ואני שעורים וכקושי' ר"ע מברטנורא וביותר קשה אש"ס דקידושין דף י"ז גם דברי תוס' דהכא סותרין למה שכתבו שם וצ"ע (ומצאתי קושי' הנ"ל בס' זרע קדש על מס' דמאי וכעין קושי' זו על תוס' קדושין בס' קהלת יעקב אות ברירה נכדו מנחם דייטש):
דף סז.
עיין בשמעתן ובמס' בכורת דף כ"ג תוס' ד"ה ואידך ותימא דר"י וכו' ותירצו דיש לחלק בין טומאה לאכילה יע"ש ותירוצם תמוה' כיון דאינה רק חדא קרא א"כ מנ"ל דנטל"פ מותר דילמא אף איפגמה מ"מ לא פקע איסורא וקרא אתא לסרוחה מעיקרא וא"ל דלא איצטרך קרא ע"ז הא איצטרך לסרוחה מעיקרו דלא יטמא דע"ז איצטרך קרא כמ"ש תוס' דהא דהוא כמו שרץ ומצאתי שהרגיש בזה בכרתי ופלתי ומ"ו בנב"י מהד"ק חי"ד ונ"ל לתרץ קושית תוס' דהנה תוס' כתבו במסכת חולין ובמסכת פסחים דף ל"ו דאוכל נבלה דמלבד דחייב משום כ לה אסור ג"ם משום איסר שאינו זבוח ואכ"ק איך קאמר ר"מ האי למעוטי סרוחה מעיקרו היינו דנסרחה מחיים דלא חל עלי' שם נבלה מ"מ איסר שא"ז כבר חל עליו והאיך יפקע ומאי אהני אינה ראוי' לגר אינה קרוי' וע"כ מוכח כר"ש דאם נפגם פקע איסורא שהיא מקדמת דכא וביותר קשה לר"ש דאיהו ס"ל האי סברא במסכת יבמות גבי אוכל נבלה ביה"כ וא"כ למה אמר הש"ס סרוחה מעיקרא לא איצטרך קרא דאף אי מוקי דנסרחה קודם דחל איסר נבלה מ"מ היאך יהיה מותרת דהא כיון דחל איסר שוב לא פקע ממנו וע"כ צ"ל דנטל"פ מותר ומפקע לאיסר ונ"ל דהש"ס רצה לאוקמי אף למ"ד דסובר במסכת יומא דף ל"ו דעל לאו דנבלה לוקין ולא הוי נל"ע א"כ מצינו לומר הא דקאמר אינו ראוי' לגר אינו קרוי נבלה היינו דאינו אסור משום נבלה ואיסר דאינו זבוח אינו רק עשה או י"ל דקרא אתא לסרוחה מעיקרו היינו תיכף משעה שנולדה נסרחה דאז ג"כ איסר א"ז לא חל עדין ולא קשה קושי' הנ"ל דשפיר קאמר ר"י טומאה חמורה עד לכלב וקרא דאינו ראוי' לגר אינו קרוי נבלה קאי אנסרחה מעיקרו והיינו נסרחה קודם שמתה דאז אינה מטמאה דנסרחה משעה שנולדה לא איצטרך ואם נסרחה קודם שמתה אז ממילא מוכח דנטל"פ מותר דס"ל כהאי תירוצא דעל נבלה אין לוקין ועוד הרי ר"י ס"ל במסכת פסחים דף כ"ד דאין לוקין רק דרך הנאתן ושלא יטמא באמת ל"צ קרא ואיצטרך רק שיהיה מותר באכילה והא דאמר הש"ס במסכת בכורת האי למעוטי סרוחה מעיקרו היינו לענין איסר וממילא אין להוכיח מהקרא בהשביח ולבסוף פגום דאינה מטמא אף דאיסר נבלה אכתי לא חל מ"מ הא איסר א"ז כבר חל עליו ואיצטרך להורת דפגם יפקע איסורא דא"ז ואם נסרחה משעה שנולדה באמת ל"צ קרא ומתורץ קושי' הנ"ל וק"ל:
דף סח:
ר"ש אומר אין מצטרפין במסכת מעילה דף ח"י מקשה אהא דאמר ר"ש הערלה וכלאי הכרם אין מצטרפין אהא דאמר ר"ש כ"ש למכות ומשני אין צריכן להצטרף וקשה לי על המהרש"ל במסכת שבועות דף כ"ג דר"ש דמחייב אכ"ש ה"ה דמחייב שלא כד"ה ורבנן דבעי כזית אין חייב שלכ"ה משמע דכ"ש חמיר משכ"ה וכן בדין דהא דבעינן כזית משום דכתיב אכילה ואכילה בכזית והיינו טעם דבעי דרך הנאתן א"כ כלאי הכרם דלא בעי דרך הנאה א"כ לא צריך כזית וא"כ קשה על הת"ק דאמר דערלה וכלאי הכרם מצטרפין ל"ל צירף הא כלאי הכרם לא צריך כזית ועיין במהרש"ל שם דאמר לרבנן דצריך כזית כ"ש שלא כדרך הנאה דמותר וצ"ע:
דף עא.
תוס' דיה ר"א ור"י אמר מעות קונת ד"ת ולדידי' דרשינן לעמיתיך בכסף ולנכרי במשיכה וקשה לי דא"כ לר"י בוודאי נכרי קינה במשיכה א"ב מאי מקשה הש"ס בע"ב ת"ש דאמר ר"ח ב"א אמר ר"י בן נח נהרג על פמש"פ וא"א משיכה בנכרי אינה קונה א"כ מאי ראי' מר"י דאיהו וודאי סובר נכרי קונה במשיכה:
דף עד.
ליתני חמץ בפסח הקשה הפלתי לדעת הרמב"ם דחמץ בפסח הוא דשל"מ א"כ י"ל לכך לא חשיב חב"פ דבל"ה לא בטיל ונראה לתרץ דהר"ן במסכת נדרים כתב הטעם דדבר של"מ לא בטיל משום דר"י סובר מב"מ לא בטיל וע"ש וא"כ לשיטת הר"ן באיסור יבש שנתערב בהיתר לא שייך דשל"מ דתוס' במסכת יבמות דף פ"ב כתבו דדוקא לח בלח קאמר ר"י מב"מ לא בטיל דומי' דם הפר ושעיר דהוי לח א"כ ממילא להר"ן גם דשיל"מ לא שייך רק בלח בל"ח וא"כ שפיר מקשה הש"ס ליתני ככרות של בה"ב דהוא יבש ולא שייך דשל"מ אבל משים דבר שבענין שייך אף באינו מינו ובזה מיושב קושי' הט"ז יו"ד סי' ק"ב ס"ק ה' ד"ה אם נתערבה ותמהני למה לא כתב הר"ן וע"ש ונ"ל דהת"ח הוכיח דלא כהר"ן דאיתא ב"מ דף נ"ג וא"א לחזקי' הו"ל דבר שיל"מ וכן טובא מקשה הש"ס שם וניתי דמאי ומאי קושי' דהא הר"ן כ' הביאו הב"י בי"ד סימן ק"ט דיבש ביבש חד בתרי בטל מדתני בברייתא מסכת ב"מ דף הנ"ל משא"כ מעשר דבטל ברובא ובוודאי ברובא ממש קאמר דלא כרש"י ודומי' דתרומה דעולה בק"א ותני אפי' מדרבנן עכ"ל הרי להדיא דהך מעשר דבטל ברובא מיירי ביבש וא"כ מאי מקשה הש"ס הו"ל דבר שיל"מ הא ביבש לא שייך מב"מ כמ"ש התוס' זבחים דף ע"ג ד"ה ר"י ובמ' מנחות דף כ"ג א"כ לא שייך דשיל"מ וע"כ צ"ל כרש"י דהטעם הוא עד שתאכלנו וזה שייך אפילו ביבש והוצרך לומר הטעם הואיל ואינו חשיבת מצד עצמו (ובאמת גם ממס' ביצה דף ד' ע"ב דמקשה שם ולמר בר"א דאמר דבר שיל"מ אפי' מדרבנן לא בטיל הא לגבי יבש ביבש לא שייך דשיל"מ ועיין בחדושי הר"ן מסכת גיטין דף נ"ד שכתב בעצמו סברת תוס' יבמות פ"ב מעני מנחם דייטש): ובסברא הנ"ל דלהר"ן לא שייך דשיל"מ ביבש מתורץ קושית הש"ך בי"ד סימן ק"ב ס"ק ב' שהרי הטור והרשב"א וכו' והלא מוכח מש"ס דביצה ונ"ל דהנה המפורשים נתחבטו למאי דאסיק הש"ס בספק טריפה וכי לא ידעינן דס"ט אסור ונ"ל משום סיפא נקנו דאם נתערבו קאי אספק וקמ"ל דלא כדעת הפוסקים הובא בב"י י"ד סימן ק"י דספק טריפה שנתערב מותר דהוי ס"ס ולפי"ז עכצ"ל דאיירי שהם עדיין בקליפה דאם איירי שהמה טרופת בקערה ה"ק לדוכתי' דאיתא ש"ע י"ד סי' ס"ו סי' ד' החלמון שהוא דק מתערב בטרופת וא"כ לא שיך ס"ס וגם סתמא קאי ארישא אלסמוך בה כרעי המיטה דאיירי בשלימה ולדעת הר"ן לא שייך דשיל"מ כ"א בלח ונסתלק הוכחת הש"ך דאף אי ספק טריפה מקרי דשיל"מ הלא ביבש לא שייך דשיל"מ והכ"מ כתב להדי' ביצה טרופה מקרי יבש ביבש אמנם ז"א דלקושי' הש"ך י"ל דטובא קמ"ל דס"ט מקרי דשיל"מ לכך כראה לתרץ בדרך אחר דבאמת הטור והרשב"א הוכיחו שפיר מהש"ס דביצה רק לשיטת הרמב"ם אינו מוכח דהנה הרמב"ם פסק בכמה דוכתי' הא דס"ת לחומרא הוא רק מדרבנן אבל מן התורה ספק מותר והרשב"א חולק עליו וא"כ להרמב"ם הוכחת הש"ך אינה הוכחה אף אם נתערבה קאי אספיקא מ"מ בטרם דחדית לן רב אשי דדש ל"מ אפי' מדרבנן לא בטיל סברינן דבטל וא"כ אי ס"ט מקרי דשיל"מ מה בכך הא בדרבנן בטל אמנם הרשב"א שפיר הוכיח לשיטתו וא"כ לכך כתב בשם יש מי שאומר דלהרמב"ם י"ל דאפי' ס"ט הוי דבר שיל"מ ונ"מ איכא כמ"ש הצמח צדק גם י"ל קושית הפליתי דאיתא בי"ד סימן ק"ב דדבר שיל"מ אינו רק במינו והש"ך בסימן ק"י סק"א מסיק דדבר חשוב לא בטל אפי' בא"מ ולפי מה דמסיק הש"ך א"כ קושית הש"ס ליתנא חמץ בפסח כוונתו בשא"מ דמטעם דשיל"מ בטל ומשום דבר שבמנין לא בטיל ומשכחת כמ"ש הש"ך סימן ק"ב ס"ק י"ג ובסי' ק"ט ס"ק ח' וק"ל והנה מהר"י טרני הקשה להרמב"ם הנ"ל מהא דאיתא במס' יומא דף ע"ד איצטרך קרא למעוטי ספיקא וקשה הא אי לאו קרא הוה פטור מספק ונראה דאיתא במסכת פסחים דף מ"ד כמאן כר"א דדרש כל והנה המרי מטראני מקשה על הרמב"ם איך יתכן אשם תלוי ותירץ דהרמב"ם ס"ל שבעינן חתיכה אחת מ"ב חתיכות והיכא דאיקבע אסורה מודה הרמב"ם והנה ר"א סובר במסכת כריתות דף י"ח דלא בעינן ח"א משני חתיכות א"כ ע"כ לא ס"ל כהרמב"ם וא"כ שפיר מקשה הש"ס איצטרך קרא וכו' כיון דקושית הש"ס קאי לר"א ולר"א נסתלק דינו של הרמב"ם: