אהל דוד מסכתות שונות· רבי דוד דייטש
חולין · דף יד.
תוס' ד"ה השוחט תימא אי במזיד האיך שחיטה כשרה הא הוא מומר לחלל שבתות וכו' והרמב"ם בפי' משניות תירץ דמיירי ששחט בשוגג ומקשים עליו א"כ מאי הקשה הש"ס ונוקמי במזיד וכר"מ הא ע"כ לא מיירי במזיד ונ"ל דהנה שמעתי מהגאון פ"מ דלשמואל דס"ל במס' שבת דף ע"ה שוחט חייב משום נטילת כשמה אינו חייב רק בגמר שחיטה (והיינו לשיטת הרמב"ם אבל תוס' בכתובת בשמעתין דדם מפקיד פקיד כתבו דאפילו למ"ד משום כ"ש חייב כיון ששחט פורתא כיון שהוציא דם מעט) אבל לרב דאמר משום צובע חייב כיון דשחט פורתא דמיד נצטבע וא"כ הא דהוצרך הרמב"ם לאוקמי ששחט בשוגג הוא לרב אבל לשמואל מתוקם מתני' אפי' במ"ד ואפ"ה שחיטתו כשרה משום דחילל שבת לא בא עד גמר שחיטה אמנם קשה דאפי' למ"ד משום צובע ג"כ א"צ לאוקמי בשוגג דר רב אמר במס' שבת צובע במאי ניחא לי' ומפרשים דהרי מלאכה שא"צ לגופה ועיין תוס' דף מ"א ד"ה מיחם ומשני ישתויס בית השחיטה דמא כי היכא דלחזוהו אינשי וליתא כזבנו מכי' וכתב התיו"ט דאם שחט לביתו ולא למכור בשוק מודה רב דפטור משום צובע ע"ש (הנה סברא זו אשר הביא בשם התי"ט לא ידעתי מקומו אי' ולהיות כי זכיתי לשמוע דבר זה מפיו הקדוש כאשר דרש ברבים בסוגיא זו בשבת תשובה וכמדומני שאמר דבר זה משמא דנפשי' אמנם מצאתי כדבריו הקדושים בביאורי המהרשל לסמ"ג בהל' שבת וז"ל דרב לא איירי אלא בשוחט ורוצה למכור אבל שוחט דמתני' איירי כשהוא שוחט לעצמו ולא למכור יעוי"ש ובספר יעבץ הביא ג"כ סברא זו בשם הגאון מ' ברוך פרענקל זצ"ל רק מה שאמר הגאון דגם אם הניח לשחוט בהמתו ע"י אחרים אינו חייב משים צובע ובזה מתרץ קושיא בגמ' שם והנה המהרש"ל כתב להדיא שם דגם בבהמה של אחרים חייב דשלוחו הוא וניחא לי' במאי דניחא למשלחו: ממני נכדו מנחם א"ש.) וא"כ יש לאוקמי מתני' ששחט במזיד ולהאכיל לביתו וליכא משום צובע ומשום נ"ש לא בא עד גמר שחיטה אמנם הרי הש"ס מוקי מתני' כר' יודא ושמעינן לר"י במ"ס שבת דף ק"ו דמלאכה שאינה צ"ל חייב וא"כ אף ששחט שלא למכור אפ"ה חייב משום צובע וא"כ שפיר מקשה השם ונוקמי במזיד אפי' למ"ד משום צובע והיינו דנוקמי במזיד ור"מ דאולי ר"מ סובר משצ"ל פטור ומתוקם מתני' כגון ששחט לביתו ואין כאן איסר צובע ומשום כ"ש לא מחייב עד גמר שחיטה:
ועוד י"ל דהרמב"ם ס"ל הא דתירצו תוס' דבפ"א לא נעשה תלי' בפלוגתא דר"מ ור"י ב"פ הדר דף ס"ט ועיין שם ברשי וא"כ שמעינן לר"י דאפי' בפעם אחת נעשה מומר והרי הש"ס מוקי מתני כר"י אבל המקשה ונוקמי במזיד וכר"מ שפיר הקשה דהא איהו סובר דבפ"א לא נעשה מומר ובזה יש לישב דעת הרמב"ם דפסק בפי"א מה"ש דשוחט חייב משום נ"ש ותמה הל"מ מדוע לא פסק כרב דמחייב משום צובע ולהנ"ל ניחא דכבר כתבתי בשם פ"מ למ"ד משום צובע חייב מיד בתחילת שחיטה ומתני' דקתני השוחט בשבת כשרה מיירי בשוגג וא"כ מאי מקשה ש"ס ונוקמי במזיד וכר"מ הא א"א לאוקמי במזיד וע"כ סתמא דתלמודא סובר דלא מחייב משום צובע רק משום נ"ש וזה לא מחייב עד גמר שחיטה ורמבם בפירושו רצה לתרץ אף למ"ד משום צובע:
עוד נראה לסייע לרמב"ם דפסק דלא כרב דיש להקשות לרב דמחייב שוחט גם משום צובע מהא דאיתא חולין דף מ' השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאת ולמה לא חייב ד' חטאת דהרי משום שבת חייב ב' א' משום צובע וב' משום כ"ש ודוחק לומר דמיירי בזדון מלאכות ושגגת שבת ז"א הא הברייתא לטפוי חטאת אתא לאשמעינן והיא גופי קשה לא חשיב ד' ובשגגת מלאכות ונראה דהא רב אמר דצובע לא מחייב רק כי היכא דליתוס בית השחיטה וליזבן מני' וגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ואם לא נתקיים מחשבתי לא מחייב וכאן לא שייך דליתא אינשי ולזבן מני' דהא בלא"ה אסור בהנאה משום ע"ז ומשום ש"ח אמנם אכתי קשה דבפסחים דע"ג מקשה שם הא דתנן השוחט חטאת למ"ד מקלקל בחבורה פטור מה תיקן הרי דבעי הש"ס לאוקמי הך ברייתא כמ"ד מקלקל בחבורה פטור והך מ"ד מסיק הש"ס בשבת דף ק"ו סובר מלאכה שאצ"ל חייב וכיון דס"ל משצ"ל חייב אף דלא שייך כי היכא דליתא אינשי ולזבן אעפ"כ חייב משום צובע דהא דאמר רב כי היכא דליתי אינשי ולזבן היינו משום דאל"כ הוי מלאכה שצ"ל והלא הך ברייתא ס"ל דחייב וע"כ דרב מוקי הך ברייתא כמ"ד מלאכה שצ"ל פטור אבל סוגי' דפסחים דף ע"ג דבעי לאוקמינן הך ברייתא כמ"ד מקלקל בחבורה פטור ומלאכה שצ"ל חייב ע"כ לא ס"ל האי דרב דשוחט חייב נמי משום צובע דא"כ הוי להברייתא למיחשב ד' חטאת משום כ"ש ומשום צובע::
ובאופן אחר י"ל הרמב"ם בפ' המשנה דהנה הפלתי הקשה דמאי מקשים תוס' כיון דשחט פורתא חילל שבת דילמא מיירי בחצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש דכולה בהדדי אתיין ונראה דא"כ אכתי קשה לר' אדא בר אהבה דס"ל לקמן דכ"ח ושט ולא קנה וכיון דצריך דוקא לשחוט הוושט בעוף לא שייך חצי ושט פגום דנקיבתו במשהו ואף דאתותב רב אדא ב"א מ"מ הא שם קאמר מאי הוה עלה וכו ומשני שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת והוכיח שם מהאי דבר אווזא ומאמוראי יותר הוה למיפשט ממתני' מהאי דשוחט בשבת דשחיטתו כשרה לכן מוקי הרמב"ם מתני' בשחט בשוגג אבל המקשה ונוקי במזיד וכר"מ שפיר מקשה אליבה דהילכתא דפסקינן דושט ולא קנה וא"כ משכחת בח"ק פגום והוסיף כ"ש כקושית הפלתי וק"ל:
ובאופן נראה דהנה המהריק שורש ק"ס הקשה הא אף דסובר ר"מ חשוד לדבר אחד הוי חשד לכל התורה לאו למימרא דהוי כעכו"ם אלא דשחיטתו אסורה דילמא לא שחטו שפיר א"כ דילמא. מיירי דאחרים רואין אותו ששחט שפיר ומתרץ דאי אחרים רואין אין כאן שים חידש דאע"פ שחטא ישראל ובר זביחה הוא ועוד דא"כ הי' לו לקבוע בבא זו דהשוחט בתר סאי דשחיטת עכו"ם נבילה ולמה קתני בנתים דין דהשוחט בלילה אלא דמיירי אפי' אין אחרים רואין אותו ושפיר הקשה בתוס' מאי פריך הגמר' ולוקמי במזיד וכר"מ ודילמא לא שחט שפיר ולפי"ז י"ל דמקשה הש"ס ולוקמי במזיד כר"מ ובעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה והוי ספק דרבנן ולקולא אף דאיתחזק אסורה מ"מ הרמב"ם לשיטתו סובר דספק דרבנן לקולא אפי' באיתחזק אסורה אמנם תוס' הקשה שפיר דא"ל דמתני' מיירי בעוף דאם כן לקמן דף כ"ח מקשה הש"ס למאן דאמר אין שחיטה לעוף מ"ה מהא דמלק סכין ומשני הוא דאמר כהאי תנא וא"כ המקשה דלא ידע דפלוגתא דתנאי היא למה מקשי על אמוראי יותר הוי למירמי מתניתן אהדדי. עוד י"ל דתוס' הקשה שפיר דהנה ר"מ סובר לקמן דק"ב דאב"ה אינו נוהג רק בבהמה טהורה והיינו לישראל אבל ב"נ מוזהר עליו וליכא מידי דישראל שרי ולנכרי אסור וע"כ דס"ל יש שחיטה לעוף מ"ה וא"כ אכתי לישראל אסור משום אינה זבוח וכמ"ש תוס' חולין דף ל"ג אמנם הפירש המשנה לרמב"ם סובר דמפרכסת מותר לישראל ואסור לעכו"ם דלית לי הך סברא מי איכא מידי וא"כ י"ל דר"מ סובר אין שחיטה לעוף מ"ה ור"מ ג"כ סובר במסכת עירובין דף ל"ה בטמא שנטמא בטומאה קלה וירד לטבול ספק טבל במ' סאה ספק לא טבל ספק טהור אפי' איתחזק אסורה וי"ל דקושית הגמרא כך היא ולוקמי במזיד ור"מ ובעוף וק"ל ובאמת קשה על הפוסקים דסברי דהיכא דאיתחזק אסורה ל"א ספק דרבנן לקולא מסוגי' דפסחים דף פ"ד ע"ב עצמות הפסח הני דחלצינהו לא בעי שריפה ואמאי הלא איתחזק איסורא דמעיקרא בודאי הי' מוח ונוקמי אחזקתו ראשונה וביותר לפמ"ש כהרש"א שם דאתי' כר"י דגם לבתר דהוה נותר איכא נמי איסור שבירה ואמאי לא נוקי אחזקת כשרות והשתא הוא דאיתרע וק"ל: שם מקשי הש"ס בהמה לר"י ביו"ט היכי שחטינן הקשה הרשב"א דילמא באמת לר"י אין שוחטין רק כשהזמינה מבע"י ומתרץ דא"כ הא דאיתא סוף ביצה אין שוחטין מדבריות אבל שוחטין ביתות וע"כ איירי כשהזמין ומדוע אין שוחטין מדברית והך מתני' כר"י אתי' דא"ל מוקצה א"ו דמותר אף כשלא הזמין מבע"י וקש' דלמא הך מתני' דאין שוחטין מדברית אתי' כב"ה דס"ל במסכת ביצה דיש ברירה ומדברית אין שוחטין משום דב"ה ס"ל ריש ביצה מוקצה אסור אבל ביתות שוחטין אף דאית ליה מוקצה מ"מ נשחטה הוברר דב"ה ס"ל יש ברירה אבל מדברית לאו דעתי' עלי' כלל ואפ"ה צריך לאוקמי' מתני' דהשוחט בשבת כר"י ולא כב"ה דהא הש"ס מסיק ריש ביצה דגבי שבת דחמיר לית לי' ב"ה מוקצה אבל מתני' דאין שוחטין מדברית דמיירי בי"ט אית לי' מוקצה ונראה דהא סוגי' דהכא אתי לרב והש"ס קאמר ריש ביצה כולהו כרבה לא אמרי הכנה לית להו והנה רב ס"ל במסכת ביצה דף ד' גבי שבת וי"ט הכנה דרבה וא"כ לא שמעינן דב"ה אית ליה מוקצה והא דאסרי ביצה שנולדה בי"ט הוא משום הכנה ועיי' מהרש"א סוף מס' ביצה ד"ה שם ובזה מיושב קושית תוס' ד"ה בהמה לר"י ולהנ"ל ניחא דאביי י"ל דסובר כר"נ ריש ביצה דטעמי' דב"ה דאסרי ביצה שנולדה בי"ט משום מוקצה ולר"י באמת לא שחטינן בהמה בי"ט רק כשהזמינה מבע"י ומתני' דמדברית אתי' כב"ה וביתות שוחטין מטעם ברירה אבל לרב שפיר מקשה וכהנ"ל:
עוד נראה לתרץ קושי' תוס' דיש להקשות מאי דייק הש"ס דאין ברירה מדתני איו דילמא ר"י לטעמי' אזיל דס"ל בעירובין דף ל"ה ספק עירוב ר"מ ור"י אומרים הרי זה חמר גמל וכתב הרא"ש פרק מי שהוציאהו סי' ח' דר"י סובר תחומין דאורייתא דאל"כ הוי ס' דרבנן לקולא ועיין סוף הדר רש"י ד"ה ב' קנו עירוב ולכך תכא איו משמי' דר"י אין ברירה דבד"ת אין ברירה וכר"א ביצה דל"ח אבל מוקצה דרבנן יש ברירה ולכך שחטינן בהמה לר"י מטעם נשחטה הובררה ואמאי איצטרך ר' יוסף לומר ר"י דכלים הוא (ועיין מנ"א סי' תצ"ה ס"ק י' א"צ שירשום דבדרבנן יש ברירה ולא כמ"ש רש"א ריש ביצה דמוקצה הוא כעין תורה) ונראה דר"י לטעמי אזיל דס"ל בעירובין להדי' דמאן דלית לי' ברירה ל"ש בד"ת ול"ש בדרבנן וגם אולי אביי שהקשה זה הקשה לר' יוסף דאביי הוי תלמידי דר"י כמבואר ברש"י ס"פ בכל מערבין והנה הת"ח כתב ד"ה ואסורה באכילה ליומה כיון דתני במתני' השוחט בשבת שחיטתו כשרה אע"ג דמחייב סקילה כ"ש יום כפורים אלא דאתא להורת דשוחט בשבת לא הוה שחיטתו כשירה רק דומי' דיוה"כ דביומה אסור באכילה וא"כ מתורץ קושי' תוס' דאביי לעצמו ידע דנשחטה הוברר אף דתני איו משמי' דר"י גבי תמוחין דלית ברירה הוא דוקא תחומין דהוא תורה ולכך אין ברירה אבל מוקצה דרבנן שפיר אית ליה ברירה ואביי לא הקשה רק לר' יוסף רבו דלא מחלק בן ד"ת לדרבנן ואיהו ודאי לא פליג על הא דאסורה באכילה ליומא חדא דאין שום אמורא זולת שמואל אינה רשאי לחלוק על רב דהוא רבן של בני הגולה ועוד דהא ממתני' מוכח דאסור באכילה ליומא מדתני יוה"כ כמ"ש הת"ח וע"ז מקשה שפיר אביי דלמה באמת אסור באכילה ליומא ואי דאתי' כר"י ומשום הכנה א"כ בהמה לר"י ביו"ט היכא שחטינן וביותר מיושב לפי הגירסא ריש ביצה דמאן דס"ל הכנה דרבה ס"ל דמוקצה תורה והרי רב אית ליה במסכת ביצה הכנה דרבה וממילא מוקצה ד"ת א"כ בהמה לר"י היכא שחטינן ואי נשחטה הוברה הלא שמעינן לר"י גבי תחומין דלית לי ברירה וממילא גבי מוקצה נמי דאידי ואידי תורה הוא וק"ל: