אור ברסלב

אהל דוד מסכתות שונות· רבי דוד דייטש

בבא מציעא

בבא קמא

דף ג.

תנא ר"ח הקשה הל"מ על הרמב"ם למה תלה דינא דרח"ק בהוראת הגאונים ונראה דהנה הפ"י הקשה לקמן ד"ה דפריך הש"ס על ר"ח מר"א לבתר שמעתי' דהילך אמאי לא הקשה מיד אחרי דתנא דיני' דרח"ק ונראה דלקמן דף ד' ע"ב הקשו תוס' ד"ה ואין נשבעין דהא ר"ע דרש רבוי ומיעוטי ומאן דדרש רו"מ לא ממעט לענין גזל רק שטרות ולא קרקעות וא"כ לענין שבועה נמי נימא הכי ונראה דלענין שבועה יהי' מיעוט מפורש על ש"ק דהש"ך בח"מ סי' ל' ס"ק י' והט"ז סע"ה סד"ה הוחזק כפרן מחולקי' בעדות מיוחדת כגון הודאה אחר הודאה אי איתא ג"כ דינא דר"ח דחייב שבועה על השאר הש"ך ס"ל דבכל גוונא חייב שבועה וט"ז חולק כיון דעדות כה"ג לא מהני גבי קנס דמני' אתי' ק"ו דר"ח דעדות מחייבין אותו ממון דהיינו קנס וגבי קנס לא מהני עדות מיוחדת לא מחייב שבועה וק"ל לדעת הט"ז מה פריך הגמרא לר"ח מדתנא אבוה דילמא מיירי בעדות מיוחדת לכך ממעט הודאת עדים ולכאורה י"ל דע"כ ר"א לא איירי בעדות מיוחדת דהיינו בהודאה אחר הודאה דהא נקט ועדים מעידן שיש בידו חמשים משמע מהלשון שעדיין יש בידו ובעדות דהודאה אחר הודאה לא שייך לומר כן דאיך יודע הראשון שלא פרעו דא"ל דלא זזה ידו מתוך ידו א"כ איך לא ידע מהלואה שכי' או מהודאה שני' אך על קושי' שני' דפריך והא קרא קאמר קשה דילמא הקרא איירי בכה"ג וצ"ל לדעת הט"ז דזה הוא מילתא דפשיטא כיון דליכא ק"ו על עדות כה"ג לא איצטרך קרא למעט אך לפמ"ש הר"ן לישב על רח"ק דלא הוי ש"ק ותירץ דערות העדים אינו שחייב לו עדיין רק שהלוהו והי' יכול לומר פרעתי רק לפי שטען לא לויתי הוי כאלו אמר לא פרעתי ומלקוחות לא גבי' בהודאתו או דמיירי לבתר תקנת חכמים דמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי הרי דלדין תורה יותר ראוי לחייב שבועה בעדי הלואה לחוד מהיכא שמעידן שעדין יש בידו וא"כ אכתי קשה מה פריך הגמרא דילמא רח"ק מיירי בעדים המעידן שיש לו שהלוהו ואין מעידן שעדין יש בידו ולכך פטור משבועה דהוי ש"ק אך הא ליתא דהיכא דהוי ש"ק כבר ילפינן דפטור מכלל ופרט כדאיתא שבועות דף ל"ו ולקמן דף נ"ז אבל לר"ע דדרש רבוי ומעוטי וליכא קרא למעט קרקעות שפיר י"ל כקושיתנו דהא דמיעוט רחמנא הודאת עדים היינו שמעידן שעדיין חייב לו והוי ש"ק ואשמעינן קרא דאפי' על ש"ק ג"כ אין נשבעין אע"ג דגוף הטענה אינו קרקעות וא"כ מיושב קושית תוס' דר"ע יליף דאין נשבעין על קרקעות מק"ו דש"ק אך לפמ"ש הר"ן בסוגי' דפוגמת דרב"ח דהוי ס"ל שבועה דאורייתא ולא חש לקושית רבא דאין נשבעין על כפירות ש"ק משום דס"ל דוקא תביעת קרקע ממש מיעט רחמנא אבל ש"ק לא א"כ אי מעוטא רחמנא הודאות עדים שעדין חייב לו מוכת דגם ש"ק פטור רחמנא א"כ הק"ל דילמא תנא דר"א לא פליג על רח"ק ומיירי שמעידן שעדיין חייב לו וטעמא דפטור משום כש"ק וא"ל דהא כבר שמעינן מכלל ופרט ז"א דאי מהתם הוי ממעטינן דוקא קרקע ממש וגלי רחמנא לפטור הודאות עדים כי היכא דנדע דגם ש"ק ליכא שבועה ונראה דהך טעמא שכתב הר"ן לפרש פלוגתא דרב"ח ורבא אי ש"ק אית להו דין קרקעות או לא תלי' בפלוגתא דהילך לפי מה דפריך הגמר' למ"ד הילך פטור קרקע דמיעט רחמנא משבוע' ל"ל ותירץ דחפר בו בורת והקשה הר"ן וכל הראשונים דא"כ לאו תביעות קרקעות הוא רק תשלומי נזקו ותירץ דטענה הנמשכות מקרקע אף דעתה תובע מעות דין קרקע יש לו וא"כ דכוותי' שעבוד קרקעות אף שתבעו מעות ושעבודא על הקרקע חד דינא א"ל לתרווייהו וא"כ י"ל דרמב"ח סובר הילך חייב ולא איצטרך תירץ הגמרא שחפר בורות ולא איצטרך למימר טענה הנמשכות מקרקע דין קרקע י"ל א"כ י"ל דוקא קרקע ממש מעיט רחמנא ולא ש"ק אבל רבא סובר כר"ש דהילך פטור ואכ"ק קרקע דמעטא רחמנא משבועה ל"ל ועכצ"ל כגון שחפר בו בורות ומוכח דטענה הנמשכת מקרקע דין קרקע יש לו וא"כ דכוותא בהלואה ש"ק דין קרקע י"ל וא"כ שפיר פריך הש"ס על רח"ק מתנא ר"א דא"ל שמעידן שיש בידו והוי ש"ק דס"ל להש"ס דר"א סובר הילך פטור וע"כ צריך לשנוי' שחפר בו בורות וא"כ כבר שמעינן מהכא דאין נשבעין על טענה הנמשכת מקרקע וש"ק וא"כ לא איצטריך קרא למעוטי וע"כ בכל גוונא ממעט הודאות עדים ולפ"ז מיושב קושית הפ"י הנ"ל דלעיל קודם השקלי וטרי' דהילך פטור לא מצי להקשות מדתני ר"א דר"א דממעט הודאות עדים ה"א דממעטינן הודאות עדים היכא שעדיין חייב לו וטעמא משום דהוא ש"ק וא"ל דזה כבר שמעינן מכלל ופרט דהא איצטרך דאפי' ש"ק אין נשבעין אבל השתא דמייתא פלוגתא דהילך וסובר ר"ש דהילך פטור ממילא מוכח דאין לחלק בין קרקע לש"ק דהוא טענה הנמשכת מקרקע פריך הש"ס שפיר וכל זה אי הילך פטור וגם אי טענה חיטן ושעורי' והוד' לו באחת מהן פטור דליתא לתירץ השני דטענה כלים וקרקעות אבל אי הילך חייב או למ"ד ח"וש והודה לו באחת מהן חייב ואיכא למימר תירץ שני בגמרא כגון שטענו כלים וקרקעות וליכא הוכחה בספר שיחייב בטענו דבר הנמשך מהקרקע ושפיר י"ל דלא קשה מברייתא דר"א לר"ח רק דמיירי שמעידן שעדיין ח"ל ואיצטרך קרא לאשמינן דאין נשבעין על ש"ק כמו על קרקע גופה לכך כתב הרמב"ם גבי עדים המעידן שעדיין ח"ל דפסק הגאונים שהוא חייב:

דף ז.

אמר רבא אם היתה טלות מוזהבת והקשה המהרש"א אמאי לא אמר ובשבועה ונראה לתרץ דהנה הש"ך בסי' קל"ט הקשה על הרמב"ם שפסק בשנים אוחזין בטלית דנוטל עד מקום שידו מגעת בלא שבועה א"כ איצטרך ר"א לאשמעינן ובשבועה דהא שמעינן ממתני' דפליגי בשבועה וע"כ אתא לאשמועינן דישבעו אף על מקום תפיסתן ונראה דלעיל מקשה הש"ס לימא מתני' דלא כסומכס דאמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה ומשני דתקנות חכמים שלא יהי' כל אחד הולך ותוקף וכו' וא"כ טובא קמ"ל דלא נימא מתני' דלא כסומכס ואולי ר' אבוה סובר כסומכס וא"כ לא היה צריך לישבע (והרשב"ם פסק כסומכס) קמ"ל ר"א ובשבועה דהיינו אפי' סומכס מודה דצריך שבועה שלא יהיה כל אחד הולך ותוקף וכו' ובזה מיושב קושי' מהרש"א דעל מקים תפיסתן באמת א"צ שבועה כמ"ש הרמב"ם ועל שלא מקום תפיסתן כבר נשמע ממתני' כקושית הש"ך ואי דהוה לאשמו ענן דלא נימא דסומכס פליג על מתני' ז"א דהא שמעינן לרבא לקמן דף ק' דסומכס לא אמר רק בשמא ושמא אבל בברי וברי מודה:

דף יח.

בש"ך סימן מ"א ס"ק י"ט מ"ש בס' ג"ת דהוראת רבותיו היה בתוך זמן דלא משמע בש"ע מידי והביא ראי' מדאיתא בב"מ דלרבנן כשאין בעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה אף בעודה תחת בעלה וכו' ולע"ד אין זה ראי' דמ"ל דגם המקשה ידע מהאי סברא צררי אתפסה כמו שפרש"י שלא יטרחו היורשים כשתתאלמן והא סברא לא שייך רק גבי אשה כמבואר בש"ך סימן פ"ב ס"ק י"ט (ומשים כך חיישינן אפי' בתוך זמן שלא יטרחו כשתתאלמן היצרר לה צררי) רק מתירץ ר"פ דלדבריהם קאמר זה לא ידע המקשה וק"ל גם מה שהביא ראי' דבכולי סוגי' מצא שט"ח סתמא לא יחזיר ולא מפליגנן בין תוך זמנו לא"ז ולע"ד ז"א דמאן קאמר דטעם דמתני' דלא יחזור משום פירעון הוא אביי ואביי סובר ריש ב"ב דאדם פורע תוך זמנו ואנן פסקינן כרב אסי דטעם הוא שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי וכו' רק מה שהביא ראי' דא"כ מאי מקשה הש"ס מהא דכל מעשה ב"ד הרי זה יחזור דילמא ר"י מיירי לאחר זמן ומתני' מיירי בת"ז זה הוא הוכחה כארי מוצק וצריכן להבן באמת מנ"ל המקשה להקשות דילמא גם במציאה יש לחלק בין ת"ז לא"ז ונלע"ד לתרץ דהנה הש"ך כתוב לקמן סימן כ"ה ס"ק ה' וז"ל רוקא במוקדם וריבת כה"ג גזרינן משא"כ בשטר שנפרע מקצתו דהא הבא ליפרע מלקוחת אינה נפרע רק בשבועה שלא נתפרע מהלוה כדאי' סי' קי"ד סעיף ר' וא"כ תרתי לא חיישינן שיגבה מה שנפרע וישבע ג"כ לשקר וכו' ע"ש ולכאורה קשה לי א"כ למה קאמר שמואל דאם מצא שטר הקנאה לא יחזור דחיישינן לקנוניא הלא תרתי לא חיישינן שיגבה מה שכבר פרע לו והבא לגבות ממשעבדי צריך לישבע (ואפי' נאמנות אינו מועיל לגבי לקוחת כדאיתא סי' ע"א) וצ"ל דמיירי שהוא בתוך זמנו ובתוך זמן פסק הרמב"ם והש"ע סימן ע"ח דאפי' מלקוחת א"צ לישבע גם י"ל הואיל דחייב מודה גרע טפי וא"כ ר"י דקאמר דאם מצא שטר אע"פ שכתב הנפק לא יחזיר משום דחייש לפרעון ע"כ מיירי בת"ז והואיל דאיתרע בנפילה דלאחר זמנו קשה הלא ר"י איירי כשאין חייב מודה וכמ"ש תוס' ד"ה אע"פ ובלאחר זמן למה ניחש לפרעון וק"ל:

דף מג.

הקשו על המרדכי שפסק בשואל שלא מדעת אף רע"ק מודה דכלתה שמירה א"כ ר"ש דמוקי לעיל דף מ"א שטילטלה שלא מדעת הוי לי' לאוקמי אפי' כר"ע ונלע"ד לתרץ דודאי ר"ש סובר אף בשואל שלא מדעת דכלתה שמירה רק דמרדכי הוכיח דכולה אמוראי ס"ל בשש"מ דלא כלתה שמירה ונקדים לתרץ מה שהקשה רש"י על הא דמקשה הש"ס והא לא חסרה דילמא חיובא משום שואל של"מ ותירץ רש"י דחיק כמ"ש מהרש"ל ולולא דמסתפינא אמינא לתרץ קושי' רש"י דבמס' ב"ב דף פ"ח ע"א איתא להדי' דר"י סובר דשל"מ אינו רק שואל והאי ברייתא דרועה דהניח מקלו ותרמילו ע"כ אתי' כר"י כמ"ש תוס' ד"ה ובא זאב וטרף ודו"ק וא"כ רב גופה דמוקה שהכישה במקל ומתורת ש"י צריכה חסרון ולא נקט שהנהיגה במקל ומטעם של"מ א"ו דגם רב גופי' מוקי פלוגתא ת"ק ור"י בשל"מ וא"כ לכאורה קשה על ר"י ב"א ור"נ ב"א דמוקי שנטלה ע"מ לגוזלה או לשלוח יד ולמה לא מוקמי' לשאלה ולתשמיש בעלמא ורש"י הרגיש בזה וכתב כיון דלאו גזילה הוא השבה כל דהוא סגי' קשה דהלא הש"ס מסיק במס' ב"ב דפ"ח דסתם מתני' ס"ל דשש"מ גזלן הוא לכן הי' נראה להמרדכי דריב"א ור"נ דתירגמו קמי' דרב ולשיטת רב ע"כ ליכא לאוקמי שטילטלה להביא גוזלת דאי נטלה לשאלה בעלמא א"כ מתוקם מתני' אף כר"ע דבשאלה בעלמא אף ר"ע מודה דלא כלתה לו שמירה א"כ תקשה על רב דלמה צריך לאוקמי' בעודן עלי' תיפק דאף אי שקלינהו מ"מ עדיין עומד ברשות שומר כיון דלא הודיע לבעלים ומסתמא הלכה כר"ע מחבירו וא"ל הואיל ואוקמינן לעיל סתם מתני' כר"י ז"א דאי כוונת מתני' בשאלה בעלמא נוכל לאוקמינן מתני' אף כר"ע לכן אוקמינן למתני' לשיטת רב שנטלה ע"מ לגוזלה או לשליח יד א"כ את מתני' כר"י ולא כר"ע וכיון דסתם מתני' כר"י שפיר הוצרך רב לאוקמי' בעודן עליו וא"כ כיון דריב"א ורנב"א תרווייהו ס"ל דבשל"מ גם ר"ע מודה דלא כלתה שמירה היה ר"ש יחיד לגבייהו בדרך אחר נראה לתרץ ויתישב ג"כ מה שהקשה הש"ך על הסמע ח"מ סי' שנ"ה דלמה לא מוקי כר"ע שאין כאן עדים ולכך לא כלתה שמירה דהנה סוף מס' ב"ק דף קי"ח ע"ב איתא לא בטלה שלא לדעת זכו ותוס' מחק גירסא זה דבסלע שלא לדעת ליכא מ"ד דיצריך דעת והפ"י ומהר"ם א"ש קיימו גירסא זו ובאמת למאי דמוקי בטלה שלא לדעת לא פליג ר"ע רק על טלה ובסלע מודה לר"י ע"ש רק דאכתי קשה דבשלא לדעת בין לרב ושמואל מנין צריך והא אתי' דלא כמאן דלר"י אפי' מנין א"צ ולר"ע צריך דוקא דעת בעלים רק כוונתי לדעת האחרונים שכתבו דכיוצא בזה אשכחן דקאמר לימא כתנאי ומשני ולפי אותו תירץ אתי' האמורא דלא כמאן ול"ק כמ"ש המרי"ק דכוונת המקשה להקשות דה"ל לאמורא לומר הילכתא כפלוני ומשני כיון דאיכא למטעי' בפירש דהנהו תנאי שמא ס"ל דלא כאות' אמורא לפיכך קאמר לה מסברא דנפשי' ואה"נ דהאמורא סובר דבהכי פליגי וכדעת המקשה וא"כ י"ל דגם ר"ש ס"ל כתירץ קמא דר"י ור"ע פליגי בסלע מדעת ור"ע סובר דלדעת צריך דעת כרב ור"י סובר דלא צריך דעת רק יחזיר למקום שגנב וסגי' אם ימנה בה"ב לבסוף כמ"ש להדי' הפ"י ור"ע סובר דלדעת צריך דעת ושלא לדעת צריך מנין דהא רב מוקי מתני' כר"ע ובמתני' איתא להדי' בסיפא לא ידעו בעלים וכו' ומנו הצאן והיא שלימה הרי להדי' דאף בשלא לדעת מ"מ מכין תבעי וא"כ ע"כ לא קאמר המרדכי דבשל"מ סגי' אף בלתי ד"ב היינו משום דפסקינן בשלא לדעת אף מנין ל"צ רק בשומר לא סגי' למקום שגנב משום דכלתה שמירה ובשל"מ לא כלתה לו שמירה משא"כ לשיטת רב דס"ל דשלא מדעת מ"מ מנין בעי וכיון דשל"מ גזלן א"כ מנין בוודאי בעי וא"כ לא יוכל לאוקמינן כר"ע דא"כ אכתי קשה רישא דלמה יפטור אם משהניחה נשברה דהא כר"ע אפי' שלא לדעת מנין בעי וא"ל דמתני' דהמפקיד מיירי שידע הבעלים לאחר שנשברה דא"כ פשיטא דפטור ועוד דא"כ לא איצטרך למתני מתני' דב"ק דלא ידעו בעלים וכו' דכבר שמעינן ממתני' דב"מ משא"כ המרדכי דפסק שלא לדעת ל"צ דעת וגונב טלה היינו בשומר שגנב מרשות שומר וכלתה לו שמירה ודוק ובזה מיושב ג"כ קושית הש"ך שם וק"ל:

דף מה.

תוס' ד"ה אין מטבע וכו' וי"א דחשיב כלי שיוצא בהוצאה ואין נראה דלקמן מוקי באנקא ואניגרא וכתבו המפורשים דכוונתם דתקשה לדידן דפסקינן דפירי לא עבדי חליפן וגם דאין מטבע נ"ח אכ"ק מהאי דכל מטלטלין דאתא לרבות מעות במעות ונראה לקיים שיטות הי"א דאינהו סברי כשיטת ר"ת דשוה בשוה אף ר"נ מודה דפירי עבדי חליפן ואיכא לאוקמי האי דאנקי ואניגרא בשוה ושוה ואין להקשות א"כ למאי הוצרכא לומר הואיל דחשיב כיוצא בהוצאה דילמא רב ולוי ג"כ מיירי בשוה ושוה כראה דהני י"א קשה להו קושית תוס' לקמן ד"ה ש"מ הלא יאמר נשרפו חיטך בעלי' והי' ניחא להו דבחליפן שאינו שוה כל המקח לא שכיח ואי דאכתי קשה דבחליפי ששוה כל המקח למה יועיל (ודלא כמהרם לובלין) רק הי' נראה להו כמ"ש הפ"י ואני מוסיף דתוס' הקשו בפרק המפקיד הלא עכשיו יאמר לשרפו מעותיך ותירצו בס"פ החלון דבמעות אין כ"כ טורח להציל וא"כ בחליפי פרות שוה בשוה כגון המחליף חמור בפרה לא שייך לתקן שלא יאמר שזכה בעל החמור בפרה נשרף חמורך דא"כ עכשיו נמי דאין קינה ג"כ יש לחוש שאחר שזכה ב"ה בפרה נשרף פרה שלך בעלי' דבפרה יש טורח להציל ועיי' בפ"י וא"כ אוקמינה אדין תורה כן היה כראה להי"א וא"כ הוצרכו הי"א לומר דהואיל שיוצא בהוצאה חשיב כלי וליכא לאוקמי בשוה ושוה דא"כ קשה על מ"ד מטבע נ"ח והיינו כיון שזכה בעל הפרה במטבע נקנות הפרה לבעל המטבע א"כ יאמר נשרפו פרתך וכאן לא שייך לומר דאם לא יקנה יאמר נשרפו מטבע בעלי' ז"א דבמעות אין טורח להציל (וא"ל דילמא מ"ד מטבע כ"ח סובר כמ"ד משיכה מפורשת ולא חייש להאי דנשרפו חיטך בעלי' ז"א דא"כ תפשוט דרב הוא דאמר מטבע כ"ח דהלא לוי סובר לקמן דמעות קונת מהא דבדק לוי במתניתא ולמה לא אמר הש"ס תסתיים דרב הוא דאמר מטבע כ"ח ובפרט לקמן אי"ה אכתוב דרב הוא דאמר מטבע נ"ח) אע"כ דבאם שוה ואז הוא מילתא דלא שכיח וכיון דמיירי באינה שוה הוצרכו לסברתם הואיל ויוצא בהוצאה חשיב כלי ובזה מיושב קושית תוס' דר"נ ס"ל פירי לא עבדו חליפן מוקי האי דכל המטלטלין דאתא לרבותא מעות בשוה ושוה וכשיטת ר"ת ואי דקשה כיון דשוה בשוה הוא א"כ מילתא דשכיח הוא ופן יאמר נשרפו מעותך ז"א דבמעות ל"ש נשרפו כמ"ש תוס' דאין טורח להציל והמקשה שהקשה לקמן מהאי דאנקו ואניגרא שפיר הקשה דכיון דס"ד דמעות מעלי' ובמטבע אפי' שוה בשוה לא מהני כמ"ש תוס' אבל למאי דמסיק ומוקי באנקא ואניגרא ונסתלק שם מטבע אף דהוא פירי מ"מ שוב יש לאוקמינן בשוה בשוה וכן הוא דמשני בפרוטטת ג"כ יש לאוקמינן בשוה בשוה:

דף מו.

תוס' ד"ה ש"מ וא"ת והלא יאמר נשרפו וכו' וכתב מהרש"א אבל למ"ד מטבע נ"ח לא קשה מידי דאימא דסובר כמ"ד משיכה מפורשת ע"ש ואכתי קשה למה לא מקשים תוס' זה לעיל על ר"פ דאמר מ"ט דמ"ד אין מטבע נ"ח משום דדעתי' אצור תי' לימא דהיינו טעמא דסובר מעות קונת מד"ת וחייש לשמא יאמר נשרפו חיטך בעלי' ונראה דא"כ תיפשוט דלוי הוא דאמר אין מכ"ח דהא רב סובר לקמן משיכה מפורשת מן התורה ובזה מיושב מה שהקשה בעל קדושת ישראל על המרש"א שכתב דבאידי ואידי מעות לא שייך לאוקמי' ברשותי' א"כ מה הקשה הש"ס מהאי דדינר וטריסיות דילמא לכך ביש לו מותר משום דמד"ת מעות קונת ולחששא דיאמר נשרפו מעותיך לא שייך או כמ"ש מהרש"א דלא שיך שמא תתיקר או משום דאינו טורח להציל ולהנ"ל ניחא דא"כ תיפשוט דרב סובר מנ"ח דאי הוא סובר אין מנ"ח קשה מהאי דדינר וטריסיות דהא רב סובר משיכה מפורשת רק דאין זה מעלה ארוכה דניהו דסובר משיכה מפורשת מ"מ יש לאוקמי' הך ברייתא דדינר וטריסיות כר"ש דס"ל ד"ת מעות קונת ולולי דברי מהרש"א נראה דאף ר"ל חייש לשמא יאמרו נשרפו והא דלא אמר על ברייתא דתן לו בדינר מעות היינו משים דגבי מעות לא שיך לומר נשרפו הואיל ואין טורח להציל ואף דלא שייך נשרפו מעותך מ"מ מעות לא קנה כמ"ש הסמ"ע סי' ר"ג דלא פלוג עבדי רבנן שאני האי דהחליף דמי פרה דהוא מילתא דלא שכיחא כלל ובזה כ"ל מה שהקשה המלחמות על רש"י ורז"ה שכתבו דקושית הש"ס לר"נ דאמר פרי לא עבדי קאי אף למה דמשני כל הנישום והקשו א"כ איך שייך קושי' זו בכאן בסוגי' דמטבע נ"ח וגם מה שהקשו על ר"ת דהוי לאוקמי' בשוה ונראה דלרש"י היה קשה קושית תוס' בחליפן שאינה שב"ש הוי להחכמים להפקיע משום שלא יאמר נשרפו חיטך בעלי' רק זה י"ל או כתירץ תוס' דבאינה שוה בשוה מילתא דלא שכיח או דבלא שוה חש המוכר להציל אולי יסרב הלוקח מליתנם כמ"ש תוס' וא"כ א"א לקיים שיטות ר"ת דבשוה ושוה אפי' פירי עבדי חליפן רק במטבע באופן דאין לחוש שיאמר נשרפו חיטך בעלי' וא"כ י"ל קושית הרמב"ן די"ל דגם המקשין ידע מתירץ דיש דמים כחליפן רק דקשה לי' אידך קושי' ולר"ל דאמר משיכה וכו' וא"כ בלא זה ליכא להקשות ולר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפן הוי מוקי למתני' בשוה ושוה וכשיטת ר"ת ואי דבשוה בשוה יש חששא דנשרפו חיטך י"ל דר"ל לא חייש להאי דנשרפו חיטך וכמ"ש מהרש"א אבל ר"י דמוקי כל הנישום ולא קאמר כל הנעשה ואפ"ה לא הוי קשה למ"ד אין מנ"ח די"ל דמתני' מיירי באינה שוה והוא מילתא דלא שכיח אבל מ"ד אין מטבע נ"ח מיירי בשוה ולכך אין נ"ח כיון דהוא שכיח חייש לשמא יאמר נשרפו חיטך וגם על ר"פ גופי' קשה למה אמר משום דעתי' אצורתי' ולא אמר משום דיאמר נשרפו חיטך וצ"ל דלא כמהרש"א לכך הוצרך ר"י לומר כל הנישום ולא ניחא לומר טעמי' דאין מנ"ח משים דיאמר נשרפו דע"כ מיירי באינה שוה (ואז הוא מילתא דלא שכיח) ושפיר מקשה הש"ס אמנם זה רק דרך פלפול וגם קשה על רס"י שכתב לעיל דא"ל דטעמי' דמ"ד אין מנ"ח משום דפירי לא עבדו חליפן דא"כ אדמפלגי וכו' והלא רש"י ר"פ אע"פ כתב אהא דאמר רב ארכבי אתרי רכשי דס"ל לרב אמנ"ח ובירושלמי במסכת קידושין אמר רב אפי' ציבר בציבר קנה ומפרש מלחמות בפירות הרי דס"ל לרב פירי נ"ח וצ"ל דרש"י ס"ל כר"ת דשוה בשוה אף פירי עבדי חליפן ומוקי האי דירושלמי בשוה וא"כ נסתר הנ"ל דאף לר"י דאמר כל הנישום י"ל סברת מהרש"א דר"ל לא חייש לשמא יאמר נשרפו וא"ל דא"כ הוי למימר ה"ט דרב דאמר אמנ"ח משום שמא יאמר נשרפו דא"כ קשה על מ"ד מנ"ח דהוא לוי ולוי ס"ל לקמן ד"ת מעות קונת וק"ל:

רמב"ם בפ"ה מהל' מכירה ה"ד כתב אם ראובן אמר מכור לי יין בנ"ז שיש לי בידך דמי מכר קני ראובן אף שלא משך וכתב המ"מ וז"ל וא"ת במה יקנה והא הנך מעות ליתנהו בעולם ותירץ כיון דמחמת מכר נינהו הרי הוא כאלו לא נתחייב מעולם מעות וכאילו החליפו פרה בחמור מתחילה דכיון שמשך הא' נקנה השאר כ"מ שהוא אבל במעות הלואה לא שייך למימר הכי (ואולי משום דמנ"ח) והל"מ הקשה א"כ למה צריך הש"ס לומר משום דד"ת מעות קונת ומילתא דלא שכיח ת"ל משום חליפן ולא ידעתי מה קושיה דהאי דהחליף שור בפרה כתבו תוס' דמיירי דומי' דרישא כל הנעשה דמים דמיירי באינה שוה בשוה וא"כ אין לומר משום חליפן דהא פירי לא עבדו חליפן אבל הרמב"ם דמיירי שוה בשוה והמ"מ כתב שם בר"פ דהרמב"ם דבשוה ושוה פירי עבדי חליפן ושפיר כתב דהרי הוא כאלו החליפו מתחילה ומה שהקשה דאמאי פסק הרמב"ם נגד הסוגי' דהאיש מקדש נראה דסמך עצמו על סוגי' דב"מ גבי לקח ממנו חיטן אם יש לו מותר ופרשי' הואיל דקאי במי שפרע והראב"ד כתב דשם מיירי לענין איסר ריבת לחוד אבל הרמב"ם קאי בשיטות רש"י וניחא ג"כ מה שהקשה הפ"י דבשוה ושוה תיפק מטעם דמעות קונת ולהנ"ל ניחא דנ"מ אם מכר מטלטלין בדמי מכר שיש לו אצלו והוא שוה בשוה דמשום דמים לא קנה כמ"ש המגיד משנה דהנך מעות ליתנהו בעולם ומשום חליפן קנה וק"ל:

הבעל המאור כתב דהא דאמר ר"ל כיס מלא טעות ומוקי הש"ס באנקי וכו' הוא לטעמי' אזיל דס"ל פירי עבדי חליפן והקשה הרמב"ן א"כ לעיל מאי אמר הש"ס הניחא אי סבר כר"ש הלא ע"כ כר"ש ס"ל ונראה דבה"מ לטעמי אזיל שכתב דקושית הש"ס בין למה דס"ד ובין להמסקנא כשיטת רש"י וא"כ גם המקשה דלעיל ג"כ אכתי לא ידע מהא דמוקי באנקי ואינגרא רק במטבעות מעלי' ושפיר חשיב כלי וכשיטת י"א דחשיב כלי הואיל ויוצא בהוצאה וקונין הכל אבל למה דעסיק ומוקי שפסלתו מלכות וכו' ס"ל לבה"מ כיון שאינה יוצא בהוצאה מקרי פרי ומה שהקשה הרמב"ן וכי ר"ל הוא תנא שיקשה ונראה דלבה"מ כוונת המקשה כיון דאיתותב לעיל מ"ד מטבע נ"ח א"כ לר"ל גופי' דמפרש כיס מלא מעות וכי יסבור ר"ל מנ"ח ומוקי בשפסלתו מלכות וא"כ אין כאן מטבע וק"ל:

דף מז:

ד"ה מעות קונת והרמב"ם בהל' מעילה פסק דאם קנה חפץ במעות הקדש לא מעל וכתב הל"מ הואיל דחכמים הפקיעו הקנין רק דקשה דהא רבא אמר קרא ומתני' מסייע לר"ל נתנה לבלן וכו' דוקא בלן אבל ספר וכו' ומה ראי' דאף לר"י מ"מ שפיר בספר לא מעל משום דחכמים הפקיעו הקנין. ונראה דלעיל דף מ"ג הקשה תוס' לר"י דאמר משום נשרפו חיטך הלא השתא יאמר נשרפו מעותיך ותירצו בסוף דלר"י דאמר מ"ק לא הפקיעו הקנין ומותר להשתמש המוכר במעות ולר"ל אסור להשתמש המוכר במעות ולעיל ב"פ המפקיד פליגי ר"ה ור"נ דר"ה סובר דהיכא דמותר להשתמש במעות אפי' עדיין לא נשתמש חייב באונסין נסין ולדידי' אם הוא מעות של הקדש אפי' לא נשתמש עדיין מעל ולעיל בפ' המפקיר פריך רבא לר"נ דאמר נאנסה לא משמע דסובר רבא אפי' נאנסו וא"כ כך הם דברי רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל דוקא בלן אבל ספר לא דבשלמא לר"ל שפיר לא מעל גבי ספר כיון דהספר אסור להשתמש במעות אבל לר"י דסובר מד"ת מעות קונת א"כ ניהו דחכמים הפקיעו הקנין מ"מ כיון דלר"י הטעם משום נשרפו חיטך בעלי' הלא קשה אכתי יאמר המוכר נשרפו מעותך בעלי' וצ"ל דהמוכר מותר להשתמש וא"כ ניהו דחכמים הפקיעו הקנין מ"מ כיון דהספר מותר להשתמש במעות ורבא ס"ל אפי' נאנסו ולדידי' אפי' עדיין לא נשתמש במעות מ"מ ראוי' שימעול כמו דאי' לעיל דף מ"ג הוציאו אפי' לא הוצי' נמי ופרש"י משעה שהפקידו אצלו יצא מרשות הקדש וכו' ונעשה כמי שלוה לו ע"ש וא"כ ה"כ כיון דמותר להשתמש אבל הרמב"ם דפסק כר"נ דאמר נאנסו לא וא"כ שפיר אם קכה למעות הקדש לא מעל כיון דחכמים הפקיעו הקנין ואף אי ס"ל להרמב"ם דמוכר מותר להשתמש במעות הקדש מ"מ כ"ז שלא השתמש לא יצא מרשות הקדש ולהרמב"ם לא קשה דיאמרו נשרפו מעותך י"ל דאיהו סובר כמ"ש תוס' סוף חלון דהוא עליהם שומר שכר וק"ל:

הרמב"ם בהלכות זכי' ומתנה פ"א ה' י"ד פסק או משיכה או דמים והקשו עליו דהוא נגד סוגי' הש"ס ונראה דראיתי בשם הריטב"א שהביא בשם רמ"ך שהקשה דמנ"ל להש"ס דר"י ל"ל דר"ל דילמא ס"ל ג"כ דמשיכה מפורשת רק דר"י אמר מ"ט חכמים אמרו דמשיכה לבד קונה משום שלא יאמר נשרפו וכו' וזה יותר מסתבר דלא פליגי בסברות הפוכת דלר"י דוקא מעות ולא משיכה ולר"ש משיכה ולא מעות יותר י"ל דר"י סובר כסף ומשיכה וקרא דלעמיתך למעט נכרי מאונאה ונראה לתרץ דהנה תוס' העלו דגם רבא סובר כר"י דמ"ק והנה ר"פ א"כ מוקי רבא קרא דלא תגזול על עושק ש"ש דעל גזל לא איצטרך דיוכל למילף מריבת ואונאה וכתבו המפורשים מדלא מוקי רבא לא תגזול על גזל נכרי דריבת ואונאה שרי עכו"ם ש"מ דרבא ס"ל גזל עכו"ם מותר וכיון דרבא סובר גזל עכום מותר צריך הש"ס לומר דר"י מוקי לעמיתך למעוטי קרקע דא"ל דס"ל דמשיכה ג"כ קונה אכ"ק על רבא דס"ל ג"כ כר"י ולשיטת רבא ע"כ ליכא למימר דמוקי מיד על משיכה דא"כ קרא לעמיתך מאי עביד דהא א"ל דוקא לעמיתך אבל גבי נכרי בחדא דהא כתבו תוס' בפ' חלון דנכרי דומי' דישראל מה ישראל בתרתי אף נכרי בתרתי וא"ל דמוקי לעמיתך למעט נכרי מאונאה ז"א כיון דסובר רבא גזל ככרי מותר מכ"ש אונאה א"כ ממילא מוכח דגזל נכרי אסור וא"כ קשה על ר"ה דיליף במסכת ב"ק דף קי"ג דגזל נכרי אסור ואכלת כל העמים הלא מוכח מדשרי אונאת ככרי ולך צ"ל דר"י סובר דישראל דוקא בכסף ומוקי קרא לעמיתך דנכרי במשיכה אבל הרמב"ם דפסק דגזל נכרי אסור לפי דעת היש"ש א"כ שפיר י"ל דישראל קונה מד"ת בתרתי רק שחכמים הפקיעו קנין כסף וגבי נכרי לא הפקיעו דמהי תיתי נימא שיפלגו בסברות הפוכת ובזה מיושב דעת רש"י שכתב דנ"מ לקדושי אשה ורבים מקשים דמה הי' חסר לרש"י לומר דבאמת בזה"ז ליכא נ"מ רק דפליגי לענין ד"ת ולהנ"ל ניחא דא"כ קשה דילמא גם ר"ל סובר מעות קונת ואי משום רבא דלא חשיב בהחולץ י"ל לכך לא קחשיב משום דליכא נ"מ בזה"ז לכך כתב רש"י דגם בזה ז איכא נ"מ אך כל זה לדעת היש"ש אבל לדעת הכ"מ דהרמב"ם סובר דגזל עכו"ם מותר הדרה קושי' לדוכתי' ונראה די"ל על סוגי' דבכורת שהקשה השתא גזל עכו"ם מותר כ"ש אונאה הלא רש"י ריש א"נ כתב דגזל קיל מאונאה דאונאה לא ידע כלל דמיאש ונראה דסוגי' דבכורת קאי לרבא דסובר יאוש שלא מדעת הוי יאוש וא"כ גבי אונא' אף דעדיין לא ידע מ"מ כיון דלבסוף מיאוש מהשתא הוי יאוש אבל הרמב"ם לטעמ' דפוסק יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש איצטרך קרא על אונאה דגזל קיל מאונאה כנ"ל וגם בס' משנת דר"ע העלה דשיטת הרמב"ם דמד"ת בישראל קונה או בכסף או במשיכה וא"ל א"כ תקשה האי דנתנה לספר לא מעל דאף אי מוקי בספר ככרי הלא גבי נכרי ג"כ מד"ת קונה בכסף ונראה דהך ברייתא אתי' כמ"ד גזל עכו"ם מותר א"כ ע"כ מוקי קרא לעמיתך למעט ככרי בכסף וק"ל:

בד"א י"ל דלהרמב"ם היה קשה לו על הש"ס דאמר דומי' דלעמיתך בחדא הלא גם בישראל יש ב' קנינם דהיינו משיכה לר"ל וגם חליפן וא"כ גם בנכרי יש ב' קנינם דהיינו משיכה וכסף ואפ"ה הוא דומי' דעמיתך ולשיטת הר"ת ניחא שכתב דנכרי קנה בחליפן מדאיצטרך בכסף מקנתו ולא תבואה וכלים דליכא ש"פ דה"א הואיל ומקרבי הנייתא וא"כ סוגי' דבכורת דקאי לר"ל ובסוגי' דמטבע נ"ח מסיק הש"ס דר"ל כר"ש ס"ל דפירי עבדי חליפן א"כ י"ל דכסף מקנתו דאינה קונה בתורת תבואה וכלים דהוא קנין חליפן וממילא קם דינא של ר"ת אבל הרמב"ם דפסק דפירי לא עבדי חליפן וע"כ האי דכסף מקנתו בא למעט דבר אחר ואין לכו הכרח לומר דגם נכרי קונה בחליפן א"כ י"ל שפיר דנכרי קונה בכסף ובמשיכה ואפ"ה הוא דומי' דעמיתך דגם בישראל יש תרי קנינים דהיינו כסף וחליפן:

דף נח:

עיי' בחדושי' מסכת שבועות דף מ"ב:

דף סא.

תוס' ד"ה לעבור עליו וכו' לוקמי' בגזל גופי' ולעבור עליו בב' לאוין משום דלא לקי אלאו דגזל אבל כי מוקמינן אכובש ש"ש שפיר לקי והקשה החכם צבי דגם אכובש ש"ש ליכא מלקות משום דהוא לאו שאין בו מעשה ונראה דהנה קשה לי על תוס' שכתבו דלא לקי אגזל הלא אם החזיר הגזלה אחר יאוש כתב הש"ע סימן נ"ט דאינו מקיים העשה וכל לאו הניתק לעשה אם לא קיים לוקה כמ"ש המשנה למלך פ' ח"י מהל' פסולי מוקדשין עש' ואף דהוא התראות ספק דבשעה שגזל אינו יוכל להתרות דילמא יחזור קידם יאוש הא לרבא קיימינן והריטב"א במסכת קידושין דף ע"ח כתב אהא דאמר רבא אם קידש ובעל לוקה ב' דכיון דבעל אהני מעשיו דקידושין אע"ג דבשעת קידושין היי התראות ספק קסבר דשמי' התראה וצ"ל דרבא הקשה ל"ל דכתב לאו בגזל וכו' קאי אליבא דר"ל או אליבא דר"י דס"ל ה"ס שמי' התראה וא"כ מתורץ קושית הח"צ דתוס' לקמן ד"ה ר"ל כתבו דר"ל סובר לאו שב"מ לוקין וגם ר"י א"ל כן להדי' במסכת מכות דף ד' וק"ל:

דף סב.

והני מפני כבוד אביהן מי מחייבו קרי כאן וכו' עיי' בט"ז בי"ד סי' ר"מ שכתב בשם הב"י ולדידי קשה על הב"י מסוגי' דבב"ב דמ"ד ע"א שם תוס' ד"ה ונוקמי' וקשה דילמא מ"ד רשות יורש כרשות לוקח דמי סובר כמ"ד בקידושין דף ל"ב אפי' בשל בן חייב לכבדו וא"כ אין היורש מעיד משום דניחא לי דהדרי' לי' משום כבוד אב ועכ"פ הוי להש"ס לומר הניחא אי סובר בשל בן חייב:

המ"ל בפ"ד מהל' מלוה ה"ד סד"ה מ"ש הקשה כיון דחייבן להחזיר משום כבוד אפי' אינו דבר מסוים לחייבו דומי' דמטלטלי דיתמי דאע"ג דליכא חיובא ואינו דבר המסוים איכא כבוד אביהם יע"ש ותירץ נכדי התורני מוה' מנדל כהן ע"פ מה שכתב הט"ז בח"מ סי' ב' דאין כח ביד חכמים לאסור רק דבר שאינו מפורש בתורה לא לאסור ולא להיתר אבל דבר הנאמר ההיתר בתורה בפירש כמו היתר הנאה דחלב אין כח ביד חכמים לאסור ולכאורה קשה דכל הני דחשיב במס' יבמות דף צ' דאסרי חכמים בשב וא"ת כגון פרוזבול שופר וכו' כל הני כתיב ההיתר בתורה בפירש וכ"כ הקשה בספר ב"י אבל באמת א"ז קושי' דכוונתו דוקא אם נעקר ד"ת לגמרי כגון לאסור חלב בהנאה אבל גבי פרוזבל אף דכתיב בתורה דשביעית משמט מ"מ לא כתיב בהדי' דאף אם עביד פרוזבל וא"נ יש לקיים בהיתר התורה היכא דלא כתב פרוזבל וכ"כ גבי שופר י"ל לקיים כשחל בחול אבל היתר הנאה דחלב דא"א לקיים בע"א אין בכחם לאסור וא"כ לפי"ז י"ל דמטלטלי דיתמי דאף דלא משעבדי היינו דהוא מצד הסברא משום דב"ח לא סמך דעתו עליו משום דיוכל להבריחם אבל מ"מ אינו מפורש בתורה דפטורין מלשלם לכך יכולין החכמים לתקן דמפני הכבוד אף מטלטלין חייבין לפרוע אבל גבי ריבת דכתיב לא תקח מאתו נשך ודרשינן במס' ב"ק דף קי"ב לדידי' אזהיר רחמנא ולא לברי' א"כ מפורש בהדי' שאין הבן חייב להחזיר דא"כ עקרו ד"ת לגמרי אבל השתא דאמרינן דדוקא דבר המסוים צריכן להחזיר לא מקרי עקרו מ"ש ההיתר בתורה דהרי לא מפורש בתורה אפי' דבר המסוים ויוכל לקיים ד"ת בדבר שאינו מסוים ועיי' בט"ז בי"ד סי' קי"ז אח"כ ראיתי דבר זה בבאר:

תוכן העניינים

אהל דוד מסכתות שונות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה