אור ברסלב
אהל אברהם סימן צד

אהל אברהם· רבי אברהם שאג צוובנר

סימן צד

סימן צג

סוגי' דנגר הנגרר עירובין ק"ב ושבת קכ"ו.

הנה דעת רש"י דפלוגתא דר"א ורבנן בנגר אי בעי קשור ותלוי היינו מטעם בונה דלר"א בנגרר מחזי כבונה ובמונח הוי בונה ממש. ולר' יהודה במונח רק שבות דמחזי כבונה ובנגרר מותר. וא"כ הא דצריך קשור לרבנן היינו מטעם בנין דמחזי כבונה במונח. וע"ז הקשו תוס' חדא בד"ה בין. דא"כ היאך מדמה הש"ס פקק לנגר כיון דכבר אמר רבב"ח דפקק מותר לרבנן מטעם תוספת אהל דמותר א"צ קשור. ותו הקשו בד"ה ר"י דא"כ ע"כ גם קנה הוה נגר [דנשאר שם במקום המנעול ולא רק למשוך] דשייך ביה פלוגתא דר"א ורבנן וא"כ מנ"ל דרשב"ג לא מצריך תורת כלי בקנה מטעם בנין והיאך מוכח מחריות לקנה הן שני קושיות עצומות דצריך נגר ובר נגר ליישבם. והנה קושיא השניה לענ"ד יש לתרץ. והוא דהנה מטעם איסור בנין מבואר מדברי רש"י כאן ובעירובין דלר"א אם אינו קשור הוה בונה ממש בשעה שנועץ הנגר באסקופה ובנגרר כיון שנקשר לכך אינו בונה ממש אך מחמת שנגרר ולא ניכר בעין הקשירה מחזי כבונה. אבל בתלוי דהיינו ניטל באגדו לפירוש רש"י שם מוכח מלתא דלנעול קאי ולא מחזי כבונה עיין רש"י שם עירובין. ולר"י שם במונח כיון דמתוקן מאתמול לכך לא הוה בונה רק מחזי כבונה ובקשור מותר. ובגלוסטרא לר' יוסי או תורת כלי ממש כגון עשאו לו בית יד ואסיסא כיון דתורת כלי ממש אין מבטלו שם ולא מחזי כבונה ועיין חי' הריטב"א שם. וא"כ הא דמהני תורת כלי להתיר איסור בנין היינו שיש עליו תורת כלי לשמש בה דבר אחר באופן שתואר הכלי מוכיח דאין מבטלו שם. ומעתה רשב"ג דמתיר בקנה מתוקן אע"פ שאינו קשור ופליג על ת"ק דמצריך קשור ותלוי להתיר איסור בונה ע"כ במתוקן לחוד ס"ל דליכא איסור בונה כיון שמתוקן לכך מאתמול. והנה ר' יוחנן דס"ל בכיסוי כלים דצריך להיות תורת כלי להתיר הטלטול וס"ל לרש"י דצריך להיות עליו תורת כלי שראוי לתשמיש עצמו דראוין לישב הנה תורת כלי זה אין בו היתר איסור בונה דאין חזותא מוכיח עליו שאין מבטלו שמה כמו גלוסטרא ובית יד ואך תורת כלי אשר מתיר הטלטול כדאיתא לעיל שבת דף מ"ו. וא"כ כיון שמוכח מחריות דלרשב"ג אין צריך תורת כלי להתיר הטלטול [ובקנה] כיון שאמר מתוקן אע"פ שאינו קשור משמע דא"צ שום תנאי יותר רק מתוקן להתיר איסור בנין ואי ס"ד דמצריך תורת כלי להתיר איסור בנין לא הוה ליה למסתם ולומר מתוקן ובשלמא אי ס"ל דבעלמא היתר טלטול צריך תורת כלי שפיר קסתים ותני מתוקן דזה מתיר האיסור בנין ופשיט' דצריך תורת כלי להתיר הטלטול וזה אין מעין פלוגתיי' באיסור בונה ושפיר קפריך הש"ס ומשני דסבר כוותי' בחדא לענין איסור בנין דמהני מתוקן ובטלטול פליג דצריך תורת כלי. והנה אם נימא (דגם ר"א מודה) דבתורת כלי ממש גם ר"א מודה דא"צ קשור ותלוי ומותר לגמרי עיין בריטב"א עירובין דמוכח דלא מבטלו שם וא"כ ק' טובא היאך מוכח מהא דפוקקין בטפיח [דף קנ"ז ע"א] דהוה כלי ממש דלא כר"א:

ולבן נראה הך דפקק יש בו שני איסורים האחד מפאת בונה ממש דניהו דהוא ארעי דיחזיר ויפתח הבית כמ"ש רש"י עירובין מ"ד [ע"א ד"ה ואם לאו] לא יגרע מנגר דג"כ הוא לנעול ויחזור ויפתח הבית וע"כ צ"ל כיון שלא היה עומד לכך מאתמול ועכשיו הוא נועל בו להיות נגר הוא בונה. א"כ גם בפקק אם הוא עכשיו מיחדו להיות פקק החלון לפתוח ולנעול הוה בונה ואסור מטעם בנין ואמנם גם לר"י דס"ל במתוקן ליכא בונה דאורייתא וצריך להיות קשור דאל"כ מחזי כבונה ובקשור ליכא שום איסור בנין מ"מ בפקק הוה תוספת אהל ואסור כל זמן שאינו תלוי דניכר לכל דהוא מיוחד לכך כמו הדלת לפתוח ולנעול וע"כ ס"ל לחכמים דתוספות אהל מותר אבל קשור ודאי בעי דא מחזי כבונה ליחד זה לפקק כאן כמו הנגר ולא דמי זה לתוס' אהל דעירובין כמו אדם ובהמה למחיצה דזה ודאי לא שייך בה בנין רק תוספת אהל ארעי אבל בפקק יש חשש בנין כמו בנגר ולק"מ קושית תוס' ד"ה בין על רש"י. ויתיישב ג"כ מה דקשה לי טובא הרי רבב"ח דאמר דפליגי בתוספת אהל ע"כ ס"ל דמותר אפי' (בין) [באין] קשור כיון שמתיר תוספת אהל ומדוע הש"ס קבעי שקלא וטרי' על ד' ר' אבא ותקשי לרבב"ח גופא שמעתתא אהדדי ולהנ"ל א"ש דרבב"ח אפשר לומר דדוקא בקשור מתיר להתיר איסור בנין ודוק היטב כי בעניי אודה לנותן התורה יתברך כי נחני בדרך האמת והישר בזה:

ואמנם דעת התוס' דבין פקק ונגר וקנה אין בו שום איסור בנין רק פליגי תנאי בהיתר הטלטול דר"א סבר דתשמישי בית מחובר צריך קשור ותלוי להתיר הטלטול ור"י סבר דבקשור לחוד הותר הטלטול ורשב"ג סבר במתוקן היינו במחשבה לחוד מותר לטלטל והנה לכאורה גם לדעת תוס' ק' דמה מוכיח הש"ס מחריו' דבקנה מתיר רשב"ג במתוקן במחשב' אפילו בליכא תורת כלי דלמא בתשמישי הבית מודה רשב"ג דצריך תורת כלי ושלשה מחלוקת בדבר בענין כלים תשמישי הבית באופן הזה לר"א דוקא קשור ותלוי ולר"י קשור ולרשב"ג מתוקן בתורת כלי ושפיר פסק ר' יוחנן כרשב"ג. וצ"ל דס"ל לתוס' לטעמייהו דנגר וקנה רק איסור טלטול א"כ ר' יהודה דס"ל בנגר דמונח אסור טעמא דידיה דל"ל חילוק בין תשמישי בית לשאר תשמישין רק ס"ל כת"ק דחריות דמה שאין עליו תורת כלי כגון חריות צריך קשירה וא"כ אפושי פלוגתא לא מפשינין דרשב"ג דפליג על ר"א בקנה לטעמי' דסגי במחשבה, גם בקנה א"צ רק תיקון מחשבה. או דס"ל לתוס' דלרשב"ג כיון דס"ל דבמחשבה בעלמא גם חריות שאין עליה' תורת כלי תשמיש מותר טלטול גם בכלי בית א"צ שום היתר דלא גרע מחריות וזה לענ"ד פשוט. אך מכח קושיתם דתקשי שמואל דפוסק כרשב"ג בחריות ובנגר פוסק כר"י דצריך קשור ומסוגי' כאן מוכח דלרשב"ג דס"ל בחריות דא"צ לקשר נגר מותר בתיקון מחשבה ולזה תירצו דע"כ שמואל ס"ל דנגר אסור מטעם בונה וצריך קשירה להתיר איסור בונה אבל סתמא דגמ' כאן בשבת ר"א ור"י ס"ל דנגר מכח טלטול אסור וליכא איסור בנין והנה הא דכתבו תוס' [דר' יוחנן] ס"ל דאיסור נגר מטעם טלטול עדיין צריך ישוב דמנ"ל לש"ס דלמא באמת ר"י ס"ל ג"כ כשמואל דנגר אסור משום בונה וא"כ גם לרשב"ג יש לומר דצריך תורת כלי להתיר איסור בונה [אב"ה עיין במהרש"א על תוס' בד"ה והמונח] וע"ז י"ל דש"ס ס"ל לפשיטא דבקנה ליכא איסור בונה ואין דומה לנגר וא"כ הא דרשב"ג דומה לחריות ומותר בתיקון מחשבה. אך א"כ מנ"ל לתוס' דלר' יוחנן ס"ל דנגר אסור מטעם טלטול דלמא באמת ר"י ס"ל דנגר אסור משום בונה ורק בקנה לא שייך בונה לכן נראה דמוכח מד' רבב"ח דאמר כמחלוקת כאן כך מחלוקת בנגר ומשמע דלר"י בנגר. צריך [גם] כאן קשירה והרי כבר אמר רבב"ח דרבנן ס"ל תוספ' אהל ארעי מותר וליכא איסור בונה ומותר אפי' בלא קשירה אלא ודאי דרבב"ח אמר ר' יוחנן ס"ל דגם נגר רק איסור טלטול וכל השקלא וטרי' כאן קאי מהא דמוכח מתרתי מימרא [דרבב"ח אמר ר' יוחנן] דנגר האיסור משום טלטול מדקאמר דרבנן ס"ל תוס' אהל ארעי מותר וקאמר כמחלוקת כאן והנה כיון דס"ל לר"י דבנגר לא שייך איסור בנין הנה י"ל דס"ל לסברא פשוטה דמשום איסור בונה לא מהני כלל קשור רק קשור ותלוי ובנגר ליכא איסור בנין רק פליגי אם ההיתר טלטול צריך קשור ותלוי או קשור לחוד. ושפיר מוכח דרבנן ס"ל תוספת אהל מותר דאל"כ היאך התירו בין כך באינו תלוי תוס' אהל. והא דמוכח דר"א אוסר תוספת אהל אע"ג דאכ"ל דטעמ' דר"א דצריך קשור ותלוי משום היתר טלטול כמו בנגר כבר כתבו תוס' ד"ה והמונח ליישב זה ויש להסביר תירוצם מדלא התיר רק בקשור ותלוי משמע דתורת כלי גמור אפי' בית יד לא מהני והיינו משום איסור תוספת אהל ודוק:

והנה שיטת בעל המאור ג"כ כדעת ר"ת דבין פקק ונגר וקנה בכולן אין בו איסור בנין רק פליגי בטלטול דלר"א צריך קשור ותלוי ולר"י קשורה ולרשב"ג מהני מתוקו בלא קשיר' ורשב"ג לא בעי תורת כלי ור' יוחנן ס"ל דבעי תורת כלי וס"ל לבעל המאור דבנגר ודאי קיי"ל כשמואל שם דצריך קשור דרבא ס"ל כן וא"כ כיון שאמר רבב"ח כמחלוקת כאן ומדמה פקק לנגר מוכח דגם בפקק צריך קשור ודלא כר' אבא. והנה לפ"ז היה ראוי לומר דגם בקנה צריך קשור דוקא ודלא כר' יוחנן כיון דקיי"ל כשמואל וכרבא והרי הש"ס מדמה פקק וחלון וקנה אך מפורש בהרז"ה דקנה קיי"ל כר"י דמהני תורת כלי וא"צ קשור וע"כ צ"ל דס"ל להרז"ה דבהא פליגי ר' אבא ור' יהודה בל שילת אמר ר"י דודאי קנה אין תשמישו למחובר וכמ"ש תוס' דהוה רק כמפתח לנעול בו ולא דמי לנגר ור' יוחנן דוקא בקנה פוסק כרשב"ג דא"צ קשירה אבל בפקק ודאי צריך קשירה וזה מאמר רבב"ח כמחלוקת כאן דצריך קשירה לחכמים כמו בנגר ושאני כלי שתשמישו למחובר דלא מהני מתוקן ואפילו תורת כלי שבו לצורך התשמיש לא מהני ור' אבא ס"ל דאין חילוק כלל בין תשמיש למחובר לשאר תשמיש ורשב"ג דקנה דמתיר מתוקן לטלטל ה"ה דמותר בפקק ונגר. (ור"י) [ור' יהודה] דס"ל דצריך קשור ס"ל כת"ק דחריות דדוקא קושר ופוסק הרז"ה כשמואל וכרבא בנגר וגם בפקק כן וכר' יוחנן דמדמי פקק לנגר ורק בקנה קיי"ל כר"י דמהני מתוקן ותורת כלי לר' יוחנן ומיושב הא דפריך הש"ס לר"י על הא דפסיק כרשב"ג בקנה דרשב"ג א"צ תורת כלי דקנה דומה ממש לחריות ושמואל רק מחלק בין קנה לנגר דס"ל דמה שתשמישו למחובר צריך קשירה. ועיין בחי' רמב"ן כאן בשבת וברשב"א כתבו דקשירה הוא היתר הטלטול ותלוי הוא היתר איסור בנין ולדבריהם מיושב היטב הסוגיא דודאי גם בנגר פליגי חכמים ור' יהודה אי אסור משום בנין או לא דת"ק ס"ל דנגר אסור משום בנין ולהכי צריך קשור ותלוי ור' יהודה ס"ל דליכא איסור בנין ורק קשור צריך להתיר הטלטול וזה דברי רבב"ח אמר ר"י דגם בפקק פליגי אי תוס' אהל אסור וצריך להיות תלוי להתיר הבנין וחכמים ס"ל תוס' אהל מותר ובאמת דברי ר"י כמחלוקת כאן דצריך קשירה להתיר הטלטול ושפיר מוכח דפליגי בתוס' אהל. וא"כ שפיר פריך לר' אבא מהא דר' [בב"ח א"ר] יוחנן דמוכח דצריך קשירה להתיר הטלטול. וע"ז קאמר אנא כרשב"ג וס"ל דאין חילוק בין קנה לנגר ובאמת אפשר דגם רבב"ח אמר ר"י ג"כ ס"ל כן וכונת רבב"ח רק לומר דדין הפקק ונגר שוין אך משמואל ורבא מוכח דיש חילוק בין כלי שתשמישו למחובר ולא קיי"ל כר' אבא אבל קנה ודאי דומה לשאר כלי תשמיש מדפריך הש"ס מחריות כן שיטת הרז"ה והיא נכונה מאוד:

ודעת הרי"ף ז"ל צ"ל כשיטת תוס' דשמואל פליג וס"ל דנגר שייך בנין ולא דמי פקק לנגר ובפקק דהוה תוספת אהל ארעי וליכא בנין א"צ רק מתוקן ותורת כלי כמ"ש הר"ן ואין רק ב' חילוקים דבנגר שייך בנין צריך קשור ובפקק וקנה וחריות צריך תורת כלי ורק חריות כיון שישב זה הוה תורת כלי כמ"ש הרז"ה וכן בפקק כמ"ש הר"ן והיינו כשיטת הראשונים דס"ל דהא דקיי"ל בחריות ישב דוקא ישב מהני אבל חשב לא מהני וקושית הש"ס דרשב"ג דס"ל בחריות חשב מהני ודאי א"צ תורת כלי אבל לדידן דצריך ישב צריך תורת כלי אם לא ישב כמבואר בהרז"ה והר"ן. אך הרא"ש דס"ל כדעת תוס' לעיל דלמד ישב כש"כ חשב והיינו ממש כרשב"ג צריך לדחוק עצמו עיי"ש. וגם דברי הרמב"ן במלחמות ליישב קו' דשמואל לא זכיתי להוריד לסוף דעתו ליישב הא דפריך הש"ס כאן:

קשה לי טובא לפי דעת תוס' דסוגי' דכאן ס"ל דאיסור נגר רק מטעם טלטול והא דמוכח דר"א אוסר תוס' אהל היינו משום דנקט פלוגתא בפקק והיינו לאסור אפי' בתורת כלי גמור כגון שיש לו ביה יד אם אינו קשור ותלוי. א"כ היאך נפרש הא דלקמן דדריש ר"י נפחא הלכה כר"א ומה דשקלי וטרי שם עלה דאם הא דדרש הלכה כר"א דתוס' אהל ארעי אסור ושפיר מותיב רב עמרם מהא דפוקקין א"כ מה מהדר אביי מנגר דליכא איסור בנין. ואם דריש לענין איסור טלטול צריך קשור ותלוי כר"א א"כ מה מייתי מהא דפקקו במאור הרי שם הוה כלי גמור וכמ"ש הרז"ה וצריך ביאור אח"כ ראיתי כי תוס' בד"ה ומדבריהן כתבו ליישב זה דהרי כבר כתבו תוס' לעיל ד"ה המונח דר"א אוסר פקק משום תוספת אהל אפילו יש עליו תורת כלי גמור כגון בית יד משום דמבטל וא"כ גם טפיח עביד דמבטל ואיכא איסור תוספת אהל ארעי:

נראה לי ליישב דעת הרי"ף דפסק בנגר כר"י דצריך קשור ובפקק כר"א בר כהנא. והוא די"ל דס"ל להרי"ף כשיטת תוס' דבכולן רק האיסור משום טלטול דבתשמישי הבית החמירו בטלטול. והנה ר"א דס"ל דמתוקן והיינו חישב והיינו ע"כ שלא היה עליו תורת כלי וצריך חישוב להיתר טלטול. וא"כ כיון שחישב עליו לצורך תשמיש הבית וזה מאיר הטלטול יש עציו תורת כלי תשמיש הבית ויש עליו חומר' דקשור ותלוי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ופריך ולימא דצריך קשור כמו בנגר וקאמר הש"ס דס"ל כרשב"ג דאפילו בתשמיש הבית א"צ רק חישב. אבל אנן דקיי"ל כר' (אמי) [אסי] דצריך דוקא ישב ולא מהני מחשבה וע"כ צריך להיות עליו תורת כלי א"כ במחשבה אין עליו דין תשמיש כלי בית ומותר לטלטל כשאר דבר שיש עליו תורת כלי ואע"פ שכתב הרי"ף סתם ד' ר"ח בר כהנא הן לפמ"ש ס"ל להרי"ף כדעת תוס' דאיסור נגר רק מטעם טלטול. והא דפריך הש"ס לרשב"ג מחריות ולא אמר דתשמיש מחובר מודה רשב"ג דצריך תורת כלי דא"כ הו"ל לרשב"ג לפרש כן כיון דס"ל דשאר דברים מהני מחשבה וכמ"ש לדעת רש"י וע"ז משני הש"ס דס"ל לר"י כרשב"ג בחדא ופליג בחדא ואעפ"כ פסק סתם כרשב"ג דסמיך אאידך מימר' דצריך תו' כלי א"כ גם בד' ראב"כ אפש' לפר' כן ולק"מ אד' הרי"ף ודוק:

הנה נראה לי ברור דאע"ג דמבשל בחמה מותר. ובתולדה דחמה כגון חמי טבריא פטור. אבל אם מניח קדרה כלי ראשון שמבשל. בחמה או חמי טברי' להעמיד חומה ותבשל חייב אם הוא באופן ששייך עדיין בישול כגון שלא נתבשל כמאב"ד וכן אם מטמין בדבר המעמיד כה"ג חייב ויש ראי' לזה מתוס' פ' במה טומנין ודוק היטב

[אב"ה הכונה הקדרה אשר הגיעה לבישול אצל האש והעמיד' בחמה או תולד' דחמה כדי שלא תפסיק מלבשל ואם אמנם לא זכינו לידע הראיה אשר רמז אליה לא מנענו להעתיקו כפי אשר מ"כ רשום בכי"ק כי הוא הערה נפלאה ואפשר ראית רבינו ז"ל מענין הטמנה דפ' כירה ל"ח ע"ב עיין תוס' ד"ה לא יטמיננה בחול דפשיטא להו לתוס' דהביצה היא קרה עיי"ש וא"ש את"מ]:

רמב"ם פ"ב מהל' שבת הל' ט"ז נתכוין להעלו' דגים והעלה דגים ותינוק פטור ועיין פ"ב מהל' שגגות הל' ט"ו הביא ג"כ הלכה זו וכן הפורס מצודה להעלו' דגים בשגג' וכו' בין ששמע שטבע תינוק וכו' ה"ז פטור מחטאת אעפ"י שלא היתה כונתו אלא לצוד מפני שהיה שוגג [אב"ה ודבר פלא אשר הנושאי כלי' לא פירשו דבריו במה שאמר מפני שהיה שוגג אשר א לו הבנה כפשוטו] ונ"ב בכי"ק וז"ל:

נ"ל דכונת הרמב"ם לאסבר לן דמש"ה פטור כיון שהוא שוגג ולא חייבה התורה הקרבן רק על המעשה להכי אזלינין בתר מעשיו עכ"ל בגליון:

שם פיו מהל' שג' ה"ח וכן אם הוציא ב' אמות בשוגג וב"א במזיד וב"א בשוגג אם בזריקה חייב וכו' ואם בהעברה פטור שיש ידיעה לח"ש כמ"ש. נ"ב וז"ל: בגמ' מוכח דאפילו אי אין ידיעה לח"ש פטור וצ"ע עכ"ל [עיין שבת ק"ב ע"א]:

עירובין ל"ח ע"ב תוס' ד"ה והא. נ"ל ליישב תימה שכתבו תוס' דודאי לא דמי לנתגלגל חוץ לתחום דשם בשעת קניית עירוב הוא חוץ לתחום ואם העירוב קונה לו שם אין לו אלא ד"א. אבל כאן גם שהניח עירובו לסוף אלפי' אם הוא בשעת קניית עירוב בעיר איננו חוץ לתחום עירובו ושפיר קונה לו העירוב. ואע"ג דא"א לו לפרוח בגמלא פרחא לאכלו מיד מ"מ כיון שראוי לאחרי' אין מעכב מה שהוא א"א לו לאכלו מפאת הריחוק כיון שהוא ועירובו בתחום אחד בשעת קניית עירוב ואפשר עכשיו לילך שמה. וכן למ"ד תחלת היום קונה עירוב אי סעוד' הראוי מבע"י. אבל כיון דבעי סעוד' הראוי מבע"י וע"כ צ"ל אע"ג דתחלת היום קונה עירוב אע"ג דהקנין הוא בשעת כניסת יום השביתה צריך להיות ראוי מבע"י ודאי ג"כ צריך להיות הוא ועירובו בת"א מבע"י. דהא דבעי' סעודה ראוי מבע"י הסברא דאע"ג דבאמת תחלת יום כניס' קונ' עירוב מ"מ דלמא מיד תחלה ביה"ש לילה והוא שעת קניית עירוב והוא לא היה לו אפשר לאכלו מספק דלמא עדיין יום ולהכי אין קונה א"כ גם לענין זה אמרינין כן. דלמא תחלת ביה"ש לילה והוא שעת קניית עירוב והוא לא היה רשאי להלוך שמה דלמא עדיין יום וכיון שא"א לו לילך שמה אין עירוב קונה לו ודוק היטב:

[אב"ה תפארת בנים אבותם. ומה מאוד עלז לבי שזכינו להעלות בדפוס איזהו ח"ת מאבותינו הזקנים זי"ע. הן המה אבי אבינו הרב הגאון צדיק יסוד עולם אשר היה מגדולי תלמידי הגאונים בעל נודע ביהודה ורבי זרח איידליץ זי"ע ועוד בימי בחרותו הגדילו לספר בשבחו במכתב תעודה הנמצא בידינו ובמליצתם התחילו "אריה שאג מי לא יירא", ומרגלא היה בפומי דאינשי אשר נראה עמודא דנהורא בפטירתו [בשנת תקס"ה שבט] כק"ש מהו' ליב שאג זצוק"ל מנוחתו כבוד בק"ק פרייאשטאדט יע"א - ואבי אמנו הוא הרב הגאון האמתי מפורסם בדורו דור דעה בגודל חריפותו ועוצם בקיאותו עד להפליא בנגלה ובנסתר. ושמענו נפלאות מאשר שמעו מקדושי עליון שבדור שלפנינו מספרים מרוב גדולתו, כק"ש רבינו אהרן הלוי שפיטץ זצוק"ל היה בימי עלומיו אב"ד ור"מ בק"ק פרוסטיץ במדינת מעהרן ואח"כ בק"ק טרענטשין, ומנוחתו כבוד בק"ק האליטש במדינת אונגארן יע"א [נפטר בהו"ר בין שנות העק במאה החמישי]. ומרוב הברכה הכתבי קודש אשר השאירו אחריהם רב הכמות ורב האיכות מעט מזעיר אשר נמצא בידינו, וגם זה מטושטש הכתב מאוד מרוב יושנו אחרי עברו עליו ערך ימי שנות האדם בגבורות, ומסיבה זו יש כמה תיבות אשר הוצרכנו לכתוב לפי ראות עיני השכל. ותקותינו בה' שירדנו לעומק כונתם, ואם ח"ו שגגנו אח"מ. - ואברך את ה' שהחיינו והגיענו עד הלום להדפיס איזהו ענין מהכתובים בכי"ק אשר על ידינו יהיו שפתותיהם דובבות בקבר גם בדור אחרון אשר לא הקשיבה אזנם מרוב גדול תם. וקראנו את שם הח"ת בית יהודה ובית אהרן. ויה"ר שזכותם יעמוד לנו שנזכה לבוא לתכלית השלימות הנרצה מהמסבב כל הסבות. ואל יבושו בנו אבותינו הקדושים בעולם האמת, ולא ויבש המעין ח"ו ויקויים בנו מ"ש לא ימושו מפיך וכו' עד עולם א"ס.

בית אהרן

ביאור סוגי' דמומר ושב מידיעתו.

חולין דף ה' ע"א בגמ' מיתיבי מכם ולא כולכם. והקשה הרשב"א בחידושיו מאי מקשה הש"ס דלמא מציעתא איירי במומר לדבר אחד וסיפא במומר לאותו דבר. ותי' דפשיטא ליה לש"ס כיון דאומר לכל התורה אין מקבלין ה"ה מומר לא"ד עיי"ש. הגם דלענין שאר דברים לא דמי מומר לא"ד למומר לכה"ת. מוכרחין לומר דלענין קרבן סובר הש"ס דדמו וזהו דוחק ולכאורה נראה ליישב קושית הרשב"א. דהנה בש"ך ריש סי' ב' רצה להוכיח דלא ככ"מ דר"ל אליבא דהרמב"ם דסובר בנכרי אינו עובד ע"א הוי שחיטתו נבלה רק מדרבנן. דהא בסוגי' דמכם מוכח דמומר לכה"ת חוץ מע"א ושבת שחיטתו אסורה מדאורייתא עיי"ש. מיהו באמת נרא' דלא מוכח מידי דודאי דאינו מדמה הש"ס מדחזינין גבי קרבן דאינו מביא דה"ה פסול לשחיטה דהא באמת חלוקין הן לענין מומר לא"ד וכדומה. רק דקושית הש"ס הוא מדחזינין דברייתא ממעט מקרא דמכם מומר לכה"ת וקאמר בתר הכי מכאן אמרו דמומר לע"א אינו מביא קרבן וע"כ מוכח דזהו סברא חיצונה היא דמומר לע"א הוי מומר לכה"ת דאל"כ מהיכן מוכח באמת דמומר לע"א אינו מביא קרבן. א"כ ה"ה לענין שחיטה דפשיטא להש"ס דמומר לכה"ת שחיטתו נבלה ממילא אף במומר לע"א הדין כן. וכן מבואר בתורת חיים בהדיא עיי"ש. א"כ לפ"ז נוכל לומר לעולם דמומר לכה"ת חוץ מע"א הוי רק איסור דרבנן. ואפ"ה מקשה הש"ס שפיר כי היכי דמוכח מברייתא דמומר לע"א הוי כמומר לכה"ת מסברא חיצונה ממילא אף בשחיטה הדין כן לענין איסור דרבנן ונסתר הוכחת השיך. שוב מצאתי כן בס' תבואות שור עיי"ש:

ולפ"ז מיושב קושית הרשב"א הנ"ל דלא מצינו לפרש מכאן אמרו חוץ מן המומר במומר לא"ד דא"כ קשי' באמת מנ"ל לברייתא להוכיח כן דלמא קרא דמכם אתיא למומר לכה"ת אבל מומר לא"ד לא דהא חזינין בכל דבר שבעולם לא דמי לא"ד לכה"ת. [ואי קשי' לפ"ז מה קאמר הש"ס אי במומר לד"א קשי' מציעתא אמאי לא מקשה בפשיטות אי במומר לד"א מנ"ל לברייתא באמת. דהא קשי' הש"ס שפיר טפי. ועוד אי לא מצינו חילוק כלל בין המומרים לק"מ אבל כיון דבמציעתא חזינין חילוק קשיא כהנ"ל כמבואר במהר"ם מלובלין בתוס' ד"ה כדי שיחזרו בתשו' אבל במומר לע"א ניחא דברייתא סובר דהוי סברא חיצונה דהא בכל הדברים הדין כן דמומר לע"א הוי מומר לכה"ת. ומיושב קו' הרשב"א:

ולפ"ז ניחא מאי דהקשה המ"ל פ"ג מהל' שגגות אהא דסברו הפוסקים דהא דמומר לע"א הוי מומר לכה"ת היינו דוקא בעשה כן ג' פעמים מהא דמבואר בסנהדרין גבי עיר הנדחת דקדשי המזבח ימותו משום זבח רשעים תועבה אע"ג דעבדו רק פ"א. ותירץ אע"ג דלענין שחיטה בעינין ג"פ אבל לענין קרבן סגי' בפ"א. והקשה דלפ"ז מאי מקשה הש"ס לר' ענן מברייתא דמכם דהא לא דמי קרבן לשחיטה עיי"ש. והשתא ניחא דקושית הש"ס הוא רק מדחזינין דבריית' ע"כ סובר

בית יהודה

ביאור סוגי' דקצר וטחן:

שבת דף ע' ע"ב אמר רבא קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וכל הסוגי' עיי"ש היטב ועיין רמב"ם בהל' שגגות פ"ז הל' י' הביאו להלכה ובפ"ו שם הלכה י"א פוסק ההיא דרבא דשני זיתי חלב עיי"ש. והנה כל נושאי כליו תמהים עליו תמיה גדולה. דע"כ הדר רבא מההיא דאכל ב' זיתי חלב כדמסיק הש"ס ורבינו ז"ל פוסק כשניהם וכ' הלח"מ ועם היות שיש לחלק בחילוקים דכתב הרב בעל הכ"מ מ"מ כיון דבגמ' משוה אותן מניין לו לרבינו ז"ל לחלק ומסיים ומ"מ אין דעתי נוחה בכל אלו החילוקים כמ"ש דלא מצאתי שורש בגמ' וצ"ע. ונ"ל ליישב דלהרמב"ם היה ק' קו' עצומה ומכח זה היה לו דרך אחר בש"ס עיין תוס' ד"ה גרירה דגריר' במה שהר"י פליג על רש"י והק' בשם הרשב"א דלפ"ז אפשר למצוא פלוגתייהו בג' קצירות והניחו בקושיא. ונראה ליישב בנקדים ליישב קושית העולם על הש"ס דמפני מה לא מקשה הש"ס מיד על דברי רבא דאמר טחינה שכנגדה במקומה עומדת לקשי טחינה נמי תגרור לטחינ'. דהא לא אסיק אדעתי' המקשן לפלוג בין גרירה לגרירה דגרירה דאל"ה אכתי לא מקשי מידי ולמה ממתין הש"ס בקושיא זו עד לאחר דמשני בתר דשמעה מאביי סברה. אבל לא יהיה קשה מידי וגם יבואר בזה במאי פליגי המקשן והתרצן דהמקשן לא רצה לחלק בין גרירה לגרירה דגרירה והתרצן מחלק. ולדברי הרמב"ם שנבאר יתורץ כ"ז. דלכאורה קשה טל הש"ס דלמאי דמשני בתר דשמעה מאביי סברה. ומשמעות הוא דהא דאמר רבא קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וכו' הוא לאחר דקבל רבא מאביי בשני זיתי חלב דאם הביא קרבן על הראשון דנתכפרו כולן מטעם גרירה. וזו הברייתא דשני זיתי חלב איתמר קודם דשמע מאביי. דהשתא לפי האמת דפליגי אביי ורבא עכ"פ בגרירה דגרירה קשה מפני מה לא פליגי בגרירה דגרירה אצל חלב. וכך הוה לי' לאוקמי פלוגתייהו אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על א מהן וחזר ואכל כזית בהעלמו של שני ואח"כ נודע לו גם על השני ולא נודע לו על השלישי וחזר ואכל כזית בהעלמו של שלישי בזה פליגי אביי ורבא דרבא סבר הביא קרבן על הראשון ראשון ושני מתכפרין מחמת העלם א' ושלישי נתכפר מחמת גרירה אבל הרביעי לא נתכפר משום דל"ל גרירה דגרירה אבל אביי דאית ליה דגרירה אפי' הרביעי נתכפר מראשון ולמה ליה לגמרא לאוקמי פלוגתייהו דאביי ורבא בקצר וטחן וזו הקו' היה ק' להרמב"ם וגם היה קשה ליה קושית תוס' מה שהביא בשם רשב"א וגם קושי' [העולם אלא ודאי] דכך הוא דרך ופשט דגמרא דבל"ז לא רצה הגמ' להקשות טחינה לטחינה נמי תגרר הו"מ לתרץ דבאחת רבא לא סבר שום גרירה כדמשמע ממימר' דשני זיתי חלב והא דאמר רבא הכא קציר' גוררת קציר' וטחינ' שעמה ליתא מטעם גרירה אלא דלא שייך כאן גרירה משום דהוי אמרינין דרבא סבר דקצירה שניה עם קצירה ראשונה כמשפט דשני זיתי חלב הן זו סברת רש"י ועל הטחינה שעם

בית אהרן זה לסברא חיצונה דמומר נע"א הוי מומר לכה"ת ממיל' בשחיט' נמי פסול מומר לע"א כמו במומר לכה"ת וקו' המ"ל לק"מ ועיין:

אמנם לפי תי' הנ"ל מוכרחין לומר כתי' קמא דתוס' בד"ה מעם הארץ. דהא דקאמר רב המנונא מומר לאכול חלבים היינו לכה"ת. דאי כתי' בתרא דהיינו מומר לא"ד קשי' מה הקשה הש"ס דלמא קרא דמעם הארץ אצטריך על מומר לא"ד דמקר' דמכם ממעטי' רק לכה"ת ואף די"ל דקו' הש"ס היא להיפך ל"ל קרא דמכם וכמ"ש מהרש"א בודוחק לומר שכ' תוס' עיי"ש. אבל ז"א דא"כ בתי' הש"ס דעולה לא ילפינין מחטאת לחודא סגי ולא אצטריך הצריכותא להיפך דחטאת לא ילפינין מעולה דהא אקרא דמעם הארץ לק"מ דאצטריך על מומר לא"ד כהנ"ל וע"כ צ"ל כתי' קמא ועיין בת"ש סי' ב' ס"ק כ"ג דהוכיח דהרמב"ם סובר כתי' קמא דתוס' עיי"ש. ולפמ"ש הרמב"ם לשיטתי' מוכח בש"ס כתי' קמא דתוס' דאל"כ לא הקשה הש"ס מידי כהנ"ל אבל לשיטת הרשב"א הנ"ל נוכל לומר כתי' בתרא דתוס' ואפ"ה מקשה הש"ס שפיר כיון דלענין קרבן דמי מומר לא"ד למומר לכה"ת וא"ש ואכתי ק' לתי' הנ"ל דמוכח דלענין קרבן נמי לא דמי לא"ד לכה"ת אמאי לא קאמר רב המנונא דא"ב להיפך. דלת"ק דדריש מעם הארץ פרט למומר מוקמינין לקרא במסתבר דהיינו לכה"ת דוקא אבל לא לא"ד ולר"ש דדריש דבעי' שב מידיעתו לא"ד נמי אינו מביא קרבן ודאי לשי' הרשב"א הנ"ל ניחא דלת"ק נמי ע"כ לא"ד אינו מביא קרבן דדמי לכה"ת אבל לתי' זה קשי'. וצ"ל דר"ה סובר דודאי דרשא דר"ש דבעי שב מידיעתו בזה ליכא מאן דפליג וראי' דבכולא הש"ס נקיט סתמא דבעי' שב מידיעתו משמע דהוא אליבא דכ"ע. וא"כ ממילא לא"ד אף לת"ק אינו מביא קרבן לכן קאמר ר"ה דא"ב במומר לחלב ולא לדם דהוי שב מידיעתו לדם ואפ"ה ממועט מקרא דע"ה. וכן לתי' רבא בהוריות דף י"א נמי הוא בענין זה דלתיאבון הוי שב מידיעתו ות"ק סובר דאינו מביא קרבן מקרא דע"ה ומיושב קו' הנ"ל:

ובזה ניחא הא דפסק הרמב"ם בפ"ג מה' שגגו' דלא"ד אינו מביא חטאת ולכאור' לפ"מ דנתבאר דהרמב"ם סובר דאיכא חילוק לענין קרבן בין מומר לכה"ת למומר לא"ד א"כ קשי' מנ"ל באמת דלא"ד אינו מביא חטאת דלמא קרא דמע"ה אתי' למומר לכה"ת דוקא כמו קרא דמכם וחדא בחטאת וחדא בעולה וצריכי. והשתא ניחא דהא דלא"ד אינו מביא חטאת משום דבעינין שב מידיעתו וקרא דמע"ה אצטריך על מומר לתיאבון. וא' קשי' אכתי מנ"ל במומר לא"ד לתיאבון דאינו מביא קרבן דהא בלתיאבון הוי שב מידיעתו. ונהי דמוכח מדאצטריך קרא דע"ה דאפי' לתיאבון הוי מומר דלמא היינו דוקא בלכה"ת. י"ל דאי בלכה"ת אין חילוק בין לתיאבון או להכעיס. וא"כ במומר לכה"ת אף בלתיאבון לא בעינן קרא וע"כ דאתיא למומר לא"ד וראי' לסברא זו מדברי המ"ל פ"ג מהל' שגגות דהקשה ל"ל קרא דמכם ח"ל מזבח רשעי' תועבה ונדחק ליישב ולכאורה מה קושי' הא איהו גופי' יישב אקרא דמע"ה דאצטריך דמזבח רשעי' תועבה מוכח רק להכעיס וא"כ ה"נ י"ל דמכם אצטריך על מומר לכה"ת לתיאבון אלא מוכח דסובר דלענין מומר לכה"ת אין חילוק מצד סברא חיצונה בין לתיאבון או להכעיס ואף דיש לדחות דהמ"ל הקשה כן לשי' תוס' אליבא דר"ה דמומר לתיאבון אליבא דכ"ע לא הוי מומר לכן הקשה שפיר ל"ל קרא דמכם ונסתר תי' הנ"ל. מ"מ ז"א דנהי דמוכח דתוס' סברי אליבא דכ"ע לרב המנונא לתיאבון לא הוי מומר מדהקשו לר"ה ת"ל מזבח רשעים ולא תי' דאצטריך על לתיאבון כמ"ש המ"ל דלמא דוקא בלא"ד סובר ר"ה כן אבל בלכה"ת גם ר"ה מודה דלתיאבון הוי מומר אלא מוכח כהנ"ל ואף דיש לדחות מ"מ הדעת נותנת כן וגם קצת מוכח כן מדהוכיח הש"ס דלא כרב ענן מבריית' דמכם דלמא התם מיירי שלא לתיאבון ואף דכ' הב"י בי"ד סי' רס"ח דבע"א לא שייך לתיאבון כבר השיג עליו הב"ח שם עיי"ש. אלא מוכח דבמומר לכה"ת או לע"א מצד סברא חיצונה אין חילוק בין לתיאבון או לא וא"כ שפיר מוכח לפי האמת דבמומר לא"ד לתיאבון אינו מביא קרבן וא"ש דברי הרמב"ם כהנ"ל:

ולפ"ז מיושב שיטת הרמב"ם פ"ג מהלכו' מעשה קרבנות לפי

בית יהודה הקצירה ראשונה הו"א סברת תוס' שאינו יכול לכפר על הקציר' אא"כ תתכפר הטחינה עמה שהן תלויות בקרבן אחד ואין כפרה לזו בלא זו אבל לטחינה שכנגדה שפיר צריך להיו' גרירה הואיל דלא שייכת בקרבן אחד עם הקצירה שלה דהיינו של שגגת מלאכות וכ"ש דלא שייכת לטחינה ראשונה של שגגת שבת דהיא גופא לא נתכפרה אלא מכח שהן תלויות בקרבן א' ולא נתכפר' הטחינה שני' אלא ע"י גרירה דטחינה ראשונה ובזה מחולק אביי ורבא דרבא סבר דאפי' גרירה אחת לא אמרינין ולפיכך אמר דטחינה שכנגדה במקומה עומדת ואביי סבר דאמרינין גרירה כמו בחלב דסבר גרירה ואמר אפי' הביא קרבן על א' מהן נתכפרו כולן ואין להקשות א"כ לפ"ז מאי מקשה הגמ' ברישא ומי אית ליה לרבא גרירה והא איתמר אכל ב' זיתי חלב וכו' קשה דלמא לא סבר רבא שום גרירה וכנ"ל דלא שייך כאן גרירה משום דאמרינין סברת רש"י וסברת תוס'. רק ע"ז י"ל ולומר דקושית הגמ' ומי אית ליה לרבא גרירה הוא ממ"נ אי טעמא דרבא הוא משום גרירה דאמרינין חד סבר או סברת רש"י לחודא או סברת תוס' לחודא א"כ ק' ממימרא דרבא דאכל שני זיתי חלב דהתם לא סבר רבא גרירה ואי טעמא דרבא הוא משום דלא שייך כאן גרירה דאמרינין שני סברות יחד סברת תוס' וסברת רש"י קשה א"כ לוקמי הגמרא פלוגתייהו דאביי ורבא בג' קצירות דהיינו בקצר כגרוגר' בשגגת שבת וזדון מלאכה וחזר וקצר בשגגת מלאכו' וזדון שבת בהעלם א' ונודע לו על הראשונה ולא על השני' וחזר וקצר בשגגת שבת בהעלמו של השני' לרבא לא נתכפר על השלישי משום דל"ל גרירה ולאביי נתכפר משום דא"ל גרירה ונרויח בהא דלא נצריך לדחוק כדברי תוס' דלעיל ד"ה נודע לו על הקצירה דמיירי בהפריש כבר קרבן ולבסוף צריך לדחוק הא דנקט ונודע לו על שגגת שבת היינו כלומר שלבסוף הפריש על שגגת שבת וזהו דוחק. יותר טוב לאוקמי פלוגתייהו בשלש קצירות וכלישנא דרבא במימרא דאכל שני זיתי חלב הביא קרבן על קצירה ראשונה נתכפרה השני' אבל השלישי לא נתכפרה משום דל"ל גרירה וכנ"ל, וזו הקושיא הוא יותר טוב מקו' התוס' שמביא בשם הרשב"א דאדרבא על הקושי' הרשב"א שמביא תוס' י"ל דלפי האמת לשיטת ר"י בעל תוס' דלכך אמר הגמרא ומוקי פלוגתיי' בקצירה וטחינה כדי דנדע דרבא סבר גרירה דאי הוי אמר ונקט פלוגתייהו בג' קצירות הוי טעינין לומר כדברינו הנ"ל דקצירה דזדון שבת ושגגת מלאכות וקצירה דזדון מלאכות ושגגת שבת לא חשיב גרירה רק דטעמו דרבא הוא הואיל והקצירה השלישית הוא בהעלמו של שניה ולא בשל ראשונה ול"ל לרבא שום גרירה וכנ"ל ולכך אמר לישנא דקצירה גוררת קציר' וטחינ' שעמה דמשמע מטעם גרירה הואיל דאמר לישנא דגורר' אצל קצירה ולא אצל טחינה שעמה וכדדייק לישנא הר"י בעל תוס' א"כ לק"מ קושית הרשב"א שמביא תוס' על הר"י בעל תוס' לפי האמת שלו כאשר הר"י בעל תוס' למד שיטת הגמרא אבל כאשר אנו מבארין שיטת הרמב"ם דהוא סובר דהמקשן לא מדייק כלל לישנא דגוררת וסבר דיכול להיות דרבא סבר סברת תוס' וסברת רש"י שניהם יחד א"כ שפיר מקשה לעיל ומי אית ליה לרבא וכו' ממ"נ אי טעמא דרבא הוא משום גרירה קשה הא במימרא דאכל שני זיתי חלב משמע דל"ל לרבא גריר' ואי טעמא דרבא דלא שייך כאן גרירה ק' מפני מה לא אמר רבא דינו באמת בג' קצירות ויהיה דומה ממש לפלוגתא דשני זיתי חלב אבל זו הקושיא דטחינה לטחינה נמי תגרר לא רצה להקשו' כנ"ל משום דדלמא טעמא דרבא הוא דלא שייך כאן שום גריר' וכנ"ל ולכך מקשה ומי אית ליה לרבא וכו' וממ"נ וכנ"ל כלומר דע"כ צ"ל דל"ל לרבא גרירה מכח האי מימרא דאכל שני זיתי חלב וא"כ צ"ל דטעמא דרבא הוא כאן דלא שייך גרירה וכנ"ל א"כ שפיר קשה ליפלגו בג' קצירות דומיא דשני זיתי חלב כדי דנדע דלית ליה גרירה אפי' בשבת לענין מלאכות ואין חילוק בין העלמות של שבת להעלמות של חלב כמו דרוצים לחלק הנושאי כלים של הרמב"ם בין העלמות של שבת להעלמות של חלב עיי"ש היטב:

וע"ז משני הגמרא בתר דשמעה מאביי סברה ומשמע דסבר

בית אהרן מה דפי' הכ"מ שם דהרמב"ם פסק כת"ק וכאוקמתא דרבא והקשה הלח"מ פ"ב מהל' שגגות דמסוגי' הש"ס ר"פ כלל גדול מוכח דר' יוחנן דאמר שגגת (קרבן) [כרת לחוד] הוי שגגה סובר דאשר לא תעשינה אצטריך דבעינין שב מידיעתו והיינו כר"ש עיי"ש. והשתא ניחא דגם ת"ק סובר כן כר"ש דבעי' שב מידיעתו ואפ"ה אצטריך מע"ה על מומר לא"ד לתיאבון או על מומר לחלב ולא לדם ומיושב קו' הלח"מ. ואף דהמ"ל פ"ג מהל' שגגות כ' דמסוגי' דשבת הנ"ל מוכח דת"ק אינו סובר כר"ש ע"ש. לק"מ דנהי דמוכח כן דר"ל שם סובר הכי אבל ר' יוחנן מצי סבר דת"ק סובר כר"ש וראי' דבשבת קאמר הש"ס אליבא דר"י מבעי ליה לכדתני' ולא קאמר מיבעי ליה כר"ש מזה משמע דגם ת"ק סובר כר"ש. והרמב"ם הוכיח דת"ק סובר כר"ש מדלא קאמר הש"ס דאיכא בינייהו מומר לאותו דבר כמבואר לעיל באריכות ואי קשיא לפ"ז דאליבא דרמב"ם גם ת"ק דריש אשר לא תעשינה דבעי' שב מידיעתו א כ גם לת"ק מוכח דעשה תשובה לא מהני מדאצטריך קרא דשב מידיעתו דת"ל משום דזבח רשעים תועבה ונסתר דברי המ"ל פ"ג מהל' שגגות דכ' דאליבא דת"ק לא מוכח מידי עיי"ש. וא"כ קשי' דמד' הרמב"ם גבי טימא עצמו במזיד מוכח דסובר דעשה תשובה מהני כמ"ש המ"ל שם. ובאמת בלא"ה לק"מ מההיא דטימא עצמו במזיד די"ל כיון דעשה כן רק פ"א חשיב שב מידיעתו דהא הרמב"ם סוב' דלא"ד בעינין שהורגל בה. ועוד יש ליישב בכמה גווני והארכתי בזה בסוגי' דר"פ כלל גדול עיי"ש:

ועתה נבוא לבאר ד' תוס' דהקשו ל"ל קרא דשב מידיעתו ת"ל דזר"ת ותירצו דאצטריך דאפי' עשה תשובה לא מהני. וכן הוכיח המ"ל פ"ג מהל' שגגות מד' תוס' שבועות [דף י"ז ע"א] גבי טימא עצמו במזיד דדחקו לומר דמיירי דלא ידע דהיה במקדש ואמאי לא פירשו דמיירי בעשה תשוב' אלא ע"כ דסברי דתשובה לא מהני עיי"ש דמצדד לומר די"ל דוקא לר"ש מוכח כן אבל אליבא דת"ק לא מוכח מידי די"ל דקרא דמע"ה אצטריך על מומר לחלב דהוי מומר לדם או על מומר לתיאבון. וכן מוכח מדקבעו קושייתם אליבא דר"ש ולא הקשו אליבא דת"ק עיי"ש. רק לפ"ז עדיין קשיא אמאי לא פי' תוס' גבי טימא עצמו במזיד דמיירי בעשה תשובה ורב אשי סובר כת"ק דלדידיה נוכל לומר דעשה תשובה מהני כהנ"ל. וצ"ל דתוס' סברי כמבואר בלח"מ הנ"ל דאנן דקיי"ל כר"י פ' כלל גדול א"כ מוכח דפסקי' כר"ש לכן לא מצינו לפרש כן דא"כ הוי איבעי' דר"א דלא כהלכתא. אמנם לפמ"ש המ"ל שם בשם הר"ן דתי' תוס' הוא ע"כ אליבא דר"ע דאינו מחייב על העלם מקדש עיי"ש א"כ כיון דאנן קיי"ל (כר"י) [כר' ישמעאל] דמחייב על העלם מקדש כמ"ש הרמב"ם [ודוחק לומר דתוס' פליג אהרמב"ם וסברי דהלכה כר"ע] אכתי הוה איבעי' דלא כהלכתא. לכך נראה דלפי האמת מדר"ש נשמע לרבנן דסברי דעשה חשובה לא מהני דהנה ניחזי אנן אם נאמר כד' המ"ל דלת"ק ל"ק דת"ל מזר"ת דאצטריך על מומר לתיאבון, א"כ קשיא ממ"נ אי זהו סברא חיצונה דלתיאבון הוי מומר א"כ ממילא הוי נמי בכלל זר"ת ואי לא הוי סברא חיצונה מנ"ל באמת דלתיאבון הוי מומר ואי מדאצטריך קרא דמע"ה דת"ל מזר"ת מוכח דקרא אתי להורו' על לתיאבון. ז"א דדלמא קרא דמע"ה אצטריך דעשה תשובה לא מהני כמו לר"ש [ודוחק לומר דת"ק סובר דאין זה סברא לומר דעשה תשובה לא מהני] ואם נפשך לומר דלתיאבון לא חשיב רשע אבל מומר חשיב אכתי קשיא אטו מיעוטא דמומר בקרא כתיב בהדיא רק דמע"ה בא למעט איזה דבר ודלמא ממעט רשע דהיינו שלא לתיאבון ואצטריך דתשובה לא מהני כהנ"ל. אלא ע"כ מוכח דבאמת לתיאבון חשיב מומר וגם רשע וממועט מקרא דזר"ת ומע"ה אצטריך דאפילו בלתיאבון תשובה לא מהני וא"כ מוכח דלת"ק נמי תשובה לא מהני ור"ש פליג דלתיאבון מביא קרבן ואע"ג דהוי בכלל זבח רשעי' מ"מ עכ"פ מהני תשובה ואי קשיא לפי זה אמאי לא קבעו התוס' קושייתם על ת"ק דהא לדידיה נמי מוכח דתשובה לא מהני די"ל דזהו דוקא השתא דלר"ש מוכח דסובר דשב מידיעתו אצטריך דתשובה לא מהני א"כ קשי' אליבא דת"ק ממ"נ כמבואר

בית יהודה רבא באמת גרירה ולכך אמר האי לישנא דגרירה כדי דנדע דהדר רבא לגבי אביי וכדתירצנו באמת על קו' הרשב"א שמביא תוס' ע"ז מקשה שפיר א"ה טחינה לטחינה נמי תגרר כלומר אי אית לרבא גרירה ע"כ צ"ל דאית ליה נמי גרירה דגרירה דאי לא תימא הכי אלא דרבא סבר חד גרירה ואביי סבר אפי' גריר' דגרידה ק' א"כ ליפלגו אפי' בתר דשמעה מאביי בהעלמות של חלב וכקושייתינו הנ"ל דהיינו בד' זיתי חלב דשני זיתי הראשוני' הי' בהעלמה אחת והשלישי היתה בהעלמו של שניה והרביעי היתה בהעלמו של שלישית דלאביי דסבר גרירה דגרירה אפינו הרביעי נתכפר בראשונה ולרבא דלית ליה גרירה דגרירה לא נתכפר אלא השלישי ולא הרביעי וכנ"ל ונרויח דלא נצטרך לדחוק כדברי תוס' דמיירי שבסוף הפריש על שגגת שבת וכנ"ל אלא דהוי אמר לישנא דוהביא על הראשון וגם היה רבותא אליבא דאביי דאפי' בחלב סבר דאמרינין גרירה לגרירה א"ו מדלא פליגי בד' זיתי חלב צ"ל דאין בזה פלוגתא דאי אמרינין גרירה אמרינין נמי גרירה לגרירה אפי' לרבא א"כ שפיר מקשה א"ה טחינה לטחינה נמי תגרר ולא צריכין אנו לדחוק דהמקשן לא אסיק להפליג מצד [הסברא] בין גרירה לגרירה דגריר' זה אינו דשפיר אסיק רק דהיה ק' ליה קו' הנ"ל דליפלגו בד' זיתי חלב וכנ"ל א"ו דליכא חילוק בין גרירה לגרירה דגרירה ולק"מ על המקשן ודוק היטב:

וע"ז משני הגמ' גרירה אית ליה גרירה דגרירה לית ליה וגרסינין אלא גרירה וכו' כדרוצה לומר הר"י קורקוס שמביא הכ"מ בהלכה יו"ד ע"ש שרוצה לומר למאי דאמר הגמ' גרירה אית ליה גרירה דגרירה ל"ל אין אנו צריכין לומר דהדר ביה ע"ש שדחק את עצמו מאוד עכ"פ נלמד מדבריו דגרס אלא ונוכל לומר דלתירוץ הגמרא דמשני אלא גרירה אית ליה גרירה דגרירה ל"ל י"ל דלא הדר רבא ממימרא דשלי זיתי חלב ולא צריכין לומר דבתר דשמעה מאביי סברה א"כ נוכל לומר לשיטתינו שביארנו קו' המקשן משני ליה התרצן כך אלא גריר' אית ליה וגרירה דגרירה ל"ל זהו קאי אאביי דאביי לא סבר אלא חד גרירה אבל לא גרירה דגרירה דאל"כ אלא דסבר אפי' גרירה דגרירה א"כ הו"ל לאשמעינין לאביי אפי' בד' זיתי חלב דאם הביא קרבן א' על איזה דנתכפרו כולן א"ו דאביי לא סבר אלא חד גרירה ורבא סבר דאפילו גרירה אחת לא אמרי וא"כ שפיר קיימא מימרא דרבא ואביי בשני זיתי חלב ובאמת הכא בקצר וטחן סבר הגמ' דליכא גרירה כלל משום דאמרי' סברת רש"י וסברת תוס' שניהם יחד א"כ בקצירה דשגגת מלאכות וקצירה דשגגת שבת וטחינה שעמה לא צריכין לסברא דגרירה אלא משום שהם בהעלם א' הב' קצירות ולא יכולה להתכפר הקצירה של שגגת שבת בלא טחינה שעמה מפני שהן תלויות בקרבן אחד וכנ"ל רק בטחינה אחרונה של שגגת מלאכו' דאינה תלוי בקרבן אחד עם הקצירה שלה צ"ל דנגררת עם הטחינה של שגגת שבת וזהו ודאי גריר' גדולה כדביארנו דטחינ' ראשונ' גופ' אינ' נתכפר אלא מכח שהיא תלוי' בקרבן אחד עם הקצירה של שגגת שבת ובזה פליגי אביי ורבא דרבא לא סבר גרירה כלל ואביי סבר גרירה אחת אבל לא גרירה דגרירה ולכך אמר אביו שם טחינה אחת היא כלומר דחד גרירה אמרינין ורבא דל"ל אפי' חד גרירה לכך אמר דטחינה שכנגדה במ"ע וא"כ לא סתרי השני מימרות דאביי ורבא:

והא דקאמר הברייתא דהיינו המימרא לישנא דקצר וטחן ולא אמרה בג' קצירות צ"ל איפכא דגמ' רוצה להורות דטחינה ראשונה לא הוי גרירה עם הקצירה ראשונה הואיל דתלוין בקרבן אחד וזה מוכח מכח לישנא וטחינה שעמה וכנ"ל ואנו אומרים דאפילו קצירה ראשונה עם השניה לא חשיבי גרירה דאמרי' סברת רש"י וסברת תוס' שניהם יחד כנ"ל א"כ אי הוה אמרה המימרא פלוגתתן בג' קצירות הוה טעינין לומר דוקא בג' קצירות ליכא גרירה בב' קצירות הראשונות כסברת רש"י ולפיכך נתכפרו א' עם השני' או איפכא משום דהם בהעלם אחת אבל הג' לא נתכפרה משום דהיא בהעלמה של שני' אבל בב' קצירות וב' טחינות הוי אמרינין דטחינ' ראשונ' הוי גרירה לקצירה ראשונה כסברת רש"י ולרבא לא נתכפרה משום דל"ל גריר' כלל וגם לאביי הוי טעות לומר דדוקא טחינה

בית אהרן לעיל לכן ע"כ דת"ק נמי סובר כן. אבל תוס' דאכתי לא ס"ד הך דאליבא דר"ש תשובה לא מהני לק"מ אליבא דת"ק די"ל דקרא דמע"ה אצטריך דמומר לחלב הוי מומר לדם ומוכח כן מדאצטריך קרא דת"ל מזר"ת דהא לא נוכל לומר דאתי להורות על ענין אחר דאכתי לא ס"ד הא דתשובה לא מהני. אבל לפי האמת מוכח גם אליבא דת"ק דתשובה לא מהני כמבואר לעיל ודוק היטב בזה:

ובזה מיושב ד' תוס' בשבועות גבי טימא עצמו במזיד דהא לפי האמת גם אליבא דת"ק, מוכח דתשובה לא מהני והקשו תוס' דרשא דר"ש כיון דמת"ק לא מוכח מידי רק מדר"ש נשמע לרבנן. הרי נתבאר דלפי האמת גם אליבא דת"ק דתשובה לא מהני ועיין היטב:

אמנם לפ"ז צריך להבין דעת הרמב"ם דמוכח מדבריו דסובר דתשוב' מהני כמ"ש המ"ל וא"כ קשיא לפי האמת ל"ל קרא דמע"ה ת"ל מזר"ת וליכ"ל דאצטריך על מומר לתיאבון דא"כ הדרא קושי' לדוכתיה ממ"נ אי מצד ס' חיצונה דלתיאבון הוי מומר הא הוי נמי בכלל זבח רשעים ואי לא מנ"ל באמת דלתיאבון אינו מביא קרבן דלמא מע"ה ממעט רשע שלא לתיאבון ואתי' להורות דתשובה לא מהני כמבואר לעיל:

ונראה ליישב ד' הרמב"ם באופן אחר דניחזי אנן דודאי קו' תוס' אינו ל"ל קרא דת"ל מזר"ת דההוא קרא במשלי הוא. ואין סברא להקשות דהתורה יסמוך על קרא דד' קבלה. רק קו' תוס' הוא דזה הוי כמו ס' חיצונה דזר"ת מיהו אם נאמר דהא דאצטריך קרא היינו בעשה תשובה א"כ הא דקאמר הש"ס וצריכא אי אשמעינין עולה משום דדורון הוא אבל חטאת אימא ליקבל מיניה ופי' רש"י שלא יהיה חוטא נשכר הרי דאף בעשה תשובה איכא האי סברא א"כ כ"ש בשלא עשה תשובה איכא חוטא טפי פשיטא דשייך האי סברא דשלא יהיה חוטא נשכר. לפ"ז לפי האמת בלא"ה לק"מ קו' תוס' דנהי דס' חיצונה איכא משום זר"ת מ"מ ה"א דמביא קרבן משום שלא יהיה חוטא נשכר ואצטריך קרא דמע"ה גבי חטאת ולק"מ. רק קושית התוס' הוא בד' המקשן דלא אסיק אדעתיה הך סברא דשלא יהיה חוטא נשכר הקשו תוס' שפיר אבל לפי האמת גבי חטאת לק"מ כמבואר [וגבי עולה גם בתי' תוס' אינו מיושב דהא קרא בעולת נדבה מיירי דודאי תשובה מהני ומוכרחין לומר דקרא בא להורות על מומר לע"א דהוי כמו מומר לכה"ת כמ"ש המ"ל שם באריכות וא"כ גם השתא נוכל לומר כן או בענין אחר]. ואע"ג דגבי עיר הנדחת דאמרינין קדשי מזבח ימותו משום זר"ת ואף חטאת בכלל י"ל דהא חטאת בלא"ה ימותו כמ"ש המ"ל משום דהוי חטאת שמתו בעלי' ועיקר דאצטריך זבח רשעים הוא גבי עולה ושלמים וא"כ לק"מ. ואף דאיכא נפקותא לענין אשם דקיי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה ואשם נמי בא על חטא. מ"מ נראה דגבי עיר הנדחת לא שייך כלל הא דשלא יהיה חוטא נשכר כיון דבעלים ימותו בחרב ואין נפקותא להן אי מקריבין קדשים או לא לכן אמרי' שפיר דבחטאת ואשם נמי הוי בכלל זר"ת. אבל הכא דקאמר הש"ס דס"ד משום שלא יהיה חוטא נשכר א"כ ממילא לק"מ דת"ל מזר"ת כמבואר לעיל אבל לעולם דלפי האמת אליבא דכ"ע תשובה מהני ופסק הרמב"ם שפיר ומיושב קושית המ"ל ועיין היטב:

ובן משמע בד' רש"י דכתב ואי אשמעינין עולה משום דדורון הוא והוי זר"ת אבל חטאת דשלא יהיה חוטא נשכר אימא ליקבל מיניה הרי להדיא דמצד האי סברא דשלא יהיה חוטא נשכר לא הוי נמי בכלל זר"ת. אבל דעת תוס' גופא אינו כן לכאורה דא"כ לפי האמת גם אליבא דר"ש נוכל לומר דתשובה מהני ואמאי לא תירצו בשבועות גבי טימא עצמו במזיד דמיירי בעשה תשוב'. אם לא דנאמר דתוס' סברי דבלאו הך קושי' דת"ל מזבח רשעים. מסתבר לומר דתשו' לא מהני דשב מידיעתו תליא בשעת החטא ועיין בזה. ובזה מיושב ד' רש"י בסנהדרין דף מ"ז ע"א בהא דקאמר ר' יוחנן אכל חלב והמיר והפריש קרבן וחזר בו הואיל ונדחה ידחה ופירש רש"י דבשעה שהמיר נדחה משום דכתיב מע"ה פרט למומר ואח"כ קאמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא קדשי מזבח ימותו ופירש"י משום זבח רשעים. והקשה במ"ל בפ"ג מהל' שגגות למה פי'

בית יהודה ראשונה נגררת לקצירה ראשונה אבל טחינה שני' במ"ע משום דהוי גרירה דגרירה ולכך מוקי פלוגתתן בקצירה וטחינ' דאפ"ה סבר דנתכפרה טחינה ראשונה וצ"ל דלא נקרא גרירה כסברת תוס' דהא ממימרא דשני זיתי חלב מוכח דלית ליה לרבא שום גרירה וממילא לאביי דסבר חד גרירה אמרינין דגם טחינה שכנגדה דנקראת גרירה כנ"ל נתכפרה אבל לרבא דל"ל שום גרירה מש"ה טחינה שכנגדה במ"ע אבל גרירה לגרירה אפילו אביי סבר דלא אמרינין מדלא פליג אפי' בד' זיתי חלב וכנ"ל וא"כ לפ"מ שביארנו דלפי האמת נוכל לקיים השני מימרות דאביי ורבא ולא סתרי אהדדי שפיר עביד הרמב"ם דפסק לתרוויי' דרבא ומתורץ שפיר קושית העולם וגם קושייתנו הנ"ל לק"מ דליפלגו בד' זיתי חלב וגם קושייתינו שהקשינו דליפלגו בג' קצירות לק"מ כאשר ביארנו משום דגמרא רוצה להורות לנו דרבא סבר דטחינה ראשונה לא נקראת גרירה כלל וכנ"ל ודוק היטב והמשכיל יבין:

ובדברינו אלה שביארנו דהרמב"ם ס"ל שני סברות יחד דהיינו של רש"י ושל תוס' יכולין אנו לתרץ עוד דברי הרמב"ם דהנה הרמב"ם כ' בהאי דין שהבאנו לעיל קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה כאלו עשה ארבעתן בשגגת שבת שאינו חייב אלא חטאת אחת וכיון שהקריב חטאת זו נתכפר לו על הכל וכשיודע אח"כ אינו צריך להביא חטאת אחרת ותמה עליו הכ"מ ולח"מ וכל הרואה אותו יפליא פליאה גדול' בראשון הוא נגד הגמ' ערוכה דבדף הנ"ל ע"ב איתא איתמר אכל ב' זיתי חלב בהעל' א' ונוד' לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני ר"י אמר חייב ב' ור"ל אמר אינו חייב אלא אחת וכו' ור"ל הא כתיב על חטאתו והביא ההוא לאחר כפרה וכו' נמצא לאחר כפרה אפילו ר"ל מודה והאיך כ' הרמב"ם וכיון שהקריב חטאת זו נתכפר לו הכל זהו דלא כמאן. ועוד הקשה הכ"מ ולח"מ דרמב"ם סותר את עצמו מהיפוך להיפוך דבפ"ו מהל' שגגות כ' בהלכה ט' האוכל כזית חלב וכזית חלב בהעלם א' ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני מביא ב' חטאות מפני שהידיעות מחלקות ואע"פ שלא הפריש הקרבן ופסק כר"י וכאן פסק בקצר וטחן אפי' הפריש קרבן נתכפר לו על הכל והנה הם רוצים לומר דלר"י דוקא ידיעות מחלקות ולא כפרות וזהו דוחק גדול ע"ש בדברי לח"מ וכ"מ אבל לי נראה לתרץ דלק"מ דהא ביארנו דרמב"ם ס"ל שני סברות סברת רש"י וסברת תוס' ולא שייך כאן בשבת גרירה כלל חוץ בטחינה אחרונה כנ"ל ונ"ל דכך הוא סברת הרמב"ם דבשלמא גבי שבת הואיל דחזינין דמלאכות של שגגת שבת קשורין זה בזה ואינו יכיל להתכפר א' בלא חבירו הלכך אמרי' דאפי' הקריב קרבן על הקציר' ראשונ' של שגג' שבת לחוד' נתכפרו כולן משום דאם הקרי' קרבן על הקציר' של שגגת שבת ממילא נתכפר גם הטחינ' של שגגת שבת [דא"א] להתכפר זו בלא זו וממילא אמרינין דקצירה גוררת קצירה וטחינ' גוררת [טחינ'] וכדמפרש"י אע"פ שהעלמו של שני' חלוק קצת מ"מ העלם אחד הוא ושם אחד הוא ולא נודע לו חטאו בינתיים ולא נקראת גרירה כדמפרש"י רק אם הקריב ברישא על קצירה של שגגת מלאכות לא נתכפר לו טחינה שעמה מפני דהיא חלוקה לענין קרבן רק הקצירה של שגגת שבת וטחינה שעמה היא נגררת כסברת רש"י ותוס' שניהם יחד דלא נקראת גרירה אבל הטחינה של שגגת שבת נקראת גרירה לטחינה ראשונה כאשר ביארנו לעיל והרמב"ם פוסק כרבא דלא אמרי' שום גרירה וזה הוא צח לשונו של הרמב"ם דכ' ונודע לו על הקצירה של שגגת שבת וזדון מלאכות ולא כ' גם על הטחינה כמו שנכתב בגמרא ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת וזדון [מלאכות] משום דרמב"ם סבר דבאמת אם רק נודע לו על הקצירה לחודא של שגגת שבת נתכפר הכל אם הקריב קרבן עלי' וכנ"ל אבל בחלב לא מצינו שום קולא בשיעור שלם דהוי קשורין זה בזה רק בחצי שיעור אמר ר"י דהיינו באכל כזית ומחצה ונודע לו על כזית וחזר ואכל כחצי זית אחר בהעלמו של שני דאינן מצטרפין הב' חצאי זיתים משום דאין ידיעה לחצי שיעור וזה מוכח מקרא דמחטאתו ע"ש אבל בשני זיתים שלימים שפיר אמרינין לר"י דהידיעות מחלקות מקרא

בית אהרן רש"י בד' ר' יוחנן משום מע"ה ובמתני' פי' משום זבח רשעים עיי"ש דהאריך. והשתא ניחא דגבי מי שאכל חלב דשייך סברא שלא יהי' חוטא נשכר לא יוכל לפרש משום זבח רשעים לכן פי' משום מעם הארץ. אבל במתני' דעיר הנדחת דלא שייך האי סברא דשלא יהיה חוטא כהנ"ל שפיר פירש"י משום זבח רשעים ולק"מ. [נ"ב ועיין במאי דפירש"י גם במתני' אי אמרינין משום דיחוי הוא כדאמרינין בחולין ונסתר תי' זה וצ"ל כתי' המ"ל שם ודוק]:

ועוד נראה ליישב הא דפסק הרמב"ם לפי האמת דתשובה מהני עפ"י מה דכ' המ"ל פ"ג מהל' שגגות דלכן נקט הרמב"ם גבי מומר לאותו דבר והורגל בה דהיינו דבעינין שיעשה ג' פעמי' כן. וגבי מומר לע"א ולחלל שבתות לא התנה כן משום דהרמב"ם סובר דמומר לא חשיב עד שיעשה כן ג"פ אבל זבח רשעים איכא אפי' בפ"א לכן גבי ע"א אף דלא הורגל בה אין מקבלין משום זבח רשעים משא"כ בשאר עבירות ע"ש באריכות. הרי חזינין להדיא דהרמב"ם סובר דדוקא לע"א ולחלל שבת איכא משום זבח רשעים אבל בשאר עבירו' לא וא"כ לק"מ קו' תוס' גבי חטאת דהא בשאר עבירות לא הוי בכלל זבח רשעים אבל לעולם דתשובה מהני ופסק הרמב"ם שפיר ולק"מ. ואף דאכתי קשי' מקרא דמכם דכתיב גבי עולה דמיירי במומר לכה"ת ל"ל ת"ל מזר"ת. אבל זה גם לתי' המ"ל קשיא דהא קרא מיירי בעולת נדבה דודאי תשובה מהני כמ"ש המ"ל גופיה. ועיין במהר"ם לובלין דכ' לדעת תוס' ה"ה דל"ק מקרא דמכם דמיירי בעשה תשובה ע"ש אבל באמת צ"ע דהא בעולת נדבה יפה דיבר המ"ל דתשובה מהני ודאי. ואם נפשך לומר דתוספת סובר כרשב"א דהקשה לעיל אמאי לא מוקי הש"ס ברייתא דמכם במומר לא"ד דמוכח דסובר דעולה נמי בא על חטא והיינו לאו הניתק לעשה כמ"ש הפ"י. מ"מ ליתא דהא הש"ס קאמר ואי אשמעינין עולה משום דדורון הוא דמוכח דמיירי בעולת נדבה דאיהי דורון ולא בעולת חובה והדרא קו' לדוכתי' ורשב"א רק הקשה מה פריך הש"ס הא גופא קשיא דלמא מיירי בעולה דבא על חטא ובמומר לאותו דבר. אבל לפי האמת ודאי דמיירי בעולת נדבה ויפה הקשה המ"ל ועיין ועוד נוכל ליישב לכאורה קושית המ"ל דקרא דמכם אצטריך למומר לכה"ת לתיאבון דלא הוי בכלל זבח רשעים ובזה מיושב מה דקשי' לכאורה אשיטת הפוסקים דסברי דלהכעיס אפילו לדבר אחד דינו כגוי א"כ מה פריך הש"ס הא גופא קשי' דלמא סיפא מיירי בלהכעיס דהוי כלכה"ת ושייך נמי מכאן אמרו דזה הוי ס' חיצונה דלהכעיס דינו כגוי וכן הקשה המג"א ריש סי' ל"ט ע"ש [דלמאי דסובר הר"ן דלהכעיס הוי רק מדרבנן לק"מ] והשתא ניחא דאי מיירי בלהכעיס הדרא קושיא לדוכתא ת"ל מזבח רשעים. וצ"ל דסובר המ"ל דלענין מומר לכה"ת אין חילוק בין לתיאבון או להכעיס וכבר הארכתי בזה לעיל. [נ"ב ועיין בחיבורי האחר בסוגיא זו באריכות]:

והנה רש"י פירש בסוגי' דף ד' ע"ב דמומר לערלות היינו מבעט במצוה זו והקשה בכ"מ פ"ד מהל' שחיט' דא"כ היינו אפיקורוס עיי"ש, ולכאורה לק"מ דהנה הרשב"א בחי' [הקשה] אמאי לא מוקי סיפא דאפי' ישראל מומר מיירי בעע"ג ותי' דא"כ הוי כ"ש מכותי והקשה עוד דלמא מיירי בלהכעיס ועע"ג דכשר עיי"ש מה שתירץ [דלכתחלה מיהא אסור]. א"כ נוכל לומר דרש"י סובר כפי' הרשב"א דבעומד ע"ג כשר אפי' בלהכעיס והכא מיירי בעע"ג. ואפי' לכתחלה סובר רש נמי דכשר בעע"ג דהא הרשב"א הוכיח דאסור מכח קושייתו דלמא סיפא דאפי' ישראל מומר מיירי בלהכעיס ובעע"ג. אבל לשי' רש"י דסובר דאפי' ערל היינו להכעיס א"כ בלאו הכי לק"מ קו' הרשב"א דלא מצינו לאוקמי סיפא בלהכעיס ובעע"ג דהיינו רישא אפי' ערל. דלענין להכעיס אין חילוק לשיטת רשב"א בין שאר עבירות או לא"ד [רק להרא"ש דסובר דלא חשיב בר זביחה] וא"כ לעולם נוכל לומר דשרי לכתחלה בעע"ג אפי' בלהכעיס וקו' הכ"מ לק"מ על רש"י די"ל דרישא אפי' ערל מיירי בלהכעיס ועע"ב וסיפא מיירי בלתיאבון ואינו עע"ג רק לפי זה צ"ט קו' הש"ס אי לדבר א' היינו ערל והא רישא מיירי בעע"ג וסיפא קמ"ל באינו עע"ג. והנה מה דדחק רש"י לפרש כן ולא פי'

בית יהודה דעל חטאתו וזהו ס' עמוקה ולא סתרי השני דינים של הרמב"ם דהיינו הדין של גרירה דקצירה עם הדין של אכל כזית' וכזית חלב דפ"ו הלכה ט' והא דמדמה הגמ' שבת לחלב כבר ביארנו דקושית המקשן הוא ממה נפשך וכנ"ל והתרצן משני דהכא לא שייך גרירה כלל ורבא אליבי' דאמת לא סבר אפילו חד גרירה וגרסינין אלא וכנ"ל ודוק היטב:

ועל הסתירה שניה שמקשו על הרמב"ם ממה שכתב בהלכה י"א בפ"ו מהלכות שגגות אכל ב' זיתי חלב בהעלם א' ונודע לו על אחת מהן וחזר ואכל כזית בהעלמו של שני והביא חטאת על הראשון ראשון ושני מתכפרין עכ"פ על הראשון נודע לו קודם שנודע לי על השני ואפ"ה נתכפר השני בקרבן שהביא על הראשון נוכל לתרץ ולומר כן דהנה נדקדק בלשונו הצח דבהלכה ט' דפ"ו מהל' שגגות כ' האוכל כזית חלב וכזית חלב דמשמע שהי אכילות מפורדים זו מזו ובהלכה י"א דאותו הפרק כ' אכל שני זיתי חלב בהעלם אחת ונודע לו על אחת מהן דמשמע דשני הזיתים היו מחוברים יחד בשעת אכילה ואכלום בפעם אחת כלישנא דגמ' במימרא דרבא ואביי משמע דאכילה היתה בבת אחת דהיינו שאכל שני זיתים בבת אחת והנה הרב הגדול מוהר"י בירב ז"ל חילק האי חילוקא דבהלכה ט' מיירי באכילה מופלגת ובהלכה י"א מיירי באכילה סמוכה זו לזו כך הביא הלח"מ ע"ש

[אב"ה ובגליון הרמב"ם של אברהם אבינו זצ"ל על הכ"מ שה הל י"א שהביא ג"כ דברי מורי הר"י בירב. נ"ב בכי"ק וז"ל:

הנה חילוק הכ"י בירב נכון מסברא גם מלשון הרמב"ם בשני הפסקים. אבל מלשון הרמב"ם בהל' [יו"ד] לא משמע כן ודוק. גם קשה דאמאי לא מוקי קרא דולחטאתו בכה"ג וכן קשה לתי' מהר"ם מטראני שהביא הלח"מ לעיל. עוד ק' על חילוק הר"י ב"ר מדף צ"ד עיי"ש ודוק. (וד' הר"י ב"ר ז"ל מן) [ועיין] תוס' שבת צ' ד"ה המוציא וע"כ להרמב"ם ג"כ צריך לחלק בין מין א' לב' מינים כמו שהוכיחו תוס' שם מדף צ"ד עכ"ל] אבל לא כתב מה טעם וסברא יש בזה הא עיקר טעם הוא דהוי בהעלם אחת ומאי איכפת לנו אם אכילות סמוכות זו לזו או רחוקות זו מזו הא סוף כל סוף הוי העלם אחת אבל כאשר נבאר בע"ה יהי' טעם לשבח דאנו אומרים דבדין ט' מיירי שאכל כל כזית בפני עצמו ואח"כ נודע לו על הראשון א"כ שפיר הוא למימר דהידיעות מחלקות בין אכילה לאכילה וחייב להביא על כל אכילה בפני עצמו קרבן אבל בהלכה י"א מיירי שאכל שני זיתים הראשונים בבת אחת ובא אדם אחר ואמר לו שאכל חלב סתם ולא פירש לו כמה זיתים אכל אלא שאמר לו שזה שאכל לא הי' שומן אלא חלב וזהו דנקט בלשונו הצח ונודע לו על אחת מהן כלומ' דכזית אחד ודאי היה מה שאכל וגם במימרא דרבא ואביי כתוב כן ונודע לו על אחת מהן להורות דלא אמר לו כמה זיתים אכל וגם להורות דאכל בבת אחת השני זיתים והאדם אחר אמר לו דלא היה שומן אלא חלב והוא היה סבור דכזית אחד אכל ונשאר כזית אחד נעלם ממנו ואח"כ אכל עוד כזית השלישי בשוגג בהעלמו של זה שלא ידע ששני זיתים היה מה שאכל בבת אחת בפעם הראשון ובא אותו האיש ואמר לו בפעם אחת שמה שאכל בפעם ראשון היו שני זיתים ומה שאכל בפעם שני היה זית אחד ע"ז שפיר אמר רבא וכרמב"ם פסק כרבא הביא קרבן על הראשון ראשון ושני מתכפרין משום דהידיעה שנודע לו שאכל חלב בפעם ראשון היתה על כל האכילה ראשונה רק שלא נודע לו כמה זיתים היה עכ"פ בידיעה זו נודע לו שכל האכיל' היתה חלב ולא שומן וא"כ שפיר אמרינן דנתכפר גם על השני ואם הביא קרבן על השלישי דהיינו על הזית מסויים שאכל לבך בפני עצמו שלישי ושני מתכפרין משום דכשאמר לו על הזית השלישי שאכל בפני עצמו אמר לו ג"כ שאכילה ראשונה הי' שני זיתים והיתה ידיעה אחת לשתיהן דהיינו לכזית השני ולכזית השלישי א"כ ממילא לזה הכזית האמצעי יש לו שייכות לכזית הראשון וגם לכזית השלישי לכזית הראשון מכח הידיעה הראשונה שאמר לו שחלב היה אכילה ראשונה שאכל בפעם הראשון בבת אחת ולכזית השלישי הואיל שאמר לו בפעם אחת לאחר אכילה של כזית השלישי שאכילה ראשונה היה שני זיתים והאכילה שניה היתה כזית אחד חלב ולפיכך אמר רבא ופסק הרמב"ם כמותו דאם הביא קרבן על האמצע דהיינו על מה שאמר לו דאכילה ראשונה היתה שני זיתים שנתכפרו כולן דזו

בית אהרן כפשוטו דמיירי בלתיאבון היינו דא"כ מה מקשה הש"ס היינו רישא והא ברישא עשה כן רק פעם אחת וסיפא קמ"ל במומר דהיינו דמועד לכך כמ"ש הרמב"ם והפוסקים בסי' ב' דמומר צריך שיעשה כן ג' פעמי'. ולכן פירש"י דרישא מיירי בלהכעיס ובלהכעיס לא בעי' שיעשה כן ג"פ כמ"ש הפוסקים וכן מבואר בת"ח עיי"ש היטב דתי' דעת הרמב"ם דמומר לערלות כיון דכל זמן שאינו מל כל שעה ושעה עובר עליו חשיב כאלו עשה כן ג' פעמים ובזה מיושב מאי דלכאורה קשי' מה מייתי הש"ס סייעתא לרבא מחמצן של ע"ע דלמא התם מיירי דבשנה זו לא ביערו חמצן דעשו כן [רק] פ"א ורבא קמ"ל דאפילו במומר דהיינו שעשה כן ג' פעמיה דדש ביה נמי שרי. ובכ"מ מבואר להדיא דאפילו לענין חומר לא"ד איכא חילוק בין מועד לכך או לא ודוחק לומר דלשון עוברי עברה משמע שעשו כן הרבה פעמים. והשתא ניחא דכל ימי הפסח כיון דכל שעה ושעה עובר בב"י וחשיב כמועד לכך כדברי התורת חיים הנ"ל ולק"מ:

ועיין בב"י בי"ד סי' ב' דסובר דהרמב"ם מודה לענין מומר לא"ד אף שעשה כן רק פ"א צריך בדיקת סכין ע"ש והא דנקט רבא מומר דמשמע שצריך שיהיה מועד לכך. י"ל דנקט לרבותא דאפי' מועד דדש ביה מהני בדיקת סכי דלא שביק היתרא. דבלא"ה צ"ל לשיטת הרמב"ם הא דנקט לא"ד הוא לרבותא דמהני בדיקת סכין. אבל הש"ך בסי' ב' ס"ק כ' תי' דבשל אחרים נאמן אפי' לאיד וא"כ רבא מיירי בשל אחרים להכי נקט מומר ע"ש ובאמת צריך להבין דהא מאי דמחלקינין בסי' קי"ט בין שלו לשל אחרים היינו משום דבאחר אמרינין אין אדם חוטא ולא לו. אבל כאן דהסברא הוא דאם ימצאנו פגום לא יטרח לתקנו א"כ בשל אחרים נמי לא טרח. וצ"ל דנהי דלא טרח מ"מ לא ישחוט כלל דאין אדם חוטא ולא לו משא"כ בשל עצמו. והנה בגוף סברת רבא דלא שביק היתרא כתב הפ"י בחידושיו דלכן השמיטו הפוסקים הך דינא דחמצן של ע"ע משום דאנן קיי"ל כר"ש דחמץ לאחר הפסח אסור רק מדרבנן. ובדרבנן ל"א דלא שביק היתרא עיי"ש, ולדבריו מיושב מה דהקשה במשמרת הבית דף ו' ע"א ממתני' גבי דמאי דצריך שיאמר מאיש פלוני לקחתים ע"ש ולפ"ז ניחא דגבי דמאי דהוה רק מדרבנן לא סמכינין אלא שביק. אבל הך ברייתא דחמצן אתי' לפי האמת כר' יהודה דהוי דאורייתא ולק"מ וצ"ל דקו' הרשב"א לפי סברת התרצן דמוקי כך ברייתא כר"ש וזה דוחק. ובלא"ה קשי' על ד' הפ"י הנ"ל דהא רוב מפרשים הסכימו דהך סוגי' אליבא דראב"י בפסחים דף כ"ט דר"י יליף שאור דאכילה משאור דראי'. וכיון דאנן קיי"ל כרבא שם לא נוכל לומר לפי האמת דהך בריית' אתי' כר"י. וגם דעת הפוסקי' בכל דוכתא משמע דליכא חילוק בין דאורייתא לדרבנן בזה:

ועיין בב"י סי' קי"ט דכ' דרשב"א דסובר גבי גבינה אם אמר ממומחה פלוני קניתי נאמן היינו דוקא באיסור דרבנן והקשה הש"ך דהא המחבר פסק כן בסי' ב' גבי שחיט' דאוריי'. ותי' דשאני שחיטה דאם הוא לא שחטו ממילא אמרינין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ולכאורה קשה דלד' הש"ך קשי' ד' הרשב"א גופא במשמר' הנ"ל דהביא ראי' דגבי שחיטה בעינין שיאמר פלוני ולא סמכינין אלא שביק לחוד כמו בחמצן שע"ע מהך מתני' דדמאי. ולד' הש"ך ליכא ראי' דשאני דמאי דלא הוי רוב' מומחין משא"כ בשחיטה וכן חמץ דומה לשחיטה. אמנם לבתר העיון ל"ק מידי דהרשב"א הוכיח שפיר אי איתא דסמכינין אהך סברא דלא שביק קשיא מהך דדמאי דנהי דהתם לא הוי רובם כשרין. מ"מ כיון דלא סמכינין אנאמניתו רק מצד סברא אמרינין לא שביק היתרא אף אם הי' יחיד מומחה היה לוקח ממנו. אבל לפי האמת דהטעם דסמכי' אנאמנותו משום דמרתת יש לחלק כד' הש"ך דנאמין אותו דהוא לא היה שוחטו אבל באחרים דוקא בשחיטה כשר משום דרוב' מומחין משא"כ בגבינה וכדומה.

[אב"ה עיין בבאר היטב שם ס"ק כ"ה הביא בשם הש"ך דבסי' ב' מיירי דידעינין באמת בבירור דלא שחט הוא ואחר מכ"ת כי רבה שנה בזה לענ"ד בכונת הש"ך ואפשר איזה חסרון הדפוס בבאר היטב אשר לפנינו כמבואר לכל מעיין בדברי הש"ך שמסיים ול כך סמכינין עליו שלא שחט הוא, וע"כ כונתו דהגם דמרתת הוא סברא

בית יהודה הכזית האמצעי יש לה שייכות לשתיהן כאשר ביארנו היטב אבל לעיל בהלכה ט' דמיירי דבפעם הראשון לא אכל אלא כזית ובפעם השני לא אכל אלא כזית ונודע לו על הראשונה ברישא שפיר אמרינין דהידיעות מחלקות וא"כ לא סתר מידי הני שני דינים של הרמב"ם ואין להקשות מלישנא דמימרא דר"י ור"ל דקאמר אתמר אכל ב' זיתי חלב בהעלם א' ונודע לו על הראשון ונקט לישנא דשני זיתי חלב ואפ"ה אמר ר"י דחייב שתים זה לק"מ דהא אמר הגמרא עלי' ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני משמע דשתי אכילות מצומצמת היתה כל הכזית אכל בפני עצמו מדלא אמר כלישנא דמימרא הראשונה של אביי ורבא ונודע לו על אחת מהן דהוי משמע דשני הזיתים היו מחוברים יחד ואכלום בפעם א' א"ו דמיירי דבשני פעמים השני זיתים אכל ושני ידיעות הי' לו ולכך סבר ר"י דהידיעות מחלקות וחייב והרמב"ם פסק כר"י לחומרא ולק"מ ודוק היטב רק דהרמב"ם בלשונו הצח היה מפרש יותר ואמר האוכל כזית חלב וכזית חלב להורות דודאי הי' שני אכילות רחוקות ודוק היטב ונכון:

ולפי ד' הרמב"ם שביארנו מרווחינין דלא צריכין אנו לדחוק כמו שדחק רש"י בד"ה חזר ונודע דהנה רש"י כתב בדף הנ"ל ע"ב והא דאביי ורבא דאמרי לעיל ונודע לו על אחת מהן אלמא חדא הוא דמחייב אי ס"ל פלוגתא דר"ל ור"י בקודם הפרשה אינהו דאמור כר"ל וכו' אבל כפי מה שביארנו דעת הרמב"ם מצי לאוקמי מימרא דאביי ורבא אפי' כר"י דאמר דהידיעות מחלקות ושאני התם דאכל שני זיתים בפעם אחת וכנ"ל והאדם האחר שאמר לו שזהו אינו שומן אלא חלב אמר לו על כל האכילה הראשונה רק שלא אמר לו בפעם הראשון שהי' שני זיתים אלא אח"כ כשאכל הזית השלישי אמר לו שהאכילה הראשונה הי' שני זיתים והאכילה השניה הי' זית א' של חלב עכ"פ בידיעה ראשונה נודע לו שכל האכילה ראשונה היה של חלב רק שלא נודע לו כמה זיתים הי' אכילה ראשונה ולפיכך נתכפר לו אם הביא קרבן על האכילה ראשונה כל השני זיתים הואיל דשייכת להדדי וגם אם הביא קרבן על כזית השלישי שאכל בפעם השנית נתכפר לו על כזית האמצעי הואיל בפעם אחת נודע לו השני זיתים האלו וכנ"ל ודוק היטב:

והואיל ואיירין בדברי רש"י ד"ה וחזר וכו' נבוא לבאר ד' מהרש"א על רש"י דהנה המהרש"א על ד' רש"י [כ' וז"ל] אהך דקצר וטחן כגרוגרת דפליגי בה נמי אביי ורבא תיקשי ליה דחדא הוא דמחייבי להו כבר דחקו בזה תו' לעיל לפרש בשם ר"י דאיירי נמי בנודע קודם הפרשה והנה דברי מהרש"א לכאורה תמוהין מאד דעכ"פ ארש"י התמי' במקומה עומדת דמפני מה לא אמר רש"י דבריו אאביי ורבא דוקצר וטחן ונ"ל ליישב דלק"מ על רש"י דהנה לעיל בד"ה נודע לו על הקצירה מביא תוס' בשם הר"ש שנודע לו והפריש קרבן וכו' דאל"כ יביא איזה שירצה ומ"מ קאמר הגמ' קצירה גוררת קצירה וכו' דמשמע דוקא קרבן א' יביא ולא יותר קשה הא מותר להביא איזה שירצה דבו תליא מלתא ע"ש מיהו תימא לר"י לקמן דמבעי' ליה אי בהפרשה מחלוקת או לא תפשוט דבהפרשות פליגי וי"ל דאיכא למידחי דהכא איירי שלא הפריש עד אחר שנודע לו גם על שגגת מלאכות ואתרמי דהפריש קרבן על קצירה ראשונה ע"ש אבל באמת היה יכול להביא ב' קרבנות על קצירה וטחינה של שגגת מלאכות לפ"ז לק"מ על רש"י דהנה י"ל דכונת רש"י הוא לומר מה שיש נפקותא בין האוקימתא אי אוקמינין פלוגתא דר"י ור"ל בקודם הפרשה או לאחר הפרשה וא"כ על המימרא דרבא ואביי דחלב דהתם אמרי באמת הביא על הראשון ראשון ושני מתכפרין הביא על השלישי שלישי ושני מתכפרין הביא על האמצעי כולן מתכפרין כלומר דיש בריר' ביד בעל הקרבן שפיר אמר רש"י דיש נפקותא זו בין האוקימתת אי מוקמינין פלוגתא דר"י ור"ל קודם הפרשה אינהו דאמר כר"ל ואיירי דבריהם דאביי ורבא בחלב קודם הפרשה וכר"ל לחודא ובאחת בו תליא מילתא להביא על איזה שירצ' וכדמשמע לישנא דמימרא דחלב. ואי אוקמינין פלוגתייהו דר"י ור"ל לאחר הפרשה אבל קודם הפרשה כ"ע מודו דנפטר בקרבן אחד דאינו משקר מ"מ אינו סברא אלימתא כ"כ לסמוך בדאורייתא אנאמנותו דרק מפלוני מומחה. וכמ"ש לאח"ז ד' הת"ש. ואך בשחיטה אף אם אינו אמת דפלוני המסויים שחטו אם רק הוא לא שחטו אשר ודאי מתיירא טפי דלית לי' לאשתמוטי כשר ממילא משא"כ בנדון שאינו רוב מומחין דנסמוך כ"כ אנאמנותו דדוקא מפלוני מומחה הוא. והדברים ברורים לענ"ד]:

עוד תי' הש"ך בסי' קי"ט דהיכא דקנה גרע טפי שמתיירא להפסיד ממונו ע"ש. ג"כ קשיא לכאורה דליכא ראיה מדמאי על שחיטה דהא בדמאי מיירי ג"כ דקנה. וצ"ל [ג"כ] דבשלמא אם נאמר דבלא נאמנותו כשר משום דלא שביק היתרת ליכא חילוק בין קנה או לא. אבל לפי האמת דסמכי' אנאמנותו משום דמרתת שפיר יש לחלק בין קנה או לא כמ"ש הש"ך. ומה דתי' עוד דבשחיטה דהוי רק מומר לתיאבון דלא עבר אלפני עור עדיף טפי ע"ש ג"כ קשי' דליכא ראי' מדמאי דאפי' על של אחרים אינו נאמן ויש ליישב

[אב"ה אפש' הכונה דהוכח' הרשב"א אם איתא דבכל מקום מהני לא שביק היתרא שלא לעבור אלפני עור ורק בחשוד לא מהני משום דאינו מחשבהו לאיסור. וע"כ דבמה דמכשילו בדבר שנוהגין בו איסור אינו מקפיד אל"ע כיון שלדעתו אינו אסור א"כ לא תיהני ג"כ פלוני מומחה, דאינו מרתת דישתמט לומר הרי לא האכלתיך איסור. או די"ל להיפך גם בחשוד תיהני הך דל"ש היתרא דהרי עכ"פ מכשילו כהנ"ל א"ו דלא סמכינין אל"ע רק מכח דמרתת ושפיר יש לחלק דלא סמכי' בדאוריי' משום דמרתת היכא דיוכל להשתמט ולומר לא האכלתיך איסור דאינו מתיירא כ"כ] ועיין:

מיהו בדברי רשב"א גופ' במשמר' לא משמע כד' הב"י דלא הזכיר כלל מאלו חלוקים. ולענין דינא קצת צ"ע דהא במומר לא שייך סברא דמרתת כמ"ש תוס' [בד"ה בודק סכין] והפוסקים בריש חולין וע"כ צ"ל כמ"ש התבואות שור ס"ק ט"ו דבדרבנן נאמן. והא דנאמן לומר מומחה פלוני שחט לי היינו דאיכא נמי סברא דלא שביק היתרא וא"כ היכי דנחשד על של אחרים בדאורייתא אינו נאמן משום דמרתת לחוד דהא לא שייך במומר. וגם דין דשחיט' קשיא דהא מתוספת הנ"ל מוכח אף היכא דאיכא קצת סברא דלא שביק היתרא לא סמכי' במומר אמרתת וצ"ע לדינא:

עיין בש"ך ריש סי' ב' דהק' על פי' הכ"מ הנז"ל מסוגי' דהכא דמומר לכה"ת חוץ מע"ז פסול להקריב ולשחוט' כדברי רבינו ירוחם ע"ש והנה לעיל ישבתי קו' הש"ך ע"ש באריכות ועתה נבוא ליישב בדרכים אחרים דהנה הפר"ח שם תירץ דהרמב"ם פי' הברייתא דרישא מיירי במומר לכה"ת אף לע"ז ושבת וסיפא קמ"ל דלע"ז או שבת לחוד נמי פסול ע"ש. אמנם י"ל דהש"ך הקשה שפיר דהרמב"ם ע"כ אינו סובר כפי' הפר"ח הלז דהנה רש"י פי' כאן האי תנא סובר דשבת חמירא כע"ז דכופר במעשה בראשית וחידוש העולם ולא פי' כפשוטו דשבת דחמירא הוי מומר לכה"ת דאין מקבלין (ול"ל) [וצריך לומר] דאי לאו דשבת חמירא כע"ז לא חשיב מומר לכה"ת יותר מעריות וכדומה דהן בסקילה ולא הוי מומר לכה"ת לכן צ"ל דשבת חמיר כע"ז. אבל באמת ז"א דאם נאמר כפי' רש"י, זה הסברא דכופר במעשה בראשית וחידוש העולם שייך דוקא במומר לחלל שבת אבל במומר לחלל יוה"כ דאינו מורה על חידוש העולם ולא חמור כע"ז לא הוי מומר לכה"ת וכן מצאתי בס' פני ארי' בב"ק דף ע"א להדיא דלשיטת רש"י מומר לחלל יוה"כ לא הוי מומר לכה"ת עיי"ש ובאמת באה"ע סי' קכ"ג הוכיחו הפוסקים מדברי הרמב"ם דמחלל יוה"כ דינו כנכרי עיי"ש הרי חזינין לדידן אף ביוה"כ דלא חמור כע"ז חשיב מומר לכה"ת. אמנם נראה אם נאמר כפי' הפר"ח דמומר לכה"ת חוץ מע"ז מקבלין ממנו ע"כ צ"ל הא דאין מקבלין ממומר לחלל שבת היינו דהוי כמומר לכה"ת עם ע"ז לכן צריך רש"י לפרש דשבת חמירא כע"ז ובאמת במומר לחלל יוה"כ אין הדין כן כיון דביו"כ לא שייך סברת רש"י הנ"ל. והשתא נחזי אנן כיון דהפוסקים באה"ע סי' קכ"ג הוכיחו מד' הרמב"ם דסובר דמומר לחלל יוה"כ דינו כנכרי ע"כ דאינו סובר כפי' רש"י הנ"ל [ודוחק לומר דוקא לענין קרבן ושחיטה דבעינין שיהיה עובד ע"ז צ"ל כפי' רש"י דחילול שבת הוה כעע"ז וזה ל"ש ביוה"כ אבל לענין שאר דברים חשיב יוה"כ כנכרי ומומר לכה"ת כמו שבת. דאכתי קשי' מנ"ל זה ביוה"כ דלמא שאני שבת דחמירא כע"ז משא"כ יוה"כ] וממילא דע"כ אינו סובר הרמב"ם כפי' הפר"ח והקשה הש"ך שפיר. ואמנם נראה דדוקא לפי נוסחת הטור באה"ע ססי' קכ"ג בד' הרמב"ם

בית יהודה אביי ורבא סברי אפי' כר"י בקודם הפרשה אבל על כאי מימרא דקצר וטחן לא מצי רש"י למימר האי נפקותא דאי פלוגת' דר"י ור"ל הוא בלאחר הפרשה, מיירי אביי ורבא בקצר וטחן בקודם הפרשה וככ"ע כלומר דנודע לו גם על הקצירה וטחינה של שגגת מלאכות קודם הפרשה [דהוי] ק' אי איירי קוד' הפרשה היאך אמר הגמרא קצירה גוררת קצירה דמשמע דדוקא צריך להביא על הקצירה ראשונה כדי שיגרור כל המלאכות ולא יצטרך להביא עוד קרבן אחרת ובאמת אינו כן כדמשמע ממימר' דאביי ורבא דחלב והוי צריך לאוקמי דמיירי דאתרמי לי' כך דהפריש על קצירה ראשונה וזהו דוחק גדול יותר טוב לאוקמי כר"ל לחודא ועל הקצירה וטחינה של שגגת מלאכות נודע לו לאחר הפרשה ואפ"ה לר"ל נתכפרו כולן ושפיר עבד דהפריש על הקצירה ראשונה משום דאכתי לא ידע בשעת הפרשה מקצירה וטחינה אחרונה בשלמא אי איירי פלוגתא דר"י ור"ל בקודם הפרשה, ולאחר הפרשה אפילו ר"ל מודה צריך לדחוק לאוקמי פלוגתא דקצר וטחן בקודם הפרשה דהיינו כר"ל וקוד' הפרשה נודע לו גם על הקצירה וטחינה אחרונ' ובאמת בדוחק גדול דאתרמי ליה כך שהפריש על הקצירה ראשונה כמ"ש תוס' לעיל אבל אי איירי פלוגתא דר"י ור"ל לאחר הפרשה יותר טוב הוא לאוקמי פלוגתא דקצר וטחן כר"ל לחודא ונודע לו על הקצירה וטחינה של שגגת שבת לאחר הפרשה ולכך הפריש ברישא על הטחינה וקצירה ראשונה משום דאכתי לא ידע בשעת הפרשה מקציר' וטחינ' של שגגת מלאכות מלאוקמי כר"י ונודע לו מקצירה וטחינה של שגגת מלאכות נמי קוד' הפרשה דהא ר"י סבר דהפרשה מחלקת והוי צריך לאוקמי קוד' הפרשה והוי ק' היאך אמר הגמ' קצירה גוררת קצירה וטחינ' גוררת טחינה הא בו תלי' מלתא כקו' תוס' והוי צריך לדחוק דאתרמי ליה כך וזהו דוחק גדול יותר טוב לאוקמי כר"ל וכנ"ל וא"כ בין כך אי אוקמינין פלוגתא דר"י ור"ל בקודם הפרשה ובין כך אי אוקמינין פלוגתא דר"י ור"ל לאחר הפרשה מוקמינין מימרא דאביי ורבא כר"ל לחודא ולכך אמר רש"י דבריו אהאי מימרא דאביי ורבא של פלוגתא דחלב דשפיר יש נפקותא אי פלוגתא דר"י ור"ל הוא לאחר הפרשה מימרא דאביי ורבא אתי' אפילו כר"י ובקודם הפרשה ובאמת תולה בדעתו כדמשמע לישנא דוהביא ודוק היטב למעיין ולק"מ על רש"י ואפשר שזהו כונת המהרש"א בתירוצו כבר דחקו תוס' לעיל לפרש בשם ר"י דאיירי נמי בנודע קודם הפרשה כלומר דזהו דוחק גדול דנימ' דאתרמי ליה דהפריש על הקצירה וטחינה ראשונה ע"כ יותר טוב הוא לאוקמי ההוא דקצר וטחן בנודע לאחר הפרשה וכר"ל לחודא וכנ"ל ומשום כך הפריש ברישא על הקצירה וטחינה של שגגת שבת משום דאכתי לא ידע מקצירה וטחינה של שגגת מלאכות וא"כ בין לההיא אוקימתא ובין לההיא אוקימתא אוקמי' דוקא מימרא דוקצר וטחן כר"ל לחודא ולכך אמר רש"י דיש נפקותא בין האוקימתת על האו מימרא דחלב והתם שפיר יש נפקותא כנ"ל ודוק היטב ולדעתי כיונתי אמיתת גדול בדברי מהרש"א

דף ע"ב ע"ב בסוגי' דמתעסק איתמר נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור לחתוך את התלוש וחתך את המחובר רבא אמר פטור וכו' עד אתמר נתכוין לזרוק שתים. תוס' בד"ה אלא לאו רישא בע"ז וסיפא בשאר מצות תימא לר"י לוקמי כוליה בשאר מצות ומאי משא"כ בשאר מצות כגון שחט וזרק בחוץ דאינו חייב אלא אחת ושגג בלא מתכוין כגון שנתכוין לשחוט בהמת חולין והיה צריך לשל חולין ונמצא של קדשים דכוותיה בשבת נתכוין לחתוך תלוש ונמצא מחובר ולא היה צריך אלא לתלוש דפטור דמלאכת מחשבת בעינין וי"ל דלא מצינין לפרושי הכי דמשמע דפטור בשבת לפי ששגג בלא מתכוין דכה"ג אפי' נתכוין למחובר זה ונמצא מחובר אחר פטור דאין זה מלאכת מחשבת וליכא לאוקמי נמי דמיירי כשנעשה מחשבתו כגון שהי' צריך לחתוך מה שחתך אלא שהיה סבר שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר הא ליכא למימר דכה"ג אם פטור לענין שבת מאשר חטא בה פטור נמי לענין חוץ וכתב המהר"ם לובלין הכא וגם המהרש"א במס' סנהדרין דף ס"ב ע"ב תוס' ד"ה רישא

בית אהרן [פ"ג מהלכות גירושין הל' י"ט] מוכח כן מדנקט בסיפא יו"ט אלמא דבשבת ויוה"כ הגט בטל אבל לפי נוסחת הכ"מ והב"י בד' הרמב"ם שם דמוכרחין לומר דנקט בסיפא י"ט לרבותא דאף בי"ט עכ"פ הגט פסול כיון דגם רישא מיירי ע"כ במחלל בצנעה כמ"ש הלח"מ שם הלכה י"ט א"כ ליכא ראי' דהרמב"ם מצי סבר דמחלל יוה"כ אינו כשבת כפי' רש"י. ואדרבא מיושב בזה קו' הלח"מ שם מאי דנקט הרמב"ם במציעתא משום פסול העדים ת"ל דהוי מחלל שבת כנכרי והשתא י"ל דמשום יוה"כ דלא הוי כנכרי צריך למנקט משום פסול עדי' ולעול' דהרמב"ם סובר כפירש"י ופר"ח הנ"ל והא דרמ"א שם פוסק דמחלל יוה"כ הוי כמחלל שבת בפרהסי' היינו משום דאנן קיי"ל ביו"ד סי' ב' כשיטת רבינו ירוחם דמומר לכה"ת חוץ מעז הוה כנכרי וא"כ א"צ לפירש"י כאן ולעולם נוכל לומר דיוה"כ הוי כמומר לכה"ת כשבת ופסקו האחרונים שפיר אבל הכ"מ לשיטתיה מצי סבר בדעת הרמב"ם כפי' הפר"ח ולק"מ קו' הש"ך:

והנה לפירש"י הנ"ל דמומר לחלל שבת הוי כמומר לע"ז ואפ"ה בעי פרהסי' ע"כ צ"ל דבפרהסי' דקתני קאי נמי אע"ז וכדעת המרדכי הובא בת"ש בחידושיו הנדפס מקודם בסוגיא דף י"ד דכתב שם דהמרדכי הוכיח כן דסובר כפירש"י הנ"ל אמנם הוכיח מד' תוס' במתני' דהשוחט בשבת דסברי דע"א אפי' בצנעה חשיב מומר עיי"ש באריכות והשתא י"ל דתוספת לשיטתייהו דמוכח מדבריהם כאן גבי מומר לאכול חלב דמומר לכה"ת סגי ברוב עבירות כדעת רבינו ירוחם כמ"ש בת"ש סי' ב' ס"ק כ"ג א"כ נוכל לפרש דמחלל שבת לא חמיר כע"א רק דהוי מומר לכה"ת לכן שפיר מצי סברי דוקא חילול שבת בעי בפרהסיא אבל עובד ע"ז אפי' בצנעה חשיב מומר משא"כ המרדכי דסובר כפירש"י כהנ"ל הא חדא. ועוד קאמינ' די"ל דתוס' סברי כדעת רוב הפוסקים דמחלל שבת בפרהסי' היינו דוקא בפני עשרה ב"א והא ודאי פשיטא דבע"ז לא בעי בפני יו"ד וע"כ דהאי פרהסי' קאי רק אמחלל שבת ולא אעע"א וממיל' משמע דבע"ז אפי' בצנעה ממש חשיב מומר כיון דקתני סתמא בע"א אבל המרדכי לשיטתיה דסובר דפרהסי' היינו דמגלה דעתו להפקיר עצמו ולפרוק עול כמבואר בפלתי סי' י"א דהביא ראי' מדברי המרדכי דסובר כן [ומיישב בזה שיטת הרמב"ם דלא מוקי מתני' דהשוחט בשבת במזיד ואפיה לא חשיב מומר דמיירי בצנעה כמ"ש תוס'. דהרמב"ם סובר כיון דקתני אע"פ שמתחייב בנפשו ממילא חשיב פרהסי'. ולפ"ז תוס' דתי' שם דמיירי בצנעה ע"כ סברי דפרהסיא היינו דוקא בפני עשרה כהנ"ל] ע"ש היטב לכן סובר המרדכי לשיטתי' דגם בע"א בעי פרהסי' דבע"ז נמי צריך שיפרוק עול אז דוקא חשיב מומר ובפרהסי' דקתני בברייתא קאי אתרוייהו אמומר לע"א ומחללי שבתות וא"ש. ובזה ניחא דהרמב"ם לשיטתי' דע"כ סובר כפי' רס"י דמחלל שבת הוי כעובד ע"ז ממילא צ"ל דפרהסיא קאי אתרוייהו כמבואר וכיון דמוכח דע"ז צריך פרהסי' ע"כ פרהסי' הוי במגלה דעתו להפקיר עצמו לחוד כהנ"ל לכן לא מצי לפרש מתני' דהשוחט בשבת דמיירי בצנעה כיון דקתני מתחייב בנפשו דחשיב פרהסי' כתי' הפלתי הנ"ל ולשיטת הרמב"ם מוכח ההוא פירושא כמבואר ועיין במרדכי שם דהביא ראי' דבצנע' בפ"א לא חשיב מומר מסוגי' דחולין דף י"ד גבי ההוא דתנא שוחט קמי' דרב ומשתיק לי' מזה מוכח דלאחרים שרי ולא נעש' מומר עיי"ש כונתו מדלא מוקי להך ברייתא דבשוגג שרי דלא הוה מומר ובמזיד לא יאכל דנעשה מומר וע"כ משום דבצנעה לא נעשה מומר בפ"א. ואף דלהמרדכי במפקיר עצמו לחוד חשיב פרהסי' כתי' הפלתי הנ"ל מ"מ בברייתא דלא קתני מתחייב בנפשו אף לפי' זה נוכל לומר דמיירי בצנעה משא"כ במתני' כתי' הפלתי הנ"ל. ובזה יש ליישב קו' הפלתי סי' י"א לשיטת הרמב"ם מסיגי' דב"ק דף ע"א מאי אצטריך לומר דר"ש סובר כר"י הסנדלר ת"ל כיון דבמזיד מיירי הוי שחיטה שאינה ראוי' משום שחיטת מומר ע"ש והשתא ניחא דבב"ק שם נהי דמיירי במזיד מ"מ לא קתני מתחייב בנפשו א"כ גם לשי' הרמב"ם מצי איירי בצנעה דלא נעשה מומר בפ"א ומיושב קו' הפלתי:

תוכן העניינים

אהל אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה