אהל אברהם· רבי אברהם שאג צוובנר
סימן פח
סוגי' דצירוף ודשא"מ שבת ד' מ"א וכל המסתעפי'
א) הנה הא דפליגי ר"י ור"ש בדבר שאין מתכוין. והנה ההפרש בין דבר שאין מתכוין למתעסק אסבר לן רש"י סנהדרין ס"ב [ע"ב ד"ה המתעסק] דמתעסק שאין מתכוין בדבר זה כלל ואמנם תוס' כתובות ה' ע"ב [ד"ה את"ל] כתבו דמתעסק דמתכוין למלאכה עיי"ש ולפום רהיטא דברי תוס' מתנגדים לדברי רש"י. ואמנם שניהם עולים בסגנון אחד דהרי מתעסק הם בשני פנים [הא'] שמתכוין לאיסור כגון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דזה נתמעט ממלאכת מחשבת והשני במתכוין לחתוך התלוש ונמצא שהוא מחובר דנתכוין לזה רק לא נתכוין למלאכה. והנה לחלק בין מתעסק שמתכוין לחתוך מחובר זה וחתך אחר ובין דבר שאין מתכוין הוא. דבמתעסק הרי היה כונתו. לעשות מלאכה אך לא בדבר זה. (ואין) [ודבר שאין] מתכוין [היינו] שהוא עושה דבר היתר ואין כונתו על מלאכת איסור [והחילוק שבין דשא"מ] ובין מתעסק לחתוך התלוש ונמצא מחובר [דבמתעסק] הרי כיון לחתיכה זו אך לא כיון לאיסור ובדבר שא"מ לא כיון על המעשה הזה כלל וא"כ אכ"ל אע"ג דמתעסק חייב אבל דשא"מ מותר כיון שאין מתכוין על דבר האיסור שאפשר [להעשות] ע"י דבר היתר שעושה. וכן אכ"ל להיפך אע"ג דמתעסק פטור היינו [משום] דלא נעשה מחשבתו אם שכיון על תאנה זו וחתך דבר אחר או משום שלא כיון על מלאכת איסור אבל בדבר שא"מ הרי הוא יודע שע"י מעשה שהוא עושה אפשר שתיעשה בגללו מלאכה. אסור לעסוק בדבר זה ואם עשה ונעשה המלאכה חייב עליה ובזה פליגי ר"י וריש אם דשא"מ אסור וחייב או לא ומותר לכתחלה:
והנה הא דפליגי ר"י ור"ש בדשא"מ אי מותר או לא, הנה לכאורה (אפשר) [אין] לומר דפלוגתא דר"י ור"ש היא אי מותר להכניס עצמו בספק זה או לא דר"י ס"ל כיון דאפשר שתגלגל ע"י זה איסור או מלאכה אסור להכניס לבית ספק ור"ש ס"ל דמותר להכניס עצמו לבית ספק. דאין זה סברא כלל דיכנוס עצמו לכתחלה לבית ספק חיוב חטאת. דאין לומר דכיון דמותר א"כ שוב הוה אונס אם נעשה המלאכה כמו שלא בשעת וסתה בשבועות דף י"ח דכיון דמתחלה ידע שאפשר שתתגלגל המלאכה ע"י זה אין כאן אונס ועל זה אנו דנין אם מותר לעשות או לא ואיך יהיה מותר בדבר שיש עליו חיוב חטאת ולהכניס עצמו לספק זה. אלא ע"כ מחלוקת ר"י ור"ש היא אם אסרה התורה אם נעשה האיסור שלא בכונה או לא דר"י סובר דגם שנעשה שלא בכונה הוה איסור וממילא אסור להכניס עצמו לספק זה וחייב חטאת אם נעשה ור"ש ס"ל דלא אסר' התור' כיון שלא נתכוין לעשותו כלל וכלל והדבר נעשה מעצמו ע"י מעשה היתר שעושה והוה רק כעין גרמא דמותר ועיין שבת ק"ך ע"ב דממעטין (מלעשות) [מלא תעשה] גרמא. ובהא אסבר לן דס"ד דאביי דאפי' בפסיק רישא מתיר ר"ש דכיון דעוסק בהיתר. מלאכת האיסור שנעשה הוה רק גרמא. והרי בצרעת באמת ממעטין מלעשות אפי' פסיק רישא עיין שבת קל"ג ועיין. והנה לכאורה עדיין יש לפקפק דא"כ דטעמא דר"ש משום דהוה רק כעין גרמא א"כ אפי' בנתכוין יהיה מותר דהוה רק גרמא כיון שכל מלאכתו מלאכת היתר כגון גורר אע"ג שמתכוין שאם יעשה חריץ מ"מ הרי הוה רק גרם. ע"ז יש להשיב כיון שבאמת הוא עושה המעשה חריץ ע"י הכלי שהוא גורר עושה החריץ בידים למה יחשב לגרם רק אם כונתו רק לגרירה ולא לעשות חריץ. המעשה נקרא על מה שכונתו בה ומה שאין מתכוין עליו נקרא רק גרמא אבל אם מתכוין על שניהם הרי הוא עושה מעשה בידים ואין כאן גרמא רק מעשה:
היוצא מדברינו דדבר שאין מתכוין הוא בשני פנים האחד כגון גורר או סורק שעושה מעשה היתר או הולך בעשבים. שרק ע"י מעשה ההיתר נתגורר האיסור וזה הוה כגרם ממש [אב"ה דמי שרוצה לעשות חריץ אינו עושה ע"י גרירת שולרן וכדומה] ושוב משכחת שהמעש' שעוש' הוא עצם פעולת המלאכ' שאין מתכוין בה כגון המלקט עשבים דהוא מלאכת יפוי רק שאין מכוין ליפוי ואפ"ה ס"ד דאביי דמותר וכן בהרת והיינו אע"ג דעושה הפעולה בידים ממש מ"מ כיון שכונתו רק לדבר אחר ולא למלאכה זו הוה דשא"מ ומותר ולבסוף מודה אביי דפ"ר מודה ר"ש דהוה כמתכוין כיון שעושה ממש המלאכה בידים. והנה י"ל הא דמודה ר"ש בפ"ר היינו דוקא כשהוא עושה בידים המלאכה כגון המלקט עשבים ובהרת וכן מסוכרייתא [בדף קי"א] דסוחט בידים אע"ג שהוא עוסק במלאכת היתר פ"ר אסור אבל בגרירה דע"י הגריר' נעשה הגומא גם בפ"ר מתיר ר"ש ואמנם מסוכרייתא דנזייתא לפי מה שפירשו משום סחיטה הוה ממש דומיא דגרירה דהרי הוא עוסק במלאכת היתר להדוק הסתימה וע"י זה נסחט היין וכן בגרירה הוא גורר וע"י זה נעשה הגומא אך לפירוש הערוך שהביא תוס' כתובות דמכוין לבטל אך לא לעשות כלי דעושה הדבר בידים שפיר יש לומר דבאמת בגורר דעוסק במלאכת היתר גם בפ"ר מותר כיון שאין מתכוין. ועם מה שכתבנו יש להסביר קצת דברי הערוך דס"ל דפ"ר דלא ניחא ליה מותר ואפי' בשאר איסורים כגון במזלפין יין. ואם נימא דפ"ר הוי כמתכוין אמאי מהני מה שלא ניחא לי' דהרי בשאר אסורים לא שייך מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולהנ"ל י"ל דכל ההיתר דדשא"מ דהאיסור הוה רק גרמא כיון שעיקר כונתו ומלאכתו עוסק בהיתר. ורק בפ"ר עיקר מלאכתו גם באיסור ולא הוה גרמא מטעם שאין מתכוין לאיסור אבל אם לא ניחא לי' באיסור רק בהיתר הוה האיסור טפל וגרמא ומותר. ולפי דעת הערוך י"ל הא דקאמר הש"ס בנזיר [דף מ"ב ע"א] דסירק להסיר נימין מכוין אין כונת הש"ס דממש קמכוין לזה רק דניחא לי' והוה פ"ר דניחא ליה ומיושב ד' רש"י דפי' בשבת [נ' ע"ב ופ"א ע"ב ד"ה אבל] דסורק אסור דהוה פ"ר ודוק עיין בריב"ש סי' שצ"ד מובא במג"א סי' ש"ג ס"ק כ"ב עיי"ש]:
והנה לפמ"ש דטעמא דר"ש דשא"מ מותר דהוה רק גרמא הנה יש לחלק דודאי במלקט עצים ועל ידי זה מיפה הקרקע וכן בהרת דעי"ז שחותך הערלה מטהר הבהרת ואין מעשה האיסור בפ"ע רק דעוסק במלאכת היתר הוה גרמא אבל בגורר גם דגרירה הוה מלאכת היתר מ"מ אם חופר גומא הוא מלאכת איסור ואין לה שייכות במעשה הגרירה כה"ג לא הוה גרמא. וכן בצירוף דאין כאן מעשה איסור ובמה שמפשר המים נעשה הצירוף כה"ג יש לומר דגם ר"י מודה דדשא"מ מותר
[אב"ה הכונה דיש לחלק לאידך גיסא דדוקא בגרירה דמלאכת האיסור החפירת גומא. איננה בעצם מלאכת הגרירה כנ"ל ע"כ ס"ל לר"י דאסור גם שא"מ דעכ"פ נעשה מלאכת איסור ג"כ. משא"כ במלקט ובהרת. וכן בצירוף. אם אמנם המלאכת איסור ליפות ולחתוך ולחזק הכלי אך הרי היא בעצם ג"כ מלאכת היתר אם כיון לחתוך הערלה וכדומה וא"כ ממילא לא נעשה מלאכת איסור כלום י"ל דגם ר"י מתיר. והבן] ולהכי יש לומר דפריך הש"ס יומא [ל"ד ע"ב] רק מאביי דמוכח דלית לי' לאביי חילוק זה וגם בכה"ג לר"י דשא"מ אסור דאין ס' לחלק בזה וכן מוכח מהא דמותיב הש"ס [שבת כ"ט ע"ב לר' ירמיה רבה ודף מ"ו ע"ב לר"ש ובפסחים כ"ו ע"ב] לרבא ממוכרי כסות ולהך חילוק אין תיובתא די"ל דדוקא במוכרי כסות דאין מעשה פרטי במלאכת האיסור אפי' באפשר מותר אבל בגרירה דאיכא מעשה פרטי במלאכת איסור אסור באפשר. אלא ודאי ס"ל לש"ס דאין סברא לחלק ואפשר דפשיטא ליה לש"ס דאין סברא דא"כ הא דפליגי תנאי [זבחים צ"א ע"ב] ביין אי מזלפין או לא ומתוקמא בפלוגתא דדבר שא"מ אמאן תרמיי' אלא ודאי דאין סברא לחלק ומ"מ ביומא אלימא לי' לש"ס למפרך מאביי כיון דאין מוכרח מר"י גופא וכן צ"ל לדעת תוס' דתי' אביי דדשא"מ מותר מן התורה [ופריך הש"ס מי אמר דדבר שא"מ אסור רק מדרבנן. עיי"ש יומא ד"ה הנ"מ] הרי ג"כ הוה מצי הש"ס למפרך מהא דס"ל לתנא לשיתין מוכח דהוה דאורייתא אלא ודאי כיון דאין מפורש אלימא [לי'] למפרך מאביי ודוק. ומעתה י"ל דבאמת הא דלר"י דשא"מ אסור אפילו בדרבנן היינו דוקא בגרירה דמעשה האיסור הוא בפ"ע אבל בצירוף מודה ר"י בדרבנן דשא"מ מותר וצירוף עששיות הוה רק דרבנן כמו שמחלקין תוס' ומיושב קושית תוס' על רש"י מגריר' [אב"ה ממתני' דביצה ואינה נגררת ומשבת מ"ו ע"ב. עיין תוס' יומא הנ"ל ובשבת מ"א ע"ב ד"ה מיחה] ודוק ודע דממוכרי כסות אין ראי' גמורה די"ל דעיקר הדבר מעשה האיסור ללבוש או לעלות שעטנז רק שלא אסור עד שיהנה ממנו וכל עיקר ההיתר רק שאין כונתו להנאה ושפיר מותיב הש"ס לרבא ממוכרי כסות. [אב"ה הכונה דבבהרת יש מעשה איסור אבל יש גם מעשה היתר למול, וממילא אין איסור כנ"ל משא"כ בכלאים, בשעת לבישה אין מעשה היתר כלום ורק מכח שלא יכין, ע"ז אנו דנין. ועוד גרע מגרירה, וקושית הש"ס מכח כש"כ והבן] וכן רבא מותיב (לר"י) [לר"ש] לקמן שבת מ"ו ע"ב ועיין. והנה בהך פלוגתא דר' ירמיה רבה ועולא שבת כ"ט ע"ב דמותיב רבה ממוכרי כסות תיובתא דר"י רבה ולכאורה קשה הרי גם דעולא תיובתא מהא דלגנוב המכס [כלאים שם משנה ב'] דא"א ואסור לר"י ולפמ"ש י"ל דודאי כבר כ' מ"כ ההפרש בין דשא"מ בפ"ר ובין מלאכה שאצ"ל דבד' שא"מ אין מכוין לשום מלאכה עיין בכ"מ [פ"א מהלכות שבת הל' ז'] והנה בלבישת כלאים הרי הוא לובש כלאים אך לא אסרה התורה רק אם מתהני ממנה מ"מ גוף המעשה הוא עושה בכונה ואפשר שיהנה ממנו בכה"ג אכ"ל דס"ל לר"י דאסרה התורה אפי' בא"א אבל בגרירה דאין מכוין כלל לעשיית חריץ שהוא מעשה האיסור אפשר דסבירא ליה לר"י בא"א מותר ובזה מתיישב ג"כ דלא תקשי לאביי בלישנא בתרא בפסחים דס"ל לר"י אפי' במתכוין בא"א מותר וקשי' מלא ילבש [אפילו לגנוב] דיש לחלק כהנ"ל דשם בפסחים הוא עושה מעשה היתר להלוך בדרך הרבים ואין עושה שום מעשה איסור משא"כ בלבישת כלאים ודוק. ואוסיף להסביר הדבר והרי לר"י לפי מה דס"ל לאביי שם בפסחי' אזיל בתר מעשה וכיון שהוא עושה המעשה כגון בגורר דעל ידי הגרירה חופר הגומא אע"ג שלא נתכוין כלל על מלאכה כיון שעשה המעשה חייב אבל אם הוא עושה מעשה היתר כגון שהולך לפני ע"ז שיש ריח ע"ז דמעשה הליכה הוה היתר והנאה ממילא אתי' מותר וכמו שהאריך הפני יהושע שם וכן מבואר בחי' תוס' רי"ד שנדפס מחדש דס"ל מעיקרא כן במהדורא קמא דבגרירה לא שייך ד' אביי כיון דהוא עושה מעש' האיסור בידים ולכן בלובש כלאים או קוצץ בהרת שהוא עושה מעשה האיסור [אפשר] שתהיה אסור גם בא"א:
ב) הנה שיטת תוס' דצירוף הוה מלאכה דאורייתא ורק הא דס"ל לר"י דשא"מ אסור מדאורייתא היינו דוקא בשאר איסורים אבל במלאכת שבת דבעי מלאכ' מחשבת מודה ר"י דהוה דרבנן ור"ש דס"ל דבכל אסורים שבתורה דשא"מ מותר ולא מטעם מלאכת מחשבת ליכא אפילו איסור דרבנן. וע"כ צ"ל דבפסיק רישא הוה מלאכת מחשבת דהרי גם בשבת פריך הש"ס דמודה בפ"ר. והנה גם בזה יש לחלק דהא דס"ל דהוה רק דרבנן מטעם מלאכת מחשבת היינו אם עוסק במלאכת היתר כגון הא דעששיות ביומא דמעשה שלו להפשיר המים (שהוא) רק שהצירוף ממילא בא ע"ז ס"ל לר' יהודה דמלאכת מחשבת [בעי[ אבל בעושה המלאכה ממש אע"ג שאין מתכוין הוה מלאכת מחשבת ולכן בפ"ר דהוה עושה מלאכה ממש חייב אע"ג שאין מתכוין. ויותר מסתבר לומר כיון שאין עושה מעשה בפ"ע למלאכה רק ע"י שעוסק בהיתר (רק) ע"י שמפשר המים יש צירוף בלא מעשה לא הוה מלאכה רק ע"י מלאכת מחשבת. אבל בגרירה וכדומה דהוה מעשה פרטי בעשיית מלאכה לחפור הגומא או למלאה שפיר הוה מלאכה אפי' בלא מתכוין. ומדוייק ד' הש"ס אבל הכא צירוף דרבנן ולא בכל מלאכת שבת דלדברי תוס' הו"ל לש"ס לומר אבל בשבת דרבנן והנה לפ"ז יש לומר הא דמודה ר"ש בפ"ר אין הסברא דהוה כמתכוין כמ"ש הרא"ש. רק כך הסברא דהרי הא דמתיר ר"ש דשא"מ היינו משום דהוה רק גרמא והוא עוסק במעש' היתר אבל בפ"ר הוה עושה מעשה האיסור בידים וחייב אפי' בלא מתכוין ואע"ג דפוטר ר"ש משאצ"ל שם אין הטעם מפאת הכונה רק דגוף המלאכה אין צריך לו אבל בפ"ר אם הוה מלאכה הצריכה לו חייב גם שאין מתכוין ולא הוה גרמא. וגם דיש לומר כיון דמכוין לדבר אחר שהוא היתר ואין מכוין על האיסור הוה האיסור רק גרמא וכך הי' סברת אביי לכתחלה הדר אביי לגבי רבא דמחמת חסרון כונה לחודא כיון שעושה המעשה לא הוה גרמא אבל זה יש לומר אם האיסור הוה משאצ"ל שאין צריך לה. וצריך לו רק ההיתר. מלאכת האיסור טפל לגבי היתר הצריך לו והוה המלאכה רק גרמא ומותר וכ"ז לר"ש דס"ל דבר שא"מ מותר בכל התורה דבחסרון כונה אע"ג דעושה המעשה הוה רק גרמא במקום דלא הוה פ"ר. א"כ אכ"ל גם בפ"ר במשאצ"לג לג הוה כגרמא והמלאכה טפלה. אבל לר"י דאפי' דשא"מ במקום דלא הוה פ"ר אסור אם עושה מעשה פרטי במלאכת איסור אע"ג דלא נתכוין כלל לאותו מעשה ולאותה מלאכה א"כ כש"כ בפ"ר דהוה כעושה מעשה האיסור בידים דלא הוה גרמא וחייב. וזה ס' הערוך דפ"ר דלא ניחא ליה מותר והטעם דהוה האיסור רק גרמא אע"ג דעושה המעשה ומעתה י"ל דגם הרמב"ם ס"ל כן וא"כ אע"ג דפוסק במשאצל"ג דחייב מ"מ כיון דבדשא"מ פוסק כר"ש א"כ במשאצל"ג אע"ג דהוה פיר פטור ולכן כ' דאין חייב רק במכוין לצרף אבל לר"י בכל גונא חייב כיון דהוה פ"ר וא"צ לחלק בין מיחם לגחלת כמ"ש (הכ"מ) [הלח"מ] והא דקאמר הש"ס יומא דצירוף דרבנן ע"כ צריך לתרץ כמ"ש הרמב"ן דבעששיות בפושרין הוה רק דרבנן ודוק:
ג) והנה הרמב"ן ז"ל כתב בחי' בתי' דכל צירוף הוה דרבנן וקשה עליו טובא א"כ למ"ל לאביי ביומא לתרץ דשא"מ כיון שאין שבות במקדש כי כן גירסת הרמב"ן ז"ל כמבואר בחי' וכיון דמלאכת צירוף הוה דרבנן אפי' במתכוין מותר וצ"ל דכונת הרמב"ן ז"ל כפי סברת המ"מ והלח"מ אשר נבאר פה. והוא דהנה כ' הרמב"ם [פי"ב מהל' שבת הל' ב'] במכבה גחלת של מתכת פטור ואם נתכוין לצרף חייב ומוכח דבלא מתכוין אפי' הוה פ"ר פטור. וכ' המ"מ דטעמ' כמ"ש הרמב"ן ז"ל דאפי' לר"י דס"ל דשא"מ אסור. בצירוף כיון שאין מתכוין לא הוה שום תיקון ודמי לקטימת קיסם. וכ' הלח"מ דזה דוקא בצירוף גחלת דבר שאינו כלי אבל במיחם דהוה כלי ודאי הוה תיקון אפי' באין מתכוין ובפ"ר ודאי אסור ובגונא שאינו פ"ר תליא בפלוגתא דר"י ור"ש ומבואר בחידושי רמב"ן דעששיות לא הוה כלי וכיון שאין מתכוין הוה צירוף עששיות דרבנן ומותר דאין שבות במקדש. דליכא למימר דבדבר שאינו כלי לא שייך כלל צירוף באינו מתכוין והא דקאמר הש"ס יומא אין שבות במקדש מטעם איסור כיבוי דהרי קאמר הש"ס אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות מבואר דהאיסור דרבנן הוה צירוף. כן מבואר ברמב"ן בהדיא דבכלי הוה צירוף אפי' באין מכוין כשאר מלאכה ותליא בפלוגתא דר"י ור"ש ובגונא דהוה פ"ר גם ר"ש מודה ואם אינו כלי במכוין הוה מלאכה ובאין מכוין הוה רק מלאכה דרבנן ולר"י אסור ולר"ש מותר ככל דשא"מ אי לא הוה פ"ר וא"כ קשה דלפי מה דקיי"ל כר"ש דבר שאין מתכוין מותר הך דעששיות מותר אפי' בגבולין ולמה הביא הרמב"ם בהל' עבודת יו"כ (פ"ב הלכה ד'] מטעם אין שבות במקדש וכתב הלח"מ שם דבעששיות הוה פ"ר וכיון שאינו כלי הוה מלאכה דרבנן ומותר מטעם שאין שבות במקדש. ואמנם בהל' שבת כתב דעששיות היינו כלי והצירוף הוה מלאכה אפי' באין מתכוין כמו דמוכח ממיחם. וע"כ צריך לחלק מהא דאמר ביומא בעששיות דצירוף דרבנן כמו שמחלק הרמב"ן ז"ל משום דמפשירין המים הוה רק צירוף דרבנן דאין צירוף גמור רק בצוננין. והנה הרמב"ן בחי' כתב זה לדעת בה"ג דמוכח דס"ל דכיבוי גחלת אע"ג שא"מ לצרף חייב ומוכח דלא ס"ל כסברתו הנ"ל דצירוף שאינו כלי דומה לקטימת קיסם וע"כ צ"ל דבעששיות אינו צירוף גמור דהוה פושרין. והנה לפ"ז קשה למ"ל לאביי בעששיות דשא"מ כיון דהוה רק צירוף דרבנן אין שבות במקדש וצריך לומר דס"ל לרמב"ן לדעת הגאונים כך דבמים צוננים אפי' גחלת באין מתכוין הוה מלאכה גמורה דמתקן והוה תולדות מכבה כמ"ש הרמב"ם ז"ל אע"ג דליכא מכה בפטיש אבל בפושרים לא הוה תיקון גמור ואם מכוין על הצירוף הוה מלאכה ובלא מתכוין ליכא מלאכה וא"כ שפיר קאמר הש"ס יומא צירוף דרבנן באין מתכוין. וא"כ דברי חי' רמב"ן ז"ל שם למעיין בם סובבים כולם על סברא זו דמתחלה כ' על ד' רש"י שכ' מדרבנן דאפשר שכל צירוף דרבנן והיינו באין מתכוין לצירוף כסברא שכתב אח"כ. ואפשר דוקא בגחלת אבל בכלי אפי' באין מתכוין הוה דאורייתא. ואח"כ הביא דעת בה"ג דאפי' בגחלת הוה דאוריי' אפי' באין מתכוין וצריך לחלק דבפושרין יש חילוק בין מתכוין לאין מכוין. והנה הרמב"ם דס"ל דבגחלת לא שייך צירוף דאורייתא אפי' בפ"ר ע"כ ס"ל כמ"ש הרמב"ן ז"ל תחלה דבד' שאינו כלי ל"ש צירוף רק במתכוין וא"כ אם נימא דעששיות הוה כלי ובפושרין לא שייך צירוף כלל קשה היכי קאמר הש"ס צירוף דרבנן. וע"כ צ"ל כסברת הרמב"ן לדעת בה"ג דבפושרין במתכוין הוה דאורייתא ובאין מתכוין צירוף דרבנן ודוחק זה לאין צורך כיון דמוכרח לומר דבאין מתכוין שייך צירוף דרבנן ולא דמי לקטימת קיסם אכ"ל דאפי' בצוננין גמור כן הדבר דהרי מוכח מגחלת לדעת הרמב"ם דלא שייך צירוף בלא מתכוין אפי' בצוננין. וליתא לד' הלח"מ שכתב בהל' שבת וע"כ מוכח כדברי הלח"מ בהל' יו"כ דבאין מתכוין הוה צירוף דרבנן אפי' בפ"ר ועששיות הוה פיר ודוק היטב:
והנה דעת הרמב"ם נראה דבגחלת ושאר מתכת אין שייך כיבוי דבעץ הכיבוי פעולה שלא נשרף הגשם אבל במתכת דלא נשרף וממילא הולך וכבה לא שייך בו כיבוי אך אם הכיבוי עושה פעולה שמצרף הברזל הוה שפיר תולדת כיבוי כמו כיבוי בעץ שמקיים הגשם חייב כן אם הכיבוי בברזל פועל הצירוף הזה תולדה דכיבוי וגם שאינו דומה ממש לכיבוי עצים. ולכן דוקא אם אחשבי' לדבר זה שמכוין לצירוף דומה לכיבוי וחייב אבל בלא מתכוין הוה רק דרבנן. ומעתה י"ל דבאמת באין מתכוין ליכא איסור צירוף כלל ואפי' בפ"ר ולכן בגחלת אין חייב רק במכוין אך כיון דאיכא באמת שום פעולה ע"י כיבוי זו גזרו חכמים משום כיבוי לא משום צירוף וא"כ יש לדחוק הא דקאמר הש"ס צירוף דרבנן משום דהצירוף (גומר) [גורם] איסור כיבוי מדרבנן ועיין:
והנה הא דס"ל לרמב"ם דבגחלת אע"ג דשייך צירוף דאוריי' אין חייב עד דמכוין דבלא כונה ליכא צירוף צ"ל דהוכיח כן מהא דפריך הש"ס לשמואל אהדדי. והרי בל"ז בהא דמכבין גחלת מתכת מוכח דס"ל לשמואל בדבר שא"מ כר"ש אלא ודאי כס' הרמב"ן דבדבר שאינו כלי אם אין מתכוין ליכא צירוף. ואמנם אם נימא כס' הרמב"ן דגם בעששיו' ליכא צירוף דאורייתא בפושרין וע"כ צ"ל לדעת זו דצירוף דאורייתא ליכא אפי' בפינה ממנו מים רק בצוננין ואך בפושרין בפינה ממנו מים איכא צירוף דרבנן ובלא פינה המים ליכא אפילו צירוף דרבנן א"כ לא מוכח מהא דשמואל ס' הרמב"ם ורמב"ן דלא שייך צירוף בלא מתכוין דהרי אכ"ל הא דמכבין גחלת מתכת היינו בפושרין דסתמא כך הוא כיון דמכבה רק שלא יזוקו בו רבים אין צריך לכבות עד שיצטננו המים אלא ודאי להך שיטה לא ס"ל ס' הרמב"ן ובפינה ממנו מים אפי' בפושרין איכא צירוף דאורייתא ובפינה עם המים דוקא בצוננין איכא צירוף ושפיר מוכח מהא דשמואל דבדבר שא"מ לא שייך צירוף דאל"כ בל"ז תקשי הא דשמואל דמכבין גחלת מתכת. והא דקאמר הש"ס ביומא צירוף דרבנן היינו בלא מתכוין הוה צירוף דרבנן ומותר אפי' בפ"ר כד' הלח"מ בהל' יו"כ ובמיחם ע"כ הוה צירוף דאורייתא דאל"כ מה פריך הש"ס דשמואל אדשמואל כמ"ש בשער המלך ובל"ז קשה על ד' הלח"מ בהל' שבת דפי' דהא דקאמר אין שבות במקדש לענין איסור כיבוי הרי גם לרב ביבי צ"ל כן על איסור כיבוי אין שבות במקדש ועיין תוס' ישנים שם דדוקא בגחלת היוצא מידי נפח שייך איסור כיבוי אבל העששיות אין חם כ"כ. ולכאורה י"ל דלרב ביבי דמשני שלא הגיע לצירוף דאין חם כ"כ ליכא איסור כיבוי אבל אביי דקאמר שהגיע לצירוף שייך בו איסור כיבוי וכפי מ"ש לעיל דלא אסרו משום כיבוי רק אם הכיבוי עושה פעולה ומיושב דר"ב א"צ לומ' אין שבות במקדש רק לאביי דמשני דהגיע לצירוף שייך למגזר משום כיבוי. ואמנם ממיחם שפינה דקאמר הש"ס דדוקא לר"י אסור בשיעור לצרף ולא (לר"י) [לר"ש[ ש] מוכח דאפי' בשיעור לצרף לא שייך כיבוי דאל"כ אמאי מותר לר"ש תאסר משום כיבוי דרבנן. ואמנם לפמ"ש הרמב"ן ז"ל לדעת בה"ג דהא דצירוף עששיות דרבנן דחמות הרבה דמפשירין המים וליכא צירוף דאורייתא. וא"כ מש"ה מיאן אביי בתי' דר"ב דמסתמא עששיות שעשויות לפשר המים מגיעים לצירוף וחמות הרבה הגחלת הפטיש ושייך בהם כיבוי ולהכי קאמ' אביי אין שבות במקדש לענין איסור כיבוי ג"כ:
והנה לפמ"ש הא דלא שייך בגחלת בוערת של מתכת כיבוי משום דאין דומה לכיבוי [עץ] שמקיים הגשם ולפמ"ש הרמב"ם דצירוף תולדה דמכבה כיון דמתקן המתכת הנה י"ל דודאי גוף תיקון הצירוף הוה רק דרבנן ואם הגחלת אינה בוערת כאש לא שייך כיבוי דאטו בעץ חם שייך כיבוי והתיקון שמחזק (העץ) אינה מלאכ' דאוריי' ורק בגחלת בוערת דשייך כיבוי חייב משום תולדה דמכבה כיון שמצרף אבל במיחם ובעששיות דאין בוערת כאש דהרי ר"ב משני שלא הגיע לצירוף ודאי אינה בוערת כאש ואביי לא קאמר רק דאיירי בהגיע לצירוף אבל לא בוערת וליכא כיבוי רק צירוף בעלמא וצירוף הוה דרבנן היכא דלא שייך כיבוי ובזה יש ליישב ד' בכ"ג דמשמע דס"ל דהא דמכבין גחלת של מתכת היינו אע"ג דאיכא איסור דאורייתא והוכיח הרמב"ן ז"ל דס"ל דאיכא צירוף דאורייתא ולכאורה יפלא הרי הוה דשא"מ דס"ל לשמואל דמותר וצ"ל דס"ל דהוה פ"ר ואפ"ה מותר מטעם היזק רבים והוה כסכנת נפשות כמ"ש הרמב"ן ז"ל ואך קושית הש"ס דמדמי דשא"מ למלאכה שאצל"ג גם עץ תשתרי אע"ג דליכא סכנה וקשיא לבה"ג הרי צ"ל הא דבעששיות הוה צירוף דרבנן כס' הרמב"ן דבפושרין ליכא צירוף א"כ גם בגחלת ליכא צירוף דמכבה רק להפשיר המים שעליה. ולהנ"ל י"ל דס"ל לבה"ג דבגחלת (של עץ) כיון שאיכא צירוף קצת והגחלת בוערת כאש שייך כיבוי וחייב משום כיבוי דצירוף גופא מדרבנן ורק בגחלת שייך כיבוי ובעששיות ליכא כיבוי דאין העששיו' בוערת כאש וא"ל לחלק כלל וכלל ודוק היטב כי הם דברים ראויים להעלות על הכתב:
[אב"ה חבל על דאבדין כמה קונטרסים בסוגי' זו אשר א"א להעתיקם מרוב יושנה]: