אהל אברהם· רבי אברהם שאג צוובנר
סימן עז
סוגי' דהרהור כדבור
ברכות י"ג, ט"ו, כ'. ומגלה י"ט.
עיין חי' רשב"א כ' ליישב הא דתרתי שמע מינה דאי א"צ להשמיע גם הרהור סני ולא שייך למדרש בכל לשון ור' יודא ס"ל הרהור לאו כדבור דמי עיי"ש ולכאורה יפלא א"כ הנך אמוראי לקמן דפליגי בהרהור כ"ד פליגי בפלוגתא דתנאי. והנראה דהרי עוד ק' על תי' הרשב"א דודאי אי דרשינין שמע בכל לשון מוכח תרתי כתי' רשב"א מ"מ קשיא דלמא שמע רק להשמיע לאוזן ומנ"ל תרתי. תו ק' הרי קאמר הש"ס לעיל דאצטריך שמט בכל לשון דלא נדרוש והיו בהוייתן דוקא לשין הקדש. והרי אם נדרוש והיו בהוייתן לדברי רשב"א ג"כ מוכח דצריך דוקא שמיע' אוזן. וא"כ אכ"ל דבאמת יוצא בהרהור וכסברא החיצינ'. והא דאצטריך שמע שלא נדרוש והיו בהוייתן וקם דינא כדמעיקרא דיוצא בהרהור [וע"ד חדוד יש לפרש דפי' הש"ס לדברי הרשב"א כך דהרי קושית הש"ס לר' יוסי דמנ"ל דשמע להשמע לאזנך דלמא למדרש בכל לשון וע"ז מתרץ הש"ס דתרתי שמעת מינה אם נדרוש שמע לכל לשין, וא"כ תפסת מועט למדרש רק השמע לאזנך ומיושב הא דלא משני הש"ס לעיל דתראי שמעית [עיין תוס' סוטה ל"ב ד"ה ורבנן] ודוק. והנה, אם נאמר דר' יוסי ס"ל כל התורה בכל לשון נאמרה ובודאי לר' יוסי דס"ל דמסברא הרהור כדבור ולדעת רשב"א לא שייך לשון בהרהור וא"כ והיו מסברא נוקים למפרע שלא יצא ולא בהוייתן ללה"ק דהרי בהרהור יוצא. אך בתר דגלי קרא דשמע שצריך להשמיע לאזן אכ"ל דוהיו בהוייתן ככתבה. ולכן נ"ל דניהו דר' יוסי ס"ל דהרהור כדבור אבל לא כלה"ק וא"כ אם נאמר דתורה בלה"ק וא"כ ודברת היינו לה"ק ודאי צריך להוציא. וא"כ אכ"ל (דר"ש) [דר"י] ס' דודאי והי' אתי' שלא יקרא למפרע וא"כ למ"ל קרא דק"ש בכל לשון וע"כ קושי' הש"ס אם נימא דתורה בלה"ק ומשני שפיר דתרתי דממ"נ אי קרא אתי בכל לשון מוכח דצריך להוציא כד' רשב"א ואי קרא אתי דצריך להשמיע א"כ מוכח דא"צ בלשון הקדש דאל"כ למ"ל שמע אך ז"א דאכתי ק' דהשתא דגלי קרא בכל לשון ממילא הרהור כדבור דמי וקרא אצטריך דלא נימא דוקא לה"ק, סוף דבר שדברי הרשב"א צריכים ביאור]:
והנראה דהנה ס' הרשב"א דר' יוסי ס"ל דאם אין משמיע לאזניו אין הפרש בין הרהור למוצא בשפתיים דלא לאחרים המצוה לדבר רק עליו וכיון שאין משמיע לעצמו הוא רק כהרהור ובהרהור אין סברא לחלק בין לשון ללשון ואמנם זה עדיין אין נודע אי ס"ל לר' יוסי הרהור כדבור ובאמת מקרא ודברת היה המצוה רק הרהור או דס"ל לר"י דהרהור לכ"ד וצריך דיבור וממילא צריך להשמיע לאזן. אבל אין לומר דצריך להוציא בשפתים משום דדוקא בלה"ק ובדבור איכא חילוק משא"כ בהרהור זה א"א דכיון דאין משמיע לעצמו מה מועיל הדבור והוה רק הרהור והבן היטב. והנה הרי מוכת דר"י ס"ל מסברא דהרהור כדבור ומקרא ודברת לא מוכח רק הרהור דאל"כ למ"ל שמע דצריך להשמיע ואין לומר דלא נטעי למדרש והיו בהוייתן ללה"ק דודאי כיון דסתם דיבור הרהור ואין בהרהור לשון מהיכא נדרוש הקרא בהוייתן ותו דאכ"ל דקרא אצטריך למפרע ואמנם אם סתם דיבור לה"ק דתורה בלה"ק וא"כ ודברת הוא לה"ק וע"כ צריך להשמיע דבלא שמיעה הוה הרהור ואין בו לשון ולמ"ל שמע דצריך להשמיע. ומעתה קו' הש"ס לר"י היינו אי התורה בלה"ק א"כ מודברת הוה אמרינין דצריך לה"ק ומנ"ל דיוצא בכל לשון ואצטריך שמע לכל לשון וע"ז משני הש"ס שפיר תרתי דכיון דאצטריך לכל לשון מוכח דצריך להשמיע וממ"נ לר"י אי ס"ל [דתורה] בכל לשון נאמרה א"צ קרא רק דצריך להשמיע ואי צריך שמע לכל לשון היינו דתורה בלה"ק ממילא מוכח דצריך להשמיע מדאצטריך בכל לשון ש"מ דסתם דבור הוא לה"ק והיינו ע"כ בשמיעת אזן:
היוצא מדברינו דגם דאמרינן דר' יוסי ס"ל הרהור מסברא כדבור היינו אי סתם דבור כל לשון אבל אי דוקא לשון הקדש צריך דוקא דיבור וממילא צריך שמיעת אזן דבלאו שמיעת אזן אינו דיבור לעצמו וס"ל דוהיו ודאי מצטריך של יקרא למפרע ושפיר אכ"ל דר"י תרתי ס"ל דצריך להשמיע לאזן ויוצא בכל לשין דממ"נ אי התורה בכל לשון א"כ מודברת רק הרהור ושמע לשמיעת אזן ומנין לן לה"ק דוקא וא"צ קרא לכל לשון. ואי התורה בלשון הקדש וא"כ ודברת לה"ק וצריך שמיעת אזן א"כ משם מוכח שמיעת אזן ואצטריך שמע לכל לשון וקם דינא דצריך שמועה אזן וא"ש ד' הרשב"א. והנה (לר"י דע"כ) [לר' יודא] ס"ל דאע"ג דלא השמיע לאזן יצא וע"כ ס"ל לחלק בין הרהור למוציא בשפתים אע"ג דלא השמיע לאזנו (והנה לר' יודא) יש לפרש בשני פנים, אם דס"ל מסברא דיש חילוק בין הרהור למוציא בשפתים דסתם דיבור משמע דוקא במוציא בפיו ולא בהרהור רק דא"צ שמיעת אזן או דס"ל נ"כ דמסברא אין חילוק והרהור כדיבור רק מדאצטריך שמע לכל לשון ואי בהרהור יוצא אין חילוק בלשון אלא ודאי דצריך שיוציא בפיו וכד' הרשב"א. והנה אם נימא דדיבור משמעות אפי' הרהור ורק משמע מוכח דצריך שמיעת אזן או מדאצטריך שיוציא בכל לשון מוכח דצריך להוציא בפיו וגזירת הכתוב דבק"ש צריך דוקא כזה וא"כ אכ"ל דזה מצוה אחרת לקיים שמע ואמנם גם בלא עשה כן קיים ודברת ואעפ"כ שפיר נאמר לא יצא שצריך לקיים מצות שמע. וגם אם נאמר דבק"ש דגלי שמע לא קיים המצוה כלל מ"מ שפיר תקנו דבעל קרי מהרהר כיון דהרהור הוה דיבור בזולתו אבל אי הרהור לאו כדבור אין שום מצוה בהרהור ונפקא מיניה בשאר מצות דנאמר דיבור אי סגי בהרהור או צריך להוציא בשפתיו וא"כ רבינא ורב חסדא דפליגי בהרהור כדיבור היינו בשאר מצות:
והנה לפי דעת הרשב"א הנ"ל דר' יוסי ס"ל דאם אינו משמיע הוה רק כהרהור ואם קפיד קרא דצריך דיבור לבטא בשפתים צריך שמיעת אזן א"כ מגילה דצריך ודאי זכירה בפה ועיין פ"ח סי' ס"ב צריך לר' יוסי שמיעת אזן וחרש אין יוצא ולר"י יוצא ושפיר אתי סוגי' דמגלה ומתני' שם גם לרב יוסף (כר"ש) [כר' יוסי] דאין יוצא בדיעבד חרש דלאו בר דבור הוא והנה גם במגילה יש לומר דניהו דילפינין מזכירה שהוא בפה מ"מ כיין דבכל התורה הרהור כדבור המצוה שם להוציא בפה לפרסם לאחרים אבל לעצמו יוצא עם הרהור אבל אם הרהור לאו כדבור [מוכרח] הדבור להוציא עצמו. ומעתה י"ל דאם נימא הרהור כדבור והוא יוצא בהרהור והדבור שאינו שומע אין בו מצוה לעצמו רק הפרסום לאחרים וא כ הוא לאו בר חיוב הוא שיוציא עצמו בדבור רק בהרהור ממיל' א"א לו להוציא אחרי' שדבורו לא נחשב כלום לענין המצוה אבל אם הרהור לאו כדבור והוא יוצא ע"י הדבור אפשר ג"כ להוציא אחרים. וא"כ סוגי' דשם דקאי כסיד דהכא דילפינין מק"ש לכל התירה וא"כ כמו (לר"ש) [לר' יוסי] בכל התורה צריך להשמיע ה"ה (לר"י) [לר' יודא] צריך להוציא וכך המצוה ממילא (לר"י) [לר' יודא] מוציא אחרים אבל לזה דקיי"ל כר' יוסף דדוקא ק"ש ולא ילפי' מיניה וא"כ גם לר' יודא לא ילפינין והרהור כדבור אין חרש מוציא ושפיר פוסק הרמב"ם שם דחרש אין מוציא דפוסק דהרהור כדבור בכל התורה לבד בק"ש דגלתה התורה משמע כהנ"ל ומיושב היטב הרמב"ם לשיטתו דפוסק דהרהור כדבור [אב"ה עיין רמב"ם פ"ו מהל' ק"ש הל' ח' ופ"א מהל' מגילה הל' ב' וטור וב"י בסי' תרפ"ט]. ואמנם הפוסקים דס"ל דהלכה הרהור לאו כדבור סבירא להו אפכא דפלוגתא (דר"ש) [דר"י] ור"י כפשוטו אי קרא דשמע להשמיע או לכל לשון ולמ"ד הרהור כדבור ס"ל לר"י דכהרהור יוצא וגם (לר"י) [לר' יודא] אין חילוק בין הרהור למוציא בשפתים בלא שמיעה דהוה רק הרהור ולמ"ד הרהור לאו כדבור יוצא ע"י הדבור וא"כ גם לר' יודא למ"ד הרהור כדבור דמי יש לומר דאין חילוק בין הרהור למוציא בשפתים אם לא משמיע ובהנך דקפיד קרא בדבור ממש צריך שמיעת אזן דוקא ופשיטא דא"ש לדעת הרמב"ם דחרש אין מוציא דכיון דקפיד קרא דצריך דיבור וסוגי' דשם קאי למ"ד הרהור לאו כדבור להכי לר"י חרש בר חיוב הוא אבל למה דקיי"ל הרהור כדבור במגילה צריך דוקא שמיעת אזן וחרש אין מוציא ודוק ולאידך פוסקים דהלכה דהרהור לאו כדבור יש לומר כך דהנה חרש דלאו בר שמיעה הוא וא"א לו לצאת בדבורו ע"י השמיעה רק מביטוי שפתים א"א לו להוציא אחרים מטעם שומע כעונה דהרי גם הוא א"א לצאת בדבורו ע"י השמיעה רק דבור בלא שמיעה ואינו בתורת שמיעה להוציא אחרים בשמיעה ואמנם למ"ד הרהור כדבור דמי וניהו דהקפידה הקבלה במגלה דדוקא דבור, היינו שצריך דבור וע"י הדבור ההרהור שע"י הדיבור הוה כעונה וכשמיעת הדבור וא"כ גם החרש שיוצא בדבורו היינו ע"י השמיעה שהיא ההרהור אבל למ"ד לאו כדיבור וא"כ ההרהור שע"י הדבור אינו כלום וע"כ שיוצא בדבור בלא שמיע' וחרש לאו בר יוצא בשמיעה הוא וא"כ ג"כ אין מוציא אחרים בשמיעה ודוק היטב בסברא זו:
הנה י"ל הא דס"ל לש"ס מעיקרא דלר' יוסי בכל התורה צריך להשמיע היינו אם נימ' דשמע לכל לשון וממיל' שמעת דצריך להשמיע כס' הרשב"א מדאצטריך והיינו דפשטא דקרא לדרוש בכל לשון וא"כ כיון דמכח דרשא מוכח דסברא חיצונה דצריך להשמיע הוא רק גלוי מלתא בעלמא לכל התורה אבל אי שמע רק להך דרשה ראוי לומר היכא דגלי גלי ומק"ש דחמירא לא ילפינין לכל התורה וא"כ הש"ס לפי אוקימתא זו שפיר ס"ל (דלר"ש) [דלר"י] בכל התורה הדין כן אבל ר' יוסף ס"ל דר"י ס"ל כר' וכאוקמתא דלעיל ר"פ וא"כ דוקא בקריאת שמע פליג (ר"ש) [ר"י] וק"ל:
הנה הא דס"ל לר' יודא דלכתחלה צריך להשמיע לאזנו עיין ראב"ד דחיק אמאי צריך לכתחילה וס"ל דהוא מן התור' והוא פלא ובפשטות י"ל דלמ"ד הרהור לאו כדבור גזרי' דצריך להשמיע שלא יהרהר. אבל למ"ד הרהור כדבור ע"כ צ"ל כד' הראב"ד דהוה דאורייתא ויש לומר כד' רשב"א דגם ר' יודא מודה מדאצטריך קרא לכל לשון מוכח דצריך להוציא דלענין הרהור אין חילוק ואך כיון דרק מוכח ממשמעות ולא מיתור דקרא שפיר י"ל דהוה רק לכתחלה וא"כ י"ל כיון דלכתחלה צריך מדאורייתא להשמיע חרש א"י להוציא דילפינין כל התורה ממשמעות הנ"ל כמ"ש לעיל וסוגי' דמגלה למ"ד הרהור לאו כדיבור שפיר חרש מוציא דא"צ להוציא מדאורייתא אבל לרמב"ם דפוסק הרהור כדבור דמי וצריך לכתחלה מדאורייתא אין מוציא ומיושב פסק הרמב"ם:
אופן אחר נראה ליישב הא דפליגי (ר"י) [ר' יוסף] וסוגית הש"ס אי (ר"ש) [ר' יוסי] ס"ל גם בשאר מצות כן וא"כ ק' למ"ד הרהור כדבור ובהרהור יוצא אמאי חש"ו אין מוציאין דהרי יוצא בהרהור וכבר הקשו כזה האחרונים וממגילה לא קשיא דצריך זכירה רק ממתני' דסוכה בהלל. אך הרי הא דפליגי אי הרהור כדבור היינו לר' יודא אבל (לר"ש) [לר"י] צריך להשמיע וא"כ מתני' דסוכה (כר"ש) [כר"י] אבל לר' יוסף (דר"ש) [דר"י] רק בק"ש פליג ולא בשאר מצות ליתא לתי' זה וע"כ ר' יוסף ס"ל הרהור לאו כדבור ומ"ד הרהור כדבור ע"כ ס"ל (דר"ש) [דר"י] פליג בכל חצות שבתורה והרי הך לישנא דתרתי לפי' רשב"א ע"כ ס"ל הרהור כדבור דמי וא כ מוכח דפליג (ר"ש) [ר"י] גם בשאר מצות ושפיר פריך מברכת המזון ודוק:
הנה הא דיוצא ברכת המזון וכדומה מפי אחרים צריך ביאור הרי היא חצות הגוף דלא שייך בו שליחות ולרוב פוסקי' דבהרהור לא יוצא וצריך להוציא בפיו וא"כ אמאי יוצא על ידי אחרים מה שצריך להוציא בפיו ואמאי לא נימא כמו דא"א לצאת ע"י אחרים בלא שמיעה דא"א לעשות שליח במצות הגוף כן ג"כ על הביטוי שפתים למה יעשה שליח ועיין כפות תמרי' בר"ה כ"ט ואפשר לומר בזה דהא דא"א לעשות שליח במצות שבגוף היינו משום דלא שייך שליחות רק על דבר שבידו ועל ממונו מוסר הכח לאחרים לעשות כמו גט וקדושין וכן במצות כשחיטת פסח ותרומה דעושה שליח על ממונו אבל חובות שבגוף כגון תפילין וקריא' שמע שמחוייב לעשות במה יתקיים השליחות שהוא המשלח דבגט שמוסר הגט להאשה וכן בקדושין שפיר חזרה השליחות לבעלים וכן בפסח ותרומה אבל אם מצוה לחבירו להניח תפילין עבורו או לקרוא שמע במה ניכר השליחות לבעלים ועיין בשיטה מקובצת ב"מ כתב כעין טעם זה הא דהמגביה מציאה ל"ק חבירו עיי"ש. ומעתה י"ל דהיינו דוקא דאם יעשנו שליח לכל הדבר אבל אם משמיע לו והוא בעצמו שומע שפיר נעשה שליח לו ויוצא ודוק היטב:
ואך באמת אין צריך לזה דגמרא גמרינין שומע כעונה עיין סוכה ל"ח ע"ב ואין צריך כלל לשליחות דהוה כאלו הוא המדבר ועושה וצריך לומר דלא הוה שומע כעונה רק אם שומע מאיש שמחוייב בדבר דהוה האמירה או התקיעה של מצוה לא כן אם השומע אינו בר חיוב קול דברים בעלמא שומע ולא שייך שומע כעונה. והנה יש לומר דעדיין צריך שליחות במגילה דצריך דוקא לקרוא מתוך הכתב וא"כ גם דאמרינין שומע כעונה והוה כאלו קורא מ"מ הוה כקורא בע"פ ומקרא דילפינין שומע כעונה לא נשמע דהוה כקורא מתוך הכתב וע"כ צריך שליחות דהוא שליח לקרוא מתוך הכתב וכאופן הראשון אבל בשאר מצות א"צ לשליחות רק שומע כעונה ומעתה יש לומר דודאי לענין שומע כעונה כיון שהוא בר חיוב מדרבנן אין חילוק אע"ג דקטן או סומא בהגדה תרתי דרבנן מוציא חד דרבנן אבל לענין שליחות כיון שאינו בר חיוב כמותו אין נעשה שליח ובפרט קטן דאין שליחות לקטן דהוה כמי שאינו בתורת ולכן לענין מגילה קטן אין מוציא ומיושב קו' תוס' במגילה ודוק. [אב"ה עיין לעיל בסי' א' בדברי רבינו ז"ל שהרחיב הדבור בזה הענין ותמצא נחת]:
הנה הקשו האחרונים לרבינא דסבירא ליה הרהור כדבו' אמאי מי שא"מ אין מוציא כיון ששומע הוה הרהור. וראיתי בס' טורי אבן דבחצי עבד א"א לצאת בהרהור שלו ולבבי לא כן ידמה והוא דאיתא בש"ס בר"ה דחצי עבד אפי' לעצמו אין מוציא וס"ד דר' הונא שם דלעצמו מוציא וצריך טעם מה ס"ד דר"ה והנראה בזה דמה מהני דשומע מפי אחרי' ושומע כעונה הרי גם השמיע' מחצי עבד, וזרוק [חוטרא וכו'] אך כך הדבר דהרי מצות שופר שניהם השמיעה והתקיעה ג"כ דמהאי טעמא א"י בשמע ממי שאין מחוייב וא"כ חצי עבד גם דהשמיע' א"א להיות רק מגופו אבל התקיעה שאפשר מפי אחרים צריך לעשות שליח [ולא שייך מי איכא דשלוחו דהוה רק כפומי כאיב כמ"ש הר"ן בקדושין] ולזה ס"ד דר"ה להוציא אחרים יש לומר דניהו דא"א לו לצאת רק ע"י חלק עבדות שלו בשמיעה אבל בחלק עבדות של אחר א"י אבל לעצמו מוציא דהרי מכל מקום מוכרח חלק עבדות שלו לסייע לצאת בשמיעה והשיב לו ר"נ דאין הדין כן דמ"מ מה שאפש' בחיוב צריך לעשות וכיון שאפשר התקיעה ע"י אחרים צריך ע"י אחרים. וכ"ז במה שצריך מעשה אבל אם יוצא ע"י הרהור, חצי עבד יוצא ע"י עצמו דמה מהני שמיעת אחרים כיון שא"צ להוציא בשפתיו דודאי אם החיוב להוציא בשפתיו ג"כ י"ל כהנ"ל וליתא לד' ט"א הנ"ל ולפמ"ש הנה יש לומר הא דשומע כעונה שייך דוקא באמירה אבל לא בשופר והא דיוצא בשומע קול שופר דעיקר המצוה השמיעה ואעפ"כ צריך להיות התוקע בר חיוב עיין כפות תמרים ופ"מ סי' תקפ"ט. וא"כ בשופר שפיר צריך לשמוע חצי עבד מאחר כהנ"ל אבל ברכת המזון וכדומה אם צריך להוציא בשפתי' והא דיוצא בשמיעה היינו דשומע כעונה והרי השמיעה ע"י חצי עבדות וא"א בענין אחר וא"צ חצי עבד לשמוע מאחרים דוק היטב:
מהדורא בתרא
עיין הראשונים ובהרז"ה כתבו דפשיטא דדברי רבינא לא נאמרו לר' יוסי דס"ל דצריך להשמיע לאזניו ופליגי רק לר"י ועיין חי' רשב"א לעיל דף ט"ו מה שפירש בהא דתרתי ש"מ. ולענ"ד י"ל דגם לר"י יש מקום לדברי רבינא, והוא דהרי מסקנת הש"ס לעיל ט"ו ע"ב דר' יוסף אמר דדוקא בק"ש מחלוקת אבל בשאר מצות יצא וא"צ להשמיע לאוזן. וכבר כתב הראב"ד הביאו הרשב"א לעיל שם דהא דלכתחלה צריך להשמיע לאוזן היינו מהסכת אבל בדיעבד יוצא ובק"ש פליגי אי שמע אתי להשמיע לאוזן ושנה הכתוב לעכב או לא עיי"ש. ומעתה י"ל כיון דבכל התורה בדיעבד יוצא בלא שמיעת אוזן ורק בק"ש שנה לעכב היא מצוה פרטיות לקיים מצות ק"ש בשמיעת אוזן ואם לא עשה כן לא קיים מצוה זו אבל קיים מצות קריאה ולאו היינו מילי דכדי. ומעתה פליגי רבינא ור"ח אם אין משמיע לאזניו דיוצא בכל התורה אם זה דוקא בביטוי שפתיים אך לא השמיע לאוזן אבל הרהור אינו כלום כן ס"ל לר"ח ורבינא ס"ל כיון שא"צ להשמיע לאזן הוה רק כהרהור ולזה אמר רבינא ש"מ הרהור כדבור ולכן שפיר מהרהר בק"ש אפי' (לר"ש) [לר"י] דאע"ג דאמרה התורה שמע להשמיע לאוזן מ"מ קיים מצות קריאה דאל"כ למה מהרהר ור"ח ס"ל דלאו כדבור וזה נכון:
והנה רבינא ס"ל דהרהור כדבור ובין הרהור לביטוי שפתים בלא השמעת אזן אין חילוק. וא"כ במגילה דודאי אין יוצא בהרהור דנפקא לן מזכור ולא תשכח דדוקא בפה כדנפקא לן במגילה י"ח ממילא צריך להשמיע לאוזן אפי' לר"י אך למ"ד הרהור לאו כדבור ובמקום דכתיב דבור צריך ביטוי שפתים אפילו לר' יודא א"כ במגילה וזכור לא אתי קרא דזכור רק שצריך ביטוי שפתים כמו שאר דיבור ולא שצריך להשמיע לאוזן לר' יודא וא"כ מיושב ד' הרמב"ם דפוסק במגלה כסתם מתני' דחרש דומיא דשוטה אפילו דיעבד לא כיון דרמב"ם פוסק כרבינא דהרהור כדבור ע"כ במגילה דנפקא לן מזכור דדוקא בפה היינו להשמיע לאוזן. וסוגי' דש"ס דקמדמי מגלה לקיש היינו לר"ח דס"ל הרהור לאו כדבור דמי ודוק כי נכון הוא:
ועיין תוס' סוטה ל"ב ד"ה ורבנן תמהו דלא משני הש"ס תרתי ש"מ. והנה לפמ"ש הרשב"א בהא דתרתי ש"מ מדאצטריך קרא בכל לשון מוכח דצריך להשמיע לאזן דבהרהור לא שייך לשון עיי"ש. ור' יודא ע"כ ס"ל לחלק בין הרהור למוציא שפתים. ולכאורה ק' א"כ לרבינא דס"ל דגם לר' יודא הרהור כדבור למ"ל קרא דבכל לשון. אמנם נ"ל לפי מ"ש הראב"ד הנ"ל הרי גם לר"י מדאורייתא צריך להשמיע לאוזן לכתחלה מקרא דהסכת ושמע וא"כ ס"ד דצריך לכתחלה דוקא לה"ק וצריך קרא דשמע בכל לשון אפילו לכתחלה. ואמנם כן א"א לומר דלר' יוסי תרתי ש"מ וצריך לומר דהא דקאמ' תרתי ש"מ היינו לס"ד דש"ס דלא ידע מהא דהסכת ושמע ולר"י אפילו לכתחלה א"צ להשמיע לאוזן ואין חילוק בין לכתחלה ודיעבד שפיר קאמר תרתי ש"מ אבל למסקנא דקיי"ל כרב יוסף א"א לומר תרתי ש"מ ודוק:
ומה נעים לקשור חבל בחבל דסוגי' דש"ס דלעיל ע"כ קודם דמסיק הש"ס הא דהסכת ושמע שצריך לכתחל' שמיעת אוזן וע"כ ס"ל לר' יודא הרהור לאו כדבור וע"כ מתני' דמגילה הא כדאיתא אבל למסקנא דר"י וכרבינא דהרהור כדבור מגילה צריך שמיעת אוזן ודוק:
שם מתני' ב"ק מהרהר עיין צל"ח הק' לשי' הרמב"ן ז"ל דברכ' התורה דאוריי' גם בה"ת הב"ק מחוייב להרהר ומתניתין דבע"ק לא משמע כן. ולענ"ד י"ל דכיון דמתקנת עזרא בע"ק אסור בתורה רק מהרהר בק"ש ואהרהור א"צ לברך וגם דמשמע מד' האגור שהביא הב"י דלמ"ד הרהור כדבור דמי צריך אהרהור ברכת התורה עיין בסי' מ"ז אפשר דהרמב"ן פליג דאפי' למ"ד הרהור כדבור הרהור אין צריך ברכת התורה דברכת התורה ילפינין משם ה' אקרא הבו גודל דאיירי בדבור ושומע כעונה כמ"ש תוס' כאן בד"ה כדאשכחן ודוק:
[אב"ה עיין בשאגת ארי']
[אב"ה איזה הערות בכי"ק בסדר זרעים. ואם אמנם איזהו מהם מימי נעורים לא מנענו מלהעתיקם כפי אשר מצאנו].
א) שם תוס' ד"ה נשים. אנא י"ל משום דליתנהו בברית ותורה. נ"ב קשה לי א"כ גם שנשים מחויבות בבהמ"ז דאורייתא היאך מוציאין אנשים דחייבים בברית ותורה שאין בנשים. ואי אמרינין דברכות [אין] מעכבות עיין מג"א סי' קצ"ד] י"ל אי מוציאין בברכת הזן [אב"ה או אפי' אי מעכבות כשיודע הוא או אחר שאר הברכות ולא ברכת הזן עפ"י שיט' התוס' ואלפסי עיין תוס' מ"ו ע"א ד"ה ולמ"ד ובמחבר שם סעיף ג'] אבל ברכת הארץ ודאי אין מוציאין דיש בה ברית ותורה, ומצאתי בהגהת אשרי מגילה פ"א [בסי' ד'] כתב דאע"ג דנשים בבהמ"ז מן התור אין מוציאין מטעם זה עיי"ש ודוק, [אב"ה דברים האלו כתב רבינו ז"ל עוד טרם נדפס החת"ס או"ח עיי"ש בתשו' מ"ח. ובגליון הרא"ש כאן סוף סי' י"ג נ"ב בכי"ק וז"ל] תמיה לי למ"ל לחדש דאשה אינה בכלל ערבות ובפשטות י"ל דדוקא מי שאינו מחויב כלל במצוה זו אבל מי שמחויב רק שכבר יצא או שלא אכל הוה מחוייב ומוציא מטעם ערבות. ויתיישב בזה לפי' תוס' דבנשים לא שייך ברית ותורה וא"כ ק' וכו'. ולהנ"ל י"ל כיון שמחויבת במצות בהמ"ז שפיר נקראת מחוייב ומוציאה אחרים גם בברית ותורה [עכ"ל הזהב. ועיין לעיל בד' רבינו המחבר ז"ל בסי' ב']:
ב) דף י"ט ע"ב גמ' א"ר המוצא כלאים וכו' מ"ט אין חכמה וכו'. נ"ב יש להבין למ"ל טעם זה דמה"ת שידחה לא תעשה ובאותו ענין גמ' ת"ש גדול כבוד הבריות וכו' ואמאי לימא וכו' נ"ב לכאורה יש להבין דבל"ז ק' על מימרא דרב. ועם מ"ש תוס' לקמן [ד"ה שב וא"ת] לחלק בין לאו שוה בכל מיושב זה ודוק:
ג) דף כ"א ע"א גמ' איכא למיפרך מה למזון שכן נהנה ומה לתורה וכו'. נ"ב לכאורה ק' דפרכא מסברא מכניסין בק"ו עיין תוס' קידושין ה' ע"א [ד"ה שכן] אך זה רק [כמו] מה מצינו עיין תוס' חולין כ"ג ע"ב [ד"ה ותהא] ודוק:
ד) שם גמ' ספק התפלל אינו חוזר ומתפלל. עיין ברבינו יונה כ' אינו ר"ל שאסור [אלא ר"ל אינו חובה עליו ודבריו צריכים קצת ביאור. וכונתו כך כיון דהא דא"ר יוחנן ולואי היינו בתורת רשות ולכן בספק ראוי לחזור ולהתפלל בתורת רשות וע"ז הא דקאמר ר' אלעזר אין (צריך) [חוזר] היינו [א"צ] להתפלל בתורת רשות ועיין תשו' רשב"א סי' צ"א:
ה) דף נ"ו ע"א. קמחא דחיטי עיין הרי"ף פסק דמסתברא כר"נ דלא רגילין אינשי לספויי קמחא. והקשו עליו הרא"ש ור"י דהיאך פסק כר"נ ולא מטעמיה והנה לפמ"ש רבינו יונה לתרץ הא דמברך בפת אורז ודוחן שהכל כמבואר שם בש"ס ולא ב"פ האדמה כיון שיצא מתורת פרי ואין דרך הנאתו בכך ברכתו שהכל. א"כ מוכח דקמחא דחיטי ג"כ שהכל וא"כ זה כונת הרי"ף ומסתברא כר"נ דלא רגילי ומוכח לקמן דבכה"ג מברך שהכל:
ו) דף ל"ז ע"ב. עיין ברבינו יונה ורא"ש כ' ג' דינין ולכאורה [צ"ע] דמאין יצא להם לחלק דפירורין בלא דבוק אפילו בלא תואר לחם א"צ כזית. ואדרבא מסוגי' מוכח מדפריך מהא דלקט מכולן דאין סברא לחלק בין פירורין לדבוק. והנראה דהוכיחו דפירורין א"צ תואר לחם מדקאמר רבא והוא דאיכא לי' תוריתא דנהמא אמימרא דחביצא משמע דפירורין א"צ תואר לחם. ובדליכא תואר לחם יש ס' לחלק בין בעין לחביצא דהדבוק מבטל ממנו דין לחם כיון שאין לו תואר לחם. אבל לס"ד דאיירי דיש בו תואר לחם אפ"ה מברך במ"מ בחביצא שפיר פריך מלקט בכולן דכיון דאיכא תואר לחם אין הדבוק מבטל ממנו תורת לחם וא"ש דברי רבינו יונה בג' חלוקי דינים ודוק:
ז) דף ל"ט ע"ב. פרוסה של חיטים. עיין רבינו יונה הוכיח מהא דבצל גדול דאפילו בחד מין הנקי קודם בפרוסה דהרי בצל הוה חד מין. ודבריו תמוהין דהם נגד התוספתא שהביא תוס' [ד"ה אבל] ומבצל אין ראיה דלענין תרומה דהמצוה בהרימכם חלבו הוה כחטים דאקדמה קרא כמ"ש תוס' (ד"ה ומר סבר):
ח) דף מ' ע"א. בגליון עיין סמ"ג וז"ל ומקדימין מזון הבהמו' ועבדים לסעודת עצמן ה"ה אומר כעיני עבדים וכו' וצ"ע. נ"ב וז"ל נ"ל דסמ"ג כ' טעם זה דנ"מ דדוקא בהמה שהיא לעבודתו ולצרכו קנין כספו. ויתיישב בזה מ"ש בנח והיה לך ולהם לאכלה. ושמעתי כי נתקשה מ"ו הג' מהרמ"ס זצוק"ל מקרא דנח ודוק
[אב"ה בסי' קס"ז במג"א ס"ק י"ח בשם ספר חסידים מחלק בין אכילה לשתיה כדאשכחן ברבקה. וא"ש ג"כ קרא דוהשקית דפ' חוקת עיין בס' א"ר שם. אך הוא מגמגם דשאני אדם אחר ודאי צריך להקדים האדם לבהמה. ועיין בפ"מ שם בהגהותיו ובמשבצות ס"ק זיין שם דהראי' מהעבד עיי"ש וא"כ שפיר הוכיח הס"ח ועיין ביד אפרים שם]:
ט) שם תום ד"ה ר"י. נראה דהלכה כר' יהודה ועיין פנ"י כתב מטעם ס' ברמות להקל. וא"כ בדבר שיש בו ספק אם הוא פרי העץ או פרי האדמה היה ראוי לברך שהכל דהרי לרבנן אין יוצא בפרי האדמה ולא כן כתבו הפוסקים ולענ"ד יש ראיה ברורה דקיי"ל כר"י מהא דמבואר בריש פרקין במיני נצפה דקפריסין משום דאינו עיקר פרי מברך בפה"א ולרבנן אין מקום לבפה"א מטעם שאין עיקר הפרי רק שהכל. ולענ"ד היא ראיה ברורה:
י) שם עיין צל"ח הק' הרי התור' אמרה פרי האדמה בבכורוי' גם שהם מז' מינים וקושיא גדולה היא ותירוצו דחוק מאוד. ולענ"ד י"ל דודאי גם לרבנן דכיון דיניקת העץ מהאדמה שפיר שייך לקרות הפרי פה"א אך אין ראוי לברך עליו בפה"א כיון דבריאת הטבע איננה מהאדמה בלא אמצעות העץ והיא פרי דפרי האדמה ועיין רש"י לעיל ל"ה ע"ב ד"ה זית אבל לר"י דעיקר אילן (פרי) [ערעא] שפיר שייך לומר בפה"א ודוק:
יא) פאה פ"ה משנה ד' פי' הרמב"ם. נ"ב עיין בחידושי הגאון רע"ק על המשניות הקשה מר"פ הזרוע דמוכח דאפי' מדות חסידות אין כאן. ולענ"ד י"ל לפמ"ש הר"ן בפסקיו שם דהיכא דמשתרשי חייב אם לא אכלה בתורת גזילה ליקח לעצמו
[אב"ה דהר"ן לא ניחא ליה בפי' תוס' ד"ה שאני דאפשר שהיה מתענה. ורק החילוק שכל שנתכוין ליקח המתנות לעצמו ושינה אותן בצביעה או אכלן שוב אינו משלם אע"ג דמשתרשי ליה שהרי הפקיע מצותו וחיוב ממון אין בהן. אבל אנסו בית המלך בחובו כיון שלא הפקיע הוא מצותו ומשתרשי ליה עדיין מצותו עליו דמה לי הן ומ"ל דמיהן עיין שם] א"כ כונת הרמב"ם דמדת חסידות הוא לאכלם בתורת תשלומין והבן]:
יב) שם פ"ח משנה א' פי' הרמב"ם כי לא צוה הקב"ה שיעזבוה לאיבוד ולעופות. נ"ב גם ביד החזקה [פ"א מהל' מתנות עניים הלכה יו"ד] כתב כן ולכאורה קשה א"כ היאך מוכיח הש"ס ב"מ כ"א ע"ב דהטעם מכח יאוש. אלא ודאי דאיירי אפי' בגונא שלא ילך לאיבוד ויראו עניים אח"כ וילקחו או שאפשר לומר לעניים שיבואו וילקחו ואפ"ה מותר מטעם יאוש וד' הרמב"ם לכאורה צ"ע [אב"ה עיין בתוס' ר"ה דף ד' ע"ב ד"ה לקט ועיין בתפארת ירושלים משניות פאה אות ע"ז]:
יג) דמאי פ"ה משנה ג' פי' הר"ש ומתיר בחלה אפי' ר"י מודה וכו' שהוא גילגל את העיסה. נ"ב נתקשתי מעודי דמה אשמעינן התנא בחלה כיון דהחיוב אצל הנחתום ולעומת זה קשה לפי' הרמב"ם דהחשש מן הישן על החדש אמאי מתיר בחלה והרי גם בחלה דין תרומה שלא להפריש מן הישן על החדש עיין בחלה פ"ד משנה ד' וברמב"ם פ"ה מהל' בכורים הל' ע"ו. ואם נאמר כפי' ר"ש וכדמוכח בב"מ [דף נ"ו ע"א דהחשש מן החיוב על הפטור] ולענין מחדש על הישן לא חיישינין דלא שכיח שיתערבו ישן בחדש שפיר אשמעינן כזה ואם נימא דע"ה נחשד על חלה וצריך להפריש חלה דלא דמי לתרומה דלא נחשדו. א"כ אכ"ל דלהכי לא חיישי' לענין חלה דהוי ס"ס שמא כבר תיקן ע"ה חלה ושמא שניהם ממין אחד
[אב"ה משא"כ במעשר דמב' ב"א. ועיין בשנות אליהו להגר"א אשר מכח קושיא זו רוצה למחוק מכאן ומציין מקומו במשנה ד' עיי"ש. ועיין בפ"ד דחלה משנה ו' בפירוש הר"ש ובתוי"ט שם אי ע"ה נחשד על חלה. ועיין בירושלמי פ"ד דחלה ובפ"ב דערלה ובפני משה שם מביא ראי' מרש"י נדרים דף פ"ד דת"ג הואיל ולא כתיב בה בפירוש מיתה וכו'. ובספר יקר תפארת להרדב"ז כתב על הרמב"ם סוף פ"ז הל' בכורים וז"ל והנכון מ"ש דלאו דוקא דמאי והכא ספק הורמה חלה מהן או לא עיי"ש. וכן משמע מדבריו סוף פ"ח שם בכורים דלא נחשדו בא"י דדוקא בחו"ל נחשדו הנחתומים עיין בטור סוף סי' ש"ל ובפרישה שם. אך הרדב"ז בס' הנ"ל שם ספ"ח מדייק בד' הרמב"ם דבסוריא דוקא באומר בפירוש ולא בסתם דאם איתא מימר הוה אמר. ומסיים ומסתברא לי שה"ה בלוקח עיסה מנחתום ע"ה בא"י סתם. שכך אמרו חזקה על חבר שא"מ מת"י דבר שא"מ וע"ה אין לו חזקה זו עיי"ש] (ע"כ הג"ה):
יד) כלאים פ"ט משנה ב' פי' הר"ש דאי בסתם מוכס בלא כלאים אסור דדינא דמלכותא דינא נ"ב צ"ע דהוה הפקעת הלואה ומותר ועיין ר"ן נדרים [כ"ח ע"א ד"ה במוכס] [אב"ה עיין בטור סי' שס"ט ובבד"ה להב"י שם]:
טו) תרומות פ"ד משנה ח' עיין בחי' רעק"א אות ל"א הקשה על ד' הרמב"ם ביד החזקה [פי"ד מהל' תרומות הל' י"ב] דדבריו סחרן אהדדי והניח בצ"ע. וקושי' הראשונה דמד' הרמב"ם שכתב בבבא הראשונה הריני אומר קטן נפל משמע שאין עולה במשקל יש לומר דודאי מפאת ביטול אפילו הגדול בטל במשקל רק לכך כתב דתלינין בקטן דא"צ להגביה רק קטן [אב"ה עיין בתוס' חדשים להמשניו']:
יו) שם פ"ד משנה י"ב פי' הר"ש הא דתני בתוספתא וכו' הריני אומר לתוך ק' נפלה למנ"מ. קשה לי הרי נ"מ דצריך להעלות מתוך ק' דוקא וצ"ע ומצאתי בתורת הבית בית ד' שער ב' כתב כזה עיי"ש
[אב"ה והרשב"א שם אסבריה משום דהיא מותרת גמורה בלא צירוף השניה אני אומר לתוכה נפלה ועיי"ש עוד תירוץ אחר משום דיש מאה אינה נכנס בספק וא"א להצטרף לבעל ולהתיר החמשים אלמלא הטעם שאני אומר עיי"ש]:
יז) שם פ"ט משנה א' פי' הר"ש וה"ט משום דנקרא שם תרומה על השדה וכו' נ"ב הנה לפי טעם הירוש' אפילו באומר מותר אם היה יודע שהיא תרומה דינו כמזיד ויקיים. ויתיישב בזה שכ' הירושלמי הפה שאסר ואע"ג דא"א משים עצמו רשע אפילו במקום הפה שאסר. דאיירי בכה"ג שאומר מזיד הייתי בידיעת תרומה רק אומר מיתר ודוק:
יח) עיין רמב"ם ביד החזקה פ"י מהל' תרומות הלכה י"א דנזיר ששתה יין אין חייב חומש והדין תוספתא דתרומות [עיין בראב"ד ובכ"מ שם] דלא הוה (אכיל') [שתיה] כיון דאסור עליו. ושם בתוספתא מבואר דהאוכל ביו"כ חייב חומש וכן מבואר בש"ס פסחים [דף ל"ב ע"א] דאוכל תרומת חמץ חייב למ"ד לפי מידה משלם או לריה"ג [דמותר בהנאה] וע"כ צריך לחלק דאם מין זה אין ראויה לו כלל כגון נזיר ביין דלא הוה אצלו יין שתיה. אבל חמץ בפסח דפת הוה אצלו אכיל' אך מפאת שנתחמץ וכן ביו"כ דהיום גורם לעינוי אבל המין אצלו אכילה. ועיין היטב והוא דבר חידוש מאוד:
יט) רמב"ם יד החזקה פיו מהל' תרומות הלכה י"ט בת ישראל וכו' כמו שהאכילה אביו. נ"ב עיין יש"ש סוף פ' יש מותרות דייק בלשון הרמב"ם ונראה שבא ליישב דאמאי אוכל' כיון שיש לה בן מישראל כמו ברישא [אב"ה כונתו על הל' י"ז בבת ישראל שנשאת לכהן תחלה ולה ממנו בן ואח"כ נשאת לישראל ולה ממנו בן לא תאכל] ולזה כתב כיון שלבסוף נשאת לכהן מאכילה כמו שמאכיל אביו שהבן במקום אב. וא"כ לכאורה נראה אם ילדה מכהן אנוסה ומפותה בכה"ג שיש לה בן מישראל אין מאכילה ואין במשמע דין חדש כזה. אך נ"ל דסברת הרמב"ם כך כיון דאמרה תו' ילוד מאכיל הוה כח הבן כמו כח הבעל שאם נשאת לכהן כל זמן שאין פסול בגופה אוכלת כן בבן וכן אפכא להוציא:
כ) עיין יבמות דף פ"ב ע"א תוס' ד"ה משום הקשו דלרב אשי אמאי תרומה טהורה עולה באחד ומאה. ולענ"ד יש ליישב דכבר כתב הר"ן נדרים [דף נ"א ע"א] ואסבר לן הא דמב"מ בדבר שיש לו מתירין לא בטל מפני שהם דומין בעצם וגם קצת בדין ולפ"ז ודאי ראוי לומר דגם תרומה הוה דשיל"מ כיון שיש היתר לכהן. אבל לטעם רש"י ושאר ראשונים דטעמא דדשיל"מ לא בטל משום אדליכול באיסור ליכול בהיתר ודאי תרומה אין עליו לומר דהוה דשיל"מ וכהן יאכל בתורת תרומה דהוה הפסד לישראל שנתערב לו. ואך ע"ד הר"ן יש לפקפק דהרי דין דמב"מ לא בטל הוה דוקא בלח ולא ביבש וכמ"ש תוס' שם יבמות ד"ה רבי יהודה וא"כ ביבש ביבש דשיל"מ דלא בטל מב"מ ליתא לטעמ' דר"ן וע"כ כס' הראשוני'. ומעתה ז"ל דתרוייהו אתנייהו דבלח בלח הא דדשיל"מ לא בטיל היינו מטעמא דר"ן וביבש ביבש מטעמא דרש"י, וא"כ הא דר"א דס"ל דתרומה הוה דשיל"מ ולא בטל אע"ג דאין היתר לישראל זה דוקא בלח מסברת הר"ן. דשם חתיכה בחתיכה איירי בנימוחה עיי"ש ברש"י. והא דתרומה בטל בא' ומאה היינו ביבש דליתא לטעמא דר"ן וע"כ מטעם רש"י דליכול בהיתר. וגם ר"א מודה דתרומה לא הוה דשיל"מ מטעם זה ודוק כי נכון הוא:
ועל דרך הדחק יש ליישב כך דהנה ודאי ראוי לומר דתרומה ביד כהן הוה דשיל"מ דאדליכול באיסור ליכול בהיתר וביד ישראל אם נדמע ראוי לומר דבטל כיון דאין לו היתר ואזלינין בתר בעלים אך השוו חכמים מדתם כיון דדשיל"מ לא בטל רק מדרבנן אכ"ל דלא עשאו דשיל"מ רק בדברים שיש לו היתר ביד כל אדם ולא לחלק בין יד כהן ליד ישראל ולהכי תרומה אפילו ביד כהן לא נתנו עליו דין דשיל"מ כיון דביד ישראל בטל ולא להוי מלתא דרבנן כחוכא וכ"ז בתרומה. אבל בחטאת ולחה"פ דאיירי ברייתא דהוה קדשי קדשים דנאכלים בעזרה ונפסלו ביוצא וחולין בעזרה מה עבידתיה אם לא כהנים לאכול עם הקרשים למשחה א"כ מסתמא לא שכיח תערובות רק לכהנים שפיר נתנו עליו דין דשיל"מ ואפילו בנתערב לישראל כיון דעיקר תערובות מצוי אצל כהנים כך יש לדחוק:
ובעוד לחות הדיו תוך הקולמס עלה על דעתי לחלק כך דתרומה לכהן משרי שרי לאכלו ואין לו שום איסור על התרומה אם הוא טהור וגם שבכהן טמא האיסור טומאה שייך דשיל"מ לומר אדליכול התרומה בטומאת הגוף ע"י ביטול ליכול בהיתר לכשיטהר מ"מ בכהן טהור אין כאן היתר מוסיף לאחר זמן ולא הוה דשיל"מ. אבל חטאת ולחה"פ דגם לכהן יש היתר נוסף ע"י ביטול להוציאו מעזרה ולאכלו וע"ז ודאי לכהן שייך לומר דהוה דשיל"מ ולכן ס"ד דר"א דיש לו דין דבר שיש לו מתירין ועיין מגן אברהם סי' שי"ח ס"ק ב' ודוק:
כא) עיין תוס' שבת דכ"ה ע"א ד"ה כך וכן מטין ד' הרמב"ן והרשב"א ז"ל בחי' דתרומה מדאוריי' בשריפה דוקא דאיקרי קדש. וכבר תמהו האחרונים דהרי גדולי תרומה תרומה מי"ח דבר משום תקלה בתרומה טמאה דמשהו ליה עד זמן זריעה] ולא דמדאורייתא בשריפה. ולענ"ד יש לחלק כיון דהוה רק מצותו בשריפה משום דאקרי קדש והוה בכלל בקדש באש תשרף. והרי קדש דבשריפה לא נמצאת רק היכא דפסולו בקדש ולא שהקדישו טמא. וא"כ דוקא תרומ' שנטמאת אחר הפרשה בשריפה אבל אם הפריש מטבל טמא אין מצות שריפה ודוק. [אב"ה עיין חת"ס או"ח חשובה ק"ד]:
כב) חלה פ"ב משנה ב' פי' הר"ש ובירושלמי וכו' ניב ולפ"ז יש לפרש סוגי' דמנחות בפירות אילן דיש חילוק בין עץ לחרס אבל בזרעים אין חילוק ובתרוייהו צריך נקוב: