אור ברסלב
אהל אברהם סימן ע

אהל אברהם· רבי אברהם שאג צוובנר

סימן ע

סימן סט

סוגי' דסימנים דאורייתא

ב"מ כ"ז ע"א.

מתניתין אף השמלה היתה בכלל כ"א וכו'. הנה יש לדקדק דהרי אינו רק בכלל כל אבדת אחיך אבל חמור ושה ושור לא אתי' שמלה מבינייהו וא"כ היאך קתני בכלל כל אלו וצריך לומר דנקט לרבותא דלא מבעי' דאי לא הוה כתיב רק כל אבדת אחיך ודאי הכל בכלל אבל השתא דנקט הנך פרטות א"כ ס"ד דצריך שמלה לפרט וכלל כדי למדרש שור וחמור ושה לאידך דרשות וצריך למנקט שמלה אך באמת כתב תוס' בבא קמא דף נ"ד ע"א ד"ה שה [דא"צ כאן פרט וכלל דמאביד' סתם הוה שמעינין כל אבידה] עיי"ש ושפיר נקט תנא דשמלה בכלל כל אלו אפי' כתיב שור וחמור ושה וכל אבדת אחיך ופשוט:

רש"י דיה ויש לה תובעין שלא נעשית אלא בידים ולא באת מן ההפקר ולמעוטי מידי דמיאש ולא כמ"ש תוספת בבא קמא [דף ס"ו ע"א ד"ה מוצא] בשם רש"י דלמעוטי הפקר אתי' ואמנם צריך ביאור דהיאך ממעטין מזה יאוש והרי גם שמלה אפשר שנתיאש ואם מודה רש"י לדברי תוס' דשמלה כיון שיש בה סימנים מסתמא אינו מיאש א"כ למה ליה לרש"י לפרש תובעין שאינו מן ההפקר ולא קמפרש כפי' תוס' דאינו מיאש. והנראה דקשי' ליה לרש"י למ"ד סימנים דאורייתא וילפינן משמלה איך ילפינין תרתי משמלה יאוש וסימנין דלמא לא אתיא רק לחדא לפי' תוס' דאין שמלה מיוחדת רק בזה שיש לה הסימנים ולכך מבאר רש"י דשמלה מיוחדת בשני דברים האחד שיש לה סימן והשני שיש לה בעלים תובעין שלא באת מן ההפקר וא"כ גם עתה יש לה תובעין דמסתמא לא מיאש בדבר שיש סימנין כפי' תוס' וא"כ ע"כ שמלה דכתב רחמנא לאשמעינין הנך תרתי סימנין ויאוש דאי סימנין לחוד לנקט דבר אחר שיש בה סימנין אלא ודאי דנקט שמלה שיש תובעין למעוטי יאוש. ויאוש לחוד א"א לומר דמ"ד סימנין דאורייתא ס"ל דאי לא מהדרינין ע"י סימנין אין הפרש בין יש בה סי' או אין בה סי' וגם בדבר שיש בה סי' מייאש דהא דכ' תוס' דאע"ג דלא מהדרינין ע"י סימנין ליכא יאוש דע"י סי' ימצא עדים כן צ"ל אי סימנים לאו דאורייתא אבל אם נימא דתנא סבר סי' דאורייתא שפיר י"ל דס"ל דאי לא מהדרינין אבדה בסימנין גם בדבר שיש בה סי' מייאש. וא"כ ע"כ שמלה אתי' דסימנים דאורייתא וגם יאוש מוכח מדנקט שמלה שיש לה תובעין ולא נקט דבר שיש בו סי' ואין מיוחדת בתובעין ודוק.

[אב"ה הכוונה לענ"ד דא"א לומר דנקט שמלה למילף מיני' סימנין לחוד דא"כ לנקוט דבר שאינו מיוחדת דוקא שא"א להיות אלא של בעלים ואי דנקט למילף מיניה יאוש, דבלא יאוש דוקא צריך להחזיר. ואין מרומז בזה סי' דאפשר דוקא בעדים. אך כיון דס"ל לתנא באמת דסימנין דאורייתא עכ"פ. דודאי לא מתרמי סימנין כסימנין. ואך בשמלה אין מרומז דאפשר דוקא בעדים מחזירין ולא בסי' כתקנתא דרבנן משום רמאין א"כ כיון דיודע דלא מהדרי לי' בסי' ודאי מיאש דדוקא אי סי' לאו דאורייתא דהחסרון הוא משום דהסי' אינו ראיה דזה הוא מה שאבד דאתרמי סי' כסי', שפיר כתבו תוס' דאינו מיאש בסי' דעכ"פ ע"י הסי' ימצא עדים שיכירו בט"ע שראו הטלית אצלו דיודע הוא שמחזיקין אותו לאיש אמון בו. משא"כ אי באמת סי' דאורייתא והוא ראיה ברורה ואעפ"כ לא מהדרינין ליה דלמא משקר ואינו אמת שאבד. ודאי מיאש דיודע שמחזיקין אותו לאיש רמאי. ודלמא היה בידו שאול או מכרו לאחר. ולמצוא עדים דלאו רמאי הוא אינו סומך. ואין להקשות דלמא באמת סי' ל"ד דשמלה רק ליאוש. דז"א דא"כ היאך נקט התוה"ק שמלה ליאוש ודאי יותר מסתבר למילף מיניה דסי' המה ראי'. ואי דא"כ לנקוט דבר בסי' לחוד אכתי נטעה למילף שניהם דסי' דאורייתא ויאוש ואך הקושיא דלמא לעולם סי' דאורייתא ורק אין מהדרינין וקרא דשמלה רק ליאוש. ואי דנטעה למילף שניהם דמהדרי' וגם ליאוש זה א"א דהרי אי סי' דאורייתא ואעפ"כ לא מהדרינין הטעם ע"כ משום דעד דרוש מלמד דחיישי' לרמאות וליכא למטעי. אלא ודאי דליאוש לחודא ובאמת לא מהדרי' וע"ז מתרץ רבינו ז"ל דא"כ ממ"נ יאוש וע"כ מוכח דהכתוב בא למילף שניהם דמהדרינין וגם יאוש ועד דרוש אחיך ע"כ אתי' דכ"ז שלא ידעינין שאינו רמאי לא יחזיר. אבל באינו רמאי מחזירין אפילו כסימנין] (ע"כ הג"ה מב"ה). ואמנם לפ"ז גם אי סי' דאורייתא שפיר ילפינין משמלה יאוש ורש"י ב"ק ס"ו כתב יאוש ילפינין מאשר תאבד:

ולכן נראה דרש"י ס"ל דמשמלה ליכא למילף רק חדא או סי' דאורייתא או יאוש ולמ"ד סימנין דאורייתא תובעין מתניתין כדי נסבא דממקום אחר ילפינין דיאוש קני וקאמר מתני' דע"י סי' יש לה תובעין וליכא יאוש ולמ"ד סימנין לאו דאורייתא משמלה ילפינין יאוש ואשר תאבד אתי' אפי' לא ידע כדמוכח סוגיא דלעיל. ואך למ"ד סי' לאו דאורייתא ואתיא שמלה ליאוש קשיא דמסתבר יותר לרבות משמלה סי' דמחזירין ע"י סימנין מלרבות דיאוש קני ולכן פי' רש"י דשמלה יש לה תובעין שאינו הפקר ומשמע יותר דשמלה אתי' לרבות דיאוש קני דאי לסימנין לנקוט דבר שיש בו סי' לחודא ובב"ק פי' רש"י למ"ד סי' דאורייתא אתיא יאוש מאשר תאבד ודוק. ואמנם לפי' תוס' דסימנים ותובעין חדא הם קשה טובא דמנ"ל דשמלה אתי' לשתי דרשות לסימנים ויאוש. והנראה לפמ"ש דליאוש לחודא א"א לומר דאתי' שמלה דאי אמרי' סי' דאורייתא סבירא לן דאי לא מהדרינין בסימנין גם בשמלה איכא יאוש ולא אמרינין דע"י סי' ימצא עדים וא"כ רק הקושיא דלמא אתי לסימנין לחודא וע"ז י"ל דודאי מאשר תאבד ומצאתה מוכח יאוש ורק אי יאוש ילפינין משמלה ע"כ אשר תאבד אתי דאפי' בצווח מותר בשטפה נהר וא"כ אי שמלה לסימנין ע"כ אשר תאבד ליאוש ושוב אין צריכא לימוד שמלה לסימנין דאי יאוש קני סי' דאורייתא [אב"ה הכוונה לפהדר אבדה בסימנין] שאל"כ איכא יאוש ושפיר מוכח דשמלה ליאוש וסי' ממילא מוכח דהרי בכל אופן איכא קרא ליאוש ודוק היטיב:

אופן אחר ליישב קושיא זו דמנ"ל דשמלה אתי ליאוש דלמא לסימנין לחודא. והוא לפמ"ש הנודע ביהודא מהדורא ב' ליישב דהיאך ילפינין משמלה דסי' דאורייתא ומהדרי' גט בסימנים דלמא ממון דליכא מוחזק קיל ומיישב שם כיון דאי לא מהדרינין בסימנים הוה יאוש וקני מוצא אבדה וע"י הסי' מוציאין מהמוצא אבדה הוה ממון שיש בו מוחזק ושפיר ילפינין מיניה גט עיי"ש. והנה לפ"ז י"ל דודאי הא דמחזירין אבדה בסימנין ולא חיישינין שמא אחר אבד טלית זה משום הפסד דבעל אבדה לא חיישינין וע"ז מהני סי' מדאורייתא כיון דאין כאן מוחזק ואפי' בריא ושמא בריא עדיף היכא דאין מוציאין ממון אע"ג דהכא איכא בריא גרוע מ"מ סי' פשיטא דמהני בזה. ורק נגד (בעל) [מוצא] האבדה דהוא מוחזק באבדה זו והרי אי לא מהדרינין ע"י סי' האבדה קני ביאוש. והסי' הם הגרם להוציא האבדה מידו וע"ז צריך קרא דסי' דאוריית' והוה כעדים להוציא ממוחזק דהיינו (בעל) [ממוצא] אבדה ואבעי' דש"ס כך דהרי גם ע"י סי' מוציאין ממון כגון אגודה של שטרות דמהדרי' למלוה ע"י סימנין ובכה"ג מספקא ליה להש"ס אי סי' דאורייתא דהוה כעדים להוציא ממון והיינו משום דילפינין משמלה דאי לא הוה מהדרינין בסי' הוה יאוש וקני מוצא אבדה וכיון שמוציאין ממוצא האבדה שפיר מוכח דסי' דאורייתא להוציא ממון וה"ה בגט או דלמא דבכה"ג סי' דרבנן והא דשמלה מהדרינין בסי' היינו משום דגם אי לא מהדרינין בסי' לא מייאש כמ"ש תוס' דע"י הסי' ימצא עדים וכיון דליכא יאוש ולא קני מוצא אבדה ולא מהני הא דמהדרינין בסימנין רק נגד החשש שהוא של אחר ואין כאן מוחזק ולא מהדרינין גט בסי' כך בעי' דש"ס וא"כ לק"מ קושיא הנ"ל דמנ"ל דשמלה ליאוש וסימנין דלמא לסי' לחודא, זה אינו דאם יאוש לא קני ולמוצא אבדה בכל גונא אין זכות באבדה פשיטא מסברא דמהדרינין אבדה בסי' ואין צריך קרא וע"כ אתיא שמלה ליאוש וממילא מוכח דסי' דאורייתא כהנ"ל דאל"כ איכא יאוש אפילו בשמלה ודוק היטיב:

ובזה יש ליישב הא דמתרץ הש"ס עד דרוש לא בעדים ועיין הרז"ה הקשה לפי' רש"י דל"ל קרא

[אב"ה דאי בעדים שהוא שלו תיפוק ליה משמלה כיון דל"ל סימנין דאורייתא ע"כ בעדים מהדר עיי"ש] ולהנ"ל יתיישב דהש"ס רצה לפשוט דעד דרוש אתי' דמהדרינין בסימנין אע"ג דמוציאין ע"י הסי' ממוצא אבדה שמוחזק ולהחזיק סברתו דסי' גורמין היאוש אב"ה הכונה כדברי הנו"ב דאי לא מהדרינין מיאש עכ"פ] וע"ז קאמר לא אלא לעולם סי' דרבנן והסי' אין גורמין היאוש וא"כ הסברא דסי' מהני להחזיר אבדה בסי' דאין כאן מוחזק וע"ז אתי' עד דרוש למעט דאעפ"כ לא מהני סי' רק עדים ויתיישב בזה מה שיש להשיב על דברי דלפמ"ש דהא דמספקא ליה לש"ס אי סי' דרבנן היינו בגונא שמוציאין ממון. וא"כ מה פריך הש"ס לקמן וכי עביד אינש טובה לעצמו בממון שאינו שלו הרי לא איכפת לן בבעל אבדה דע"ז מהני סי' מדאורייתא ורק נגד המוציא סי' מדרבנן אבל לפ"ז הרי בתר דמדחה הש"ס לא בעדים ע"כ אי סי' דרבנן לא מהני אפי' נגד בעל אבדה ואע"ג דליכא יאוש לא מהדרינין אבדה ע"י סי' מדאורייתא ושפיר פריך הש"ס וק"ל:

מתניתין ויש לה תובעין. הראשונים דחקו לפרש לדעת הירושלמי דקאמר דיאוש ילפינין מאשר תאבד היאך מפרש מתני' דתובעין עיין ש"מ. והנראה דהנה לקמן במתני' דאמר האבדה ולא אמר סימניה לא יתן ולר' יהודה דאבדה מכריז פי' מתני' כפשוטה דלא מהדרינין ע"י גלימא. ועיין פני יהושע הקשה שם דלמ"ל לתנא לאשמעינין כזה הרי מהא דאין חייב להכריז דבר שאין בו סי' מוכח דגלימא לא הוה סימן. והנראה בזה ליישב דבל"ז קשה מה ס"ד דמהדרינין בגלימא וכי חדא גלימא איכא בעולם ואם הוא אבד גלימא מהיכן ראיה שזו אבדתו. ולכן נראה דהנה למ"ד סי' דרבנן טעמא דניחא לבעל אבדה. וא"כ לכאורה קשה דגם בסימנין גרועין נחזיר אבדה דודאי ניחא לבעל אבדה כזה. דהרי השתא דלא מהדרינין ע"י סי' גרוע איכא יאוש ולא תהדר כלל ואי מהדרינין ע"י סי' גרועין אפשר שתבוא אבדתו לידו. וצריך לומר דדבר שאין בו רק סי' גרוע לא ניחא למוצא אבדה דתהדר דדוקא אבדה שיש בה סי' ואין בה יאוש כמ"ש תוס' שפיר ניחא למוצא אבדה דתהדר אבל באין בו רק סימן גרוע ולא שכיח שימצא עדים דאיכא יאוש לא. ובזה מיושב דקאמר הש"ס תחלה דניחא למוצא אבדה וק"ל:

וא"כ גם בסימן גלימא אי אבדה מכריז צריך לומר כזה דהא דלא מהדרינין ע"י גלימא לסי' דלא ניחא ליה למוצא אבדה. ואך כל זה אם אין בו סימן אחר אבל אם יש בו סי' אחר אמצעי שמהדרינין ע"י האבדה ואין יאוש באבדה זו הרי לא איכפת למוצא אבדה דתהדר ע"י סי' דגלימא והא דבאמת לא מהדרינין ע"י סי' גלימא היינו דשם לא ניחא ליה לבעל אבדה דמסתמא בעל אבדה יודע מסימן אמצעי ולא ניחא לי' דתהדר ע"י גלימא. ואמנם יש מקום לומר דניחא ליה לבעל אבדה אפי' בדבר שיש בו סי' דתהדר ע"י סי' גלימא דזמנין לא ידע הסימן אמצעי וכ"ע לא ידעי שאבד גלימא ותהדר לידו ע"י סי' גלימא כמו דמהדרינין ע"י סימן אמצעי אע"ג שיש סי' מובהק. וא"כ לק"מ קושי' פני יהושע דמהא דלא מכריז דבר שאין בו סי' לא מוכח דלא מהדרימן דבר שיש בו סי' ע"י סי' גלימא דבדבר שאין בו סי' לא ניחא למוצא:

אבדה. אבל דבר שיש בו סימן ניחא (לבעל) [למוצא] אבדה וס"ד דגם (למוצא) [לבעל אבדה] ניחא וקמ"ל. ודע דאע"ג דהא דקאמר הש"ס דמהדרינין בסימנין ע"י דניחא היינו למ"ד סי' דרבנן מ"מ הרי גם אי סי' דאורייתא יש מקום לומר כן על סי' גרוע כמו גלימא וכדומה מתקנת חכמים והבן:

אופן אחר ליישב זה, והוא דסלקא דעתך דאם אמר גלימא דמהדרין לו אבדה דניהו (דאבדה) [דגלימא[ אין סי' דהגלימא שלו היא ואולי נאבד לאדם אחר ג"כ גלימא מ"מ אכ"ל דהתורה אמרה דאין ספק מוציא מידי ודאי וכיון שנודע ע"י אמירתו דלו נאבד גלימא דאל"כ מנא ידע שגלימא מצא לא חיישינין לנפילה אחרת שגם לאחר נאבד גלימא וקמ"ל דלא מהדרינין רק ע"י סימנין דצריך ראיה דהאבדה שלו וחיישינין לנפילה דרבים שגם לאחר נאבד גלימא. והנה לפ"ז יש לומר דבאמת הסברא דמהדרינין אבדה אם יש רק ראיה שנאבד לו כזה ולא חיישינין לנפילה אחרת רק מהא דכתב התור' שמלה מוכח דלא מהדרינין רק ע"י סימנין ולא ע"י גלימא דאל"כ כל אבדה חייב להכריז. ויאוש ודאי ילפינין מאשר תאבד ולולא דילפינין מאשר תאבד יאוש הו"א משמלה דצריך סי' למהדר ואם אין בה סימנים צריך עדים אבל שיהיה למוצא אבדה [אם יש לו עדים] לא דיאוש לא קני דשמלה לא אתי רק לגלות דדוקא בסימנין מהדרינין ולא ע"י גלימא רק כיון דילפינין מאשר תאבד דיאוש קני ומשמלה ילפינין דלא מהדרינין בסי' דגלימא ממילא דבר שאין בו סי' שלו וזה פי' מתניתין דשמלה אתי דדוקא ביש סי' ותובעין שאין מיאש חייב להכריז אבל דבר שאין בו סי' ואין תובעין שמיאש דגלימ' א"ס [א"ח להכריז] וכ"ז לבתר דילפינין מאשר תאבד יאוש כן נ"ל פי' מתני' לדעת ירושלמי ודוק היטיב.

[אב"ה הכוונה דשמלה רק אתי לאשמעינן דבאין סי' אין חייב להחזיר והו"א דבסי' גלימא אין מחזיר אבל בעדים מחזיר ולהכי צריך למנקט תובעין דמיאש וא"מ אפי' בעדים:

וא"כ הא דצריך לימוד דמחזירין אבדה ע"י סימנין היינו בתר דגלי לן קרא דשמלה דאין מחזירין ע"י גלימא רק דצריך ראיה דהאבדה שלו וא"כ צריך לימוד אי סי' דאורייתא או לא וא"כ מיושב הא דקאמר רבא אי כתב רחמנא שמלה הו"א ה"מ בעדים דגופא ומה תלי' זה בשמלה הרי בלא שמלה ג"כ חמור צריך לעדי אוכף ולהנ"ל א"ש דבלא שמלה וגלימא הוה סי' א"א למדרש חמור לאוכף דלמ"ל סימני או עדי אוכף הרי בל"ז מחזירין בסימן מה האבדה ודוק:

גמרא הו"א בעדי דגופא וסימני דגופא הנה תוס' הוכיחו מזה דמספקא ליה אי סי' דאורייתא דאי פשיטא לי' דסי' דאורייתא לתני סימני לחוד וכש"כ עדים ודאי אי ס"ל סי' דרבנן צריך למתני סימני אוכף דאם ליכא סימנים לא מהדרינין בעדים דאיכא יאוש אבל אי סי' דאורייתא לתני סימני וכש"כ עדים ומפאת זה דחקו לקמן תוס' ד"ה ח"ש דברייתא היא ולא מימרא דרבא ע"כ מספקא ליה. ואמנם לדעת רש"י שפי' לקמן ת"ש דהא דלעיל, י"ל דרבא מצי סבר סי' דאורייתא והא דנקט עדי דגופא ועדי אוכף היינו לרבותא דאע"ג דיש סימנין באבדה ואין מכיר הסימנין ומביא עדים ניתן לו האבדה ולא אמרינין כיון דאין מכיר הסי' מיאש ומה לי אם יש סי' באבדה כיון שאין מכיר הסי'. רק אמרי' דאין מיאש וכמ"ש תוס' בגיטין [כ"ז ע"ב ד"ה סימנין] דע"י הסי' מכירין העדי' בטביע' עין או דע"י סי' ימצא עדים

[אב"ה אין הכונה על תי' תוס' שם דע"י הסי' שואל מי מכיר טלית בסימנין אלו, דזה החי' נראה מד' רבינו ז"ל דס"ל בתוס' דהוא תירוץ אחד עם מ"ש תוס' דע"י הסי' יוציא המוצא להראותה עיין בתוס' ב"מ. רק כונתו דבאין העדים יודעין סימנין לא יעלה על דעתם לבוא לראות הטלית] אמת לתי' אחד של תוס' דהמוצא יראה להם האבדה כיון שאומר סימנין קשה אמאי בכה"ג חייב להכריז ולמה לא מיאש וע"כ מוכח מסוגי' דלקמן דמחזירין אבדה ע"י עדים אפילו אין מכיר הסימנין מהא דאמר סימנים ועדים ינתן לבעל העדים דמשמע דבעל העדות אין מכיר בסי' ואפשר לדחות דשם בגונא דליכא יאוש שלא ידע שנאבדה וכדומה ומיושב דרבא אפשר דס"ל דסי' דאורייתא ודוק:

[אב"ה. ומידי דברי בזה בער אנכי ולא אדע, לד' תוס' דהוא ברייתא מנא ידעינין עדיין באיסורא והיאך נפשט האיבעי. אשר לענ"ד זה הכריחו לרש"י לומר מימרא דלעיל דילפינין מקרא אם לא דנימא דסבר הש"ס דזה ודאי לא ניחא לי' לבעל האבדה ודוחק]:

אופן אחר ליישב דברי רש"י שפי' ת"ש הא דלעיל והוא די"ל הא דמספקא ליה לרבא אי חי' דאורייתא או לא לאו הספק אי מתרמי סימנין כסימנין אלא אפי' נימא דודאי לא חיישינין דמתרמי סימנין כסימנין מ"מ א"א למסמך אסימנין דחיישינין לשאלה ושמא יודע הסי' ע"י שאלה שנשאל דבר זה לו פעם ומיושב דברי רבא היטב דכל זמן דלא מרבי' דחמור בסי' אוכף מחזיר משום דחיישינין לשאלה יש להסתפק דסימנין דרבנן מפאת חשש זו דיודע הסי' ע"י שאלה ועכשיו אבד המשאיל הם הבעלים אבל לבתר דמרבי דמהדרי' חמור בסי' אוכף ולא חיישי' לשאלה ממילא מהדרינין ע"י סי' אבדה ושפיר מסיים רבא חמור בסי' אוכף ודוק כי הוא דבר נאה ומתקבל:

גמרא אבעי' לי סימנין דאורייתא או דרבנן וכו' לאהדורי גט אשה בסימנין. הנה הא דמספקא ליה לש"ס אי סי' לאו דאורייתא יש לומר משני פנים האחד דחיישינין דאתרמי סימנין כסימנין וניהו דע"י שהוא אומר הסי' נודע בבירור דהוא אבד כזה מ"מ אולי גם אחר אבד כזה וזה של אחרים. וכן מוכח דספיקא דסימנין מהאי טעמא מהא דאין מעידין [יבמות ק"כ ע"א]. או די"ל דגם אם נימא דלא חיישי' לסי' כסי' מ"מ לא מהדרינין ע"י סי' דחיישינין לרמאי דלמא במרמה הוא יודע שנאבד לחברו טלית ומכירו בסימנין ועיין חי' ר"ן חולין ע"ט ע"ב כ' כזה דבאבדה יש חשש רמאי וגם חשש דסומא בארובה עיי"ש. והנפקותא בין הנך טעמים דלטעם הראשון דחיישינין דמתרמי סי' כסי' גם ע"י עדים המעידים שלו עלית בסימנין אלה לא מהדרינין אבל לטעמא דחיישינין לרמאות או לסומא בארובה אבל לסי' כסי' לא חיישי' ע"י עדים מהדרינין בסימנין. וא"כ לק"מ מה, שהקשה הר"ן על רש"י בחולין

[אב"ה שם. דש"מ הא דמחזירין אבדה בסי' הוא מדאורייתא מדסמכינין אסימנין בכלאים. דאפי' סימנין דאוריית' אין מחזירין אבדה משום רמאות] דכוונת הש"ס דסי' דאורייתא עכ"פ ע"י עדים וק"ל. והנה י"ל דמספקא ליה לש"ס באמת אי סימנין דאבדה דאורייתא הן מפאת דמתרמי סימנין כסי' או דחיישינין דחזי או כסומא בארובה יהיה מאיזה טעם ולא נחית הש"ס לבאר מאיזה טעם סי' דרבנן ולכן לא קאמ' הש"ס נ"מ אי מעידין על סי' להתיר אשה דאם ל"ח למתרמי סי' כסי' אין בזה ספק ורק לאהדורי גט אשה בסי' הוא דומיא דאבדה דמאיזה טעם באבדה סי' דרבנן גם בגט אשה כן. ובזה מיושב דנקט רש"י שאבד מן השליח ולמה דוקא מן השליח ולא מבעל או אשה. והוא דאם נאבד מהאשה ליכא חשש דמתרמי סי' כסי' דמה בכך אם היא אבדה גיטה ואין צריך רק לראי' ודאי מהדרינין אם לא דחיישינין לרמאות דמחזי חזי ומבטל הוה אפכא דלרמאי ליכא למיחש דלא משקר לחוס על פשיטי דספרא ולגרשה בגט אחר כמ"ש תוס' בסוגי' דשיירות מצויות [גיטין כ"ז ע"ב ד"ה מעולם] ורק הספק אי חיישינין דמתרמי סי' כסי' והש"ס דלא מפרש טעמא דספיקא ונקט דוקא גט אשה ולא אי מעידין מוכח דנקט מלתא דשייך בה כל חששא דאיכא באבדה ומוכח דהיינו בשליח דאיכא כל החששות וזה ברור:

ולפ"ז יש ליישב הא דרצה הש"ס לפשוט מעד דרוש דסימנין דאורייתא וקשה דהרי מדקתני תנא סי' גבי שמלה ש"מ דלאו מדרשא אחריתא ילפינין סי' כדקאמר הש"ס לעיל בשה ועיין מהר"ם שיף ותירוצו אינו מובן. ולהנ"ל י"ל דבאמת אצטריך ב' קראי דמשמלה לא מוכח רק דמהדרינין על ידי סי' בעדים ולא חיישינין לסי' כסי' ושפיר לא מתייאש דע"י הסי' יש עדים שכיח אבל לבעל האבדה לא מהימנינין בסי' דחיישי' לרמאי וצריך עד דרוש דגם לרמאי לא חיישינין וא"כ לא קשה דנקט התנא סימנין גבי שמלה דהרי באמת משמלה אתי סי' בעדים אך א"כ ק' למה לא מבאר התנא מהיכא ילפי' דנאמן בעצמו על סימנין ואך אם אתי' מעד דרוש לא קשה מידי דהרי לקמן כ"ח ע"ב תנא והרמאי אעפ"י שאמר סי' שנאמר עד דרוש הרי נקט התנא דעד דרוש אתי' לסימנין אבל שה א"א לומר דאתי' לסי' מדסמך התנא סי' רק גבי שמלה ולא נקט שה ג"כ ודוק כי יפה הוא:

ובזה מיושב קושית הש"ך [סי' רס"ז ס"ק ב'] על הרא"ש דמפלפל דאע"ג דאמר רבא סי' חור לא לא מפשט דלמ"ל ראי' כזה דלוא דסבר רבא סי' דאורייתא הרי לר"א מספקא ליה ומצריך נקב באות פלוני וכר' אשי דבתרא קיי"ל ולהנ"ל לק"מ דהרי בשטרות ליכא חשש דסי' כסי' דבלא הוחזקו ב' יוסף בן שמעון לא חיישינין ורק הספק אם נאבד מלוה או ממלוה ואי לא מהדרינין בסימנין היינו ע"כ מחשש רמאות וע"ז קאמר רבא דסי' דאורייתא מעד דרוש ולא חיישי' לרמאו' אבל באמת אכ"ל דלסימנין כסימנין חיישינין וקרא לא אתי רק היכא דליכא חשש סי' כסי' מהדרינין על [ידי] סי' וצא חיישינין לרמאות ור' אשי שם איירי במקום דחיישינין לב' יוסף ביש ואיכא חשש דמתרמי סי' כסי' וע"ז ס' אי סימנין דאורייתא וא"כ בלא הוחזקו וליכא שיירות מצויות הוה מהדרי' לשליח ע"י סי' אמצעי ולזה הביא ראי' דגם זה [חשש רמאות] מספקא לי' אי חיישינין לסי' כסי' [ומוכח דמסופק בשניהם] ודוק היטב:

והנה הא דבעי' אי סי' דאורייתא ונ"מ לאהדורי גט אשה בסימנין ק' טובא דהיכי ילפינין מאבדה להתיר א"א. והרי ממון שאין בה חזקה קיל טובא ומצאתי קושיא זו אח"כ בנודע ביהודא מהדורא ב' בשם הגאון מהר"י ז"ל עיי"ש ובדרך חדוד אמרתי דבאמת א"א להתיר א"א ע"י סימנין אע"ג דסי' דאורייתא משמלה כהנ"ל. ורק הרי כתבו תוס' לעיל כ' ע"ב [ד"ה איסורא] דב' יוסף ב"ש דרבנן וא"כ (אין) [אי] סי' באבדה דאורייתא הרי סמכה התורה על סימנין דלא אתרמי כזה באבדה כש"כ דיש להתיר איסור דרבנן על זה אבל אי סי' באבדה דרבנן לא שייך לומר בגט להתיר דרבנן ע"י סימנין דהרי הא דסמכו באבדה על הסי' הוא רק מטעם דניחא לבעל אבדה כדלקמן וזה לא שייך באיסורא וודאי אי הוו מתקני רבנן לסמוך אסימנין בממון ה"ה באיסורא דרבנן שפיר יש לומר דהם אמרו והם אמרו אבל השתא דרבנן לא תקנו לסמוך אסימנין לראי' רק מטעם דניחא ובזה מיושב דברי הש"ס כי עביד רבנן תקנתא בממונא והוא אך למותר ולהנ"ל א"ש דאע"ג דגט הוה רק איסור דרבנן לא שייך תקנתא וזה נכון בפשט:

אך קשה ע"ז דהרי הא דמפלפל הש"ס מהא דאין מעידין מוכח דאי סי' דאורייתא מתירין א"א ע"י סי' ודאי הא דאין מעידין אע"פ שיש סי' מתניתין דיבמות יש לומר דהוה רק איסור דרבנן כמבואר בבכורות דפרצוף פנים בלא [חוטם] הוה הכרת פנים מדאורייתא ומדרבנן צריך חוטם ומתניתין משמע דאעפ"י שיש סימנים קאי אדלעיל דאם יש פרצוף פנים בלא חוטם לא מהני סי' ושפיר הוה דרבנן אבל הא דשומא מוכח דאי סי' דאורייתא בשומא מתירין אשת איש דאורייתא. והנראה לי בזה דאי לאו דסימנים ראיה ברורה דהאבדה שלו לא היה התורה מטיל על המוצא להטריח (להשיב) [להכריז] אבדה ולטפל בה כיון שאין ראיה ברורה של מי הוא ואמנם כל זה אם נימא דלמ"ד סי' דאורייתא קם הדבר דבכל גונא לא שכיח עדים אפי' ע"י סימני' [אב"ה. הכונה שיכירו את הטלית בטביעות עין] ואם כן לא משכחת ראיה ברורה ועיין:

והנה בהא דסימנין יש לי עיון במאי מספקא לים לש"ס אם הדבר מצוי דשכיח סימנין כזה ואפי' אם מיעוט בני אדם יש להם כזה לא שייך לומר למיזל בתר רוב הרי כיון שבני אדם בעולם אפילו אחד בעיר ושנים במשפחה היאך נתיר א"א ע"י סימנין אמצעים והוא זה בעלה של אשה אשר אנו דנין בה. אולי הוא אחר אשר בלתי ספק אחד בעולם שיש עוד בסימנין כאלה. ולומר דמספקא לי' לש"ס אי מצוי בסימנין כאלה בעולם או לא הו"ל לש"ס לציין באיזה סימנין הספק דהרי סימנין מובהקין ביותר ודאי דאורייתא אלא ע"כ דסמיך הש"ס דהספק בסימנין מצויים קצת וא"כ מה ס"ד למסמך אסימנין ל והנראה בזה דודאי סימנין אמצעים אפשר שימצא אדם ואפי' הרבה עם סימנין כאלה אבל אינו מוחזק שודאי ימצא כאלו וא"כ ספיקא דש"ס אם יש לחוש אולי יש אדם כזה בעולם או לא חיישינין והוה כמדרגת חזקה דסתם ב"א אין להם סימנין ולא הוחזק בעולם יותר בסימן כזה ובזה יש להבין הא דקאמר הש"ס סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה והדבר פלא אי סי' דאורייתא ולא חיישי' דאתרמי מלתא כמלתא היאך נחוש דלאחר מיתה אתרמי דנשתנה לסימן כזה ל ולומר דכוונת הש"ס דסתם סי' משתנה לאחר מיתה וא"כ זה ראיה דאין זה האיש הידועה לנו בסימן כזה דא"כ היה לו להשתנות. זה אין במשמעות ד' הש"ס רק דאפשר לשנות אבל לא דמשנה ודאי אבל לפמ"ש א"ש דהא דסי' דאוריי' דלא מחזקינין עוד איש כזה כיון שאין מוחזק לנו. וא"כ בשומא דאפשר דנשתנה לאחר מיתה אין אנו מחזיקין כזה והרבה ב"א יש בהם סימנין. רק דוקא כסימן זה אין מחזיקין ובכה"ג באמת אין מחזיקין שהיה אדם דוגמתו בעולם והבן היטב:

גמרא כליו דחיישינין לשאלה הא דלא ניחא לש"ס מיד לתרץ כליו בחיורי ובסומקי ואי דקשיא א"כ השתא בגופו לא מהני סי' גרועים כש"כ כליו א"כ גם למ"ד סימנין דרבנן קשה דלמ"ל למתני כליו. ואפשר לומר דסי' גרועים באמת ק' פשיטא ולמ"ל לתנא לאשמעינין הרי אפי' באבדה לא מהני סי' גרועים. אך כוונתו דאפי' יש בו סימנים וכבר כתבו תוס' גיטין בסוגי' דשיירות מצויות דדבר שיש בו סימן יש בו טביעות עין וא"כ ס"ד דע"י סי' יש טביעות עין אפי' אם אין הפרצוף שלם וקמ"ל דלא וכ"ז בגופו אבל בכליו חיורי וסומקא ק' פשיטא ודוק. והא דמשני הש"ס כליו בחיורי וסימקי צריך לומר דמתני' סי' בגופו ובכליו פירושו דתרוייהו בהדדי לא וקמ"ל דסימני' גרועים כאלה לא מצטרפי לסי' אמצעי:

והנה יש ליישב מתני' דכליו הוה רבותא יותר מגופו דס"ד דדוקא בגופו דנשתנה מחיים למות אין הסימן ראיה שזה הוא דעשוי' להשתנות ולכן קמ"ל דאפי' בכלים דלא שייך לומר כזה אין סימנין מועילין. או די"ל משום דסימן בגופו מצוי' בבן גילו עיין שיטה מקובצת. ולדעת הב"י ושיטתו דלמ"ד סי' דרבנן ודאי חיישינין לשאלה הנה לק"מ דגם למ"ד סימנין דרבנן מתני' דקתני כליו היינו אפי' סימנין מובהקין ביותר דחיישינין לשאלה וקושית הש"ס לא היה רק מגופו והש"ס דנקט בתירוצו גם כלים היינו לומר דגם אי סימני דאורייתא חיישינין לשאלה. והא דפריך הש"ס מחמור בסי' אוכף דוקא השתא ואדרבא לפמ"ש הב"י דאי סי' דרבנן חיישי' לשאלה אפי' בכלים דלא מושלי אינשי לא מתרץ הש"ס מידי וקשה למ"ד סי' דרבנן חמור בסי' אוכף היכי מהדרינין. והנראה דלמ"ד סי' דרבנן יש לומר הא דקאמר התורה דמהדרי' חמור (בסי') [בעדי] אוכף היינו היכ' שנתן סי' בחמור ורק סי' דרבנן דחיישי' דאתרמי מלתא כמלתא וא"כ בעדי אוכף שפיר מהדרי' דהוה שאלה דיחיד ודוקא לשאלה דרבים (לא) חיישינין אבל למ"ד סי' דאורייתא ליכא למימר כה"ג ושפיר פריך הש"ס חמור היכי מהדרינין בסימני אוכף. והא דפריך הש"ס ממצאו קשור בכיס דניחוש לשאלה אע"ג דהתם שאלה דיחיד ליוסף בן שמעון אחר יש לומר כמ"ש הרשב"א בסוגי' דשיירות מצויית דבהוחזק יב"ש הוה נפילה דרבים עיי"ש:

והנה אם נימא דשני סימנים אמצעים מצטרפין לסימן מובהק א"כ למ"ד סי' דרבנן קשה דנקט מתני' בגופו ובכליו השתא בגופו לא מהני כש"כ בכליו ואין לומר דחדא. קתני דהרי באמת מצטרפין וצריך לומר או דבאמת כליו אפי' בסי' מובהק מטעם חשש שאלה או כמ"ש דס"ד דגופו משום דעשוי' להשתנות ונשתנה הגוף וא"כ הכא בב"מ דאכתי לא אסיק סברא דעשויה להשתנות או סברא דמצוי' בבן גילו א"כ ע"כ דנקט כליו דאפי' בסי' מובהק לא מהני דחיישי' לשאלה ושפיר פריך הש"ס בתר דמסיק כליו בחיורי וסומקי ממצאו קשור למ"ד סי' דרבנן דע"כ חיישינין לשאלה אבל שם ביבמות דכבר אסיק הש"ס שומא מצוי' בב"ג או עשוי' להשתנות א"כ למ"ד סי' דרבנן לא מוכח ממתני' דחיישי לשאלה וקו' הש"ס רק למ"ד סי' דאורייתא להך לישנא דכליו חיישינין לשאלה ודוק היטב.

עיין אחרונים הקשו לשיטת ב"י דלמ"ד סי' דרבנן אפי כלי' דלא מושלי אינשי חיישינין לשאלה אם כן קשה דהיאך אמרה תורה דמהדרינין חמור (בסימני) [בעדי] אוכף וכבר כתבנו ליישב דאיירי בנתן סי' בגוף החמור ועדים באוכף דהוה שאלה דיחיד בכלים דלא מושלי וכזה ודאי לא חיישינין ולעומת זה קשה להנך פוסקים דס"ל דלא חיישי' לשאלה א"כ למ"ל קרא דמהדרי' אמור בסי' אוכף דלא מושלי הרי אפילו בשאר כלים לא חיישינין לשאלה. ואפשר ליישב דאיירי ביש סי' בחמור גופא ואין בעל האבדה מכיר סימני חמור רק סי' אוכף א"כ ס"ד דבכה"ג ודאי חיישינין לשאלה מדאינו מכיר סימני חמור ודאי אינו שלו דמסתמא הבעלים בקיאים בסי' (כלים) וקמ"ל דאפ"ה לא חיישינין לשאלה ולפ"ז מוכח דבשאר כלים אע"ג דלא חיישינין, אם לא מכיר סי' חמור לא מהדרי' ע"י סי' דשאר כלים מדלא מכיר סי' חמור ודאי חיישינין לשאלה דשאר כלים ודוק:

והנה כבר הזכרנו ד' הנ"ב דהא דילפינין מאבדה איסורא דא"א היינו דמוציאין ממוצא אבדה דמוחזק. וא"כ גם לענין שאלה דפריך הש"ס חמור בסי' אוכף היכי מהדרינין ניחוש לשאלה ק' דלמא לענין אבדה דלא מוחזק לא חיישינין לשאלה וצריך לתרץ ג"כ כהנ"ל דהרי אי חיישינין לשאלה הוה יאוש על החמור ומוציאין מהמוצא אבדה. אך כ"ז אם אין סי' בחמור גופא. וא"כ ק' דלמא הא דאמרה התורה דליהדר חמור בסי' אוכף היינו ביש סי' בחמור גופא דליכא יאוש ושפיר בממון כזה לא חיישינין לשאלה דאין מוציאין ממוחזק. וצריך לומר כהנ"ל דאם יש סי' בחמור ואין מכיר בסימנים ודאי גם אבדה אין מחזירין דיש ראיה דשאולה היא בידו לפי דלא אסיק עדיין דאוכף לא מושלי אינשי אך כ"ז למ"ד סי' דאוריי' אבל למ"ד סי' דרבנן שפיר יש לומר דאיירי דיש סי' בחמור ובאמת מכיר הסימנים רק דלא מחזירין ע"י סי' ואם כן יאוש ליכא דע"י סי' שכיח עדים ושפיר מחזירין ע"י אוכף ול"ח לשאלה וא"כ שפיר יש לומר כשיטת ב"י הנ"ל דלמ"ד סימנין דרבנן ודאי חיישינין לשאלה וקושית הש"ס חמור בסי' אוכף דוקא למ"ד סי' דאורייתא ודוק היטב:

גמרא לא בעדים עיין מלחמות כ' דס"ד דצריך דוקא עדי נפילה קמ"ל דסני בעדי אריגה. וקשה לי א"כ דצריך דוקא עדי נפילה היאך נפרש חמור בעדי אוכף? וצ"ע טובא.

גמרא את"ל סי' דאורייתא וכו' סי' ועדים [ינתן לבעל העדים] עיין רא"ש כתב דאפי' דעדים שהיה שלו עדיף מסימנים לכאורה ק' הלא עדים שהיא שלו אין ראיה שגם עכשיו היא שלו ורק מכח חזקת מרא קמא ואי סימנים דאורייתא וכי אין כח בסי' להוציא מחזקת מרא קמא והרי משיאין א"א ע"פ סימנין. אך יש לומר הרי גם סי' אין ראי' שהוא עדיין שלו ורק שהיתה שלו ואוקי אחזקת מרא קמא ולהכי סימנין ועדים ינתן לבעל העדים שחזקת מ"ק שלו אלים טובא שמוחזק ע"פ עדים. ואמנם לפ"ז דוקא אם מביא עדים שידעי' שהיא שלו וא"כ גם אם נימא דסי' ראיה שהיה של בעל הסי' אין ידוע מי מכר למי ושפיר ינתן לבעל העדים אבל בסימנין ועדי אריגה היה ראוי ליתן לסי' דבעל אריגה ע"כ מכר אח"כ לבעל הסי' ובאמת לא נקט הרא"ש עדי אריגה רק עדים שהיא שלו ואמנם לקמן דנקט הש"ס עדי אריגה ועדי נפילה ינתן לעדי נפילה משמע דעדי אריגה עדיף מסי' [אב"ה דאין לומר דשוין דאם אין הסימנין עדיפא משום דבעל עדי אריגה ע"כ מכר לו ודאי עדים עדיפא ופשוט] דאל"כ לנקט סי' ועדי אריגה ינתן לסי' כש"כ לעדי נפילה וא"כ בסימנין ועדי אריגה צריך ביאור למה לא יהיה כח בסי' להוציא מעדי אריגה שמכר לו:

ועיין שיטה מקובצת מפרש דסי' וסי' יניח אפי' אחד נותן סי' אמצעים ואחד סי' מובהקים יניח ולא אמרי' דסי' מובהקין עדיף והדבר נכון בטעמא לפמ"ש דגם דסי' מובהקין יותר ראי' שהיא שלו מסימנים אמצעים מ"מ כיון דגם סי' אמצעים דאורייתא לא חיישינין דאתרמי סי' כסי' ורק אחד מכר לחבירו וכיון דסימנין אמצעים ג"כ דאורייתא ויש כח בסימנים אמצעים להוציא מחזקת מרא קמא אין ראי' מי מכר למי ולהכי יניח ועיין

[אב"ה והא דעדים וסימנים ינתן לבעל העדים משום דעדים אינו מצד ראיה. ומחזיקין הדבר לודאי ואפי' נגד סימנים מובהקין עדים עדיפא עיין ברא"ש]:

עיין רא"ש כתב דבגט סגי לאשה בסימן נקב סתמא דאשה שאמרה לבעל' גרשתני נאמנת ואע"ג דגט מסייעה מ"מ מהני סימן אמצעי. והדבר צריך ביאור ומי כהחכם יודע פשר דבר כיון דגט מסייעה ואין נאמנת גרשתני מה מועיל סימני' אמצעים כיון דלאו דאורייתא. והנראה בזה דס"ל לרא"ש דבאשה כיון דלא שייך לומר דסי' לאו דאורייתא דאתרמי סי' כסי' דא"כ ע"כ היא אבדה גט כזה ואין צריך רק לראי' ואמאי לא נחזיר גם אם זה גט אחר וע"כ צריך לומר החשש דלא נאבד ממנה גט והא דאמרה סי' יש לומר דחשש סי' לאו דאוריית' כהאי גונא מטעם שכתב הר"ן חולין דלמא כסומא בארובה ומעתה שפיר כתב הרא"ש דמחזירין בסי' אמצעים ממ"נ דהרי אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת מה אמרת דהגט מסייע לה הרי אמרה סי' טרם ראתה הגט ואם לא נאבד ממנה גט כזה היאך מעיזה דע"כ היא אומרת כסומא בארובה והיאך מעיזה לומר כסומא בארובה דוק כי הוא כפתור ופרח:

מהדורא בתראה

א) הא דמספקא ליה לש"ס אי סי' דאורייתא ומשמע דאי סי' דאורייתא ליכא תקנתא דרבנן כלל באבדה רק סמכינין אסימנין. והנה הך ספיקא אי סי' מהני מדאוריית' או לא יש להסתפק משני פנים הא' דלא סמכינין היינו משום דחיישינין דאתרמי סי' כסי' וגם שאמת שנאבד לזה טלית בסי' כאלה, אולי גם לאחר נאבד כמוהו. וא"כ אפי' אי מביא עדי' שהיה לו טלית בסי' כאלה אין מחזירין או דנימא דלאתרמי לא חיישינין רק דחיישינין דבערמה נודע לו שלחבירו נאבד בסי' כאלה וא"כ בעדים ודאי מחזירין רק מה שהוא אמר לראי' דלו נאבד כזה לא מהימנא (ליה) וא"כ בעדים שהיה לו טלית כזה ודאי מחזירין. ועוד בה שלישית דנוכל לומר דהטעם דסי' ליד היינו משום חשש דאתרמי ואך כ"ז בעדים שאומרים דטלית בסי' כאלה לראובן לא מהדרינין ליה דאולי גם לאחר טלית כזה ולו נאבד. אבל אם ראובן בא ואומר דנאבד לו טלית בסי' דודאי לו נאבד טלית כזה דאל"כ מנא ידע לומר סי' דלא חיישינין לרמאות וא"כ שהוא ודאי אבד טלית בסי' כאלה ל"ח דגם חבירו אבד טלית בסי' כאלה

[אב"ה לענ"ד הכונה, בנותן הוא סימנין שנאבד לו טלית כזה אפשר גם חשש דאתרמי ליכא. דוקא בהוא אינו אומר סי' רק שנאבד לו טלית והעדים מעידין שהיה לו טלית בסי' כזה הנמצא א"כ אם גם אמת שנאבד לו טלית, דלמא נאבד לו טלית אחר, ואתרמי דאחר שיש לו טלית כזה אבדו וזה הוא דגם אפי' ל"ח שמשקר, אך גם הוא סובר שודאי הוא זה ע"י אמירת העדים שהטלית בסי' האלה מכר וטלית אחר אבד, משא"כ כשהוא אומר תחלה שאבד טלית בסי' האלו, או דאיכא עדי נפילה על טלית בסי' האלו זה ל"ח דאתרמי שהוא אבד טלית כזה וגם הטלית האחר שאתרמי להיות כזה נאבד] (ע"כ הג"ה). ומעתה הא דסי' דאוריי' משכחת שלשה מדרגות. א) עדים שאומרים שמכירים טלית בסי' כאלה לפלוני ב) שהוא נותן סי' שנאבד לו כזה ולא ראי זה כראי זה בעדים איכא חשש אתרמי וליכא חשש רמאות ובנותן הוא סי' אי לא חיישינין לרמאות חשש אתרמי הוא חששא רחוקה יותר דגם לחבירו נאבד. והג') שיש עדים שנפל מראובן טלית בסימנים כאלה דליכא חשש רמאו' וחשש אתרמי הוא חששא רחוק' ביותר והבן:

ב) הנה הא דמוכח מש"ס דאי (הא) דמחזירין אבדה בסי' דאוריית' גם להתיר א"א ע"י סימנין סמכינין יש לתמוה הרבה וכבר קיהו בה האחרונים דניהו דגלתה התורה דמחזירין אבדה בסי' דליכא כאן חזקת ממון כלל מנ"ל להתיר א"א ועיין נודע ביהודא חלק ב' ומה שתירץ שם הוא דוחק ולחדודי בעלמא דאין זה סגנון הש"ס לומר דמספקא לי' לש"ס אי ע"י סי' יש יאוש או לא ותו קשה לדבריו א"כ מה פריך הש"ס לקמן וכי אדם עושה טובה הרי לחשש שהוא של אחרים אין צריך תקנה דמהני סי' משום שאין כאן חזקה ועיין פני יהושע כתובות הקשה דלמ"ל קרא כלל דמחזירין אבדה תיפוק ליה דהוה בריא ושמא וגם למ"ד דבו"ש לא מהני זה דוקא נגד חזקה וא"כ באבדה דליכא חזקה תהני בריא וכ"כ מ"ו בספרו חתם סופר ואפי' לפמ"ש תוס' דבריא גרוע לא מהני מ"מ בנותן סי' הוה בריא טיב ובכה"ג פשיטא דמהני במקום דליכא חזקה וא"כ למ"ל קרא דמחזירין אבדה בסי':

ואך קושית פני יהושע יש ליישב דאצטריך קרא היכא דאין מכיר האבדה בטביעת עין רק אומר שבסימנין כאלה נאבד ממנו וליכא בריא ממש ואצטריך קרא דסי' דאורייתא או דאצטריך קרא דהיכא דאחר טוען שהוא שלו ולא נותן סי' והוא אומר הסי' דינתן לו כמבואר בש"ס לקמן במדת ארכו ומדת רחבו דהוה בריא ובריא ואצטריך קרא דסמכינין אסי'. ועל קושית הנודע ביהודא הנ"ל יש לומר דהא דמספקא ליה לש"ס אי סי' דאורייתא וליכא תקנתא כמ"ש באות א' וא"כ הא דמחזירין תכריך שטרות ג"כ דאורייתא והרי רק משם רבא מוכיח דסי' דאורייתא ושם הוה להוציא ממון מחזקתו וא"כ מוכח דמהני סי' מדאורייתא ואפילו להתיר א"א והא דילפינין כן מקרא אע"ג דאכ"ל דקרא דוקא בשמלה דליכא חזקה היינו משום דכתיב לכל אבדת אחיך משמע דבכולם דין א' דמחזיר בסי' ודוק היטיב:

ג) מתניתין אף השמלה וכו' הנה תוס' וכל הראשונים פירשו דיש לה תובעין היינו דלא מייאש ואתי שמלה דדוקא שמלה דאין מייאש ע"י סי' והקשו תוס' דאי סי' לאו דאורייתא מה מהני סי' דלא מייאש. והנה אם נימא כמ"ש באות ב' דאם אין כאן אחר שטוען שהוא שלו וראובן טוען בבריא שהוא שלו ואומר סי' דהוה בריא טוב דודאי מהני סי' כקושית פני יהושע וא"כ שפיר בסימנים לא מייאש דמימר אמר מסתמא לא ידרשנו אחר רק הוא ע"י סי' וישיבנו לו והא דאמרינין סי' לאו דאורייתא היינו דוקא בליכא בריא ושמא וק"ל:

והנה אם נימא דבאמת הא דסי' דאורייתא דוקא בטוען בריא והסימנים מועילים דהוה בריא טוב או משום סי' ובריא מהני ואצטריך קרא כתי' פני יהושע שם בכתובות דאיכא רוב כנגדו א"כ אכ"ל דבמתניתין אתי' שמלה לסימנים והא דנקט תובעין היינו דצריך דוקא תובעין שיאמר בבריא שהיא שלו דמכירו בטביעות עין דסתם שמלה יש לו בה ט"ע דשבעתו עינו ומיושב דירושלמי מפיק יאוש מאשר תאבד ממנו וע"כ ס"ל דמתני' נקט שמלה לדרשא דסי' וא"כ ק' אמאי נקט תובעין ועיין בש"מ כתב דתובעין כדי ולהנ"ל א"ש. וגם אי נימא דהא דסי' דאורייתא היינו דוקא ע"י עדים דליכא רמאות או דוקא בהוא אומר תחלה הסימנים דנודע דנאבד ממנו כזה אבל לא בדאיכא רק עדים שהיה לו בגד בסי' האלה וכמ"ש באות א' שפיר יש לפרש ג"כ מתניתין כך ודוק:

או דיש ליישב מתני' לפי' הירושלמי כך דהרמב"ן תי' בש"מ קישית תוס' [הנ"ל] דהא דמשכחת דמחזירין אבדה בסי' אי סי' לאו דאורייתא היינו ע"י סי' מובהקין וכל אבדה שיש לה סי' משכחת סי' מובהק במצמצם המקום וכגון נקב בצד פלוני והנה כפי פי' הרז"ה בשם רש"י לקמן דעד דרוש אתיא דלרמאי לא מהדרינין בסימנין והיינו אי סי' דאורייתא דלא מהדרינין בסי' אמצעים רק בסי' מובהקין ואי סי' לאו דאוריי' לרמאי אפי' בסי' מובהק לא מהדרינין וא"כ ק' לרמאי היאך מחזירין בעדים כיון דאין מחזירין לו בסי' מובהק אפי', [הרי] מייאש וגם בעדים לא ישוב לו. ומעתה י"ל דכך הפי' דודאי אי סי' לאו דאורייתא ולרמאי לא מהני אפי' סי' מובהק מעד דרוש ע"כ צ"ל הא דקאמרה התורה אשר תאבד ממנו פרט לשטפה נהר איננו מצד יאוש רק שהתורה התירתה והפקירה לכל אדם ולא מצד שהוא מייאש אבל בדבר המצוי לא מהני יאוש דאל"כ לא משכחת לרמאי להשיב לו אפי' בעדים אבל בתר דגלי התורה בשמלה דסי' דאורייתא ולרמאי ג"כ מהני סי' מובהק שפיר אמרי' מאשר תאבד דיאוש מהני וא"כ שפיר קאמרה מתני' דשמלה לסי' וממילא מוכח דגם צריך תובעין דמהני יאוש ודוק:

והנה מוכח לקמן דאפי' אין יודע הסי' אם יש לו עדי נפילה או אריגה מהני מהא דקאמר סי' ועדים [אב"ה ינתן לבעל העדים ואי ביודע הסי' מה קמ"ל] עיין שם ולכאורה קשה כיון דאין יודע הסי' מה מהני העדים הרי יש יאוש דלא ימצא עדים וצ"ל דאיירי שלא היה מתייאש שידע שיש לו עדים המכירים או שבא ליד המוצא קודם יאוש והרי המוצא חייב להכריז כיון שיש בו סי' ובאמת הוא לא היה מתייאש כהנ"ל

[אב"ה אפשר הכונה שלא נודע לו עד שבאו העדים ואם אמנם רבא ס"ל ישלמ"ד קנה משום דאלו הוה ידע. אך הרי הוה ידע גם מהעדים] ודוחק. אך י"ל דכבר הוכיח בקצות דיאוש לא מהני עד דאתי לרשות זוכה עיין סי' ת"ו וא"כ מסתבר דאם קודם שבא ליד המוצא נודע לבעלים שיש לו עדי נפילה ולא מייאש הוה חזרה מהיאוש והוא שלו דא"צ זכיה וכמו בהפקר לר' יוסי וא"כ גם שבא ליד המוצא הרי לא היה מתכוין לזכות בו כיון שיש בו סי' ומסתמא מכיר בעל האבדה הסי' ואין מייאש ולא קנה המוצא ואם אח"כ נודע לבעל האבדה בעדי נפילה וחוזר מהיאוש צריך לחזור לו וא"ש כהנ"ל וא"כ ליתא לדברינו שכתבתי ליישב המתניתין לירושלמי דגם לרמאי שפיר מחזירין בעדים וליכא יאוש דהרי המוצא לא נתכוין לזכות בו דלא ידע דשל רמאי הוא ודוק:

ד) גמרא אמר רבא למ"ל וכו' הנה תוס' לקמן ע"ב מיאנו בפי' רש"י דת"ש מדברי רבא והיינו דע"כ רבא מספקא לי' אי סי' דאורייתא דאמר עדים וסי' אבל רש"י ס"ל דאין מוכרח דלעולם רבא פשיטא לי' דסי' דאורייתא והא דאמר עדי אוכף היינו דגם בעדים שמכירים שהוא שלו אע"ג דאיהו לא ידע בסי' מחזירין ולא אמרינין דודאי מכרו מדלא ידע לאמור סי' מתחלה או דלא נימא דכיון דלא ידע בסימן מייאש וכמ"ש באות ג' וק"ל. ובזה יש ליישב מה דמסיים [הש"ס] רק סי' אוכף והוא דרק במכיר הסי' ובא להמוצא כי לו נאבד חמור באוכף כזה מחזירין ולא חיישינין לשאלה אבל ע"י עדי אוכף המכירים שהוא של ראובן וראובן לא ביקש את אבדתו מתחלה ודאי אין מחזירין דראי' דשאל את האוכף לאחר ולכן לא ידע מהאבדה ודוק:

אופן אחר ליישב דאכ"ל דרבא פשיטא ליה דסי' דאורייתא והא דנקט עדי דגופא היינו דלענין זה רק סי' דאוריי' דלא חיישי' לאתרמי אבל לענין רמאות חיישי' ואין נאמן בנותן הוא סי' וצריך דוקא עדים ששמלה בסי' כאלה היה לו ולהכי נקט עדי דצריך דוקא עדים וגם סי' והש"ס רק פשיט דסי' דאורייתא ע"י [עדים] ולא חיישי' לאתרמי וממילא יש ליישב הא דמסיים רבא סי' אוכף והוא דיש לומר הא דלא מהדרינין בסי' ע"י עצמו בלא עדים וחיישינין לרמאי היינו בשאר אבדה דכיון דמכריזין וע"כ יש בו סי' דבלא סי' הוה שלו ידע הרמאי הסי' אבל חמור בסי' אוכף דאפשר דהוה סי' בחמור ולא באוכף ואם הוא אומר סי' אוכף שפיר סמכינין ולא חיישינין לרמאי כולו האי ומדוייק ד' רבא דבגופא צריך דוקא עדים וסימנים או דמספקא ליה אי סי' דאורייתא וחיישינין לרמאות או לא אבל חמור בסי' אוכף מחזירין ומ"מ מוכח דסי' דאוריי' לענין חשש אתרמי ודוק היטב:

ה) ת"ש והיה עמך עד דרוש הקושיא מפורסמת דהרי קאמר הש"ס לעיל דע"כ שה לא אתי לסימנים מדאסמכי תנא לשמלה והיאך רוצה לומר דילפי' מעד דרוש והנה לפי פי' רש"י שהביא הרז"ה דקרא אתי דלרמאי לא מהימנינין בסי' רק בסי' מובהקין ביותר והנה גוף קרא לא אתי לסי' רק דרמאי צריך דוקא סי' מובהקין יש ליישב בפשטות דהוכחת הש"ס לעיל דאי סי' דאורייתא ע"כ משמלה אתיא דאל"כ למה אסמכה אשמלה כיון שיש דרשה דשה אלא ע"כ דשה לא אתי' לסי' אבל באמת יש לומר דמשמלה מוכח סימנין ורבא מוכיח דע"כ סי' דאורייתא משמלה מדאמרה התורה עד דרוש דלרמאי לא מהדרי' והיינו בסי' [אמצעים] דבמובהקין גם לרמאי מהדרי' כפי' רש"י שהביא הרז"ה

[אב"ה אם אמנם אי סי' לאו דאורייתא אפי' במובהקין לא מהדרינין ודוקא בעדים אך הכי הקושיא רק על הס"ד דרצה למילף משם סי' דאורייתא ופשוט]. וגם דמעד דרוש נמי מוכח סי' מ"מ כיון דמשמלה נמי מוכח שפיר מביא מתניתין שמלה לסי' אבל אי שה דמיותר אתי' לסימנין ע"כ משמלה לא אתי' סי' ולמה אסמכה מתניתין לשמלה וזה פשוט. אמנם לפי פי' הרמב"ן ותוס' דעד דרוש אתי לסימנין דמהדרינין בסימנין ק' כהנ"ל:

[אב"ה. הערות אלו מ"כ בכי"ק ישן אשר במהדורא רשם לזכרון].

נראה לי ראיה ברורה דסי' אמצעים לא מצטרפין (לסי') להיות כמו סי'] מובהק אפילו כמה. דהרי שני יב"ש עדיף מסי' אמצעי דהוה תרי לישנא אי חיישינין אפילו בשיירות מצויות ולדעת הרי"ף לפי תי' הרז"ה ורא"ש בעגונה מקלינין בחדא אע"ג דקיי"ל סי' דרבנן מספיקא ואפ"ה ר"א דס"ל דחיישינין לשני יב"ש בשיירות מצויות משני הא דמעשה כיד יחזיר בסי' ודוקא בצד אות פלוני דהוה סי' מובהק אבל בסי' אמצעי לא אע"ג דאיכא סימן דשמו יב"ש ומשמע מד' הרי"ף דאפילו להלכה לא מהדרינין בסי' אמצעי הגט וע"כ שם יב"ש עדיף מסימן אמצעי ודוק היטב:

נסתפקתי בנתגרשה אשה בגט פסול דתפסי בה קידושיך וצריכ' משני גט אם נתגרשה משני בגט פסול כמוהו אם מועיל או לא. והסברא שמועיל. דאם נימא דבגט זה מתגרשת הרי היא מגורשת מב'. ולפי החומר שהחמירו רבנן לפסלו לא היו קידושי שני ראויים לחול ואמנם יש לומר דרבנן פסלו גט כזה שלא להתיר איסור אישות מהראשון וכך מהשני. אבל אין לה דין ערוה שלא יחולו קידושין בה ולפ"ז פסול דרבנן חמור מס' גט. דאם נתגרשה בגט שיש בו ספיקא דדינא אם הוא כשר או לא ונתקדשה לאחר ונתגרשה מב' כזה ממ"נ ניתרת מהשני ועיין היטב:

תוכן העניינים

אהל אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה