אור ברסלב
אהל אברהם סימן נו

אהל אברהם· רבי אברהם שאג צוובנר

סימן נו

סימן נה

שוכ"ט שנית להרב המאוה"ג מו"ה מרדכי צבי נ"י האבדק"ק נ"פ יע"א.

מכתבו עם מגלה עפה מהרה"ג דק"ק טשענגר הגיעני בעי"ת בשעה שאין העת מסכים לרדת העמק לעיין בהלכה זו ונתעכב הדבר עד הנה. והנה הרה"ג הנ"ל העריך מערכה ללחום במלחמה ש"ת והיתה לארבעה ראשים מה שיש לפקפק בהיתר עגונה הזאת. ועל שלשה מהם האריכו' בהם אך למותר ואפרטם אחת לאחת. ראשונה פקפק על העדות כי לא הזכיר העד שמו ושם אביו ושם עירו כי זה לשון העד "איך האבע איהם געקענט אונטער דען גאמען פאן דער 17 טען קאמפאניא" ומובן מתוך מכתבו כי זה שמו הנכתב למלכו' כי מקדם אמר העד שמו בשם "הרשל באגאשאר" ומעתה דן הרב הנ"ל כי "איזאק פערענץ" הוה רק כשני שמות והוה רק שמו ושם עירו וגם הנומרא בקאמפאניא הוה שם מקום ובכה"ג לא מצינו מקום להקל. הנה גם לפי שיטתו, הן אחרי שנודע לנו כי (שם) [איש] אשר אנו מבקשים הי' שמו הרשל מבאגאש ונקרא בלשונם איזאק פערענץ ונכתב בספרן דער 17 טען קאמפאניא איך נחוש שאתרמי עוד אחד ששמו הרשל מעיר באגאש ובשמם נקרא איזאק פערענץ ובאותו נומ' זיעבצעהנטע קאמפאניא ומזקנים נתבונן בתשובת הר"ן שלאו דוקא שמו ושם אביו ושם עירו אם יש שאר הוכחות יש לסמוך אך לוא היה ההיתר על אומדנות והוכחות הדבר צריך לאמלוכי מרבים וגדולים ולא לסמוך על דעתינו הפעוטה. אך באמת נפלא בעיני על דעת הרב הנ"ל כי אין כאן חשש כלל באשר שנודע כי הרשל באגאש אשר עליו אנו דנין היה פאן דער זיעבצעהנטען קאמפאניא וזאת ידועה כי לא היו שנים באותו קאמפאניא בשם זה איזאק פערענץ וא"כ אין כאן שום [חשש] לאיש אחר בשם זה באותו קאמפאניא וא"צ שום ראי' ע"ז כיון שידוע שהרשל באגאש שנקרא שמו איזאק פערענץ נכתב בשם זה באותו קאמפאניא ודי בזה ומה שכתב הגאון הנ"ל כי מצא מציאה שנודע לו כי פערענץ היה שם אביו של הנער וא"כ הוה שמו ושם אביו דכך נוהגים בלשון הגר לקרוא שמו ושם אביו, לא הועיל כלום דמ"מ יש לחוש שהוא אחר שיש לו שני שמות אלו ואינו שם אב והבן:

שנית אשר פקפק על הכשר העדות ע"פ תשובת הגאון אמרי אש ז"ל הנה כתבתי שיש להכשיר בעדות אשה תחלתו בפסול וסופו בכשרות וע"ז האריך הרב הנ"ל כי לא ידע במה נודע שסופו בכשרות אם מפני שלא רצה לקבל התמנות (מהשטאט) מחמ' חלול [הדת] מי יודע כונתו וצריכין לידע בבירור במכ"ת הרב הנ"ל עולם הפוך ראיתי, וכפי מה שהעתיק הוא דברי אמרי אש ממנו יתבונן כי אך אם מוחזק אצלינו להרשיע נפסל ולא אם לאחר שיצא חפשי לא ראינו ממנו מעשה רשע חלילה להחזיק אותו כרשע וחזקה דלמפרע וגם חזקה דהשתא שהוא כשר איך נחוש לפסלו להזיד ולהרשיע וגם אם רוב אנשי הצבא הם פסולים יש לומר הרוב שהם פושעים גם בבואם לביתם עומדים ברשעתם ולא בושים ולא נכלמים וזה שעינינו רואות כי שב אחור מלחלל שבת וכדומה יצא מהרוב והוה כמו רוב אריות דורסין וכל הדורס וכו' ופשיטא היכא דהוה מחצה על מחצה דכשר מפאת החזקה. והן הגאון אמרי אש ז"ל רק כמסתפק אם רובם רשעים ואני אומר כל זמן שאין הדבר מבורר שרובם רשעים מאין מקום להוציא כלל ישראל מחזקת כשרות ולומר שרובם רשעים. והרי רועה שחזקתו להרשיע ולרעות בשדה אחר רק פסול מדרבנן אשר לענ"ד באיש הזה שלא ראינו ממנו מעשה רשע לאחר שיצא לחפשי אין לחוש כלל

ואמנם בגוף העדות יש כמה עקולי ופשורי. כי לדעת הרמב"ם והרי"ף צריך ע"א במלחמה לומר וקברתיו והעד הזה מלבד שלא אמר קברתיו הן לא אמר כלל בפירוש שמת וכבר דברתי מזה במכתבי הראשון עיין לעיל [סי' נ"ה] דתחלת עדותו שהעיד שמחו ליה בגירא ונפל לארץ ולא הרגיש בו דפק ותנועה כיון שלא הזכיר שמת אולי רק נתעלף ואפשר דגרע גם ממים שאין להם סוף. אך עדות השניה שבחזירתו ראה "דאם ער גאנץ פערשטארט וואר" אין בו שום ספק כי ודאי מת וא"כ אעפ"י שלא נגע בו הוה כמו קברתיו כמבואר בתשו' ר"ן סי' ע"א ואריכת הדברים של הרב דק"ק טשענגר בזה אך למותר לא ידעתי מה הוא:

ומה שחשש הרב הנ"ל דלפי טעם הלבוש בדעת הרמב"ם דאין האשה נאמנת במלחמה קברתיו דמחמת בהלה אומרת בדדמי וקברה לאחר בחזקת בעלה וליישב קו' האחרוני' דא"כ טעמא בעי לחלק בין ע"א לאשה עצמה וע"ז בא הרב הנ"ל לחלק כיון דע"א אומר דקברו, מוכח דלא היה מבוהל וחרד דא"כ למה קברו וליכא חשש בדדמי אבל האשה יש לומר משום דיודעת דלהתירה צ"ל קברתיו וא"כ גם דיראה והיתה בבהלה קברו ואיכא חשש בדדמי הן גם שדבר חכמה אמר בזה אין אנו אחראין בזה לעגן האשה אחרי שכל הפוסקים ס"ל דלא כרמב"ם דגם האשה נאמנת קברתיו במלחמה וגם לדעת הרמב"ם כבר האריך המזרחי לתת טעם אחר בהא דאשה אינה נאמנת קברתיו ועיין ב"ש עוד טעם אחר וגם לטעם הלבוש כבר כתב בחכם צבי לחלק בין ע"א לאשה באופן שע"א ודאי נאמן קברתיו:

ומלבד זה אני אומר כי לטעם הלבוש בעובדא דידן מותרת ואין לחוש דאומר העד בדדמי דהרי כ"ע מודו דאין אנו חוששין למשקר בין בעד בין באשה רק חשש בדדמי וא"כ לטעם הלבוש באומרת סתם מת בעלי במלחמה וקברתיו אינה נאמנת לדעת הרמב"ם שחוששין כי מחמת בהלה וחרדה קברה אחר בקצת אומדנא בחזקת שהוא בעלה ולא דקדקה אחריו להכירו היטיב בטביעת עין גמור. אבל באומרת בפירוש שהשגיחה בו ודקדקה היטב לעיין בו והכירתו בטביעת עין גמור ודאי נאמנת דלשקר לא חיישינין וכמ"ש הר"ן לענין קברתיו דאם לא אמרה קברתיו דחיישינין שמא אמרה מת רק] באומדנא שעדיין לא מת היינו דוקא באומרת סתם מת אבל אם ביארה דבריה היטיב שאין בו חשש הוה כקברתיו ה"ה לטעם הלבוש דנאמנת וכש"כ עד. והרי בעובד דידן ביאר העד שבחזירתו שנית הכיר אותו היטב בטביעת עין שזה הרשל באגאשער וא"כ אין לחוש כלל מטעם זה הן ערכתי כל אלה כי מפאת כל הפקפוקים הנאמרים אני מסכים ועומד על משמרתי כאשר בארתי במכתבי הראשון להסכים בהיתר העגונה אם יסכימו מחכמי הדור בדבר:

אך עתה אודה ולא אבוש כי מכתבי הראשון הי' במהירות בלי שום עיון באשר שמעלתו דחק עלי השעה להשיב מיד. וזכות אבותי ז"ל עמדו לי כי עדיין לא יצא הוראה הלכה למעשה. כי לאחר עיון קצת ראיתי כי כל הדברים ומ"ש הר"ן וריב"ש להתיר דקברתיו לאו דוקא זה רק לשיטת הראשונים הרי"ף ורמב"ם וסייעתם דבעי' דע"א במלחמה נפשט דע"א נאמן בקברתיו. אבל לפי דעת הרז"ה והרא"ש וטור ז"ל דלא נפשט הבעי' וע"א במים שאין להם סוף בראה הטביעה אין נאמן שהכירו אח"כ גם דאסקוהו וראה בשעתו מיד ואומר קברתיו. דחיישינין דאומר בדדמי על אחר שהוא אותו שנטבע:

ומוכח מש"ס דטביעת עין גמור וכל הדברים שאומר לא סמכי' על עדותו וצריך דוקא סימנים כמבואר בסוגי'. והא דכתב הרז"ה דע"א במלחמה וקברתיו פשיטא דנאמן ולא מבעי' ליה לש"ס, היינו כשראה אותו שמת וקבר אותו מיד דליכא חשש בדדמי בחילוף אבל אם ראה אותו מתחלה במכת רוצח סמוך למיתה ועבר ממנו, ואח"כ אמר שמצאוהו מת וקברו אין נאמן כמו במים שאין להם סוף דצריך סימנים דוקא בראה הטביעה. וזה דעת השלטי גבורים שכתב דבאשה במלחמה אינה נאמנת קברתיו באומרת שמצאה אותו מת לאחר המלחמה אע"ג דס"ל דאשה נאמנת מת במלחמה וקברתיו ודלא כרמב"ם היינו דוקא שהיתה בשעת מיתה וקברה דליכא חשש חילוף אבל בכה"ג לא ובעד א' במלחמה ס"ל לש"ג דנפשט הבעי' ולא חיישינין לדדמי בחילוף. אבל לשיטת הרא"ש והרז"ה הנ"ל ע"א במלחמה אין נאמן כה"ג. וא"כ בעובדא דידן אחר שבארנו דתחלת עדותו מה שראה תחלה כי לא הרגיש שום דפק לא הוה כמיתה א"כ גם שהעיד שראה אותו אחר כך געשטארט וליכא חשש בדדמי אם חי או מת איכא חשש בדדמי על הטביעת עין בחילוף ולא מהני רק סימני' כדמוכח בש"ס ועדות העד לא מהני להתיר עגונה זאת:

ודאי לוא נוכל לומר דמה שהעד העיד שראה מתחלה שלא הרגיש שום תנועה גם שאינו כמת ממש הוה רובם למיתה ודינו כוושאל"ס שאם נשאת לא תצא יש לומר דבכה"ג לא החמירו רבנן לחוש על העד דאומר בדדמי בהכרת טבי"ע ולהצריך סימנים דוקא. והא דהש"ס אומר דצריך סי' היינו משום דחיישי' דעד שראה הטביע' לא ראה ששהה כדי מית' רק ראה שטבע במים וכ"ז שלא ראה ששהה נותנין עליו חומרא חיים ולכן חיישינין דאומר בדדמי וצריך סי' דוקא. ואע"ג דכתב הרא"ש לדחות ראיית הרמב"ן לפשוט הבעי' מהא דחסא דבלא ראה ששהה ליכא חשש בדדמי, כוונתו דכ"ז שלא ראה ששהה אין אומר על מה שראה שנפל למים בדדמי שמת. אבל במצאו אח"כ מת על שפת הים שפיר י"ל דאומר בדדמי כי הוא זה שראה שנפל למים אבל אם יש עדות ששהה וליכא רק חומרא דמשאל"ס יש לומר דלא החמירו חז"ל בחשש בדדמי חילוף בטביעת עין אך מאן חשוב וספון להקל ראשו ולהתיר א"א מסברא דנפשיה ח"ו:

ואם נאמר להתיר מסברא דכאן נמצא וכאן היה שזה שראה העד מתחלה והכירו בעודנו חי שהוא הרשל כאן נמצא וכאן היה בחזירתו. הנה עיינתי בגביות [עדות] של בד"צ וז"ל העד "ווארען מיר געצוואונגען דען דיקצוג צו מאכען אונד וויא וויר קאממען אויף דעם זעלבען פלאטץ האבע איך איהם ווידער געועהען" וכו'. הנה אם כוונת העד במה שאומר היינו מקום שנפל שם ההרוג בעת שראה אותו בראשונ' ודאי יש לומר כאן נמצא כאן היה. אך לדעתי כוונת העד באמרו "אויף דען זעלבען פלאטץ" על מקום המערכה ומעמד אנשי הצבא בראשונה לא על מקום הנרצח. ובכה"ג יש להסתפק אם יש סברא לומר כאן נמצא, כי ידוע כי כמה הרוגים ודמים רבים נשפכו גם בשעת המערכה ראשונה ואין להתעקש ולומר דלוא לא היה הנרצח באותו מקום שהיה בתחלה לא היה העד טועה עליו לומר כי הוא זה שראה מתחלה אחר שכבר החליט העד כי גם מתחלה לא היה חיות, דזה טעות דאנן אמרינין דלא דקדק העד לדעת ולצמצם מקום מסויים של הנרצח שראה מתחלה. ומפאת אלה לא מלאני לבי להסכים בהיתר עגונה הנ"ל ומשמים ירחם להוציא כאור הלכה ברורה בהיתר האשה הזאת ע"י חכמי הדור אשר לבם ודעתם רחבה ממני הירא ורך הלבב הדש"ת הק' אברהם שאג מפ"ש.

תוכן העניינים

אהל אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה