אור ברסלב
אהל אברהם סימן נ

אהל אברהם· רבי אברהם שאג צוובנר

סימן נ

סימן מט

סוגי' דנותן טעם לפגם ע"ז דף ס"ז

עיין הג"א הביא שאם אין נותן טעם לפגם ולא לשבח אסור ועיין ש"ך ופ"ח [סי' ק"ג ס"ק ב']. והנה לכאורה לשון המשנה לא משמע כן דקתני כל שבהנאתו בנותן טעם משמע דוקא שיש טעם לשבח. והנראה בנקדים לבאר טעם הדין הג"א. והוא דהרשב"א ביאר הא דנותן טעם לפגם מותר אע"ג דראויה לגר ונבלה לא משתרי רק באינה ראויה לגר היינו דכיון דאיכא רוב ולולא דטכע"ק כל איסורין בטל ברוב ובטעם לפגם הטעם כמאן דליתא וממילא בטל ברוב והר"ן הקשה ע"ז א"כ היכא קאמר הש"ס דיילפינין מנבלה עיין שם ולכן ביאר הר"ן דשריותא דנותן טעם לפגם שפיר יילפי' מנבלה והיינו כיון דשרי' לן התורה נבלה שאין ראוי לגר הרי חזינין דאם נתבטל מהאיסור חשיבות האוכל פקע איסורא. ואם כן ודאי בישנו לאיסור בעין כמו נבלה כל זמן שראוי' לגר אע"ג דנפגם אכתי יש עליו חשיבות אוכל אבל אם נתערב איסור בהיתר ונפגם ההיתר נתבטל מהאיסור חשיבות האוכל שהרי הוא פוגם התבשיל וכיון דנתבטל שם אוכל התירה התור' ומפאת זה יצא לדון בדבר חדש דאם הגדיל המדה אסור והנה לפי דברי הר"ן יתיישב היטב לשון המשנה כל שבהנאתו בנותן טעם ולא נקט התנא לשון הש"ס נותן טעם לפגם מותר דהרי גם נותן טעם לפגם אסור אם הגדיל המדה לכן שינה התנא כל שבהנאתו בנותן טעם לכלול שאם הגדיל המדה אסור והנה נחזי אנן הרי בכל דבר איסור שנתערב הגדיל על ידו ההיתר קצת וגם בטעם ולא ממשו שנבלע באוכל הגדיל ונעשה טב ויותר ואפי' בפליטת הכלי באוכל לולא הפליטה נבלע מאוכל הרבה בתוך הקדרה ונתמעט ומחמת שנבלע באוכל פליטת הכלי נתרבה א"כ בכל אופן הגדיל המדה וא"כ מוכח דין הג"א הנ"ל דבאינו נותן טעם לא לשבח ולא לפגם דכיון דאיסור נותן הטעם בהיתר אע"ג דאין משביח מ"מ אינו פוגם ואסור מפאת שהגדיל המדה. ולק"מ ממתני' על דין הג"א לפי מה שבארנו דמתניתין בכוונה שינה לשון כל בהנאתו לכלל בהגדיל המדה אסור וזה דין הג"א וברור ועיין.

[אב"ה פשוט דבנ"ט לפגם לא מהני זה שהרויח ע"י הפליטה שלא נבלע מהאוכל שישאר חשיבות אוכל על הפליטה. ודוקא בהגדיל עצמיות המדה דהוה כבעין. משא"כ באין נ"מ לא לפגם ולא לשבח הא הרויח עכ"פ ועיין לקמן בד"ה והנה לפי]:

והנה לדעת הר"ן צריך לבאר דמ"מ היא גופא קשיא למ"ל למילף מנבלה היתרא דנותן טעם לפגם והרי סברת הרשב"א ישר אף נעים דכיון דמאחרי רבים להטות ראוי לומר דכל איסור בטל ברוב ורק ילפינין טעם כעיקר מגעולי נכרי' או ממשרת א"כ בטעם לפגם מנ"ל דאסור, ומותר בלא קרא דנבלה ואפי' בהגדיל המדה ראוי להתיר וצריך לומר דסברת הר"ן דהא דגלתה לנו התורה טכע"ק ולא בטל האיסור היינו משום דהוה האיסור כניכר וכמ"ש הרשב"א חולין בסוגית דזרוע בשלה וכיון הא דטעם כעיקר משום דהוה כניכר האיסור ולא שייך ביטול א"כ אין ס' לחלק בין נותן טעם לפגם או לשבח ושפיר צריך למילף מנבלה היתר בנותן טעם לפגם וכסברת הר"ן ולכן בהגדיל המדה אסור ועיין פרי מגדים [ריש] סי' ק"ג במשבצות זהב. ומעתה יש לומר דהרשב"א דאע"ג דכ' בסוגי' דזרוע בשלה דבטעם כעיקר אסור משום דהוה ניכר איסור עיי"ש דארכבא אתרי רכשי וז"ל אבל כשקבל ההיתר טעם נעשה הכל איסור שהרי ניכר הוא. וכוונתו דניהו דניכר האיסור מה בכך מ"מ ראוי להיות מותר והתורה אמרה אחרי רבים כיון דא"א להפריד האיסור מההיתר לזה ביאר דההיתר עצמו אסור מכח טעם האיסור דחיך אוכל יטעם ואע"ג דרשב"א לא הסכים לדעת הפוסקים דס"ל היתר נהפך לאיסור לחייב על כזית מהתערובת ואינו חייב עד שיאכל כזית מהאיסור מ"מ ההיתר ע"י שיש לו טעם איסור אסור ההיתר גופא ורק לא נאסר כ"א באוכל שיעור טעם מהאיסור ולכן אין ההיתר מבטל האיסור כיון שגוף ההיתר אסור מפאת שיש לו טעם איסור וא"כ יש לומר דגם להרשב"א נוכל לומר דשפיר יילפי' מנבלה דההיתר לא נאסר מפאת שיש לו טעם איסור כיון שפוגם ובטל שם אוכל מהאיסור במה שנותן טעם בההיתר וא"א לאסור ההיתר גופא מפאת שיש לו טעם האיסור דהרי בזה נפגם ההיתר אבל האיסור גופא עדיין אסור [אב"ה. כמו נבלה דמותר רק באינו ראוי' לגר] ובטל ברוב ולכן אפי' בהגדיל האיסור במדה מותר מטעם ביטול ברוב כיון שא"א לומר דגוף ההיתר אסור משום שיש לו טעם רק דהאיסור ראוי לגר מה בכך בטל ברוב ודוק היטיב.

והנה לפי האמור דין הר"ן דאם הגדיל במדה אם אסור או לאו תליא בזה דאם נימא הא דטכע"ק היינו משום דניכר האיסור לא שייך ביטול ברוב אין לחלק בין נותן טעם לפגם או לשבח וע"כ צ"ל כד' הר"ן דבהגדיל אסור אבל אם נימא דאיסורא דטעם כעיקר משום דההיתר עצמו אסור כיון שיש לו טעם איסור ובנותן טעם לפגם לא שייך זה ממילא מותר ברוב והנה לפי ד' הר"ן דנותן טעם לפגם אסור בהגדיל המדה וכבר בארנו דבכל גונא אפי' בפליטת כלים איכא ריבוי ע"י האיסור א"כ יש לומר דגם ר"ש ס"ל דקדרא ב"י א"א דלא פגמה פורתא ואך נגד זה יש ריבוי שבח דהגדיל המדה ואסור. ומעתה בזה פליגי ר"מ ור"ש דר"מ ס"ל כיון דמגעולי מדין מוכח דנותן טעם לפגם אסור שהרי אפי' ב"י פגמה פורתא ע"כ נבלה לא התירה התורה רק סרוחה מעיקרא דאם נימא דאפי' הסריחה פקע איסורא משום דאין ראוי' לגר אמאי אוסר געולי מדין הרי פוגם ופקע ממנו שם אוכל כסברת הר"ן ואי דהגדיל המדה ר"מ ס"ל הא דטכע"ק אסור היינו משום דההיתר עצמו אסור ולא שייך ביטול ברוב וא"כ בנותן טעם לפגם אם נילף מנבלה דפקע האיסור ע"י שאין עליו חשיבות אוכל לא שייך זה ומותר אפי' בהגדיל המדה אלא ע"כ דנותן טעם לפגם אסור ולא התירה התורה נבלה רק סרוחה מעיקרא ור"ש ס"ל דסברת טכע"ק משום דניכר האיסור וא"כ גם בנותן טעם לפגם ניהו דיילפינין מנבלה דשרי דבטל ממנו שם אוכל אבל בהגדיל המדה אסור ושפיר אמרינין דלא אסרה התורה רק קדרה ב"י:

והנה דעת קצת פוסקים דקדרה שאינה ב"י חורפא מחלי לשבח והקשה הרשב"א בתשו' [סי' תצ"ז] א"כ מנ"ל מג"נ דנותן טעם לפגם אסור דלמא להכי צותה התור' לגעול משום דלמא יבשל דבר חריף. ולהנ"ל יש לומר דלא דוקא דחורפא משווי לשבח רק דלא יפגום וכשי' הג"א דאסור באין נותן טעם לשבח ולא לפגם וכפי מ"ש להכי אסור באין נ"ט לא לשבח ולא לפגם דהוה הגדיל המדה וכ"ז לר"ש אבל לא לר"מ ושפיר ייליף ר"מ מגעולי מדין דנטל"פ אסור ודוק היטיב:

ולפמ"ש יתיישב הא דמקשים המפרשים ור"ש מ"ט וקשה הרי משמע דהסברא החיצונה דנטל"פ מותר מדפריך מ"ט דר"מ וא"כ מה פריך ור"ש מ"ט ולהנ"ל לא ק"מ דודאי הסברא החיצונה אם אין לן דרשא כלל דנותן טעם לפגם מותר דלא אסרה התורה טעם כעיקר רק לשבח משום דההיתר גופא אסור ע"י הטעם איסור וא"כ בנותן טעם לפגם בכל גונא מותר אפי' בהגדיל האיסור וא"כ אפי' קדרה ב"י דפגמה פורתא (אסור) [מותר] וא"כ בתר דמשני קדרה ב"י פגמה פורתא ומסתמא לא פליג ר"ש במציאות וע"כ אסרה מטעם שהגדיל המדה וזה אינו מהסברא אדרבא ראוי לומר דאסר התורה אפי' בנותן טעם לפגם ושפיר פריך מ"ט דר"ש ודוק:

אופן אחר נראה ליישב הא דפריך הש"ס מ"ט דר"מ מ"ט דר"ש והוא דודאי אם נימא הא דטעם כעיקר לא בטל ברוב משום דההיתר גופא אסור משום דיש לו טעם איסור וא"כ בנותן טעם לפגם הסברא החיצונה דבטעם זה לא אסרה התורה ההיתר ע"י טעם פגום. ואך אם נימא הא דטכע"ק משום דניכר האיסור א"כ גם בנותן טעם לפגם מסברא אסור ואמנם מנ"ל זה הרי לולא דיילפינין מקרא טעם כעיקר הוה אמינא דאינו מינו בטל ברוב וע"כ אינו סברא חיצונה דבניכר האיסור לא בטל וא"כ יש לומר דרק בנותן טעם לשבח אמרה התורה טעם כעיקר משום דההיתר גופא אסור ואע"ג דאיכא למימר כיון שגלתה התורה טעם כעיקר הוה ניכר איסור דחיך אוכל יטעם אבל לולא גלתה התורה דטעם כעיקר לא הוה ניכר האיסור מ"מ כבר כתבנו דבניכר האיסור דלא בטל אינו סברא חיצונה דמה בכך דניכר מ"מ כיון [שא"א להפרד מותר דאזלינין בתר רובא. ואמנם הרא"ש סוף פ' גיד הנשה ותוס' בכורות כ"ג [ע"א ד"ה נבלה] שדי ביה נרגא בהא דאיסור בטל ברוב

[אב"ה למה בטומאת מגע דוקא לא מסמא משום דאין נוגע וחוזר ונוגע. ובאיסור שנתבטל מותר לאוכלם כאחת. הא ע"כ כמאן דאיתי' דמי דאם יתוסף עליו חוזר וניעור. והי' הרא"ש דמאחרי רבים להטות אמרה התורה דלא נשאר בו שום איסור ורק בחזר וניעור הו"ל כהוכר, ואסור מכאן ולהבא] עיי"ש. והנה לפי ד' הרא"ש דאם נימא דאיסור כמאן דאיתא לא שייך ביטול וע"כ צ"ל דגזירת הכתוב דאיסור כמאן דליתא א"כ שפיר י"ל כיון דניכר הטעם וטעם כעיקר איך שייך לומר איסורא כמאן דליתא הרי ניכר ולא שייך ביטול ושפיר הסברא החיצונה מכח טכע"ק דאסור בין נותן טעם לפגם או לשבח. ואמנם מתוס' בכורות משמע דקמא קמא בטל ברוב ודבריהם צריך ביאור גדול שם. ואפשר לומר דהרי בנזיר [לו ע"ב] כ' תוס' [ד"ה וכזית] הא דמפלפל הש"ס אי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היינו ע"י תערובת עיי"ש בסוגיא דטכע"ק וא"כ י"ל דאע"ג דכבא"פ דאורייתא אפי' ע"י תערובת היינו היכא דליכא רוב דשייך ביטול או באינו מינו דבהיתר טעם איסור אבל אם הרוב היתר אע"ג דאיסורא כמאן דאיתא קמא קמא בטל ברוב דלא מצטרף בכא"פ. ושפיר שייך ביטול ברוב אע"ג דאיסור כמאן דאיתא אך זה ללא יועיל דהרי חצי שיעור אסור מן התורה וכיון דאיסורא כמאן דאיתא היאך שייך ביטול ברוב דניהו דלא מצטרף מ"מ אוכל ח"ש מאיסור וגם זה לק"מ דהרי ח"ש אסור מטעם דחזי לאצטרופי וא"כ אם בביטול ברוב לא מצטרף כבא"פ ח"ש מותר ושפיר שייך ביטול ברוב באסורים. והנה לפי תי' תוס' א"כ כיון דשייך ביטול ברוב באסורין אע"ג דאיסור כמאן דאיתא והא דגלתה התורה טעם כעיקר אכ"ל דהסברא דגוף ההיתר אסור ע"י שיש לו טעם איסור א"כ בנותן טעם לפגם קם הסברא דמותר מטעם ביטול ברוב דבטעם פגום לא אסרה התורה ההיתר ואך כ"ז לדידן אבל לר"ש דס"ל כ"ש למכות ע"כ ליתא לתי' זה וע"כ צ"ל כד' הרא"ש דאיסור כמאן דליתא דאל"כ לא שייך ביטול דהרי חייב בכ"ש וא"כ הסברא אפי' בנותן טעם לפגם כיון דניכר האיסור משום טעם כעיקר לא שייך לומר איסורא כמאן דליתא וליכא ביטול ושפיר פריך הש"ס מ"ט דר"ש דלר"ש לשיטתי' הסברא דנותן טעם לפגם אסור ודוק היטיב:

עיין הרא"ה בבד"ה פי' הא דאינו ב"י מותר דנפגם האוכל [הבלוע] מאכילת גר עיי"ש והקשה הרשב"א א"כ היכא קאמר הש"ס א"א דלא פגמה פורתא ומה מהני פגם פורתא ולענ"ד אפשר לומר דבלאו הכי דוחק הא דמשני דלא אסרה תורה אלא קדרה ב"י והרי סתם כלי אינו ב"י וכש"כ במלחמות מדין וכמו שהקשה הריטב"א ולכן נ"ל דהרי הא דסתם כלי אינו ב"י היינו מכח ס"ס כמבואר בפוסקים וא"כ כ"ז לא יועיל אם יטעום טעם איסור לשבח ושפיר אפשר לומר כוונת הש"ס דלא צותה תורה להגעיל אלא משום קדרה ב"י דאע"ג דאיכא ס"ס מ"מ הרי אם יטעום טעם לשבח יהיה אסור וע"ז קאמר ואידך א"א דלא פגמה פורתא וא"כ עדיין א"א לומר דנותן טעם לפגם מותר דלמה צותה התורה להגעיל ואי שיטעום טעם איסור לשבח זה א"א דבכ"ג פוגם פורתא ואין כאן שבח ויהיה מותר ודוק ודע דלדעת הרא"ה אע"ג דא"א לומר דהא דסתם כלי אינו ב"י מטעם ס"ס דהרי השתא קאי אם אינו מותר עד שאינו ראוי' לגר צריך לומר דרוב כלים לא נשתמשו ולהכי סתם כלי מותר ודוק.

[אב"ה ברא"ש פ' אין מעמידין סי' ל"ה מובא בטור סי' קכ"ב הס"ס שמא נשתמשו בו דבר שהוא פוגם בעין. וכוונת רבינו ז"ל דודאי אין הספק בדבר שהוא פגום מאכילת גר. אך תוס' שם ל"ח ע"ב סוד"ה אי, מוסיף או דבר שאין נותן טעם וא"ש גם להרא"ה]:

גמרא דתניא אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח וכו' לא ידעתי דלצורך מה נקט התנא נ"ט לשבח הרי בזה לא פליגי ומה היה חסר לוא נקט התנא נטל"פ ר"מ אוסר ור"ש מתיר ולא ראיתי מי שהערה בזה. ולפי מסקנת הש"ס דפליגי דוקא בפגום מעיקרא אבל השביח ולבסוף פגום לכ"ע אסור יש לפרש הא דנקט לשבח אסיר היינו השביח תחלה וכך כוונת התנא, אחד נותן טעם לפגם מעיקרו ואחד נותן טעם לשבח ואח"כ פגום אסור וע"ז פליג ר"ש דלשבח אסור אע"ג שנפגם אח"כ אמנם לעולא ולמה דמספקא ליה לש"ס לר"י דבהשביח ולבסוף פגום נמי פליגי וא"כ הא דקאמר ר"ש לשבח אסור היינו השביח מתחלה ועד סוף א"כ קשה למה ענין נקט התנא לשבח וצ"ע לכאורה:

מהדורא תנינא

א) כבר טרחו המפרשים ליישב הא דקבעי הש"ס מ"ט דר"מ והדר קבעי ור"ש מ"ט דממ"נ אם הסברא דנותן טעם לפגם מותר מה קבעי מ"ט דר"ש ולעומת זה אם הסברא דאסור מה קבעי מ"ט דר"מ. ובהשקפה ראשונ' אמרתי דהנה גם אי ליכא קרא למשרי נבלה שסרחה הרי הוה שלא כדרך הנאתן ומותר והרי הרמב"ם פי"ד מהלכות מאכלות אסורות [הל' י"א] כתב ההיתר מטעם שלא כדרך הנאתן ואך בב"ח וכלאי הכרם דאפי' שלא כדרך הנאתן אסור טעמא בעי אמאי נטל"פ מותר וא"כ הרי פלוגתייהו סתמא דמשמע בכל אסורין שבתורה נותן טעם לפגם לר"מ אסור ולר"ש מותר ושפיר קבעי מ"ט דר"מ דאוסר בהנך דשלא כדרך הנאתן מותר וייליף מגעולי נכרים דבפגם מועט כזה עדיין הוה כדרך הנאתן ולר"ש בעי טעמא להתיר אפי' בב"ח דשלא כדרך הנאתן אסור וע"כ דייליף מנבלה דפקע איסור מיניה ודוק. ואמנם הא קשיא דא"כ היכי נוכל למילף בב"ח וכדומה מנבלה דמה לנבלה שכן מותר שלא כדרך הנאתן וכן קשה דלמה לי קרא בנבלה להתיר בנסרחה תיפוק לי' דהוה שלא כדרך הנאתן וגם דאיכא למימר דלר"ש דס"ל כ"ש למכות ולדעת מהריב"ל שהביא מהרש"א בשבועות [כ"ג ע"ב על תוס' ד"ה דמוקי לה] גם שלא כדרך הנאתן אסור זה דוחק. אך י"ל קושי' ב' כך דמטעם שלא כדרך הנאתן אם נתבשם ע"י דבר אחר ומשביחו להנות מהם כדרך הנאתן הוא אסור לא כן היתר נבלה סרוחה דפקע איסורו מיניה וגם שנשבח ע"י דבר אחר מותר אך קו' ראשונה עדיין קשה ואולי אפשר לומר כיון דלריש סרוחה מעיקרא אין צריך קרא דהוה עפרא בעלמא ורק בנסרחה לבסוף ס"ד דלא פקע איסור מיניה וכיון דגלתה התורה בנבלה דסופו כתחלתו ופקע איסור בסרוחה, ממילא הוה גילוי מלתא בעלמא. ובזה יש ליישב קושית תוס' דיה אבל, דאי פליגי רק בפגום מעיקרא כ"ע ס"ל דליכא למילף מנבלה לשאר איסורים ורק לריש בפגום מעיקרא לא צריך קרא ובכל איסורין שבתורה מותר פגום מעיקרא ולר"מ אפי' פגום מעיקרא אסיר. ותוס' ס"ל דהפגם דומה לפגם דנבלה ואע"ג דהאיסור היה מעיקרא לשבח כיון שבשעה שנופל להיתר פוגם מעיקרו הוה כסרוחה מעיקר' [שלא] לאסור ההיתר על ידי נתינת טעם כיון דהטעם פוגם מעיקרו ודוק.

[אב"ה לפי דעת רבינו ז"ל הש"ס מסופק בסברא זו אי בפוגם מעיקרא מחלוקת. דלר"מ דוקא בנבלה ובשאר איסורין אפי' פגום מעיקרא אסור דל"ל מנבלה. ולר"ש בפוגם מעיקרא בכ"מ מותר מכח הסברא. ואך השביח ולבסוף פגום דוקא בנבלה מותר דליכא למילף מיניה. או דלמא דגם בהשביח ולבסוף פגום מחלוקת דר"ש סובר דהוה רק גילוי מלתא. ולק"מ קו' תוס', דלעיל דיילפינין מנבלה ע"כ בלבסוף פגום מתיר ר"ש דאל"כ א"א למילף ורק האיבעי כמ"ש] (ע"כ). והנה לשיטת ר"ת דהיתר נהפך להיות איסור ע"ו טעם כעיקר י"ל [בפשטות] דגם באינו מינו דטכע"ק רק האיסור מכח שנהפך וליכא רוב היתר אבל בנותן טעם לפגם דא"א להיתר להיות איסור דהוה סרוחה מעיקרא מותר

[אב"ה מטעם דהנה ההיתר רוב. דלענין שההיתר יתהוה עכשיו לאיסור ודאי הוא פוגם מעיקרא בשעה שיתהוה האיסור דלא יתחיל לחול עליו שם איסור ודמיא ממש לסרוחה מעיקרא דנבלה]:

או די"ל כך דודאי מאיסור נבלה שפקע איסורו בסרוחה אי אפשר למילף [שאר] איסורין כבב"ח שאסור אפילו שלא כדרך הנאתן רק מטומאה אפי' טומאה פקע מיניה בסרוחה א"כ ע"כ טפרא בעלמא הוא ושפיר יילפינין מיניה שאר איסורי' וכ"ז לבר פדא [בכורות כ"ג ע"ב] דס"ל דאפי' לענין טומאה עד לגר אבל לר' יוחנן דטומאה עד לכלב וכמ"ש תוס' בבכורות

[אב"ה סוד"ה ואידך דבטומאה אי ליכא קרא לסרוחה מעיקרא הו"א אע"פ דלא חזי אפי' לאכילת כלב מצד הסברא לא פקע טומאה מיני'. דלולא דברי תוס', אם פקע הטומאה באכילת כלב, מצד הסברא, גם בשאר איסורים בטעם כעיקר אינו ראוי' לגר נדע מסברא מטומאה]. וא"כ (מאיסור) [מנבלה] א"א למילף ובאמת בפגום מעיקרא מסברא נותן טעם לפגם מותר כסברת הראשונים דלא אמרה התורה טעם כעיקר רק בטעם חשוב לשבח וא"כ קרא וסוגי' הש"ס דהכא לס"ד דפליגי ר"מ ור"ש בנותן טעם לפגם בין בפגום מעיקרא ובין בהשביח ולבסוף פגום ושפיר פריך הש"ס מ"ט דר"מ בפגום מעיקרא ומ"ט דר"ש בהשביח ולבסוף פגום וקאמר דייליף מנבלה והיינו לבר פדא אבל לר' יוחנן באמת אי אפשר למילף מנבלה ונותן טעם לפגם דמותר היינו בפגום מעיקרא מסברא ומיושב קושית תוס' בכורות.

[אב"ה בד"ה ואידך דע"כ ר"י ס"ל כר"ש דלסרוחה מעיקרא ל"צ קרא דאל"כ מנ"ל דנטל"פ ויותר. דבאמת ר"י לא יליף מנבלה ורק מסברא בפגום מעיקרא. ונבלה באמת הדרש לסרוחה מעיקר' בטומא' הש"ס בכורות. ובפגום לבסוף גם בנבלה אסור. דאפילו אי הרה גרסי' דתניא כש"ס דע"ז. הדרש רק לענין טומאה וא"ש מה דקשה טובא דאכילה וטומאה ילפינין מחר קרא. ולענין טומאה דוקא בראוי לכלב ולענין אכילה בראוי לגר, ממ"נ. ועיין פלתי סי' פ"ז פי' כן קושית תוס' הנ"ל ואפשר כוונת רבינו ז"ל בפשטות ליישב דברי תוס' דבאכילה מותר פגום מעיקרא מצד הסברא דטעם כעיקר רק בדבר חשוב מה שאין כן לענין טומאה צריך קרא] (ע"כ הג"ה). וממילא מיושב הרמב"ם שהביא הטעם דפטור בהסריח מטעם שלא כדה"נ דר"י רק ממעט סרוחה מעיקר' אפי' לענין אכיל' וגם אם נימא כס' תוס' מ"מ מאיסור [נבלה] א"א למילף לאיסור חמור כגון חלב שבכרת ודוק. ובפרט לפמ"ש לעיל דבפגום מעיקרא כיון דמסברא בכל אסורים סרוחה מעיקרא מותר דלר"ש סרוחה מעיקרא לא צריך קרא לענין איסור ממילא לענין נ"ט לפגם חומץ לתוך עדשים רותחין דפגום מעיקרא מסברא אין הטעם אוסר כיון דהטעם לפגם בהיתר הוה כפגום מעיקר' שאין הטעם יוכל לאסור אבל באמת בנסרחה לבסוף אי אפשר למילף כלל מנבלה ושפיר מיושב דברי הרמב"ם. אבל לר"מ דגם פגום מעיקרא צריך קרא להתיר וא"א למילף מנבלה א"כ גם טעם פגום אוסר כיון דטכע"ק דאורייתא ודוק:

ב) ור"ש מ"ט דייליף מנבלה כבר קיהו הראשונים דע"כ נטל"פ ראוי עדיין לגר וקדרה שאינה ב"י יוכיח והיאך אפשר למילף מנבלה דנסרחה ואין ראוי' כלל לגר וכתב הרשב"א דמ"מ טעם לפגם אין חשוב ואין אוסר כיון שרוב היתר ובטל ממשו ולכאורה קשה א"כ א"צ למילף זה מנבלה. וזה מסברא דתפסת מועט הא דאסרה התורה טכע"ק רק בשבח וצריך לומר דודאי אם לא נדע חילוק בין שבח לפגם בדבר האסור גם בטעם לא נאמר לחלק רק כיון שגלתה התורה בנבלה דנסרחה מותר הרי חזינין דגם איסור פקע מיני' איסור' ע"י פגם ממילא יש ס' לחלק דנטל"פ לא חשיב טעמו לאסור ות"ל קיימתיה מסברא ומצאתי שכתב כן בפרי מגדים וא"כ ממילא מיושב הרמב"ם דבאמת אי אפשר למילף מנבלה לשאר איסורים החמורים מנבלה דבנסרחה פקע איסור מיני' ואפ"ה נטל"פ מותר בכל האסורים מסברא הנ"ל [

אב"ה ואע"ג דבכל איסורים לא פקע מיניה האיסור ע"י פגם מ"מ החילוק בעולם דפגם מפקיע האיסור שיש בו עכ"פ בנבלה. ממילא גם בטעם אין לנו ראי' דאסרה התורה פגום]. וצריך הרמב"ם לומר הטעם דבהבאיש מותר מטעם שלא כדרך הנאתן. אכן ברשב"א גופא בתורת הבית נראה דס"ל כעין סברת הר"ן דהא דיילפינין מנבלה היינו כיון דחזינין דלא אסרה התורה רק בראוי' לגר הרי ידעינין דכיון דפקע שם אכילת אדם מהדבר פקע איסורו ולא אסרה התורה רק כ"ז שראוי' לאכילת אדם וניהו דבר שממשו בעין אע"ג דנפגם קצת מ"מ ראוי' לאכילה וכן טכע"ק בטעם לשבח כיון שהטעם משביח האוכל וחיך אוכל יטעם לו הוה אכילת אדם אבל טעמו ולא ממשו אם נותן טעם לפגם. בטל שם אוכל מיניה דממשו כולה היתר והאיסור מגרע ופוגם אותו לא יפול עלי' שם אוכל ומותר ושפיר יילפינין מנבלה כיון שבטל שם אוכל אדם מאיסור פקע איסורו מיניה. והר"ן הוסיף כיון שהגדיל מחמת האיסור באופן שיש לו הנאת אכילה לא בטל שם אוכל מיניה דעל ידי האיסור יש הנאת אכילה מרובה ואסור ודוק:

והנה על פירוש קמא בדברי הרשב"א קשה כיון דטכע"ק דאורייתא ולא בטל דהוה כניכר האיסור אין סברא לחלק בין לפגם בין לשבח דהרי ניכר האיסור ולא שייך ביטול וכן הערה בפרי מגדים. ואמנם בטעמו ולא ממשו כגון פליטת הקדרה דלולא קרא לאסור טעמו ולא ממשו אין בו איסור וא"כ בטעם פגום שפיר יש לומר מסברא דטעמו ולא ממשו מותר אך בטעמא וממשו כיון דניכר הטעם לא שייך ביטול וע"כ צ"ל דיילפי' מנבלה וכמ"ש בפי' שני כד' רשב"א או כד' הר"ן:

ומעתה מיושב דקדוק הנ"ל היטיב הדק דר"מ ור"ש דפליגי בנותן טעם לפגם פליגי בתרויי' בין טעמו וממשו ובין טעמו ולא ממשו ועל טעמו ולא ממשו קבעי מ"ט דר"מ דמנ"ל דאסרה תורה כזה וייליף מגעולי מדין ועל טעמו וממשו יילפינין מנבלה ודוק, והנה לפי תירוץ הרשב"א שפרשתי בו בפי' שני וכן לתי' הר"ן הרי מסברא טעם פוגם אוסר ורק יילפינין מנבלה וע"כ צ"ל דאע"ג דל"ל קרא לטכע"ק בטעם לפגם מ"מ כיון שנרגש טעמו הוה כניכר ולא שייך ביטול ולכן צריך למילף מנבלה דדוקא הנאת אכילה א"כ עדיין ק' בשרצים דאסרה התורה פגומים מעיקרא אע"ג דלא שייך ביה אכילה וא"כ למה לא יאסר הטעם ולא שייך ביטול כיון שגלתה התור' טכע"ק ולהנ"ל א"ש דבטעמו ולא ממשו מסברא אמרינין דטעם פגום אין אוסר ורק צריך למילף מנבלה בטעמו וממשו ובאמת בטעמו וממשו בשרצים אוסר. וא"כ זה פי' ד' הש"ס אימרטוטי אימרטט והוה טעמו וממשו ואוסר בשרצים ודוק:

ג) עיין השגת ראב"ד פ"א מהלכות חמץ ומצה ובפרי חדש סי' תמ"ב והנה פליגי הראשונים והראב"ד בברייתא דפת שעיפשה פסחים מ"ה ע"ב הראשונים ס"ל דחמץ ושאור שוין דפת שעיפשה או חרכה קודם זמנו עד שאינו ראוי לכלב מותר ועיין ר"ן שם כתב דאע"ג דבנבלה שאין ראוי' לגר, שאור הואיל וראוי' לחמע בה וכן חמץ הוה כ"ז שראוי' לכלב. ולכאורה צ"ל לפ"ז דבאין ראוי' לכלב אין ראוי' לחמע בה דאל"כ דראוי' לחמע אפי' באין ראוי' לכלב אמאי מותר. אך י"ל כיון דכתיב אכילה ואי לאו קרא דבנבלה למעט דוקא בראוי' לגר, אפי' בראוי' לכלב עדיין אסור אבל באין ראוי' לכלב ודאי פרח איסור מיניה מסברא וכן לר"מ דלא שייך ביה אכילה כלל וא"כ בחמץ דמוכח דאפי' באין ראוי לגר אסור משום דראוי לחמע וכמ"ש הר"ן דהרי שאור אין ראוי לאכילה קם מסברא שאין בו הדין שחדשה התורה בנבלה דוקא ראוי' לגר אבל באין ראוי' לכלב אע"ג דראוי' לחמע בה אין חיוב דעפרא הוא כנ"ל אבל שיטת הראב"ד דשאור אפי' באין ראוי' לכלב חייב דראוי' לחמע בה וס"ל דברייתא דר' יוסף איירי בשאור אפי' באין ראוי' לכלב משום דראוי' לחמע וברייתא בתרייתא דדוק' בראוי' לכלב היינו בחמץ ומשמע אע"ג דאין ראוי' לחמע בה וא"כ קשה קושית הר"ן אמאי הרי מנבלה יילפינין דדוקא בראוי' לגר הוה נבלה ועיין פרי חדש כתב דס"ל לראב"ד דחמץ כ"ז שראוי' לכלב ראוי' לחמע בה ושאור אפי' באין ראוי' לכלב דעיקר שאור אין ראוי' לכלב. ולפי מה שבארנו לעיל דבאמת א"א למילף מנבלה שאר אסורים שחמורים כגון חמץ שבכרת אין כאן קושי' כלל ועד שנפסל מלאכול כלב עדיין איסורו עליו ולא הוה עפרא ואפי' לענין אכילה ואע"ג דהוה שלא כדרך הנאתן כבר כתבתי דמ"מ אם נתבשם עד שראוי' לאכילה נתעורר לאסור כיון דלא פקע איסורו מיני' ואדרבא מיושב לשון הראב"ד דפתח בשתי' לענין ביעור ואכיל' יש הפרש ביניה' ומסיים רק בביעור והיינו דלענין ביעור אפי' בעין בשאור חייב לבער אפי' נפסל מאכילת כלב דראוי' לחמע אבל לענין אכיל' בעינא פטור דהוה שלא כדרך הנאתן ורק באופן שנתבשם אח"כ ורק הדין שלא פקע איסורי' מיניה והבן:

ד) והנה חמץ בפסח לאחר זמן איסורו כ"ע מודו דאפילו חרכו ונתעפש מאכילת כלב איסורו עלי' ואפילו עפרן אי הוה מנקברין אסור וכבר תמהו האחרונים עיין פלתי סי' פ"ז אמאי הרי יילפי' מנבלה דפקע איסור באין ראוי' לגר והנה טרם ראיתי כזה באחרונים אמרתי דכ"ז דוקא רק לענין אכילה באיסורי אכילה אמרה התורה עד לגר ואח"כ פקע שם אוכל מיניה ומותר באכילה אבל באיסורי הנאה שאסרה התורה בהנאה כיון שחל עלי' האיסור גם שנפסד מאכילת אדם קם איסור הנאה במקומו. אכן המשנה למלך פי"ד מהלכות אבל נסתפק בדבר כיון שאיסורו בכלל לא יאכל כיון שנפסד מאוכל אדם פקע איסורו מיניה ומותר אפי' בהנאה והוא תימה מה יענה לחמץ בפסח שמבואר בראשונים דוקא חרכו קודם זמנו מותר אבל לאחר זמנו אסור אפי' בנפסל מאכילת כלב. וגם קשה לפי דברי המ"ל שנסתפק לחלק בין איסורי הנאה שהם מדר' אבהו [בפ' כל שעה כ"א ע"ב] דלא יאכל הנאה במשמע דשם פקע איסור הנאה באין ראוי' לגר ובשאר איסורי הנאה כגון בבשר בחלב וכדומה [לא מהני מה שנפסל מאכילת גר להתירו בהנאה] א"כ מה פריך הש"ס ב"ק [מ"א ע"א] לכתוב לא יהנה דלמא הכי כתב לא יאכל להתיר הנאה באין ראוי' לגר. והנה עדיין יש לפקפק דניהו דאיסור הלאה מאיסור אכילה א"א למילף אבל מטומאה נוכל למילף דהרי גם לענין טומאה נתמעט נבלה שאין ראוי' לגר לבר פדא ולר' יוחנן לכלב עיין בכורות כ"ג וע"כ צ"ל דהוה כעפרא ופרח טומאה ממילא גם הנאה פרחה מיניה ולכ"ע אפי' בנסרחה לבסוף אם אין ראוי' לכלב פרח טומאה מיניה דהוה עפרא מסברא א"כ גם לענין איסור הנאה נימא כן ולמה חמץ לאחר זמן איסורו אפילו בנפסל לאכול כלב אסור בהנאה ואולי אפשר לחלק דבשלמא לענין טומאה דהטיל התורה הטומאה בגוף הדבר שנבלה מטמא ואסור באכילה וכיון שנפסל מאכילת כלב הוה כעפרא שאין שמו עלי' ודבר אחר הוא ופקע איסור אכילה וטומאה. אבל הנאה דלולא ב"כ ע"ז שביעית כל איסורי הנאה תופסין דמים. וגם בשאר אסורין לכתחילה מכירה דאוריי' שאסור לו להחליף איסורי הנאה שגורם לו הנאה א"כ לא התירה התורה רק חליפין שאין מתהוין מגוף האיסור אבל בנבאש ואין ראוי לכלב דמתהוה העפרא מגוף א"ה עדיין באיסורו עומד ודוק היטיב:

תוכן העניינים

אהל אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה