אהל אברהם· רבי אברהם שאג צוובנר
סימן מט
סוגי' דטעם כעיקר
הנה שיטת רש"י דטעם כעיקר דיילפי רבנן ממשרת ור"ע מגיעולי נכרים ורבנן דכותח הבבלי דל"ל טכע"ק היינו טעמו ולא ממשו שאין ממשו' (העיקר) [האיסור] ניכר כגון חלב נימוח וכדומה. אבל טעמו וממשו אע"פ שנתערב ואין ניכר ודאי מין באינו מינו אין בטל ברוב אע"ג דטעם כעיקר לאו דאורייתא וזה מסברא דכיון דהאיסור משונה בטעמו מאינו מינו הוה כניכר האיסור ולא שייך ביטול וא"כ אי הוה כזית בכדי אכילת פרס לוקין וחייב כרת ואי ליכא כבא"פ הוה אסור מן התורה דחצי שיעור אסור כר' יוחנן וכ"ז עיין בר"ן פ' גיד הנשה. וא"כ עיקר הפלוגתא אי טכע"ק דאורייתא היינו טעמו ולא ממשו ובזה פליגי רש"י ור"ת אי קיי"ל טכע"ק דאורייתא או לא דרש"י ס"ל דר' יוחנן בע"ז ע"כ ס"ל טכע"ק דרבנן והיינו משום דס"ל כרבנן דכותח הבבלי דג"כ ס"ל כן כמ"ש רש"י בסוף שמעתין [פסחים מ"ה ע"א ד"ה ור"ע]. וגם הרמב"ן ז"ל הסכים לשיטת רש"י דטכע"ק דרבנן. ואמנם שאר הראשונים ס"ל דאי טכע"ק דרבנן הוה מין באינו מינו כמו מב"מ ובטל ברוב ודוקא אי טכע"ק דאורייתא חמור אינו מינו ממין במינו ועוד ס"ל לרש"י דאי טכע"ק דאורייתא ההיתר נהפך לאיסור וחייב על כזית מתערובת אע"ג דאין בו כזית איסור ואע"ג דלא אמרינין היתר מצטרף לאיסור כן מבואר ברש"י בסוגיא דמשרת. ואמנם הא דכתב רש"י דמכח טכע"ק חייב על כזית מתערובת היינו אי טעמו ולא ממשו דאורייתא אבל אי טעמו ולא ממשו דרבנן אע"ג דטעמו וממשו ודאי לכ"ע לשי' אסור מ"מ לא אמרינין בזה היתר נהפך לאיסור וחייב דוקא על כזית מאיסור. ודעת לנבון נקל לחלק ביניהם דבשלמא אי טעמו ולא ממשו דאורייתא הרי הא דאסרה התורה כל האסורין שבתורה היינו אע"ג דאין כאן ממשות איסור רק טעמא, וא"כ כיון דההיתר יש לו טעם איסור כחזיר וכדומה הוה נהפך לאיסור וחייב בכזית מההיתר שיש לו טעם האיסור דהא דאסרה התורה חזיר אסרה התורה הטעם חזיר וא"כ הרי אכל כזית שיש לו טעם חזיר ושפיר חייב. אבל אי טעמו ולא ממשו דרבנן אע"ג דבטעמו וממשו דאורייתא היינו מצד הממש שנתערב בו אבל ההיתר א"א לומר דנתהפך לאיסור דהרי בהיתר רק טעם ולא ממשו ודוקא בכזית מן האיסור חייב וזה ברור ונכון:
וע"פ הדברים האלה נדחין דברי הפרי חדש דהוכיח דפת ויין הוה טעמו ולא ממשו וכן כותח הבבלי הוה טעמו ולא ממשו מדברי רש"י שכתב דכותח הבבלי הוה טכע"ק ורבנן דכותח הבבלי ל"ל טכע"ק ולרש"י טכע"ק היינו טעמו ולא ממשו ולהנ"ל אין ראי' כלל דודאי כותח הוה טעמו וממשו כמ"ש הב"ח ואעפ"כ שפיר כתב רש"י דרבנן ל"ל טעם כעיקר וא"כ אפי' בטעמו וממשו צריך כזית מאיסור לחייב והנח לכותח דל"ל כבא"פ מהאיסור ודוק וא"כ לק"מ קושי' פ"ח מכותח הבבלי כיון דל"ל לרבנן טכע"ק תתבטל ברוב דזה לשיטתיה דס"ל דהוה טעמו ולא ממשו אבל לפמ"ש לק"מ. וכן פת ביין יש לומר דהוה טעמו וממשו דהיין ניכר בפת במראה דהפת בטבעו יבש ועכשיו ניכר לחות מהיין ואעפ"כ צריך רש"י לומר דאלו פשט היין בכל הפת לא הוה פליגי רבנן דס"ל טכע"ק דאי לא הוה ס"ל טעם כעיקר אע"ג דיין בפת הוה ממש מ"מ לא אמרינין היתר נהפך לאיסור וצריך לאכול כזית מהיין ושפיר פליגי על ר"ע דס"ל היתר מצטרף לאיסור וזה ברור ולק"מ מה שהקשה פ"ח על רש"י ד"ה ור"ע ודוק היטב:
ואמנם חיוב עלינו לפי הדברים הללו ניישב קו' מהרש"א דא"כ מה פריך הש"ס ור"ע טעם כעיקר מנ"ל דלמא באמת ל"ל לר"ע טכע"ק וכרבנן דכותח הבבלי דליכא לתרץ כד' תוס' נזיר
[אב"ה בדף ל"ז ע"ב ד"ה טכע"ק דמתרץ דטפי מסתבר לומר טכע"ק מהיתר מצטרף לאיסור. ועיין מהרש"א פסחים מ"ה ע"א על רש"י ד"ה ורבנן וכו' דל"ל טכע"ק ומפקי להאי משרת להמל"א. ולפירש"י מאי פריך ור"ע טכע"ק מנ"ל] ונראה ליישב, דהנה רש"י ס"ל דהיתר מצטרף לאיסור היינו אפי' בלא תערובת, חצי זית איסור בעין וחצי זית היתר. ותוס' פליגי על רש"י [פסחים מ"ג ע"ב ד"ה כמאן] ונראה דרש"י לשיטתו דס"ל טכע"ק דהיתר נהפך לאיסור וא"כ בשרה כל הפת ביין גם לרבנן חייב מכח טכע"ק וא"כ הא דפליגי רבנן ור"ע בשרה פתו ביין אי היתר מצטרף לאיסור היינו בלא שרה כל הפת ואם מצטרף התחתון ששרה עם העליון וא"כ הרי אפי' בלא תערובת ומוכח דהמל"א אפי' בלא תערובת ואמנם תוס' לשיטתייהו דל"ל היתר נהפך לאיסור מכח טכע"ק רק דלא בטל האיסור ושפיר בשרה כל הפת ביין פליגי רבנן ור"ע אי היתר מצטרף לאיסור. ובזה מיושב קו' תוס' ד"ה כמאן דבחמץ מנ"ל תערובת דודאי בשאור דאינו איסור אכילה ולא שייך טכע"ק צריך קרא להיתר מצטרף לאיסור ע"י תערובת וגרע מבעין אבל בחמץ דשייך טכע"ק וא"כ ע"י תערובת לא צריך קרא להיתר מצטרף לאיסור דההיתר נהפך לאיסור וע"כ קרא דכל רק לבעין וכן קרא דמשרת ודוק:
היוצא מזה דלשיטת רש"י מוכח מברייתא דפליגי רבנן ור"ע אי המל"א והיינו בלא שרה כל הפת ביין דהמל"א אפי' אם האיסור בעין בלא תערובת. והא דבאמת ס"ל לר"ע דהמל"א אפי' בעין היינו דע"י תערובת חייב מכח טכע"ק דהיתר נהפך לאיסור. והנה כבר כתבנו דהא דהיתר נהפך לאיסור היינו אי טעמו ולא ממשו דאורייתא אבל אי טעמו ולא ממשו דרבנן, בטעמו וממשו לא אמרינין [הנל"א]. וא"כ שפיר מוכח מברייתא דר"ע ס"ל טכע"ק דאוריי' בטעמו ולא ממשו דאל"כ מנ"ל דהיתר מצטרף לאיסור אפילו בעין. והרי ע"כ [אב"ה. בכאן חסר שורה או שורותיים אשר בלה מרוב יושנו. ואם אמנם הכוונה מובן לא כתבנו מדעתינו] ואמנם רבנן דכותח הבבלי באמת ס"ל משרת להמל"א ע"י תערובת ולא בעין ולק"מ ולדעת רש"י מיושב הגי' אלא מאי דליכ"ל דרבנן ל"ל המל"א ומשרת לטכע"ק ופשוט [אב"ה. עיין תוס' ד"ה אלא מאי] ודוק היטיב כי הוא אמת ונכון:
אך מה שקשה טובא לפי שיטת רש"י ורא"ש דס"ל דמכח טכע"ק חייב על כזית מתערובת א"כ מה מייתי אביי ראיה ממקפה דהמל"א הרי אכ"ל דזר לוקה בכזית מכח טכע"ק והרי אביי ס"ל טכע"ק דאורייתא ועיין ר"ש טבול יום הקשה כן ותי' דאין חייב על כזית מהתערובת וא"כ לרש"י ק' כהנ"ל והיא קושיא חמורה עד מאד אם לא נאמר דלשיטה זו כיון דההיתר נהפך לאיסור פסול כולה וא"כ ע"כ מתני' דמקפה ל"ל טכע"ק וזה דוחק כמו שהביא הר"ש ראי' מנבלה דלענין טומאה לא שייך טכע"ק עיי"ש. והנה עוד הקשה הר"ש שם הא דפריך אביי אי כבא"פ דאורייתא אמאי אמרינין שאני אומר הרי גם אי כבא"פ לאו דאורייתא מ"מ ח"ש אסור מן התורה ואכתי ק' אמאי אמרינין שאני אומר ורצה לחלק דח"ש ע"י תערובת מותר מן התורה וע"ז הקשה מחולין דף צ"ח ע"א דמשמע אפי' ע"י תערובת אמרינין ח"ש גבי ההיא פלגא דזיתא דתרבא] עיי"ש.
ונ"ל ליישב דהנה הא דח"ש אסור מן התורה היינו מטעם דחזי לאצטרופי. ופירושו דגם לאחר שאכל החצי שיעור איסור אפשר לחייב עליו אם יאכל תוך כדא"פ עוד להשלים השיעור. והנה אם יש בתערובת פחות מכדא"פ אכתי שייך לומר חזי לאצטרופי דאם אכל כ"ש מתערובת הרי אכל בתוכו כ"ש מאיסור וחזי לאצטרופי אם יאכל מאיסור בעינא כזית פחות כ"ש ושפיר אפי' בח"ש ע"י תערובת אסור משום חזי לאצטרופי ואמנם כ"ז אי כבדא"פ דאורייתא אבל אביי דס"ד דכבדא"פ לא מצטרף והיינו ע"י תערובת היתר אבל כזית בעינא ודאי מצטרף דמתניתין היא בכריתות וכמ"ש תוס' נזיר [ד"ה וכזית] וא"כ לס"ד דאביי דאם אין האיסור בעין רק בתערובת היתר צריך לאכול הכזית איסור בב"א וא"כ אם אוכל מתערוב' איסור פחות מכשיעור לא שייך חזי לאצטרופי ולק"מ קו' הר"ש הנ"ל דח"ש ע"י תערובת לס"ד דאביי מותר מן התור' ודוקא למסקנא דכבא"פ אפי' ע"י תערובת דאורייתא ח"ש ע"י תערובת אסור דשייך חזי לאצטרופי דוק בזה כי הוא כפתור ופרח:
והנה שיטת ר"ח הובא ברא"ש דהא דטכע"ק דאורייתא והיתר נהפך לאיסור היינו כשיש כבא"פ אבל אי איכא פחות מכבא"פ אין היתר נהפך לאיסור וליכא מלקות עיין רא"ש ואמנם אכתי אסור מטעם ח"ש ועיין פ"ח וזה ברור והנה תוס' דפליגי על שיטת ר"ח ואפי' בתערובת פחות מכדא"פ שייך טכע"ק דהיתר נהפך לאיסור י"ל דמודה דכ"ז אם האיסור עדיין מעצמותו אסור מן התורה בלא היתר נהפך לאיסור שפיר י"ל דההיתר נהפך לאיסור אבל אם מדאורייתא אין כאן איסור לא שייך לומר היתר נהפך לאיסור והרי לדעת ריח כיון שהאיסור יותר מכדא"פ דא"א ללקות על האיסור לא שייך לומר טכע"ק היתר נהפך וניהו דרש"י ותוס' פליגי על ס' ר"ח היינו דמה בכך דאין כאן כבדא"פ מ"מ הרי ח"ש אסור מן התורה אבל אם אין כאן איסור כלל ודאי לא שייך היתר נהפך. ואם כן לפמ"ש דלאביי דס"ל כבדא"פ אין מצטרף רק בעינא ולא ע"י תערובת א"כ ח"ש ע"י תערובת מותר וליכא איסור תורה א"כ לא שייך היתר נהפך לאיסור ושפיר אביי מוכיח מהא דזר לוקה בכזית דהמל"א דא"א לומר מכח היתר נהפך לאיסור כיון דליכא כאן איסור תורה לא שייך היתר נהפך לאיסור ודוק היטב בזה:
ואמנם ק' לי טובא לשיטת רש"י ניהו דאפשר דהא דאמר ר"י דאין המל"א רק בנזיר היינו אליבא דר"ע אבל הוא סבר כרבנן דגם בנזיר אין המל"א דמשרת לטכע"ק וכוונת ר"י היא דבכל האסורין ודאי [ל"א] המל"א רק בנזיר אליבא דר"ע. אבל לומר דלר' יוחנן בכל האסורין המל"א ומימרא דר"י רק לר"ע זה ודאי אין [בו] ממש וטעם. וא"כ לשיטת רש"י דר' יוחנן דע"ז ס"ל טעמו ולא ממשו דרבנן וע"כ ס"ל כרבנן דכותח הבבלי דמשרת להמל"א וא"כ אמאי לא נילף מנזיר דליכ"ל דנזיר וחטאת ב' כתובין דהרי יקדש אצטריך [לטכע"ק] בקדשים דהרי ע"כ יקדש היינו טעמו ולא ממשו וא"כ ליכא ב' כתובים להמל"א וזה לכאורה קשה. ואמנם לפמ"ש דלר"ע ע"כ אפי' בעין המל"א דע"י תערובת היתר נהפך לאיסור דס"ל טעמו ולא ממשו דאורייתא אבל לרבנן דס"ל טעמו ולא ממשו דרבנן גם דמשרת להמל"א היינו ע"י תערובת. ובאמת בכל האסורים המל"א וא"כ הא דקאמר ר"י דהמל"א רק בנזיר היינו בעין [אב"ה. גם פה חסר וחבל על דאבדין] והנה לשיטת רש"י ולפי מ"ש דפת ביין הוה טעמו וממשו אתי שפיר דנקט ר"ע דרשא דהמל"א פת ביין דענבים במים כיון דס"ל לר"ע טכע"ק היתר נהפך לאיסור ולא אצטריך להמל"א. ורבנן דמפקי ממשרת טכע"ק והיינו טעמו ולא ממשו דוקא נקטו ענבים במים ולא פת ביין וק"ל ושיטת הרמב"ם ג"כ דלא קיי"ל לא כרבנן דמשרת לטעמו ולא ממשו ולא כר"ע דמשרת להמל"א רק משרת לטעמו וממשו והיינו כבדא"פ וכדמוכח ממימרא דר"י ע"ז דדוקא טעמו וממשו דאורייתא ולא ס"ל כרש"י דמשרת לדידי' להמל"א חדא משום דקשיא ליה א"כ לר"י נילף המל"א מנזיר לכל אסורין דליכא ב' כתובים כמו שהקשתי ותו דטכע"ק יותר מסתבר וכדמוכח מהא דפריך הש"ס ור"ע טכע"ק מנ"ל [וכתי' תוס' הנ"ל נזיר ל"ז ד"ה טכע"ק] וא"כ א"א לומר דמשרת להמל"א כל זמן דלא נדע טעמו ולא ממשו אלא ודאי דר"י ס"ל דמשרת אצטריך לטעמו וממשו וכן רבנן דכותח הבבלי ע"כ ס"ל טעמו ולא ממשו דרבנן דמשרת לטעמו וממשו דהיינו כבדא"פ ולהכי בכותח דליכא כבא"פ ערובו בלא כלום
[אב"ה גם בכאן חסר כמה שורות. וכפי הנראה מאיזהו תיבות שנשארו בסירוגין. שהקשה וכי פליג ר"י ארבנן ור"ע דס"ל טעמו ולא ממשו דאורייתא. דאין לומר דס"ל כרבנן דכותח. להרמב"ם א"א לומר כן דהרי בכותח הוה טעמו וממשו רק דליכא בכא"פ ולהכי אין עובר עליו] והנה יש לכוין בדעת הרמב"ם בשני דרכים או דס"ל דלענין ביטול לא צריך קרא דודאי מין באינו מינו לא שייך ביטול וכסברת רש"י ופוסקים הנ"ל אך הרמב"ם לשיטתו דס"ל דחצי זית דוקא בעינא אסור אבל ע"י תערובת לא וא"כ גם דכבא"פ דאורייתא הלכה מ"מ י"ל דזה דוקא בעינא מצרף כבא"פ דהרי חצי זית אסור אבל ע"י תערוב' דחצי זית מותר אין מצטרף כבא"פ דזה בזה תליא דכמו דהסברא משום דחזי לאצטרופי חצי זית אסור א"כ ה"ה אפכא כיון דע"י תערובת חצי זית מותר לא שייך כבא"פ ולהכי אצטריך קרא לכבא"פ ע"י תערובת דמצטרף או די"ל דזה פשיטא כיון דהלכה דכבא"ב מצטרף אין חילוק בין בעינא לתערובת אם אין האיסור בטל דמצטרף רק דבלא קרא נימא דגם אינו מינו בטל ברוב מאחרי רבים להטות וטעמא אינו כלום להכי אצטריך קרא לטעמו וממשו דאין בטל אינו מינו וכיון שאינו בטל מצטרף כבא"פ ובדליכא כבא"פ אין איסור כלל כיון דחצי זית ע"י תערובת מותר מן התורה.
ודע דמה דהקשה הר"ש על זה מסוגיא דחולין דקאמר ר"א ועוד חצי שיעור אסור מן התורה דמשמע דאפי' ע"י תערובת ח"ש מן התורה דלשיטת הרמב"ם דדוקא טעמו וממשו דאורייתא וזה כבא"פ אבל אם אין כבא"פ הוה דרבנן אע"ג דנתערב בו כזית וא"כ הא דמר בר רב אשי רצה לשער פלגא דזיתא בתלתין היינו ע"כ דס"ל פלגא דזיתא בעינא דרבנן דאי משום דע"י תערובת דרבנן אין חילוק בין כזית לפלגא דזיתא דגם כזית כיון דליכא בכא"פ הוה דרבנן ובעינא שניהם דאורייתא אלא ודאי סברת מר בר רב אשי הואיל דחצי זית בעינא דרבנן מקלינין בתערובת בתלתין לבטל וזה ברור ואמנם צריך ליישב בכל חד מהנך תרי אנפין במה פליגי רבנן דמשרת ורבנן דכותח הבבלי דרבנן דמשרת מוקי משרת לטעמו ולא ממשו וע"כ ס"ל דטעמו וממשו לא צריך קרא ורבנן דכותח ס"ל דאצטריך קרא לטעמו וממשו כהנ"ל:
ונראה דהנה ק' לי קושי' עצומה דהא כתבו רש"י ותוס' נזיר בתחלת סוגי' דע"כ לא גרסינין וכל דא"כ מה פריך הש"ס והאי משרת להכי הוא דאתי דתרוייהו דרשינין משרת לטכע"ק וכל להמל"א אלא ודאי דלמאן דלא דריש משרת ה"ה וכל עיי"ש. וא"כ מה מתרץ הש"ס ר"י דאמר כר"ע הרי אין מפורש בהדיא ר"ע מנ"ל דהמל"א ור"ע לשיטתיה דדרש כל כמ"ש תוס' שפיר ס"ל המל"א מוכל אבל לר"י דל"ד כל מנ"ל דהיתר מצטרף לאיסור וגם אם נימא דר"י מימרי' אליב' דר"ע וליה לא ס"ל אכתי קשה מה פריך הש"ס ור"ע טכע"ק מנ"ל הרי לר"ע אתי שפיר תרוייהו מוכל משרת לכן ס"ל לרמב"ם דבאמת לטכע"ק צריך ב' מקראות וכל וגם משרת חדא לטעמו וממשו וחדא לטעמו ולא ממשו. וגם רבנן דמשרת דרשי וכל ושפיר קאמרי שרה ענבים במים דמדכתיב וכל משרת תרי דרשא חדא לטעמו וממשו וחדא לטעמא ולא ממשא. ושפיר פריך הש"ס ור"ע טכע"ק מנ"ל דליכ"ל חדא לטכע"ק וחדא להמל"א דאכתי מנ"ל טעמו ולא ממשו, ואי דבאמת ל"ל לר"ע טכע"ק א"כ מנ"ל וכל למדרש להמל"א דלמא רק לטכע"ק והיינו טעמו ולא ממשו דיותר מסתבר לרבות טעמו ולא ממשו מהיתר מצטרף לאיסור וכמ"ש תוס' נזיר. או לפמ"ש לעיל דאי לא ידעינין טעמו ולא ממשו מנ"ל המל"א אפי' בעינא דלמא דוקא ע"י תערובת וכמ"ש לשי' רש"י וא"כ כ"ז למאן דדריש כל אבל לרבנן דכותח הבבלי ור"י לא דרשי כל ולא ידעינין ממשרת רק טעמו וממשו ומיושב ד' הרמב"ם ודוק היטיב:
עיין תוס' ע"ז [ס"ז ע"ב ד"ה ואידך] שכתבו בשם הר"ר יקר דר"ש ס"ל כ"ש למכות דוקא בעינא ולא ע"י תערובת וצווחו כ"מ דהוא נגד סוגי' ערוכה שבועות כ"א ע"ב. ונ"ל ליישב דהנה ס"ל לר"ע דבנזיר שיעור שתיה ג"כ בכזית כאכיל' ולא ככל האסורים שבתורה דהלכה דשתיה ברביעית ועיין נזיר ל"ח ע"ב ובתוס' שם [ד"ה דאינו] דדריש ר"ע כן מו' דוענבים עיי"ש. והנה כ"ז לרבנן דס"ל דאכילה היינו כזית. אבל לר"ש דס"ל כ"ש למכות והיינו משום דס"ל דאכילה דקרא היינו כ"ש ורק לענין קרבן הל"מ דבעי שיעור כזית או רביעית ולשיטת ר' יקר הנ"ל גם בתערובת בעי שיעור כזית או רביעית אבל אכילה דקרא כ"ש. וא"כ אי ר"ע ס"ל כר"ש דכ"ש למלקות והרי ענבים לחים ויבשים לא יאכל היינו כ"ש דקרא דאכילה כ"ש וא"כ הא דכתב רחמנא דמשרת לתערובת היינו ג"כ דכ"ש אסור דומיא דענבים לא יאכל וניהו דבכל תערובת בעי כזית הכא גלי קרא דבכ"ש חייב כמו דבאמת אע"ג דלר"ע בשאר אסורין צריך רביעית בשתיה הכא גלי קרא מויו דוענבים דבכזית ה"ה אי ס"ל כר"ש דאכילה כ"ש גלי קרא דמשרת חייב ג"כ בכ"ש אע"ג דהוה תערובת דומיא דענבים ושפיר פריך הש"ס שבועו' ואי ס"ד ריע כר"ש למ"ל צירוף דע"כ לר"ע משרת חייב כמו ענבים בכ"ש. אבל ר"ש שפיר מוקי משרת להמל"א דל"ל הא דר"ע ודוק כי הוא נכון.
[אב"ה נ"ב בכי"ק וז"ל, כמה שנים אח"כ בא לידי ס' אבני מילואים חלק ב' כתב כן בתשו' י"ג. ושבח לחונן דלים כי כוונתי לדעתו] ודע דק' לי מה פריך הש"ס פסחים ונזיר מדרבנן נשמע לר"ע המל"א לכל אסורין שבתורה מנזיר הרי לר"ע ליכא למילף מנזיר דאכ"ל מה לנזיר דחמיר דחייב אפי' בשתיה בכזית משא"כ שאר אסורין צריך דוקא רביעית אבל לרבנן דפליגי שם על ר"ע כמשנה ראשונה דבעי רביעית שפיר יילפינין מנזיר לכל אסורין שבתורה וצריך תלמוד:
מהדורא תנינא
עיין חי' ר"ן חולין צ"ט ביאר היטב דלרבנן תלתא קראי לטעם כעיקר כנגד ג' מיני טכע"ק דממשרת מוכח טעם בלא שום ממש ולא פליטה
[אב"ה וז"ל שם, שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב והא הכא שלא נתערב במים לא מעיקרן של ענבים ולא פליטתן אלא מכיון שקלטו טעמא וכו'] ומגעולי מדין איכא פליטה ולא מגוף. ובב"ח גוף החלב בבשר ואפ"ה נקרא טעם כעיקר משום דלא ניכר ממשו. ולח בלח הוה טעמו וממשו עיי"ש היטיב ועיי"ש הא דלא הוה ב' כתובים היינו משום דבב"ח חידוש וגעולי נכרים ג"כ א"א דלא פגמה פורתא וא"א למילף מנייהו ושפיר יילפינין מנזיר טעם כעיקר לכל התורה כמשמעות הסוגי' דפסחים עכ"ל וחטאת אתי' להיתר מצטרף לאיסור. והנה לפי חלוקי מדרגות טכע"ק שכ' הר"ן גם לולא הי ג"כ חידוש וכן בב"ח אצטריך למכתב משרת לטעם כזה הקלוש מכולן. ואך מוכח מב' כתובים דליל ממשרת טכע"ק לכל התורה דאם כן למ"ל געולי נכרים דבכלל מאתים מנה דאפי' טעם בעלמא בלא פליטה כש"כ פליטה וא"כ מכח ב"כ לא ידעינין רק דל"ל מנזיר טעם בעלמא דכתב רחמנא ע"י משרת והוה נזיר בזה דבר היוצא מכלל התורה אבל טכע"ק כגון געולי מדין שפיר יילפינין מג"נ והא דדחק הש"ס דרבנן ס"ל ג"נ חידוש היינו משום דהם יילפי ממשרת טעם כעיקר כאמרן (מטעם) [מכאן] אתה דן וע"כ ס"ל לרבנן הנ"ל דג"נ חידוש. וממילא מיושב קושית תוס' ע"ז ס"ז ע"ב דלר"ש משר למאי אתא דהיתר מצטרף לאיסור ליתא לר"ש וטעם כעיקר וילפינין מג"נ דלר"ש אצטריך לטעם כזה דליכא שום ממשות ופליטה ובאמת ג"כ הוה ב' כתובים דלא יילפינין מנזיר רק מג"נ דטעם ע"י פליטה אסור אבל טעם בלא פליטה רק בנזיר אסור:
ומעתה כמה נוחים שיטת הראשונים דס"ל דטעמא ולא ממשו דרבנן וכר"י בע"ז והיינו דרק טעם על ידי פליטה הוה דאורייתא ולוקין אם יש בו כזית בא"פ. ופירש ד' ר"י שם בע"ז כך טעמו וממשו שיש בו פליטה אסור אם הוא יותר מכבא"פ ולוקין כא"פ ולא ממשו הוה רק דרבנן דממשרת [ליכא למילף] דהוה ג"נ ב"כ דאין למדין מנזיר ודוק. והנה יש לדקדק אחרי שנאמר דלר"ש ע"כ שניהם משרת וג"נ לטכע"ק דלדידיה לא שייך היתר מצטרף לאיסור. וכן לרבנן לדעת הנ"ל ס"ל כן. מנ"ל לומר דמשרת אתי לטעמו ולא ממשו והוה ג"כ ב' כתובי' דלא יילפינין מנזיר ויילפינין מג"נ דבפליטה טכע"ק דלמא משרת אתי לטעם מממשות כגון שרה פת ביין דהוה טעם ממשות וג"נ הוה רק פליטה וא"כ הוה משרת ב"כ ולילף רק מנזיר טעם כזה אסור אבל פליטת כלים ושאר פליטה לא אמרינין טכע"ק. אך זה אינו דאם נימא כך הוה ג"נ חידוש דבכל התורה לא אמרינין בפליטה טכע"ק והתורה צותה לגעול כלי מדין. לא כן אם נאמר דיילפינין מג"נ דמשרת אתי לטעמו ולא ממשו הוה נזיר חמור משאר אסורים ואין כאן חידוש מה שהחמיר התורה באיסור אחד יותר מחבירו
[אב"ה הכוונה פשוט. דהתורה החמיר באיסור הנזיר זה אין חידוש, כמו שאסור לאכול ענבים כן אסור בטעם ענבים. משא"כ בג"נ מפליטת האסורים ובאיסורים האלו טעמו ולא ממשו מותר בכ"מ] ואמנם אם נאמר דגם יקדש הנאמר בקדשים אתי לטכע"ק ולא להיתר מצטרף לאיסור, ואי מוכח דלא יילפינין מג"נ וג"נ ע"כ חידוש אע"ג דלא אסרה התורה הפליטה בכל אסורי תור' אסרה כלי מדין ממילא אמרי' דהא דמשרת ענבים אתי לטכע"ק היינו טעמו וממשו כגון יין במים או בפת ומשם יילפינין לכל התורה דטעמו וממשו דאוריי' ולא בטל ברובא ותפסת מועט תפסת מקרא דמשרת וא"ש ד' הרמב"ם פ"ה מהל' נזירות שמשרת אתי לכיוצא בזה עיי"ש הלכה ה' ודוק וממילא כיון דיילפינין ממשרת לא יילפינין רק טעמו וממשו כד' ר"י והיינו ביש בו כזית בכדי אכילת פרס כד' הראשונים וזה נכון:
הנה דעת רש"י ז"ל למאן דס"ל טעם כעיקר ההיתר נהפך לאיסור וחייב בכזית פת שיש לו טעם יין אע"ג דאין בו כזית יין כיון שאוכל כזית פת שיש בו טעם יין. וממילא מוכח לר"ע דייליף ממשרת היתר מצטרף לאיסור אפילו בלא תערובת ובגונא דכתב רש"י שנשרה מכזית פת חצי ממנו ביין ויש בחצי זית פת טעם יין מצטרף החצי הזית השני לאסור וכן בחטאת שנבלע בחצי זית בשר שלמים מחטאת וכדומה. והנה לדעת זו דטכע"ק ההיתר נהפך לאיסור כיון שיש לו טעם איסור והסברא דלא אסרה התורה עצם האיסור כעץ בעלמא רק בטעמו ולכן אם נבלע בהיתר טעם האיסור הוה כאיסור ואיך מקום לחלק אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס או לא וכמה דחק ר' חיים ז"ל שהביא הרא"ש פ' גיד הנשה בזה לחלק דדוקא בכא"פ ההיתר נהפך עיי"ש. והנה אי אמרינין דטעמו ולא ממשו לאו דאורייתא ובטעמו ולא ממשו יש חילוקים דדעת רשב"א אפי' חלב שנבלע בבשר הוה טעמו ולא ממשו, וכש"כ פליטת הבשר בחלב וה"ה פליטת אחת לחברתה דהוה טעמו ולא ממשו ואפי' לדעת תוס' הבשר בחלב דאיכא רק פליטה הוה טעמו ולא ממשו וכן לדעת רש"י בע"ז שחלב נימוח הוה טעמו ולא ממשו א"כ אפי' פירורין שנתערבו ונתבשלו יחד עם ההיתר אע"ג שנרגש טעם האיסור כיון שטעמו ולא ממשו לאו דאורייתא טעם האיסור שנבלע בהיתר אין בו איסור וא"א לומר דההיתר נהפך לאיסור וראוי לומר שבטל האיסור ברוב ההיתר ולא משכחת טעמו וממשו רק בתערובת לח בלח באינו מינו שיש בילה וגוף ממשו של איסור נטעם בהיתר שפיר אמרינין היתר נהפך לאיסור ולא שייך ביטול ברוב. ולית לי' לרש"י סברת הראב"ד דמכח שניכר טעמו הוה כניכר האיסור ולא שייך ביטול ברוב כיון דטעמו ולא ממשו לאו דאורייתא והבן זה.
והנה מג"נ א"א למילף טכע"ק רק לח בלח כהנ"ל דהרי אפשר להכי אסרה התורה כלי מדין דנבלע בהם איסור לח כגון חלב טמאה וכדומה ולפמ"ש אם משרת וג"נ הוה ב' כתובי' ומשרת לטעם בעלמא כגון שרה ענבים איכא ב"כ דליכ' למילף ממשרת אבל מג"נ איכא למילף דדוקא בדבר לח טכע"ק. וא"כ אכ"ל דרש"י ז"ל מספקא ליה אי פליטת כלי שנבלע בו דבר לח הוה כלח בלח ולא כפליטת בשר ולא הוה טעמו ולא ממשו דהפליטה מכלי דבר לח שנבלע בו יוצא כולו או דנימא דהוה רק כפליטה. ולזה כתב רש"י חולין דרבא ור"י ס"ל טכע"ק בפליטה לאו דאורייתא [אם] ג"נ הוה כלח בלח ס"ל דהוה ב"כ ול"ל ממשרת רק מג"נ בלח בלח ולא פליטה. ואם ג"נ הוה רק כפליטה י"ל דג"נ חידוש ומשרת להתמ"ל ודוק היטב בזה:
והנה שיטת הראשונים הראב"ד והרמב"ן ז"ל בטעם כעיקר לרבנן צריך לאכול כזית מהאיסור' בכא"פ דל"א ההיתר נהפך לאיסור והמל"א דוקא ע"י התערובת שיש להיתר טעם האיסור ומצטרף ההיתר לכזית. ונזיר ששרה פתו הוה ממשו של האיסור בפת וכדעת התוס' שהביא הרשב"א דחלב בבשר הוה ממשו אבל ג"נ וענבים ששרה במים הוה טעמו ולא ממשו וגם פליטת החטאת איכא טעמו ולא ממשו כגעולי נכרים והוה ב"כ עם ג"נ לענין טכע"ק ולענין המל"א עם משרת. וצריך ליישב לדעת הרמב"ן דאם מנוגע בבשרה יקדש שמעי' תרוייהו דמשמע דנפלט מהחטאת לשלמים דהוה רק טעם ולא ממשו ואמרה התורה דהיתר מצטרף לאיסור ניהו דמחטאת שמעינין תרוייהו מ"מ אם מחייבה התורה בחטאת ע"כ אמרי' תרוייהו טכע"ק והמל"א וא"כ יש לומר הא דאמרה התורה בחטאת יקדש למעט בחולין או משום דל"א בחולין המל"א דלא נילף מנזיר המל"א אע"ג דטכע"ק כדמוכח מג"ן לכל התורה כולו או משום דהוה ב"כ דל"א טכע"ק רק בקדשים ולא יילפינין מג"נ טכע"ק אבל המל"א באמת אמרינין גם בחולין בממשו כגון יין בפת ושוין הן והוה ב"כ לשניהם ול"ל לא מג"נ טכע"ק ולא המל"א מנזיר. זה תי' של הרמב"ן ז"ל: