אור ברסלב
אהל אברהם סימן מח

אהל אברהם· רבי אברהם שאג צוובנר

סימן מח

סימן מז

סוגי' דקבוע

סנהדרין דף ע"ט פסחי' ט', נזיר י"ב, יומא פ"ד, כתובו' ט"ו

א) הנה דין קבוע יילפינין מוארב לו פרט לזורק אבן לגו שרובה ישראלים דפטור ולא אמרינין דודאי יפגע בישראל שהוא הרוב. והנה הרי זה דבר חדש מגזירת הכתוב דקבוע כמע"מ וא"כ ראוי לומר דוקא בכה"ג דהנדון על הקבוע במקומו לא אזלינין בתר רובא אבל בט' חנויות דהנדון על חתיכה שלקח משם גם שלקח בידים מקבוע מ"מ אמרינין עלי' דהוא מרוב ואין לך בו אלא חידושו וצריך לומר כיון דגזרה התורה דקבוע כמחצה על מחצה ואין כח ברוב להכריע שחנות זה מרוב כשרות וא"כ ממילא כשלקח ממנו הוה כלקח מחניות שמחצה כשרות ומחצה פסולות דע"כ הבשר ס' טרפה ודוקא בפירש דאין הספק על החנות רק על הבשר שפירש שפיר מכריע הרוב שהוא כשרה אבל החנות שהוא קבוע אין כח ברוב להכריעו שהוא מכשרות. והנה לפי האמור אין בגזי' הכתוב דקבוע כמחצה על מחצה רק דאין הרוב מכריע הקבוע לומר שהוא ודאי מרוב במקום קביעתו והא דאנן אמרינין דאפילו בלקח משם אסור היינו כיון דשם אסור בקביעתו א"א להתיר בלקח דכבר נקבע איסורו ונולד לנו הספק במקום קביעתו. וא"כ גם בדבר חשוב שאמרו חז"ל דלא בטל ראוי לומר כן וארווח לנו ליישב לפמ"ש תוס' בנזיר [ד"ה אסור] דל"א קבוע רק בניכר האיסור א"כ מה פריך הש"ס בזבחים [ע"ג ע"א] נמשך הוה קבוע הרי בלא ניכר לא שייך קבוע ולומר דמ"מ מדרבנן הוה קבוע מנ"ל לש"ס זה ובשלמא אם נימא דבכ"ג שייך קבוע אפי' לא ניכר האיסור רק היכא דשייך ביטול ליכא קבוע שפיר פריך הש"ס אבל לדברי תוס' הנ"ל קשה ולפמ"ש יובן הדבר דהרי גם קבוע רק דלא מהני הרוב במקום קביעתו ואפ"ה אסר בלקח דא"א להתירו מטעם רוב כיון דאקבע איסורו במקום קביעתו אין הפרישה מתרת ה"ה בדבר (חדש) [חשוב] כיון שאמרו חז"ל דלא בטל לא מהני נמשך.

ואך לפ"ז עדיין צריך ביאור וזרוק חוטרא אעיקרא נפל א"כ מה זה שכתבו תוס' בנזיר דבלא ניכר לא שייך קבוע והיינו אע"ג דלא שייך ביטול כגון אדם דלא שייך ביטול ואמאי כיון דליכא ביטול ואקבע איסורא. ובל"ז לפי משמעות דברי התוס' דבאדם לא שייך ביטול קשה. כזה מדאוריי' איסורא אע"ג דליכא קבוע ואם דנימא דכיון דליכא קבוע אע"ג דאיסור לא בטל מ"מ כל חדא וחדא מותרת מטעם דמרובא היא והנפקותא בהא דלא בטל דשנים האחרונים אסורים בדבר חשוב מ"מ קשיא כיון דמ"מ מוכח בזבחים דבדבר חשוב שייך קבוע מדרבנן וא"כ בנזיר תאסר מטעם קבוע ותוס' כתבו דהוה רק קנס. לכן נ"ל דהרי בהא דאומר לשלוחו ליכא איסור קבוע דהרי אפשר שקידש השליח אשה שאין לה עריות ואין כאן שום איסור על המשלח רק הקבוע הוא שיש לו אשה. וא"כ א"ש בשלומא אם נימא דאיסור שאינו ניכר הוה קבוע א"כ גם כאן הוה קבוע שיש לו אשה ואסור בכל הנשים שיש לה קורבת דלמא קרובי' אחת מהם אשתו והיא ערוה דכל קבוע כמחצה על מחצה ושפיר הספק דקרובותיה הם מקודשת לו אבל כיון שאין לו דין קבוע רק דלא שייך ביטול א"כ אין כאן איסור כלל דלמה יאסר בכל הנשים הרי אין כאן שום איסור ודאי דצריך ביטול ואי שמא אחת מקרובותיה מקודשת לו ע"ז אזלינין בתר רוב כיון דאין כאן קבוע וע"כ הוה רק קנס אבל אי קבוע דאורייתא הוה קרובותיה ספק מקודשת לו וממילא אסורה היא משום ספק ערוה ודוק היטיב ויותר נ"ל לפ"ז דגם תוס' נזיר ס"ל דהא דאינו ניכר לא שייך קבוע היינו משום דבטל וגם באדם שייך ביטול רק דראוי להיות קבוע דרבנן ולהנ"ל ליכא כיון שאין איסור:

ב) עיין מרדכי [פ' הכל שוחטין סי' תקצ"ג] הקשה דהרי סנהדרין קבוע ותי' דלא שייך קבוע רק היכא דאיכא ס' לברר ודבריו צריכים ביאור מה כוונתו. והנראה לאחר העיון הוא. דדוקא אם אנו [דנין] על הקבועי' באיזה מהם יכה האבן כמו בזרק אבן לנו שהוא זורק להרוג אחד מהם יהיה מי שיהיה מן העומדים והספק אם יהרוג נכרי או ישראל ואנו רוצים ע"י הרוב לומר שבודאי יפול על ישראל וכן בחניות שהחניות מבוררים רק הספק על החתיכה שלקח וע"י רוב נאמר שבודאי מהחנות הכשרה לקח ולא מטרפה א"כ ע"י הרוב רוצים לברר שמחנות כשרה לקח וכן על ישראל יפול האבן זה אין כח בקבוע לברר אבל אם הדבר מבורר כגון שמכוין על גוף [מסויים] אחד מהחבורה ורק הספק עליו אם הוא ישראל שפיר אזלינין בתר רובא דהוא מהרוב דהרוב א"צ לברר הגוף וכן בחניות בעירוב חניות והוא יודע שמחנות זה לקח ורק הספק אם זה החנות טרפה או לא שפיר אמרינין דהוא מהרוב. אך ז"א דא"כ בזבחים שנתערבו דרק הספק אם שור זה פסול נלך בתר רוב ואם דנימא דמ"מ הוה קבוע דרבנן הדרן קושי' לדוכתא מנ"ל זה אם לא דנימא דמסתמא דתשע חניות איירי ג"כ בעירוב חניות ומוכח דהוה קבוע דרבנן:

אך נ"ל דכוונת המרדכי דאין כח ברוב אם האיסור קבוע לברר אחד מחבירו לגוף אחד מן השאר לומר שזה הוא מהרוב והיינו אם הספק הוה בשניהם כגון שזרק אבן להרוג אחד מהחבורה והספק אם יפול על נכרי או ישראל וכן בחניות לברר אם זה החנות מטרפה או מכשרות וכן בעלי חיים שנתערבו ולקח אחד לברר אם זה הכשרה או לא ע"ז אמרינין קבוע כמחצי על מחצה אין בו כח לברר חתיכה מחתיכות אבל אם מתכוון רק להרוג פלוני שבתוך החבורה ואין כאן מקום ס' על האחרי' דמה לנו באחרים אם הם נכרים או ישראלים רק הספק אדם זה אם הוא נכרי או ישראל שפיר אזלינין בתר רוב וכן בסנהדרין ועיין במ"מ והלכות שבת פ"ב הלכה כ'] שכתב דיען קודם שנפל מפולת אין כאן ספק הוה כפירש א"כ גם כאן כיון שבאמת אין כאן תערובת ונודע כל אחד וניכר מי ישראל ומי נכרי וא"כ אם במתכוין זרק על פלוני אין כאן הנדון רק על זה ואין הספק לברר מתוך התערובת וכן בסנהדרין ודוק היטב בסברא זו ויש להסביר חילוק זה והוא דלברר אם הוא מאיסור או מהיתר כגון בזרק אבן לגו הרי אנו דנין איזה מהם יכה האבן ואקבע האיסור וע"כ אנו דנין גם על המיעוט אין כח ברוב להכריע כיון דאתחזק גם (ישראל) [נכרי] ואנו דנין אם יפול על ישראל או נכרי אבל במכוין לזה דרק אנו דנין על האיש הלזה ולא נגרע כח הרוב ע"י שאתחזק נכרי כיון שא"צ לדון על הכלל רק על האיש הזה שלא אתחזק בו דבר. וכן בסנהדרין אנו דנין על האיש שלא אתחזיק דבר שפיר אזלינין בתר רוב:

והנה לפי הנ"ל יש סברא בהא דקבוע כמחצה על מחצה, דבאתחזק איסור בינייהו לא אזלינין בתר רובא לברר אחד מחבירו והרי כבר כ' בשיטה כתובות דאע"ג דוארב לו בדיני נפשות כתיב ודלמא דוקא שם אמרה התורה בקבוע דל"א בתר רוב ומנ"ל באיסור. דהיינו משום דהא דאזלינין בכל כתורה בתר רוב יילפינין מד"נ וקם דינא כמו בד"נ קבוע כמע"מ עיי"ש ולכאורה יש לפקפק לפי תי' רש"י בחולין [ריש דף י"ב ע"א] דרובא דליתא קמן ע"כ הלכה וא"כ צא יילפינין מד"נ ולהנ"ל א"ש דאע"ג דרובא דל"ק הוה הלכה, ברובא דא"ק דאתחזיק לא ידעינין רק מד"נ. אך א"כ ק' למ"ל כלל מיעוט דקבוע כמע"מ תיפוק לי' מסברא דל"ל קרא דאזלינין בתר רובא היכא דאתחזיק לברר האיסור וצריך לומר כיון דכתיב בתורה סתם אחרי רבים להטות משמע בכ"ג אפי' אתחזק אך כ"ז לרבנן דס"ל מתכוון להרוג את זה [והרג את זה] חייב דמשכחת רוב באתחזק זרק אבן לגו, אבל לר"ש דלא משכחת כה"ג וזו"ז לא משכחת בד"נ אתחזיק לפי הנ"ל שכ' המרדכי דבמכוין לא הוה אתחזיק. וא"כ א"צ מיעוט לקבוע דליל קרא למיזל בתר רוב ודוק:

ג) הנה רוב הפוסקים ס"ל דפירש לפנינו הוה קבוע דאוריי' ורק ההפרש בין פירש לפנינו ושלא בפנינו וזה החילוק כיון דפירש הדבר לפנינו ונולד לנו או לזה שפירש לפני' הספק במקום הקביעו' ועל גוף הקבוע עדיין קודם שפירש אם זה האיסור או לא וגזרה התורה לומר דהוה כמע"מ וכיון שבעת שפירש הוה הספק במקום קביעות לומר עלי' דהוה כמע"מ ואסור קם דינא דאסור לעולם מטעם קבוע אבל פירש שלא בפנינו דנולד הספק כשפירש אמרינין דמרובא פריש. ואך כ"ז באיסור קבוע שניכר במקומו כגון תשע חניות או ט' נכרים שפיר י"ל בפירש מרובא פריש דהספק רק על הפרישה מאין נפרש ובמקומו לא היה ס'. אבל בעירוב חניות או דבר חשוב שנתערב דכבר הספק במקום קביעות ואסור משום דלא שייך ביטול ולמשוך ג"כ אסור מטעם קבוע וא"כ גם בפירש שלא בפנינו אמאי מותר הרי כבר נאסר מטעם קבוע על הספק ואיך יחזור להיתרא:

ורציתי לפרש דזה כוונת תוס' פסחים ט' ע"ב [ד"ה היינו] שהקשו מזבחים דמה פריך נכבשינהו דכבר נולד הספק במקום קביעות ועיין מהרש"א מפרש דקו' תוס' משום דפירש לפנינו ולענ"ד כוונתם כהנ"ל כיון שכבר נאסרו מספק במקום קביעות לא מהני פירש וע"ז נבין תי' שכתבו משום דהוה דרבנן ולפי פי' מהרש"א יפלא מנ"ל לש"ס להקשות והרי אפשר לומר דדרבנן נמי אסור כדאורייתא אך לפמ"ש יובן דהרי אי עירוב חניות מדאורייתא בטל לא משכחת קבוע דאורייתא רק בניכר האיסור או דנימא דבלא ניכר ל"ש קבוע דאורייתא אפי' היכא דלא שייך ביטול וא"כ הרי בקבוע דאוריי' בפירש שלא בפנינו לא משכחת דין קבוע כהנ"ל ולא החמירו בדרבנן יותר מדאורייתא ומדוייק ד' תוס' שכתבו בסוף ד' ולהכי גזרינין טפי שמא יקח כיון שאין האיסור ידוע ונולד הספק בקבוע ואין חילוק בין פירש ללקח ודוק היטיב והרווחנו בזה דלמ"ד עירוב חניות דאורייתא שפיר שייך לומר דגזרינין שמא יקח ולא הוה גזירה לגזירה וממילא אסור גם בדרבנן ולמ"ד דעירוב חניות דרבנן א"ש כהנ"ל:

ואין מתוס' הללו סתירה לד' תוס' זבחים שכתבו דאייר, דפירש שלא בפנינו דגם בפסחים ס"ל דע"כ איירי פירש שלא בפנינו רק דקשיא להו דגם בזה ראוי לאסור כיון שהספק כבר היה במקום קביעות. ואמנם להנך שיטות דס"ל עירוב חניות הוה קבוע דאורייתא וע"כ גם בעירוב חניות בפירש שלא בפנינו אמרינין דמרובא פריש [דאל"כ גם בבעלי חיים תאסר לעולם דליתא לדברינו הנ"ל וכבר כתבתי דדברי מהרש"א לא נייחא לי] ע"כ צ"ל דלהכי בפירש מותר אע"ג דכבר נודע הספק במקום קביעות ונאסרו מטעם כל קבוע כמחצה אעפ"כ אם פירש אח"כ אחד שלא בפנינו כיון שנפרש ממקום הס' ונתפרדה מהם ואין בה איסור קבוע הדין לומר דמרובא פריש ולא גזרה התורה לומר דקבוע כמחצה על מחצה רק כ"ז שקבוע האיסור ביניהם וכן בפירש לפנינו. דגם בשעה שפירשה פירשה לפנינו מן הקביעות והספק על הקבוע ולכן גם בשעת פרידתה אסורה מטעם קבוע וקם בה דינא שתהיה לעולם אסורה כיון שגם בעת פרידתה מהקביעו' נאסרה אבל בפירשה שלא בפנינו כיון שנתחדש בה שנתפרד מהחבילה להיות פרוש ועומד בפני עצמה ואין בה קביעות איסור רק ס' אמרינין דמרובא פריש ועיין. ויתר מזה מבואר בש"ס נזיר דפריך אימר בשוקא קדיש ופי' רש"י ותוס', הבעל וא"כ קשה הרי מ"מ אחותה קבוע וא"כ הרי עיקר הקביעות שם שבודאי יש לו אשה וכל קבוע כמחצה דלמא אחותה של זו מקודשת לו ומאי מהני דפירשה זו לשוק שמקדש עתה מ"מ הוה ס' ערוה מטעם דלמא אחותה נתקדשה לו דהיא קבוע אך צ"ל דכך הדין כיון שהיא פירשה לשוק ושייך לומר דמרובא פריש דאינה ערוה לו, היא מותרת כיון שעלי' אנו דנין אם היא ערוה והיא פירשה ועיין שם שיטה מקובצת.

ד) הנה הא דפירש אמרינין מרובא פריש לפמ"ש באות ג' דהיינו כיון שנפרד מתערובת המקום שנקבע שם האיסור ופשיטא אע"ג דהדר אקבע במקום אחר ודאי מותר וכד' הש"ס זבחים וכי מגיסא נאסרה והיינו כיון שכבר נפרש ממקום הקביעות ואמרינין דמרובא פריש יצא (להתיר) [להיתר] ופשיטא אם נקבע במקום אחר כגון תשע חניות או בבעלי חיים דאמרינין דמרובא פריש ואם מניחו במקום אחר שאין שייך לומר הדרא לניחותא והוה קבוע דהרי אין שם מקום הספק שמ"מ הוא נפרד מהאחרים אשר בתוכם האיסור קבוע אלא אפי' הדרא למקום הקביעות כגון בט' חניות ששוב הניחה באחת החניות רק שמכירה שאין נתערבה באחרים מ"מ מותרת מטעם דכבר פריש וכהנ"ל וכי מגיסא נאסרה וע"כ צ"ל כיון דאשה ממילא הדרא לקביעותה הוה כלא פירש ואין כאן היתר ע"י פירוש וגם נודע מיד בשעת פרישה שתחזור לקביעתה. ואך כ"ז בקבוע שאינו ניכר דהוה הספק בכל מקום ורק מחמת שניידה ממקום קביעתה תהיה מותרת דאין עליה דין קבוע שפיר ראוי לומר דתהדר לקביעותה והספק שהי' מעיקרא תהיה ג"כ כמעיקרא אשר לא זע ממנו אכן בקבוע הניכר כגון תינוקת שנאנסה ותינוק הנמצא בשוק דהאיסור וההיתר ניכרים במקומו וע"ז הספק אם הוא מאיסור או מהיתר שפיר אמרינין כל דפריש ולא שייך לומר דהדרא לקביעותי' דהרי מקום הקביעות אין בו ספק:

והנה לפמ"ש לעיל דהא דמהני פריש בקבוע דרבנן גם שאין שם ס' לומר דמרובא פריש רק כיון דבקבוע דאוריית' מהני פרוש עיי"ש א"כ גם לזה ראוי לומר כיון דבקבוע דאוריי' לא שייך הדרא לניחותא מותר גם בקבוע דרבנן וכדמוכח כהנ"ל לפי פי' תוס' שם וע"כ צ"ל דהוה רק קנסא ושפיר כתבו תוס' בנזיר דקנסא וק' דתהוי קבוע דרבנן וכל יתומות מותרות דלא ימלט שפירשו ממקום קביעות בתוך הזמן וניתרת ודוק ובאמת בפשטות י"ל דתוס' ס"ל כשיטת ר"י דבתערובת שא"נ בכ"מ גזרינין שמא יקח וא"כ הרי ק' מה מהני פריש דפריך הש"ס אימור [בשוקא קדיש] וע"כ צ"ל דאין ראוי לגזור ולאסור כה"ג א"כ גם עיקר קבוע ראוי לומר כך כיון דהוה מדרבנן ואך בזה עדיין לא יתיישב מנ"ל לש"ס להקשות בזה דהרי בקן ליכא קבוע כלל דצפור נודד לא נודע אם היה קבוע ועיין:

ה) עיין במרדכי פ"ק דחולין הקשה מסנהדרין דאזלינין בתר רוב אע"ג דהוה רובא דאית' קמן ובאמת אפשר לומ' דשם הטעם דהתורה אמרה דבטל דעת המיעוט נגד הרוב והרי קבוע לא שייך רק היכא דלא שייך ביטול דהיינו בניכר האיסור דליכא ביטול דהיאך שייך ביטול הרי אפשר להפריד האיסור מהיתר אבל בסנהדרין דדעת כולם על דבר פרטי אם למות או לחיים וא"א לברר אמרה התורה דבטל

[אב"ה הכוונה דגם שניכרין המזכין והמחייבין אך הלא רק דנין על האיש. ובלעדו אין מקום להדיעות ואצלו א"א להפריד דעת המיעוט ובטל משא"כ בחניות] ואדרבא יתיישב בזה דשפיר יילפינין משם ביטול האסורים. אך המרדכי תי' עוד שם דהדבור נייד (וצ"ל) אף על גב דפירש לפנינו דהוה דאורייתא זולת דעת הר"ן, וצ"ל דהוה לא נודע דעתו עד שהוציא מפיו ובלא נודע הדבר כלל טרם שפירש אפי' בלקח אמרינין כל דפריש כמבו' ברשב"א ורא"ש ופשוט

ו) הנה הא דישנו דעות מחולקי' בתוס' אי קבוע דוקא בניכר האיסור או אפי' בלא ניכר האיסור הנה היכא דשייך ביטול ודאי לא שייך קבוע וא"כ לכאורה לא משכחת פלוגתיי' וראיתי משמעות האחרונים דבאדם לא שייך ביטול וזה דבר סברא. והנ"ל דבל"ז כבר תמה גדול שבאחרונים אמאי בהא דצא וקדש הוה לא ניכר האיסור הרי קידש בפני עדים. אך כן הדבר דהרי באמת לקח קודם שנודע האיסור ליכא קבוע דאין קבוע למפרע אבל אם נודע גם שזה שלקח לא ידע הוה קבוע אע"ג דלדידן שהיה נודע האיסור בשעה שלקח הוה פירש שלא בפנינו צ"ל דזה הוה רק כגילוי מלתא כיון שהוא לקח ונודע לו שמאז היה ניכר הטרפה והוה ספק אם מחנות טרפה או כשרה הוה הספק במקום קביעות אך כ"ז אם יש מציאות לדבר הזה כהנ"ל אבל בהא דצא וקדש אם יבואו העדים ויודיעו מי קידש אין כאן ספק. וא"כ למי שניכר לא יהיה ס' ורק הספק לדידן שלא ניכר אין כאן קבוע כיון שלא ניכר כיון שקבוע חידוש. והנה ודאי אם ידוע בודאי שעדים מכירים האיסור לא שייך ביטול כיון דהאיסור [ניכר] רק דמתירין מטעם דמרובא דעלמא הוא וא"כ מיושב [שני] הקושי' דבהא פליגי כה"ג דיש עדים דלא שייך ביטול אם שייך קבוע או לא ודוק היטיב:

והנה זולת דברינו רק לפי משמעות האחרונים כיון דנודע לאדם בעולם הוה ניכר ושייך קבוע משכחת לכ"ע קבוע דאורייתא עירוב חניות כשיש עדים בעולם יודעים איזה חנות טרפה רק לנו הספק והוה קבוע דאורייתא וכה"ג בלקח הוה דאורייתא וגזרינין פירש אטו לקח כתי' ר"י בזבחים ואייתר לן דלכאורה ק' לתי' ר"י הרי בניכר האיסור ליכא למגזר שמא יקח רק בקבוע דרבנן ולמה גזרו בדרבנן ולהנ"ל אתי שפיר דגם בדאורייתא שייך שמא יקח כהנ"ל וכיון שגזרו פירש אטו לקח, גם בדרבנן אסור אבל לפי דברינו גם בכה"ג הוה רק דרבנן וא"כ ק' כהנ"ל ונראה דגם לדברינו יש מקום דהיינו אם לקח מחנות וא"י מאיזה מהם לקח דגם אם יבואו העדים לברר איזה חנות טרפה יהיה הספק על חתיכה זו והרי לקחה ונולד הספק במקום קביעות ואסור מדאורייתא והרי בנמצא דא"י מאיזה חנות ושפיר גזרינין אטו לקח ומיושב כהנ"ל דוק היטיב אך יש לפקפק דהרי לא משכחת קבוע דאוריית' בעירוב חניות כהנ"ל רק בלקח חתיכה וא"י מאיזה לקח אבל אם יודע החנות לא וא"כ בקבוע דרבנן כגון בע"ח או דשיל"מ שלא בטל דכל אחד מהם הוה כחנות גם בלקח לא משכחת קבוע דאורייתא דהרי אע"ג אם יש עדים בעולם יודעים מי הנדרס ולקח כאן לא הוה קבוע ואין ראוי לגזור בזה

[אב"ה רצונו דאם יבואו עדים לומר איזהו האיסור לא ישאר ספק כמ"ש לעיל בצא וקדש] וצריך לומר דלא פלוג וגזרו בכל גוונא:

ז) עיין יומא ויש שם ג' שיטות. א) דעת רש"י הא דלא הלכו בפקוח הנפש אחר הרוב אפי' בניידו והלכו ופרשו לחצר אחרת דפרשו כולהו כיון דאתחזק ישראל בחצר מפקחין אבל פרוש מקצת לחצר אחרת דלא אתחזק ישראל אין מפקחין. ושי' ב) היא דעת הראב"ד וכן דעת הרמב"ן לפמ"ש המ"מ ולפי פירושם ג"כ בפרוש כולהו מפקחין ובפרוש מקצת לא והטעם משום דאתחזק ישראל אבל א"צ להתחזק ישראל בתוך החצר רק אם אתחזק ישראל בחבורה שפירש מהם זה שנפל עלי' הגל וזה ביאור ד' הש"ס הא דפרוש כולהו ואח"כ פירש חד לחצר ונפל עלי' הגל והא דפרוש מקצת וחד מהם פירש לחצר ולפי פירושם שפיר יש לקרב הדבר להשכל לחילוקם דהרי ע"כ זה דין תורה דלא שייך כאן לומר דרבנן חילקו בזה כיון שבכל צד יש נדנוד דאורייתא פקוח נפש מצד א' וחלול שבת צד ב' וע"כ יקוב הדין ביניהם ואך יש לומר כיון דיילפינין מוחי בהם שלא לילך אחר הרוב בפיקוח נפש וכ"ז באתחזק ישראל ג) אבל שיטת הר"ן לפרש ד' הש"ס אפכא דבפרוש כולהו אין מפקחין משום דנתבטל הקביעות מכל אבל פרוש מקצתיי' דעדיין הקביעות במקומו אע"ג דשייך מרובא פריש מפקחין ולדעת זו צריך ביאור לחילוק זה כיון דנימא דגזרה התורה שלא לילך בד"נ אחר הרוב א"כ מה סברא לחלק בזה וצ"ע.

ודע דהא דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב יש ליתן בו טעם לשבח לפמ"ש השיטה מקובצת דרוב אינו ודאי רק דכך גזרה התורה וא"כ רוב רק ממצות התורה והרי בפ"נ אמרה התורה לבטל מצות התורה להצלת נפש ממילא לא אזלינין בתר רובא וזה לענ"ד דבר נאה ומתקבל. והנה לפי מה שהביא בש"מ כתובות דברי הרמב"ן נראה לפרש דלא ס"ל כראב"ד וכס' רש"י רק ס"ל כך דבפרוש כולהו הנה בשעת שנפרדו ונתבטל הקביעו' עדיין אתחזיק ישראל ביניהם וכיון שנתחזק ישראל בתוכם לא אזלינין בתר רוב ומפקחין ואם פרוש רק אחד אפילו פירש מקבוע לחצר אין מפקחין כיון שבשעה שהיה פרוש לא אתחזיק בו ישראל והטעם כיון דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב דוקא באתחזיק ישראל היינו דוקא באתחזק בזמן שהיה דין רוב נכרים והיינו בפרוש וכיון דאתחזק ישראל גם בפרוש שהי' הרוב שפיר מפקחין אבל מה דאתחזק ישראל בקבוע שם הוה כמחצה ואחר שפירש דניזל בתר רוב לא אתחזק ישראל ודוק:

והנה לפי פירוש הר"ן יש לומר דהא דאמרינין דפרוש מקצתיי' מפקחין משום דעדיין הקביעות במקומן דוקא אם על הקביעות ספק כגון בתשעה נכרים דכיון דהספק על זה מעילא שם ע"כ ג"כ הספק וא"כ כיון שעליהם עדיין דין קבוע דלא נלך אחר הרוב גם בזה אבל בקביעות שאין בו ספק כגון תינוק לא שייך זה. וצריך לדחוק גם לפי פי' זה הא דפריך הש"ס מתינוק על שמואל כמו לפי פי' רש"י והוא דהרי בל"ז ק' היאך ס"ד [במצא בה תינוק דשמואל סבר] דדוקא ברוב ישראל מפקחין הרי ס' נפשית להקל מתני' ס' נכרי וצ"ל דמתני' [דס' נכרי ביומא] איירי באתחזק בו ישראל ותינוק לא אתחזק והא דפריך על שמואל היינו משום דאם מע"מ בלא אתחזק לא מחללינין כ"ש ברוב נכרים אפי' אתחזק דהרי אלים כח הרוב מאתחזק. וא"כ למסקנא דבתינוק מפקחין ע"כ פליג אר' יוחנן דס"ל דבחצר אחרת משום שנתבטל הקביעות אין מפקחין וכבר אמרנו דבתינוק אין מעלה מה שנשאר הקביעות ושפיר פסק [הרמב"ם] כר' יוחנן אע"ג דס"ל דבתינוק אין מפקחין, בחצר אחרת בפרוש מקצתיי' מפקחין ודוק היטב [אב"ה. עיין רמב"ם הל' שבת פ"ב הל' כ"א ובלח"ם שם ובפס"ו מהלכות א"ב הלכה כ"ו]:

והנה הא דפרשנו דקושית הש"ס לפי' רש"י ולהנ"ל משום דרוב [נכרים] באתחזיק [ישראל] לא עדיף ממע"מ לא אתחזק לפמ"ש תוס' דוחי בהם משמע שלא יהי' בשום אופן חשש פ"נ וע"כ היינו באתחזק וא"כ אכ"ל אבל בלא אתחזק קם דינא מס' אין מחללין אבל לפמ"ש דהטעם משום דרוב הוה רק כספק ודאי ק' דהרי אם נימא דרק באתחזק התירה התורה ס' פקוח נפש שפיר מותר אפי' ברוב נכרים דגם רוב הוה ספק אבל בלא אתחזק מספק לא מחללינין:

ח) מ"ש באות א' דק' למ"ד דבאינו ניכר ליכא קבוע דאורייתא וא"כ מנ"ל לש"ס זבחים לחדש דהוה קבוע דרבנן דפריך בפשיטות נמשוך הו"ל קבוע וכן מצאתי קושיא זו בס' טהרת הקדש ראיתי בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' ח"י דפירש דברי הש"ס דלא מצד קבוע קושית הש"ס רק כיון דלא שייך ביטול בבעלי חיים והם קבועים כולם בהדדי א"א להתיר מטעם רוב דכיון דלא בטל הוה כמע"מ דהוה הספק בכל חד מנייהו דלמא זה האיסור ודאי אם אבדר אבדרינהו שהם מפוזרים שפיר שייך לומר אכל חדא דמרובא הוא אבל כשהם כולם בחד מקום ע"כ כולם אסורים וליכ"ל דהם מרוב ובזה א"ש דבנזיר דחקו תוס' משום קנסא ולא קבוע דרבנן דכיון דהם מפוזרים מותרים כחו"ח מטעם רוב ולא שייך שום קבוע בשאינו ניכר וזה ג"כ כוונת תוס' בפסחים וכפי כוונת מהרש"א דס"ל לתוס' דאיירי בפנינו ואפ"ה מותר כיון דהוה קבוע דרבנן כוונתם דשם ליכא שם קבוע כלל רק כ"ז שהם מחוברים לא שייך לומר מרובא רק כשהפרידן אבל קבוע ל"ש שם כך הבנתי מדברי מהרי"ט שם דוק ועיין שם ואפשר להסביר דהוה כלוקח מאיסור כ"ז שלא נפרדו כיון דלא שייך ביטול

ט) מ"ש באות ז' ליישב ד' הרמב"ם נ"ל לחלק באופן אחר די"ל דדוקא בט' נכרים וישראל א' דאין הנדון רק לענין פקוח נפש וכמ"ש ההמ"מ דמטעם זה הוה כפירש וא"כ כיון דהנדון לענין פ"נ שפיר אמרינין אין הולכין אחר הרוב. אבל אם הנדון לדברים אחרים ובהם אזלינין בתר רוב דעת התורה מכריע דגם לענין פ"נ הולכין אחר הרוב וזה א"ש גם לפי סברתי הנ"ל דכיון דהתורה התירה משום פ"נ לעבור על התורה ממילא לא אזלינין בתר רוב דגם זה רק דעת התוה"ק לא ראי' ברורה כס' שיטה מקובצת כהנ"ל ואך כ"ז אם אין אנו צריכים לדון רק לענין פ"נ אבל אם הנדון ג"כ לענין שאר דיני התורה ואזלינין בתר רובא. גם לענין פ"נ אזלינין בתר רובא וכסברת הר"מ דלוקין וממיתין על ד' המוחזק ע"פ ע"א וא"כ בתינוק דהנדון לכל שאר דברים אזלינין בפ"נ אחר הרוב וממילא מיושב לס"ד דשמואל קאי ארוב ישראל דוקא (לא] תקשי ממתני' [דיומא דס' נכרי] דשפיר איכא לחלק כהנ"ל דבמתני' איירי דהספק רק לענין פ"נ אבל בתינוק דהוה הספק לענין שאר דברים ג"כ דין פ"נ כשאר הדינים וכל זה רק סברא אי אמרינין דס' פ"נ דוחה שבת ורק ברוב הסברא לחלק בין אם הנדון רק לענין פ"נ דבכה"ג י"ל דאמרה התורה שלא ניזל בתר רובא אבל אם גם מס' אין מפקחין אין ס' כהנ"ל ושפיר פריך על שמואל וא"ש דברי הרמב"ם ודוק.

[אב"ה להבין ד' רבינו ז"ל נראה כוונתו דאם נחליט דברוב נכרים ודאי אין מפקחין לא תקשי ממתני' דס' נכרי יומא דמפקחין אמתני' דמכשירין דדוקא ברוב ישראל מפקחין. דיש לחלק דביומא איירי שלא הי' דנין עליו כ"א לענין פ"נ וספיקו להקל, משא"כ בתינוק דלענין שאר דברים נחליט מס' לחומרא. ואם תקשי א"כ מאי פריך אשמואל ממתניתין דמכשירין, דלמא סבר שמואל אפי' ברוב נכרים מפקחין משום דדנין רק אפ"נ. דז"א, דאם יש רוב נכרים מתנגדת, אם נרצה לחלק בסברא הנ"ל, נוכל רק לומר דאם אנו דנין רק אפ"נ אמרה התורה שלא ניזל בתר רובא דהרוב מתנגדת אין מזיק. אבל הוה רק כס' השקול ושפיר פריך הש"ס לפי הס"ד במתני' דמכשירין דגם בספק השקול אין מפקחין אשמואל דס"ל מפקחין אפי' ברוב נכרים וזה א"א לומר דעשתה התורה בפ"נ רוב מתנגדת כאלו רוב ישראל. ושפיר מיושב פסק הרמב"ם דפסק פט"ו מהל' א"ב דבתינוק מע"מ מפקחין משמע אבל ברוב נכרים לא ובפ"ב מהל' שבת פסק אפי' ברוב עכו"ם מפקחין כר"י. וטעמי' דמחלק בין תנוק להא דיומא כסברא הנ"ל דס"ל גם בתנוק בס' השקול מפקחין. דמס' אין מחליטין לשום צד. וגם לא תקשי דלס"ד לפריך ממתני' דיומא דלהרמב"ם לפי הס"ד קאי שמואל דמפקח את הגל אמחצה על מחצה ישראל והבן] (ע"כ הג"ה מב"ה). [אב"ה. זה מצאנו בכי"ק ישן נושן ולא נזכר במהדורות].

עיין פרי מגדים בסי' ק"י חקר חקירות חכם אם בקבוע אזלינין בתר חזקה עיי"ש רוצה להביא ראי' מט' שרצים וצפרדע א' דטהור מכח חזקת גברא ודחאה. ולענ"ד דחזקה כזה מהני בקבוע יש ראי' ברורה דהרי ב' שבילין א' טמא וא' טהור ואפי באו בבת אחת טהור כל אחד ואחד [אב"ה. עיין תוס' פסחים יו"ד ע"א ד"ה בבת אחת] והיינו ע"כ מכח חזקת טהרה לא מטעם ס' טומאה ברשות הרבים כמבואר בתוס' ריש נדה וחולין [ט' ע"ב ד"ה התם] ונזיר [נ"ז ע"א ד"ה באומר] והרי ב' שבילין אין לך קבוע גדול מזה ומוקמינין גברא בחזקת טהרה וא"א לדחות במ"ש שם הפרי מגדים [אב"ה. דטעמא דהלכת' גמירי, דלא גמרינין מסוטה אלא דבר שאפשר להיות]. ואמנם לענ"ד במ"כ תורתו שגה רזה. דודאי אכ"ל דבקבוע לא מהני חזקה והיינו החזקה אשר בחתיכה אשר היא קבוע כגון ט' חניות מוכרת בשר שחוטה וא' נבלה לא מהני חזקת איסור שאינה זבוחה כיון דהוה קבוע והספק במקום קביעות אבל האיש אשר נגע בס' שרץ או צפרדע וכן ההולך בשביל ס' טמא או טהור שפיר יש לומר דמוקמינין גברא אחזקתיה אע"ג דהס' במקום קבוע מ"מ החזקה בהאיש חוץ לקבוע וזה נכון וברור:

והנה אם בקבוע מהני חזקה והרי מוכח מתוס' נדה י"ח [ע"א ד"ה אחר] דבתשע חניות הוה חזקה דאינו זבוח אע"ג דאקבע כאן בשר שחוטה כמו בשר נבלה מ"מ החתיכה אשר עלי' ספק אם היא מחנות שחוטה או נבלה אפשר לאוקמא אחזקה. א"כ בנתערבה חתיכה טרפה בחתיכה היתר נתיר כל אחד ואחד מטעם חזקה. דהרי לענין טרפה איכא חזקת כשרות וכמ"ש הראשונים חזקה מחמת רובא דרוב בהמות כשרים. וא"כ דוקא באחת מוכרת בשר נבלה הדין קבוע לאסור אבל בבשר טרפה מותר מטעם חזקה והוא נגד דעת פוסקים וש"ע דאפי' בטרפה הדין קבוע כמבואר בסי' ק"י ובסי' נ"ז בדרוסה. ותערובת חד בחד יהיה מותר מדאורייתא מטעם חזקה והוא דבר פלא. אלא ודאי מוכח דבכה"ג לא מוקמינין אחזקה דכיון דאתחזיק עכשיו בשר טרפה כמו שחוטה והספק בחתיכה זו אם טרפה או כשרה א"א לאוקמא אחזקה קמייתא ואין הטעם מכח קבוע דא"כ בתערובת חב"ח אכתי יהיה מותר מדאורייתא דהרי בדלא ניכר האיסור לא שייך קבוע ויהיה מותר מטעם חזקה דאע"ג דהא בדלא ניכר לא שייך קבוע היינו משום דבטל ברוב אבל חב"ח דליכא רוב גם (בחד בחד) [בל"נ] שייך קבוע. וכמו בדבר חשוב דהוה קבוע כיון דלא בטל מ"מ אי יש כאן חזקה וכיון דלא ניכר האיסור ניזל בתר חזקה וליכא קבוע כמו דאמרינין אם יש רוב דלא הוה קבוע דבטל ברוב ה"ה נימא כיון דלא ניכר האיסור אזלינין בתר חזקה ומותר ואין כאן קבוע. אלא ודאי דבכה"ג ליכא למיזל בתר חזקה כיון דאקבע כאן איסור כמו היתר ותוס' לא כתבו כן בנדה רק דיש קצת חזקה וא"ש דקאמר ר' יוחנן בג' מקומות עיי"ש בסוגי'. זה נלע"ד:

וא"כ לפמ"ש אין מקום לחקירת פרי מגדים הנ"ל אי חזקה מהני בקבוע דהחזקה אשר היא באדם ודאי מהני כהוכחה שכתבתי מב' שבילין והחזקה בגוף הדבר אינו חזקה כלל אפי' בלא ניכר האיסור דליכא קבוע כהוכחתי מב' חתיכות טרפה וכשרה ועיין היטיב:

ואך זה ראיתי תוס' כתובות ר"פ אלו נערות בד"ה ועל הכותית כתבו דלהכי כותית יש לה קנס למ"ד שפחה נטמעו בהן אע"ג דהוה קבוע. דכל אחת מוקמינין אחזקה הנה לכאורה מוכח דבקבוע מהני החזקה אפי' באותו דבר שיש הקבוע מהני חזקה והדבר צריך עיון אשר אין כעת פנאי לאסוף פה עד כי ירחיב ה' גבולי. והנה עלה בדעתי לחלק דהרי זה חידוש דחזקה מהני אפי' היכא דאי אפשר כגון ב' נזירין כמ"ש תוס'. ואך כל זה אם עדיין לא נתחזק אחד נגד החזקה ולא ניכר מעולם מי יצא מחזקה כגון ב' נזירים כה"ג מוקמינין אחזקה אע"ג דא"א אבל שני חתיכות אחת טרפה ואחת כשרה ודאי לא מוקמינין כל חדא אחזקה כיון שיש לאחת כבר קודם התערובת חזקת איסור ונתחזק בטרפה כה"ג לא אזלינין בתר חזקה דמעיקרא כיון דאי אפשר ששניהם יהיו כשרים ובכותית שנטמעו בהן שפחה הספק מעיקרא ולא ניכר מעולם מי מהם יצא מחזקה כה"ג מהני החזקה דמעיקרא והבן תן לחכם ויחכם. אח"כ מצאתי בשב שמעתא לבעל הקצות שמעתא ד' פ"ב הערה בדברי תוס' נדה:

מהדורא תנינא

א) הנה דעת רוב הפוסקים דפירש לפנינו הוה קבוע דאורייתא דעיקר החילוק בין לקח לנמצא דבלקח מחנות א"כ לו הספק נולד בשעת לקיחה מאיזה חנות לקח אם מהטרפה או מכשרות וכיון דהספק [דלא] נודע לו מאיזה חנות לקח הוה הספק באיסור הקבועה דהוה כמחצה אבל בפירש או נמצא ביד נכרי גם שידוע שהנכרי לקח מאותן חניות ואין בשר אחר בעיר מ"מ כיון שלנו נולד הספק על אותו חתיכה לאחר שנמצא פרוש שפיר אמרינין מרובא פריש ולפי סברא זו אין חילוק בין לקח בידים או שפירש לפנינו וכבר טרח הרא"ה סוף פ"ק דכתובות ובשיטה שם ליישב דאמאי לא חיישי' בנמצא שאותו שלקח היה מסופק ולא ידע מאיזה חנות וא"כ ג"כ נולד הספק במקום קביעות ואמאי שרינין דמסתמא הלוקח יודע מאיזה חנות לקח ואין הספק רק לנו שראינו אותו בידו והוה עיקר הספק לנו במקום פרישה. ולפי מה שכתבו הרשב"א וריטב"א בקדושין ע"ג דמדבר תורה לא הוה ס' ממזר מחמת דלמא אזלא איהי לגבייהו דאכתי הוה רוב דהרי אפי' באזלא איהי הוה מע"מ וכיון דאיכא עוד צד היתר ספק דאזל איהו לגבה הוה רוב לא צריכנא לתי' הרא"ה הנ"ל דלכן בנמצא מותר גם דאיכא ספק אם ידע הלוקח מאיזה חנות לקח כיון דהוה ספק אם לקח מקבוע הוה רוב:

ב) והנה בלא ניכר האיסור ד' תוס' סותרים זא"ז בנזיר י"ב כתבו תוס' דלא הוה קבוע כיון דלא ניכר האיסור לעצמו ובמנחות כ"ב כתבו תוס' דשחוטה לא בטלה בנבלה והוה קבוע ואם נגע באחת ברה"ר טהור וגם מתוס' ע"ז וחולין משמע דרק מטעם ביטול לא שייך קבוע בתערובות אבל במקום דלא שייך ביטול משמע דהוה קבוע אפי' לא ניכר וא"כ באדם דלא שייך ביטול הוה קבוע דאורייתא ואפשר לומר דכוונת תוס' בנזיר אם לא ניכר האיסור מעולם כגון זה דאומר לשלוחו לקדש בכה"ג ליכא חשיבות דקבוע ודוק:

ובפרי מגדים תמה על דברי תוס' דהרי ניכר האיסור לשליח ולאשה שנתקדשה ואם רק ניכר האיסור לאדם אחד הוה קבוע וגם [שידעינין] שמת השליח מ"מ האשה מוקמינין בחזקת חי והוה קבוע כיון שניכר לה וע"ז יש ליישב כיון דהאשה אינה נאמנת לומר נתקדשתי לשליח אין כאן ניכר האיסור ודוקא בניכר האיסור במי שנאמן אך שעדיין ק' הרי ע"כ קידש השליח בעדים שנאמנים והוה ניכר האיסור ולחומר הדבר נראה דהא דהוה קבוע אפי' בנודע לזולת הלוקח שמסוכק היינו בדבר איסור שאיסורו על כל אדם כגון נבלה ושרץ וחמץ ושאר איסורים לא כן בנדון ערוה דהאיסור רק עליו ולא לאחרים וא"כ כיון שאין ניכר האיסור להנאסר לא הוה קבוע ועיין היטיב בחילוק זה:

ג) והנה הא דהוה קבוע באומר לשלוחו צא וקדש באמת שם אין איסור קבוע דאולי קידש השליח [אשה[ שאין לה אחת מעריות ואין כאן שום איסור קורבת מחמת האישות. אך זה הוה קבוע שיש לו ארוסה שקידש ע"י שליח ואקבע שיש לו ארוסה בעולם וא"כ אסור בכל הנשים דאולי נתקדשה אחותה לשליח ועיין ש"מ כתובות אסבר לן דהוה כאלו קידש השליח מחצית הנשים שבכל העולם וכולם אסורים לו מחשש ערוה. ובזה אפשר ליישב הא דקשיא לי טובא בהא דפריך הש"ס אימר בשוקא אשכח ומה מהני לן דבשוקא אשכחה כיון שבשעה שקידש השליח היה קבוע ונאסרו כל הנשים לו מחמת קבוע קם דינא שאסורות לו ולא שייך לומר אח"כ כל דפריש זאת ועוד אחרת ק' הרי אחותה שיש בה הספק אם נתקדשה היא קבוע וזה תי' הרא"ש בשיטה שם בדוחק והנראה דכבר כתב הרמב"ן ז"ל דאע"ג דהוה קבוע מ"מ כל הנשים שבעולם מותרת מטעם חזקה דהחזקה מהני לעצמה אבל לעריות לא מהני חזקתה ולכן הן אסורות מדינא. ומה שהקשה בנב"י על ד' הרמב"ן דהרי קיי"ל כמאן דמכשיר בבתה דמהני חזקת האם לבת כבר כתבתי במקום אחר ליישב דזה דוקא אם אין החזקה מוציא אחרת מחזקה והספק אם נבעלה שפיר מהני החזקה גם לה גם לבתה. אבל אם ע"כ אחת יצאה מחזקה גם שהדין דמוקמינין כל אחת אחזקה דכך דין החזקה אפי' בבאין בב"א מספיקא מוקמינין אחזקה כל אחת וכמ"ש התוס' ר"פ ב' נזירים ובפסחים מ"מ בכהאי גוונא לא מהני החזקה לחברתה רק לגופא שיש לה החזקה ודוק היטיב בסברא זו:

ומעתה הרי מעיקר הדין בשעה שקידש השליח ומת מוקמינין כל אחת אחזקה ולא שייך בזה לומר דין קבוע דהרי עיקר הקביעו' באותה שנתקדשה וכמ"ש השיטה וע"ז י"ל אוקמא אחזקה ואין אנו דנין עכשיו באיסור הקרובות אך בשעה שבא לקדש אשה יש לדון ולאסור אותה מחשש ערוה ולומר דאותה שנתקדשה הוה קבוע לענין לאסור אותה דלא מהני החזקה וא"כ הוה כאלו נולד עתה הספק אם יש איסור או לא וא"כ אם מצאה בשוק הוה פירש לומר כל דפריש ולא שייך לומר דכבר אמרנו כל קבוע כמחצה על מחצה דכ"ז שאין דנין על אחותה אין כאן ספק ולא הוה קבוע דמוקמי' אחזקה וגם קושית הרא"ש לא קשיא דניהו דהאיסור באחותה דהוה קבוע מ"מ הספק נודע בשעה שפירש והבן היטיב

ד) והנה גם שכתבנו ליישב הא דקאמר הש"ס בנזיר אימר בשוקא אשכח וקידש דהוה כעכשיו נולד הספק בפירש, לא דמי לנמצא ביד נכרי דמותר דשם הספק רק על החתיכ' מאיזה חנות נלקח ואם אזלינין בתר רובא דהיא מרובא דהיתרא והקבוע במקומו עומד באיסורו לא נעדר ממנו דבר אבל בהאומר לשלוחו אם נימא מרובא פריש ואין ערוה לו ע"כ אנו אומרים דאחותה לא נתקדשה לשליח והרי היא קבוע וכמע"מ כד' השיטה ואיך אנו מכריעין ע"י הפרישה שהיא לא נתקדשה. ואמנם זה צריך להבין ג"כ להנך פוסקים דס"ל דעירוב חניות הוה קבוע דאורייתא כיון דלא שייך ביטול וכן בד' חשוב דלא שייך ביטול כגון ב"ח ריש פ' התערובת ומטעם קבוע נאסרו כולן והוה כחד בחד א"כ מה מהני שפירשו אח"כ שלא בפנינו להתירו מטעם מרובא פריש וכבר נאסר כל חדא מכח קבוע וע"כ צ"ל דגזירת הכתוב דקבוע כך דכל זמן שהאיסור קבוע בין ההיתר א"א ליזל בתר רוב והוה כמע"מ ואם רוצה ליקח משם ולסמוך על רוב דהיתרא הוה גזירת הכתוב דהוא כמע"מ אבל בפירש שלא בפנינו דהספק בפרוש אע"ג דודאי מאחת מהקבוע נפרשה [אמרינין] דנפרשה מרובא דהיתרא שנמצאים שם. דבקבוע אין לברר שזה הוא מהרוב והאיסור בהאחרות אבל בדבר הנפרש מהם שלא בפנינו אמרינין דנפרש מרובא דהיתרא בכל מקום שהוא:

וא"כ ק' טובא הכא אע"ג דאשכחה בשוק מ"מ אם אנו אומרים מרובא פירשה והיא מותרת א"כ אנו מכריעין דאחותה לא נתקדשה והיא קבוע בבית. וע"כ צריך לדחות דסברת הש"ס דודאי סברת קבוע דגזרה התורה הקדושה, כיון שהאיסור קבוע במקומו א"א לנו לומר מכח הרוב להכריע דאותו שנקח משם הוא מרוב דהיתרא כיון שהאיסור [קבוע] אך באותה שפירשה שלא בפנינו שפיר אמרינין כי היא מהרוב הנמצא שם בכל מקום שהוא. וא"כ כאן כיון שעל אותה שנתקדשה אין לנו לדון מי היא כמ"ש אך אנו דנין אולי היא ערוה והיא פרוש וראוי לומר מרובן שאינן ערוה לו היא גם שגוף הספק מי נתקדשה הוה קבוע וראוי לומר כמע"מ הסבר דניזל בתר רובא דעלמא מכריע גם להקבוע, דאחותה הקבוע לא נתקדשה דכיון דקבוע גזירת הכתוב וכלל התורה ליזיל בתר רוב בפרוש א"כ כאן שעל האיסור ראוי לומר כל דפריש מכריע להתיר גם שע"י זה ע"כ אנו אומרים דאחותה או שאר הערוה אשר היא נעשית, ע"י לא נתקדשה ודוק:

ה) והנה יש מקום לחלק בדין קבוע דאם לא היה האיסור ניכר מעולם כה"ג ודאי לא הוה קבוע שלא ידע מעולם ועיקר הוייתו בספק כה"ג לא הוה קבוע לכ"ע ואם כן בשתוקי שאין אנו יודעין ממי נתעברה גם שבודאי יש לו אב בעולם הן אפשר שאין אדם יודע מי הוא זה גם הבועל גם הנבעלת כי כשם שאפקרה נפשה לגבי דידיה גם לאחריני אפקר' נפשה ואין יודע ממי נתעברה אין לו דין קבוע וגם שיש ספק אולי האשה יודעת ממי נתעברה כי לא, אפקרה נפשה לגבי אחרים מ"מ לפי סברת הריטב"א ורשב"א בקידושין ע"ג שוב הוה רוב כיון שיש היתר מלבד הקבוע דגם אם היא יודעת הוה כמחצה ואולי לא הוה קבוע ולק"מ קושית הפלאה לדעת הרמב"ן דהאומר לשלוחו הוה קבוע דאורייתא א"כ שתוקי יאסור לארוס אשה מחשש דלמא נושא אחותו מאביו דהרי בודאי יש לו אב בעולם וכל קבוע כמחצה ע"מ ולהנ"ל אתי שפיר דבכה"ג דא"י שום אדם בעולם ודאי לא הוה קבוע ומותר מטעם רוב לא כן בהאומר לשלוחו דודאי בשעת קדושין נתברר האשה שנתקדשה לו ודוק:

ו) עיין מרדכי פ' הכל שוחטין הקשה מסנהדרין דהוה קבוע ותי' דלא שייך קבוע רק היכא דאיכא ס' לברר הדבר אבל במתכוין לישראל פלוני לא וצריך ביאור והנראה בכוונתו לפמ"ש בש"מ כתובות דוארב לו אתי למעוטי בט' ישראלים ואחד נכרי וזרק אבן לגו ולא נודע למי הכה אי לישראל או לנכרי דאי הוה אזלינין בתר רוב חייב לזה אתי קרא דוארב וא"כ דוקא בכה"ג לברר שפלוני שנהרג הוה ישראל מטעם רוב לברר הדבר שזה מרוב בכה"ג אמרינין בקבוע כמע"מ כיון דאקבע מיעוט אין כח ברוב לברר הד' אבל במתכוין לפ' ישראל דהוה רק גילוי מלתא שהרי יודע אח"כ מי הוא זה ועל הכוונה אם הוה כמתכוין לישראל או לא בכה"ג אזלינין בתר רוב והנה כבר הקשה בש"מ היאך יילפינין מדיני נפשות דלמא דוקא בד"נ אמרה התורה להקל דלא אמרינין בקבוע לילך בתר רוב אבל לא בשאר איסורים ותי' דהרי עיקר רוב יילפינין מאחרי רבים להטות שנאמר בד"נ ואע"ג דרובא דליתא קמן הלמ"מ כמ"ש רש"י בחולין מ"מ שם לא אקבע איסורא אבל באקבע איסורא ע"כ מרבים להטות יילפינין. אך א"כ ק' למ"ל קרא לקבוע תיפוק ליה מסברא דלא אמרה התורה אחרי רבים להטות רק בלא אקבע איסורא ואמנם לרבנן דבזורק אבן לגו דהוה קבוע וקרא סתמא כתיב משמע דגם בזה אזלינין בתר רוב ומשכחת באקבע לולא קרא דוארב הו"א דבכל גוונא אזלינין וצריך קרא דוארב אבל לר"ש דנתכוין להרוג זה והרג בזה [פטור] ולא משכחת קבוע בדיני נפשות דכבר כתב המרדכי דבדאמר לפלוני מכוין ליש קבוע א"כ בדיני נפשות לא משכחת קבוע. דסנהדרין ליכא קבוע לברר וא"כ מסברא אמרי' דלא אמרה התורה אחרי רבים אלא היכא דלא אקבע ומסברא בקבוע לא אזלינין בתר רוב ודוק. וצ"ל דס"ל למרדכי דפשטות דוארב לו לר"ש דס"ל דקרא אתי' עד שיכוין לו היינו דוקא במתכוין לראובן אבל אם מתכוין לגוף יהיה מי שיהיה אע"ג דקאמר שמתכוין לגוף זה לא הוה מתכוין דקרא הכי משמע דשונא לרעהו וארב משמע דמכוין על שונאו וא"כ לר"ש לא משכחת קבוע כמ"ש תוס' סנהדרין ע"ט ד"ה וכל, ודוק:

תוכן העניינים

אהל אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה