אהל אברהם· רבי אברהם שאג צוובנר
סימן כח
שוכ"ט לי"נ הרב המאה"ג חריף ובקי כבוד מו"ה אבא חייא נ"י
שאלתו שאלת חכם הגיעני, וגדולים מעשה חייא ירד לעומק ההלכה עד כי נתמלא הכית אורה מדבריו המופלאים מסילאים בפז וערבים עלי להשתעשע עמו בתהבים וגוף השאלה בנדון אשה שאמרה לבעלה ביום שבא לביתו מן הדרך ורצה ליגע בה כי באשר שהיה [בו] ביום יום הוסת קבוע וכבר בא האורח בזמנו והיא טמאה ובלילה אמרה לו שנתעכב האורח והיא טהורה ונתנה אמתלא על דבריה האמורי' מקדם כי בבקר לעת זמן שרגיל האורח לבוא הרגישה זיבת דבר לח הרבה והחזיקה שזה זיבת דם מוסתה ובלילה בדקה עצמה ולא מצאה מראה דם רק מצאה על חלוקה כנגד בית הסתרים מראה לבינה (שליים) יבישה והיא שופטת כי ההרגשה היתה מלבינה (שליים) הזה וע"ז האריך מעכ"ת לדון ולהורות שאין להאמין על דבריה האחרונים ואינה נאמנת באמתלא זו מכמה טעמים. הראשונה שלא מצינו דמהני אמתלא רק לבטל דברי' הראשונים כהנך עובדא דמייתי הש"ס. ומייתי ראיה לבאר ד' תוס' יבמות קי"ח ד"ה סד"א, דכתבו שם דלא מהני אמתלא ולא ביארו טעם לחלק ולסברא זו אתי שפיר דשם האשה צריכה עדות להתירה וכיון שאמרה לא מת גם שאח"כ נתנה אמתלא לעקור דבריה הראשונים לא מהני העדות שאמרה אח"כ מת. והנה גם אני זה יותר מארבעים שנה בימי חורפי אמרתי כזה הסברא לפרש ד' תוס' והם דברי טעם. אך אין ראיה כי בל"ז ד' תוס' מבוארים בפנים שונים די"ל דסברת תוס' כיון דמדינא אינה נאמנת מת בעלי רק משום עגונא אקילו רבנן, בכה"ג לא האמינו ע"י האמתלא. ויש לומר עוד דכוונתם דאין כאן אמתלא מבוררת דאנו אומרים דהיא יודעת דעדות צרתה אין מועיל לה והיא באמת אינה יודעת אם מת או לא ואמרה לא מת לאסור צרתה ועכשיו שראתה כי מותרת צרתה גם היא אומרת מת וכקושית הירושלמי הביא הח"מ וב"ש בסי' י"ז ודוק.
[אב"ה כוונתו דהאמתלא שיודעת שמת ורק רצתה לעגן צרתה עיין תוס' דאי תימא דלא ידעה ומסופקת מוטב היה לה לשתוק ולקלקלה שמא לא מת מלעגנה שמא מת, אין זו אמתלא מבוררת דבאמת אינה יודעת שמת, והא דאינה שותקת לקלקלה משום דיודעת דאין עדותה מועיל לצרתה להנשא ובודאי גם צרתה יודעת זאת. וא"כ צרתה שטוענת מת ע"כ יודעת בבירור. דאל"כ למה הקלקל עצמה בחנם הרי יודעת שלא הועילה בזה לקלקל גם אותה. אלא ודאי צרתה יודעת בבירור שמת, אשר ע"כ טוענת היא לא מת שבזה תעגן עכ"פ צרתה דסוברת לאוסרה יאמינו לה (ואין לומר דא"כ למה לא טענה צרתה כן לעגן אותה דז"א דיודעת אפילו אם היא תנשא לא יתירו לה ותתעגן עכ"פ. או דהיא אינה רוצה לעגן עצמה בשביל לעגן צרתה) אך אח"כ כשתראה שלא הועילה בטענתה לא מת לעגן צרתה. גם היא טוענת מת בבטחונה על טענת צרתה דודאי דייקא ואמרה אמת כהנ"ל ואין להקשות דמה בכך להתיר אותה ע"י עדות הראשונה הרי אמרה אמת, דע"ז תירוץ הירושלמי מספיק דכך היתה תקנת חכמים דאל"כ חזרו לקלקול הראשון עיי"ש] (ע"כ הג"ה מב"ה). או די"ל דאין זה אמתלא גמורה להזיד ולהרשיע שעשתה כן להכעיס צרתה. תו י"ל כמ"ש הה"מ פי"ח מהל' א"ב
[אב"ה שם על ד' הרמב"ם הל' ט' באשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי דאינה נאמנת אבל אחר מיתת בעלה אסור' לכל כהן דשויא אנפשה חתיכה דאיסור' והשיג הראב"ד דיש לה אמתל' שאמרה כן כדי שיגרשנה בעלה ותי' הה"מ] דלא חשיב אמתלא כיון דאין הבעל מחוייב לגרשה ה"נ כיון דבאמת אין נאמנת על חבירתה אין כ"ן אמתלא:
ומפאת זה יצא מע"כ לדון דכאן דעבר עלי' זמן הוסת ואפי' אי וסת דרבנן מ"מ אין לה חזקת טהרה וא"כ לא מהני האמתלא רק לעקור דבריה והיא טמאה מספק דהרי גם למ"ד וסתות דרבנן אסורה עד שתבדוק. אן נאמנת במה שאומרת עכשיו שמצאה עצמה טהורה, ומעלתו רוצה לומר שבדבורה החזיקה עצמ' בחזקת טמאה ולא מהני האמתלא נגד החזקה וזה אינו מובן כיון שהאמתלא עוקר הדבר נתבטל מה שהחזיקה ויעיין תוס' כתובות כ"ו ע"ב רק כך אפשר לומר כמ"ש דאמתלא אין מועיל רק לבטל דבורה הראשון אבל לא שהדבור השני יועיל להתיר וקם הדבר כבראשונה וא"כ היא אסורה כאלו לא בדקה כלל שאסורה עד שתבדוק. ובחפשי באמתחת האחרונים כ' הפלתי בהלכות נדה סי' קפ"ה כמו שאמרתי ליישב דברי הרמב"ן יעיי"ש. וראה זה דבר חדש דא"כ בעברו עליה ימי עונה ל' יום דהוה כוסת קבוע ואמרה טמאה לא מהני אמתלא ולענ"ד מטעם זה אין מקום להחמיר דהרי דעת הראשונים להתיר גם בלא בדיקה כלל, בעברה זמן וסת:
זאת ועוד שנית הוסיף מעכ"ת לומר דלא מהני אמתלא בעובדא דידן דאמתלא לא מהני רק אם האיסור מכח שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא. אבל אם הנאמנות מטעם עדות אפי' בע"א, לא מהני אמתלא וא"כ בעברה עליה זמן הוסת דליכא חזקת טהרה היא נאמנת לאוסרה מטעם עדות לא מהני אמתלא והא דהיא נאמנת מטעם וספרה לה, דוקא שלא בשעת וסתה דלא אתחזיק כמ"ש תוס' ריש גיטין. וא"כ לאסור ג"כ היכא דלא עברה זמן הוסת אין האשה נאמנת רק מטעם חד"א. הנה גוף החילוק כבר דברו האחרוני' ויעויין בס' חו"ד שמבאר בזה הא דשמואל
[אב"ה בסי' קפ"ה ס"ק ה' הא דבעי שמואל כתובות אי גם בנדה מהני אמתלא דמאשת איש אני ליכא למפשט משום דהתם רק משום חד"א משא"כ בנדה דנאמנת מטעם עדות עיי"ש] אך לא עלתה ע"ד לומר דאין האשה נאמנת בתורת עדות טמאה אני שלא בשעת וסתה משום דהוה נגד חזקת טהרה דפשיטא דאין זה חזקת טהרה שלא יהיה ע"א נאמן לאסור כיון שעלול' לראות דהוה חזקה ראוי' להשתנות:
תו כתב מעכ"ת גם אם נאמר שנאמנ' היא בדבריה האחרוני' באמתלא היא טמאה מצד הדין כיון שהרגישה זיבת דבר לח ולא בדקה עצמה מיד טמאה כי הן דעת השיך סי' קפ"ד ס"ק כ"ג להחמיר בלא בדקה עצמה מיד לאחר זמן וסתה דטמאה ולא מהני בדיקה לאחר זמן וגם לשיטת המחבר ושאר אחרונים לפסוק כרוב הפוסקים דבדקה ומצאה טהורה טהורה אפי' לאחר זמן מ"מ בנידון דידן שהרגישה זיבת דבר לח טמאה בלא בדקה מיד. ונסתייע מדברי ש"ע שכתב עבר הזמן ולא הרגישה טהורה וע"כ כוונת הש"ע דבהרגישה אפילו זיבת דבר לח טמאה בלא בדקה מיד דבלא בדקה כלל הרי בהרגשה לבד גם שלא בשעת וסתה טמאה אם לא מצאה כלום. ובהרגישה שנפתח מקורה לשון תה"ד שצריכה בדיקה מיד וע"כ כוונת הש"ע (דלא) [דאם] הרגישה אפי' זיבת דבר לח אם לא בדקה מיד ודאי טמאה בעבר זמן וסתה ואך יש לדחות ראיה זו דכוונת הש"ע היא דטעם דעת הראשונה לטהר בלא בדיק' אע"ג דלכתחל' צריך לחוש לוסת, טעם דמקילין בעבר הזמן בלא בדיקה היינו משום דלא ארגשה וכיון דרוב דמים באים בהרגשה וגם אם ראתה טהורה מדאורייתא לכן א"צ בדיקה ונפקא מיני' בישינה דאכ"ל ארגשה ולאו אדעתה מודו הנך פוסקים דצריכה בדיקה. ולשון המחבר ולא ארגשה הביא הב"י כמ"ש הר"ן, שהיא דעת ראשונה של הש"ע ונראה בעליל שכוונתו כך. וכיון שאין ראיה מש"ע א"כ אם נימא דהא דאמר שמואל עד שתרגיש היינו הרגשת פתיחת. וא"כ בעובדא דלא הרגישה רק הרגשת זיבת דבר לח אין כאן חשש דאוריית' דוסתות דרבנן וגם אם ראתה שהזיבה היה דם הוה רק דרבנן מאין מקום להחמיר כיון דהספק בעיקר דרבנן אם ראתה דם או לא דהזיבה יש לתלות בדם לבן שמצאה ומה שכתב ליישב בזה קו' הגאון בשב יעקב ולהביא ראיה לדעת האומרים דהרגשת דבר לח הוה הרגשה במכ"ת אינני יודע מה שח הרי גם לדעת [האומרים] דהרגשה היא פתיחת המקור ג"כ מיושב קי' הנ"ל וכבר כתב כזה בפלתי דשמואל איירי בהרגשה וקמ"ל דאפי' מצאה דם ירוק טמאה מטעם דוסתות דאורייתא יעיי"ש.
[אב"ה אהא דשמואל ט"ז ע"א בהגיע שעת וסתה ולא בדקה מיד ואח"כ מצאה טהורה אעפ"כ טמאה דחזקה אורח בזמנו בא. הקשה השב יעקב ממ"נ אי דארגשה כיון שלא בדקה בשעת הרגשה תיכף ודאי טמאה אפילו שלא בשעת וסתה. ואי דלא ארגשה מה בכך דוסת דאורייתא, הא מה"ת בעי הרגשה והיא לא ארגשה. וע"ז תירץ השואל דאי אמרינין דהרגשה הוי זיבת דבר לח א"ש, דשלא בשעת וסת מועיל הבדיקה אפילו לאחר זמן דבזה לא אמר התה"ד דינו. משא"כ אי אמרינין דהרגשה הוי פתיחת פי המקור הקושיא במקומה דודאי טמאה אפי' שלא בשעת וסתה אי לא בדקה מיד עפ"י מסקנת תה"ד. וע"ז השיב הגאון המחבר ז"ל דלא מוכח מידי דאפשר לאוקמא שבבדיקה לאחר זמן מצאה דם טהור כעובדא דידן. אשר ע"כ מכח הרגשה לחוד אינה טמאה אפילו אי הרגשה הוא פתיחת פי המקור דדם טהור ג"כ בא מן המקור וכמבואר בתה"ד ובש"ע ריש סי' ק"צ דוקא בדקה ולא מצאה כלום, ורק מכח וסת, טמאה דחזקה אורח היינו דם נדה בזמנו בא אי וסתות דאורייתא וא"ש]. (ע"כ הג"ה מב"ה):
ואשר שדר לן מר חורפא ומותיב ומפרק בדברי מרן רבינו הגאון מהרמ"ס זצוק"ל בתשו' סי' קס"ז שם בא להכריע נגד ד' הנודע ביהודא בענין הרגשה, שהיא דוקא הרגשת פתיחת פי המקור ע"ז ההכרח להאריך קצת כי באמת נפלאים דברי מרן ז"ל שם והן בכל יום ס' סדרי טהרות על שלחנו הטהור ובדבר זה העלים עין קדשו ושם מבואר הכל באר היטיב. והדבר מוכרח כי מבין השניים ולמטה אשר שמו בית החיצון לעמא דם הנדה, הוא איננו תיכף בתחל' הפרוזדור סמוך למקור וכבר הוכיח כן המשאת בנימן בתשו' וכן מבואר בפי' המשניות שכתב מקום יוצא מצואר הרחם, כוונתו שהפרוזדור שהוא צואר הרחם מתחלתו סמוך למקור עדיין לא לקרא בית החיצון לטמא הדם, רק מקום מוגבל יש והוא מבין השניים ולמטה מקום שהשמש דש והן הן המקומות שגבלו רז"ל בש"ס. ומרן ז"ל כ' בתשו' הנ"ל דד' הרמב"ם בפי' משניו' משובשין לא עלה על זכרונו את ד' תשו' משאת בנימן, וכל ד' מרן רבינו ז"ל שם שכתב דדברי תוס' נגד חכמי נתוח נפלאי' כי גם תוס' ס"ל כדעת הרמב"ם ומסכימים לדברי חכמי נתוח וכולם פה אחד דצואר הרחם הוא הפרוזדור ואך תוס' נדה מ"ב [ע"ב ד"ה שהוציא] בתי' א' ס"ל דכיון דברייתא נקט נדה ולידה בחדא מחתא דינם שוה ובלידה מפורש יוצא שם דאין לידה עד שיוציא חוץ לפרוזדור א"כ ע"כ מבין השניים ולמטה דהוה בית החיצון אין שם פרוזדור בפי חז"ל והא דתני במתני' בפרוזדור ס' טמא ע"כ ביוצא לחוץ, דהרי ע"כ הפרוזדור למעל' מבין שניים. ולפ"ז ע"כ גם לול העלי' למעלה מבין שניים ובתי' ב' ס"ל דגם למטה מבין שניים שם פרוזדור בפי חז"ל ושפיר קתני נמצא דם בפרוזדור ספק טמא שם במקומו טמא דהיינו למטה מבין השניים והא דבלידה קאמר הש"ס חוץ, דדין לידה לחוד דגם מבין שניים ולמטה אין לידה ולתי' זה ע"כ הלול למטה מבין השניים וכ"ז מבואר בסדרי טהרות
הדרן לדברינו דלפי האמור, ד' הנב"י בראייתו מבואר היטיב כיון דמבשרה תרתי וילפינין דמטמאה בפנים ועד שתרגיש ע"כ לאו אהרגשת מקור קפיד קרא רק שתרגיש זיבת הדם מבין השניים ולחוץ שביציאה זו היא טמאה. וגם מה שהביא מרן ז"ל ראיה מד' הר"ש אין ראיה דגם המיעוט בבשרה ולא בשפופרת, המיעוט כשהדם בחתיכה והחתיכה למטה משניים כהנ"ל. באופן שראיית הנב"י ברורה ועכ"ז לענ"ד לולא דמסתפינא ואינני כדאי לכך אמינא דאין ראיית הנב"י מכרעת דאטו בתיבת בשרה מובן רק בית החיצון ולא כל הפרוזדור וגם המקור. ולעומת זה בנדה דכתיב מקורה הערה וחייב בהעראה שנכנס לבית החיצון וכולן בכלל המקור. ואך הקבלה שאין טמא רק דם המקור ומבשרה מרבינין שאין צריך לחוץ ממש רק מבין השניים גם שכבר יצא ממקור, לא נתרבה לטמא עד הגבול שגבלו רז"ל מפי הקבלה. וא"כ טומאת נדה דוקא כשתראה דם המקור ותצא לחוץ עד למטה מבין השניים והקפידה התורה שתרגיש בבשרה ומדוע לא נוכל לפרש שהקפידה התורה שתרגיש בבשרה שזה דם טמא דהיינו שהרגישה פתיחת פי המקור. [ועיין לקמן תשו' סי' ל' הבאתי דברי רמב"ן ור"ן ז"ל בחי' מבואר בדבריהם כדברי מ"ב ז"ל]:
ומה שהקשה מעכ"ת על ראיית מרן זצ"ל מריש מכילתין דקאמר הש"ס טעמא דשמאי דאשה מרגשת ואגב צערא מתערי וזה ודאי הרגשת פתיחת פי המקור וע"ז הקשה מעלתו דמה זו ראיה ודאי אשה מרגשת פתיחת פי המקור אבל מאין ראיה דהא דדרשינין מבשרה עד שתרגיש דהוה הרגשת פתיחת פי המקור ולא הרגשת זיבה באמת דברי מרן ז"ל סתומים הרבה. ואולי כוונתו, לפי שיטתו דאין ראיית נב"י מובן, דס"ל דכל הפרוזדור עד סמוך למקור הוה בית החיצון ואין דוחק במדרש דבבשרה עד שתרגיש לומר דזה הרגשת פתיחת פי המקור לצאת הדם דשם מקום הטומאה תיכף ביציאת דם מהמקור וא"כ כיון דמוכח דרוב דמים הבאים מהמקור באים בהרגשת פתיחת המקור מדקאמר שמאי הואיל דמרגשת ודאי דרשא דתרגיש היינו הרגשת פתיחת פי המקור. ומה שהביא מעלתו ראיה דהרגשת זיבה לא הוה מהא דפריך הש"ס לשמואל מעד עגול אמאי טהור, לא ידעתי מה זה ראיה. וגם אם נימא דהרגשה היינו פתיחת פי המקור ג"כ תקשי כהנ"ל כיון שעגול ע"כ אינו ע"י בדיקה. וגם בתרומת הדשן אין מביא ראיה משם לדינו. והוא דכיון דארגשה ודאי אמרינין מסתמא דדם העד ע"י בדיקה ואע"ג דהכתם עגול אין ראיה זו להוציא מרוב דרוב פעמים בא דם בהרגשה אי הוי פתיחת פי המקור וכן בהרגשת זיבה היא זיבת דם
[אב"ה כוונת השואל אא"ב דהרגש' הוא פתיחת פי המקור, פריך הש"ס שפיר אפי' בעגול אמאי טהור דהוי כאלו לא מצא כלום כדינא דתה"ד. משא"כ אי הרגשה זיבת דבר לח. אך א"כ היה לו להתה"ד להביא ראיה משם לדינו. א"ו דהכתם עגול אין ראיה להוציא מרוב] ואמנם מהא דלא פריך הש"ס על שמואל ממתני' דמשל משלו בנמצא בפרוזדור ספק ואם הרגישה מה ספק איכא, גש ראיה דההרגשה זיבת דבר לח הוי הרגשה. אך גם זה יש לדחות דמשם אין ראיה דאין הספק לענין טומאה לבעלה רק לענין טומאה וטהרה אם הדם טמא דמקור מקומו טמא. וכמדומה שהאחרונים דברו בזה ואין הפנאי מסכים למעיין.
[אב"ה הראיה מביא הנ"ב. והס"ט ריש סי' ק"צ מדחה אותה בזה ועיין ריש סי' ל"ב תי' אחר מהמחבר ז"ל ועיין בסי' ל']. ואסיים בברכה ידידו הדש"ת: