אור ברסלב
אהל אברהם סימן יח

אהל אברהם· רבי אברהם שאג צוובנר

סימן יח

סימן יז

סוגי' דמצת מעשר שני [פסחים ל"ח סוכה ל"ה עי"ש]

הנה דעת תוס' דהא דפליגי ר"ח בר אבין ורב אסי בהיתר אכילה ודין ממון היינו דממעטינין מלכם שהקפידה התורה שיהיה דוקא שלו. הקפידה מלבד שלא יהיה שאול וגזול ס"ל לחד דצריך שיהיה בו היתר אכילה שיש לי רשות לאכלו כבעלים את שלו. ואע"ג שאין ממון שלו ממש כיון דאין מי מעכב אותו מלאכלו כמו מעשר שני לר"מ דממון גבוה כיון דהתורה נתן רשות לבעלים לאכלו ולא אחר שפיר הוה לכם ומר סבר דין ממון היינו דוקא מה שהוא קנין שלו אבל מע"ש דהוה ממון גבוה אע"ג דמותר לאכלו לא הוה לכם כיון שאין קנין שלו ועיין חידושי ריטב"א דלמ"ד דין ממון אפי' לחכמים הרי אין לו בו דין ממון. ובמה שאמרתי הדבר פשוט דדין ממון היינו שיהיה קנין שלו ממש וזה תליא בפלוגתא דר"מ וחכמים. וכתבו תוס' דבערלה ותרומה טמאה פסול מטעם כתותי ולא פליגי רק לענין מע"ש. וקשיא טובא דאם כן מה פריך הש"ס מתרומה טמאה ותי' מהרש"א אין מובן ועיין ס' כפות תמרים. ומלבד זה הדבר יפלא דכיון דבערלה ותרומה טמאה יש טעם פשוט דפסול מטעם כתותי מכתת ולא פליגי רק לענין מע"ש א"כ גנובי גנובי ל"ל ולפלגו בהדי' לענין מ"ש והנראה לפמ"ש תוס' פסחים מ"ו ע"ב ד"ה הואיל, דבמצות מע"ש משום הואיל ראויה לצאת עיי"ש. וא"כ בתרומה טמאה לא שייך כתותי מכתת שיעורא אם עדיין ביד בעלים מטעם הואיל ומתשיל. ודוקא בתרומה ביד כהן דא"א למתשל עלה שייך כתותי מכתת שיעורי'. ומעתה בתרומה טמאה ביד בעלים לא שייך מכתת שיעורי מטעם הואיל ומתשיל ולא רכיב עלה רק איסור טבל. והנה באיסור טבל כתבו תוס' בד"ה אתי לחם בסוכה ובפסחים דודאי בבעלים זר ולא אכל רק כשיעור דאין יוצא דיש חלק לכהן בו ולא הוה לכם אבל במצה כשאוכל יותר מכזית או בכהן בטבל שלו שפיר יוצא דהוה לכם וע"כ צ"ל דהוה ג"כ היתר אכילה כיון דאפשר להפריש. אך י"ל דוקא כשאפשר להפריש מיניה וביה יש לו היתר אכילה והיינו בטבל טהור כיון שאם יפריש יהיה תרומה ותרומה טהורה יוצא אפי' זר כמ"ש תוס' ורש"י וא"כ שפיר הוה לכם. אבל בטבל טמא דאם יפריש הוה תרומה טמאה דמכתת שיעורי' לא שייך לומר דהוה לכם כיון שאין בו היתר אכילה עכשיו ואם יפריש הוה עומד לשריפה. ובודאי כל זמן שהוא טבל לא שייך לומר דמכחת שיעורי' שעדיין אין עומד לשרוף אך הוה עלי' פסול דלכם כיון שאין בו היתר אכילה. אך כ"ז למ"ד היתר אכילה אבל למ"ד דין ממון וניהו דטבל ביד ישראל ודאי החלק הראויה לכהן אין בו דין ממון דהוה כשותפין ולזה א"צ לומר דין ממון רק שאין שלו כלל אך כהן בטבל שלו דלאחר שיפרישו ג"כ הוא שלו רק דיש עליו איסור טבל וכיון שהוא שלו ויש בו דין ממון ראוי' לצאת בו דלא שייך מכתת שיעור ויש בו דין ממון. וא"כ אין נפקותא בתרומה טמאה בהך דיש בו דין ממון ומעתה יתפרש הסוגיא כחומר מדקמפלגי בערלה ותרומה טמאה בטעם הפסול ואע"ג דבהנך יש פסיל דמכתת שעורי ע"כ פליגי בגוונא דלא שייך מכתת שיעורי' ובערלה לא משכחת כזה רק בתרומה טמאה והיינו כהנ"ל היאך דשייך הואיל וא"כ שפיר פריך למ"ד היתר אכילה שפיר משכחת כזה בתרומה ביד כהן שהוא בעלים של הטבל דלא שייך מכתת מטעם הואיל ואפ"ה אין יוצא משום היתר אכילה אבל למ"ד דין ממון אמאי אין יוצא. וביד זר אין הטעם משום דין ממון רק דיש לכהן חלק בו ופריך הש"ס שפיר ודוק:

ומעתה מקים יש לפרש דברי תוס' שם בד"ה לפי. והוה מל מ"ש בגבולין ואליבא דכ"ע וכל הרוא' ישתומם דמ"ש בגבולין אפי' למ"ד היתר אכילה אין יוצא. וגם דמשמעו' תוס' דטעמא דר"ח כסנהדרין דגם לר"י בגבולין הוה ממון גבוה וכבר הכריחו תוס' בקדושין ובבכורות כפי' ב' דרש"י דמטעם היתר אכילה בגבולין עודה ר"י. אך להנ"ל י"ל דהרי כבר הקשו תוס' בסוגיא דהואיל כהנ"ל אמאי אין יוצא במ"ש מטעם הואיל דאתשל ותירצו דגלי קרא לה' קודש דהוה ממון גבוה אל דשייך הואיל וא"כ י"ל דדוק' (לר"ח) [לר"ח] דהוה ממון גבוה וגלי קרא דלא שייך הואיל א"כ אין יוצא מטעם דין ממון וגם היתר אכילה אין בו כיון דגלי קרא דל"א הואיל אבל לר"י דהוה ממון בעלים רק איסורא דרכיב עליה ולא גלי קרא כלל שפיר אמרינין הואיל ממילא י"ל דיוצא מטעם הואיל דאי בעי מתשיל ורק ר"ח לטעמיה דל"ל הואיל שפיר קאמר דבגבולין גם לר"י הוה שלל גבוה מטעם היתר אכילה אבל למה דקיי"ל הואיל שפיר גם בגבולין נ"מ וזה כוונת תוס' שכתבו דהוה מ"ל א"ב גם בגבולין אי ס"ל לתוס' דגם בגבולין הוה ממון הדיוט רק דברי ר"ח מטעם היתר אכילה ולית ליה הואיל וא"כ גם בגבולין א"ב לר"מ. אך עדיין לא יתיישב שכתבו לכ"ע משמע אפי' לר"י וגם דמשמעות תוס' כאן כפי' קמא דרש"י דטעמא דר"ח בסנהדרין דמודה ר"י בגבולין דממון גבוה. ואמנם ד' תוס' שכתבו לכ"ע יש ליישב לפמ"ש תוס' שם בסוגיא דהואיל בתי' ב' דמשבא הקדש ליד גזבר לא שייך למימר הואיל דא"ב פריק דא"כ היה קונה אותו ולכאורה י"ל דכוונת תוס' דוקא בהקדש דכבר זכה בו ההקדש והוה דהקדש רק דאפשר לפדותו והוה כקונה לא שייך הואיל אבל בדבר שהוא שלו אע"ג דמחוסר ממון שפיר שייך לומר הואיל. ואמנם הר"ן בסוגי' דהרהינו מוכח דס"ל דאע"ג דהוה שלו כיון שמחוסר ממון לא אמרינין הואיל דהרי בהגיע זמנו לאחר פסח אע"ג דאמר מעכשיו אם פודה המשכון למפרע לא זכה בו המלוה ואעפ"כ לא אמרינין הואיל. ואמנם לדעת הרמב"ם שם דדוקא בהגיע זמנו קודם פסח וכבר כתב הה"מ דאל"כ עובר מטעם הואיל היינו דס"ל כדעת תוס' בתירוצם הנ"ל. ומעתה במע"ש בגבולין גם בגוונא דלא שייך אי בעי מתשיל הרי אכ"ל הואיל דיכול לפדותו ראוי לצאת בו. ואך לר"מ דס"ל ממון גבוה הוה כחמץ של נכרי כתי' תוס' דהוה כקונה ול"א הואיל. אבל לר"י דס"ל ממון בעלים ורק מטעם היתר אכילה איסורא דרכיב עלה א א לצאת א"כ שפיר מטעם הואיל דיכול לפדותו הוה היתר אכילה ויוצא בו. וזה כוונת תוס' דגם לר"י אכ"ל נ"מ והא דכתבו תוס' דהוה ממון גבוה היינו לר"מ אפי' בגבולין הוה גבוה ול"א דדוקא בירושלם דשם מקום אכילת קרש וכקדשים קלים דהוה ממון בעלים קודם זריקת דמים כן יש ניישב ד' תוס' ודוק:

והנה לפי תי' הא' דתוס' בפסחים דלהכי לא אמרי' הואיל אי בעי מתשיל במ"ש דקרא קאמר קדש לה'. וא"כ לר"י דהוה ממון הדיוט שפיר קאמרינין הואיל ורק ר"ח לשיט' דלית ליה הואיל אמר בסנהדרין דמודה במ"ש בגבולין מטעם היתר אכילה ומיושב הר"ן במתניתין דקאמר דה"ה (בירושלם) [חוץ לירושלם] וכבר עמד בזה בעל תיו"ט ועיין כפות תמרים ולהנ"ל אתי שפיר דמטעם הואיל ואי בעי מתשיל הוה ראויה לאכילה ויוצא אפי' בגבולין דשפיר קרינין לכם למ"ד היתר אכילה מטעם הואיל אי בעי מתשיל וגם שיש לומר דאם כן הדרא לטבלא וכבר כתב הר"ן דלא כרמב"ן ז"ל דאין יוצא בטבל (אב"ע דמ"מ) [א"ב עשריה דוקא מצות מצה] יוצא באוכל כזית חוץ מחלק מ"ש שבו דשפיר יש בו היתר אכילה כיון דיכול להפריש מיניה וביה. אך י"ל דמ"ש הוה היתר אכילה דאי בעי פריק. וגם שמוכח בסוגיא דהרהינו דס"ל לר"ן דבמחוסר ממון ל"א הואיל היינו דוקא דאם לא יפדה לא הוה קנין שלו כיון דאמר מעכשיו וממילא כ"ז שאין פודה הוה של נכרי מעכשיו בכה"ג לא אמרינין הואיל דהוה כשל נכרי דצריך לקנותו אע"ג דע"י הממון לא יצא מרשיתו מ"מ בלי נתינת ממון יצא מרשותו אבל במעשר שני לר"י דהוה ממון בעלים ורק היתר אכיל' איסורא דרבע עלה דאין יוצא שפיר אמרינין הואיל גם לר"ן והוה היתר אכילה ויוצא ואך ראיתי בר"ן שכתב דלכן יוצא דהא ראויה לאכילה בירושלים וזה קשה טובא דהרי ר"ח בסנהדרין קאמר דאין יוצא בגבולין ומשמע דמטעם זה אין בו היתר אכיל' לפי ב' דרש"י ולפי' א' ודאי קשיא דמודה ר"י דהוה ממון גבוה ואיך כתב סתמא דמתניתין דקתני יוצא ואפי' למ"ד דין ממון וכמו שהקשה בס' כפות תמרים. ולכן צ"ל כך דודאי לענין היתר אכילה כיון שיש בו היתר אכילה בירושלים שפיר קרינין בו לכם וטעמ' (דר"א) [דר"ח] דבגבולין מוד' ר"י כפי' א' דרש"י מטעם דמודה ר"י דבגבולין הוה ממון גבוה וע"ז לא מהני דיכול להביאו לירושלים דמ"מ השתא לא הוה ממון שלו וליכא לכם. ואך מטעם הואיל כיון שאין מחוסר ממון רק הבאה לירושלים י"ל דהוה לכם וזה תליא בהואיל ור"ח לטעמי' דל"ל הואל ור"ן מפרש מתני' לדידן דס"ל הואיל. ומעתה הנה הרי מוכח דאע"ג דלענין היתר בכל מושבות מרבינין ממצות מצות מ"ש ולא ממעטינין רק בכורים מטעם דמ"ש יש לו היתר בכל מושבות ע"י פדיון. ואע"ג דהואיל אי בעי פריק לא אמרינין צריך לחלק, דדוקא לומר דע"י א"ב פריק הוה שלו מה שעתה אין בו קנין ל"א א"ב פריק. אבל מ"ש לר"י דהוה ממון בעלי' ורק מטעם היתר בכל מושבות שפיר נתרבה ממצות כיון שיש לו היתר ע"י פדיון. וא"כ י"ל דכל זה לרבנן דמ"ש ממון הדיוט והוה ממון בעלים ובירושלים דאיכא היתר אכילה וראוי' לצאת בו. אך דהתורה הקפידה מצה שנאכל בכל מושבות מסתבר לרבות מ"ש ממצות כיון שאפשר ע"י פדיון שנאכל בכל מושבות אבל מצה בגבולין דאין בו היתר אכילה אם נאמר דצריך למימר הואיל שיוכל לאכלו בירושלים דאי בעי פריק א"א לומר דלענין שנאמר מצה שאינו שלו דתהוי כשלו מטעם א"ב פריק שפיר נימא כיון דמחוסר ממון לא שייך הואיל וע"כ צ"ל דיש לו היתר אכילה בירושלים הרי בירושלים לבד אין יוצא דבעי היתר בכל מושבות ואם דבירושלים שיש היתר אכילה שפיר אמרינין הואיל דאי בעי פריק א"כ הוה תרי הואיל ובכה"ג ודאי ל"א ב' הואיל כיון דעכשיו אינו שלו ומחוסר קנין. וא"כ י"ל דודאי מ"ש בירושלים למ"ד הטעם משום היתר אכיל' דהוה לכם יוצא ואע"ג דאין נאכל בכל מושבות כדאמר הש"ס בפסחים כיון דיש לו היתר ע"י פדיון אבל בגבולין לר"מ אין יוצא כיון דאין לו היתר אכילה ל"א הואיל אי בעי פריק דמחוסר קנין ור"ח דקאמר דבגבולין מודה ר"י וס"ל דלר"מ אפילו בירושלים אין יוצא היינו משום דס"ל דצריך דין ממון וא"כ לר"מ דגם בירושלם ממון גבוה ל"ל דהוה לכם מטעם אי בעי פריק ולכן אין יוצא. אבל למה דפסקינין כמ"ד היתר אכילה שפיר לר"מ בירושלים יוצא דהוה ממון שלו. ומיושב הרמב"ם אע"ג דפוסק כר"מ דממון גבוה פוסק דיוצא במצה מ"ש בירושלם וחייב בחלה דכיון דיש בו היתר אכילה:

ועיין בס' שאגת אריה האריך לתמוה ולהוכיח דאע"ג דאין בו היתר אכילה הוה לכם מדמעטינין מדגנך הקדש ולא קאמר כל איסורי אכילה ולפמ"ש הרי הקדש יש בו היתר אכילה ע"י פדיון ואך כיון דמחוסר ממון והוה כשל נכרי דלא שייך הואיל דיקנה אותו וכ"ז בתר דנתמעט דגן נכרי דדוקא שלו מחויב וא"כ שפיר אמרי' כיון דהתורה [הקפידה[ דדוקא על דגן שלו מחוייב ממילא גם דהוה שלו אם אין בו היתר אכילה לא הוה שלו דדוקא אם אפשר ליהנות בו למה שהוא עומד אבל אם עדיין לא נתמעט דגן נכרי ואפי' של אחרים מחוייב ממילא גם של הקדש דיש בו היתר אכילה על ידי פדיון ואי דמחוסר ממון והוה כקונה מ"מ היתר אכילה ואין צריך שיהיה קנין שלו דוקא וא"כ אי כתיב חד דגנך לא נתמעט דהוה תרתי וכמ"ש רש"י במנחות ס"ז דאין קנין שלו ואסור באכילה בלא פדיון עיי"ש ודוק:

ומה שהביא עוד ראיה מפסחים ל"ג דאמר ר"נ בן יצחק תתן לו ולא לאורו אפשר לומר דקאי לר"ש דחמץ לאחר פסח מותר ויש בו היתר אכילה לאחר פסח ואפ"ה נתמעט מתתן לו ולא לאורו דהכהן א"א לו להשהותו עד לאחר פסח משום דעובר בבל יראה והוה לאורו או די"ל דהרי שם קאי לריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה היינו משום דכ' לא יראה לך עיין פסחים כ"ג ול"ל שני דברים דחמץ בפסח עשאה כרשותו וגלי התורה אע"ג דאין בו היתר אכילה הוה לכם. אבל לדידן שפיר קאמרינין כיון דאין בו היתר אכילה לא הוה לכם ודוק:

ויען כי כתבתי כל אלה בהיותי טרוד אחזור ואשנה בקיצור היוצא ממה שכתבנו. והוא דמפורש יוצא דפליגי ר"מ ורבנן אי יוצא במעשר שני או לא. אך לא נתבאר בברייתא אי פלוגתייהו בגבולין או בירושלים ולמ"ד דצריך דין ממון יש לומר דלכ"ע מיש הוה היתר אכילה כיון שאפשר להעלותו לירושלים. וא"כ לרבנן יוצא בכל מקום בין בירושלים ובין בגבולין דהוה ממון שלו ויש בו היתר אכילה ולר"מ אין יוצא אפי' בירושלים מטעם דין ממון. אבל למ"ד היתר אכינ' וא"צ דין ממון קשיא דבמה פליגי ר"מ ורבנן הרי בירושלים יש היתר אכילה בודאי ובגבולין אם נימא הואיל ואפשר להעלותו הוה היתר אכילה. א"כ ג"כ יוצא אפי' לר"מ דלא אכפת לן אי הוה ממון גבוה או ממון בעלים דא"צ רק היתר אכילה. וע"כ צ"ל דגם מ"ד היתר אכילה מודה לענין חלה דכתיב עריסותיכם דצריך דין ממון וא"כ יש חימה על הרמב"ם דפסק כר"מ ופסק דיוצא במ"ש בירושלים דאי ס"ל דצריך רק היתר אכילה ולכן יוצא. א"כ מ"ט דר"מ דאין לומר דפליגי בגבולין דשם לא הוה היתר אכילה א"כ גם לרבנן אין יוצא דלכ"ע צריך היתר אכילה לפי מסקנא ודברי הרמב"ם צריך עיון ליישב וע"ז קאמינא דהנה הא דפליגי בהיתר אכילה או דין ממון היינו דמ"ד היתר אכילה היינו כיון שנתנה לו התורה רשות דתהוי כשלו לאכלו גם שהוא ממון גבוה כמ"ש דמשלחן גבוה קזכי הוה בכלל לכם שיוצא בו. ולעומת זה מה שאסור באכילה כגון ערלה דהוה קנין שלו ממש לא הוה לכם כיון שאי אפשר לו להשתמש בו למה שעומד דהיינו אכילה ומ"ד דין ממון היינו שצריך להיות קנין שלו ממש ולא מ"ש דהיתר אכילה משלחן גבוה קזכי ועי' ריטב"א הקשה דאיך אפשר לפרש כרש"י ותוס' וראב"ד דהרי מ"ש א"א לו להנות ממנו כלל זולת אכילה ולפמ"ש לק"מ דאין פירוש דין [ממון] שמותר ליהנות ממנו רק שיהיה קנין שלו וזה ברור והנה ודאי קרא דלכם העיקר למעט גזול ושאול שאינו שלו רק דפליגי אחרי שנתמעט שאין יוצא רק בשלו מה נתמעט מלכם:

והנה בס' שאגת אריה האריך להוכיח דא"א לומ' דנתמעט מלכם מה שאסור באכילה אע"ג דהוה קנין שלו. דא"כ למה נקט הברייתא במנחות דגנך למעט של הקדש הרי בל"ז אסור באכילה ולמה נקט הקדש לנקוט כל איסורי אכילה. ולענ"ד י"ל דכבר כ' תוס' פסחים מ"ו ע"ב ד"ה הואיל דל"ל א"ב פריק דהוה כקונה אותו וכיון דהתורה ממעט חמץ נכרי גם הקדש אינו שלו הוה כקונה. וא"כ כ"ז בתר דנתמעט דגן נכרי לענין תרומה אבל כ"ז שלא נתמעט דגן נכרי ומחד דגנך לא הוה ממעטינין רק דגן הקדש וכמ"ש רש"י שם דאיכ' תרתי שאינו שלו ואסור בלא פדיון. וא"כ כל זמן שלא נתמעט של נכרי הרי א"צ שיהיה שלו ויוצא משל נכרי ורק של הקדש מטעם שאסור באכילה בלא פדיון א"כ ס"ד דנימא הואיל א"ב פריק דהרי השתא א"צ לומר הואיל אי בעי פריק דתהוי כשלו דהרי א"צ שיהיה שלו רק להתיר אכילה ודוק:

והנה תוס' הקשו שם דמ"ש נימא הואיל ואי בעו מתשיל ותי' דכבר גלי קרא קדש לה' דאעפ"כ הוה של גבוה ולא שלו. וא"ב פריק נמי ליכא למימר דהוה כקונה אותו למ"ד צריך דין ממון לר"מ דהוה ממון גבוה. ואפי' למ"ד היתר אכיל' שפיר י"ל דאפי' בגבולין תלי' בפלוגתא דר"מ ורבנן דודאי מטעם דאפשר להעלותו לירושלים לא הוה היתר אכילה. אך מטעם א"ב פריק ולר"מ דס"ל ממון גבוה ל"ש הואיל א"ב פריק דהוה כקונה ולרבנן דהוה כממון הדיוט שפיר אמרי' הואיל א"ב פריק וא"כ פליגי בגבולין למ"ד היתר אכילה דבירושלי' ודאי יוצא דיש בו היתר אכילה רק בגבולין אי שייך הואיל או לא ורק ר"ח לשיטתיה דל"ל הואיל וא"כ בגבולין דליכא היתר אכיל' גם לרבנן אין יוצא וע"כ צ"ל דצריך דין ממון וע"כ לא פליגי רק בירושלים ומודו רבנן דבגבולין אין יוצא דליכא היתר אכילה ומעתה למה דקיי"ל הואיל ע"כ למ"ד היתר אכילה בירושלים לכ"ע יוצא דיש בו היתר אכינה ולא פליגי אלא בגבולין אי יש בו היתר אכילה והיינו דלר"מ ליכא היתר אכילה דל"ל הואיל ולרבנן שפיר אמרינין הואיל ואיכא היתר אכילה ומיושב הרמב"ם דפוסק דיוצא במ"ש בירושלים וחייב בחלה ודוק:

אופן אחר ליישב ד' הרמב"ם דהרי נתמעט בכורים משום דאין לו היתר בכל מושבות ומרבינין מעשר שני ממצות דיש לו היתר ע"י פדיון וכבר דחקו תוס' שם לחלק בין הך הואיל להואיל דשם וע"כ החילוק כיון שבאמת הוא שלו והוה לכם ורק דהתורה הקפידה דדוקא מה שיש לו היתר בכל מושבות שפיר לענין זה אמרינין הואיל ע"י פדיון. והנה י"ל אפי' למ"ד היתר אכילה מ"מ כיון שכל זמן שאין בו היתר אכילה לא הוה לכם א"כ ליכא למימר הואיל א"ב פריק דהוה כקונה אותו כיון דאין בו עתה היתר אכילה. ודאי בירושלים דיש בו היתר אכילה והוה שלו ואע"ג דצריך היתר בכל מושבו', ע"י הואיל א"ב פריק הוה היתר בכל מושבות. אבל בגבולין שאינו שלו ל"ל א"ב פריק וא"כ שפיר י"ל דכ"ז שאין בו היתר אכילה לא שייך הואיל אי בעי פריק דהוה כקונה אותו אך מטעם שיש בו היתר אכילה בירושלים שפיר הוה בגבולין בכלל לכם כיון שיש בו היתר אכילה ושפיר אמרינין דהוה היתר בכל מושבות ע"י א"ב פריק כיון דהוה שלו ובזה יש ליישב מה דהק' בתוס' י"ט להנך דס"ל דמ"ש בגבולין לא הוה היתר אכילה משום שיכול לאכול בירושלם והרי תרומה דזר יוצא בו משום דיש היתר לאכילה לכהן ל עיי"ש. ולהנ"ל לק"מ דתרומה דאין בו רק שא א לאכול שפיר קאמרינין כיון דמאכילו לכהן הוה היתר אכילה אבל במ"ש גם שיעלה לירושלים הרי צריך היתר בכל מושבות ותרתי לא קאמרינין:

והנה למ"ד היתר אכילה הנה יש בו צד קולא וצד חומרא דהרי אמרה תורה עריסותיכם ולא של נכרי וכדומה אבל מה שהוא שלו הוה אמינא דחייב אפי' אסור באכילה. ולזה קאמר דצריך דוקא היתר אכילה דאל"כ לא הוה לכם אע"ג דהוא שלו כגון תרומה טמאה וכדומה. ולעומת זה אמרי' דכיון שיש בו היתר אכילה והיינו שיש לו רשות לאכלו ואין מעכב על ידו ולזה נתנה לו התורה כגון מ"ש לר"מ דהוה ממון גבוה הוה לכם:

ומעתה יש לומר דיש חילוק גדול בין תרומה למ"ש דתרומ' באמת הוה ממון שלו ואך משום שאין בו היתר אכילה לא הוה בכלל לכם שפיר קאמרינין כיון שיש בו צד היתר אכילה לכהן הוה לכם. אבל מ"ש לר"מ דהוה ממון גבוה ואך היתר אכילה שהרשה בו התורה עשאה שלו היינו דוקא בירושלי' שיש היתר אכילה אבל בגבולין כיון שאינו שלו ואי אפשר לאכלו בגבולין לא הוה לכם משום שאפשר להעלותו לירושלים דהוה כאלו יקנה אותו כיון דאין לו בו דין וזכות ממון בגבולין שאינו שלו דהוה ממון גבוה לר"מ וגם אין רשאי לאכלו, רק במקום שהתורה נתנה לו רשות לאכול הוה לכם אבל כ"ז שלא העלהו הרי הוא באמת ממון גבוה ואין רשאי לאכלו לא הוה לכם אבל, לרבנן דס"ל דמ"ש ממון בעלים והוה שלו ורק אמרינין דאע"ג דהוה שלו וממונו מ"מ לא הוה לכם לצא' בו רק אם מותר לאכלו בממון שלו שפיר אמרינין כיון שאפשר לאכלו הוה היתר אכילה להיות לכם וכן בתרומה דהוה ממון דכהן. ומעתה יש לומר דלמ"ד היתר אכילה פלוגתא דר"מ ורבנן דוקא בגבולין דלר"מ לא הוה לכם שכיון שהוה ממון גבוה ובגבולין ליכא היתר אכיל' לא מהני מה שיכול להעלותו ולרבנן הוה היתר אכילה אבל בירושלים ודאי יוצא אפי' לר"מ כיון דיש בו היתר אכילה ממש וא"ש פסק הרמב"ם כר"מ ואפ"ה בירושלים חייב מ"ש בחלה ויוצא בה במצה ודוק:

אך אי צריך דין ממון א"כ לר"מ אפי' בירושלים אין חייב דליכא דין ממון. וא"כ ע"כ פליגי רבנן ור"מ בין בגבולין בין בירושלים דהרי לרבנן בגבולין הוה היתר אכילה כיון דהוה ממון שלו. ועדיין אין להסביר ד' ר"ח בסנהדרין דקאמר דבגבולין אפי' לרבנן אין חייב לפי מה שהוכיחו תוס' דלרבנן ודאי הוה ממון בעלים אפי' בגבולין. ואפשר לומר לפי מה דקאמר הש"ס למדחי דדוקא גבי חלה צריך דין ממון דכתיב עריסותיכם ב' זמני א"כ לרבנן דס"ל דמ"ש ממון בעלים מה נתמעט מאידך עריסותיכ' דהרי מלכם מוכח דצריך עכ"פ היתר אכילה ואין לך שיש בו היתר אכילה ולא דין ממון רק מ"ש לר"מ. וע"כ צ"ל דבא למעט מ"ש בגבולין אע"ג שיש לו היתר אכילה להעלותו לירושלים צריך דוקא היתר אכילה במקומו וא"כ מ"ש בגבולין גם לרבנן אין יוצא וכ"ז למאן דדריש עריסותיכם כאלה אבל כבר כתבו תוס' דבמנחות מפקא ליה לדרשא דר"ח ופלוגתא דר"מ ורבנן ע"כ דוקא בירושלים וכהנ"ל ודוק היטיב:

וא"כ הסוגי' מתפרש כחומר דאי עריסותיכם מיותר א"כ לר"מ דס"ל דמ"ש ממון גבוה ופשיטא דבגבולין אין יוצא דליכא היתר אכילה וע"כ עריסותיכם צריך למעט דגם דין ממון ואין יוצא אפי' בירושלם ולרבנן דמ"ש ממון בעלים ע"כ עריסיתיכם ממעט דאין יוצא בגבולין שאין שם היתר אכילה דמסברא הוה זה היתר אכילה כיון שיכול לאכול בירושלים. וכיון שזה רק דיחוי ואין עריסותיכם מיותר א"כ קשיא למ"ד היתר אכילה. אלא ודאי כדכתיבנא דפליגי בגבולין דלר"מ מסברא אין בגבולין היתר אכילה ולא הוה בכלל לכם ולרבנן הוה היתר אכילה ורש"י שכתב במתניתין דוק' בירושלם ולא בגבולין היינו למ"ד היתר אכילה ואתיא מתניתין אפי' כר"מ ולק"מ קושית תוי"ט מתרומה:

ודבריו הר"ן שכתב בפירושו דאפי' חוץ לירושלים יוצא דראוי' לאכילה מתיישבין היטיב הדק דלרבנן שפיר הוה היתר אכילה בגבולין. וגם אין צ"ל דהר"ן קמפרש למ"ד דין ממון אלא אפי' למ"ר היתר אכילה ע"כ צ"ל דממון הדיוט שיהי' בו היתר אכילה בגבולין בין לאופן א' ובין לאופן ב':

ודע דלפמ"ש ליישב דברי הרמב"ם ע"כ ס"ל לרמב"ם כמ"ד היתר אכילה דלמ"ד דין ממון לר"מ דפוסק כוותי' אפי' בירושלים אין יוצא והא דלא פסיק כר' אסי דס"ל דין ממון היינו משום דלמ"ד דין ממון ע"כ מתניתין דלא כר"מ וכיון דתנן בבחירתא כר"מ מסתבר לאוקמא סתם מתניתין דהכא ג"כ כהלכתא כר"מ ופשוט:

תוכן העניינים

אהל אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה