אור ברסלב
אהל אברהם סימן יז

אהל אברהם· רבי אברהם שאג צוובנר

סימן יז

סימן טז

סוגי' דיאוש ומצוה הבאה בעברה

הנה שי' ר"ח וכן שי' הרז"ה דהא דהקדש הוה שינוי השם או שינוי רשות דוקא בקדשי דמים או קדושת בדק הבית אבל בקדשי מזבח לקרבן דמעיקרא תורא דראובן. לא הוה לא שינוי רשות ולא שינוי השם וכמו שמחלקין תוס' ב"ק דף ע"ט [ד"ה גנב] עיי"ש. וא"כ מגזול דומיא דפסח לא מוכח אלא חדא. או דיאוש לא קנה וממילא לא הוה הקדש. או דיאוש קנה ופסול מטעם מצוה הבאה בעברה. ומהב"ע הוה בכל גוונא אפילו קנה כבר [דלא כרבינו יצחק בעל התוס'] ודעת הרז"ה דר"י דס"ל יאוש לא קנה ל"ל מהב"ע ומשמיה דרשב"י קאמר וליה לא ס"ל ולא קיי"ל מהב"ע גם מהא דפריך הש"ס בסוכה וליקניוה בשינוי השם עיי"ש [דהא עדיין לאסור משום מהב"ע] אבל ר"ת ס"ל דר"י ס"ל יאוש קנה ולהכי מוכח מגזול מהב"ע. וגם עולא ס"ל יאוש קני ורק לענין קרבן מטעם מהב"ע. וא"כ לדעת ר"ת קשה מה פריך הש"ס בסיכה וליקניוה בשינוי מעשה ושינוי השם. והנראה דלשיטת ר"ת לא ק' מידי בנקדים ליישב דקדוק תוס' דהוכיח כשיטת רבינו יצחק דאם כבר קנה ביאוש ליכא מהב"ע מהא דפריך וליקניוה בשינוי השם ולא הוכיח כן מקושי' קמייתא דקפריך וליקניוה בשינוי מעשה [שוב הראוני בס' מחצית השקל דקדק כזה] והנראה דלק"מ דמשם לא מוכח דיש לומר כיון דנשתנה הוה כדבר אחר ואין בו פסול מהב"ע והרי אתנן אם נתן חטים ועשאה קמח כשר דנשתנה ואין זה אתנן ה"ה לענין מהב"ע אבל בלא נשתנה שפיר אכ"ל דפסול מטעם מהב"ע לעולם. ואך א"כ גם בשינוי השם יש לומר כן דפקע מיניה מהב"ע כיון דנשתנה שמו ושינוי השם כשינוי מעשה לענין קנין וה"ה לענין מהב"ע אך תוס' לשיטתייהו הקשו שפיר דהרי מגזול ופסח ילפינין מהב"ע לענין קרבן דהוה שינוי השם ומוכח דשינוי השם אין מפקיע מהב"ע אבל לשיטת ר"ת והרז"ה בקדושת המזבח ליכא שינוי השם שפיר אכ"ל דשינוי השם מפקיע מהב"ע כמו שינוי מעשה באתנן ולעולם כ"ז שלא נשתנה איכא מהב"ע בכל גוונא ודוק. ועם האמור אין צריך לחלק לדעת ר"ת והרז"ה דבקדושת בדק הבית לא שייך מהב"ע. די"ל דגם בקדושת בדק הבית שייך מהב"ע ואפ"ה הוה הקדש בקדושת בדק הבית משום דנשתנה שמו ונפקע ממנו שם מהב"ע:

והנה הקשה הרמב"ן על שיטה זו א"כ היאך מתרגם ר"י מתני' דגנב והקדיש ואחר כך טבח דפטור מד' וה' דקמפרש הש"ס ב"ק ע"ו דאהקדש אין חייב דמעיקרא תורא דראובן ואהטביחה לא מחייב דהקדש קטבח. ולשיטה זו ק' ממ"נ אי בקדושת מזבח אין ההקדש חל כיון דיאוש לא קנה [ולר"ת משום מהב"ע] ובקדושת בדק הבית חייב ד' וה' אהקדש דמה לי מכרו להדיוט כדאיתא לקמן ע"ט. וקו' זו ק' כברזל והרמב"ן ז"ל רוצה מתחלה ליישב הא דעולא דיליף מגזול ופסח יאוש ל"ק אע"ג דהוה בהקדש שינוי היינו דמ"מ אין לקרבן בעלים ופסול לקרבן דקרבן שאין בו בעלי' פסול. ואפש' דיליף ליה לעולא דאפי' בעולה שאין בו בעלים פסול מקרבנו וכמ"ש תוס' סוכה דף ט' [סוף ד"ה ההוא] וא"כ שפיר י"ל דעולא ל"ל מהב"ע ורק להכי פסול גזול אפי' לאחר יאוש דל"ל בעלים ואין להקשות א"כ מוכח דיאוש ל"ק מקרבנו אכ"ל דמקרבנו ל"ל דאצטריך שגזל קרבן דחבריה אבל מ"מ כיון דמוכח מגזול ופסח דגזול אפי' לאחר יאוש פסול דיאוש ליק ממילא פסול משום דליכא קרבנו. ואך ר"י דיליף מגזול ופסח מהב"ע ע"כ ס"ל דאע"ג דל"ל בעלים [אם] עלה לא תרד דהוה כנשחט שלא לשם בעלים. ולכאורה משמע מדברי רמב"ן בחידושיו בגטין דעולא ור"י פליגי בסברא זו. אך זה א"א דא"כ מהך מימרא דעולא בחטאת לא מוכח כלל דפליג אסברא דר"י דהרי חטאת שאין לו בעלים ודאי פסול ודלמא דוקא בחטאת קאמר עולא דאין מכפרת אבל בעולה כשר דהוה כאין לו בעלים ומה פריך הש"ס מגנב והקדיש. ואי משום דמוכח מאידך דעולא דיליף מגזול ופסח דיאוש לא קני אין שייכות לקו' זו בגיטין דלא הביא הש"ס הא דעולא. וע"כ צ"ל דהרמב"ן חזר מזה והוכיח מר"י דאע"ג דל"ל בעלים כשר וע"כ מוכח מהב"ע וא"כ עולא דיליף יאוש היינו כשיטת ר"י דלא שייך מצוה הבאה בעברה רק אי יאוש לא קני ותרתי שמעת מיניה וא"כ גם מהא דעולא בגיטין מוכח מצוה הבאה בעברה דהרי בהקדש איכא יאוש ושינוי אך זה לא יועיל דהרי בחטאת ל"ל דכשר כה"ג וצ"ע:

והנה אם נימא כסברת הרמב"ן דאי יאוש כדי לא קני אין זה קרבן הגזלן והוה כמי שאין לו בעלים וא"כ לא שייך מצוה הב"ע דהרי אין זה של הגזלן והרי באוונכרי דפריך הש"ס סוף סוף ולפי' ב' דרש"י דטעם דר"ה מכח מצוה הב"ע ע"כ צ"ל דכיון דהוא לא עבר עברה לא שייך מצוה הב"ע. א"כ גם בעולה כה"ג ודוקא למי שעבר העברה אין יוצא ידי מצוה דאין קטיגור וכו' וע"כ צ"ל כדעת ר"י דפסול דהמצוה מסייע העברה ושפיר שייך ג"כ אין קטיגור וכבר האריך הרמב"ן בדברים מתוקים במלחמות סוכה לבאר הדברים אבל באמת אפשר לומר לעושה העברה לעולם פסול מטעם מהב"ע ורק בקרבן צריך כה"ג מטעם הנ"ל דאינו קרבן דידיה וא"כ לא ק' קושית תוס' מגזל אין מברך אלא מנאץ דלדידיה בכה"ג הוה מצוה הבאה בעברה ודוק היטיב. אך ז"א דאכתי לא יתיישב מנ"ל לעולא דיאוש לא קני דלמא יאוש קני ושפיר הוה מהב"ע דהוה קרבן דידיה לכן נ"ל דהנה מ"ש ליישב לעיל דברי רש"י מקו' תוס' דשינוי השם מפקיע מצוה הב"ע ורק בקרבן ליכא שינוי כדעת הר"ת והרז"ה. כבר מחו להו אמוחא הרמב"ן דא"א לומר כשי' זו מכח קו' הנ"ל ולכן נראה באופן אחר דהרי אכתי אכ"ל דשינוי מפקיע מהב"ע ואתנן יוכיח ואך כ"ז אם השינוי נעשה לאחר האיסור כמו באתנן וא"כ ודאי אם יאוש לחוד קני ואח"כ נשתנה בשינוי מעשה או שם ליכא מצוה הב"ע משא"כ בקרבן אי יאוש לא קני וע"י ההקדש דהוה שינוי קונה דלא נשתנה אחר העברה הוה מהב"ע. ולק"מ על פי' ב' דרש"י דקמפרש דאפי' אי יאוש קני. אוונכרי פסול מטעם מהב"ע ושפיר פריך וליקניוה בשינוי השם ודוק:

והנה לדברינו אלה נאמר כדברי ר"י ולא מטעמי'. דודאי מהב"ע שייך אפי' אם אין המצוה גורם עברה ורק ע"י שינוי נפקע מהב"ע אם השינוי נעשה לאחר שנעשה כבר עברה ורק אם השינוי גורם העברה עדיין מהב"ע ובזה מיושב בהא דראב"ש דנקט טחנה אפאה עיין תוס' צ"ד דנקע רבותא אע"ג דעשה כ"כ שנויים וצריך ביאור דמה נ"מ אם נשתנה פעמיים ולהנ"ל א"ש דאפי' לאחר שקנאה אם נעשה שינוי אפ"ה לענין ברכה הוה מנאץ והבן. והנה לפמ"ש דהא דשינוי מפקיע מידי מהב"ע דילפינין מאתנן וא"כ לב"ש דס"ל שינוי במלתיי' קיימא אכתי הוה מהב"ע ואפי' לפי מה דקאמר רבא שם ב"ק צ"ד דטעמא דב"ש דלגבוה מאיס א"כ לגבוה השינוי אין מפקיע והוה מהב"ע ושפיר הוה מנאץ ושפיר קאמר רבא דטעמא דראב"י דהוה מהב"ע אבל לעולם לפי מה דקיימא לן כב"ה ליכא מהב"ע אם נשתנ' ושפיר קפריך הש"ס לקמן וליקניוה בשינוי ולק"מ קו' מג"א [תרמ"ט ס"ק ב'] דהיאך יברך דלמ"ד שינוי קינה ודאי מברך אם השינוי אין גורם העבר' ודוק היטב. וגם לשיטת ר"י דס"ל דבקרבן איכא שינוי השם ומוכח דאפילו איכא שינוי שייך מהב"ע היינו כמ"ש ר"י היכא דהמצוה גור אבל אם אין המצוה גורם לא שייך מהב"ע רק לענין ברכה וע"ז יש לומר היכא דנשתנה אפי' לענין ברכה לח הוה מאוס לב"ה דאתנן מותר בשינוי ורק לב"ש קאמר רבא לענין ברכה דהוה מהב"ע כיון דבמלתיי' קיימא ואפיה צריך תוס' לתרץ דברכה שאני דלענין מהב"ע גופא כיון דנימא היכא שכבר קנה לא שייך מהב"ע גם שם אמאי הוה מהב"ע כיון דקונה לא הוה מהב"ע ודוק היטיב:

והנה ד' ר"ת והרז"ה מתוך הדחק יש להציל מקושי' הרמב"ן הנ"ל והוא דשי' ר"ת והרז"ה אי הוה שינוי השם או שינוי רשות דקונה הדרא למרא ונעשה הגזילה שלו וכבר הוכיח הים של שלמה ב"ק כן בפ' מרובה סי' ז' עיי"ש וע"כ הוכרח ר"ת והרז"ה לומר דמה"ט אין הקרבן כשר דליכא שינוי ויאוש כדי לא קני וא"כ ליכא למימר דהדרא למרא דכיון דהדרא לא קני ובאמת הוה הקדש ולא הדרא והוה קרבן שאין בו בעלים ופסול מטעם קרבנו וכמ"ש הרמב"ן ותוס' סוכה ט' דקרבן דאין בו בעלים פסול ומ"מ שפיר מוכרח ר"ת והרז"ה לומר דליכא שינוי דאל"כ גם דיאוש לא קני הוה קרבן דידיה מכח שינוי. ור"י משום רשב"י קאמר וליה לא ס"ל ורשב"י ס"ל יאוש קני וע"כ מטעם מהב"ע. וא"כ לטעמא דיאוש לא קני גם דבקרבן ליכא שינוי הוה הקדש רק דלא הדרא למרא להיות קרבן דידיה דא"כ לא קנה ההקדש וממילא אין חייב אטביחה ד' וה' ואהקדש ג"כ לא חייב אע"ג דהוה הקדש ואינו קרבנו ולא הוה תורא דראובן מ"מ הוא רצה להקדישו לקרבן דידיה ולא הוה כוונתו למכירה וע"כ צ"ל לדעת הרמב"ן כן דאע"ג דאין לגזלן חלק בקרבן לא הוה כמכירה מטעם הנ"ל ומיושב דברי הרז"ה דעולה בסגנון א' עם הרמב"ן ז"ל דוק היטיב כי חריף הוא:

[אב"ה כוונת רבינו ז"ל דהרי שיטת הרמב"ן ז"ל דפי' דודאי גבוה קני בשינוי דאיכא ע"י ההקדש שינוי השם או שינוי רשות. אך הגזלן המקדיש לא קנאו מעולם עיי"ש במלחמות בפ' הגוזל בתרא. וא"כ עדיין לא הועיל מאי קאמר הש"ס דאהקדש לא מחייב דמעיקרא תורא דגזלן. הרי לא נעשה קרבן דגזלן. וההקדש חל. א"כ מה לי מכרו להדיוט מה לי לשמים וצ"ל דאע"ג דאין לו להגזלן חלק בהקרבן מ"מ לא אוכל לחייבו אמה שהקדיש כאלו נתנו או מכרו. דכוונתו לא היה למכור להקדש או ליתן רק שיהי' קרבן דידיה ואם אמנם ההקדש חל אבל כוונתו לא נעשה, לחייבו עליה. אך שיטת ר"ת והרז"ה דאי גבוה קני מטעם שנעשה שינוי שבא לרשות גבוה או נקרא שם הקדש. ודאי הדרא למרא להיות ג"כ נק' קרבן של הגזלן. אך ודאי דלא נעשה שינוי גם אחר שהקדיש ואעפ"כ ההקדש חל בע"כ ורק פסול מטעם קרבנו כיון דליכא שינוי לא הדרא להגזלן להיות נקרא קרבנו והוה קרבן שאין לו בעלים. ובאמת כוונתו היה בהקדישו שיהי' קרבן דידיה ממילא לא חייב על אשר הקדיש דלא נעשה כונתו להיות קרבן דידיה ולא הוי כמכירה לחיובו ד' וה' וכנ"ל בשיטת הרמב"ן ואהטביחה ג"כ לא מחייב דשל הקדש קטבח. וזהו הטעם דלא נעשה שינוי ע"י ההקדש. דבאמת מעיקרא לא הוי של הגזלן וגם אחר שהקדיש אינו קרבנו. ואי דמקרי מעיקרא תורא דהגזלן. גם לאחר שהקדיש מקרי קרבן דידיה שאך זה כוונתו בהקדשו. ואך התורה גזרה שמחשבתו לא יתקיים בזה להיות קרבנו. ואך לענין שיחול ההקדש]. (ע"כ הג"ה מב"ה):

והנה לשיטת הרז"ה דר"י ל"ל מצוה הבאה בעברה אתי שפיר דלא תקשה לר"י קושית הש"ס דפריך לעולא בגיטין מברייתא דקתני בחוץ חייב ואמאי הא לא נתקבל בפנים דאכ"ל דברייתא שם ל"ל מהב"ע ורק לעולא פריך דס"ל דיאוש לא קני ואך גם לדידיה קשה דלמה לא פריך על הך מימרא דעולא דקייליף מגזול ופסח דיאוש לא קני וא"כ אמאי חייב בחוץ וכן לכל הנך דס"ל יאוש לא קני והרי ליכא שינוי ואמאי חייב בחוץ אך על זה י"ל דלמא ס"ל דמ"מ הוה הקדש וקרבן שאין לו בעלים כשר ולפי זה יותר קשה דגם על עולא שם ל"ק דאיירי בחטאת דודאי פסול באין לו בעלים אבל בעולה אכ"ל דכשר ולא הו"ל למפרך רק על הך מימרא דעולא דגזול ופסח וכן לכל השיטות ק' דאמאי לא תקשה לר"י גופא דס"ל מהב"ע מברייתא דבחוץ חייב כרת ויש לומר דהרי אפשר לאוקמ' בקדשה הנגזל ואך ר"י ס"ל דאין יכול להקדיש וסתמא ס"ל כן ולא ס"ל כצנועין עיין בסוגיא דצנועין וא"כ אכ"ל דתנא דבריית' באמת ס"ל דאיירי בנגזל ושפיר חייב בחוץ ומתניתין להכי לא קתני דחייב דאיירי בגזלן דהוה מצוה הבאה בעברה וא"כ גם לעילא י"ל כהנ"ל ובשלמא אי לעולא הטעם משום דיאוש לא קני ולא הוה הקדש כלל דאיירי בקדושת הגוף וק' דאמאי אין חייב ד' וה' ומביא הברייתא רק דאיירי בקדושת מזבח שפיר יש לומר דלהכי קשיא רק לעולא אבל להנך שי' דגם לעולא הטעם משום מהב"ע ובקדושת המזבח או כמ"ש דאין לו בעלים וקדוש א"כ גם לעולא י"ל כהנ"ל וא"כ צ"ע ממ"נ אמאי ל"ק לי' לר"י ולשארי אמוראים ולא הקשו הש"ס כן בב"ק וצ"ע:

הנה הא דיאוש לא קני ולא ילפינין מאבדה מבואר בב"ק הטעם משום דבאיסורא אתיא לידיה. ולכאור' כוונת הש"ס באיסורא אתיא לידיה היינו בעברה ומה"ט ס"ל לר"ת דאפילו ביאוש ואח"כ שינוי רשות אם הלוקח יודע שהוא גזילה אין קונה דאכתי באיסורא אתיא לידיה ובאוונכרי להכי קונה דאין צריך לחוש דהוה גזילה ולכן מפאת הגזלן בכל גוונא ליכא שינוי רשות דהוא יודע מהאיסור רק מפאת הלוקח וגם בהקדש ליכא שינוי רשות דהוה מפאת המקדיש עיין בר"ת בס' הישר ולדידיה בגנבה מפורסם לא מהני יאוש אפי' אם מכרו דליכא שינוי רשות ועיין. והנה לפ"ז ראוי' לומר דגזל נכרי למ"ד דגזל נכרי מותר יאוש לחוד קני דניהו דנימא דאע"ג דגזל נכרי מותר מ"מ לא הוה דידיה אבל ביאוש לחוד קני ואפשר דזה כוונת רש"י דפי' דאוונכרי גזלי ארעתא דישראל דאל כ קני ביאוש לחוד ואמנם הרמב"ן במלחמות כתב דאוונכרי לא הוה מצוה הבאה בעברה דארעא דנכרי גזלו וליכא מהב"ע רק מטעם לכם פסול וא"כ מוכח דס"ל דאפי' בכה"ג אין יאוש קונה וע"כ צ"ל הא דבאיסורא אתי' לידיה אין הכוונה בעברה רק כיון שבא לידו קודם ומחוייב להחזירו מדינא דאע"ג דגזל נכרי מותר מ"מ אם קם עמו בדין חייב להחזיר אין היאוש פוטרו ודוקא אם בא לידו אחר יאוש דמיד קנאו אין מתחייב להשיבו לבעלים אבל אם כבר נתחייב אין היאוש פוטרו כן הסברא לדעת הרמב"ן ז"ל באיסורא. ומפאת זה י"ל דלוקח לאחר יאוש אפי' בגנב מפורסם דעביד איסורא מ"מ קונה כיון דמיד הוא קונה ואין חל עליו חיוב חזרה דלאחר יאוש אין חל חיוב ודיוקא מדייקינין באיסורא אתי לידיה דלאחר שבא לידו עדיין שם בעלים עליו ואין חילוק אם הוא עברה או לא ודוק היטיב. ואמנם לפי מה דמבואר ברמב"ן מלחמות ב"מ כ"ו ע"ב בהא דרבא דבאבדה אפי' נטלה קודם יאוש בתורת גזלה קנאה ביאוש עיי"ש צריך לומר כך דדוקא אם בא לידו קודם יאוש ע"י גזלה דהיינו באיסורא היאוש לא קני אבל באבדה דיצא מבעלים שלא באיסור לא הוה באיסורא לידו וקונה ביאוש אח"כ ובשינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני דג"כ מכח גזלה שגזל הגזלן בא לידו וגם בגזל נכרי אע"ג דליכא איסור מ"מ יצא מבעלים בע"כ שלא בפשיעתם והבן היטיב:

וראיתי בס' אבני מלואים סי' כ"ח כתב דאפי' אי גזל נכרי לא קני ישראל ורק מותר אפ"ה יוצא והוה לכם למה דקיי"ל לקמן סוכה ל"ה היתר אכילה דיוצא במ"ש ולבבי לא כן ידמה דמ"ש אע"ג דממון גבוה רחמנא קזכי ליה לבעלי' לאכילה ואסור לאחרים ליקחו ממנו בע"כ ולאכלו ומשלחן גבוה קזכו הבעלים אבל גזל נכרי דאחר רשאי לחטפו מהישראל כיון דלא קני ודאי לא מקרי לכם דלאו דידיה קאכיל ועיין:

שוב ראיתי מ"ש דלדעת הרמב"ן הפי' באיסורא אתי לידי' היינו דנתחייב בה דהיינו קודם יאוש א"כ באוונכרי הרי איכא יאוש רק דקרקע אין נגזלת אם הוא גזזה מ"מ בא ברשותו עם היאוש ולא תהוי באיסורא אתי לידיה ולקני והרי לדעת הרמב"ן ע"כ טעמא דר"ה דיאוש לחוד לא קני באוונכרי דהרי משני בגזל דארעתא דנכרי וליכא מהב"ע ואם כן ליתא לדברינו הנ"ל וע"כ צ"ל לדעת הרמב"ן והנך פוסקים דס"ל דיאוש ואח"כ שינוי רשות קונה בכל מקום היינו כיון שכבר נתייאשו הבעלים טרם בא ליד הלוקח כבר פקע זכות בעלים ע"י יאוש ולא הוה באיסורא אע"ג דאסור ליקח ממנו אבל בגזל קרקע דלא מהני יאוש אע"ג דע"י שגזז היאוש והקנין באים כאחד הוה באיסורא וכן בשינוי רשות ואח"כ יאוש כיון שע"י גזילה היתה היאוש שהוא איסור ובא בידו קודם יאוש וגם בידו הוא בתורת גזילה קודם יאוש הוה באיסורא ולא מהני יאוש אבל באבדה שבא לידו קודם יאוש ע"מ לגזלה הרי הוא בידו בתורת אבדה קודם יאוש לד' הרמב"ן שם ב"מ ולא הוה באיסורא כן צ"ל לדעת רמב"ן ועיין היטיב:

והנה הא דהקדש הוה מהב"ע לשיטת הפוסקים דס"ל דהגזל הוא ע"י השינוי רשות וכמ"ש היש"ש הנ"ל הוה מהב"ע לגזלן אבל לדעת הרמב"ן דלא הוה קרבן דידיה רק של ההקדש א"כ אמאי הוה מהב"ע וצ"ל כיון דההקדש גורם הקנין וכמ"ש הרמב"ן ממני ילמדו כיון שאסור להדיוט ליקח ואם כן מוכח דללוקח הוה מהב"ע אבל לשיטת תוס' י"ל דללוקח לא הוה מהב"ע ולהכי לא הקשו תוס' מאוונכרי דמה מהני שינוי רשות כיון דיאוש לא קני הוה ללוקח מהב"ע אבל לדעת הרמב"ן גם מזה מוכח כשיטת ר"י דהיכא דאין המצוה גורם לא הוה מצוה הב"ע דאל"כ הוה לאוונכרי מהב"ע אפי' גזזו נכרי ודוק:

הנה קו' תוס' ממצה וסוכה דלמ"ל למעט גזילה דהוה מצוה הבאה בעברה יש לדון דבר חדש דמהב"ע לא שייך היכא דלא קפיד התורה באיכות קיום המצוה ואכול מצה אמר רחמנ' וקאכיל ואע"ג דנעשה בעברה יצא המצוה ורק היכא דקפיד רחמנא באיכות המצוה כגון קרבן מכם להוציא גזול וכן לולב א"כ הרי נודע דאין קיום המצוה ע"י שנוטל לולב בידו רק בתנאי שהוא לכם וכיון שהקפידה התורה בתנאי המצוה גם מה שאין גוף המצוה רק האיכות צריך דוקא לכם על זה שייך לומר שאם הוא גזול הוה מצוה הבאה בעברה וכאלו לא הוה שלו דהרי גם אם נטל לולב אם אין שלו אין יוצא אבל בדבר שעיקר המצוה רק הפעולה כיון שנעשה הפעול' נתקיים המצוה גם שהוא בעברה דוק היטיב בסברא זו. והנה לפי דברינו היכא שלא הקפידה התורה רק לעשות פעולה כזו לאכול מצה לא שייך מהב"ע ודוקא לענין לכם כיון שהקפידה התורה שלא מהני הפעולה רק בשלו אם כן אם הוה גזולה שייך מהב"ע דלא הוה כשלו דגם שא"א לו לעשות הפעולה כאין מ"מ הרי הפעול' אם אין בו התנאי שלכם אינו מצוה. והנה בסוכה דקאמר רחמנא תעשה לך למעוטי גזולה וגזל קרקע יוצא דקרקע אינה נגזלת וכבר קיהה בה הראשוני' עיין ריטב"א ור"ן וכפות תמרי' דמ"מ הוה גזולה והנראה דלא הקפידה התורה רק שלא יהיה הסוכה גזולה אבל בקרקע גזולה אין הסוכה גזולה רק התשמיש בה בגזילה.. וא"כ הסוכה אין צריך שתהיה שלו רק שלא יהיה אצלו גזולה וממילא לא שייך בו מהב"ע גם שמיעטה התורה גזילה בסוכה ומיושב דבגזל קרקע אע"ג שאינה נגזלת לפסול מטעם מהב"ע ולהנ"ל א"ש ודוק היטיב:

עיין קצות יצא לידון בדבר החדש לומר דהא דיאוש לא קני ר"י לטעמיה דס"ל מעות קונות ולא משיכה ולפמ"ש תוס' ע"ז ע"ב [ד"ה ומאי] דגניבה דאיסורא הוה כמכר ולענ"ד יש לחלק דאע"ג דמשיכה לא קני בגניבה דאיסורא מ"מ כיון שנתחייב בדמים החיוב דמים קונה לו החפץ דהוה כמלוה דאחרים דקונין בו לבד בקדושין לשיטת הרמב"ן שאין קונה משום דאגיד גביה וצריך דומיא דגט כריתות ועיין אבן העזר סי' כ"ט סעיף א'. והרי מיד בשעת הגזלה נתחייב להשיב אם החפץ או דמים וא"כ בנתייאש דיצא החפץ מרשות הבעלים ע"י היאוש קנאה בדמים אבל במכר אין כאן חיוב דמים עוד וע"ז נאמר הפלוגתא אם ע"י המשיכה נתחייב בדמים או על ידי הדמים קנה החפץ. ודוקא בב"נ פחות מפרוטה דליכא דמים כ' תוס' דאין נקנה במשיכה. והנה לפי זה י"ל בגזל נכרי דליכא דמים למ"ד גזל נכרי מותר וא"כ לר"י דלנכרי במשיכה שפיר קונה אבל לר"ל אע"ג דס"ל יאוש לחוד קני אבל בנכרי יאוש לחוד לא קני דליכא דמים ולא משיכה וא"כ י"ל לר"ל לטעמיה דס"ל לנכרי בכסף שפיר ס"ל דיאוש קני וקרבנו ולא הגזול מתוקמא בגזל נכרי דלא קני אך זה אינו דניהו דלא קני מ"מ ההקדש קני ליה וכמו למ"ד יאוש לא קני אפ"ה יכול להקדיש וההקדש קונה ואפשר לומר דבאמת זה צריך ביאור כיון שהוא אינו קונה היאך יכול להקדיש אכן לשיטת תוס' לפמ"ש יש"ש והה"מ דקנין הגזלן ושינוי באים כאחת שפיר הוה הקדש אבל באמת היכא שהוא אי אפשר לו לקנות גם הקדש אינו. וא"כ איכא למימר דודאי היכא דלא קני ביאוש מטעם באיסורא ע"י השינוי קונה והוה הקדש אבל לר"ל דלא קני במשיכה אי אפשר לומר הוא וממילא לא הוה הקדש ועיין:

הנה נסתפקתי אם בשוגג שייך מהב"ע ואלמלי הדבר שבשוגג לא שייך מהב"ע לא קשה קושית תוס' מטבל דאצטריך למעט טבל דאפי' בשוגג לא יצא וכן בסוכה ולענין לילה ראשון דחיוב סוכה אפי' אכל כבר ודוק. אמנם יש לפשוט מפי' רש"י באוונכרי בפי' ב' דהטעם משום מהב"ע אע"ג דלא ידע דגזולה היא ואך י"ל כיון דסתם כותיים גזלו לא הוה כשוגג. עוד נ"ל ליישב קושי' ממצה טבל דאם הוא בסכנה שאחזו בולמוס ומותר לאכול להטבל דלא שייך מהב"ע והוה יוצא בה אפש' לפי מה שמיעטה התורה אין יוצא בה והבן:

ודע דעוד יש לדון לר"ש דממעט טבל שאינו יוצא מצות מצה משום ל"ת חמץ א"כ מיעט התורה מין טבל ואם הטבל נתבטל ברוב ומותר באכילה אפ"ה אין יוצא דמ"מ לא אכל שיעור כזית מד' שיוצא בה דלא הקפי' [התו'] אם יש עכשיו עליו החיוב [ל"ת] א"ל רק כיון שהוא באמת והרי אם נתרב' מהאיסו' חוזר וניעור ולא הוה כמאן דליתא אין הטבל מצטרף ואם כן ג"כ מיושב קושית תוס' והדבר צריך תלמוד אם הדבר כן עיין:

תוכן העניינים

אהל אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה