אור ברסלב
אהל אברהם סימן טז

אהל אברהם· רבי אברהם שאג צוובנר

סימן טז

סימן טו

ביאור שיטת בין השמשות

הנה דעת תוס' דלכ"ע דעת התורה דלילה הוה בצאת הככבי' וזה מוכח מקרא דנחמי' וכמו דפשיטא לן דמעלות השחר יום משם. והא דפליגי תנאי ואמוראי לדעת ר"י בשיעור בהש"מ היינו משום דמספקא להו בככבים הבינונים וס"ל לר' יודא משקיעת החמה לרבה וכן לר' נחמי' יש להסתפק בככבי' בינונים עד הכסיף העליון ולר"נ רק עד חצי מיל. ולר' יוסי אין ספק רק כהרף עין אחר שהכסיף העליון. והנה לא קשי' להו לתוס' דהיאך משכחת בה"ש ספק כיון דצאת הככבי' לילה, דזה משכחת בשני ככבים וכדתניא לקמן דמספקא להו אי ככבים ב' או ג' וכמבואר בירושלמי. אך קשיא להו לתוס' איך פליגי בשיעור בין השמשות וע"ז הוצרכו לתרץ דפליגי בשיעור ככבים בינונים:

והנה א"כ לכאורה קשה כיון דכבר מספקא להו לתנאי בשיעור הככבים איזה נקרא בינונים א"כ היאך קאמ' שמואל מימרי' בככבים והם אין מוציאין מספק. (ודוחק לומ' דשמואל קאמר מה שתן התורה לילה) אך נ"ל דלק"מ לפמ"ש המפרש ן' חביב בהל' קדוש החדש דככבים פעמים נראים קודם ופעמי' מתאחרים. וא"כ כל הסוגיא סיבב על קוטב האמת דככבים הם גורמים הלילה ושנים ספק וג' ודאי לילה וזה בבינונים. ור' יודא ס"ל דבשקיעה פעמים נראי' בינונים ור' יוסי ס"ל דאותן שנראים לאחר שהכסיף הם בינונים אבל קודם שנראים ככבים אין ספק כלל בלילה ורק בנראין ב' ככבים הוא הספק וא"כ תרוייהו אמת דהא דפליגי התנאים בשיעור בה"ש היינו שלר"י משקיעה נכנס הספק והיינו בהיות נראים ב' ככבים ושפיר קאי מימרא דשמואל לומ' הדין בככבי' דכל זמן שאין נראין ב' ככבים אין כאן ספק אפי' לאחר שקיע'. ועפ"ז יש ליישב שיטת הגאונים דלא הביאו חילוק ר"ת דיש ב' שקיעות וקשיא סתירה דר"י, דבפסחים מוכח דמשקיעה עד לילה ד' מילין וכאן בשבת מבואר דהוה רק ג' רביעי מיל דלפ"ז הא דקאמר הש"ס דלר"י בה"ש משקיעת החמה לרבה, והיינו בצאת ככבים שניים דהוה ספק בינונים. וא"כ הא דאמר ר"י משקיעת חמה איכא ס' בינונים אבל באמת לא נראים ככבים רק ג' רביעי מיל קודם שהכסיף עליון והוה שיעור בה"ש רק ג' רביעי מיל ולר' יוסף אותן ככבים שנראין קודם שהכסיף התחתון אינן בכלל ספק בינונים אבל קודם ג' רביעי מיל אין נראין ככבים כלל ואין מהצורך לר' יודא לפרש דבריו רק אומר שלאחר שקיעה מיד נכנס הספק במציאות הככבים ואמנם המציאות רק בג' רביעי מיל וכן לדעת ר"ת יתיישב הקושיא חמורה שהקשה בס' מנחת כהן דהשקועה זו אין נראה לאדם ותני ר' יודא שיעור שמכסה מהבריות ולהנ"ל אתי שפיר דזה בשעת צאת ככבים אשר הם בספק בינונים ודוק:

[אב"ה אפשר להבין כוונתו דלעולם מעת נראין ככבים עד שהכסיף עליון א"א להיות יותר מג' רביעי מיל רק לפעמים מקדימין לבוא ככבים בשקיעה. ולפעמי' מתאחרין עד ג' ורביעי מיל מהשקיעה והנה הא דבפסחים כשהככבים מתאחרין לכל היותר, והוה ד' מילין מהשקיעה. אך שמא יקדימו לכל היותר ויתראו ככבים תיכף אחר השקיעה. ואז יהיה באמת בג' רביעי מיל אחר השקיעה הכסיף העליון. ושפיר אמרי בפסחים. (ועיין בביאור הגר"א כתב ג"כ שהשיעור זה של ד' מילין אינו בכל זמן ובכל מקום) ועדיין צ"ע וה' יאיר עינינו]. (ע"כ הג"ה מב"ה):

ואפשר ליישב בזה לר' יוסף הא דתני ר' יהודה כ"ז שפני מזרח מאדימין יום. ואינו מהצורך ועיין רשב"א דחק ליישב ולהנ"ל י"ל דאי הוה תני רק דבהכסיף התחתון הוא בה"ש איכא למטעי דאיירי בלא נראין ככבים דאכ"ל דביאת השמש הוה לילה בלא ככבים ומספקא ליה אי ביאת השמש הוה בהכסיף התחתון או בעליון אבל אם נראין ככבים גם קודם שהכסיף הוה לילה ולהכי תניא כ"ז שפני מזרח מאדימין יום אע"ג שנראין ככבים דודאי אינן בכלל בינונים ולרבה דאמר כרוך ותני ג"כ קשה דאין מתורץ הא דפלגי' בתרתי ולא כליל דמשקיעת החמה עד שהכסיף העליון בה"ש אפש' לומ' דס"ל לר"י דהספק במציאות הככבים הבינונים היא ב' מדריגו' אותן שנמצאים משקיעה עד שהכסיף התחתון כולם שווין ואותן שנראין מהכסיף התחתון עד עליון שווין ומספקא ליה איזה נקרא בינונים וא"כ ס' מן היום ומן הלילה היינו שער שהכסיף הם יום ואח"כ לילה אבל בתוך משך הזמן אין ספק מן היום ומן הלילה ולכן פלגי' ר"י בתרתי ודוק. וגם ר' נחמי' אפש' דס"ל כך דהרי בתוך שיעור דר"נ איכ' הכסיף

[אב"ה דהרי משתשקע עד שהכסיף התחתון אינו רק חצי דנקא א' מי"ב במיל החילוק שבין רבה לר' יוסף]. וא"כ אכ"ל דספק מן היום גם כן זה דעד הכסיף ודאי אין שינוי ורק הספק אם בשקיעה לילה או בהכסיף או אחר כלות חצי מיל. וגם לר' יוסף דס"ל לר' יודא דתחלת בה"ש בהכסיף התחתון הרי י"ל דס' מן היום וס' הן הלילה היינו מהכסיף עד שיעור חצי מיל [מהשקיעה] ומשם עד שהכסיף (התחתון דהוה חצי דנקא) [העליון דהוה דנקא וחצי] אבל תוך הזמן ודאי אין כניסת הלילה. אבל ר' יוסי דקאמר כהרף עין וג"כ ס' מן היום ומן הלילה כמו שהוכיחו תוס' ע"כ ל"ל גבול מתי הכנסת הלילה בכל שיעור דבה"ש שלו ובזה יתיישב דברי הר"ש בזבים [סוף פ"א] שכ' דלר' יוסי יש להסתפק בכל הרף עין משא"כ לר' יודא עיי"ש שדבריו תמוהין לכאורה ולהנ"ל יתיישב שפיר דוק כי קצרתי.

[אב"ה. ס"ל דגם לר' יוסף השיעור לר"נ מהשקיעה ורק בר' יודא פליגי רבה ור"י. דאם לא כן לא מתורץ הר"ש עדיין לר' יוסף מה שכ' שלר"נ אין להסתפק. או אפש' לומר דר' יוסף פליג גם אליבא דר"נ שמתחיל מהכסיף. והא דנקט משתשקע משום שיעור חצי מיל דהוה מהשקיעה. ומשום דאנן פסקינין כרבה לחומרא עיין בפוסקים. לא איירי הר"ש בר' יוסף וק"ל]:

והנה יש מקום לומר אפכא דודאי התורה אמרה דביאת השמש היא לילה ורק יש מקום לו' דביאת השמש היינו תחלת שקיעתה שלא נראת השמש בארץ או ביאת אורו וכדפריך הש"ס ריש ברכות ב' ע"ב עיי"ש פי' תוס' והרז"ה ומקרא דנחמי' ילפינין דבא השמש ממש אבל לעולם הביאת השמש היא גורם הלילה ורק מקרא דנחמי' ילפינין דאז שעת צאת הככבים בינונים וא"כ פליגי ר' יודא ור' נחמי' ור"י מתי ביאת שמש לר"י יש ספק אם סוף השקיעה ביאת השמש או בהכסיף ולכל תנא כדאית ליה וע"כ צאת הככבי' דנחמי' היינו בינונים הנראים לעת הזאת. וא"כ עיקר הלילה הוה ביאת שמש וקרא דנחמי' מגלי דאין פירוש ביאת שמש בתחלתו וס"ל לר' יודא דעדיין הספק אם ביאת השמש היינו סוף שקיעה שנכנסת (על) [מעל] הרקיע או בהכסיף התחתון או העליון וצאת הככבים היינו הככבים הנראים לעת הזאת וא"כ הנך תנאי היו בקיאים בככבים רק פליגי באיזה שיעור בינונים משערין. דאין הככבים גורמים לילה רק ביאת השמש, ומיושב קושית מנחת כהן דלדעת ר"ת היאך נקט ר' יודא משתשקע החמה על סוף השקיעה שלא נודע. דר"י לא נקט הסימן לבני אדם רק מה שהדין מן התורה דמספקא ליה בפירוש ביאת השמש. ומעתה לכל תנא הככבים הנראים לעתם היא סימן הלילה שאם בא השמש לכל תנא בשעתו ונראים ככבים היוצאים בעת הזאת הוה לילה ובזה עדיין ספק אם ככבי' ב' או ג' ושפיר קאי מימרא דשמואל ככב א' יום ולכל תנא בשעתו ודוק היטב:

[אב"ה דלפי פי' תוס' דספיקא דתנאי הוא איזה ככבים המה בינונים אשר גורמין הלילה. ולא נקט ר"י משתשקע רק לסימן שאז כבר הככבים המה בספק בינונים. קשה לדעת ר"ת היאך נקט סימן שלא נודע גם מה מוסיף שמואל לבאר, ועדיין לא נדע. אך עפ"י דברי המחבר ז"ל דהספיקא הוא אם השקיעה מקרי ביאת השמש, שפיר קאמ' ר"י ספיקתו בפירוש ביאת השמש, דלא נקטיה להודיע לנו. וא"כ לא מיירי התנאים עדיין מככבים. כי אינם גורמין ליל'. ורק מקרא דנחמי' נדע סימן שאז נראין ככבים ושפיר מחדש שמואל ליתן הסימן בככבים לכל תנא בשעתו ולחלק בין א' לב' וג']. (ע"כ הג"ה מב"ה):

ולפמ"ש יש ליישב דברי רש"י ורשב"ם בהא דפירשו במתני' דזבים. ולכאורה יפלא מה דחקו ולא פירשו דראו רק רגע וכמו שפי' תוס' ואמנם להנ"ל דלרבה א"א לו' דכל בה"ש ספק מן היום ומן הלילה רק רגע דהכסיף התחתון יש ספק אם נכנס הלילה וא"כ ע"כ איירי במתניתין דזבים דראה כאותו רגע שהכסיף ואפשר דמן היום ומן הלילה וא"כ אם נימא דכל הרגע יום, ע"כ כל בה"ש יום וכן לילה. ועל קושית תוס' דאיך אפשר דאתמול יום והיום לילה לפמ"ש הר"ל חביב הנ"ל הרי עיקר הלילה ביציאת ככבים והוא המשתנה שפיר אפשר כה"ג וממילא מיושב קושית תוס' דשיעור בה"ש הוה ג' ראיות דגם רש"י ורשב"ם מודו דאיירי דלא ראה כל משך בה"ש רק הרי ע"כ איירי דראה רגע קידם שהכסיף עד לאחר שהכסיף ודוק:

והנה יש מקום לומר דבהא פליגי ר' יודא ור' יוסי והוא דכבר אמרה התורה ובא השמש משמע דבביא' השמש נכנס לילה ובנביא נא' צאת הככבים ויש ליישב ב' המקראות בתרי אנפין. או דודאי ביאת השמש גורם לילה ואז צאת הככבים כמ"ש לעיל. או דקרא דנחמי' מגלה דהך ביאת השמש היינו שכהה אור השמש שנראין כככים בינוני'. ומעתה י"ל דר"י ס"ל דעיקר הלילה ע"י ביאת השמש ובאופן הראשון ומסתפק מהו ביאת השמש אי בהכסיף התחתון או עליון ולרבה גם הספק אי שקיעה וא"כ מן היום ומן הלילה רק לעת הכסיף. אבל ר' יוסי ס"ל דקרא דנחמי' מגלה דרק צאת הככבי' לילה והן בינונים ומסתפק לאחר שהכסיף איזהו נקראים בינונים וכד' הר"ש דמסתפק בכל רגע דבה"ש שלו וא"כ דברי רש"י מיושבים דפי' דכל בה"ש יום היינו דר' יוסי וכדברי הר"ל חביב אבל בה"ש דר' יודא ודאי לא נשתנה ולקמן דאמר העושה מלאכה שני בה"ש היינו כל בה"ש גם דר"י והוה ממ"נ וחייב חטאת ודוק:

עיין מהר"ם לובלין דקדק למה כ"ז שפני מזרח מאדימין כיון דבאמת כוונת התנא המערב והנראה דודאי החוש מעיד דמערב שמאדים פני מזרח אין מאדים מזרח רק כנגד החלון לא כן במערב ודאי מאדים למטה השטח ברוחב יותר מפני מזרח ולכן נקט כ"ז שפני מזרח פנים המאדים מזרח שאין מאדים רק נגד מקום שקיעתה לא כל רוח מערבית ובזה נבין ליישב קושית הרשב"א דלר"י אמאי נקט כלל פני מזרח ומתרץ דלא נדע מה הכסיף ולהנ"ל יובן דהוה מקום לטעות אם הכסיף ברוח מערבית מן הצדדין אע"ג שעדיין נגד החלון מאדים ולכן נקט פני מזרח ודוק היטיב. והנה לפ"ז יש לומר דגם לר"י אין תחלת בה"ש מתחלת שקיעה רק אם רק פני מזרח מאדימין ולא בתחלת שקיעה (גם לא) אם כל הרוח מערבית אדום והא דנקט משקיעת החמה לברר דהא דמאדים היינו במקום השקיעה לא כל הרוח מערבית ויתיישב בזה סתירת ר"י [מפסחים דהוה ד' מילין] ודוק:

והנה לפי האמור די"ל דר' יודא ס"ל דרק ביאת השמש גורם הלילה מקרא דבא השמש ואין כאן חילוף בין יום ויום. דהוה שיעור בה"ש ממ"נ או כלם שווים יום או לילה או מן היום ומן הלילה כהנ"ל. ובשקיעת החמה הוה צאת הככבים בכיפת הרקיע כהרא"ה ממיץ בס' יראים שהביא המרדכי ועיין מנחת כהן ומספקא ליה לר"י מה צאת הככבים אם צאתם בכיפת הרקיע או צאתם ממש. אך ז"א דא"כ לא משכחת ספק מן היום ומן הלילה דאם צאת הככבים בכיפה, הוה לילה בתחלת שקיעה ואם צאת הככבים היינו ממש שנראי' הוה כל בה"ש יום. אך אם נימא דגם מספקא ליה אם כככי' ב' או ג' וא"כ בכל אופן משכחת מן היום ומן הלילה דבשנים יום ובג' לילה וא"כ לר"י אם נראים ג' ככבים הוה לילה ואין חילוק בין גדולים לקטנים. אבל ר' יוסי ס"ל דצאת ככבים גורמים הלילה ודוקא בינונים ומספקא ליה אי ב' או ג' וזה בה"ש דר' יוסי. והנה לר"י דמספקא ליה ודאי העוש' מלאכה בשני בה"ש חייב חטאת דאין שינוי בין יום ליום. אבל לר' יוסי דקאמר בה"ש כהרף עין ואם לא נדע מהו הספק לר"י גם דנימא דככבים נראים בכל עת בשוה או דנימא דאין תלי היום בכככי' ואם עושה בשני בה"ש ברגע אחת כגון רגע לאחר שהכסיף העליון חייב ממ"נ אבל אם עשה ע"ש ברגע קודם למ"ש אין כאן ממ"נ ובזה מפרש שמואל דלר"י ככב א' יום וב' בה"ש וג' לילה וא"כ אם עושה בשני בה"ש בעת שנרא' שני ככבי' אע"ג דעושה זה אחר זה וע"ש עשה רגע קודם אפ"ה חייב דאיכא ממ"נ ומהא שמביא תוס' התוס' אין ראי' דלר"י ספק מן היום ומן הלילה דהרי משכחת ביום המעונן דאין נראין ככבים ומעתה שפיר עביד הרמב"ם שהביא דמשקיעה עד שנראין ג' ככבי' בינונים הוה בה"ש לכלול בה"ש דר"י ור"י וא"א לו להביא ככב א' יום ודוק היטיב:

[אב"ה כוונת רבינו ז"ל דלר' יודא תלי הלילה בביא' השמש ואז צאת הככבי' הראשונים וספיקו אי תחלת ביאת השמש כשהככבים בכיפת הרקיע ומשקיעה כבר לילה. וזהו ספק כולו מן הלילה או סוף ביאת השמש כשג' ככבים נראים וזה ס' כולו מן היום. או משקיעה עד שנראין ב' הראשונים יום ומשנראין ב' לילה וזהו הספק מן היום ומן הלילה. וא"כ אם עושה מלאכה בב' בה"ש אם רק שניהם בין השקיעה לב' ככבים או מב' עד ג' חייב חטאת ממ"נ. דהגבול בתוך בה"ש שיבוא לילה אינו יכול להיות רק עם ביאת ככב השני. דאין חילוק בין גדולים לקטנים. אבל לר' יוסי דביה"ש שלו כהרף עין. ממילא אם אינו עושה המלאכה בב' ביה"ש ברגע אחת ממש אינו חייב חטאת שמא בזו הרגע זמן ביאת הלילה ומפרש שמואל דספיקו דר' יוסי הוא אם שנים לילה או דוקא שלשה המה גורמין הלילה. ממילא אם עושה בב' ביה"ש היינו בשעת עמידת ב' ככבים מלאכה. אפי' עשה אתמול רגע קודם מ"מ חייב חטאת. דאין בביה"ש דר' יוסי ספק מן היום ומן הליל' ובתוך הביה"ש אין גבול לביאת הלילה דצאת הככבים גורמין הלילה ודוקא בינונים (דבה"ש שלו מתחיל כדשלים דר' יודא וע"כ כבר נראין הג' הראשוני') ואין ספק איזהו מקרין בינוני' ורק הספק אם בב' כבר לילה ואז כולו לילה או דוקא בג' בינונים וכולו יום. ומהתוספתא שמביא תוס' סוד"ה ספק ומוקמי' כר' יוסי אין להקשות דאם אין ס' מן היום ומן הליל' היאך ס' לקרבן. דמיירי ביום המעונן. וא"כ שפיר לא נקט הרמב"ם הא דשמואל כוכב אחד יום. דבינוני' צריך למנקט כחומרא דר' יוסי דדוקא בג' בינוני' יצא מידי ספק בה"ש. ונטעה דככב אחד יום אפי' בינוני כר' יוסי והוא רוצה לכלול חומרת דר' יודא ודר"י. ולאחר השקיעה לר' יודא אפי' בא' בינוני ואפי' אם אחד אינו נרא' הוה ביה"ש דשמא תחי' השקיע' גורם בעת צאתם בכיפת הרקיע]. (ע"כ הג"ה מב"ה):

הנה יש לדקדק בבריית' דנקט ספק כולו מן היום וזה פשיט' כיון דבה"ש ספק ומיד בתחלת בה"ש ס' לילה וכן סוף בה"ש ס' יום ממילא הוה ס' כולו מן היום או מן הלילה והיא משנה שא"צ. ולכאורה י"ל דכוונת התנא כדברי מהר"ל חביב דס' כולו מן היום כיום אתמול ועכשיו כולו מן הלילה וע"ז קאמר הש"ס למאי הלכתא לכדתניא דאע"ג דראה כולו ביה"ש ומוכח פירוש רש"י ורשב"ם ודוק.

[אב"ה אם אמנם דקו' הש"ס להיפך כיון דקתני כולו מן היום וכולו מן הלילה מאי נ"מ בחומר שניהם מן היום ומן הלילה עיין רש"י בד"ה למאי הלכתא. כוונת המחבר ז"ל פשוט כיון דקמהדר הש"ס לפרש למה צריך למתני מן היום ומן הלילה. צריך רש"י לפרש ראה כל ביה"ש למען נוכל לפרש כולו מן היום היינו יום א' יום ויום ב' לילה. דאל"כ עדיין לא הועיל הש"ס בתירוצם דתקשה להיפך כיון דקתני ספק מן היום ומן הלילה למה לו למתני כולו מן היום. והוא פשוט מאוד לא ניתן לכתוב]. וע"ז פליג ר"י דהוה כהרף עין או יום או לילה לא ישתנה יום מימים ושפיר קאמר הש"ס לקמן העושה מלאכה בשני בה"ש דהיינו בה"ש דר"י חייב חטאת ממ"נ ובזה יש ליישב הא דקאמר ר"י כהרף עין וע"כ יש בו יותר מהרף עין וכמ"ש הר"ש בזבים רק בזה פליגי דלר"י ור"נ ס' יום ולילה פעם כך ופעם כך וע"ז קאמר ר"י דהוא כהרף עין לא ישתנה עולם ודוק:

אופן אחר ליישב דקדוק הנ"ל והוא דאם נאמר כדעת התוס' דעיקר הלילה ע"י ככבים ושנים ספק ג' ודאי לילה וא"כ שפיר אכ"ל דכל בה"ש ספק דאע"ג דבתחלת שקיעה ס' לילה גם סוף בה"ש בהכסיף עדיין ס' דדלמא גם אלה ככבי' הנראים בסוף בה"ש עדיין אינם בינונים או שגם הנראי' בתחי' בה"ש כבר בינונים אבל יש מקום לומר דמאותן שנראי' שנים ככבים בתחלת בה"ש. ודאי בהכסיף נראים ג' וא"כ ממ"נ אי בתחלת בה"ש ספק לילה כסוף בה"ש ודאי לילה. וא"כ אם עשה בע"ש לאחר שקיעה מלאכה ושוב עשה מלאכה לאחר שהכסיף התחתון אין חייב רק אשם תלוי אחת דממ"נ אם הראשון ספק לילה השני ודאי לילה וחייב על השני חטאת ואם נימא דגם על השני יביא אשם תלוי דהוה ס' לילה שזה אינן ככבים בינונים א"כ קודם שהכסיף ודאי יום ואינו א"ת ומביא רק א"ת אחת אבל אם נימא דהספק אי ביאת השמש דשקיעה גורם הלילה או הכסיף תחתון או עליון א"כ כל בה"ש ספק אחת דלמא הוה לילה עם השקיעה או דוקא עם הכסיף העליון וא"כ אם עשה בזמן הזה ב' מלאכות ונודע בינתים מביא שני אשם תלוי וא"כ להכי קתני ספק כולו מן היום דהספק על כל בה"ש בשוה ודוק היטיב. וגם בזה יש ליישב דברי ר' יוסי הנ"ל ודוק:

עיין תוס' שתירצו על הא דקשי' להו דלבדוק באדם בינוני שמהלך ד' מילין ותי' דספק מי נקרא בינוני וד' תוס' מרפסן אברי' כמ"ש במנחת כהן דהרי הוא אחד מעשרה ביום דהוא שעה וחומש מה לנו בשיעור בינוני. ונראה דכוונ' תוס' דודאי מהקבלה שיש לר"י דמהלך בינוני ביום י' פרסאות ומשקיעה עד צאת הככבים פרסה הוא יתד שלא תמוט. והשקיעה היא לעת שהשמש נכנס בעובי הרקיע וצאת הככבי' לעת צאתה אחורי הכיפה. רק מספקא ליה מתי נק' תחלת שקיעה אם תחלת כניסת השמש לרקיע גם שעדיין מגוף השמש נראית באויר העולם רק קצת נכנס. וממילא סוף השקיעה צאת הככבים תחלת יציאתה אחורי הכיפה דמהלכה תוך עובי הרקיע פרסה. או שתחלת שקיעתה אם נכנס כל השמש בעובי הרקיע וצאת הככבי' לעת צאת כל השמש מעובי הרקיע והילוך השמש את כל מקומה [

אב"ה היינו מעת שמתחיל לכנס לרקיע עד שנכנסה כולה. או מהתחילה לצאת עד שיצאה כולה] שיעור ג' רביעי מילין וא"כ שפיר איכא ספק ולא קשה מידי קושית מנחת כהן הנ"ל ואם תשאל א"כ למה צריכים תוס' לומר דאין בקיאין באדם בינוני הלא לדברי יש לומר דשפיר בקיאין רק הספק כהנ"ל. לא מחכמה שאלת על זה דאם בקיאין באדם בינוני נבחין באדם בינוני מעלות השחר עד תחלת שקיעה דהוה ט' פרסאות ונדע מתי תחלת שקיעה תוך הרקיע ודוק היטיב:

אך לפ"ז א"א להיות ס' מן היום ומן הלילה ואם נימא דגם איכא בבינונים עוד ס' בשנים כדברי שמואל א"כ ברגע זו דלמא בשנים יום ובג' לילה:

מהרורא בתרא תוכן הדברים בקצור.

הנה נראה ליישב קושית תוס' על רש"י ורשב"ם בהא דפירשו בזב

[אב"ה דאם מיירי שראו כל בה"ש א"כ בראי' א' חייב קרבן] ומלבד זה קשה טובא מה דחקי להו לפרש שראה כל ביה"ש. והנה דקדוק זה י"ל במה שיש לדקדק עוד דתני בברייתא ם כולו מן היום ס' כולו מן הלילה וזה משנה שא"צ כיון דתחלה וסוף ס' ממילא מוכרח דספק כולו יום או לילה. ואמנם לפי מ"ש מהר"ל חביב בהל' קדוש החדש דככבים אין נראים בכל יום בשוה. וא"כ אפשר שביום א' יום ובשני לילה או אפכא א"כ זה נקט התנא כגון בהכסיף דאיכא ספק אם הם בינוני' ס' דביום ח' יום ובשני לילה וע"ז קאמר הש"ס למאי הלכתא ושפיר מוכרח רש"י לפרש כה"ג אך על הרשב"ם דלא ס"ל כדעת רש"י בזה רק כקושית תוס' דממ"נ. א"כ ק' מה הכריחו לפרש דראה כל ביה"ש. ולכן נראה דיש ליישב מה שהקשה מהרל"ח הנ"ל דלרבה אמאי נקט התנא בה"ש בתרי אנפין משתשקע והכסיף ולא נקטן כחדא משתשקע עד שהכסיף העליון והוא דהא דספק מן היום ומן הלילה היינו מן שתשקע עד שסכסיף תחתון יום ואח"כ לילה אבל ודאי בתוך הזמן הזה לא יכנס הלילה ואו כולו יום או כולו לילה ובזה יתיישב דברי הר"ש בזבים. והנה אם נימא דלר"י אין ככבים גורמין הלילה רק ביאת השמש ומסתפק ביאת השמש אימתי אי בשקיעה או בהכסיף תחתון או עליון ודאי הדברי' מוכרחים דלא יחניף היום רק בעתים הללו רק לפ"ז א"א לומר כדברי מהר"ל חביב דע"כ כל הימים שוין ואי בה"ש יום היום כאתמול שווין וא"כ אכתי א א לומר כד' רשיי וא"כ אכ"ל דהרשב"ם ס"ל דבהא פליגי ר"י ור"י דלר' יודא ביאת השמש גורם הלילה וקרא דנחמיה דצאת הככבים לילה לא שככבים גורמים רק הואיל דבאמת לעת הזאת צאת הככבים ותמונת הככבי' תלי' מתי ביאת השמש. וא"כ כיון דרק כניסת לילה ברגע מצומצם הידוע אי בשקיעה או בהכסיף ע"כ מתניתין דזבים איירי דראה באותו רגע דאיכא ספק מן היום ומן הלילה וע"כ כל בה"ש או יום או לילה והוה כאלו חזי כל בה"ש. אבל באמת ליכא ראיה מרובה ומיושב ד' הרשב"ם אבל רש"י ע"כ ס"ל כדעת תוס' דגם לר' יודא צאת הככבי' גורמי' הלילה וקרא דנחמיה מגלה דביאת השמש היינו אם כהה השמש מאורו עד שככבי' נראים ורק מסתפקא ליה איזהו ככבים בינונים אם אותן שנראים עד שהכסיף או לאחר שהכסיף ושפיר אכ"ל דיום מיומים ישתנה ביום א' בהכסיף התחתון הוה לילה ובשני בהכסיף העליון. וע"כ הככבים ישתנו דפעמי' בתחלת בה"ש לילה ופעמי' סוף בה"ש עדיין יום כדעת מהר"ל חביב וא"כ א"א לפרש כמ"ש וצריך ליישב כפמ"ש לעיל וע"כ צ"ל דאיירי דלא ראה כל בה"ש דליכא ראיה מרובה רק בפעם אחד ראה סוף בה"ש ובפעם ב' תחלת בה"ש ואפ"ה ס' טומאה וקרבן דס' דאתמול כל בה"ש יום והיום לילה או אפכא ונקט הש"ס הכי לפרש חומרא דב' ימים דפירושו כה"ג וכמ"ש ודוק היטב. ואמנם כ"ז ביה"ש דר' יודא לדידיה וביה"ש דר' יוסי לדידי' אבל בה"ש דר' יוסי לדר"י הוה ודאי לילה וכן אפכא ואנן דמחמרינן כתרוייהו הא דאמר העושה מלאכה בשני ביה"ש חייב חטאת ממ"נ היינו כל שיעור דבה"ש דר"י ודר"י ודוק היטיב:

והנה לפמ"ש לפרש דס' כולו מן היום היינו כדעת (רש"י) [מהר"ל חביב] וכ"ז לר' יודא באותן ככבים הנראין עד הכסיף אבל לר"י דקמאחר הביה"ש וס"ל דדוקא ככבים שנראים אחר כך הם בינונים המה לא ישתנו מיום ליום וכל הימים שווין וזה קאמר ר' יוסי בין השמשות כהרף עין רק הספק משך הזמן וא"כ לר"י העושה מלאכה בשני בין השמשו' חייב חטאת ממ"נ ומן ושב קושית (הר"ן) [הר"ש] דגם לר"י ספק בה"ש יש לו משך זמן רק שהוא כהרף עין בכל יום שווים ודוק והנה מ"ש דספק מן היום ומן הלילה היינו לעת מצומצם אתי שפיר לרבה דמשקיעה עד הכסיף התחתון חלק בפ"ע אב לר' יוסף דתחלת בה"ש מהכסיף אין גבול לחלק והנראה לפמ"ש ליישב קושית מנחת כהן על תוס' שתי' דא"י מה אדם בינוני וק' הרי יש לשער חלק עשירי מיום וע"ז כתבתי דהספק מתי תחלת שקיעה אם בתחלת כניסת השמש לרקיע או בגמר. ואך לפי זה לא משכחת מן היום ומן הלילה כיון דס"ל לתוס' דזה קבלה אמתיות משקיעה עד צאת הככבים דהוה ליל' פרסה ורק הספק אם השקיעה בתחילה או בגמר וע"כ כל בה"ש או יום או לילה וצריך לומר דהספק שמא ברוב השקיעה נקרא שקיעה דרובא ככולה וא"כ במשך ביה"ש ספק מן היום (או מן) [ומן] הלילה ואך זה דוקא דאפשר דמתחלת שקיעה עד רובה יום ואידך לילה אבל בתוך משך הזה מתחלה עד רובה א"א להיות יום ולילה אבל לר' יוסי כל הרף עין בביה"ש שלו יש להסתפק כאלו וכמ"ש הר"ש אך זה אינו דהרי לר"י מהכסיף הוה ספק ביה"ש והרי זה הוה חצי דנקא וליכא רובא של השמש לפי מה דמוכרח דשיעור גוף השמש ג' רביעי מיל וא"כ מאין הספק דלעת הזאת לילה כיון דמתחלת שקיעה פרסה עד צאת הככבים:

[אב"ה הכוונה דהרי הס' אי מחשבין הליל' ד' מילין אחר תחלת כניסת השמש או אחר סוף. או אפשר אחר רובו. וזה בה"ש מד' מילין אחר תחלת עד ד' מילין אחר סוף הכניסה ולפ"ז מוכרח להיות שיעור הכנסת גוף השמש ג' רביעי מיל. אך כ"ז ניחא לר"י אליבא דרבה. אבל לר' יוסף שפיר מקשה, אי מתחלת הכנסת השמש חשבינין הפרסה אי מרובו אי מגמר מנין הספק בחצי דנקא לאחריו דאז הסימן הכסיף. דיש יותר מד' מילין מתחלת הכנסת ואינו ד' מילין מרוב וכ"ש מגמר הכנסת השמש]. (ע"כ הג"ה מב"ה):

והנה כבר כתבנו דקרא ובא השמש וטהר משמע דביאת השמש מטהר ולולא קרא דנחמיה הוה אמרי' דביאת השמש כששקעה ברקיע לילה כדקפריך הש"ס בברכות לפי' תוס' שם. ורק מקרא דנחמיה מוכח דלילה בצאת הככבים והיינו ע"כ ככבי' בינוני' דגדולי' נראין ביום כשעדיין אור היום וליכא ביאת שמש. אלא ודאי ככבים היינו בינונים ואכ"ל דמספקא ליה לר' יודא אם בשעת סוף שקיע' הם בינונים וקרא דביאת השמש היינו שקיעתה תחת כיפת הרקיע או דבהכסיף הוה לילה וקרא דביאת שמש היינו ביאת האור שהכסיף למטה או דביאת האור לגמרי בהכסיף (התחתון) [העליון] והן בינוני' והנה י"ל דאם בינונים הם בשקיעת החמה ודאי אין הככבים גורמים רק כמשמעות הקרא דכתיב בתורה ובא השמש דהיינו ממש ביאת השמש וקרא דנחמיה רק דלעת הזאת יציאת הככבי' בינונים ולא קאמר עד ביאת השמש דאין זה נודע לאנשי מלאכה ויותר נודע צאת הככבים בינונים. אבל אי בינונים בהכסיף דליכא ביאת שמש מוכח מקרא דנחמי' דעיקר הלילה ע"י ככבים דאל"כ לומר עד שיעור שהכסיף שג"כ נראה לאדם ומדקאמר צאת הככבים מוכח דהם גורמין הלילה וביא' השמש היינו ביאת אורו שנראים הככבים. ומעתה מביאת השמש עד שהכסיף א"א להסתפק בספק מן היום ומן הלילה דאם משתשקע החמה נקראי' בינונים ע"כ ביאת השמש גורם הליל' וגם לא ישתנה מיום ליום גם לדעת מהר"ל חביב אבל מהכסיף ולמטה יש ספק מן היום ומן הלילה דמשתנה ע"י ככבים וגם נשתנה מיום ליום לדעת מהר"ל חביב. וא"כ גם לר' יודא גם שנימא כדעת מהר"ל חביב העושה מלאכה ב' בה"ש חייב חטאת ממ"נ דהיינו משקיעה עד שהכסיף. והנה מה שהקשו תוס' כיון דמשקיעת החמה עד צאת הככבים ד' מילין מה מספקא ולכאורה יפלא למה לא פי' תוס' דעד צאת הככבים היינו שככבים ודאי לילה וכן פי' במנחת כהן אך ז"א דא"כ אמאי נקט ר"י ככבים דאינם ידועים כיון דמספקא ליה ולא נקט עד סוף שקיעתה דהיינו בהכסיף עליון כדנקט בברייתא דהכסיף עליון לילה. והנה י"ל דגם אי בהכסיף עליון הם ככבים בינונים דאיכא ביאת השמש כמ"ש לפרש כד' תוס' ג"כ דוקא ביאת השמש גורם הלילה ורק אם הכסיף התחתון ככבי' בינונים ע"כ ביאת האור גורם הלילה שנחשך אורו של יום עד שנראים ככבים בינונים אז הככבים גורמין הלילה. וא"כ לא תליא בככבי' רק מהכסיף התחתון עד העליון ובזה יש ליישב דקדוק מנחת כהן דלדעת ר"ת דשקיעה היינו סוף שקיעה שלא נודע היאך נקט שקיעה וראוי' לומר ג' מילין ורביע לאחר תחלת שקיעה ולהנ"ל יובן דאשמעינין דזה גורם הלילה ואין בו ספק יום וספק לילה ודוק:

תוכן העניינים

אהל אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה