אהל אברהם· רבי אברהם שאג צוובנר
סימן טו
מעודי כשהייתי בח"ל והמהדרים במצות ד' מינין מדקדקים ליקח הדסים מהננות של הסננים המהודרים מאד מאד והמה נקחים מידי משרתים שומרי הגן ועובדי' הנקרא גערטנער בלתי רשות השר. וגם אני הייתי מהמהדרי' האלה ועתה אני מסתפק כי המשרת הנ"ל מוכר כאלה בלתי ידיעת השר והוה גזל. וגם אם הנכרי קצצן אין להתיר מטעם יאוש ושינוי רשות כמבואר בסוגי' דאוונכרי דהרי כתבו תוס' סוכה ל' ע"ב ד"ה כי. דלא הוה יאוש שלא מדעת. דנכרי כבר נתיאש אבל הכא ודאי היה יאוש שלא מדעת. ואין לסמוך על רובא גזלנא דארעתא נינהו וא"כ איכא יאוש מבעלי' הראשונים כדאיתא. דזה רק לחומרא. ועיין מג"א סי' תרמ"ט ס"ק ה'. שבתי וראיתי בד' אבני מליאים סי' כ"ח ס"ק ג' דפליג על ד' מג"א סי' תרל"ו. וכתב דלמ"ד גזל נכרי מותר כיון דקיי"ל באתרוג של מ"ש דיוצא כיון שיש בו היתר אכילה הוה לכם. וא"כ גם בהדס כה"ג מותר דאטו דוקא היתר אכילה כיון שמותר לו לכל צרכו הוה לכם. וזה ודאי אינו כדמוכח מסוגיא דאוונכרי. ומה שהביא ראיה ממ"ש לא דמי כלל דשם זכתיה התורה מרשות הגבוה לאכלה ואין לאחר רשות לחטפה ממנו. אבל גזל נכרי גם דמותר מ"מ הלא לא זכה בו ואחר אם חטפה ממנו אין לו תביעה עלי' ודאי לא הוה לכם וכן מבואר ברמב"ן במלחמות דגזל נכרי הוה הקרבן כאין לו בעלים עיי"ש במלחמות פ' לולב הגזול. וא"כ הרבה יש לחוש בהדסים הללו אם לא שנודע שיש להעובד הגנים רשות למכרם כנלע"ד [עיין בסי' י"ז]: