אור ברסלב
אהל אברהם סימן י

אהל אברהם· רבי אברהם שאג צוובנר

סימן י

סימן ט

ביאור עניני מוקצה

א) הנה שרשי המוקצה הם ארבעה. א) מוקצה מפאת הכנה שלא היה מוכן לתשמיש האדם כגון תרנגול' העומדת לגדל בצים ובכלל זה ג"כ מוקצה לאוצר ותמרי דעסקא. הב') מוקצה מחמת מיאוס. הג') מוקצה מחמת איסור הד') מוקצה מחמת חסרון כיס:

והנה במוקצה מחמת מיאוס ומוקצה מחמת איסור פלוגתא דר"י ור"ש בנר. דאוסר ר"י נר ישן של חרס ושל מתכת שהדליקו בשבת. מוכח דס"ל הנך ב' מוקצה ור"ש מתיר. אבל מוקצה דהכנה לא מצאנו בהדיא פלוגתא. רק מתניתין דמחתכין דכבר הוכיחו הש"ס משם דמוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים. וע"כ אין הטעם משום מוקצה מחמת איסו' וא"כ האיסור רק משום הכנה. וכן עצמות וקליפין דאסורי' הוה ג"כ רק משום הכנה דלא הוכן מאתמול לכלבים וזה נולד וגם נולד הטעם דלא הוכן מאתמול אך אפי' למאן דל"ל מוקצה דס"ל כיון דהדבר בעילם א"צ הכנה אבל נולד אכ"ל דאסור משום הכנה.

והנה בשיטת המאור ר"פ ביצה דגם בנולד מהני דעתיה עלויה דלא הוה. ותרנגולת העומדת לגדל ביצה לאכילה הביצה מותר דעבידא דאתי. ורק שעומדת הביצה לגדל אפרוח [אסור]. והקשה עליו הרמב"ן א"כ היכי תלי הש"ס בתרנגולת. הרי אפי' בתרנגולת העומדת לבצים מותר הביצה. והו"ל לש"ס לומר אי הביצים עומדים לאכילה או לגדל וולדות. והנה גם הרמב"ן בחי' שבת דף קמ"א לפי גיר' רש"י ע"כ מודה דגם בנולד מהני דעתיה עלויה אם אורחא בהכי מהא דצואה. ורק בתרנגולת אסור דהוה כגוף התרנגול' עיי"ש וא"כ גם להרמב"ן קשה מה פריך הש"ס ריש ביצה קס"ד אפי' למאן דשרי מוקצה נולד אסור. מ"מ הרי הביצה אין אסור משים נולד דדעתיה עלה רק משום דהוה כגוף התרנגולת. וא"כ אי התרנגולת מותר אמאי הביצה אסור. וצריך לומר הא דאמרינן דגם בנולד מהני דעתיה עלה אם אורחא בהכי. היינו למסקנא דס"ל דנולד ומוקצה שווין ומאן דשרי מוקצה שרי נולד. אבל לס"ד דנולד חמור ממוקצה ודאי אכ"ל דנולד אסור בכל גווני ולא מהני דעתיה עלויה. וא"כ קאמ' הש"ס שפיר קס"ד. וא"כ גם דברי הרז"ה א"ש. דודאי המקשן שפיר קאמ' אלא בתרנגולת דלהמקשן דס"ד דנולד חמור מביצה ודאי תרנגולת העומדת לגדל ביצים אסור הביצה אפי' באין עומדת הביצה לאפרוחים. אבל למסקנא דנולד ומוקצה שווין דוקא בעומדת הביצים לגדל אפרוחים ולק"מ על דברי הרז"ה דנקט הש"ס תרנגולת דתחלת שקלא וטרי' דש"ס ודאי תלה הכל בתרנגולת ודוק היטב. ובזה י"ל הא דקא' הש"ס ולפלגו בתרוייהו והוא דלפמ"ש הרמב"ן דגם בנולד אם אורחא בהכי מותר ורק להכי הביצה אסור משום דהוה כגוף התרנגו' וא"כ הא דקא' הש"ס דקמפלגי בביצה להודיעך כח דביש דאפי' נולד מותר אע"ג דבביצה איכא יותר סברא להתיר מחרנגולת דהביצה עומד לאכילה משא"כ התרנגולת. וצריך לומר דמ"מ הוה ביצה יותר רבותא דהוה נולד מהתרנגולת וא"כ שפיר פריך הש"ס לפלגו בתרוייהו דגם שניהם רבותא לב"ש דהרי איכא סברא דהתרנגולת אסיר והביצה מותר והבן:

[אבה דלפי פשטות הדברים קו' הש"ס אי כח דהתירא עדיף. אעפ"כ לאשמעינן גם כח דאיסורא דב"ה אסרי אפי' מוקצה. וק' קושי' תוס' ד"ה ונפלוג דלא פריך הכי הש"ס בכל מקום דקאמר כח דהתירא עדיף. ומה שתי' תוס' שלא יאריך משום כך עדיין נשאר לבאר ש"ס ערובין ע"ב ע"ב דלפלגו במחיצות ובמסיפס עיי"ש. ובאמת תוס' שם ד"ה כח דהיתירא אינן מסתפקין בזה, רק תירצו משום דכ"ש במקום ב"ה אינה משנה וקשה להולמו דא"כ לפריך הש"ס מה לנו בכח דהיתירא דב"ש ומוטב להשמיענו כח דאיסורא דב"ה. ומי הציב גבולות דכח דהיתירא דב"ש לא נגרע מכח דאיסורא דב"ה אבל גם לא עדיף לדחות. והרי חזינן דש"ס עירובין פריך וליפלגו במסיפס להודיעך כחו דב"ש כח דאיסורא. וצריך לשנות כח דהיתי' עדיף. וראה זה מצאנו ראינו שם בחי' הריטב"א. מפרש קו' הש"ס ולפלגו במסיפס. לאו למימר' דלשבוק כחן דב"ה משום כחן דב"ש אלא להני' במסופ' נמי. ופרקי' כח דהיתירא עדיף להשמיענו אפי' לב"ש. אבל לא כח דאיסו' ודב"ש דאין הלכה כמותן עי"ש. והגם שדבריו מפורשין משום דהלכה כב"ה צ"ל שכוונתו ג"כ כד' תוס' משום דב"ש במקום ב"ה אינו משנה. דאל"כ עדיין תקשה מברכות ס' ע"א. מפרקינן כח דהיתירא דר"מ. והלכה כר"י דצריך לברך ולא מפלגי בתרוייהו. וכן בגיטין מ"א במשחרר חצי עבדו. ושם דף ע"ד וקידושין ס' במהיום ולאחר מיחה עי"ש. וידענו שי"ל שב' תירוצי התו' בביצה ובעירובין מחוברין אבל עפ"י ד' רבינו ז"ל קו' הש"ס דבתרוייהו לאשמעינן כחא דהיתירא ולק"מ. ודפח"ח ושפתים יושק]:

ב) והנה הא דהוכיח הש"ס ממתני' דמחתכין דמוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים עיין תוס' שבת קנ"ו ע"ב וביצה דף ו' ע"ב. ודע דקושי' תוס' בשבת שם דמנ"ל דהטעם דלא הוה מוכן לכלבים דלמא משום דהוה מוקצה מחמת איסור דבה"ש לא היה ראוי' לכלבים דבחייה לא חזי לכלבים. וע"ז תי' תוס' דעופות חיים דחזיין לכלבים. ושם בשבת אסקו תוס' גם בקושייתם ס' הר"י מקירביל דאע"ג דלא חזי לאדם אי מוכן לאדם מוכן לכלבים, הוי מוכן. ובתוס' ביצה שפיר אסקו תוס' דחזיין חיין לכלבים אך קושי' תוס' כיון דבשבת לא חזי לאדם ממילא לא הוה מוכן ודוק היטיב. והרמב"ן כתב דמכאן הביא הרי"ף ראי' דקיי"ל כס"ד דש"ס בחולין בסוגיא דהשוחט בשבת. דדוקא בדחי בידים אמרינן מוקצה מחמת איסור ודלא כרב שם. והוא לעצמו הרמב"ן ב לח ות ביצה בסוגיא דספק מוכן כתב, דמוקצה מחמת איסור דלא דחי בידים וניתר מעצמו כגון נבלה גם לר"י לא הוה מוקצה עי"ש והנה ס' הרמב"ן ז"ל כך, דכיון דהאיסור בא מעצמו בע"כ, הרי דעת הבעלים על הדבר ומוכן הוא מפאת הבעלים. ואך אם האיסור בע"כ יהיה על כל השבת כגון השוחט בשבת אע"ג דאפשר לו לעבור ולשחוט מ"מ הרי התורה אסרה עליו לשחטה בשבת וכיון שבע"כ מפאת התורה אסיר עלי' לכל השבת, ממילא בטל ההכנה מן הדבר בע"כ. אבל אם אפשר שיסתלק האיסור כגון שימות הבהמה לאכילת כלבים, לזה לא נסתלק ההכנה ע"י האיסור והוא לא סילק מדעתו ההכנה. אבל בדחי בידים כגון נר שהוא מבטל ההכנה הוה מוקצה אע"ג שיסתלק למחר, ואמרינן מגו דאתקצי. דאם מדעתו עביד איסור החפץ שייך מגו דאתקצי אבל באיסור התורה בע"כ לא אמרינן מגו דאתקצי ורק אם משך האיסור לכל שבת נתבטל ההכנה. ודע דלסברת הרמב"ן קשה לי מה פריך הש"ס לקמן [שבת מ"ו ע"ב] ממותר השמן לבכור דהרי איכא לחלק דמותר השמן האיסור נסתלק מעצמו משא"כ בכור ואע"ג דכאן דחי בידים מנ"ל להש"ס לשקול במאזנים דשווין הם וצ"ע?

[אב"ה דהמוקצה הוא בבכור לר"ש משום דאין רואין מומין. וע"י הוראות מומחה יסתלק האיסור ולפי דברי הרמב"ן אם לא יסתלק מעצמו בטל ההכנה]:

ג) הרי"ף בחולין פוסק השוחט לחולה בשבת מותר אע"ג דלא היה חולה מבעו"י וכתב הרמב"ן דס"ל כס"ד דדוקא בדחי בידים אמרינן מגו דאתקצי וראיית הרי"ף מהא דהוכיח הש"ס מוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבי' ומהא דפריך הש"ס [ריש ביצה] שבת בעלמא תשתרי. ואפשר לומר דזה כוונת הש"ס סוף שבת ומאי ניהו נר שהדליקו דקמדייק הש"ס נר דוקא דדחי בידים ואפשר לומר דהרי"ף לשיטתיה דפסק כר"נ לחלק בין שבת ליו"ט והיינו ע"כ ע"כ דסתם לן תנא בסתמ' דמחתכין כר"ש. והרי מחתכין הוה מוקצה מחמת איסור דהרי ר"ש מתיר אפי' בשבת ואפי' דבר שאין ראוי' חי לכלבים. וא"כ הרי סתם כר"ש אפי' במוקצה מחמת איסור. אלא ודאי דר"ל מחלק דדוקא בדחי בידים קיי"ל מוקצה מחמת איסור. אך הא קשיא הרי בכור דלא דחי בידים ואסור לר"ש דאין רואין מומין הרי מוכח היכא דאין שייך יושב ומצפה אפי' לר"ש אסור אע"ג דלא דחי והיאך נימא דמותר השוחט בשבת וצריך לו' דהיכא דלא דחי בידים אין האיסור מבטל ההכנה היכא דאח"כ נעשה בהיתר כגון שנשחט לחולה. אבל במומין שנעשה באמת באיסור הוה מוקצה עדיין ועיין היטיב:

ועם האמור אין מהצורך לומר כמ"ש הרמב"ן שם בחולין דרב דימי ל"ל הא דרב דקא' מה דעתך כר"מ דגם ר"ד מודה דהשוחט לבריא דאסור מטעם מוקצה כיון דבאמת נעשה באיסור כמו בכור ורק בשוחט לחולה מותר אפי' נחלה בשבת כהנ"ל. ונפמש"ל יש להסביר הדבר החילוק שבין השוחט בשבת לבכור, והוא דגם ר"ש מודה דצריך הכנה ודבר שלא היה מיכן כלל אסיר בשבת. רק ר"כ ס"ל דאין מקצה מדעתו דבר המוכן לתשמיש אדם רק חסרון כיס. ובמחתכין כתב הרמב"ן בחי' שם דס"ל מוכן לאדם מוכן לכלבים, ומוקצה מחמת איסור אין מבטל ההכנה דעדיין מוכן הוא אם אפשר שתבוא היתר. אבל דבר שא"א רק ע"י איסור לא. וא"כ בשוחט בשבת כיון שאפשר ע"י מיתה להתיר לכלבים עדיין הוה הכנה דהכנה לכלבים הוה מוכן לאדם, כיון דם ל לר"ש מוכן לאדם הוה מוכן לכלבים ולכלבים אין האיסור מקצה דאפשר בהיתר. שוב הוה מוכן (לאדם) [לכלבים] וממילא הוה מוכן לאדם. אבל בבכור דאסור להשליך לכלבים שפיר האיסור מבטל ההכנה ודוק היטיב:

ד) הנה הא דר"ש מודה בכוס וקערה דאין יושב ומצפה והנה דעה הרז"ה בביצה בסוגיא דס מוכן. דלר"ש כל מוקצה מחמת איסור שאין יושב ומצפה אע"ג דלא דחי בידים וכן מוכח מבכור וכן מוכח מביצה ל ע"ב. ואמנם הרמב"ן כתב דדוקא בדחי בידים ס"ל לר"ש מוקצה עיי"ש. והנה הא דמותר השמן מותר משמע דשייך יושב ומצפה דשכיח דנשתייר שמן. אבל בכוס וקערה גדולה לא עבד דכבה. ושמן המטפטף דחסיר כ"ז שהנר דולק כיון דשייך בשמן ג"כ יושב ומצפה אמאי אסור. ועיין ברשב"א ור"ן דחקו, דאגב הנר מצפה על השמן ודוקא נאחר שכבה. ולענ"ד י"ל לפמ"ש תוס' ביצה ל"א ע"ב [ד"ה ונפחת] לחלק בין נסתלק המוקצה וח"כ אכ"ל דר"ש ס"נ חילוק זה אפי' במוקצה מחמת חיסור דאורייתא דאם נסתלק המוקצה מותר ביושב ומצפה אבל אם לא נסתלק לא ולהכי מותר השמן לאחר שכבה מותר. אבל שמן המטפטף לא. כיון דלא נסתלק האיסור עדיין. והנה אם נאמר כדברי הרמב"ן דר"ש נ"ל מוקצה מחתת איסור אפי' באין יושב אנא היכא דדחי בידים כשיטת הרי"ף או אם נאמר כסברת הרמב"ן שהבאתי אות ב' דלא שייך מוקצה באיסור הבא ע"כ. א"כ הא דפליגי אי מודה ר"ש בב"ח היינו ע"כ משום מוקצה דהכנה דהרי מוקצה מחמת איסור לא שייך שם. וגם לשיטת תוס' דס"ל דבבהמה שנתנבלה בשבת שייך מוקצה מחמת איסור מ"מ הרי למ"ד מודה ר"ש בב"ח שמתו, היינו אפי ביו"ט כדמוכח ממתניתין דביצה דמתוקמא כר"ש וא"כ ע"כ מטעם הכנה. וכן כתבו תוס' בשבת [מ"ה ע"ב ד"ה הכא] דהטעם דהוה כגרוגרת היינו משום הכנה:

והנה לשיטת הרמב"ן, סוכה דעלמא שנפלה אין בה מוקצה מחמת איסור כמו בהמה שמתה וכן לשיטת הרי"ף כיון דלא דחי בידים. והא דלר"י סוכה שנפלה אסורה היינו משום הכנה דהוה כמוקצה לאוצר (או מחמת חסרון כים) והא דפריך הש"ס שם ביצה ל' ע"ב לר"ש דאין יושב ומצפה עכצ"ל דהקו' למ"ד ב"ח שמתו אסירים לדעת הרמב"ן. ולדעת הרי"ף לרב דס"ל דאפי' לא דחי בידים הוה מוקצה וא"כ גם לר"ש כן אבל לפי מה דקיי"ל דדוקא בדחי בידים מוקצה או לפי דעת הרמב"ן למ"ד ב"ח שמתו מותרים דא"צ הכנה ר"ש מתיר אפי' באינה (ראויה) [רעועה] וא"ש דלא הביא הרי"ף שם בסוכה רעועה ודוק:

ה) הנה עולא משני בשבת דכיס וקערה אתיין לר"י ומשמע דלר"ש ס"ל דגם כוס וקערה מותר וכבר קיימתי ב"ה מדנפשי ומצאתי בפ"י שכתב כן דעולא ס"ל לר"י של מהכת מותר בנר דל"ל מוקצה מחמת איסור רק כוס וקערה. אך צריך תבלין דא"כ מנ"ל דאתי כר"י ולא כר"ש וגם לר"ש נחלק בין נר לכוס דיושב ומצפה. וצריך לו' דעולא ס"ל דר"ש מתיר במחתכין אפי' בב"ח שמתי דאין יושב ומצפה. וס"ל דהוה מוקצה מחמת איסור ול"ל חילוק בין דחי בידים או לא ושפיר מוכח דר"ש ל"ל מוקצה אפי' באין יושב ומצפה בכה"ג רק בבכור וכחילוק שכתבתי לעיל אות ג'. ואמנם אפשר לו' דכך סברת עולא דודאי במוקצה אין סברא לחלק בין יושב ומצפה אי לא ורק אליבא דר"מ יש לומר דל ל מוקצה מחמת איסור רק בדחי בידים. ואמנם גם באדחי בידים בנר לא הוה דיחוי כיון דודאי יכבה הנר בשבת ויהיה ראויה לטלטל אין כאן דיחוי לכל השבת ואין בו מוקצה. אבל בכוס דאפשר לו שידלק כל השבת הוה דיחוי ואסיר. ואמנם לר"ש דמתיר מותר השוך אע"ג דגם שם אדחי בידים דהרי אפשר שיבער עד תומו. וע"כ אפי' בדחי בידים ל"ל לר"ש מוקצה מחמת [איסור]. וא"כ אפי' קערה מותר דמה שיושב ומצפה לא מהני להתיר מוקצה. רק לר"י בחילוק אם אדחי לכל השבת או נא. ודוק היטיב בזה:

ו) הא דאמר ר"ז תחלה. דפמוט לדברי האוסר האוסר מותר. לכאורה צריך טעמא דמנ"ל לר"ז דפליגי ר"י ור"מ מהיפך להיפך דר"מ ס"ל מוקצה מחמת איסור ולא מיאוס ור"י אפכא. הנה י"ל דר"ז מוקי אבל דכוס כר' יהודה וכעולא וא"כ ע"כ ר"י ל"ל מוקצה מחמת איסור ומתיר נר אבל לדברי תוס' דפמוט גדול ור"י ור"מ ל"ל דר"ש מנ"ל דפליגי בסברות הפוכות ושר"י מתיר אפי' קערה. ואפשר לומר דר"ז מתני כאדא בר אוכמי בביצה כ"ו ע"ב תלתא בבי וח"כ קשי' מתני' שם וע"כ מתניתין איירי שנפל מום בי"ט ואפ"ה מתיר ר"י דל"ל מוקצה מחמת איסור כלל אפי' באין יושב ומצפה ועיין:

והנה הא דאמר ר"ז פמוט לד"ה אסור החידוש דלא נימא דר"מ ל"ל מוקצה מחמת איסור ורק בנר חרס אוסר דאיכא תרתי והרי י"ל דגם הא דפליגי לקמן סוף (סוגי') [המס' קנ"ז ע"א] ר"א ורבינא דקי"ל כר"ש לבר מוקצ' מחמת איסור, היינו עם מוקצה מחמת מיאוס ושמעתתא אהדדי אתמר שם ולזה דייק מאי ניהו נר שהדליקו וסתם נר חרס ולזה הביא הרי"ף דברי ר"ז דלכ"ע ר"י ור"מ אוסר אפילו של מתכת ומיושב דברי הרי"ף ודוק:

ז) עיין רש"י ופי' המשניות כתבו דאיסור טלטול הנר בשעה שהוא דולק מטעם שמא יכבה והוא נגד הש"ס לקמן דהוה דבר שא"מ וכבר הקשו כזה בשלטי הגבורי'. והנראה בזה דכבר אכ"ל דהאיסור שמא יכבה ויבטל מצות שבת רק קושי' הש"ס דא"כ בכבה והולך דשוב ליכא ביטול מצות שבת אמאי אסור ומיושב קושי' תוס' לקמן דפריך הש"ס רק מכבתה דמשמע כבתה לגמרי דוקא אבל נר הדולק יש לו' דעדיין דולק שפיר וא"כ בנר הדולק שפיר כתב רש"י שמא יכבה. או די"ל כך דהנה בירושלמי כתב הטעם דכוס וקערה אסור שמא יכבה במתכוון למען יוכל לטלטל אח"כ והנה ש"ס דילן ל"ל טעם זו דאין שייך גזירה כיון שהוא אסור לטלטלו אין שכיח שיבא לכבות. אבל זה אפשר לומר דמודה הש"ס דידן דאם יהיה מותר לטלטלו דיבא לכבות ואע"ג דמותר לטלטל הנר מדין וא"כ למה יכבה. אכ"ל כיון דמותר השמן מותר לר"ש לאחר כיבוי וא"כ אכתי אכ"ל דאיסור טלטול הנר שמא יכבה להתיר מותר השמן אך ז"א דראוי' לגזור על מותר השמן לאסרו אפי' אחר כיבוי ולא לגזור טלטול הנר שמותר מדינא. ואך כ"ז אם אין שום איסור בטלטול הנר אבל כיון שאסור טלטול משום בסיס אסור ג"כ משום שמא יכבה להתיר [מותר השמן] וא"כ שפיר כתבו שמא יכבה והנפקותא דאפי' בגוונא שאין אסור משום בסיס כגון בשכח או הניח עלי' גם דבר היתר אסור לטלטל משום שמא יכבה ודוק היטיב:

או די"ל כך דודאי שייך שמא יכבה בשעת טלטול שחס על השמן אך בנר שהדליק לצורך מצות שבת לא שייך כזה וע"ז משני משום בסיס אבל בנר ששכח ולא הדליקו לצורך שבת דלא שייך בסיס שפיר הטעם משום שמא יכבה כהנ"ל. ודוק היטיב

ח) הנה דעת תוס' לעיל שבת ל"ו [ע"א ד"ה הא ר"ש] דנר הוה דבר שמלאכתו לאיסור ומחמה לצל אסור אפי' נר חדש וסוגיין דפליגי בנר אי היה מוקצה דאסור לטלטל אפי' לצורך גופו כשאר מוקצה. ולמסקנא דלהכי הוה נר מוקצה משום דהוה בסיס לשלהבת. ועיין ט"ז סי' ש"ט דלדעת תוס' ובעל התרומות דאם לא הניח לכל השבת לא הוה בסיס א"כ מותר לטלטל הנר לאחר שכבה. והוא פלא הרי הסוגי' דלר"י נר שהדליקו אסור. וע"כ הטעם משום בסים. וא"א לומר דבאמת לר"מ האיסור משום שמא יכבה דלר"י דבר שא"מ אסור מ"מ קשה הרי הלכתא כר"ש לענין דשא"מ ואפ"ה בנר שהדליקי הלכה דאסור משום מוקצה. ואדרבא יש להמתיק ד' רז"ל לקמן בכל השבת הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמה [איסור] להודיע דאע"ג דהלכה כר"ש בדבר שא"מ אפ"ה נר שהדליקו אסור ומ"מ דברי הט"ז תמוהין. ולכן נ"ל דהנה לשיטת בעל התרומות הסברא כך דדוקא אם הניח האבן על החביות ע"ד שתנוח שם כל השבת עשאו בסיס לדבר איסור והחבית מוקצה כגוף האבן אבל אם דעתו רק לשעה ולנערו אח"כ הרי לא הקצה הכלי לכל השבת ועומד בהכנתו הכלי ומותר לנערה וממילא לצורך מקומו מותר לטלטל דאין הכלי נעשה בסיס ומוקצה לאותו שבת אך כ"ז בדבר שאפשר לנער משם בכל עת אבל בנר שא"א לנער כ"ז שדולק דהוה מכבה א"כ גם שהניחו רק לשעה מ"מ הרי בשעה שדולק א"א לנערו וממילא באותו שעה שדולק הוה בסיס ואסור לטלטלו כגוף המוקצה אפילו לצורך מקומו וממילא כיון באסור בשעה שדולק. כל השבת אסור מטעם מגו דאתקצאי ועיין בטור סי' ש"ט שהביא דעת בעל התרומות דלשעה במניח, הוה כשכח לענין שמותר לנער ואח"כ הביא הדין שאם החביות באופן שא"א לנער מותר ליטול כל החביות בשכח ולא הביא לס' בעל התרומו' מותר אפי' בהניח לשעה. ולמה הפסיק להביא שיטת בעל התרומות באמצע הסי'. היה לו לבאר הדין בשכח ואחר כך להביא שיטת בעל התרומות דהניח לשעה הוה כשכח. אלא ודאי דעת ב"ה דוקא באפשר לנער. הניח לשעה הוה כשכח דלא נעשה בסיס לכל השבת מותר לנער וכיון שמותר לנער לא שייך לו' מגו דאתקצאי דהרי היה אפשר לו לנער. אבל אם הוא באופן שא"א לנער כל זמן שמונח עלי' אסור לטלטלו דהוה בסיס וממילא אסור בע"כ כל השבת וא"כ שפיר נר אסור לכל השבת ודוק היטיב:

תוכן העניינים

אהל אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה