אור ברסלב
אהל אברהם סימן ז

אהל אברהם· רבי אברהם שאג צוובנר

סימן ז

סימן ו

ביאור שיטת גרופה וקטומה

נראה ליישב שיטת הרי"ף שפוסק כרבנן וגם הביא הא דרב כדי שיצולו כמאב"ד וע"כ צריך לחלק בין צלי לבישול כד' הראשונים. והוכיח כן מדברי רב גופא דפוסק מצטמק ויפה אסור כרבנן. ואך קשה ליישב הסוגיא דאמר רבא תרוייהו תנינא דמשמע דליכא ס' לחלק. ודע דאם ליישב קו' דרב אדרב נקל ליישב כחילוק הרמב"ן והראשונים דבצלי ל"ש שמא יחתה משום דמחרך ורק בחררה ע"ג גחלים כיון שהניח ממש ע"ג גחלים ולא אכפת לי' אם יחרך או לא ע"כ כחנני'. אך א"כ יותר קשי' על שיטת הרי"ף דאין מוכח מרב כלום. ובל"ז רב לא אתי רק לפרש מתני' דע"כ כחנני' מסיפ' דחררה וגם כיון שהרי"ף הביא סתם מתני' דפת וחררה משמע דכן הלכה וזה אין מיושב בתי' הרא"ש. ונראה דהנה שיטת תוס' דחזרה מבע"י אסור ועיקר חזרה דמתני' חזרה מבע"י ודעת תוס' דאם אין שעות שירתיח התבשיל מבע"י נקרא חזרה

ואמנם הרא"ש העמיק בדברים מתוקים כדבש. ותוכן דבריו ראיתי לבארם יען כי ראיתי דבב"י וב"ח גם פנ"י לענ"ד הקלושה לא עיינו בד' הרא"ש במכ"ת אשר אינני כדאי נכנוס במחיצתם עאכ"ו לחלוק על דבריהם. אך תורה היא. והוא דמדבריהם משמע דבלא בשול כ"צ לא שייך חזרה לדעת הרא"ש ולא כן אנכי עמדי דמלבד דקשיא הרי תי מתני כחנני' לשהות מותר כמאב"ד א"כ משמע דחזרה מבע"י דרישא ג"כ כהאי גוונא וכמו שהקשה הפ"י. אך בל"ז הרי דברי ר"ש אמר ר"י עיקר המימרא בלא בשול כ"צ ועקר לא יחזיר עד שיגרוף כלשון המתני' דהיינו חזרה מבע"י:

אכן כוונת הרא"ש כך דגזרו חזרה מבע"י אטו חזרה בשבת וחזרה לא נקרא רק אם כבר התבשיל על הכירה בתורת שהי' לכבוד שבת אם נטל אח"כ מכירה הוי חזרה ולזה ודאי הוי חזרה גם בלא בשל כ"צ אם נתן מתחלה על הכירה בתורת שהי' לכבוד שבת לא להתבשל. אבל אם התבשיל שם על הכירה להתבשל ועמד שם אם נעל והחזירה אין זה חזרה כיון שעמד שם עד הנה בתורת בישול. א"כ מה שנותן עכשיו לכבוד שבת הוא תחלת שהי' אבל אם כבר נתבשל שם כל צרכו ונשתהא שם לכבוד שבת גם שלא נתן בתורת שהי' רק הניח אותו שם הוה כתחלת שהי' כיון שכבר נתבשל ואם נטל והחזירה הוה חזרה וגזרינן חזרה מבע"י אטו חזרה דשבת והסברא דתחלת שהי' מותר ואין לגזור שיתן בשבת מתחלה דהוה כמבשל ממש אבל בתורת חזרה שפיר יש לגזור דיחזיר בשבת ואפשר דלדעת הרא"ש אין חילוק דאפי' יש שהות הרבה להרתיח כיון שכבר נתן בתורת שהי' יש עלי' דין חזרה אך בטור מבואר נגד זה וצריך לומר שביש שהות הרבה אין עלי' דין שהי'). והנה לפי סברת הרא"ש דאם מוכח דמה שהניח ע"ג כירה הוא לשהות לכבוד שבת הוה חזרה לב"ש דאסור לשהות עד שיגרוף. וכן אי לשהות תנן דאסור שהיה עד שיגרוף כ"ז שלא גרף אין עלי' דין שהי' ואם גרף וקטם הרי ניכר מתוך מעשיו דנתן שם בתורת שהי' דגרף וקטם א"כ ודאי הסברא דאסור להחזיר אפי' מבע"י אטו חזרה דשבת כיון דגרף וקטם לשהות עלי'. אך אי מתני' כחנני' דמותר לשהות בלא גרף וא"כ ש"ד דמבע"י אין עלי' דין חזרה דלא מוכח מתוך מעשיו דהתבשיל עומד שם בתורת שהי'. ומיושב מה שהעירו בת ס' ישנים דאי לשהות תנן אין מבואר במתני' דין חזרה מבע"י ולהנ"ל אתי שפיר וק"ל:

והנה דין זה מבואר במימרא דר"ש אמר ר"י דאמר משהין דהיינו שנותן בתורת שהי' ואח"כ אמר עקר לא יחזיר שאם כבר נתן בתורת שהיה ומיושב ג"כ במתני' אי להחזיר תנן דהתנא נקט דין השהי' באמצע חזרה דמרישא יש מקום לטעות דלא מקרי חזרה מבע"י רק אם כבר נתבשל כ"צ אבל אם לא בשל כ"צ עדיין בישול מקרי ואין עלי' דין חזרה לזה קמפרש אבל לשהות משהין וכל מה שמותר לשהות אסור להחזיר אם נטל אחר ששהה שם. וא"כ קתני מתני' אפילו מבע"י שני מיני חזרה דרישא דלא יתן משמע אפי' נתינה ראשונה אסור דהוה חזרה והיינו בבישול כ"צ. ובדסיפא דאם נתן בתורת שהי' בכה"ג מקרי חזרה אפי' לא בשל כ"צ. ואך כ"ז אי חסורא מחסרא דאיירי מצעתא משהי דהיינו אפי' לא בישל כל צרכו ודוק היטב:

והנה לולא דמסתפינא הוה אמינא דבר חדש ובזה יתיישב קו' הרשב"א החמורה דמה פריך הש"ס מתני' מני אי ר"י קשי' גרופה הרי כבר בתחלת הבעי' מפרש הש"ס דאי להחזיר תנן מתני' חנני'. וגם יש לדקדק דאי לשהות תנן לא קמפרש הש"ס דמתני' רבנן דוקא. ולכן נראה לי דהנה בדברי חנני' בברייתא אין מבואר דמותר ליתן בידים על הכירה אפי' בתורת שהי' אם נותן שם להשהותו לשבת דיש לומר דאפילו בנותן בתורת שהי' יש לגזור ע"ש אטו שבת דאע"ג דבשאר דברים לא גזרו ב"ה ע"ש אטו שבת אבל הכא דאינו מלאכה רק בשבת אסיר משום חיתוי או משום דמיחזי כמבשל שפיר גזרינן ולא התיר חנני' רק להשהותו שם להניח אם (הכירה) [הקדרה] עומד שם ממה שבשלו מותר להניחו שם וזה מדוייק בדברי חנני'. אבל במתני לא יתן נתינה אסור אפי' בתורת שהי'. וא"כ אפי' אי לשהות תנן אפשר דמתני' כחנני' או דיש לומר דחנני' מתיר אפי' נתינה בידים וא"כ מתני' כרבנן. ומעתה כך ספיקא דש"ס דהרי מהא דקתני עד שיגרוף מוכח דבע"ש הנתינה ומספקא ליה איך הך נתינה בתורת חזרה אבל שהי' אפי' תחלת נתינה מותר באינו גרופה. וע"כ כחנני' דגם חנני' מודה דשהי' תחלת נתינה אסור וג"כ כחנני'. וע"ז מייתי הש"ס ברייתא דר"מ ור"י לפשוט דאי להחזיר תנן ושהי' בכל גוונא מותר אפי' תחלת נתינה מני מתני' וצריך לומר דתלתא תנאי דחנני' פליג על ר"י אבל אי לשהות תנן שפיר איכ"ל דחנני' כר"י והא דר"י אוסר לשהות היינו תחלת נתינה דמשהין משמע בידים והיינו נתינה דמתני' וחנני' לא התיר כמאב"ד רק להשהותו שם אם הוא שם מע"ש. ודוק היטב. וגם לשון הברייתא עקר לא יחזיר דכבר נתן שם בתור' שהי' ושייך עקר ודוק:

והנה כבר אמרנו דר"י אמר משהין עקר לא יחזיר הרי מבואר דס"ל להחזיר תנן ותחלת נתינה בתור' שהי' מותר רק אם השהה שם אפי' בלא בשול מקרי אח"כ חזרה וס"ל דלהחזיר תנן ותלתא תנאי וע"ז קאמר רבא תרויי' תנינא דע"כ חנני' פליג ותלתא תנאי ומותר אפי' תחלת נתינ' בתורת שהי' דהרי קתני אין נותנין עד שיקרמו ומשמע הא קרמו שרי. ויש לדקדק דאמאי משנה הש"ס לומר הא קרמו דהרי מתני' נקט דלכתחלה לא יתן עד שיקרמו הא בכדי שיקרמו מותר כך הו"ל לדייק. רק כוונת הש"ס לדייק דיש לדייק ג"כ על תחלת [נתינה] דדוקא אם לא נקרמו תחלת נתינה אסור אבל אם כבר קרמו גם תחלת נתינה [מותר] ומוכח דחנני' מתיר אפי' תחלת נתינה. ובאמת אין זה דיוק מוכרח דהרי יש לומר דדוקא בנותן כדי שיקרמו דהנתינה בתורת בישול מותר להניח אח"כ. אבל נתינה לאחר קרימה אסור ורק רבא מדייק כך דאל"כ לתני מתני' הדין על הדיעבד דאין מניחין פת בתנור אם לא קרמו פני' ומשני הש"ס שפיר דיוקא דמתניתין קמ"ל כפי' רש"י דקרמו שרי דאין מבואר כן במתני' ודוק היטב:

והנה לפ"ז ראיית הש"ס דתרויי' תנינא דחנני' מתיר אפי' תחלת נתינה והנה אי תחלת נתינה אסור לחנני' היינו רק משום דגזרינן שהי' אטו חזרה משום דמחזי כמבשל ובזה אין ס' לחלק בין צלי לקדרה דדוקא לענין חיתוי יש ס' לחלק בין צלי לקדרה והרי לחנני' כיון שמתיר לשהותו ס"ל כמאב"ד לא שייך חיתוי. וכן אם נימא דר"ש אמר ר"י אתי לאשמעינן איזה נקרא חזרה דלהשהות מותר בכל גוונא בלא בשול כל צרכו אפי' עם חשכה ודוקא אם כבר נתן בתורת שהי' הוה אח"כ חזרה כדברי הרא"ש ולא כסברת תוס' וגם ע"ז מייתא שפיר ראי' מהא דאין נותנין דקתני עם חשכה וכדיוק הנ"ל והרי חזרה רק אסור אטו חזרה דשבת משום דמחזי כמבשל וע"ז אין ס' לחלק ושפיר קאמר תרויי' חנינא. אבל לענין חיתוי באמת הסברא לחלק כדברי הראשונים ומיושב פסק הרי"ף ודוק היטב:

הנה שיטת בעל המאור לחלק בין מצטמק ורע לו דהא דחנני' מתיר כמאב"ד היינו במצטמק ורע לו דירא לחתות שלא יצטמק כיון שהוא ראוי לאכול ורבנן ס"ל דאעפ"כ יחתה שיהיה מבושל כראוי אבל במבושל כל צרכו ומצטמק ורע לו לכ"ע מותר דליכא חשש חיתוי. ובמבושל כל צרכו ומצטמק ויפה לו פליגי רב ושמואל ור"י דמר ס"ל דחיישינן לחיתוי משום צימוק דיפה לתבשיל ומר ס' משום צימוק לא חיישינן לחיתוי. אבל כמאב"ד במצטמק ויפה לכ"ע איכא חשש חיתוי. והנה מה שהקשה הרמב"ן דא"כ גם לשיטתו צריך לחלק בין צלי לקדרה דהרי ביצה מצטמק ויפה ולמה תמה על הרי"ף יש ליישב דהא דירא לחתות משום חירוך הוה כמצטמק ורע לו. ועיין לשון הרמב"ם דמשמע כן. וא"כ לשיטת הרז"ה אתי, שפיר בשר בצל וביצה דמותר כמאב"ד אע"ג דמצט' ויפה לו אבל לשיטת הרי"ף דאוסר כמאב"ד אפי' במצטמק ורע לו ק' אמאי מותר כדי שיצול כמאב"ד דחירוך לא הוה רק כמצומק ורע לו. וגם מה שאמר רבא תרוייהו תנינא ג"כ איש להתיר לא בשיל כ"צ במצטמק ורע לו ופשוט:

והנה אם נימא כסברת הרז"ה דבמצטמק ורע לי כמאב"ד יש סברא דליכא חשש חיתוי והפי' אי מצטמק ויפה לו ג"כ לא חיישינן עדיין לא שמענו כמאב"ד במצטמק ויפה לו וכן ס' תוס' בהא דחמין אבל לא תבשיל ולא נחלק בין צלי לקדרה. ומפת וחררה לא נשמע רק במצט' ורע לו דפת וחררה באמת מצט' ורע לו דכללא כל דלית ביה דייסא. ואי לא מוכח ממתני' דאין צולין דמותר כמאב"ד במצט' ויפה דאע"ג דברישא תנא ביצה והיא יפה להצטמק מ"מ ברישא הרי נוכל לפרש כדי שיצולו היינו כולו כ"צ. ואך לפ"ז קשה דיוקא דמתני' דכיון דקתני ברישא דבשר בצל וביצה אסור עד שיצולו כל צרכו מחשש חיתוי משום דמצט' ויפה לו. וא"כ הרי מסברא גם בפת אסור עד שנאפה כ"צ מחשש חיתוי דאע"ג דהוא מצט' ורע לו מ"מ עד שיאפה כ"צ יפה לו וכסברתם וגם דהתנא ס"ל לחלק דבאמת מותר כמאב"ד במצט' ורע ת"מ החידוש הוא ההיתר לא האיסור באינו אפי' כמאב"ד ומתני' קתני ולא פת אלא כדי שיקרמו משמע הא דקרמו מותר זה פשיטא רק דהחידוש דאסור עד שיקרמו והיינו משום ברישא בצלי לא שמענו שאסור רק במצטמק ויפה ואשמעינן בסיפא אפי' במצט' ורע אסור עד שיהי' כמאב"ד וא"כ מסיפא מוכח דברישא ג"כ שיצולו היינו כמאב"ד וזה קאמר רבא תרוייהו תנינא דר"י אשמעינן דלא בשיל כ"צ מותר אפי' במצט' ויפה דלהחזיר תנן ומוכח ממתני' דהכא דחנני' מתיר אפי' במצט' ויפה כמאב"ד דמתני' דמחלק ב"ש בין חמין לתבשיל היינו ע"כ משום דתבשיל מצטמק ויפה לו כמ"ש תוס'. וע"ז אמר רבא דגם אי לא נפרש מתני' להחזיר ג"כ מוכח תרויי' דלחנני' מותר כמאב"ד אפי' מצטמק ויפה דקתני כדי שיקרמו משמע הא קרמו סברא דשרי דזה לא צריך התנא לאשמעינן ותנא מהדר בתר איסורא אבל קרמו פשיטא דשרי וממילא מוכח דכדי שיצולו היינו כמאב"ד וע"ז קאמר דיוקא דמתני' קמ"ל וכפי' רש"י דזה אין מבואר ודוק כי הוא כפתור ופרח:

ומעתה יש לו' דבעי' הש"ס אי להחזיר תנן או לשהות תנן והיינו דאי להחזיר תנן ע"כ מתני' כחנני' ומוכח דלחנני' מותר כמאב"ד אפי' במצט' ויפה. או לשהות חנן וג"כ מתני' כחנני' דחנני' אין מתיר רק מצט' ורע לו. ומתני' דמצריך גרופה היינו ביפה להצט'. ואע"ג דנקט חמין היינו לב"ש אבל לב"ה רק תבשיל צריך גרופה ועיי"ש רמב"ן מפרש כן בברייתא דב' כירות להקשות לשיטת הרז"ה מדיוקא דלא קמבאר הש"ס דאי לשהות מתני' כרבנן. וג"כ מדקדק הש"ס מברייתא דב' כירות אי ר"י קשיא גרופה דכבר שיכל הרמב"ן ז"ל דאם נימא דחנני' לא התיר רק מצט' ורע איכ"ל דס"ל כר"י ולא נצטרך לומר תלתא תנאי. וקמתרץ הש"ס דבאמת ב' תנאי וחנני סבר כר"י בחדא ופליג. וא"כ יש לומר דאנן פסקינן לשהות וכשיטת הרז"ה אבל לא מטעמו דהוא פוסק כר"ש אמר ר"י ולהחזיר ואנן כמ"ד לשהות וכרב דמצט' ורע מותר לחנני' ודוק היטב:

ומעתה יש ליישב שיטת הרי"ף כך דודאי מאן דס"ל להחזיר תנן ומוקי מתני' כחנני' וחסורי מחסר' ע"כ ל"ל ס' לחלק בין צני לבשול ומשום דמתני' דפ"ק כחנני' גם מתני' דכירה כחנני' וע"כ חסורי מחסרא וג' תנאי דאי ס"ל דאיכא ס' לחלק בין צלי לבשול מאי דוחקא הרי פשטא דמתני' דכירה לשהות וא"כ ר"ש דקא' דר"י ס"ל להחזיר תנן מה דוחקא לתלות דמשו"ה קא' ר"י הלכה כחנני' משום דס"ל להחזיר נימא משום דמתני' דפ"ק כחנני'. רק אשמעינן ר"ש דממתני' דפ"ק לא נשמע עדיין במצט' ויפה לחנני'. אבל ממתני' דכירה אי להחזיר שפיר מוכח אפי' מצט' ויפה דנקט חמין ותבשיל כהנ"ל. וע"ז קאמר רבא תרויי' תנינא במתני' דלעיל ואין צריך לתלות מימרא דר"י משום דסבר להחזיר תנן. דממתני' לעיל מוכח ג"כ הכי. אם ל"ל סברא לחלק בין צלי לקדרה דאפי' מצטמק ויפה מותר. אבל למ"ד לשהות ודאי ס' לחלק בין צלי לקדרה וזה מספקא לי' לש"ס אי להחזיר תנן או לשהות. ודוק היטב:

והנה אם נימא כשיטת הרז"ה דיש סברא לחלק כמאב"ד אין מותר רק במצטמק ורע לו וצלי אצל אש הוה כמצט' ורע לו וא"כ אי מתני' דכירה להשהות ודאי לחנני' לא שרי רק מצט' ורע לו כיון דלא קתני במתני' להתיר כמאב"ד רק בצלי דהוה כמצט' ורע לו. ושפיר רב ור"י ס"ל כחנני' וס"ל דמתני' לשהות תנן ורק מתני' דאין צולין ע"כ כחנני' מסיפא דפת דמהני קרמו פניה. אך לפ"ז ק' קו' תוס' דהיאך ס"ד דרב ס"ל להחזיר תנן. א"כ מוכח ממתני' דכירה דמותר לחנני' אפי' במצט' ויפה כמאב"ד. והרי רב ס"ל דמצטמק ויפה אסור והוה רב דלא כמאן. וצריך לומר דהרי עדיין לא ידענא מברייתא דב' כירות ורבנן דחנני' אינו יודע מי הם ואולי לא פליגי אחנני' רק במצט' ויפה לו. אבל לבתר דשמעי' מברייתא דב' כירות ודאי ע"כ רב ס"ל לשהות תנן כיון דאוסר מצטמק ויפה ומתיר ברע והיינו כחנני' ודוק:

עיין ירושלמי בפ"ק דפי' הא דפת וחררה מותר דאין דרכו לאכול פת חמה והנראה בכוונת הירושלמי כיון דאין דרכו לאכול פת חמה הוה מלתא דל"ש ליתן פת וחררה בתנור סמוך לחשכה ולא גזרו בה ולהכי מותר. אך א"כ קשה אפי' בלא קרמו פניה לשתרי. וצריך לומר דודאי כ"ז שאיננו כמאב"ד דאיכ' החשש חיתוי גזרו אפי' בפת דלא שכיח. אבל אם הוא כמאב"ד לא שייך שמא יחתה ורק דגזרינן אטו אם אינו כמאב"ד לזה לא גזרו בפת דלא שכיח. והנה לפי הירוש' משמע דמפר מתני' דלעיל כרבנן דחנני' וכדי שיצולו היינו כל צרכו ורק בפת וחררה מותר משום דלא שכיח. וא"כ מוכח דגם לרבנן כמאב"ד ליכא חשש חיתוי רק דגזרו אטו אינו כמאב"ד וכמ"ש רש"י לעיל בבשול כל צרכו דף ליד ע"ב. וא"כ מוכח דבגרופה אפי' פחות כמאב"ד מותר דליכא חשש חיתוי דאל"כ ג"כ לגזור ודלא כשי' ר"י שהביא הרא"ש. והנה אם נימא כמו דסבר גמרא דידן דודאי כדי שיצולו היינו כמאב"ד דלרבנן אסור אפי' בשול כל צרכו וא"כ ע"כ כחנני' והיינו כמאב"ד. ואמנם בלא סיפא הרי איכ"ל דאיירי בגרופה וכמ"ש דאפי' בגרופה אין מותר רק כמאב"ד. אבל כיון דמוכח בסיפא דמותר פת אפי' אינה גרופה ואי אתיא כרבנן ע"כ צ"ל כד' הירושלמי וע"כ צ"ל דגם לרבנן כמאב"ד ל"ש שמא יחתה רק אטו פחות כמאב"ד א"כ מוכח דגרופה מותר אפי' פחות כמאב"ד וממ"נ מוכח ממתני' דאין צולין מכח הסיפא דמתני' כחנני' וע"ז משני דיוקא קמ"ל דזה אין מבורר במתני' ודוק היטב:

והנה אם נימא כסברת הראשונים דבצלי ליכא חשש חיתוי משום דמחרך ונימא דדוקא אם אין מניחו על הגחלי' ממש חושש שיחרך. אבל ע"ג גחלים ממש דרצונו שימהר לאפות ולא חש לחירוך שפיר יש לחוש לחיתוי א"כ י"ל דגם הירוש' ס"ל כדי שיצולו היינו כמאב"ד רק ברישא הטעם כהנ"ל ובחררה צריך לומר מטעם דאין דרכו וק"ל:

ואמנם מדברי הראשונים משמע הא דבצלי ליכא חשש חיתוי היינו דוקא במונח ע"ג גחלים ממש אבל באין מונח ע"ג גחלים ממש איכא חיתוי דלא מתירא משום חירוך. והנה לפ"ז יש לומר אפכא דדיוקא דרבא תרויי' תנינא היינו מפת אפי' אינו על הגחלים ממש מותר ולא חיישי' שמא יחתה ומוכח כחנני'. ואך הרי י"ל דאיירי פת בגרופה וכמ"ש הרא"ש דרישא דצלי איירי בכה"ג ואשמעינן מתני' דבגרופה מותר כמאב"ד ובאינה גרופה ע"ג גחלים ממש מותר גם כן כמאב"ד. והנה שיטת ראשונים לקמן אביי דס"ל דכופח בגפת כתנור ע"כ באינה גרופה היינו משום דס"ל דגרופה אפי' בתנור מותר דכיון דהטעם משום היכר ליכא חשש חיתוי כלל או דס"ל דכיון דגרוף כל הגחלים לחוץ אין חשש חיתוי כלל וא"כ ודאי מותר אפי' אינו כמאב"ד. ודוקא לראב"א דס"ל דאפי' בגרופה בתנור איכא חשש חיתוי איכ"ל ג"כ דאפי' בכירה באינו כמאב"ד איכא חשש חיתוי. וא"כ איכ"ל רבא דקא' תרויי' תנינא ס"ל כאביי דבגרופה ליכא חיתוי ומותר אפי' פחות כמאב"ד. ומוכח מפת כחנני'. והא דלא מייתי ראי' מבשר וביצה דרישא דאיכ"ל כדי שיצולו היינו כל צרכו אבל לראב"א אתי שפיר מתני' כרבנן. ואיירי בגרופה ורק חררה איירי ע"ג גחלים ממש וליכא חיתוי ודוק:

עיין בה"ג והביאו הרמב"ן ז"ל וז"ל ואם מצטמק ורע מותר בגרופה וכבר תמה הרמב"ן ז"ל דזה כר"מ. והנה יש ליישב לשון המשנה עד שיגרוף ולא קתני אלא א"כ גרופה. והוא דהגריפה מועיל משני טעמים.. האחד מטעם היכרא שיזכור שלא יחתה. והאחד מטעם דגלי דעת דלא ניחא ליה בצימוק וכמ"ש רש"י ד"ה שאני. והנה בתורת היכר לא מועיל אם הובערה. רק בתורת גילוי דעת. לזה לא מהני רק אם מצט' ורע מותר דליכא שמא יחתה. אבל אם מצטמק ורע ג"כ אסור והיינו ע"כ שיחתה כדי שיחמו. דגם בשהי' שייך חשש חיתוי שיחם התבשיל. ודאי לא מהני גילוי דעת דעכשיו גורף שלא יצטמק. ואם יראה שיצטנן יחתה. ועתה לשיטת בעל המאור דכמאב"ד אין מותר רק ברע להצטמק. א"כ אכ"ל הא דמהני גרופה לרבנן היינו משום דגלי דעתיה דמצט' ורע לו כיון דגרף. וכן לחנני' מהני אפי' כמאב"ד גרוף דגלי דעתיה דמצט' ורע. אבל לרבנן דאסור כמאב"ד אפי' מצט' ורע. לא מהני גרוף רק במבושל כל צרכו ויפה לו דגלי דעתיה דהוה בזה גילוי דעת. והנה לפ"ז דגרופה מהני מצד גילוי דעת היינו דוקא אם גרף במתכוון לשהות עליו. אבל אם היה גרופה או קטומה עפ"י סבה אחרת. אסור לשהות דעדיין יש חשש חיתוי דאין כאן גילוי דעת. ולהכי קתני במתניתין עד שיגרוף להודיע שצריך הגריפה לתכלית זה שיהי' משהה עליו. ואמנם בברייתא שיש שני כירות מתאימות שאחת אינה גרופה גם שהגרופה מפנים אחרות שפיר מותר לשהות דאיכא גילוי דעת דמצטמק ורע לו מפאת (שמשהה) [שאינו משהה] על שאינו גרופה ומיושב בזה דנקט הברייתא דינא דשהי' בכה"ג ודוק:

היוצא מזה דבין לרבנן ובין לחנני' איכא גזירת חיתוי במצטמק ויפה ולא מהני גרופה רק משום דגלי דעת שמצטמק ורע לו וזה דוקא בגרף בפועל ואמנם באינו גרופה כלל אפי' מצטמק ורע לו אסור דיש גילוי דעת שרוצה בצימוקו. וא"כ באינו גרופה אפי' מצט' ורע אסור וגרף במתכוון מותר אפי' במצט' ויפה לו. נגרף מאליה מותר מצט' ורע וזה מימרא דר"נ וא"ש דברי ה"ג ודוק היטב. [עוד איזהו גרגרים על הסוגיא]:

א) עיין לעיל דף י"ח נראה ליישב קו' תוס' ד"ה גזירה דשפיר אסקו אדעתיי' דשייך שמא יחתה בדבר הצריך לצורך שבת דישראל אדוקים בחצות עונג שבת ומתשיל ומחתה. ומיושב בזה ג"כ דמהני יורה עקורה וטוחה אפי' למאן דאוסר ברחא ושרוק ודוק:

ב) גמ' ר"פ כירה א"ד לשהות וכש"כ להחזיר. דברי הש"ס כש"כ להחזיר צריך ביאור דהרי בסיפא קתני חזרה והנראה בנקדים ליישב קו' תוס' על רש"י דבחנם דחק לפרש דרב קאי אשהי' באינה גרופה. והוא דהרי צריך ביאור לפי תוס' דגם הש"ס אסיק אדעתיה דבחזרה יש ס' לחלק בין תוכה לע"ג. מנ"ל לש"ס דרב ארישא קאי ולא אסיפא וצריך לומר כיון דקתני אף מחזירין משמע בכל אופן שמותר שהי מותר חזרה כיון דרישא עיקר מתני' בשהי' ומותר אפי' תוכה אבל אי להחזיר תנן רישא איירי דוקא בחזרה ע"ג אבל לרש"י דחק כיון דע"כ חסורי מחסרא וקתני שהי' במצעתא ואח"כ קתני אף מחזירין אכתי משמע דמותר אפי' תוכה. ואדרב' יתיישב בזה דנקט לשהות באמצע. ויש לפרש מתני ק דברישא ע"ג גם ב"ש מודה שמותר להחזיר. ואח"כ קתני שהי' דמותר אפי' תוכה. ועי" קתני פלוגתא דב"ש אוסר להחזיר תוכה וב"ה מחיר. אלא ודאי מוכח דשהי' באינה גרופה אסור תוכה כד' רש"י. וע"כ אף מחזירין רק כ"ג ולא תוכה. דהרי גם רש"י מודה דגם לס"ד יש בחזרה סברא לחלק בין ע"ג לתוכה בגרופה. כדמוכח מד"ה אלא וזה דחק לרש"י לפרש שדהי' באינה גרופה אסור תוכה ודוק היטב:

ואי קשי' מה פריך הש"ס לעיל הא תו למ"ל דלמא סיפא פליגי בתבשיל תוכה חזרה יש לומר כיון דכל מתני' אמרי רק בחזרה וקתני ברישא נותנין עלי משחק דמתני' לא איירי רק ע"ג ולא תוכה. ועיין:

ומעתה לדעת תוס' דשהי' מותר לחנני' אפי' תוכה. ואי לשהות תנן דבגרופה ודאי מותר תוכה. משמע דגם חזרה מותר תוכה דקתני אף מחזירין. דהרי לא קתני (במתני') [בתוכה] איסור חזרה במתני' ועלי' דנקט ברישא לאו דוקא וכן ס"ד דמקשן לקמן דפשיט מרב דלהחזיר תנן לפי מה שפירשתי. א"כ בעי' דש"ס דאכתי לא אסיק הא דרב ס"ל דחזרה רק כשהי' אי לשהות חנן ומותר אפי' תוכה ולהכי נקט כש"כ להחזיר להורות דאיסור חזרה לא נשמע מתני' רק מתורת שהי'. או דנימא דכבר אסיק אדעת' דרב. דדוקא ע"ג מותר ולא תוכה וזה מוכח ממתני' דנקט עלי' ובשהי' גרופה ודאי מותר. וע"כ הא דנקט עלי' היינו משום חזרה דסיפא דתנא קתני עד שיגרוף ומותר אפי' חזרה לב"ה ולזה קאמר הש"ס וכש"כ להחזיר דאסור עד שיגרוף דבמתני' קתני האיסור דלא יתן בשהי' וכש"כ בחזרה ולהכי תנא עלי' ודוק היטב:

ג) אופן אחר נראה ליישב קו' תוס' דבחנם דחק. והוא דנקט במתני' נוטלין יש לומר אטו מחזירין כדאיתא לקמן בש"ס ואך זה אתי שפיר אי לשהות תנן אבל אי להחזיר תנן וכבר נקט במתני' נותנין ולא יתן דהיינו חזרה לחוד והיאך נימא דנוטלין נקט משום מחזירין אלא ודאי צריך לומר דנוטלין גופא הוה חידוש דאיירי בשבת וזה דוקא חידוש רק אם נתן לתוכה ממש ברמץ דאיכא חשש חיתוי אם נטלה ממנה וא"כ מוכח דאיירי תוכה ממש וא"א לומר דרב קאי אחזרה אי לשהות תנן ומיושב קו' תוס' על רש"י ודוק. אך לשון רש"י ד"ה אלא לא משמע כן ודוק:

ד) גמ' אמר רבא תרויי' תנינא הנה מהא דקרמו פניה לא מוכח רק דמצט' ורע לו מותר כמאב"ד דפת וחררה מצט' ורע לו ואכ"ל דאתי' כרבנן דלא פליגי רבנן רק במצט' ויפה. ועיין רמב"ן במלחמות שהקשה כן על שיטת רז"ה ואמנם אי מתני' דהכא לשהות וסתם תבשיל מצט' ויפה כדברי תוס'. וכן מוכח מב"ש דמחלק בין חמין לתבשיל א"כ מוכח דאפי' מצטמק ורע אסור באינו גרופה דהרי סתם חמין רע להצטמק וקתני מתני' לא יתן דמוכח מדקתני לא יתן דאסור אפי' חמין ורק בברייתא כ' הרמב"ן דר"י אין אוסר חמין דהרי ר"י לא תני אין משהין עי"ש. וא"כ אי לשהות מוכח דאסור לרבנן מצט' ורע וממילא מוכח דאין צולין כחנני' וממ"נ חדא מתני' כחנני' וזה אמר רבא תרוייהו תנינא ושפיר אכ"ל דיוקא דמתני' דקרמו דאתי' כחנני' ומותר אפי' מצטמק ויפה ודוק היטב:

ה) דף ל"ח ע"ב גמ' סבר ר"י תוכו ממש. הדקדוק ידוע דמה בעי בכך. ונראה דכבר כתב הפ"י להקשות לשיטת תוס'. דרב בכל גוונא אחזרה קאי דאסור תוכו א"כ אי להחזיר תנן וגם מתני' דתנור איירי בחזרה וא"כ קשה אמאי קתני תוכו הרי תוכו גם בכירה אסור. וע"כ צ"ל דקש קיל ובקש מותר אפי' תוכו. ולא נקט מתני' עלי' רק משום סיפא בגפת גרוף דהרי גם אי לשהות תנן לא נקט עלי' בריש' רק משום סיפא דחזרה. וכיון שמוכח דגרוף חמור מקש שפיר אכ"ל כר"י דסמיכה מותר וכופח היינו בגרוף כתירוץ דר"א. וזה מדייק סבר ר"י תוכו ממש להוכיח דגרוף חמור וממילא אכ"ל דסמיכה מותר בתנור ודוק היטב. והנה לאביי דס"ל דקש וגרוף שוין וא"כ מדנקט תוכו מוכח דבכירה מותר תוכו וזה ע"כ אי לשהות תנן ושפיר הביא הרי"ף ראי' מאביי לשהות תנן וק"ל:

ו) שם גמ' אלא לאו לסמוך. לכאורה קשה דלא מוכח רק דבגפת אין גרוף אסור סמיכה בתנור אבל בקש שפיר אכ"ל כר"י דמותר סמיכה. וצריך לומר כיון דבקש מותר סמיכה ולא נקט מתני' חומרא דתנור רק דבקש אסור תוכו וע"ג מוכח דסמיכה מותר בתנור אפי' גפת אינו גרוף כמו כירה דאל"כ לנקוט מתני' חומרא דתנור גם בזה. והנה הא דבאמת לא נקט מתני' לאביי חומרא דסמיכה צריך לומר דלא נטעה הא דכופח כתנור באינו גרופה לענין סמיכה אבל בגרופה דינו כקש. וא"כ ממילא מוכח דכופח גרופה דינו כתנור ולא נימא רק באינו גרופה לענין סמיכה. ומיושב פסק הלכה אע"ג דתני' כוותי' דאביי דסמיכה אסור מ"מ כופח כתנור היינו אפי' בגרופה וגם דבקש ככירה דמותר אפילו תוכה וע"ג ולא אמרינן דקאי מתני' אסמיכה דא"כ לנקוט סמיכה במתני' ודוק היטב. והנה ע"פ דקדוק זה יש ליישב הטור דנקט בקש גרופה והזמן אין מסכים לבאר וסמכתי על המעיין. ודוק:

[אב"ה. להבין דברי רבינו הקדוש זצוק"ל אפשר כוונתו דמקו' אביי ע"כ מוכח דס"ל דרב יוסף ודאי מתיר סמיכה אפי' בגפת ועצים. דלא הוכיח אביי מדיוקו רק בגפת וע"כ טעמיה משום דבסמיכה אינו רק החמימות ואין לחלק בין חום מעט להרבה. אשר ע"כ ר"י דמתיר סמיכה בקש ודאי אפילו בגפת גרופה מתיר. וזה אפשר לכוון בדברי תוס' דבגרופה לא מסתבר ליה שיהיה חילוק. משום דאביי אליבא דר"י ס"ל לסברא פשוטה דבסמיכה אין חילוק בין חום מעט להרבה דלא שייך ביה גזירה. א"כ בגרופה דנשאר ג"כ רק החום לא מסתבר לחלק. (ורק בתנור כתב הרמב"ם דאי אפשר לגרוף שלא ישאר ניצוץ) דאל"כ לא מצי מיפשט מידי. דמצי לאוקמא בגרופה כר"א [או מכח קו' הנ"ל דעדיין לא מוכח בקש ור"י דוקא בקש מתיר] אך קושי' המחבר ז"ל מנ"ל לאביי דר"י מתיר סמיכה אפי' בגפת ואין מחלק בין חום מעט להרבה אשר עי"ז מדייק דלא כוותיה. ותירץ דהוכיח כן מדלא נקט מתני' חומרא דתנור גם בסמיכה בגפת אינו גרוף כיון דבקש מותר ותוכו תוכו ממש אבל לאביי (הגם דתוכו אין תוכו ממש) לא מצי למנקט חומרא דסמיכה בפירוש משום דאיכא למטעי דהא דכופח כתנור היינו דוקא באינו גרופה, ולענין סמיכה. אבל בגרופה אפי' תוכו וע"ג מותר ובאמת לאביי דס"ל דסמיכה אסור, ואפי' בחום שייך גזירה, ודאי הדין דין אמת דאפי' גפת גרוף דינו כתנור. ורק לאביי אליבא דר"י דגם גפת גרוף דינו כקש וכסברת תוס' דבגרופה דאיכא רק חום אין חילוק שפיר ק' דלנקוט חומרא דסמיכה דליכא למטעי מידי דלר"י הדין כן באמת. ולפי זה מיושב פסק ההלכ' דלפי פשטות הדברי' דהוכחת אביי רק משום דס"ל דגפת גרופה מתיר. וכיון דמחלקינן בין קש לגפת גרופה. הרי מתוקמא מתני' כר"א ב"א ולא מוכח דאסור סמיכה. אבל לפי הדברים הנ"ל. לאביי לד"ע ודאי חילוק רב בין קש לגפת גרופה ורק לדבריו דר"י דמתיר סמיכה בקש קא"ל והרי מוכח דאביי ס"ל דגפת גרופה אסור אשר משו"ה לא מנקיט המתני' דין סמיכה שלא לטעות. ועפ"י הדברים האלו מיושב גם הטור דמצריך בקש כופח גרופה והרי ככירים משמע דמותר אפי' באינו גרופה עיין ב"י. אך הא דאיכא למטעי דגפת כתנור דוקא באינו גרופה משום דאביי מוקמי' באינו גרופה לענין סמיכה [אפי' לדברינו דאביי לדידיה מצי לאוקמוה כר"א ב"א אעפ"כ לא משנה בפי' המתני'. דהדין אמת דלסמוך אסור] אבל עפ"י ההלכה מנ"ל לטעות ולו' דאיירי באינו גרופה ודאי מוטב נוקים מתני' דמיירי בכל ענין אפי' בגרופה וכתי' ר"א ב"א והא דנקט כתנור. משום גרופה או משום סמיכה דאסור בגפת בין גרוף ובין אינו גרוף דהרי הוא כתנור לגמרי משמע עיין ב"י. וכיון שאין מקום לטעות לתני סמיכה? דודאי נוקים המתני' בכ"ע. אך הטור לשי' דכופח קש דוקא בגרופה מותר וק' קו' ב"י. וצ"ל כתי' הב"ח דהיה לו הגי' בברייתא כמו שהוא לפנינו כופח בקש סומכין ואין נותנין. וס"ל להטור לפ"ז דקש כופח אינו גרופה תוכו וע"ג אסור וסמיכה מותר. וא"כ א"ש, דע"כ מתני' לא מצי לאוקמא בין גרופה בין אג"ר משום כופח תוכו. אע"ג דאפשר לו' דבגרופה אפילו לענין תוכו ובאג"ר לענין סמיכה הוה כופח ככירים, זה דוחק וע"כ נוקי המתני' כר"א ב"א בגרופה ואע"ג דבתנור אינו גרופה כיש. מ"מ מתני' איירי בגרופה משום כופח קש. וא"כ אי תני סמיכה נטעה דגם בכופח קש סמיכה ג"כ דוקא בגרופה משו"ה לא תני סמיכה דלא נטעה דבסמיכה כופח קש צריך להיות גרופה. אך אי לא אמרינן כד' הב"ח רק דהטור ס"ל דגם לענין סמיכה צריך להיות בכופח קש גרוף וכן משמעות ד' הטור דלא מפרש עיין בב"ח. ג"כ הוכיח הטור דינו היטב מכח דקדוק הנ"ל דק' למה לא תני סמיכה. אלא ודאי למען נוכל לאוקמא המתני' בכל ענין בין בגרופה ובין באג"ר נטעה לומר דגם כופח קש בין גרופה ובין אג"ר. וכפי דברינו הנז' היינו לענין תוכו וע"ג דוקא בגרופה ולענין סמיכה אפי' בא"ג וכס' הב"ח. משו"ה לא תני סמיכה. וע"כ מתני' איירי רק בגרוף משום כופח וכפי דברינו דסמיכה לא נזכר במתניתין ושפיר הוכיח הטור דאפי' סמיכה אסור בכופח קש אינו גרופ'. ויש ב"ה עוד אתנו דברים. ורק מפני נחיצת המדפיס א"א להעלותן עתה]. (ע"כ הג"ה מב"ה):

תוכן העניינים

אהל אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה