אור ברסלב
אהבת ציון דרוש תשיעי

אהבת ציון· רבי יחזקאל לנדא

דרוש תשיעי

דרוש שמיני

בשרתי צדק בקהל רב פה פראג בער"ח שבט תקע"ב לפ"ק בבהכ"נ קלויז לכבוד הח"ק גמילות חסדים. אני שמואל הקטן בן הגאון המחבר זצ"ל:

איתא (פסחים פרק ח') דבר ה' אשר חיה אל הושע בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיה מלכי יהודה. בפרק אחד נתנבאו ארבעה נביאים וגדול שבכולם הושע שנאמר תחלת דבר ה' בהושע וכי עם הושע דיבר תחלה והלא ממשה עד הושע היו כמה נביאים א"ר יוחנן תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק, ואלו הן הושע, ישעיה, עמוס, ומיכה. אמר הקב"ה להושע בניך חטאו היה לו לומר בניך הם בני בחוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב גלגל עליהם מדת רחמיך, לא די שלא אמר כך, אלא אמר לפניו רבש"ע כל העולם שלך העבירם באומה אחרת, אמר הקב"ה מה אעשה לזקן זה אני אומר לו לך קח לך אשה זוגה ותוליד לך בני זנונים ואח"כ אומר לו לך ושלחה מעל פניך, אם יוכל לשלחה אף אני אשלח את ישראל שנאמר ויאמר ה' להושע לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים וילך ויקח את גומר בת דבלים, ותהר ותלד שני בנים ובת אחת, אמר לו הקב"ה להושע לא היה לך ללמוד ממשה רבך שכיון שדברתי עמו פירש מן האשה אף אתה בדול עצמך הימנה, אמר לפניו רבש"ע יש לי בנים הימנה ואיני יכול להוציאה ולגרשה, אמר לו הקב"ה ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני זנונים ואי אתה יודע אם שלך הם אם של אחרים הה כך, ישראל שהם בני בני בחוני אברהם יצחק ויעקב אחד מד' קנינים שקניתי בעולמי ישראל תורה שמים וארץ וביהמ"ק ואת אמרת העבירם באומה אחרת. כיון שידע שחטא התחיל מבקש רחמים על עצמו אמר לו הקב"ה עד שאתה מבקש רחמיך על עצמך בקש רחמים על ישראל שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך עמד ובקש רחמים וביטל הגזירות והתחיל וברכן שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. והיה במקום אשר יאמר לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד. עד כאן בגמרא:

לכאורה יש לדקדק דמאמר הראשון שהושע היה תחלה וגדול לארבעה נביאים אין לו שייכות למה שאומר אח"כ שאמר הקב"ה להושע חטאו ישראל ומלשון אגדה זו משמע דהך דר' יוחנן שהושע היה תחלה לד' נביאים הוא הקדמה למה שאמר אח"כ.. עוד יש להקשות במה שאמר לו הקב"ה שהיה לך ללמוד ממשה רבך לפרוש מהאשה ובזה יש טענה הא הקב"ה צוה עליו שיקח אשה, עוד יש לתת לב ולחקור הא ידוע ומפורסם שלא ניחא להקב"ה שידבר אדם דילטורין על ישראל, ומצינו במדרש שיר השירים על הכתוב אל תראוני שאני שחרחורת אמר במדרש ר' סימון פתח אל תלשין עבד אל אדוניו נקראו ישראל עבדים שנאמר כי לי בני ישראל עבדים ונקראו הנביאים עבדים שנאמר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, כך אמרה כנסת ישראל לנביאים אל תראוני בשחרחורת אין לך שמח בבני ממשה ועל ידי שאמר שמעו נא המורים נגזר עליו שלא יכנס לארץ. דבר אחר אין לך שמח בבני יותר מישעיה ועל ידי שאמר בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב אמר לו הקב"ה ישעיה בנפשך את רשאי לומר כי איש טמא שפתים אנכי ניחא, שמא בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב אתמהא, תא חמי מה כתב תמן ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה אמר שמואל רצפה רצוץ פה למי שאמר דילטורין על בני, ודכוותא גבי אליהו קנא קנאתי לה' אלהי ישראל כי עזבו בריתי בני ישראל אמר לו הקב"ה בריתי שמא בריתך, ואת מזבחותיך הרס אמר לי' מזבחותי שמא מזבחותיך. ואת נביאיך הרגו בחרב, אמר ליה נביאי ואת מה איכפת לך. אמר ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה, תא חמי מה כתיב תמן, ויבט והנה מראשותיו עוגת רצפים מה הוא עוגת רצפים אמר ר' שמואל בר נחמן רץ פה רצוץ פיות במי שאמר דילטורין על בני ע"כ לשון המדרש עיי"ש. ובעבור זה יש לחקור ולהקשות וכי משוא פנים יש בדבר שהקדושים האלה משה רבינו אביהם של הנביאים ומבחר האנושי וכן ישעיה ואליהו נענשו על שדברו דילטורין על ישראל, ואילו הושע אשר אמר להקב"ה שיעבירם באומה אחרת ואין לך דילטורין יותר מזה שאמר שלא יזכר שם ישראל עוד להעבירם באומה אחרת ולא נענש על זה והקב"ה הוכיחו על פניו שאמר לו ליקח אשה זונה וילד בני זנונים ויגרשה מעל פניו להראותו שזה אינו נכון להעביר את ישראל באומה אחרת. והקב"ה הראה להושע פתח שיבקש רחמים על ישראל ונמחל לו על מה שהעלה דילטורין ולא נענש. כלל ולמה זה הקדושים האלה משה רבינו וישעיה ואליהו ע"ה לא נמלטו מלקבל עונשם ונסגר מלפניהם שערי התשובה על מה שדברו דילטורין:

ולסקל תמיה זו נראה כי כן הוא מדותיו של הקב"ה לדקדק עם קדושיו כחוט השערה אם קרה להם מכשול בשליחותם אשר שלחו ה', לא כן במכשול או בחטא שנזדמן להם בדבר אשר הוא חוץ לעבודתם רצוני לומר כל חטא שאירע לאדם בהיותו בבחינת אדם אשר זה כל האדם שהוא עלול לחטא ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא מה שאינו בחטא שאירע לאדם בהיותו שליח מאת ה' והוא מעל בשליחותו בדברים אשר לא דבר ה' אליו או במעשה בזה מדקדק הקב"ה עם קדושיו וצדיקיו כחוט השערה ולא ינקה העון אשר עשו בשליחות ה', וכמו שמצינו ששאול המלך בחיר ה' ושאול באחת ועלתה לו על שהיה מרחם על אגג העמלקי ועל מיטב הצאן חזי מה עלתה, בו שנכרת מעמו ומעם זרעו המלוכה והקב"ה אמר כי מאסתי את שאול וננעלו שערי, רחמים בפני שאול אף כי עשה תשובה והתודה על חטאתו ואמר חטאתי כי עברתי את פי ה' וכל זה לא הועיל לו ולא שב אף ה' מעמו, והרי דוד נכשל בעבירה חמורה במעשה דבת שבע וכאשר שלח ה' את נתן הנביא להוכיח את דוד כתיב אחר כך ויאמר דוד אל נתן הנביא חטאתי לה' ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות, אמנם הוא הדבר אשר דברתי כאשר תירצו על זה הרבה מפרשים יען כי שאול חטא בדבר המלוכה ובשליחות הקב"ה ולכך נתפס בעונו וכך הוא המדה מאתו יתברך לדקדק עם קדושיו וצדיקי עולם על הדבר אשר נכשלו בסיבת גדולתם ועבודתם אבל דוד לא חטא בדבר המלוכה וחטאתו לא היה בסיבת המלוכה והממשלה רק היה מכשלה אשר יקרה לאדם בהיותו אדם ולכד כאשר שב ורפא ונסלח לו:

ובזה אמרתי לפרש מה דאיתא במס' בבא מציעא בסוף פרק ב' יתר העוסקים במקרא מדה ואינה מדה במשנה מדה ונוטל שכר בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו ולעולם הוי רץ למשנה יותר מהתלמוד. הא גופא קשיא אמרת בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו והדר אמרת הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד אמר ר"י בימי רבי נשנית משנה זו שבקו כולי עלמא מתניתין ואזלו בתר תלמודא, הדר דרוש להו הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. מאי דריש כדדריש ר"י בר אילעי מאי דכתיב הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאותם הגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעשות להם כזדונות ולבית יעקב חטאותם אלו עם הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות, והיינו דתנן רי"א הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון, והנה הך דר"י הוא משנה במס' אבות פ"ד משנה ט"ז, אך שם היא הגירסא הוי זהיר בלמוד ששגגת למוד עולה זדון, והנה המהרש"א בחידושי אגדות הקשה על מה דאמר ר' יהודה בר אילעאי דלעמי הארץ זדונות נעשות להם כשגגות א"כ אתה חותם תורה בלמודו וכל אדם יהיה פורק ממנו עול תורה כי אז טוב לו שזדונות נעשות להם כשגגות. עוד יש לדקדק באמרו שזדונות נעשות לו כשגגות לשון נעשות אינו מדוקדק ויותר טוב היה לו לומר ששגגות נחשבים לו כזדונות וגבי עם הארץ הזדונות נחשבות כשגגות, ועוד קשה השופט כל הארץ לא יעשה משפט חלילה, ולמה בעם הארץ הזדונות, נעשות כשגגות ובת"ח יהיו השגגות נעשות כזדונות. והנה רש"י פי' שם דקאי על שגגת הוראה, דהיה לו ללמוד ולחקור הרבה על טעם הדבר. ועיין מהרש"א חידושי אגדות שם, ועוד קשה דאיך נתברר לן על ידי דרש זה שדרש ר' יהודה בר אילעאי דיהיה רץ למשנה יותר מהתלמוד:

ולפי האמור לעיל יש לתרץ דהנה גם בת"ח יש גם כן שני אופנים אשר יכול להכשל בעון. אחד הוא החטאים שבאים מחמת תאוות גופניות, כגון גזל ועריות ומאכלות אסורות וחילול שבת וי"ט וכדומה ובזה הוא שוה לכל נפש שאם עשו תשובה מוחלין להם, ואופן השני הוא במכשול אשר אי אפשר לעם הארץ להכשל בו כגון שחטא על ידי למודו והעבירה בא לו בסיבת למודו כגון שמתלבש בטלית שאינו שלו ומתכבד בדברי תורה אשר לא עמל בו וגוזל את זולתו, או שעושה תורתו לכלי משחית בתחבולות שקר לפסוע על ראשי עם קודש וכדומה אשר בעוה"ר שכיח הרבה תלמידים שלא שמשו כל צרכם ורוצים להתגדל בעטרה שאינה שלהם, וכבר הרעיש אאמ"ו הגאון זצ"ל על זה במוסר השכל בערב ר"ח שבט תקל"ז לפ"ק אשר אז השלים ספרו נודע ביהודה קמא, ותולדה במקום אב קאי כי גם אנכי יש לי ליתן הודאה בשבח והלל להודות לה' כי זכיתי להשלים בדפוס ספרי דבי רב נודע ביהודה מהדורא תניינא. וידע אבון בהאי צערא שגם אאמ"ו הגאון זצ"ל הוכיח לתלמידים ולבני תורה אשר מתלבשים בטליתות שאינן שלהם והן הן הדברים אשר יצאו מפה קדוש:

מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. הנה חז"ל בפרק ב' דסנהדרין דרשו אלה תולדות אהרן ומשה כל המלמד לבן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו. ואפשר שזה רמז בן עזאי כשאמרו לו אתה נאה דורש ואינו נאה מקיים והשיב להם נפשי חשקה בתורה ותשובתו בזה כי מקיים מצות פ"ו על ידי התורה שמלמד ודומה כאלו הוליד בנים, והנה כל המצות אדם מקיים בעוה"ז אבל כשמת נעשה חפשי מן המצות ואי אפשר לעשותם כמו שאמרו רז"ל היום לעשותם ולא למחר לעשותם אלא לקבל, שכר ואפי' תולדות שמוליד תלמידים פסק ממנו בשעת מותו דשוב אי אפשר לו ללמוד עם תלמידים אבל אם זכה מאת ה' לחבר איזה חיבור והחיבור הזה נתייסד על דבר אמת וצדק על פי דרכה של תורה איש הזה אינו פוסק מלהוליד תולדות גם אחר מותו שלא פסק מלהעמיד תלמידים הלומדים מתוך ספרו, וזה נרמז בפסוק זה ספר תולדות אדם שעל ידי ספר אשר חיבר מתקיים בו לדורי דורות תולדות אדם. והנה יש אדם ויש קוף שרוצה לדמות לאדם והוא אדם בליעל מצד הקליפה. כי יש למדן היגע בתורה ולומד לשמה ויגעת ומצאת תאמין וזוכה לדברים הרבה לחדש חידושים ולומר ברבים, נגד זה יש מתעשר ואין כל לא למד ולא לימד ומתנשא לומר על עצמו שלמד הרבה וחידש חידושים מתלבש בטלית שאינו שלו וגונב דעת הבריות להתגאות ולהתפאר במה שאין בו לא מיניה ולא מקצתו וגוזל החיים והמתים. ואמנם בודאי לא יגנוב מה ששמע מלומדים שבעירו כי כל אחד יכיר את שלו, אבל הוא גונב מה ששמע בהם לומדים מעיר אחרת או שהשיג כתבים מלומדים בריחוק מקום מעיר לעיר וממדינה למדינה. ואנשים כאלו מכבים אור תורה, כי בעבור זה אין יתרון לחכם מן הכסיל, אף כי החכם עיניו בראשו, ולכאורה תמוה באומרו החכם עיניו בראשו וכי הכסיל עיניו בכריסו אלא שהחכם עיניו בראשו שהכל צומח מן הראש ממחשבת המוח שמחדש בשכלו ובו נותן עיניו ואינו נותן עין בשל אחרים אבל הכסיל עיניו אינם בראשו אלא בכתביו שמביט בכתבים שיש לו משל אחרים, ובזה נותן עיניו לקרותם ולהגידם בשמו ולהשיג בזה ממון וכבוד. וכל זה יכול לעשות לפי שעה אבל להדפיס דברי זולתו בחיבור הוא דבר קשה לו כי זה דבר המתפשט, בעולם ויהיה לו למזכרת עון ולבושת ולכלימה כבושת גנב כי ימצא ולא שכיח כל כך ולא נמצא כי אם מעוטי דמעוטי חציף כולי האי להדפיס בשמו מה שהוא מאחרים ומעוטים הם עזי פנים כל כך, ולכן רובא דרובא ממחברי ספרים הדברים הם תולדותיו שהוליד בעין שכלו, ולזה יש לומר גם כן רמז בפסוק זה ספר תולדות אדם כשהוא מפרסם חידושיו בספר לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל זה אות ומופת שהוא תולדות אדם שהוא חידושיו ממש שהוליד בשכלו ולא בני זנונים המה משל אחרים:

והנה שלמה אמר החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך וידעתי, גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם אמרתי אני כמקרה הכסיל גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יותר ודברתי בלבי שגם זה הבל כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם בשכבר הימים הבאים הכל נשכח ואיך ימות החכם עם הכסיל, יש לומר כוונת שלמה המלך בזה על דרך שאמרתי שהחכם עיניו בראשו לפי שכל דבר שהאדם מצטרך נתייחס לעינים שמחפש למצוא מה שמבקש והחכם כשצריך לאיזה דרוש ברגלים ובמועדים לומר ברבים, הוא מחפש בעיני השכל אשר לו ומעיין וממציא דבר בעתו מה טוב, והכסיל אין לו עיני השכל ועיני בשר לו ומחפש בכתבי אחרים אשר אתו בבית גנזיו וצריך לשמור שלא יראנו אדם והיה במחשך מעשיו ולכן אמר והכסיל בחושך הולך, וידעתי גם אני שמקרה, אחד יקרה את כולם ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני, רצונו בזה שמקרה אחד הוא, לחכם קוראים רבי וגם להכסיל המתגדל בדברי שאינו שלו גם כן קוראים רבי, ולמה זה חכמתי אני אז יותר, ודברתי בלבי שגם זה הבל וכפירוש רש"י שמחשבה זאת להרהר שהכסיל שוה לחכם הוא הבל כי אין זכרון להחכם עם הכסיל אחר מותם כי אז ניכר ההבדל כי דברי החכם נכתבים ונדפסים בספר לדורות עולם ונשאר זכרונו ואינו מת לחלוטין כי שפתותיו דובבות בקבר. ומסיים שלמה המלך ע"ה בשכבר הימים באים הכל נשכח, ופירש רש"י שהצלחת הכסיל נשכח ואיך ימות החכם עם הכסיל כי החכם אינו מת וכנ"ל:

והנה מצינו בר"ל במסכתא בכורות (דף ל"א ע"ב) שאיקפד על שלא אמרו הלכה בבהמ"ד בשמו, וכן ר"י במס' יבמות (דף צ"ו ע"ב) שאיקפד גם כן על זה ופריך הגמ' שם מ"ט איקפיד כולי האי ומתרץ דאמר ר' יהודה אמר רב מאי דכתיב אגורה באוהלך עולמים וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמות אלא אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז כדי שיהיו שפתותי דובבות בקבר. והקשה המהרש"א בחידושי אגדות במס' יבמות שם מאי פריך הגמ' מ"ט איקפד והלא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ומתרץ המהרש"א דמשום זה היה גם לאחרים להקפיד ולמה הקפיד דוקא ר"י ומתרץ הגמרא שר"י הקפיד על דבר שהיה הוא נהנה בו ביחוד מלבד הנאת כל העולם ובכלל וא"כ על זה שמתלבש בטלית שאינו שלו אני קורא עליו גוזל החיים והמתים, את החיים גוזל שהיה בידו להביא להם גאולה, ואת המתים גוזל שמהם יצאו דברי התורה הזאת ומנע מהם ששפתותם יהיו דובבות בקבר, ועל איש כזה אני קורא גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. ובריש פרק כיצד מברכין דרשו חז"ל מקרא זה על הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה עיי"ש. ולפי דרכינו יש לומר זה שמתלבש בטלית שאינו שלו גוזל אביו דהיינו שגוזל ממנו מדריגה של אב דהרי ממנו קיבל דבר זה והמלמדו כאלו ילדו, ונמצא זה גוזל ממנו מדריגה זו של אב וגוזל אמו זו כנסת ישראל שגוזל הגאולה מהם חבר הוא לאיש משחית היינו עמלק שנאמר וישמע הכנעני מלך ערד ודרשו רז"ל זה עמלק ושינה עצמו לבוא בדמות הכנעני ונמצא שמתלבש בטלית שאינו שלו נעשה חבר לעמלק, לכן מי שבטוח שדברי חידושיו בתורה הם על דרך לימוד האמיתי ומפרסם את חידושיו בדפוס עושה שתי טובות. אחת הוא זכות הרבים שעל ידי שיאמרו דבריו בשמו מביאים גאולה לעולם, ושנית שנועל דלת בפני עושי עולה שלא יהיה כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ויאמר אני הוצאתי הדברים משכלי, ועתה, אליכם הלומדים שעדיין הם בשני נעורים אשים, פני לבקש מכם שלא תכשלו ח"ו בעון הזה ואל תטעו במה דארז"ל לא יבוזו לגנב כי יגנוב שמותר להעתיק אפילו בלא רצון אדם, חלילה לכם לחשוב שמותר להתלבש בטלית שאינו שלו לומר דבר ששמע מאחרים בשמו וחלילה חלילה, אלא הפירוש הוא שמותר להעתיק כדי ללמוד ולידע הדברים אבל מחויב הוא לאומרו בשם אומרו, ע"כ דברי אאמ"ו בקצרה והוא ז"ל האריך מאוד והזהיר מאוד להרחיק מעון זה:

והנה נחזור לכוונתנו בדרוש הזה שהלומדים צריכים לשמור את עצמם ביותר מעצת יצה"ר שיש לפניו שני דרכים להכשיל את הלמדן אחד במכשול עבירות המצוים לכל אדם הדיוט, ועוד יש לפניו מכשול שיוכל לעוות בענין הלימוד שמתלבש בטלית שאינו שלו או שיעשה תורתו לכלי אומנות לתחבולת שקר, וזה הוא כוונת חז"ל באומרם כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו היינו שיש להיצה"ר דרכים הרבה להכשילו. והנה הפרש גדול יש בת"ח שנכשל בעון אשר חטא מצד תאוותו אשר גם ההדיוט יכול לחטוא בחטא זה, על זה מועיל לו התשובה ושב ורפא לו ואין לך דבר שעומד בפני התשובה, אמנם אם נכשל בעון אשר חטא מצד שהוא למדן ות"ח ויצא ממנו תקלה על ידי תורתו על זה קשה שהתשובה ימחה את זדונו בלי עונש ר"ל. וכמו שמצינו בשאול המלך שחטא בענין המלוכה ומעל בשליחותו שהיה לו לעשות בעמלק שלא היה מועיל תשובה אף שהתודה על עונו ואמר חטאתי כי עברתי את פי ה' אפ אפ"ה נענש בעונש גדול. כן הוא בת"ח ולמדן אם נכשל בחטא בסיבת למודו לא יצא ריקם אף שיעשה תשובה ואינו נפטר מעונש, כי גם הוא מועל בשליחותו בהתורה אשר חנן אותו ה' להיות תורתו אומנתו. ועל זה אמרו במשנה אבית (פרק ד' משנה וי"ו) ודאשתמש בתגא חלף. ועיין במדרש שמואל שם שמביא כמה פירושים בזה. והנה ידוע דהעושה תשובה מאהבה הזדונות נעשות לו כזכיות והעושה תשובה מיראה אז נעשות הזדונות כשגגות וגם זה ידוע שרוב בעלי התשובה עושים תשובה מיראה היינו מיראת עונש ובני עליה מועטים שיזכו לעשות תשובה מאהבה ולכן כל מקום שדברו מתשובה סתם הכוונה לתשובה מיראה שהוא רוב בעלי תשובה:

ומעתה נבוא לדברי הגמרא בסוף פרק שני דב"מ שהבאתי לעיל דהגמ' פריך הא גופא קשיא אמרת בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו והדר אמר הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד אמר ר"י בימי רבי נשנית משנה זו שבקו כ"ע מתניתין ואזלו בתר גמרא פי' רש"י לחזור על גירסת משנתם, ולכאורה צריך להבין עיקר תלמוד הוא מה שנותן לב להבין עיקרי המשנה וטעמי המשנה כמו שפירש רש"י שם וא"כ מי שעוסק בתלמוד הלא ממילא עוסק גם במשנה ואיך שייך לומר דשבקו למשנה ואזלו בתר גמרא בשלמא בעלי משנה יש בהם מציאות שאינם בעלי גמרא דהיינו שחוזרים על המשנה כמו שהיא ואינן נותנין לב לטעמו ולהבין הסתירות והקושיות שיש במשנה אבל בעלי גמרא בלתי בעלי משנה אינן במציאות, ובפרט שבימי רבי לא היה עדיין סידור התלמוד עד רבינא ורב אשי שחתמו וסידרו התלמוד בבלי פשיטא שהיו צריכים להתבונן במשנה לעמוד על טעם ועיקר הדבר דודאי אין הכוונה לעוסק בתלמוד בפלפול של הבל. ומדברי רש"י ז"ל שם בד"ה הדר דרש להו נראה שרש"י ז"ל ג"כ נאחז בסבך קושיא זו. ולכך פי' רש"י שם שהיה ירא פן ישכחו המשניות ויחליפו שמות החכמים ובמקום חיוב יאמרו פטור ובמקום אסור יאמרו מותר עכ"ל. והנה עדיין לא הועיל לן מידי בזה דודאי כל מי שרוצה ללמוד ולהסביר דברי המשנה צריך להיות חוקר מקודם על דברי המשנה, וכי אפשר ליכנס לחדר אם לא נכנס לבית תחלה ופוק חזי דברי הרמ"א ז"ל בש"ע יו"ד סימן רמ"ו סעיף ד' בהג"ה שכתב וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא ובמשנה וגמרא אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל וא"כ למה היה ירא רבי שעל ידי הגמרא ישכחו המשניות ואף שלא היה התלמוד בבלי עדיין בכתב מ"מ היה תלוי בגירסא לתת לב להבין טעמי משנה כמו שפירש רש"י בד"ה ואינה מדה עיי"ש, ואין לומר דזה היה יראתו של רבי דאם יניחו לימוד המשנה היינו לחזור המשניות בפני עצמן בלי גמרא וילמדו המשניות עם גמרא לחקור על יסוד וסברות המשנה יבלה הזמן ולא יהיה אפשר להם לחזור על, ששה סדרי משנה למלאות כריסם בכל התורה ורבי לא היה רוצה שיתחלקו הלומדים שזה ילמוד סדר זרעים וזה ילמוד סדר. מועד וזה סדר נשים וכדומה, והיה רוצה רבי שיהיו לומדים בקיאים בכל ששה סדרי משנה. ומזה יהיה קצת ראיה למה שפסק הרמב"ם בפרק ד' מהלכות סנהדרין הלכה ח' דאף דיש רשות לב"ד לסמוך לדברים אחדים שיכולין ליתן רשות להורות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות או לדון דיני ממונות ולא להורות איסור והיתר, אבל מ"מ צריך שיהיה ראוי לכל הדברים שיהיה חכם מופלג שראוי להורות בכל התורה כולה, והקשה הכ"מ שם דמנ"ל להרמב"ם זה שצריך להיות ראוי לכל הדברים עיי"ש בכ"מ. ויותר יש להקשות סתירה על פסק זה [וכמדומה שראיתי קושיא זאת במהר"ל חביב ז"ל בקונטרס הסמיכות] דהא במס' סנהדרין דף ה' ע"א קאמר דרבי נתן רשות לרב להורות ולדון אבל לא להתיר בכורות ופריך הגמרא, בכורות אל יתיר מ"ט אילימא דלא חכים והא קא אמרינן דחכים טובא אלא דלא היה בקי במומין והא אמר רב י"ח חדשים גדלתי, אצל רועה בהמות לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר, עיי"ש בגמרא, ולפי דעת הרמב"ם קשה למאי צריך להקשות דהוה חכים טובא והיה בקי במומין שנתגדל, י"ח חדשים אצל רועה בהמה אמאי לא הקשה קושיא היותר חזקה דאם לא נתן לו רשות להתיר בכורות הואיל ולא היה חכים ולא היה בקי במומין איך נתן לו רבי רשות להורות ולדון, הא אינו ראוי להורות בכל התורה כולה, ולדעת הרמב"ם אם אינו מופלג וראוי להורות בכל התורה כולה גם לדברים אחדים אינן נותנין לו רשות לדון ולפי דברי הנ"ל יש לומר דהרמב"ם סמך עצמו בזה דלמה היה מתיירא רבי במה דהוו אזלי בתר גמרא ועזבו המשנה הא אי אפשר ללמוד הגמרא בלתי משנה וצריך לומר דהיה מתיירא שיתעכבו בלמודם ולא יהיה להם שהות ללמוד כל הסדרים כנ"ל, ועל זה עדיין קשה מה בכך הלא טוב מעט בכוונה ואין בזה חסרון לכלל ישראל דלא יהיה לומדים הרבה ויתחלקו ביניהם זה ילמוד סדר זרעים וזה סדר מועד וזה סדר נשים עד שבכללם יהיה ביניהם בקיאים בכל התורה כולה. אמנם לדברי הרמב"ם אתי שפיר דאף שיהיה בכלל תלמידים הרבה מצוים לימוד כל התורה כולה אעפ"כ לא יהיה אפשר לסמוך וליתן רשות להורות לכל אחד בהאי הלכתא שהוא בו בקי דאין רשאי ליתן רשות ולסמוך על דברים אחדים אם אינו ראוי להורות בכל התורה כולה:

אמנם דבר זה בורכא הוא, דחי התאמצות שצ רבינו הקדוש היה כדי להעמיד ת"ח שיהיו מורים הוראה בישראל ויהיו ראויים לסמיכה, א"כ מה הועיל במה שדריש להו הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד וכי אפשר לבעלי משנה להורות הוראה ממשניות אם אינן בעלי תלמוד לעמוד על שורש דברי התנאים ששנו משנותיהן והלא אמרו במס' סוטה דף כ"ב ע"א התנאים מבלים עולם שמורין הלכה מתוך משנתם ועיין ברש"י במס' ב"מ בד"ה שונאיכם, אלא ודאי דכאן לא היה כוונת רבי להעמיד תלמידים ולא דיבר אלא על הכלל העוסקים בתורה אבל לעמודי הוראה נמצאים תלמידים הרבה ולח אלמן ישראל שבכל דור ודור יש לומדים המתמידים בתורת ה' לילות וימים ומצליחים בלמודם להגיע להוראה וא"כ אין להרמב"ם סמך מדברי רבי. אמנם נראה לי ליישב סתירה זו שהקשיתי על דברי הרמב"ם מסוגיא דסנהדרין דהרמב"ם מיירי במי שרוצה לסמוך לתלמיד שיהיה לו דין סמוך לכל מילי שיהיה לו כח לסמוך לאחרים בזר כתב הרמב"ם שאף שאין סומכין אותו אלא לדברים יחידים מ"מ צריך להיות ראוי להורות בכל התורה כולה אבל למי שנותנים רשות להורות ולדון והוא רק כדי שיהיה לו דין מומחה כדי לפטור אם טעה בשיקול הדעת ועיין בסנהדרין דף ה' ע"ב בתוס' ד"ה אי גמיר ובדף ל"ג ע"א בד"ה כאן במומחה א"צ לזה. ולפ"ז לא היה יכול הגמ' להקשות אי רב לא חכים היה בדיני בכורות איך סמכו להורות איסור והיתר ודינין דהיה יכול לדחות דבאמת רבי לא סמיך לרב שיהיה לו דין סמוך אלא רק שיהיה לו רשות לדון ויהיה לו דין מומחה ובזה לא צריך להיות ראוי להורות לכל התורה כולה. וכעין זה מחלק הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ב סעיף י"ד בהג"ה ועיין בש"ך שם ס"ק כ"ב אבל הרמב"ם מיירי מדין סמיכה שיהיה לו דין סמוך על דברים אחדים בזה צריך להיות ראוי להורות בכל התורה כולה ודוק:

ויהיה איך שיהיה קשה על רבי איך שייך לומר דשבקו כולי עלמא מתני' ואזלו בתר. גמרא מאי כולי האי הלא בכלל מאתים מנה דאם עוסקים בגמרא ממילא צריכים להתבונן במשנה כנ"ל, ועוד מאי האי דדריש להו הך דרשא דר"י בר אילעאי הגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעשו להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות ולפי פירוש רש"י דרש להם זה מתחלה כשדרש להם שגמרא גדול עיי"ש. וקשה איך נרמז בזה חילוק בין בעלי משנה לבעלי גמרא ואם שיצא לנו מכח דרשא זו דשגגת תלמוד עולה זדון ובשביל כן צריך להזהר בלמודו להתמיד בלמודו לידע טעם המשנה שלא ישגוג בהוראה עדיין לא שמענו מזה שלימוד התלמוד גדול מלימוד המשנה ואם נימא שזה ידעינן אסברא דלפום צערא אגרא כיון שבעל התלמוד צריך יגיעה רבה בעיון רב ושכרו גדול מבעל המשנה שאינו צריך לימוד בעיון כל כך לזה לא צריך שום דרשא וממילא ידעינן זה שלימוד הגמרא צריך שקידה רבה מלימוד המשנה. ולישב כל זה נראה לי דודאי דעל מה דאמר רבי בתחלה שגדול התלמוד מלימוד המשנה לזה באמת לא היה צריך להביא ראיה ודרשא, רק דהש"ס שפריך מאי דריש כוונת הקושיא היא מאי דרש רבי לבסוף ומהיכן היה סומך דבריו שיהיה רץ למשנה יותר מהתלמוד לזה הביא הך דר' יהודה בר אילעאי דשגגת תלמוד עולה זדון, והוא על פי מה שכתבתי לעיל דת"ח שנכשל בעון בתורתו שעשה התורה פלסתר ומחלל התורה להיות לו לכלי משחית וכל החטא בזה לא יועיל לו תשובה למחוק העון לגמרי ורשומו ניכר לקבל העונש. עוד כתבתי לעיל דרוב בעלי תשובה עושים תשובה מיראה והזדונות נעשות לו כשגגות ומעתה נחקור אם העם הארץ עבר עבירה חמורה ועשה תשובה כהוגן אז נעשים לו הזדונות כשגגות ואם ת"ח עבר עבירה בלמוד תורתו, ועשה תשובה ויהיה שורת הדין שעל ידי התשובה יתהפך הזדון לשוגג אפ"ה מקבל עונש על עונו דכך היא המדה מאתו יתברך שכל מי שמועל בשליחותו יקבל עונשו אף שעשה תשובה כמו שמצינו בשאול המלך שלא הועיל לו התשובה ונענש כיון שעונו היה בדבר המלוכה בשליחותו שצוה עליו הקב"ה:

ומעתה כך הוא פירוש וסדרן של דברי הש"ס בפרק ב', דמסכת ב"מ דהגמרא פריך הא גופא קשיא אמרת בגמרא אין לך מדה גדולה מזו והדר אמרת ולעולם הוי רץ למשנה יותר, מהגמרא על זה מתרץ ר' יוחנן בימי רבי נישנית משנה זו שבקו כולי עלמא מתניתין ואזלי בתר גמרא, והכוונה בזה דידוע דכח השגה והרחבת ובינת הלב אינו שוה לכל נפש כי יש לך אדם שאין כח השגתו בענין הלימוד כי אם ללמוד משניות אבל ללמוד גמרא להעמיק בעיון הלב להבין דברי חכמים חכמי משנה וטעמם קצרה יד השגתו להגיע למדה זו, ויש לך אדם שהוא בר לבב ומחודד ומצליח בלמודו להשיג גם לימוד הגמרא וכיון שרבי דרש להם מתחלה שלימוד הגמרא אין לך מדה גדולה מזו שבקו כולי עלמא מתני' ואזלו בתר גמרא והנה מי שלא היה בכח השגתו ללמוד ולחקור בסברות ולהתבונן בדברי התנאים כי לא היה כח כלי המוח שלו סובל עיון עמוק כזה, על ידי זה נכשלו רבים שהיה רוצים להיות נחשבים גם בין הלומדים ורבים מערך לומדי המשנה עשאו תחבולה והיו מתלבשים בטליתות שאינם שלהם אמר דבר הלכה בלמוד הגמרא משם עצמם ולא אמרו בשם אומרו כדי להטעות הבריות לומר עליהם שגם הם בתוך לומדים יתחשבו כי לימוד המשנה היה קל בעיניהם באשר ששמעו מרבי שלימוד הגמרא גדול מלימוד המשנה, ובעבור זה חזר רבי ואמר הוי רץ למשנה יותר מהגמרא כדי להציל אותם מעון זה ודרש להם כדדריש ר' יהודה בר אילעאי מה דכתיב הגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעשות להם כזדונות דהיינו מה שעוברים על עבירה בהיותם תלמידי חכמים ועונותיהם הוא על ידי לימוד תורתם ואף ששורת הדין הוא כל מי ששב בתשובה יחשב המזיד לשוגג אבל בת"ח נעשו כזדונות שאף שעשו תשובה אינן יוצאין נקי בלי עונש ולבית יעקב חטאתם היינו אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות וגם כן על ידי תשובה והנביא שנותן לעמי ת"ח הפשע שהוא המזיד ולבית יעקב החטאת שהוא השוגג מדבר באופן שכבר עשו תשובה דלעם הארץ אפשר לו ליעשות מזדונות שגגות כיון שעבירות שלו לא היה במעל אחר כי אם בתאותו ובנפשו חטא אבל הת"ח שעונו הוא על ידי התורה שלמד אי אפשר לו ליעשות מעונותיו שגגות, דאף שעשה תשובה אינו ניצול מעונש כנ"ל, והיינו דאמר ר"י שגגת תלמוד עולה זדון דהיינו אף שנתהפכו עונותיו לשגגות, על ידי התשובה עם כל זה נפרעין ממנו להענישו כאלו הוא עדיין מזיד וא"כ רבי דריש דרוש זה להודיע להם גודל פגם עבירה זו אשר עושים על ידי לימוד התורה שמתגדלים בטלית של חבירו אשר בעבירה זו אי אפשר להנצל מעונש אף, אם יעשו תשובה וטוב לכל מי שלימוד הגמרא הוא למעלה מערכו להדבק בלימוד המשנה ובזה מתורצים כל הקושיות והדקדוקים הנ"ל ודוק:

ועפ"ז יש להבין מדרש תנחומא הובא בספר הנותן אמרי שפר מהרב מו"ה אליהו בן חיים פרשת, בא לא ירעיב ה' נפש צדיק זה אדם הראשון שכל הצדיקים שעמדו ממנו אינן נפטרין מן העולם עד שרואין פני שכינה ומוכיחין לאדם הראשון ואומרים לו אתה גרמת לנו מיתה והוא אומר להם אני בידי חטא אחד ואתם אין לכם כל אחד ואחד מכם שאין בידו יותר מד' עונות, והנה מה שאמר ד' עונות מישב שם הרב הנ"ל על פי מה דאיתא במס' יומא בפרק יום הכפורים תניא רבי יוסי אומר בזמן שאדם חוטא פעם ראשונה מוחלין לו, שנית מוחלין לו, שלישית מוחלין לו, שנאמר כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו ואומר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, וא"כ שפיר אמר אין לכם כל אחד שאין בידו ד' עונות, דעל ג' הראשונות מוחלין לו ואינו נענש עליהם כי אם על עון הרביעי, אמנם יש לתמוה על מדרש זה איך אמר שאין לכם כל אחד שאין לו ד' עונות הלא אמרו חז"ל ת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה שמא עשה תשובה שמא ס"ד אלא ודאי עשה תשובה הרי שת"ח שעובר עבירה בודאי עושה תשובה ואיך אמר לצדיקים שאין לכם כל אחד שאין בידו ד' עונות הלא עשו תשובה. אמנם לפי הנ"ל יש לומר דהכוונה הוא שאי אפשר לכל אחד מהם שלא התגאה בתורתו, ועל עון זה שנכשל על ידי גדולתו ולימוד תורתו לא נמלט מעונש אף שעשה תשובה, ובזה יש לפרש הפסוק אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולכאורה מה שאמר אשר יעשה טוב הוא שפת יתר דפשיטא כשהוא צדיק בודאי עושה טוב והיה די באמרו אין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא. אמנם הכוונה הוא שעל פי הרוב הצדיק נכשל בטובו דהיינו בחלק הטוב אשר לו שמתגאה בתורתו והיינו שעל ידי הטובה נכשל בחטא ולכך אמר כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא היינו באותו טוב שהוא עושה היינו תורתו הוא חוטא:

ובזה יש ליישב מה דאיתא במס' שבת דף נ"ה ע"ב ד' מתו בעטיו של נחש ואלו הן. בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד, ומקשים בתוס' והא כתיב כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולכאורה אין להבין קושית התוס' וכי כתיב אין אדם אשר יעשה טוב ולא יענש, ולא יחטא כתיב, ובאמת אף שחוטא הצדיק, עושה תשובה, וא"כ אף שארבעה צדיקים אלו גם כן הם בכלל האי דאין אדם צדיק בארץ ולא יחטא, מ"מ שפיר קאמר דמתו בעטיו של נחש הואיל ועשו תשובה, אבל לפי דרכנו ניחא דכתיב אשר יעשה טוב ולא יחטא ע"כ הפירוש דאינו נמלט מחטא באותו טוב שעושה ולזה לא נמלט מעונש אף שעשה תשובה ושפיר מקשים התוס' איך קאמר דמתו בעטיו של נחש:

ומעתה נבוא למאמר הנצב פתח שער הדרוש, דודאי מרע"ה נענש על שאמר דילטורין שגם זה היה החטא שהיה שלוחו של מקום לקדש את שמו הנכבד להוציא להם מים מצור החלמיש ובהיותו עוסק בשליחותו לעשות טובה לישראל, להשקותם מים ולהראות להם כל, טוב שהקב"ה עושה להם נסים ולהראותן חיבתן של ישראל לפני הקב"ה היפך משה רבינו לדבר דילטורין ולומר שמעו נא המורים, וכן בישעיה הנביא ובאליהו הנביא גם כן כשהיו במדרגת נביאים שהם שלוחים של הקב"ה לישראל. והנה מה שהקב"ה שולח הנביא לישראל להוכיחן ולעוררם בתשובה ולקרבם להמקום ב"ה זה הוא במדת רחמיו מתוך חיבתו כביכול לישראל, וא"כ הנביא כשאומר לפני הקב"ה בשעת שהקב"ה שולח אותו להוכיחן דילטורין על ישראל גם כן חוטא בדבר שליחותו ולכך נענש אליהו דבשעה שאמר לו הקב"ה מה לך פה אליהו היה לו לאליהו לחשוב שבודאי זה הדיבור הוא להכנס עמו בדברים לשלוח אותו להוכיח את ישראל והיה לו להבין כי הקב"ה רוצה בטובתן של ישראל להתרות בהם שיעשו תשובה, והוא לא עשה כן והתחיל בדילטורין על ישראל ואמר קנא קנאתי לה' אלהי ישראל כי עזבו את בריתך ולכך נענש. ובזה יש להבין מה דאמר ר' סימון אל תלשין עבד אל אדוניו ישראל נקראו עבדים שנאמר כי לי בני ישראל עבדים והנביאים נקראו עבדים שנאמר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים ולכאורה למה לו לר' סימון להביא שגם הנביאים נקראו עבדים הלא די במה שאמר שישראל נקראו עבדים ונופל עליהם הדרשה דאל תלשין עבד אל אדוניו ועוד וכי הנביאים אינן בכלל זה שנאמר כי לי בני ישראל עבדים, אמנם הענין הוא כך דאם אדון יש לו עבד והוא קורא לעבדו והתחיל לדבר עמו בודאי צריך העבד להרגיש בהתחלת דברי, האדון שמדבר עמו מסיבת צווי שרוצה לצוות עליו לשלחו לאיזה מקום או לעבוד לו איזה עבודה הנצרך לאדון אבל סכלות הוא להעבד אם יחשוב בדעתו כשהאדון מדבר עמו שסיבת הדיבור הוא רק סיפורי דברים כמו שחברים מספרים זה עם זה, ולכך הקדים ר' סימון והנביאים נקראו עבדים שנאמר כי אם גלה סודו לעבדיו הנביאים ומזה מוכח שהך גלוי הסוד אינו דרך סיפור דברים דהא הנביאים הם בבחינת עבדים:

וכן בישעיה כשראה ה' יושב על כסא רם ונשא שרפים עומדים ממעל לו, היה לו לישעיה לחשוב שהמראה הזאת הוא לו שהקב"ה רוצה לשלוח אותו בשליחות להתנבא כמו שבאמת שמע אח"כ קול מדבר את מי אשלח ומי ילך לנו והתחיל ישעיה בדילטורין על ישראל ולכן נענש:

אמנם בהושע נאמר תחלת דבר ה' בהושע וכיון שהושע היה גדול הערך במדרגה גדולה יותר משאר הנביאים היה הושע חושב בעצמו מה שאמר לו ה' חטאו ישראל לא עלה על דעתו שסיבת אמירה זו כדי לשלחו בשליחות כסיבת דבר ה' במראה ובחידות לשאר נביאים, אלא היה חושב בעצמו כי הוא במדרגה גדולה יותר משאר הנביאים ודבר ה' אליו שחטאו ישראל שכוונת הקב"ה הוא רק להודיע סודו כי היה חושב בעצמו שהוא במעלת בן בית וכמו שאמר הקב"ה לאברהם המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וא"כ לכך לא נענש הושע שאמר העבירם באומה אחרת דלא היה החטא הזה בעניני השליחות אמנם אף על פי כן לא יפה דיבר הושע במה שאמר להעבירם באומה אחרת ולא יזכר שם ישראל עוד ויבוטל ח"ו ברית התורה ויתערבו בגוים ויתבטלו במעוטם ובין הגוים יתחשבו, ועל זה אמר הקב"ה שיקח אשה זונה ויוליד בנים ויגרשה אח"כ ויראה כי קשה יהיה לו לשלחה והנה כשהקב"ה אמר לו לשלח את אשתו אמר לא היה לך ללמוד ממשה רבך שכיון שדברתי עמו פירש מן. האשה אף אתה בדול עצמך ממנה, ולכאורה לא היה ראוי להוכיחו על זה דכיון שצוה הקב"ה עליו ליקח אשה למה היה לו ללמוד ממשה לפרוש מהאשה: אמנם לפי דרכנו ניחא שהקב"ה הוכיח אותו על שדיבר דילטורין על ישראל אמנם התנצלות שיש להושע להתנצל בזה שהיה חושב עצמו במעלה יותר מהנביא במעלת נאמן בית להקב"ה כביכול ודבר ה' אליו הוא רק להודיע סודו אליו כמו שכתבתי לעיל. ועל זה אמר לו הקב"ה שאם אתה חושבך במעלת נאמן ביתי יותר מנביא ולא נמצא בבני אדם שיהיה במעלה זו כי אם משה רבינו שנאמר עליו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו ואמר, הקב"ה היה לך ללמוד ממשה רבך כיון שדברתי עמו פירש מן האשה ואם אתה הוא במדרגה זו היה לך לפרוש מן האשה, ובזה הוכיחו ה' שגם הושע הוא במדרגת נביא ולא היה לו הדיבור שאמר לו הקב"ה חטאו בני אלא מסיבת שליחות שהקב"ה רוצה לשלחו להוכיח את ישראל א"כ לא היה לו להושע לדבר דילטורין על ישראל והיה לו לבקש רחמים. וכששמע הושע דבר זה עמד לבקש רחמים על עצמו והקב"ה קיבל תשובתו ברחמים ולא נענש הואיל והיה שוגג בתחילה ולא היה יודע שדבר ה' אליו חטאו ישראל הוא כדי לעשות אותו שליח להתנבאות כנ"ל. ולפ"ז מיושב נמי הדקדוק שעמדנו בו בהתחלת הדרוש למאי הקדים הך הקדמה שהושע היה גדול שבארבעה נביאים דהקדמה זו בא לישב למה לא נענש הושע על שדיבר דילטורין על ישראל ואמר העבירם באומה אחרת ולכך הקדים שהיה גדול במעלה מד' נביאים האלה ולכך טעה בעצמו שחשב שדיבור ה' בזה הוא לא לשליחות אלא לגלות לו כי הוא נאמן בית כנ"ל:

והנה ללמד זכות במה שאמר הושע להעבירם באומה אחרת, וכי ח"ו להעלות על לב האדם שהקב"ה יפר בריתו עם ישראל ויתבטלו באומה אחרת, נראה לי לומר לקרב הדברים על פי תוכן כוונתנו לעשות כדת היום וחובת היום לבשר צדק בקהל עם אשר הוא לתפארת ולכבוד החברא קדישא גמילות חסדים אשר עליהם נאמר רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. ותוכן כוונת הדרוש והתקנה משובחת לדרוש בכל שנה ביום זה הוא לעורר לב העם לצדקה וגמילות חסדים כמו שאמר מיכה הנביא הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך, ודרשו חז"ל בפרק ד' דמס' סוכה עשות משפט זה דין ואהבת חסד זו גמילות חסדים והצנע לכת עם אלהיך זו הכנסת כלה והלוית המת, וכולהו איתנהו בחברא קדיבא דגמילות חסדים אשר אני דורש היום לכבודם, עושים משפט שכל בני החברה כשיש להם סכסוכים זה עם זה הם מקבלים עליהם לדון בדין תורה ואהבת חסד והצנע לכת שגומלים חסדים עם החיים והמתים כידוע, ואמנם קשה עלי לעשות כמשפט היום לעורר לב העם לצדקה אשר השעה צריכה לכך כי קיימי עניים אשר צרכיהם מרובים בצוק העתים הללו אשר נתייקר השער עשרת מונים וקצרה ידי עניים ואביונים למצוא טרף לביתם אף בלחם צר ומים לחץ וביותר היקרות מעצי הסקה אשר אין ידם משגת לקנות, (והנה תשואות חן חן לאיזה יקירי בעלי בתים בקהלתנו אשר הניחו עסקיהם בקיץ העבור והלכו בעצמם מבית לבית ומפינה לפינה לקבץ נדבות לקנות עצים להסקה לעניים דקהלתנו יהיה משכורתם מאת ה' וימצאו חיים וחסד אשרי משכיל אל דל והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע). אמנם אין הקומץ משביע ולרש אין כל אין לו לחם ושמלה ובמה יתכסה וקצרה יד האביון לקנות מנעלים לרגליו ובגדים אשר הכל הוא ביוקר גדול אשר לא שמע אוזן מעולם וא"כ היה ראוי לעורר לב הקצינים לרחם על האביונים ועניים בעת צרה לקיים כי ימוך אחיך והחזקת בו, כי תראה ערום וכסיתו:

אך רבותי מצינו בפרק ג' דמס' ערכין ר' טרפון אמר תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח, ור' אליעזר אמר תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, ור' עקיבא אמר תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח, בדורנו זה אני אומר דכולהו איתנהו בנו דאיך אפתח פה וסגר עלי המדבר לעורר לב הנגידים לפזר לצדקה כדי צורך העניים אשר צרכיהם מרובה בצוק העתים הללו, ואיך ארים ראשי לדבר על לב הנגידים והקצינים הלא ידעתי הצרות המתרגשות עול הוצאות צרכי בית המרובים ומקרה הזמן הגורם פחת והיזקות אשר בעוה"ר ממונם מתמעט והולך, ותמה אני אם יש בדור מי שיוכל להוכיח על גמילות חסדים וצדקה תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, והלא יש מענה בפי כל אדם די לי להפקיע את עצמי וצריך אני להשגיח על בני ובני ביתי ולקמץ בכל מה דאפשר כדי שאוכל לנשוא עול ההוצאות ההכרחיים ולעמוד נגד חיצי הזמן וקורותיו. על טענה זו אמר הנביא הושע שאם יהיה ישראל בגלות ובשיעבוד בהכבדת העול ויהיה רוצים לפטור את עצמן מצדקה וגמילות חסדים בטענה חזקה הלא צריכים אנו לקמץ מכל צד לסבול ההיזקות והוצאות המרובים, על זה אמר הושע רבש"ע הלא כל העולם כולו שלך העבירם באומה אחרת. והוא עפ"י מה דאיתא במס' ב"ב דרש ר"י בר שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה כך חסרונותיו זכה הלא פרוס לרעב לחמך לא זכה ועניים, מרודים תביא בית, כל הנותן פרוטה לעני, זוכה ומקבל פני שכינה, אמר ר' יוחנן מאי דכתיב מלוה ה' חונן דל אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כביכול עבד לוה לאיש מלוה. וא"כ הושע הנביא היה רואה שישראל מקמצין ידיהם מן הצדקה לכך אמר העבירם באומה אחרת ויראו גודל ההפסדות והוצאות שיהיה להם ויתהפכו חסרונם ליתן צדקה, והיה מעשה צדקה שלום ויראה העשיר כי בקופץ ומקמץ ידו מן הצדקה אין בו תועלת כי יחסור הונו בסיבות שונות ליתן על לבו כי בזכות הצדקה ירבה הונו ויצליח בעסקיו ויבטח כי הקב"ה ירבה לו כהנה וכהנה, ויקויים בנו ישראל נושע בה' תשועת עולמים. ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. ובא לציון גואל אמן:

תוכן העניינים

אהבת ציון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה