אהבת ציון· רבי יחזקאל לנדא
דרוש שמיני
ער"ח שבט תקל"ה לפ"ק מאאמ"ו הגאון מהורר יחזקאל זצ"ל:
שלהי מסכת נדה, ת"ר שתים עשרה שאלות שאלו אנשי אלכסנדריא את ר"י ב"ח אשתו של לוט מהו שתטמא א"ל מת מטמא ואין נציב מלח מטמא. בן שונמית מהו שיטמא א"ל, מת מטמא ואין החי מטמא. מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין. א"ל לכשיחיו נחכים להון. איכא דאמרי לכשיבוא משה רבינו עמהם:
ויש לחקור למה לא שאלו בבן השונמית אם הוא עצמו היה צריך, הזאה כמו ששאלו במתים לעתיד לבוא וכן במתים לעתיד לבוא לא שאלו אם מטמאים רק שאלו אם צריכין הזאה. ועיין בתוס' ובמהרש"א בחידושי גדות שם: והנה זה ודאי מה דלא שאלו במתים לעתיד לבוא אם מטמאים משום שכבר פשט להם בבן השונמית שמת מטמא ואין החי מטמא ולכן היה פשוט להם דבר זה גם במתים לעתיד לבוא אבל היו מסופקים אם נשארה עליהם טומאתם הראשונה שהרי נגעו בעצמם ואף, אם תמצא לומר שזה מיחשב נגיעת בית הסתרים מ"מ בטומאת אהל, לא שייך בית הסתרים וכן בשאר טומאת קבר וגולל ודופק שנטמאו בעצמם ולכן שאלו אם צריכין הזאה שלישי ושביעי. אלא דקשיא למה לא שאלו שאלה זו על, בן השונמית עצמו כשהשיב להם מת מטמא ואין חי מטמא היה להם לשאול אם היה צריך הזאה שלישי ושביעי משום טומאה שקיבל מעצמו בעודו מת וכן היה להם לשאול על מתים שהחיה יחזקאל אם היו צריכין הזאה שלישי ושביעי:
ונראה דזה הוה פשיטא בבן השונמית ובמתים שהחיה יחזקאל שצריכין הזאה שהרי נגעו בעצמם ואין לך נגיעה גדולה מזו אבל במתים לעתיד לבוא מספקא להו דהרי פנים חדשות באו לכאן דאפילו צדיקים גמורים עתידי דהוו עפרא שעה אחת קודם התחיה ולא נשאר זכר מגוף הראשון כלל רק פנים חדשות באו לכאן, אבל בן השונמית לא נהפך לעפר וכן מתים שהחיה יחזקאל קרב עצם אל עצם ולא נהפכו לעפר:
אמנם עצם אחד יש באדם שנשאר ואינו חוזר לעפרא אשר ממנו עתיד להחיות כדאיתא במדרש, ולפי"ז אין כאן פנים חדשות לגמרי גם במתים לעתיד לבוא, אלא שמי שיש לו קנאה בלבו גם, עצמותיו נרקבים כמו שאמרו חז"ל ורקב עצמות קנאה מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין וא"כ יציבא בארעא שמי שיש לו קנאה בלבו וגם עצמותיו מרקיבין יהיה טהור לעתיד לבא ומי שאין לו קנאה ונשארו עצמותיו קיימים יהיה צריך טהרה לעתיד ע"י הזאה שלישי ושביעי אתמהה מי יתן טהור מטמא לא אחד דהיינו כשאינו באחדות עם חבריו אז ע"י הפירוד גורם שנאה וקנאה בלבו ועצמותיו מרקיבים ולא נשאר מהגוף כלום וטהר מטומאת הגוף ואולי יש בזה רמז הלצה במה שאמרו עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי שאם אני עפר בחיי כראוי לכל אדם להיות נפשי כעפר לכל ואם הוא בעיניו כעפר בודאי שאין לו שום קנאה כי הקנאה והתאוה והכבוד קשורים זה בזה ואם הוא כעפר ואינו מבקש גדולה וכבוד ועושר ממילא אין לו קנאה, ובזה קל וחומר במיתתי שיש, לי ע"י זה קולא וחומרא במיתתי, קולא שאין עצמותיו מרקיבין וחומרא שנשאר קיים מבנין הראשון ונשאר עליו טומאת מת: אלא שבאמת הפרש גדול יש ביניהם גם לענין טומאה, שזה שנפשו כעפר אף שישאר שארית מהגוף בעצמות ויצטרך טהרה מטומאת מת שהוא רק טומאת הגוף וטהרתה קלה מאד בהזאה שלישי ושביעי וטבילה במקוה אבל זה שקנאה בלבו נשאר עליו טומאת הנפש שהיא, טומאה חמורה וצריך ליבון בגיהנם זמן רב.
ועוד שזה סמא בידו שהרי אפר פרה מצוי ונשאר למשמרת וזה שיש עליו טומאת הנפש אין סמא בידו במה יטהר והרבה עבירות שאין להם טהרה אם לא שב בתשובה וכמה מחוייבי כריתות שנאמר בהם הכרת תכרת שהוא בעוה"ז ובעוה"ב וארבע כתות שאינן מקבלין פני שכינה ואיך אפשר להם זכות לעוה"ב שהרי עוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא שום תענוג מתענוגות הגוף אלא צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה והוא עיקר חיי עוה"ב באור פני מלך חיים ואם אינן מקבלין פני שכינה איך יזכו להיות נהנין מזיו השכינה, וארבע כתות שאינן מקבלין פני שכינה פירשו לנו רז"ל בשלהי פ"ז ממס' סוטה אמר ר' ירמיה בר אבא ד' כתות אינן מקבלין פני שכינה כת לצים כת שקרנים כת חנפים כת מספרי לשון הרע. ובעוה"ר מצויים המדות רעות הללו מאוד ושוא דבר איש את רעהו והם מטמאים הנפש טומאה חמורה שכן טומאה נחה ונדבקת בנפש והיא טומאה נצחית משא"כ טומאת מת שהיא רק טומאת הגוף:
והנה במתים לעתיד לבוא שאמר ר"י ב"ח לכשיחיו נחכים להון. הנה צריך תלמוד אם הדין שצריכים הזאה א"כ הרי כלם צריכים הזאה כי לפי' הנראה בקצת ספרים קודם תחיית המתים לא ישאר כל חי בחיים כי אם כלם מתים ואם כן הוא יהיו כלם טמאי מתים ומי יזה והרי כתיב והזה הטהור על הטמא. וא"כ לכאורה גם טומאה זו אין לה טהרה אבל באמת מקוה ישראל ה' והקב"ה הוא המזה כמו שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים. ואפשר זה כוונת המשנה בשלהי מסכת יומא את זו דרש ראב"ע מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עביניות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו. אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתה מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם וגו' ולכאורה דברי ר' עקיבא אין להם שייכות להא דלעיל לא לפרש ולא לחלוק על ראב"ע ועיין במהרש"א ח"א וברי"ף שנדחקו בזה:
ולשיטתנו נראה דעבירות שבין אדם לחבירו צריך שירצה חבירו והיינו לפייסו פעם ושתים ושלש ובודאי צריך להכניע עצמו הכנעה גדולה כדי לרצות את חבירו. ושמא. יאמר האומר הלא ע"י הכנעה לא יהיה קנאה בלבו שאם יהיה קנאה בלבו אי אפשר לו להשפיל עצמו בפני חבירו וא"כ שצריך לקנות מדות השפלות כעפר א"כ לא יהיו עצמותיו מרקיבין וישאר לעתיד טמא בטומאת מת ומה בצע לו בהטהר נפשו ע"י שירצה חבירו ונגד זה יפסיד טומאת הגוף. ואם תאמר שטומאת הגוף יש לו טהרה ע"י הזאה וטבילה, תינח בעוה"ז אבל לעתיד לבוא כלם יקומו בתחיית המתים וכלם טמאי מת מי יזה, עליהם דהא בעינן והזה הטהור על הטמא וא"כ גם טומאה זו נצחית הלא מוטב לי להתגאות ולא להשפיל עצמי לרצות את חבירי ובזה יהיו עצמותיו מרקיבין ויקום בריה חדשה ולא ישאר עליו טומאת הגוף. לזה בא, ר' עקיבא ואמר אשריכם ישראל מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים כביכול הוא בכבודו ובעצמו יזרוק עלינו מים טהורים וכסבר התוס' במס' נדה שלהכי שאלו על מתים לעתיד לבוא אם צריכין הזאה היינו מהך קרא וזרקתי עליכם וא"כ טומאת המת יש לו טהרה משא"כ מטומאת הנפש צריך ליבון בגיהנם:
ובזה יש לפרש הקרא וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם ויש בזה שאלה כיון שכבר אמר וטהרתם מה זה שוב טהרה שנית שאמר אטהר אתכם, ועוד שאפילו סתירה יש שמתחלה אמר וטהרתם דמשמע שטהרה באה ממילא ע"י זריקה ושוב אמר אטהר אתכם דמשמע שצריך לטהר בפועל ממנו יתברך ומה זה טומאותיכם ומה זה שוב גלוליכם: ולדרכנו יובן וזרקתי הוא כסברת התוס' שזה הוא הזאה לטהר מטומאת מת וזה וטהרתם מטומאותיכם דהיינו וטהרתם ממילא שעל ידי הזאה וטבילה יטהר טומאת מת וזהו טומאת הגוף אבל מכל גלוליכם דהיינו גלולי עונות המתעבים הנפש ולא מוטהרה היא אין הטהרה בנקל כי אם אטהר אתכם הקב"ה צריך לטהר בפועל או על ידי יסורים או ע"י ליבון בגיהנם או ברוב חסדו ינקה לשבים ומתודים. ומעתה אחי שימו על לבבכם כמה צריך להזהר מלטמא הנשמה שטהרתה קשה מאוד ולא ממילא:
אך לפי מה דאיתא במסכת שבת פ' שואל מאגדה דהני קופלאי דקפלו בארעא דר"נ שם מבואר דאף דמי שאין קנאה בלבו ואין עצמותיו מרקיבים היינו כל ימות עולם עד שעה אחת קודם תחיית המתים שאז מקויים בכל אחד כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ועיין במהרש"א חידושי אגדות שם וא"כ אפי' מי שאין קנאה בלבו ג"כ אינו מפסיד ולבסוף יקום טהור גברא אף מטומאת המת שהרי יש כאן בריה חדשה לגמרי ורגע קודם התחיה הכל שב אל עפר בגלל כן מעלות הענוה גדולה עד מאוד שמי שהוא עניו בודאי שאין לו שום קנאה כיון שהוא מחזיק עצמו שפל מכל ולכן נשתבח משה רבינו ע"ה עם שהיה בו שלימות והיה מבחר מין האנושי ולא קם עוד כמוהו מ"מ לא מצינו ששיבחו הכתוב ביחוד רק במדות הענוה שנאמר והאיש משה עניו מאד מכל האדם וגו' כי דא ביה כולא ביה ושלשה אבות נזיקין הקנאה והתאוה והכבוד שהם מוציאים את האדם, מן העולם והצרי המרפא הוא הענוה וכלם בטלים על ידי הענוה, כי אם האדם הוא עניו ושפל מכל אינו מתקנא בזולתו כי אומר למה אקנא, בו ואני שפל ממנו מאד ואינו מתאוה לשום דבר שרואה ביד אחרים ואינו רודף אחר הכבוד וזה תפלתנו בסיום כל תפלה ותפלה ונפשי כעפר לכל תהיה:
וזה כוונת התנא בפ"ג דאבות עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, אמר שראוי לשמור עצמו מכל חטא ועון כי הוא טומאת הנפש שקשה מאוד לטהר ממנו ואם טומאת המת היא אבי אבות הטומאה נקל. לטהר מטומאת מת אבל מזוהמת טומאת הנפש קשה מאוד לטהר, וסילון ממאיר לזוהמת הנפש הוא הגאוה שבגאותו אין דבר נחשב נגדו ואינו מקבל תוכחה משום אדם, ואמר התנא דע מאין באת מטפה סרוחה ואיך יתגאה ואיך יחמוד כבוד, או יתקנא בשום דבר ושמא תאמר ע"י זה לא יבוא רקב, בעצמותי ואין, עצמותי מרקיבין ואהיה לעתיד בשעת התחייה טמא טומאת המת ולזה אמר ולאן אתה הולך למקום עפר וכו' כי קודם התחייה הכל שב אל העפר ויקויים כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ושמא תאמר כשם שטומאת הגוף פרחה ממנו על ידי היותו בריה חדשה כך טומאת הנפש וזוהמת העבירות כלה כיון שיקום גוף חדש וא"כ יעשה בעוה"ז מה שלבו חפץ, ולכן אמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כי לא כטומאת המת טומאת העבירות שזה כלה ככלות הגוף אבל זוהמת הנפש לא כלה וגם לעתיד אתה עתיד ליתן דין וחשבון מלבד עונש חיבוט הקבר וגיהנם עוד לעתיד ביום הדין הגדול והנורא צריך ליתן דין וחשבון גם אחר התחיה כמו שנאמר ורבים מישיני עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם רחמנא יצילנו, ואיש אשר אלה לו וכל המורא הגדול הזה אשר אי אפשר להנצל איך לא ישוב בתשובה טרם יכבה נרו וכמו שהזהיר שלמה בחכמתו עד אשר לא תחשך השמש. ובפרט בני החבורה הרואים בעיניהם המיתה וכליון הגוף ואיך לא ישא האדם מאומה מכל אשר בידו וערום ישוב שמה וא"כ למה זה הוא עמל על עולם שאינו שלו ובפרט לרדוף בכל כחו אחר חמדת הממון בכמה מיני איסורים כגזל וחמס והסגת גבול ושבועת שוא ודבורי כזב ולעשות עול במדה ובמשקל ובמשורה הכל בשביל קנין שעה ואפילו לשעה אינו בטוח שיתקיים בידו ומחליף עולם עומד בשעה עוברת אף לא בעולם עובר כי אם כצל עובר. והנה כתיב עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. ועכשיו בעוה"ר נהפוך הוא כי נפש יתן בעד כל אשר לו ולא בעד כללות הכל כי אם בעד כל דבר ודבר אפילו בדבר כל דהו משלו יתן נפשו בעדו ונקל בעיניו לגזול ולחלל שבת ולישבע לשוא ולשקר עבור משא ומתן קל וקטן אשר אפי' איננו בטוח אם ירויח או יפסיד ויותר בעו"ה שכיח בזמננו איסור ריבית נותן כספו בנשך ובמרבית ומלוים בריבית מהפכים מדת הרחמים למדת הדין וחז"ל אסרו ליקח ריבית מכותי ומכ"ש שאסור ליקח ריבית מהאומות אשר אנו חוסים בצלם והם מטיבים עמנו והם בעלי אמונה, שמאמינים בהבורא יתברך ובתורת משה שהיא מן השמים והלוקח ריבית מאומות זמנינו יותר מתיקון המדינה עושה שתי רעות. אחת מצד נטילת הריבית עצמו, ועוד שהוא בכלל רודף את כלל ישראל להבאיש ריחנו בעיני העמים, וראוי לנו לילך ולהדבק במדותיו של הקב"ה כי חפץ חסד הוא, ובעוה"ר אצל הרשעים נהפוך ורחמי רשעים אכזרי ונראה בחוש דבר זה אצל מלוי בריבית שמתחלה נראה כמדת הרחמים שמלוה לעני בשעת דוחקו אבל לבסוף נראה שהוא פורעניות ואכזריות מרבה נשך ונושך בריבית עד שלא יוכל העני שאת ולבסוף הנישה בא לקחת את כל אשר להעני בנשך. והנה המלוה בריבית עונשו ידוע שלא יקום בתחיית המתים וטעם הדבר נראה שהרי לעתיד נאמר לא יהיה לך השמש לאור יומם ולילה הירח לא יאיר לך והיה ה' לך לאור עולם וידוע שסדר הזמנים הוא החילוף מיום ולילה וחודש בחודש קיץ וחורף והוא בסיבת תנועות הגלגלים השמש והכוכבים והירח אבל בהבטל כל אלה ואור ה' נגה עלינו אין בו שום שינוי ולח יהיה מדת לילה ויהיה כלו יום. והמלוה בריבית ידוע שלפי התחדשות יום ולילה יתוסף מעותיו והוא מצפה לחילוף הזמנים בערב אומר מי יתן בוקר ובוקר מי יתן ערב מתי יעבור חודש אבל בביטול הזמנים איך יתוסף מעותיו ולכן אין חפצו שיהיה אור ה' נגה עלינו ולכן מדויל ידו משתלם עונשו ורצונו יקויים לו ולא יקום לראות באור ה', אלא שעכשיו המה מתחכמים וזוקפים הריבית עם הקרן תיכף בשטר חוב וא"כ שוב אין הריבית מתחדש להם בריבוי הזמן וכמעט הוא להם להיתר כאילו לא נאמר איסור ריבית בתורה ומלוים בלי שום היתר עסקא ואף גם אותם שמלוים בריבית עפ"י היתר יש לי להוכיח שלוקחים יותר מדאי ויש שמעלים הריבית עד, כ' למאה ויותר ואף שעושים היתר עסקא מ"מ עיקר היתר עסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון וא"כ שותפים נינהו ואם שלוקח יותר ממה שמשער שעולה החצי ריוח ריבית הוא, וגם צריך להיות המקבל להיות נאמן בשבועה על הריוח ולא שיהיה מוכרח ליתן לו ריוח ובעוה"ר אינן נזהרין בכל זה ועון זה גורם עול הכבד המוטל עלינו אשר נכסי בעלי בתים מתמוטטין שזה עונש המלוה בריבית ומצינו מקרא מפורש מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו (עיין ב"מ דף ע' ע"ב) והנה עון זה חמור מכל עבירות שבתורה שבכל עבירות שבתורה עכ"פ אחר כל העונשין יזכה לעולם הבא ומלוה בריבית לא יזכה לראות בנועם ה' שהרי עונשו שאינו קם בתחיית המתים,:
והנה מתים שהחיה יחזקאל אמרו בפרק חלק מאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל שמואל אמר אלו ב"א שכפרו בתחיית המתים ר' ירמי' ב"א אמר אלו הני אדם שאין בהם לחלוחית מצוה ר' יצחק נפחא אמר אלו בני אדם שחטו בהיכל שקצים ורמשים וכו'. הנה הביטו וראו לכל הדעות הללו אותן בני אדם רשעים גמורים היו, ואעפ"כ זכו לנס כזה ועמדו בעוה"ז בתחייה. ובפרקי ר' אליעזר איתא שכלם עמדו על רגליהם חוץ מאיש אחד אמר הנביא מה טיבו של איש זה אמר הקב"ה בנשך נתן ובתרבית לקח חיה לא יחיה. ומעתה שימו על לב שכל אלו שכפרו בתחיית המתים ולא היה בהם לחלוחית מצוה וחיפו ההיכל בתבנית כל סמל עמדו, והמלוה ברבית לא עמד:
וברבית נאמר יציאת מצרים ואמרו רז"ל בתורת כהנים כשהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים אמר על תנאי זה אני מוציא אתכם שלא תהיו מלוים בריבית. ומזה יש ללמוד כמה גדול איסור ריבית שלא התנה הקב"ה ביציאת מצרים על שארי עבירות כי אם על איסור ריבית, והנה יש לתת טעם לדבר למה התנה ביציאת מצרים דוקא בתנאי שלא יהיה בהם מלוה בריבית דהנה מה שהקב"ה הכניס אבותינו לארץ, ישראל לא היה עיקר בשביל לאכול מפריה ולשבוע מטובה בעולם הזה דא"כ למה כל הטורח הזה לטובת והצלחות זמניות ותענוגי הבל של עוה"ז שהוא בלתי תכלית רק כצל עובר אלא העיקר שזכות ארץ ישראל מגין ומביא לעוה"ב וכפר אדמתו עמו וכמו שאמר ר' אליעזר (במס' כתובות דף קי"א ע"א) מתים שבחוצה לארץ אינם חיים כי אם ע"י גלגול. מחילות ויעקב אבינו הטריח את בניו לשאת אותו ממצרים לא"י צער גלגול מחילות. וזה הוא מעלת א"י להציל מצער גלגול מחילות.
והנה מלוי בריבית אשר עונשם שלא יקומו בתחיית המתים אין להם יתרון לדור בא"י דבלא"ה לא יקומו לעת התחייה וא"כ הטרחה להוציאם מארץ מצרים ולהכניסם לארץ ישראל הוא בכדי ולכך התנה הקב"ה עמהם בתנאי שלא יהיו בהם מלוי בריבית שלא תהיה ביאה רקנית בלי תכלית הפעולה דתכלית הפעולה לדור בארץ ישראל הוא כדי שיקומו לעת התחיה בלי צער גלגול מחילות: והנה רשב"א אמר (בפרק איזהו נשך) כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בריבית עליו הכתוב אומר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם. ולכאורה הדבר תמוה שאף שאמת הדבר שהוא מצוה להלוות שלא בריבית והוא מקרא מלא בתורה אם כסף תלוה את עמי מ"מ בקרא שהביא רשב"א לא נאמר כספו נתן שלא בנשך רק נאמר כספו לא נתן בנשך ומשמעות הקרא, שהיה בשב ואל תעשה שלא הלוה כלל ומנ"ל לרשב"א למדרש שמלוה שלא בריבית, ופשוטן של דברים נראין דדרש ממה שנאמר עושה אלה לא ימוט והרי מי שאינו מלוה בריבית לא נקרא עושה רק שב ואל תעשה ולכך דריש מיניה שמלוה מעותיו שלא בריבית והדבר מרומז בקרא במה דקאמר כספו לא נתן בנשך והוי ליה לומר כסף לא נתן בנשך וכי דוקא כספו אסור להלוות בריבית והלא גם של אחרים כגון אפוטרופסים וכדומה אסור ליתן בריבית. ונראה בזה משום דהאי עסקא הוי פלגא מלוה ופלגא פקדון והפלגא מלוה שוב אינו, נקרא על שם המלוה רק על שם הלוה, ומלוה להוצאה נתנה אבל פלגא פקדון נקרא על שם המצוה והוא באחריותו ומפלגא מלוה אינו רשאי לקבל שום ריוח כי ריבית גמור. הוא ועיקר ההיתר שמקבל ריוח מפלגא פקדון. ובעוה"ר נפרץ שכמה בעלי הלואה מבליעים דמי אתרוג בלולב ומכבידים ריוח הרבה על העיסקא שאי אפשר להרויח כפלים כריוח הקצוב ואולי לא היה הריוח כלו מספיק. והכתוב משבח מדת הצדיק לא מיבעיא שלא קיבל ריוח מפלגא מלוה שזה מדת רשעים אלא אפי' כספו דהיינו פלגא פקדון שנקרא כספו וברשותו קיים ג"כ לא נתן בנשך שגם מזה לא קיבל שום ריוח וא"כ שפיר מדויק בקרא דמיירי שמלוה מעות שלא בריבית:
והנה מקשה שם בגמרא והא קא חזינן דלא מוזפי ברבית ומתמוטטים ומשני הללו מתמוטטים ועולים והללו מתמוטטים ואינן עולים והקשו בתוס' שם ודלמא משום שאר עבירות מתמוטטים ומתרצים דחזינן צדיקים גמורין דמתמוטטים ע"ש בתוס'. והנה יש בזה שאלה גדולה אם התנא למראה עיניו ישפוט הדרא קושיא לדוכתה דחזינן צדיקים גמורין שירדו מנכסיהן והיו כל ימיהם בעוני. לכן אומר אני פירוש הגמ' הללו מתמוטטין ועולים והללו מתמוטטין ואינן עולים על פי מה שמבואר בדרושנו בפסוק (תהלים ל"ו) מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. ויש לדקדק דה"ל לומר מה יקר חסדך ה' בשם הוי"ה ב"ה שהוא מורה על מדת החסד ולמה אמר אלהים וכינוי זה מורה על הדין ולא על החסד וכמו דאמרו רז"ל במס' ברכות פ' הרואה חייב. אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ויליף לה מקרא בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר הרי שבאלהים אהלל קאי לברך על, הרעה שאלהים מורה על מדת פורעניות מצד הדין, אמנם הא גופא צריך טעם מדצוה להלל דבר ולקבולינהו בשמחה כדאיתא שם בגמרא ולשמחה מה זו עושה. אך כשנתבונן שעצם הפורעניות בעוה"ז שמחה גדולה היא למי שמחשב הפסד דבר נגד שכרו והקב"ה מנקהו מעונותיו בעוה"ז להיות שכרו משלם בעוה"ב ואין לך חסד גדול מזה. הרי שמדת פורעניות יותר יש לחשוב, למדת חסד ממדה טובה כי מדה טובה למי שמבעט מחמת רוב טובה היא באמת מצד הדין הגמור וכמו שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. הרי שמשלם לו רוב הטובה בעוה"ז אשר בהשקפה ראשונה נראה שהיא מצד החסד ובאמת היה להאבידו מעוה"ב והקב"ה מייסר הצדיקים בעוה"ז כדי להצילו מעונש עוה"ב כי אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא כדי שיקבל עונשו בעוה"ז בדי להצילו מעונש עוה"ב ולכן היה קושי השיעבוד במצרים ממשיך פ"ו שנים גמטריא אלהים. והיה נראה שזה מצד מדת הדין אבל היה חסד גדול לפי שידוע שאם ח"ו עוד רגע היו במצרים הרי אנו ובנינו היינו משועבדים ולא היה, לנו שום תיקון ח"ו והקב"ה מיהר את הקץ אך גזירת ועבדום ארבע מאות שנה לא היה אפשר לשנות רק קושי השיעבוד היה משלים הרי שקושי השיעבוד מיהר את הקץ ואין לך חסד גדול מזה. וזה רמוז בפסוק (בריש פרשת וארא) וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' הכוונה שבפרשה הקודמת התרעם משה ומאז באתי אל פרעה וגו' הרע לעם הזה שהכביד, והקשה השיעבוד יותר ויותר והשיבו הקב"ה וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. שמדת הדין של קושי השיעבוד זה עצמו רחמים גמורים שזה גורם מהירת הקץ וזה רמז דוד המלך ע"ה מה יקר חסדך אלהים, שהחסד הנמשך מאלהים היינו מדת הדין יקר מאוד לפי שחסד זה הנמשך מזה הוא לחיי העולם הבא הוא יקר הערך להנחיל אוהביו י"ש גימטריא יק"ר והפועל היוצא שבני אדם בצל כנפיך יחסיון שעוה"ב אין בו אכילה ושתייה וצדיקים יושבים ונהנין מזיו השכינה ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם כי עמך מקור חיים שהוא שכר עוה"ב:
היוצא מזה שמה שהקב"ה מייסר האדם הוא מדת רחמים ולכך באלהים אהלל דבר שמברכין על הרעה כשם שמברכין על הטובה והקב"ה מייסר הצדיקים בעוה"ז והם מוסיפין אהבה וכמ"ש חסד ומשפט אשירה, וזה כוונת רבותינו ז"ל שהצדיקים מהפכים מה"ד למדת הרחמים שמדת הדין השולט בהם בעוה"ז נמשך ממנו מדת הרחמים להגדיל שכרם בעוה"ב, אבל אצל הרשעים נהפוך הוא שמהפכים מדת הרחמים למדת הדין כי הקב"ה צופה לרשע וחפץ בהצדקו ואינו חפץ במיתתם ואם הרשע מאריך ברעתו טוב היה מותו מחייו ונמצא למפרע מדת הדין גמור היה מה שהאריך ימיו ויסורי צדיק טובים לו מאוד יותר משלות רשעים כי לאו כל אדם זוכה לשתי שולחנות.
וזה כוונת רבותינו ז"ל שאמרו טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים היינו שלות רשעים בעוה"ז אשר הרשע חושב שטוב לו. בעולם הזה רעה היא אצל הצדיקים שיודעים שהיא רעה גדולה לשלם אל פניו להאבידו מעוה"ב. ומעתה זה הוא שמתרץ הגמ' בפ' איזהו נשך הללו היינו צדיקים שמתמוטטים בעוה"ז ואף לפעמים גם רשעים בשאר עבירות אם יש להם איזה זכות מתמוטטים בעוה"ז ועולים לעולם הבא כפי מה שנפרע מדת הדין מהם בעוה"ז אבל המלוה בריבית שרואה שנכסיו מתחילים להתמוטט והוא אינו מחזיר הריבית שכבר קבל באיסור אז מתמוטט ואינו עולה דאין לתלות התמוטטות שלו בעוה"ז כדי להטיבו באחריתו לעוה"ב שהרי אינו עולה ולא יקום בתחיה: וכבר אמרתי שאין בכל העבירות שיהפוך מדת הרחמים לרוגז כמו מלוה ברבית שהרי כן הוא מדתן תחלתן רך וסופם קשה שמתחלה מראין עצמם שעושים חסד עם הלוה שמלוים לו מעות וסופו נושך בשרו כנחש ישך בלי חמלה ולכן כגמולו ישיב לו הקב"ה ומהפך מדת הרחמים לרוגז ואם מטיב לו בעוה"ז לכלות לו שם ושארית בעוה"ב ולכן חיה לא יחיה וזה שקילל דוד את הרשעים (תהלים כ"ח ד') תן להם כפעלם וכרוע מעלליהם כמעשה ידיהם תן להם השב גמולם להם כי לא יבינו אל פעולות ה' ואל מעשה ידיו יהרסם ולא יבנם, ויש לדקדק על כפל הלשון תן להם ועוד בעונש לא יפול לשון נתינה וה"ל לומר שלם להם, ונראה כוונת דוד שקילל את הרשעים שיתקיים בהם לא יאחר לשונאו ומיעוט מעשיהם הטובים יתן הקב"ה שכרם בעוה"ז וזה תן להם כפעלם אמנם כמעשה ידיהם מה מעשה ידיהם רחמי רשעים אכזרי וטובתן רעה היא כך תן להם דהיינו מה שתתן להם יהיה להאבידם בעוה"ב ואמר שאם לא תעשה כן להם רק שתייסר אותם בעוה"ז כשם שאתה עושה לצדיקים לא תועיל בזה כי הצדיקים אם רואים שיסורים באים עליהם מפשפשים במעשיהם ומקבלים באהבה ויודעים שהוא מצד הרחמים אבל הרשעים בועטים ביסורים וקוראים תגר שהקב"ה מקפח שכרם. ואמר כי לא יבינו אל פעולות ה' שלא יבינו שזה פעולות מצד הרחמים ואל מעשה ידיו דהיינו ימין ושמאל שימין הוא רחמים, ושמאל הוא מדת הדין וכמו שפי' רש"י ימינך ה' נאדרי בכח כשישראל עושים רצונו השמאל נעשה ימין. יהרסם ולא יבנה מה שהקב"ה מהרס הצדיקים בעוה"ז הוא סותר ע"מ לבנות להם בית נאמן לעוה"ב אבל הרשעים אף אם יהרסם לא יבנם כי לא יתעוררו לשוב ויאמרו מקרה הוא, כן הדבר הזה במלוי בריבית אשר עונשם שנכסיהם מתמוטטין ואילו היו נותנים על לבם כשרואים מיעוט השפע והוצאות מרובות ונכסי בעלי בתים מתמוטטין הולכים ודלים מפני עול הכבד וזה הוא בעונש מלוה בריבית ובהדי הוצא לקי כרבא והיה נותנין על, לבם לשוב בתשובה, אבל החימוד ממון בעוה"ר גורם להם להקשות לבם ואוהב כסף לא ישבע כסף. ולמה לא יתנו אל לבם כי הכסף והזהב אינו קנין אמיתי דבוק בנפשו או אפי' בגופו לא מלידתו כי ערום יצא מבטן אמו וגם לא ילוהו לבית עולמו כי ערום ישוב לקברו ולא ישא כל מאומה בידו. ובזה יש לפרש מלבד הפירוש שכתבנו לעיל בדרוש הזה עוד פירוש במשנה פ"ג מס' אבות הסתכל בשלשה דברים וכו' דע מאין באת וכו'. דהנה במס' סנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (דף ל"ח ע"א) אמרו אדם נברא יחידי מפני המשפחות שלא יהיו משפחות מתגרות. דבר אחר מפני הגזלנין וחמסנין, ופי' רש"י שלא יהיו משפחות מתגרות יאמרו זו לזו אבא גדול מאביך, ומפני הגזלנין שלא יאמר קרקע זו לבני אבינו הראשון היה ולא לבני אביכם. והנה לכאורה מה פעולה יש בזה שנברא יחידי הלא אח"כ נחלקו לדרי דרי ואכתי איכא למימר אבא גדול מאביך וכן לגזלנין, אלא הסברא הוא שהכל הולך אחר שורש הראשון והוא אדם הראשון שוב אין להמשפחות להתגרות זו בזו כיון שכולם בני איש אחד הם ומשורש אחד יצאו מך עדיין יש לחקור שאף אם היו נבראים הרבה אפ"ה לא היו יכולין להתגרות זו בזו כיון שכולם נבראו מן האדמה א"כ האדמה היא שורש לכולם והיא אחת וג"כ לא היו יכולין המשפחות להתגרות זו בזו לומר אבא גדול מאביך כיון שכלם משורש אחד נבראו דהיינו מן האדמה. ונראה לומר כיון שאין חלקי האדמה שוים ויש בה כמה סוגים עפר וחול ואבנים ויש לכסף מוצא ומקום לזהב יוצק וא"כ היו המשפחות מתגרות ואומרים אבא הוצבר עפרו ממקום זהב יוצק וא"כ היו העשירים מתגאים בעושרם לומר שמן הלידה הם עשירים כי עפרות זהב להם ומשם הוצבר עפרו והיו אומרים לי הכסף ולי הזהב ולכן נברא אדם יחידי וכל הדורות יצאו מאדם הראשון ובטלה טענה זו שאין יתרון לאחד כי כלנו בני איש אחד אנחנו:
וזה כוונת התנא דע מאין באת למה תתגאה בעושר שאינו שלך בשלמא אם היית כמו אדם הראשון שהוצבר מן העפר היית מתגאה כי עפרות זהב היה העפר שלך אבל כיון שאתה נברא מטפה סרוחה ואין לך יתרון בתולדה משארי בני אדם למה תתגאה בעושר אם תאמר כי תוכל להתגאות על זולתך אחר מותך לקנות לך מקום לחצוב לך קבר במקום חשוב מקום אשר שם הכסף והזהב ובזה תתגאה על העניים, על זה אמר התנא גם זה הבל אין בו מועיל אדרבה תקות אנוש רמה ופירשו ספרי המוסר שזה הוא תקותו ותכליתו שיתהפך לרמה ותולעה כי כל זמן שהבשר קיים בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, וידוע כל מה שהעפר לח ורך יותר נמצאים בה רמה ותולעה וגם ימהר עיכול הבשר אבל בעפר קשה במחצב אבנים קשה להתעכל ולירקב וביותר מקום מחצב המתכת שקשה ביותר ולכן הוא גרוע יותר קבר במקום קשה ונגב. ולכן אמר ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה שטובתך ותכליתך הוא לבקש לך קבר במקום שהעפר מתליע רמה ותולעה לא במחצב המתכת ולכן גם אחר מותך אין לך שום מקום ויתרון בכסף וזהב אך שמא תאמר ע"י העושר להציל עצמך מדין קשה אחר מותו ולכן אמר לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה וברוך שמו הגדול שאין לפניו עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד והון לא יועיל ביום עברה. וא"כ על מה זה אתה נבהל להון ולקבץ עושר רב ועל מה אתה גוזל וחומס להניח לבניך חק בשאול מי יגיד לך יכבדו בניו ולא ידע והחכם עיניו בראשו והקב"ה מקבל שוחד בעולם הזה דהיינו צדקה לעניים ובפרט בקהלתנו שבעוה"ר וידל ישראל מאד ובימי הקור רבים שאין להם כסות בקרה ושבחוהו רבנן לדציבי לחלק עצים לעניים ואולי בזכות זה ינצל מדין קשה וכל המרחם על העניים מרחמים עליו מן השמים וצדקה לעניים מכפרת ומגנא ומצלא מיסורים וכעצת דניאל, וחטאך בצדקה פרוק והצדקה מקרבת הגאולה וישועתנו מהרה תצמיח, ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן: