אור ברסלב
אהבת ציון דרוש ששי

אהבת ציון· רבי יחזקאל לנדא

דרוש ששי

דרוש חמישי

הספד מר בי"ט שבט תקכח"ל על הגאון המפורסם מו"ה שמואל הילמן זצ"ל אב"ד בק"ק מיץ יע"א. ועל הרב החסיד המנוח מו"ה אנשיל עוזרש זצ"ל חד מב"ד הגדול בק"ק פראג יע"א מאאמ"ו הגאון מוהר"ר יחזקאל סג"ל לגדא זצ"ל:

ישעיה הנביא ע"ה (בסימן נ"ז) אמר, הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה אסף הצדיק יבוא שלום ינוחו על משכבותם הלך נכחו, ואתם קרבו היום וגו':

ידוע השני פירושים על כוונת הנביא שאמר מפני הרעה נאסף הצדיק, פירוש אחד סובב על מאמר חז"ל כי מיתת צדיקים מכפר, כמו שאמרו חז"ל מפני מה נסמכה פרשת אפר פרה למיתת מרים כשם שאפר פרה מכפר כך מיתת מרים מכפר, מפני מה מזכיר מיתתן של בני אהרן ביום הכפורים כשם שיום הכפורים מכפר כך מיתת צדיקים מכפר (עיין בילקוט פרשת שמיני רמז תקכ"ה) וכן אמר הקב"ה לאברהם אבינו שבשעה שבניך באין לידי עבירה ומעשים רעים אני רואה צדיק אחד שהוא יכול לומר למידת הדין די אני נוטלו ומכפר עליהם (עיין ילקוט פרשת לך לך רמז ע"ו). ופירוש השני מפני הרעה נאסף הצדיק שלא יראה ברעה.. ובאמת שני הפירושים אמת הם כמו שנבאר לקמן, לפעמים הוא מיתת צדיק לכפר על הדור ולפעמים הוא שלא יראה ברעה כמו שדרשו חז"ל, צדיק אבד מן העולם רעה בא לעולם (עיין סנהדרין דף קי"ג). והנה אם מת צדיק אחד בדור יש לומר שמיתתו הוא כדי לכפר על הדור אבל במיתת שני צדיקים בזמן אחד הדבר נראה שהוא כדי שלא יראו ברעה ויש לדאוג על הפורענות ר"ל, דאי מיתתם היה לכפר על הדור האחד מהם היה כדאי לכפר, וכן הוא מדוקדק לשון הילקוט הנ"ל שהקב"ה, אמר אברהם אבינו שבשעה שבניך באין לידי, עבירה. אני רואה צדיק אחד שהוא יכול לומר למידת הדין די אני נוטלו ומכפר עליהם, ודקדק לומר אני רואה צדיק אחד, כי כדאי הוא מיתת צדיק אחד לכפר על הדור ולמה זה מתו שני צדיקים בזה הוא מופת שמתו שלא יראו ברעה. וזה שאמר בילקוט (ישעי' רמז שמ"ז) על האי קרא דהצדיק אבד שנו רבותינו כשנהרגו ר"ש ור' ישמעאל אמר ר' עקיבא לתלמידיו התקינו עצמיכם לפורענות שאילו טובה עתידה לבא בדורינו לא היו מקבלים אותה אלא ר"י ור"ש ועכשיו גלוי וידוע לפני מה שאמר והיה העולם שפורענות גדולה עתידה לבוא בדורנו ונסתלקו אלו מבינותינו לקיים מה שנאמר הצדיק אבד וגו', היתה כוונת ר"ע כשראה שמתו שני צדיקים גדולים, אמר הרי אחד היה כדאי לכפר אלא ודאי שעתידה ח"ו פורענות לבוא, וזה שאמר הנביא הצדיק אבד ואין איש שם על לב, ולכאורה צריך ביאור שמתחלה נקט לשון יחיד הצדיק אבד ומסיים בלשון רבים ואנשי חסד נאספים, אלא שכך אמר ישעיה הנביא ע"ה שהיה מוכיח את בני דורו, לא די שבמיתת צדיק אחד שהדבר שקול ועומד בספק אם מת לכפר על הדור או שלא יראה ברעה ועכ"פ מפני הספק הזה היה ראוי לכם לשום על לב לחזור בתשובה פן מת הצדיק שלא יראה ברעה ואין איש שם על לב לדאוג מפני הספק הזה אלא אפי' נוסף לזה עוד תוסיפו סרה שגם אנשי חסד נאספו שמתו שני צדיקים בזה היה ראוי לאנשי דור לדאוג מפני פרענות המוכן לבוא עליהם כי שני צדיקים בודאי לא מתו לכפר על הדור כי אם שלא יראו ברעה המוכן לבוא עליהם, ואפ"ה אתם מקשים לב באין מבין כי מפני רעה נאסף הצדיק כמאמר ר"ע הנ"ל:

אחי אם ר"ע אמר זה בדורו אשר הוא היה קיים אשר מי לנו גדול ממנו בדורו היה, מתיירא מפני פורענות שמתו שני צדיקי הדור, אנן יתמי דיתמי מה נאמר במיתתן של הצדיקים והחסידים גדולי הדור שמתו בקרוב שני זקנים יקירי הערך הגאון הגדול המפורסם מו"ה הילמן זצ"ל אב"ד דק"ק מיץ אשר מלבד גדולתו בתורה ועוצם בינתו וחריפותו עוד היה נעים ונחמד לבריות טוב ומטיב לכל אדם. ומצינו במדרש משל לאחד שהיה מכניס אורחים לסוף נזדמנו לו אורחים שאינם מהוגנים וקבלם ג"כ והכניסם לתוך ביתו ואמרו איבד את הראשונות שזה דרכו בכך. וכוונת המדרש מי שמטיב לכל ואינו מבחין בין אדם הגון לאדם שאינו הגון, לאיש הזה אין לו יתרון ושבח במעשיו באשר שאינו עושה הטוב מצד הבחירה לשם שמים אלא מצד ההכרח שכן הוא תכונת טבעו לעשות כן ואינו עושה הטוב מצד שהוא טוב אלא משום שדרכו בכך. ובזה יש לפרש מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ס"ב י"ג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו שחסדו הגדול אשר גומל לבריותיו היא מצד אמיתת החסד ואינו בהכרח והמופת ע"ז הוא כי אתה תשלם לאיש כמעשהו שאינו משוה מידותיו ב"ה גומל טוב לטובים ונותן לרשע רע כרשעתו אבל אדם שעושה חסד יש לך אדם שעושה הטוב מצד חולשת דעתו ורפיון מזמותיו שאינו יכול לעמוד נגד המבקש ממנו טובה אשר אינו ראוי לטובה זו כלל, ולזה אמר יתרו למשה (שמות י"ח כ"א) ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים, ולכאורה למה יעץ יתרו לבחור לשופטים אנשי חיל וכי צריך להם למלחמה, אלא הכוונה שיהיו אנשי חיל שיכולים לכבוש מדות הרחמנות נגד. עושי עול, להענישם בעונש הראוי להם למען ישמעו וייראו כי זה הוא תקלה לדור אם השופט ומושל הוא רך וחלש בדעתו ואין בו כח לעמוד נגד בקשת בעל דין הראוי להענישו. וכן הגאון הזה מרב טובה אשר הטיב עם זולתו הוא לנו במופת שעשה להם שמים שהרי במקום שהיה צריך לגדור פרצת הדור עמד בפרצה לרדוף ולהדוף והיה קשה כברזל ולא נשא פנים כלל, וא"כ הוכיח סופו מה שהיה מטיב לא היה רק לטובים ולעניים הראוים להטיב עמהם לשם שמים והיה זקן ונשוא פנים ונתפס בעונינו ועוד ימים מעטים עלה מות בחלונינו ושלטה המכה בקהלתנו ונתפס הצדיק הרב הגדול החסיד ועניו מו"ה אנשיל עוזרש זצ"ל. אשר מלבד זכותו הרב והעצום שהיה מגין הדור. עוד היה לנו לתועלת לקבל ממנו מוסר גדול על דרך שאמר ירמיה הנביא לבני דורו (בירמיה ב' ל"ב) הדור אתם ראו דבר ה' המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה מדוע אמרו עמי רדנו לא נבוא עוד אליך, ואמרו חז"ל (עיין ילקוט שם) זה שאמר הכתוב קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח. אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם ר' אליעזר אמר לימות ירמיה למשמרת שבשעה שאמר ירמיה לישראל מפני מה אין אתם עוסקים, בתורה אמרו לו אם אנו עוסקים בתורה במה נתפרנס באותו שעה הוציא להם ירמיה צנצנת המן אמר להם ראו אבותיכם שהיו עוסקים בתורה במה נתפרנסו אף אתם עסקו בתורה והקב"ה מפרנס אתכם. והנה אל יטעה אדם לומר שכוונת המדרש שירמיה אמר לאנשי דורו שלא יעסקו בשום צורך פרנסה ויהיו בטילין מכל מלאכה ופרקמטיא ויעסקו בתורה זה אי אפשר וכבר אמרו חז"ל כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, ועוד על מה יסמוך היעשה ה' ארובות בשמים ויפרנס אותם בנס, ואינו ראוי לאדם לסמוך על הנס וצריך אדם לסבב בסיבה וה' יברך את מעשיו ויצליח בכל אשר יעשה, ופוק חזי גם המן הניתן לדור המדבר מאת הקב"ה ע"פ הנס שלא כדרך הטבע דרך הפלא אפ"ה היו צריכים לסבב בסיבה לצאת בבקר ברדת הטל ללקוט איש כפי אכלו עומר לגלגלת, אלא כוונת המדרש בדברי ירמיהו לישראל הוא שבודאי צריך כל אדם לעסוק באיזה עסק ולסבב בסיבה שימצא פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. אמנם כל איש ישר וירא ה' צריך להשליש שנותיו ולקבוע עתים עת לעשות מלאכתו ולעסוק במו"מ בשעה הראויה ומוכשרת וכל אדם לפי עסקו ומלאכתו יבחר הזמן המוכשר לעסקיו ואח"כ יקבע עתים לתורה ואז שניהם כאחד טובים וימצא ברכה. ולכך לא אמר במדרש שירמיה אמר לישראל למה אתם מבטלים מלימוד התורה שזה אינו ראוי לשאול, שבודאי צריך האדם לבטל מלימודו באיזה שעות ביום לעסוק בפרנסתו. אלא כך אמר שירמיה שאל מהם מפני מה אין אתם, עוסקין בתורה, והיינו שלא עסקו בתורה כלל והם אמרו לו לירמיה שאי אפשר להם לעסוק בתורה בשביל עסק פרנסתם וצריכין לבלות כל הזמן לצורך פרנסה מבלי לקבוע עתים לתורה, באותה שעה הוציא להם ירמיה צנצנת המן אמר להם ראו אבותיכם שהיו עוסקים בתורה במה נתפרנסו אף אתם עסקו, והכוונה בזה שמצינו בקרא שנאמר ברדת הטל על המחנה לילה משמע שהמן ירד על המחנה במקום שהיו שוכנים באהליהם, וכתוב אחד אומר ויצאו העם ולקטו משמע שיצאו מחוץ למחנה ללקוט את המן, ובפרשת בהעלותך נאמר והמן כזרע גד שטו העם ולקטו משמע שהיו צריכין לטרוח הרבה לשוט אנה ואנה במקומות רחוקין ללקוט ולקבץ המן כיצד, יתקיימו אלה הפסוקים לזה דרשו חז"ל במסכת יומא (דף ע"ה ע"א) צדיקים ירד על פתח בתיהם בינונים יצאו ולקטו רשעים שטו ולקטו. (כמו כן הוא בפרנסה ובעסקי האדם שלש מדרגות.

הצדיק אשר תורתו אומנתו ועוסק בתורה הקב"ה מזמין לו פרנסתו על פתח ביתו דהיינו שנותן בלב הנגידים ויקירי העם שימציאו פרנסה למי שיושב באוהל ועוסק בתורה תמיד, והבינונים שהם יראי ה' אם הם קובעים עתים לתורה בכל יום וגם קובעין עת לעסוק בפרנסתם זה הוא דוגמת על מי שנאמר ויצאו העם ולקטו דהיינו באותו הזמן אשר עוסק במו"מ הקב"ה מצליח בידו ומזמין לו פרנסתו כדי שלא יצטרך לבלות כל הזמן רק כשיצא סמוך למחנהו נמצא פרנסתו כדי שישאר לו זמן פנוי בעת אשר הוא רוצה לעסוק בתורה אמנם הרשעים אשר פורקים עול תורה ואינם עוסקים בתורה כלל וכלל לזה הקב"ה מכביד עליהם עסקיהם ופרנסתם בטורח גדול כמו אלה אשר היו צריכין לשוט בארץ אשר עליהם נאמר שטו ולקטו. באופן שהבינונים ראוי להם, לקבוע עתים לתורה והקב"ה משפיע עליהם שפע וברכה במעט הזמן אשר עוסקין בצרכי פרנסה משלים עליהם הברכה ומרויחים במעט זמן מה שצריך להם בכדי פרנסתם, ולגדולי הדור לומדים אשר יושבים באוהל של תורה הקב"ה מזמין להם פרנסתם ע"י נדיבים לכלכל את הלומדים היושבים באהלי של תורה תמיד. ולכן אינו ראוי להלומדים שילכו לבתי נדיבים וקצינים להחניף להם ולדבר עמהם שיחה בטלה כדי שיקבלו מהם מתנות או שיעשה תחבולות שהקצינים יבואו אליהם בביתם ולבלות הזמן ולבטל מלמודם בשיחת בעלי בתים בדברים בטלים, אלא כל מי שבוחר בתורה ועושה תורתו אומנתו יהיה סגור באהלו וישב בתוך ד' אמות של הלכה והקב"ה יזמין לו פרנסתו ע"י אחרים כמו שירד המן לצדיקים על פתח בתיהם:

והחסיד הרב מו"ה אנשיל עוזרש זצ"ל היה לנו לדוגמא, והוא היה ממש צנצנת המן שמעולם לא הלך לבקש פרנסתו מזולתו ואף שהיה לפעמים מחוסר לחם לא זז ממקומו יושב ושונה, הראיתם אותו בבית נגיד וקצין או השמעתם שעשה איזה תחבולה שיבוא אליו קצין אחד ואפי' בעת צרה ובעת שהיה העיר במצור לא מש מאהלו ולא פסק פומיה מגירסא ולא דאג כלל על פרנסתו והקב"ה פרנס אותו תמיד ומלא שנותיו בגבורות שמונים שנה בלי שום ביטול תורה כלל אפי' בשעת מותו נתקיים בו אדם כי ימות באוהל והוא היה לעינינו מוסר גדול דוגמת צנצצת המן, ועכשיו נגנז צנצנת המן בימינו ויש לנו לדאוג כי בעונינו נתפסו הצדיקים האלו אשר היו תאמי הצביה שבבחרותם היו חבירים תלמידים מהגאון המנוח מו"ה אברהם ברודא ר"מ זצוק"ל ועתה מתו בזמן מועט זה אחר זה ועליהם יש לנו להתמרמר בבכיה, ובאחי יוסף כאשר נמצא הגביע באמתחתם אמר יהודה מה נאמר מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא את עון עבדיך, ואמרו חז"ל מה נאמר בכסף ראשון ומה נדבר בכסף שני, כן יש לנו לקונן מה נאמר בכסף הראשון הצדיק הראשון שמת, ומה נדבר בכסף שני הצדיק השני ומה נצטדק שאין לומר שמיתתם היה להצדיק אותנו לכפר על הדור שאז היה די באחד מהם אלא ודאי אלהים מצא את עון עבדיו ורצה להענישם ומתו הצדיקים האלו שלא יראו ברעה ח"ו:

אך דעו נא רבותי כי השני פירושים אשר ישנם בהאי קרא מפני רעה נאסף הצדיק שניהם הם אמת, ובודאי הצדיק נתפס בעון הדור אמנם אם העם מתעוררין בהספדו ועושין תשובה הקב"ה מוחל להם ואז הוא מיתת הצדיק לכפרה לכפר על הדור כי מיתת, הצדיק היא הסיבה לעורר את העם לתשובה ואז הוא זכות לצדיק שהוא מזכה את בני דורו להשיב לבם לאביהם שבשמים. ובזה יש לפרש מה דאיתא במסכת שבת (דף קנ"ג ע"א) דאמר רב לרב שמואל בר שילת אחים בהספידא דהתם קאימנא, דהנה ידוע דהצדיק נקרא הולך שהולך ממדרגה למדרגה ע"י תורה ומצות אשר הוא עושה והוא קונה שלימות כל ימי חייו, אבל לאחר מיתתו כיון שמת נעשה חפשי מן המצות ואז נעשה הצדיק עומד, שאינו יכול עוד להעלות עצמו ממדרגה למדרגה ועבור כן נקראים המלאכים עומדים שמלאכים אינן יכולין לעלות ממדרגתם כי במה יכולים להרבות זכותם אם אין להם תורה ומצות כי לא בשמים היא, ולכן נקרא המלאך עומד שבאותה מעלה אשר נברא באותה מעלה הוא עומד לעולם כמ"ש (זכריה ב' ז') ואתן לך מהלכים בין העומדים האלה דהיינו בין המלאכים. וזהו שאמר רב לרב שמואל בר שילת אחים בהספידא דהיינו להחם ההספד לעורר לב העם לעשות תשובה וע"י זה יתרבה זכותו גם אחר מותו שע"י מיתתו נעשה טובה גדולה לבני דורו שיתקרבו לאביהם שבשמים ואמר כי התם קאימנא דכיון שמת נעשה עומד שלא יוכל עוד לקנות שלימות ולהרבות זכיותיו, אבל ע"י ההספד יש לו זכות אשר קונה לעצמו גם אחר מיתתו. היוצא מזה דע"י ההספד נעשה מיתת הצדיק כפרה לבני דורו וכל זה אם מתעוררים בתשובה בשעת ההספד אבל המקשה לבו יפול ברעה, ואם אינם חוזרים בתשובה בשעת ההספד אז הוא כפירוש השני שמיתת הצדיק הוא שלא יראה ברעה באשר שהדור לא שבו מדרכם הרעה והפורענות מוכן לבוא ח"ו, ולמפרע היה מיתת הצדיק כדי שלא יראה ברעה. ובזה יש לפרש מה שאמר ירמיה הנביא ע"ה (כ"ב י'), אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכו להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו. הכוונה בזה אל תבכו למת שלא תהיה הבכיה על המת אלא הבכיה תהיה להולך דהיינו הצדיק שבכל ימי חייו נקרא הולך שהיה הולך וגדול ממעלה למעלה שהרבה זכותו, בקיום המצות ועתה נעשה עומד כי לא ישוב עוד אחר מיתתו וראה את ארץ מולדתו, דכיון שמת ויצא מעולם הזה אינו בתורה ובמצות להרבות זכותו רק ע"י בכיה בהספד מזכים אותו גם לאחר מיתתו כנ"ל. ועוד יש לפרש אל תבכו למת בכו בכו להולך כי לפי האמור עיקר ההספד הוא משום יקרא דחיים לזכות את החיים להשיבם מדרכם הרעה לדרך טובה, וממילא הוא גם יקרא דמת שע"י באה הטובה הזאת, ולכן אין ההספד על המת כי הוא הלך למנוחה ואותנו עזב לאנחה רק עיקר ההספד הוא, להתעורר ולבכות על העון אשר נמצא בנו כי הוא גרם מיתת הצדיק אשר נתפס בעון הדור. והנה בעל העקידה כתב על פסוק נפלה עטרת ראשינו אוי נא לנו כי חטאנו שאין אנו מצטערים על העטרה שנפלה רק עיקר הצער אוי נא לנו כי חטאנו שאם אירע שנפלה העטרה מכלל שחטאנו ועל זה אוי לנו, וזהו שאמר הנביא אל תבכו למת ואל תנודו לו כי השב בתשובה נקרא חוזר שחוזר בתשובה וחוזר מדרכו הרעה אבל המקשה לבו אינו נקרא חוזר רק הולך בדרכו הראשון הולך למרחוק להתרחק מבוראו. ולכן אמר אל תבכו למת, שעל המת אין לבכות כי הוא הלך למנוחה רק בכו בכו להולך ואינו חוזר מדרכו הרעה, וזהו פירוש הפסוק הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק, הנביא הוכיח את בני דורו שאינם משימים על לבם להצטער על מיתת צדיקים ואינם מבינים כי מפני הרעה נאסף הצדיק, ואמר עוד ואל תעלו על דעתכם כי יש בזה הפסד ופגם להצדיק עצמו על שאינם מצטערים על מיתתו, לא כן הוא אלא הצדיקים יבואו שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו ואין בזה חסרון להצדיק, אלא ההפסד והחסרון הוא לכם כי הגיע הוזמן אשר אתם קרבו הנה בני עוננה זרע מנאף ותזנה, כי עתה באשר שמת הצדיק אתם, קריבים למשפט על עונותיכם לקבל העונש הקשה ר"ל, לכן לכו ונשובה אל ה' להרבות בכיה על מיתת צדיקים האלו:

והנה ידעתי כי על מיתת הרב מו"ה אנשיל עוזרש זצ"ל בודאי תתעוררו כולכם מאוד כי היה מבני עירנו ואנחנו כולנו ידענו מגודל צדקתו וחסידותו וההפסד הוא לעינינו, אשר לא כן תתעוררו על מיתת הגאון מו"ה הילמן זצ"ל באמרכם הלא מקום מנוחתו היא במדינה רחוקה הרבה מקהלתכם. אל אחי חנ תרעו ודעו כי לדעתי ההפסד הוא יותר למקומות הרחוקים ממקום שמת בו הצדיק אשר לא כן ההפסד להשוכנים באותו עיר שמת בו הצדיק, והוא ע"פ מה דאיתא בפ"ק דסוטה אמר ר' חמא בר חנינא מפני מה נסתתר חברו של משה מעיני ב"ו מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד בית המקדש ניחרב ולהגלות את ישראל מארצם שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בבכיה ויתחננו למשה ויאמרו לו משה רבינו עמוד בתפלה בעדינו ועומד משה ומבטל את הגזירה מפני שחביבין צדיקים במיתתם יותר מבחייהם שכן אתה מוצא בשעה שעם ישראל את העגל וסרחו במעשיהן וקצף הקב"ה עליהם, ואמר למשה הרף ממני ואשמידם, כמה צדיקים היו באותו דור משה ואהרן ויהושע ושאר חכמים ותלמידים ולא עשה בשבילם וביטל את הגזירה אלא בשביל משה, ע"כ לשון הגדה בס' עין יעקב עיי"ש, ולפ"ז הפסד הצדיק הנפטר הוא יותר הפסד למקומות אחרים מאשר הוא לבני עירו כי בני עירו אם ח"ו יראו באיזה צרה קרובה ואין, עוזר כי אין צדיק בארץ אשר יגן בזכותו הלא ישישו כי ימצאו קבר איש צדיק ושם יבואו בבכי ותחנונים על קברו שיעמוד להתפלל עליהם, אבל במקומות הרחוקים ממנו הנה בהיות הצדיק בחיים היה מגין בזכותו על כל בני דורו וצדיק יסוד העולם בכללו וכשנפטר הצדיק בבא ח"ו איזה רעה על מקומות הרחוקים מקברו אי אפשר להם להתפלל על קברו:

והנה אחי אל יעלה על דעתכם כי בני אנשי העיר יתעצלו בהספדו של הצדיק שמת ונקבר בעירם באמרם כי אין להם הפסד במיתת הצדיק הזה יען כי יש להם המלטה בעת צרה להתפלל על קברו. חלילה וחלילה לומר כן כי גדול מאוד זכות הצדיק כשהוא בחיים ומגין בצדקתו על הכלל כולו ממה שיעשה אחר מיתתו ע"י תפלות על קברו, ובזה יש לומר טעם למה שאחז"ל המתעצל, בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחיים ולכאורה מאי מדה כנגד מדה הוא זה שע"י התעצלות ההספד יהיה ראוי לקוברו. בחייו, אמנם לפי האמור לעיל יש לפתור דברי חז"ל על מי שמתעצל בהספדו של חכם באומרו כי אין הפסד במיתת הצדיק כי גם אחר מותו יכול להושיע לבני דורו אם ילכו על קברו ויבקשו שיתפלל בעדם. והנה במס' ברכות בפ"ג איתא ר' חיים ור' יונתן הוו אזלי בבית הקברות הוה קשדיא תכלתא דר"י אמר ליה ר"ח דליה שלא יאמרו למחר באין אצלינו ועכשיו מחרפין אותנו, אמר ליה והכתיב והמתים אינם יודעים מאומה, אמר ליה והמתים אלו רשעים שבחייהם קרויים מתים ומעתה מי שיש בו דעה נפסדת להתעצל בהספדו של ת"ח בהאי אמתלא שאין הפסד במיתת הצדיק מפני שיכול עדיין להתפלל על קברו קשה הלא כתיב והמתים אינם יודעים מאומה ואיך יכול לסמוך שהצדיק יבטל הגזירה גם לאחר מיתתו, ואיך יתפלל בעד החיים אם לא נודע להצדיק דהא כתיב והמתים אינם יודעין מאומה, וע"כ צריך לומר והמתים היינו הרשעים שבחייהם קרואים מתים, לפ"ז כיון שזה שמתעצל בהספידו של חכם תומך להשען הדיעה הנפסדת שבו על האי דרשה שמה שנאמר והמתים אינם יודעים קאי על הרשעים שבחייהם קרואים מתים א"כ המדה היא שגם זה המתעצל ראוי לקוברו בחייו ויהיה גם הוא נחשב כמת בחייו. ועכ"פ אף שאינו ראוי ונכון להתעצל בהספידו של חכם מאנשי אותו העיר ואין לסמוך על מה שיכולין לילך ולהתפלל על קברו בעת צרה אעפ"כ העדר הצדיק שמת הוא יותר הפסד למקומות הרחוקים מאחר שאין להם שוב הגנה מזכות הצדיק, וגם אין להם תנחומין להתפלל על קברו מאחר שהם רחוקים ממקום שנקבר בו: ובזה נראה לי פירוש דברי חז"ל בפרק חלק שאמר הקב"ה למשה ע"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב, והנה במס' מ"ק א"ל רב אשי לבר קיפאק ההוא יומא מאי אמרת א"ל אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר, לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי הרקק, בנחל שוטף נפלה חכה מה יעשו מי ובים קטנים. א"ל בר אבין ח"ו דחכה ושלהבת בצדיקים אמינא אלא מאי אמרת בכו לאבלים ולא לאבידה שהיא למנוחה ואנו לאנחה, חלש דעתיה עלייהו אתהפוך כרעייהו, ופי' רש"י חלש דעתיה בשניהם שספדוהו שלא כהוגן זה מדמה ליה לשלהבת וזה לאבידה, הרי מבואר מהאי מעשה דגנאי לצדיקים לדמותם לאבידה, וקשה מי לנו גדול מאבות העולם והקב"ה אמר עלייהו חבל על דאבדין ולא משתכחין, ויותר תמוה שמקרא מפורש מצינו שקרא לצדיקים אבידה וישעיה הנביא אמר הצדיק אבד ואין איש שם על לב, ומהרש"א בחידושי אגדות כתב וז"ל פי' רש"י דהאי מדמה ליה לשלהבת מדמה ליה לאבידה ר"ל שיכלה כשלהבת ושהוא אבידה ואינו כן כי הצדיק יש לו השארת הנפש לעולם הבא והא דכתיב הצדיק אבד היינו לדורו אבל לאבידה משמע שהוא גופו הנאבד עיי"ש במהרש"א שהאריך, ולדעתי תמוה כיון דבר אבין קפיד על בר קיפוק ואמר ח"ו דשלהבת בצדיקים אמינא א"כ כבר שם על לבו כי הצדיק אינו כלה במותו ויש לו, השארת הנפש ואיך אמר הוא עצמו על הצדיק שהוא אבידה דהיינו שהוא עצמו הוא דבר הנאבד כפי פירושו של מהרש"א הנ"ל. ולדרכנו יובן כי בר אבין לא קא מדמה ליה לצדיק לאבידה ק"ו רק ג"כ כוונתו שלדורו אבד וגם על זה קפיד רב אשי כי גם לדורו לא נאבד כי גדול כחו אחר מותו להתפלל על בני דורו כאשר יבואו על קברו וקרא דכתיב הצדיק אבד היינו לדורו אבד להרחוקים ממקום קברו אבל לבני עירו לא אבד והנה, רב אשי אמר ההוא יומא מה אמרת ויש לדקדק למה שאל דוקא על ההוא יומא אטו יום אחד שהוא יום המיתה לבד יספדוהו הלא, שבעה להספד ולמה דקדק בשאלתו ההוא יומא מאי אמרת:

ונראה משום דחכם שמת בית מדרשו בטל שמספידין אותו כל שבעה ואב"ד שמת כל מדרשות שבעיר בטלים שמספידים אותו בכל מדרשות שבכל העיר ונשיא שמת כל המדרשות שבכל המקומות בטלין שמספידים אותו בכל המקומות הקרובים והרחוקים, והנה רב אשי ריש גלותא היה ובודאי שאחר מותו היו מספידין אותו בכל עיר ועיר כדין נשיא שמת, אלא שבהאי יומא עדיין לא נתודע למקומות הרחוקים ובהאי יומא הספידוהו בעירו, והנה על הספד שבשאר מקומות ודאי שיוכל לדמותו לאבידה כי לדורו אבד שבעודו בחיים היה מגין בזכותו על כל המקומות ולאחר מותו לא יגין כי אם ע"י תחנונים שיבקשו על קברו שיתפלל בעדם, והרי אינו מצוי להם בעת צרה ורחוקים המה מקברו, אבל עיקר שאלתו היה ההוא יומא מאי אמרת שבההוא יומא ההספד הוא בעירו וכשאמר בכו בכו לאבלים ולא לאבידה א"כ גם בעירו דימהו לאבידה כאילו ח"ו אין בכחו להתפלל עליהם אחרי מותו, ועל זה חלש דעתו:

ובזה ניחא נמי מה דמסיים בגמ' שם ההוא יומא לא אתו להספדא, ופי' רש"י שלא ספדוהו לפי שאירע להם תקלה על ידם, וזה אינו במשמעות דברי הגמרא דא"כ ה"ל למימר ההוא יומא לא ספדוהו ולדידי ניחא דלא אתו להספידא שלא באו לעירו לפי ששם אין מקום להספד שלהם, אבל ספדוהו בעירם שהיה רחוק מקברו ששם שייך שפיר ההספד ההוא, ואם כן ניחא נמי ג"כ מה דקאמר הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין ואם היה הכוונה שאין משתכח דומה להם הכי ה"ל למימר ולא משתכח כוותייהו אבל ולא משתכחין משמע שהמה בעצמם אינם נמצאים ולפי האמור ניחא חבל על דאבדין ולא משתכחין דלא מקרי אבדין אלא במקום דלא משתכחין אבל במקום שמשתכחין בקברם באמת אינם אבידה:

עוד י"ל החילוק שיש בין בר קיפוק לבר אבין דודאי שום אחד מהם לא נעלם מהם שיש השארת הנפש ולא דימוהו לכליון בשלהבת או לאבידה רק לבני דורו אמנם נחלקו במה דנחלקו ר' חייא ור' יונתן במס' ברכות (דף י"ח ע"א) דהוי קא שדיה תכלתא דר"י כי היי אזלי בבית הקברות וא"ל ר' חייא דלייה שלא יאמרו למחר באין אצלינו ועכשיו מחרפין אותנו א"ל ומי ידעי כולי האי וכן בני ר"ח (שם בע"ב) דאמר חד לחבריה ידע אבון בהאי צערא א"ל אידך ומנא ידע והא כתיב יכבדו בניו ולא ידע א"ל אידך ולא ידע והא כתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל אמרי בצערא דידהו ידעי בצערא דאחרינא לא ידעי, וזה היה דעת בר קיפוק שהמתים אינם יודעים מאומה בצער החיים לכן דימה מיתת הצדיק לבני דורו כשלהבת שהוא כלה לגמרי לאחר שכיבה ולא נשאר מאומה. כן כלה הצדיק במיתתו מבני דורו, אפי' יבקשוהו על קברו בעת צרה בבכי ותחנונים לא ידע מאומה, אמנם דעת בר אבין היה כדעת ר' חייא שאינו כלה לגמרי, והמתים יודעים בצער החיים אלא דסבר דידעי ולא איכפת להו והצדיק בחייו הוא מגין על דורו מפני שהוא משותף בצערם ובצרתם לו צר, אבל במותו שכבר מצא מנוחה בעדן העליון נשכח ממנו כל עמל של עוה"ז ולא איכפת ליה בצערא דאחרינא, וזה שאמר בכו בכה לאבלים ולא לאבידה שהוא למנוחה שוב איננו מצטער בצער הדור ולכן אנו לאנחה. ועל דבר זה חלש דעתיה דר"א לא בשביל שקראו אבידה אלא בשביל שאמר דלא איכפת ליה בצער הדור, והוא ע"פ מה שכתב בספר בינה לעתים על מה שאמרו חז"ל שנסתתר קברו של משה רבינו מטעם שלא יבקשו ממנו שיעמוד להתפלל עלינו בעת צרותינו, הקשה מדוע נעלם דוקא קברו של משה רבינו הלא כמה צדיקים וחסידי עולם שלא נעלם מקים קברם, ותוכן דבריו בזה לפי שמשה רבינו ע"ה הורגל בזה לעמוד בפרץ ולהתפלל עליהם לבטל הגזירה ומנהג הצדיק בעוה"ז והטבע הטוב אשר הוטבע בו בחייו נשאר טבעו קיים גם אחר מותו ועבור זה חלש דעתיה דרב אשי באשר שהוא היה פרנס ישראל ששים שנה ואיך יאמר עליו שאחר מותו שימצא מנוחה ויעזוב דורו ביגון ואנחה ח"ו ולא יתפלל עליהם, ואין זה מנהג של מנהיגי ישראל הכשרים, אדרבא מוסרים נפשם על בני דורם, אף שהצער אינו נוגע לעצמם, ומשה רבינו יוכיח שאמר לו הקב"ה הניחה לי ואעשה אותך לגוי גדול הרי שלא היה משותף אדרבה היה מגיע לו ריוח גדול אעפ"כ מסר נפשו ויחל משה עליהם, וזה שנצטער ר"א על שחשדוהו אחר מותו כי ימצא מנוחה ולא יהיה משותף בצער הדור בעוה"ז ויעזוב דורו ביגון ואנחה ח"ו ולא יתפלל עליהם:

פועל היוצא מכל הדברים האלה שראוי להתאונן על מיתת צדיקים, הן על צדיק שהיה פה עמנו בעיר והן על צדיק אשר משכן כבודו היה בריחוק מקום אשר כולם בחייהם היו לתועלת גדול לבני דורם יותר ממה שהם לאחר מיתתם כי כל זמן שהצדיק הוא מוסיף אומץ ומתרבה זכותו במצות ומעשים טובים ובגודל זכותו הוא מגין על הדור, ואותה הגנה היא נעשית מעצמו בלי התפעלות כמו שהנר כל זמן שהוא דולק מאיר מעצמו ואינו צריך פעולה להתפשטות ניצוצי האור כן הצדיק במעשיו הטובים מגין על בני דורו בלי שום התפעלות, אשר לא כן הצדיק אחר מותו לא יכול לפעול עוד ע"י עשיות מצות ומע"ט ואם כי יש תועלת ויש כח בהצדיקים לבקש רחמים אף אחר מיתתם זה אינו נעשה מעצמו כ"א על ידי התפעלות וצריך התעוררות שיבקשו תחנונים על קברו, לכן ראוי להתאבל ולבכות על מיתתם של צדיקים האלו, ואם נאמר אדרבה עתה יגן הצדיק יותר כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, זהו מפתוי היצה"ר לאמר שלום ואין שלום, ואילו טובה היה מעותד לבוא לעולם מי ראוי לשמוח ביום טובה יותר מהצדיקים וכיון שנפטרו הצדיקים בודאי רבו עונות עד למעלה ראש ואין כח לעכב הפורענות ע"י תפלה יותר וכיון שכבר יצא הקצף ח"ו ונגזרה הפורענות לכן נפטרו הצדיקים שלא יראו ברעה, רק קלי הדעת לא ישימו לבבם לדבר זה וירפאו שברם על נקלה לאמר שלום יהיה לנו ולא ישפוט בדעתו דכיון שמתו שני צדיקים זה אחר זה בודאי הוא שלא יראו ברעה דאם מיתתם הוא לטובה לכפר לא די שזה הוא תנחומין של הבל דכפרה בכדי לא אשכחן. והפירוש שמיתת צדיקים מכפר הוא שע"י מיתתם נותנין לב לשוב בתשובה וכמו שנתבאר לעיל אלא אף גם זאת יש לנו הוכחה דמיתתם לא היה לכפר על הדור דאל"כ גם אחד מהם היה כדאי לכפר כמו שביארנו לעיל:

ובזה יש לפרש הקינה שהיה דוד מקונן על שאול ויהונתן בנו (בשמואל ב' ב) הצבי ישראל על במותוך חלל איך נפלו גבורים. ויש לפרש הכוונה בזה הצבי ישראל אמר על שאול המלך שהיה צביונן ותפארתן של ישראל ואמר הצבי ישראל על במותיך חלל לרוב גובה גדולתך וחסידותך חלל נפלת בעון הדור לכפר שאתה לבדך כדאי הוא לכפר על עונם, אבל איך נפלו הגבורים שמתו גם בניו הצדיקים. ועתה אחי מה נאמר ומה נצטדק במיתת שני הצדיקים האלה, האלהים מצא את עון הדור ופרע לנזק הקדש מעדיות שופרי דשופרי ונשארנו יתמי דיתמי ואנו אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים אם נשוב אליו באמת ובתמים, ואנחנו מגואלים בעונות ופשעים והדור דור פרוץ. הושיעה ה' כי פסו אמונים מבני אדם יש לנו לפרש הפסוק הזה לפי מה דאיתא במדרש כשאין צדיק בתחתונים ובלי צדיק אי אפשר לעולם להתקיים אז בהכרח כביכול הקב"ה משרה שכינתו בעולם, להיות צדיק יסוד עולם והוא ב"ה הוא צדיקו של עולם, אכן כשפסקו אנשי אמנה אי אפשר שישרה הקב"ה שכינתו בינינו כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו, וזה שאמר דוד המלך ע"ה (בתהלים י"ב כ' וג') הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם שוא ידברו איש את רעהו שפת חלקות בלב ולב ידברו. והכוונה בזה הושיעה ה' כי גמר חסיד ואין צדיק בתחתונים להגין על הדור, אך עדיין יש לומר אדרבה ואז ישרה הקב"ה שכינתו בינינו, לזה אמר כי פסו אמונים מב"א ושוא ידברו איש את רעהו, ואיך אפשר שהקב"ה משרה שכינתו בינינו, ומה מענה נמצא אנחנו בדור הזה אשר איש את רעהו שוא ידברו ובקרבו ישים ארבו להכות רעהו בסתר וכל הארבע כתות שאינם מקבלים פני השכינה בעוה"ר שכיחים מאוד, בפרט כת מספרי לשון הרע ומחרחרי ריב ומדון ומלשינים בדברי עלילות, לכן בדור יתום הזה יותר יש לקונן ולבכות על מיתת צדיקים, כי בעונינו גרמנו מיתת צדיקים באשר שכל זמן שהצדיק חי הקב"ה משרה שכינתו באוהל של צדיק, ואין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות, של הלכה היכל ה' המה והצדיק גורם שהקב"ה משרה שכינתו בעוה"ז, ובעון הדור אם מעשיהם ורוב פשעיהם גורם סילוק השכינה, אז הקב"ה נוטל גם הצדיק מהעולם אשר היה מושך השרת השכינה, ובעבור זה אמרו חז"ל, שגדולה סילוקן של צדיקים כחרבן בית המקדש, כי עיקר הצרה והאבילות של חורבן ב"ה לא היה בשביל הבית עצמו שהיה עצים ואבנים, רק עיקר הצרה היה כיון שנחרב הבית סילק הקב"ה השרת שכינתו מעולם התחתון כמו שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגם זה הוא הכאב והצער במיתת צדיקים שע"י מיתתם נסתלקה השכינה מעוה"ז מפני עונות הדור:

ובזה יש עוד דרך לפרש הפסוק הנ"ל הושיעה ה' כי גמר חסיד שמתו צדיקים שבדור והגורם לזה כי פסו אמונים מב"א ואין הקב"ה רוצה לשכון בתוכינו ובעו"ה בזמנינו פסו אמונים וכל המו"מ מלא זיוף עושים עול ליהודים ולאינם יהודים במדה ובמשקל ובמשורה והסגת גבול וחילול השם כל זה גורם סילוק השכינה כמו שאמר הנביא (מלאכי ג' ז') שובו אלי ואשובה אליכם אמר ה' צבאות ואם נתעוררים בתשובה בשעת ההספד אז הקב"ה ברוב רחמיו ממלא חסרון הדור וגודר, פרצותיו שמעמיד להם צדיק אחר ועוזרו להעלותו ממדריגה למדרגה עד שימלא מקומו של הצדיק הנפטר כמו שדרשו חז"ל וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה זורח שמשו של צדיק אחר, אמנם אין הכוונה שזה הוא מצד ההכרח שיעמוד צדיק אחר למלאות מקום הצדיק הנפטר דא"כ מה זה קול רעש הזה במיתת צדיקים קול נהי ובכי אם צדיק אחר מוכן ועומד לבא למקומו. אלא הכוונה הוא שהכל הולך אחר התעוררות העם בתשובה ואז הקב"ה מצליח לצדיק הנולד ועוזרו שיגדל בתורה וביראת חטא עד שיגיע למדרגתו ומעלתו של ראשון אבל בהתעצלות ההספד אז הצדיק אבד לדורו אבד ולא יקוה ממלא מקומו אחריו ואין השמש זורח ונשארים ח"ו בחשך הצרות צרורות:

ובזה יש לפרש המשך הפסוקים שנאמר. בסוף פרשת הברכה וימת שם משה עבד ה' ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו. ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו'. והנה פסוק זה של ויהושע מלא רוח חכמה אין כאן מקומו, ולא הו"ל להפסיק באמצע סיפור מיתת משה וגודל יקר נבואתו כ"א אחר שהשלים הסיפור ממשה הו"ל לכתוב לבסוף ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, אבל לפי דרכנו ניחא, דאחר שנאמר ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב התחיל תיכף לומר ויהושע בן נון מלא רוח חכמה הואיל וזה תלוי בזה דאלמלי לא בכו ישראל את משה להספידו כהלכה גם ליהושע לא היה לו סייעתא דשמיא להיות מלא רוח חכמה שיהיה ראוי להיות רועה ישראל למלאות ההפסד וחסרון שהיה להם ע"י מיתת משה אבל אחר התעוררות האבל ובכי אז זכה יהושע להיות רועה ישראל כמו שנאמר שם וישמעו אליו בני ישראל למלא מקומו, אמנם שלא תאמר שיהושע מילא מקומו של משה בכל דבר אף במעלות הנבואה לכך נאמר אח"כ ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, דבמעלות הנבואה לא מילא מקומו כי לא קם נביא כמשה עוד, רק במעלות רוח חכמה להיות רועה ישראל בזה היה ממלא מקומו ונתקיים וזרח השמש ובא השמש. ובזה יש לפרש מה דאיתא במס' מגילה (דף י"ג ע"ב) הפיל פור הוא הגורל תנא כיון שנפל הגורל בחדש אדר שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה ולא היה יודע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה, והדקדוק בדברי הגמ' מפורסם שלא הו"ל לומר אלא שלא ידע שבז' באדר נולד משה אבל מן המיתה ידע, ועוד מאי תשובה היא זה שלא ידע שבז' באדר נולד משה הלא אעפ"כ היה מקום לאותו רשע לשמוח על שנפל לו הפור בחדש אדר בירח שמת בו משה דהא המיתה היה באחרונה וביטלה את תועלת מה שנולד בו, אמנם לפי מה שנתבאר לעיל דע"י שנתעוררו ישראל באבל גדול בבכי ומספד על מיתת משה בזכות זה נתן ה' רוח חכמה ביהושע למלאות מקומו של משה להיות פרנס ורועה ישראל אתי שפיר. וכך הוא פירושו של מאמר הגמ' והוא לא ידע שבז' באדר מת משה ובו ביום עצמו בז' באדר נולד משה כי כאשר התעוררו בהספד תיכף בו ביום נחה רוח ה' שהיה על משה על יהושע בן נון והיה ממלא מקומו ונתקיים וזרח השמש והוי כמו שנולד משה ומיתתו גרמה ללידתו לכן אחי ראוי לנו להתעורר בתשובה בלב נשבר אולי ואולי יקבל ה' את תפלתנו ותשובתנו ויגדור פרצותינו, ולקיים בנו מה שנאמר כי לא אלמן ישראל, ויעמיד לנו ת"ח עוסקים בתורת ה' ובמצותיו לשמה אשר בזכותם ישכין שכינתו בתוכינו, ויקוים בנו אנכי אנכי הוא מנחמכם דהיינו כשאנכי עמרם אנכי מנחמכם, נחמו נחמו עמי יאמר ה'. ובא לציוו גואל במהרה בימינו אמן:

תוכן העניינים

אהבת ציון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה