אהבת ציון· רבי יחזקאל לנדא
דרוש חמישי
יום ראשון של סליחות תקל"ד לפ"ק בבית הכנסת מייזל פה פראג מאאמ"ו הגאון מו"ה יחזקאל סג"ל לנדא זצ"ל:
אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם וגו':
בילקוט זה שאמר הכתוב הפוך רשעים ואינם כל ומן שהקב"ה מהפך במעשיהם של רשעים אין להם תקומה:
הנה חז"ל אמרו הלואי שיהיה מורא שמים עליכם כמורא. בשר ודם תדע שכשהאדם עובר עבירה אומר הלואי שלא יראני אדם, ובאמת רוב מעשינו בעוה"ר מזויפים ואפילו המעשה הטוב התפלה וקיום התורה מזויפים ושדופות קדים ואין המעשה מיוחדת להבורא ב"ה רק רוב הכוונה לבני אדם להתיפות ולפשוט טלפיו, ואדם עומד, בתפלה רק שפתותיו נעות ומחשבתו משוטטת בהבלי הזמן וכמו כן תפילין הוא לובש ומעוטר בתפילין על ראשו ואינו מדקדק אם הם מונחים בראש על מקום הראוי וגם אינו מדקדק אם הסופר הגון ואפשר נכתבו בפסול, וכן הוא ברוב עסק המצות שמחוץ לחוש הראות מעשיו נאים ומבפנים נגע נראה בבית אבל למעלה הכל צפוי וכשהקב"ה מהפך מעשיהם של רשעים להיות הפנימי גלוי אז אין להם תקומה. ובזה נ"ל מה שאמר אין להם תקומה היינו שאין לרשעים בעצמם תקומה, דהנה לפעמים אין הרשע עצמו נלכד בעונו ואדרבה הצדיק נתפס תחלה עבור הרשע וכמו שדרשו חז"ל במסכת ב"ק (דף ס' ע"א) אר"ש בר נחמני אמר ר' יונתן אין פורעניות בא לעולם אלא בזמן שרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה ע"ש בגמרא. והטעם שהצדיק נתפס עבור הרשע הוא מצד הערבות ועיקר הערבות הוא על מי שהיה בידו למחות ולא מיחה הן מי ששבט המושל בידו להכות באגרוף רשע והן מי שבידו למלאות פיו תוכחת, וכל זה שייך בעבירות שבגלוי אבל מי ששבע תועבות בלבו יבא בעל המחשבות ויפרע ממנו ואין בזה משום ערבות וכמ"ש (דברים כ"ט כ"ח) הנסתרות לה' אלהינו ועיין פירש"י שם. וזה כוונת המדרש כל זמן שהקב"ה מהפך במעשיהם של רשעים שצריך להפוך מעשיו הפנימי לחוץ שמצד חוץ נראין מעשיו רצויים רק שהקב"ה יודע מחשבתו ומהפך במעשיו לראות צד הפנימית שחשב מחשבת און אז אין להם תקומה כי בזה אין הצדיק נתפס בעבורו. ובזה י"ל פירוש הפסוק בפרשה זו והיה בשמעו את דברי, האלה הזאת והתברך, בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה וגו' והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל וגו' והיינו משום שעתה כרת עמהם ברית על הערבות ובודאי מי שיחטא בגלוי ראשי שבטי ישראל ישלחו בו יד להענישו שהם ערבים בעדו ופן יטעה השומע לאמר כי גם על הנסתרות כרת ברית על הערבות וכדעת ר"י במס' סנהדרין (דף מ"ג ע"ב) שאחר שעברו את הירדן נענשו גם על הנסתרות ואז יאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך וגו' שיעשה במחשך מעשיו ואז לא ירגישו בו להענישו בידי אדם וגם מן השמים לא יענישוהו כי הצדיק נתפס בעונו וכמ"ש לעיל ונאכל גדיש או הקמה ולזה קאמר אז יעשן אף ה' באיש ההוא בו בעצמו והבדילו לרעה מכל שבטי ישראל שהוא נבדל מהם ואינו בכלל הערבות. באופן שעל פנימית המחשבה צריך האדם להשגיח על עצמו שלא ישתקע בהבלי המחשבות ונמצאו כל תפלותיו פסולות ואם ח"ו יתגבר יצרו עליו בזה גרע מעבירות שבגלוי כי עבירות שבגלוי אולי ימצא אדם מוכיח אשר יוכיחנו על פניו וישיבנו מדרכו הרעה, אבל מחשבות שבלבו מי יודע מחשבת און שלו להוכיחו. ועקר העבודה היא המחשבה ועל כן יזהר כל אדם במעשיו הטובים שיהיו טובים ממש מצד המעשה ומצד המחשבה שהוא הפנימית והחיצונית. וזה נ"ל פירוש המשנה הפוך בה והפוך בה דכולא בה והנה צריך להבין כפל הדברים ולדברינו יובן שעיקר קיום המצות ולימוד התורה יהיה לשמה שיהיה נאותה מצד המעשה ומצד המחשבה ואז החיצוניות והפנימיות הוא טוב וזה שאמר הפוך בה הפוך בה שכאשר תעסוק בתורה ובמצות תראה שלא תבוש במעשיך לא מצד המעשה ולא מצד המחשבה שאף אם יהפכנו לעתיד המעשה הפנימית לחוץ יחליפה וזה הפוך והפוך לאיזה צד שיתהפך יהיה טוב:
ובזה נלענ"ד כוונת חז"ל כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו כי השליא היא להגין על הולד שלא יתלכלך בדם ורפש במעי האשה ועור השליא מצד החיצון היא מלוכלכת וצד הפנימי שהולד צרור בתוכו הוא נקי להגין על הולד ואם היתה נהפכת על פניו היה יוצא מנוול ומלוכלך וכן בדרך זה בעוסק בתורה שלא לשמה הנה נהפך הוא מצד חוץ נראה יפה אבל מצד הפנימי מחשבותיו מלאו קיא צואה ואם יתהפך כאומר חותם יתיישב בהאיך אנפין יתחזא קמי מלכא אוי לאותה בושה, ובסליחות אנו אומרים באלו פנים נשפוך שיחים, כי אם למראה עין נראה הפנים יפה אדמוני עם יפה עינים אבל קמי שמיא גליא כי נהפך הודו למשחית כי הכרת פנים ענתה וכל עונות ופשעים כתובים על מצחו על כן בושנו להרים פנינו:
והנה כתוב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה וראוי לאדם כל הימים לירא מפחד ה' ומהדר גאונו וק"ו בימים האלה מה תעשו ליום מועד וליום חג ה' בקומו למשפט הי תורה והי מצות דמגנו עלן ואנחנו מלאים עונות ופשעים כל היום שמו של ממ"ה הקב"ה מנואץ בפינו בדברי נבלה ובדברי שקר ולשון הרע וקשרי בוגדים ומלשינים וחילול השם וקנאת איש את רעהו ונקימה ונטירה והסגת גבול וגניבה וגזילה ועונשין של מדות במדה במשקל ובמשורה וחילול שבת והסתכלות בנשים ויד ליד לא ינקה רע, אשר כל העבירות החמורות הללו נשתרגו עלו על צוארינו בייא בייא דין דאחרביה לביתא ולמקדשא ועדיין לא נטהרנו. והנה בתחבולות תעשה לך מלחמה אם יש בידך חבילות עבירות תעשה חבילות של מצות וכבר אמרתי הי מצות, דמגנו עלן כי אנחנו כלי ריק מן המצות, ואם יאמר האומר אפי' ריקנים מלאים מצות כרמון כבר אמרתי שהמצות שלנו שדופות קדים ורובם רק מצות אנשים מלומדה לא לכבוד הבורא ועל זה נאמר (הושע י"ב א') סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל, והנה אם כוונת הנביא על העבירות הלא העונות הם מסך מבדיל בינינו לבין אלהינו ואיך נאמר סבבוני הלא רחוק מעמנו הוא ואתה לא יגורך רע כתיב. אך לפי דרכנו זה, קאי על המצות שאנו עושים שע"י המצות אנו מתקרבים אליו יתברך ואמר סבבוני שאפי' במה שהמה סבבוני דהיינו קיום המצות הוא בכחש ובמרמה כי הכל מלא פניה והלואי יהיה מורא שמים כמורא בשר ודם וכשם שאדם העובר עבירה אומר הלואי שלא יראני אדם כך כשעושה מצוה הוא אומר הלואי יראוהו אנשים ונמצא שאין שום פנימית בהמצוה. וזה נ"ל פי' הפסוק (בירמיה ב' כ"א) ואני נטעתיך שורק כלה זרע אמת ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה. ולכאורה תיבת לי מיותרת ודי באמרו איך נהפכת סורי הגפן נכריה או איך נהפכת ממני אבל נהפכת לי אין לו שחר. ונראה עפ"י דרכנו שהכתוב מתמיה שאנכי נטעתיך כולו זרע אמת להיות דובר אמת בלבבו אפי' נגד בשר ודם ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה שהפוכך הוא רק לי שנגד בני אדם מעשיך מתקבלים שרואים אותו, לבוש בתפילין ומתפלל ובאמת התפלה בלי כוונה והתפילין מונחים על ראשו בהסח הדעת ומי יודע אם נכתבו כראוי שלוקחים תפילין ומזוזות מן הבא בידם מסופר דלא אתמחי, וזה שאמר איך נהפכת לי סורי גפן נכריה שרק לי נהפכת ולא לנגד בני אדם:
ובזה יש לפרש הפסוקים (ישעיה כ"ט י"ג) ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי יודענו הפככם אם כחומר היוצר יחשב וגו'. הנה הדקדוקים רבו ומאי כי נגש העם הזה ומה היה חסר באמרו, יען העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני וגו' גם ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה הוא לכאורה מיותר דהא כבר אמר שלבו רחק ופשיטא שאין זה רק מצות אנשים מלומדה ועוד מאי ותהי יראתם, הלא אין כאן יראה. וביותר יש לתת לב למה. שאמר לכן הנני יוסיף להפליא וגו' ואבדה חכמת חכמיו. הנה לשון לכן שאמר משמע שהוא תשלום גמול לפי מעשיהם מדה כנגד מדה ולכאורה אין זה מדה כנגד מדה. ועוד אמרו הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם מתחלה אמר על קיום מצות עשה בלי כוונה ועתה מזכיר שהמה עושים עבירות בסתר. ועוד מה זה שאמר הפככם מה הוא הכוונה בהיפך הזה. ומתחלה הזכיר שם אדני ולבסוף שם הוי"ה ב"ה. ואמנם דבר זה נקל ביאורו תיכף בתחלת העיון דמתחלה קובל הכתוב על מצות עשה שעושים שלא לשמה ובלי כוונה הראויה רק מצות אנשים מלומדה. והנה לכאורה אין להענישו יותר מהמבטל המצוה לגמרי, ובמס' מנחות (דף מ"א ע"א) שחל רב קטינא למלאכה ענשיתו אעשה והשיבו המלאך אין בעידן ריתחא ענשינן ולכן פתח ויאמר אדני דהיינו רומז על מדת הדין כידוע לומר שבשעה שמה"ד שולטת אז המה נענשים על ביטול מצות עשה ונענשים ג"כ על ביטול הכוונה, והנה לא נתנה תורה למלאכי השרת ולפעמים אף לצדיק גמור תבוא איזה מחשבה באמצע התפלה המבטלת כוונתו. אמנם ההפרש בין צדיק לרשע כי הצדיק מתחלת עמידתו להתפלל הוא עומד באימה וביראה ברתת ובזיע ויודע לפני מי הוא עומד ומדבר לפני המלך מלכו של עולם ומתחיל עכ"פ להתפלל בכוונה ודעתו למעבד כל טצדקאי להוציא מחשבת חוץ מלבו ואם אח"כ באמצע תפלתו היצה"ר אשר יושב כזבוב על מפתחי לבו מבלבל כוונתו בקצת התפלה אנוס הוא ורחמנא פטריה. ועכ"פ תחלת עמידתו היא להתפלל בכוונה. ועוד שמבואר בש"ע שכל מי שאינו יכול לכוין בכל התפלה יכוין עכ"פ באבות שהוא התחלה אבל הרשעים תיכף בעמדם לתפלת מתחלה המה מלאים מחשבות פיגול וכל מיני מו"מ ומיני ערמומיות וגזל ועריות הכל מעלה על מחשבתו קודם שמתחיל התפלה ומתוך שחוק וקלות ראש מתחיל להתפלל וזורק דבריו מפיו ובלא לב ידבר, זה ודאי עון פלילי ומזיד גמור הוא וזה שאמר הכתוב יען כי נגש העם הזה ומצינו הגשה לתפלה ותיכף בגשתו להתפלל תיכף בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ונקוד הרי"ש של רחק בחיר"ק ולא אמר ולבו רחק בקמ"ץ שאז היה משמע שהלב רחוק הוא מעצמו אבל רחק בחיר"ק פירושו שהוא בזדונו ריחק במזיד לבו ממני לא מחמת אונס, ויש בזה רמז מה שאמרו כל שפסולו בקודש הקודש מקבלו דהיינו שאם התחיל תפלתו בקודש היינו בכוונה ואח"כ מחמת אונס נתבלבלה מחשבתו בברכות אמצעיות ונפסלה תפלתו בקודש אז הקדש מקבלו וכל שאין פסולו בקודש שתיכף בהתחלת התפלה לא היה לבו אל הקודש אין הקודש מקבלו, ואח"כ אמר הכתוב ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה הנה נחלקו בגמ' בשלהי מס' יומא ארז"ל גדולה התשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך האי עון מזיד הוא וקרי ליה מכשול איני והאמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חיה יחיה לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה. ולכאורה יש לדקדק מנ"ל לריש לקיש דזדונות נעשין כזכיות ואי משים דכתיב חיה יחיה הלא כתיב ועשה משפט וצדקה ואימא דעל משפט וצדקה קאי האי חיה יחיה וא"ת צריכא למימר וקרא למה לי פשיטא שעל משפט וצדקה הוא יחיה יש לומר דלא קאי על משפט וצדקה שיעשה אחר התשובה דהא כתיב ועשה משפט וכו' ולא כתיב ויעשה וכיון דכתיב ועשה לשון עבר שכבר עשה משפט וצדקה קודם התשובה. והנה מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים שאין הקב"ה חפץ בקילוסו של רשע וכן מבואר בספרי המוסר שכל המצוה שרשע עושה בעודו ברשעו חוטפים הקליפות ובו רמזו במה שנאמר כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו דרומז על מלחמת יצה"ר שכאשר יגבר האדם עליו ע"י תשובה ושבית שביו דהיינו הזכיות שלך שהיו עד עתה כשבוים בידו, ואין להאריך להביא, מדברי ספרי מוסר מה שמתורת משה למדנו רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מהל' תשובה הלכה ז' כמה מעולה מעלת התשובה אמש היה האיש הזה מובדל מה' אלהי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם צועק ואינו נענה שנאמר גם כי תרבו תפלה אינני שומע ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר כי בקש זאת מידכם רמוס, חצרי מי גם בכם ויסגור דלתים וכו' והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם צועק ונענה מיד שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה ועושה מצות ומקבלים אותם בנחת ובשמחה שנאמר כי כבר רצה אלהים את מעשיך ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות עכ"ל הרמב"ם ז"ל, והנה אין לך חיך מתוק מזה המלהיב להבת אש תוקד לשוב בתשובה בראותו ההפרש בין זמנו אחר התשובה ובין זמנו קודם התשובה כיתרון אור מן החושך) ועכ"פ יצא לנו מפורש מדבריו שכל המצות שהרשע עושה חוטפין וטורפין אותו בפניו וא"כ שפיר אמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה דהיינו עתה ששב בתשובה אז ועשה למפרע משפט וצדקה שעד עתה לא יצא משפטו לאור וצדקתו לא נחשב לצדקה ועתה אחר התשובה נאמר בו ושבית שביו ויוצא צדקתו לאור ועליהם חיה יחיה ואכתי מנ"ל שזדונות ממש נעשות לו כזכויות ונראה משום דהאי מינתח שכתבו ספרי המוסר שכל מצוה שהרשע עושה נופלים בעמקי הקליפה וסמכנום מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שטורפין המצות בפניו, לכאורה יפלא והלא מצינו מאמר חז"ל להיפך שאמרו אין עבירה מכבה מצוה ואמרו (במס' סנהדרין דף ק"ב ע"ב) אחאב שקול היה דהיינו מחצה זכיות שהיה מהנה ת"ח וכיון שטורפין המצות מאין יחשב שקול. ונראה להכריע מסברא שיש שני מיני מצות, יש מצוה שאדם עושה בכוונה לקיים מצות בוראו לא לשום פניה אחרת ומצוה כזו לא תכבה עבירה ושכר מצוה מצוה ואפילו רשע גמור שעושה כמה עבירות בזדון לבו, ויש מצוה אחת שמחזיק בה לשום מצוה הרי היא מצוה בידו, אבל יש מצות אנשים מלומדה שעושה רק לשם איזה פניה או מחמת בושה או שבאה מצוה לידו שלא במתכוין שלגבי הצדיק למצוה יחשב אבל לגבי רשע מצות כאלה טורפין אותן בפניו. וזה נ"ל להוכיח מהפסוק (תהלים נ' ט"ז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך, שהוא רק עלי פיך בלא כוונת הלב:
ובזה יש לתרץ קושית התוס' (במס', פסחים דף נ' ע"ב בד"ה וכאן) דרמו דברי חז"ל אהדדי מה שאמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה ומצינו להיפוך כל, העוסק בתורה שלא לשמה נוח, לו שלא, נברא, ולדידן ניחא דברשע אם עוסק שלא לשמה נוח לו שלא נברא ואין להאריך בזה, ומעתה מתורץ מה שהקשיתי על ריש לקיש דשפיר מוכח מהך קרא דזדונות נעשות לו כזכיות דאפי' אם תימא דעליהם חיה יחיה קאי על משפט וצדקה שעשה בעודו ברשעו, קשה וכי עד עתה לא חיה עליהם והלא אין עבירה מכבה מצוה וצריך לומר דמיירי במשפט וצדקה שעשה דרך מצות אנשים מלומדה שלא לכוונת מצוה. והנה אם ניתן לב להבין החילוק שבין החוטא ועושה עבירה בשגגה לבין העושה עבירה בזדון לבו הנה המעשה שוה בזה כמו בזה שאם ח"ו בא על הערוה בשגגה הרי עשה המעשה כמו העושה בזדון ואין הפרש ביניהם במעשה רק במחשבה זה חושב לעשות עבירה במחשבתו וזה השוגג לא חישב מחשבת עבירה, ומעתה מי שדרכו לעשות ולקיים המצות דרך מקרה שלא לכוונת מצוה ממה נפשך או מן הראוי שלא יקבל שכר מצוה זו או שיקבל עונש גם על העבירות שעשה בשגגה דממה נפשך אם אתה הולך אחר המעשה הרי עבירה בידו במעשה שעשה ואם אתה דן על המחשבה והרי לא חישב לעשות רע אם כן גם אין מצוה בידו שהרי לא חישב לעשות מצוה לשמה ולפי זה אם בהאי קרא דבשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה וגו' היו העבירות נעשין רק כשגגות א"כ מאי בישרו הכתוב שחיה יחיה על משפט וצדקה אשר עשה בעודו ברשעו הלא יצא שכר מצוה בהפסד עבירה שאם יקבל שכר על אותן מצות שעשה בלי כוונה ועתה הולך אחר המעשה א"כ ענוש יענש על העבירות שנשארו שגגות בידו אלא ודאי שע"י תשובתו לא נשאר שום רושם מהעבירות כלל וזדונות נהפכו לזכיות:
ובזה יש ליישב דברי הגמרא במס' קידושין (דף מ' ע"א) מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו אמר ר' אסי אפי' חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'. ויש לדקדק מאי לשון צירוף שייך בזה לומר שמצרפו למעשה ולשון צירוף נופל על שני דברים המתאחדים זה לזה ובהתחברם נעשין לחפץ אחד וכאן הלא אין הכוונה כי אם לומר שהקב"ה נותן שכר על מחשבה טובה אף בלי מעשה ואינו מעניש על מחשבה רעה כשלא עשה הרעה אשר חישב לעשות וה"ל לומר שהקב"ה משלם שכר על מחשבה טובה ואינו מעניש על מחשבה רעה ומאי לשון צירוף דקאמר הגמ' אמנם לפי האמור מעשה שוגג אינו חלק ממעשה מזיד כי אם במחשבה שבמעשה מזיד חישב לעשות מה שעשה ובמעשה שוגג לא חישב לעשות מעשה זה, ומעתה יש מקום למידת הדין לדון אם, אחד חישב לעשות עבירה וע"י איזה מקרה נמנע להוציא מחשבתו אל הפועל ולא עשה העבירה ההיא ואח"כ נכשל באותה עבירה בשוגג בלי מחשבה הנה יש כאן מחשבה עם מעשה בהצטרפם יחד המחשבה עם המעשה ויהיה נדון להענישו על מעשה מזיד דהא יש באיש ההוא באותה עבירה, מעשה עם מחשבה. אמנם הקב"ה ברוב רחמיו אינו מצרף כלל מחשבה למעשה כיון דבשעה שחישב לעבור עבירה לא נתקיימה מחשבתו וניצל מעשות רע ובשעה שעשה עבירה ההיא אז לא היה מחשבתו לעשות רע וזה הוא כוונת הגמרא שהמחשבה רעה אינו מצרפה למעשה שהקב"ה מפריד המחשבה מהמעשה וליכא עונש לא על המחשבה ולא על המעשה. אמנם, במחשבה טובה הוא להיפך שאם אדם חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה ואח"כ נזדמן לו על פי מקרה ועשה מצוה זו בלי מחשבה ובלי כוונה לעשות מצות זו אי הקב"ה ברוב רחמיו מצרף המחשבה עם המעשה ויש לו שכר וגמול כאלו עשה המצוה כתקונה:
ובזה יש לפרש מה דאיתא (במס' ר"ה דף י"ז ע"א) וב"ה אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד וכו' תנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכן הוא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי, איכא רוב עונות מיחשב בהדייהו ע"ש, ולכאורה יש לדקדק מה זה דקאמר מעביר ראשון ראשון אמאי לא אמר דשני עונות הראשונים אינן נחשבין כמו דאמר ר"י ב"י (במס' יומא דף פ"ו) עבר עבירה פעם ראשונה ושניה מוחלין לו (ועיין ברי"ף ובר"ן במס' ר"ה וברמב"ם הלכות תשובה). ועוד מנ"ל לרבא דהעון עצמו אינו נמחק. ולפי דרכנו ניחא והכוונה הוא מעביר ראשון ראשון היינו בשתי עונות הראשונות מעביר בהם הראשונות שבהם, היינו התחלתן ומה היא התחלת העבירה המחשבה, והקדוש ב"ה ברוב רחמיו מעביר ההתחלה שהיא המחשבה ולא נשאר רק מעשה בלי מחשבה והוי שוגג ואינו נענש עליה ועל זה אמר רבא דהעון עצמו אינו נמחק לגמרי דהא עדיין נשאר הרושם דנעשה עכ"פ כעבירה בשוגג ולכך אי איכא רוב עונות נחשבים בהדייהו כיון ששתי עבירות הראשונות לא נמחקו לגמרי ומעתה נחזור אל הראשונות למקרא שהתחלנו ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה הכתוב' מתמיה על סכלתנו שאפי' בהגיע ימי התשובה כמו ימי הסליחות ועשרת ימי התשובה עם כל זה אינם שבים מאהבה וראוי שבאותן הימים נשוב מאהבה לפי שעתה, אנחנו מכירים האהבה העזה שהבורא יתברך שמו אוהב אותנו שהרי בראש השנה ספרי החיים וספרי המתים פתוחים. והנה רז"ל אמרו צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים בינונים תלוים ועומדים עד יום הכפורים זכו וכו'. הנה כל זה מצד הדין אבל הקב"ה מאריך אף אפילו לרשעים אולי ישובו עוד וחסד חנם חוננם בר"ה ויו"כ לכותבם לחיים בחסד, הנה נחזי אנן יתיישב כל אחד ויתן על לבו מעשיו המלוכלכים ומיעוט תשובתו משנה שעברה ואם הקב"ה היה אשתקד ח"ו אוחז במדת משפט עמנו מי גבר יחיה ולא יראה מות, ובאמת בכל השנה עדיין לא נתברר לנו באיזה ספר נכתבנו בר"ה העבר אבל כשמגיע סוף השנה ואנחנו אלה פה כלנו חיים אנחנו רואים למפרע הוברר הדבר שנכתבנו בספר החיים אשתקד ולהבא מי יודע והחי יתן אל לבו ומכירים אנחנו שנכתבנו בשנה העבר לחיים ואנחנו יודעים איש נגעי לבבו ומיעוט זכיותיו ובכל זאת זכינו להכתב בספר החיים אין זה כי אם מצד החסד ורחמים של הקב"ה כרחם חב על בנים והקב"ה אומר אם אב אני איה כבודי ואין איש שם על לב לשוב מאהבת המקום ב"ה להוציא ממסגר אסיר הגלות אשר בעו"ה זה אלף ושבע מאות ועשר שנה נשלם בתשעה באב העבר וכבר הוחל שנת אחת עשרה עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו וכלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ופורקנא בידינו הוא היום אם בקולו תשמעו, ובעוה"ר מחולל שמו הגדול על ידינו וכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם ואין הכסא שלם ולא די שאין אנחנו עוסקים בתשובה לקרב הגאולה אלא אפי' אנחנו מרחקים הקץ במעשינו הרעים ובית שני חרב בשביל שנאת חנם ועדיין השטן מרקד בינינו שני אנשים עברים נצים ואיש את רעהו חיים בלעו אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה וכל אחד נצב לריב ומרבה מחלוקת בישראל בשביל כבוד עצמו להרבות כבודו המדומה ובעוה"ר רבו המלשינים ומספרי לשון הרע והולכי רכיל אשר אינם חסים לכבוד המקום ולא די שאינם מכבדים הלואי לא היו מבזים שמו הגדול והנכבד והנורא (כאן חסרו איזה שורות) וכל זה גורם מיעוט עבודתנו מאהבה רק מיראה כי אם היינו עובדים את, ה' מאהבה לא היה נחשב בעינינו כל כבוד המדומה ולא היינו רודפים אחר גזל ורבית ואונאה להרבות רכוש ואם יתן איש כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. והנה הכתוב צווח ותהי יראתם אותי שאפי' בשעה שמגיע זמן לעשות תשובה כמו בימים הללו שלא ימלט איש לעמוד באשמורת הבוקר לומר סליחות תחינות ובקשות ורבים מתענים כל היום או מקצתו אין זה מאהבה רק מיראתם ועם כל זה מצות אנשים מלומדה וכל תפלותיהם וכל מעשיהם הטובים הוא שלא בכוונת הלב, והוא תרתי דמתרי אהדדי כיון שמעט שתשובתנו היא רק תשובה מיראה ובמס' יומא, (דף פ"ו ע"ב) מסקינן דבתשובה מיראה הזדונות נעשית לו כשגגות ונשאר המעשה שוגג בידינו וא"כ ממנ"פ או שחסר מצות מפני חוסר המחשבה ואם יאמר דאכתי שכר המצוה בידו הרי גם אחר תשובה מיראה נשארו הזדונות כשגגות והוא מלא עון כפי מעשיו כמו שהארכתי לעיל, ואמר עוד לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. ולשון לכן דמשמע דזה הוא פרי מעללם מדה כנגד מדה על פי מה דאיתא במס' ב"מ (דף ל"ג ע"ב) דריש ר"י בר אלעאי מ"ד הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם הגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעשות להם כזדונות ולבית יעקב חטאותם, אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות. ויש לתת לב שמשטחיות מאמר הזה מצאו עמי הארץ מקום לצאת ולפרוק עול תורה מעל צוארם ותמורת מאמר חז"ל שדרשו חרות על הלוחות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה הם יאמרו להיפך בפריקת עול תורה מעל צווארם המה בני חורין אפי' מן המצות ואי משום שגגות נשאר בידם דעכ"פ נעשין לו כשגגות מ"מ כיון שאינו עוסק בתורה הרי הוא בור ואין בור ירא חטא. ואפשר שזה הוא מחשבת און של כמה בעלי בתים שאינן מגדלין את בניהם לתורה ותיכף כשהנער נוער הוא מוליכו עמו לשוק לעסוק במ"מ כדי שיפרקו עול תורה ומצות מעל צוארי בניהם שלא יוחשב להם פשעים וזדונות. אבל אוי להם מעלבונה של תורה וטעות הוא בידם שמי שאינו עוסק אין אור תורה מאיר לו ואי אפשר לו לקיים שום מצוה לשמה וכיון שעושה המצות שלא לשמה א"כ ממילא הוא נענש על השגגות כמו על הזדונות כאשר נתבאר לעיל. ובזה נ"ב פירוש המשנה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת דכיון שאינו ירא חטא שאינו מתיירא מפני עבירות השגגות והוא טועה וסובר שעדיף לו להיות זדונותיו נחשבים לשגגות ובשביל זה אינו מחזיר על משנתו אין חכמתו מתקיימת ואינו פועל אלא ששוכח את מה שכבר למד אבל מי שיראת חטא. קודמת לו לחכמתו והוא מתיירא גם מפני שוגג אז חכמתו מתקיימת שהוא מחזיר על למודו שלא ישכח:
והנה כאשר נדקדק איך אפשר שבעמי הארץ זדונות נעשין לו כשגגות שאם יודע העם הארץ שעושה עון למה יוחשב לו לשגגה (ועיין במהרש"א ח"א). ונראה לומר פירושו ודברי ר"י בר אלעאי הם בדרך התשובה שהאי קרא הגד לעמי פשעם וגו' הוא להתעורר בתשובה. והנה העושה תשובה, מאהבה זדונות נעשין לו כזכויות והעושה תשובה מיראה זדונות נעשין לו כשגגות ועל זה דרש ר"י בר אלעאי הגד לעמי פשעם דהיינו ת"ח שעושין תשובה מיראה ועושה העוונות לשגנות זה גופא אותן השגגות נחשבין לת"ח לזדונות כי הת"ח היה לו לשוב בתשובה מאהבה כי מאור התורה אשר בו היה לו להלהיב את לבבו לאהבת ה' ביתר עז והיה לו לשוב תשובה מאהבה והוא לא עשה כן ועשה תשובה מיראה ואם כי פעל שזדונות שעשה והוא שב עליהם בתשובה מיראה נתהפכו בשוגג מ"מ אכתי נחשב לו עון זה לזדון מחדש שהיה בידו להפך עוונותיו לוכיות ע"י תשובה מאהבה והוא לא עשה ככה א"כ אותה התשובה מיראה שמהפך הזדונות לשגגות נחשב לו לעון למזיד, ולבית יעקב חטאתם היינו עמי הארץ שאין בהם מאור התורה לעורר בהם אהבת המקום ובחשיכה יתהלכו להתלהב בלבבו אהבת הבורא כל כך כדי שישוב מאהבה ואם הוא שב הוא רק בשמעו מהמוכיח גודל עונשין העתידים לבוא עליו בפרעון עוונותיו מזה יקובל התשובה להסיר ממנו עונשין וזדונות יחשבו רק לשגגות דמדת תשובה מיראה. והנה כל זה שעושה עכ"פ תשובה מיראה והתשובה היא מקירות לבו ומתחרט על עוונותיו מחמת יראת עונש ופעולתו שיסיר ממנו, מחשבת העוונות ויחשבו כל עוונותיו כשגגות למעשה בלי מחשבה. אבל אם היראה גופא אינו פועל בו חרטה בלב והתשובה מיראה שהוא עושה הוא רק כמצות אנשים מלומדה בלי כוונה רצויה א"כ המה מקבלים עונש על השוגג כזדון בשביל המעשה ונענש על המעשה אף בלי מחשבה ובזה נבוא אל המכוון הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וגו' דבלא זה אם לא היה שיראתם רק מצות אנשים מלומדה אדרבה היו שמחים כשאבדה חכמת סופרים מהם כדי שזדונות יחשבו להם כשגגות אבל עתה שגם יראתם הוא רק כמצות אנשים מלומדה והתשובה מיראה היא ג"כ בלי כיונה הראויה א"כ עונש זה להם מדה כנגד מדה ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר ואינן פועלים בתשובתם שיהיו כעמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות דאף שיהיו הזדונות נחשבים לשגגות מ"מ נענשים על העוונות מחמת המעשה אף בלי מחשבה. וחוזר הנביא ומקונן הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי יודענו הפככם כחומר היוצר יחשב. הנה הנביא האריך עד עתה בגנות מקיימי המצות רק מצות אנשים מלומדה ואינן עושים המצות לשמה ומסתמא אנשים באלה כשעושים איזה מצוה עושים בפומבי לכן יראוהו אנשים, ויפורסם מעשיו, לבריות וזה עיקר כוונתו בעבודתו ואיננו עובד את אלהים רק עובד אנשים, ובעשותו איזה עון ופשע הוא מסתתר לא יראוהו אנשים ועושים עין של מטה כאילו אינו רואה והחמירה תורה בגנב יותר מבגזלן, ומצד היושר והיראה איפכא מסתברא שבעשותו מצוה ראוי להסתתר והצנע לכת עם ה' כי בעשותו המצוה בצינעא בל יראנו אדם הוא בטוח מכל מחשבת פניה ואם ח"ו נכשל באיזה עבירה בשוגג אפילו בסתר ראוי לו לפרסם קלונו כדי שיהיה לו כפרה כמו דקיימא לן במסכת חולין דף מ"א ע"ב השוחט לשם חטאת שחיטתו כשירה שאינה באה בנדר ובנדבה ופי' רש"י והא דלא חשו רבנן דלמא מאן דחזי סבר מחויב חטאת הוא דהאי קלא אית ליה דמי שבא דבר עבירה לידו בשוגג אינו מחפה עליה כדי שיתבייש ויתכפר לו עכ"ל. ועל זה קובל הנביא שבעוה"ר ישראל נהפכו כקשת רמיא שהמצות עושין בפומבי ובקולי קולות והעבירות עוברים בסתר ואמר הפככם כחומר היוצר שראוי לכם לעשות להיפוך, ומעתה אחי ורעי ראוי לנו לשום לב נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה כי עתה העת ועונה טרם בוא יום ה' הגדול והנורא אשר ספרי חיים וספרי מתים פתוחים ובחודש האחרון בשנה ראוי לתקן כל ימות השנה ור"ת אלול אני לדודי ודודי לי וכבר עבר יותר משני חלקי החודש עוד מעט שמנה ימים נשארו לנו היספיקו ימים הללו, לתקן בהם, אשר קלקלנו כל ימות השנה אך רחמנא לבא בעי שיתן כל אחד על לבו לתקן דרכיו ולהכשיר את אשר קלקל ועיוות ולקבל על עצמו הכנעה והשפלות ולהיות לבו תמים לעבודת ה' ושלא לשוב לכסלה עוד ככלב שב על קיאו וראוי להוכיח על עבירות שנכשלים בהם כל ימות השנה לרוב הרגלם ולרוב תאוה. והנה כתיב ביעקב אבינו ויתן את פני העיר ואמרו בפרק במה מדליקין רב אמר מטבע תיקן להם ושמואל אמר שווקים תיקן להם ור' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם, ודרך רמז מוסר י"ל מטבע תיקן להם שבעוה"ר רבים נכשלים שמלוים מעות רעות לפרוע להם מעות טובות דהיינו שמלוים מטבע לואידמר ומטבע קאראלינר לערך השער שבעיר לייפציג לפרוע להם בכאן מעות קיסר יר"ה כפי השער שבכאן והוא רבית קצוצה:
עוד י"ל מטבע תיקן להם דהנה חשיבות המטבע הוא משום צורתה דמלך או מושל מדינה נטבע עליה כן האדם כי בצלם אלהים עשה את האדם וזה חשיבות האדם על כל בעלי חיים כמו שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו' ואין חיה רעה שולטת באדם אלא א"כ נמשל כבהמות נדמה וכשהאדם נשתקע ברוב עוונות צלם אלהים מסתלק מעל פניו כי הוא פוגם בו ולכך הרשעים בחייהם קרוים מתים,) כי כמו ששלשים יום קודם מותו מסתלק הצלם כן הרשע כל ימיו הולך בלא צלם אלהים וע"י התשובה והדמעות רוחץ פניו ואז הצלם חוזר, אבל כל זמן שלא חזר בתשובה נאמר ברשעים הכרת פניהם ענתה בם אבל העוסק במצות ובתורה חכמת אדם תאיר פניו:
אי נמי מטבע תיקן להם, הנה כל המטבעות חדשים וגם ישנים אשר הם עובר לסוחר כולם הם עגולים ואפשר הוקבע מתחלה מקדמת דנא לעשות המטבעות עגולים לא על תמונה אחרת לרמז דבר עגול מתעגל ומתגלגל ואין לו תקומה במקום אחד והוא גלגול החוסר החוזר בעולם לרמז שלא יהיה עיקר בטחונו של אדם על עושרו ועושה עושר שלא במשפט בחצי ימיו יעזבנו כאשר אנו רואים בעינינו כמה עשירי עם ירדו מנכסיהם וכל זה הוא כי מתחילה היה קניינם שלא ביושר וגזילת המס שכל אחד עושה תחבולות רשע להקל מעל עצמו ולהכביד על אחרים וזה דבר המסור ללב ונאמר בו ויראת מאלהיך ויעלה על זכרונם כמה עשירים מדורות שלפנינו מה עלתה בהם ובניהם מחזרים על הפתחים, וכל זה לדעתי עבור גזילת המס: ושמואל אמר שווקים תיקן להם. הנה כנסת ישראל אומרים אל תדינוני כיושבי כרכים שיש בהם גזל ועריות וראוי הוא לתקן שווקים הכזונה יעשה את אחותנו מתרגם אונקלוס הכנפקת ברא יתעביד ית אחתנא הרי שזונה פירושו נפקת ברא, ואם אשה הולכת בשוקים ללא צורך רק להראות יפיה וקשוטים ובגדים אשר עליה והיא גורמת לאנשים שיסתכלו בה הרי נקרא שמה נפקת ברא ובשם זונה נקראת. והנה בעוה"ר שכיח הרבה בקהלתנו שבכל יום שבת קודש הולכים נשים ובתולות, מקושטות ומכשילות רבים והולכות בחציפות מצח אשה זונה מאנה הכלם, ודרך הנשים במקומות אחרים כשהולכות ברחובות לאיזה צורך הולכות בצניעות מכוסות בבגדים והולכות בצידי רשות הרבים וכל כבודה בת מלך פנימה וק"ו שלא לשוטט ברחובות ושווקים אנה ואנה שעה ושתים בקומה זקופה ובקול ענות ובקול באשה ערוה וכמה מכשולים באים מזה במעשה ובמחשבה והרהורים והרהורי עבירה קשה מעבירה, ולכן יש לתקן השוקים למנוע דבר הרע הזה:
אי נמי שווקים תיקן היינו קלקולי מדות, והמשקולות וגניבה וגזילה הנעשה במו"מ בשוק ולגנוב ולגזול את זולתו הן יהודי או אינו יהודי הוא איסור לאו מפורש בתורה וכולל בין יהודי בין אינו יהודי וקלקול המדות והמדה שאדם מודד מודדין לו ופן מהרה נתמלא הסאה מעון גזל ואונאה ואמרו חז"ל לא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל שנאמר קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס לכן ראוי לתקן השווקים שיהיה לכל חנווני וסוחר אמות ומדות ומשקולות שלמים ולא יעשה עול במדה ובמשקל ויירא לנפשו כי לא יצליח בזה:
ר' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם הנה בבית המרחץ האדם ערום ולא ניכר שוע לפני דל וראוי לשום אל לב ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה וכל קניני עולם הזה המה חוציים אינם דבקים בו כנראה כשהוא ערום ואין דבר שילוהו לבית עולמו אלא צדקה וחסד, וזכיות המצות שבידו הן הון עשיר קרית עוזו:
אי נמי מרחצאות תיקן להם, בש"ע א"ח (סי' ר"ל סעיף ג') פסקינן הנכנס למרחץ אומר יה"ר שתצילני מאור הזה ומכיוצא בזה לעתיד לבא. וכתבו האחרונים שמרחצאות שלהם היו נסוקים מלמטה והיו מסוכן מאד שתפחת הקרקע ויפול באש, הנה כל רגע ורגע כל אדם מסוכן שנופל באש בוערת שהם התאוה והחמדה שהם בוערים בלב האדם והגיהנם פתוחה מתחתיו ואם נכשל בעון הרי הוא נופל באש בוערת, ולכן ראוי שכל אדם ישים על לבו שהיא עומד על גחלים בוערים וצריך ליזהר שלא יכוה ואם יחשוב כן תמיד ישמור פיו ולשונו וכל יתר האברים מכל חטא ואשמה:
והנה הצרי והתחבושת לרפואת הנפש והדרך המובחר שיבור לו האדם לטהר לבבו לתשובה הוא השפלות והכנעה והיא המדה טובה שאין למעלה ממנה, וישח אדם וישפל איש להיות עניו, מאד והיא המדה שנשתבח בה אדון הנביאים בתורה והאיש משה עניו מאוד והמדה המגונה שאין מגונה ממנה היא גסות רוח ורמי הקומה ותועבת ה' כל גבה לב והענוה מביאה לידי יראת חטא כדאיתא בשלהי פ"ק דע"ז ולהיפוך הגסות מביא לכל מעשים רעים כי שורש כל התורה מה דסני לך לחברך לא תעביד. וה"מ מי שיש לו חבר אבל הגבה לבב אומר מי דומה לי להיות נחשב לי לחבר דלא עבידנא ליה מה דסני לי ומביא לידי עריות ולכל תועבה כי בגובה לבבו נמשך אחר תאוותיו ומביא לידי גזל וכל מה שיש לו הכל הוא מעט בעיניו ולאפס ותוהו נחשב לו, ואם דרך כלל אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, ק"ו לגסי הרוח חומד וגוזל ועוסק והכל אינו מספיק, אשר לא כן הוא מי שלובש מדת הענוה כל מה שיש לו הכל רב בעיניו כי בהכנעת לבבו מספיק לו דבר מועט, ועל גס רוח נאמר כל ימי עני רעים כי תמיד הוא עני בעיניו ועושרו של קרח לא יספיקו לו כי הוא אץ להעשיר יותר ויותר, ועל שפל רוח נאמר וטוב לב משתה תמיד כי תמיד הוא שמח בחלקו ושבע במה שיש לו וא"כ גם מדרך החכמה הוא להרגיל את עצמו למדת הענוה ולמדת ההסתפקות ושטות וסכלות גדול הוא להיות גס רוח כי הוא מצער ומענה את עצמו למלאות תאותו ולא ישבע כי לעולם לא ישיג חפצו לא בכבוד ולא בעושר: ובמסכת אבות פרק ד' אמר רבי לויטס איש יבנה מאוד מאוד הוי שפל רוח (בפני כל אדם) שתקות אנוש רמה וכמה מפרשים עמדו על לשון תקוה דאיך יהיה תקות אנוש רמה. ואני אומר אל תקרא רמה בחיר"ק הרי"ש אלא רמה בקמ"ץ לומר מה שהאנוש מקוה הוא רם ממני ולעולם לא יוכל להשלים תאותו וכוונת התנא שהעצה היעוצה לאדם שיהיה שפל רוח מאוד ואז טוב לך שאם תתגאה לא יושלם לך תאותך כי תקות אנוש רמה ולא ישבע לעולם: או נאמר פירוש תקות אנוש רמה על פי מה שאמרו חז"ל (במסכת שבת דף קנ"ב ע"ב) ורקב עצמות קנאה כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו נרקבין ע"ש. והנה ע"י הרקבון בא הרמה כידוע דמסרח והדר גביל. ומעתה מי שיש לו קנאה בלבו תמיד הוא מקוה להיות לו מה שיש ביד חבירו וא"כ תקות אנוש שמעורר, הקנאה גורם הרמה שיהיה נרקב. אי נמי תקות אנוש רמה תקות הוא לשון חוט כמ"ש ברחב את תקות חוט השני הזה תקשרי בחלון, ואמר שתקות אנוש רמה רמז ששום אדם לא ינצל מלהיות רמה ותולעה וההעדר והעיכול קשורה בו ומוכנת לו והמיתה קשורה באנוש ואיך יתגאה ולא יהיה שפל רוח. ועל דרך זה נוכל לפרש ג"כ רמה בקמ"ץ שתקות חוט חבל קשירת האדם הוא רם ונשא וגבוה מאוד שנשמתו היא חלק אלהי ממעל חצובה מתחת כסא הכבוד וצריך האדם לשמור שלא יופסק החבל כי ע"י הגאוה כביכול הקב"ה אומר גבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל ודרשו חז"ל בריש מסכת סוטה אל תקרי אותו אלא אתו וא"כ ע"י גסות רוח נפסק ממקורו ועל זה נאמר (ישעי' י' ל"ג) ורמי הקומה גדועים שהמה גדועים וקצוצים משרשם העליון וא"כ תקות אנוש רמה כולל השפלות והחשיבות רמה ותולעה ורם ונשא שיחוס שלא יופסק משרשו העליון שע"י הגאוה יפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא:
ובזה יש לפרש מה שיש לדקדק בדברי התנא שאמר מאוד מאוד הוי שפל רוח כפל לשון, עוד מה זה שאמר בפני כל אדם שמשמעות הוא בפני כל אדם יהיה שפל רוח ובפני עצמו יהיה גבה רוח ואין לך גאוה גרוע כזה שבפני הבריות עושה עצמו עניו כדי שישתבח גם במדת הענוה (וכבר הביא במדרש שמואל דאית דלא גריס בפני כל אדם ועיין בתוס' יו"ט שם) ולפי דרכינו יש לפרש דברי התנא דהנה האדם נקרא אדם לשתי בחינות, האחד מצד רוממותו וחשיבותו שנשמתו היא חצובה מתחת כסא הכבוד ועל הכסא. דמות כמראה אדם ולכן נקרא על שם נשמתו אשר משם חצובה אדם אדמה לעליון כמו שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם, והבחינה השנית נקרא אדם מצד שפלות חומרו כי לוקח מן האדמה ונקרא על שם האדמה אשר לוקח משם. ומעתה יש מקום לומר שהאדם מצד אחד ראוי להיות שפל ונבזה מצד שפלות חומרו כי לוקח מהאדמה שהכל דשים עליה כן ראוי להיות האדם נפשו כעפר לכל, ומצד אחד יש מקום, לטעות שאדם יהיה, גבה רוח מתנשא מצד נשמתו שהיא ממקום גבוה אבל באמת לא כן הוא וגם מצד נשמתו ישח האיש וישפל האדם כי היא הנותנת כיון שנפשו חצובה מכסא הכבוד כל מעשיו לא יספיקו לעשות כפי המוטל עליו ועוד שאם מתגאה, הוא מוכרת משרשיו כמ"ש למעלה הקב"ה כביכול אומר אשכון את דכא וגבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל. וזה כוונת ר' לויטס איש יבנה מאוד מאוד מאיזה צד הן מצד הגוף והן מצד הנשמה הוי שפל רוח בפני כל אדם באיזה פנים שאתה דורש שם אדם אם לשבח מצד הנשמה ועל הכסא כמראה אדם, ואם לגנאי מצד הגוף החומר מעפר אדם מן האדמה הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה וצריך לירא שלא יפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא כמבואר לעיל:
ומעתה אחי לכו ונשובה אל ה' ויהיה רעוא שנזכה לשוב בימים הללו בתשובה שלימה. וה' ברוב רחמיו יטהר את לבבנו לאהבתו ויראתו ויקבל תשובתנו ברחמים ויחדש לנו שנה טובה שמה גאולה וישועה אמן: