אהבת ציון· רבי יחזקאל לנדא
דרוש רביעי
פראג ער"ח שבט תקכ"ד לפ"ק לכבוד הח"ק דגמילת חסדים מאאמ"ו הגאון מו"ה יחזקאל סג"ל לגדא ז"ל:
מסכת פסחים. (פרק מקום שנהגו) רבא רמי כתיב כי גדול עד שמים חסדך וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך הא כיצד כאן בעושים לשמה כאן בעושים שלא לשמה:
הר"י אלבו בספר העקרים חקר חקירה אחת בענין שכר ועונש על אחד משני דרכים. או ע"ד העובד או גוף העבודה. וזה הוא דבר שיש לו תכלית וא"כ ראוי להיות השכר ועונש תכליתי ולא נצחי ואם השכר ועונש ישולם לפי ערך מי שאליו תסוב העבודה כי בודאי אינו שוה שכר עובד ההדיוט לעובד שר גדול ולא שכר עובד השר לעובד המלך ובודאי יתרבה השכר לפי ערך חשיבות הנעבד ואף שבגוף העבודה יכול להיות שהעבודה שעובד עבד ההדיוט את אדונו היא עבודה היותר קשה מהעבודה שעובד עבד המלך את המלך עכ"ז השכר של עבד המלך רב מאד לפי ערך חשיבות הנעבד, וכיוצא בזה לענין העונש. ולפי זה אם הקב"ה היה מתנהג לפ' שורת הדין עכ"פ ראוי היה שישתוה הן לשכר והן לעונש ואם מתחשב לפי ערך העובד או העבודה וכן לעונש לפי ערך, העובר או לפ"ע העבירה אז בין השכר ובין העונש ראוי שלא להיות נצחי, ואם מתחשב לפי גודל מעלת מי שאליו תסוב העבודה א"כ בין השכר ובין העונש ראוי להיות נצחי. אבל הקב"ה ברוב חסדיו וברחמיו חילק בין הפרקים ולענין השכר משלם לפי גדולתו שכר נצחי ולענין העונש משלם לפי ערך האדם בעוה"ז. או אף בגיהנם עונש זמני כי מעוטים הם אשר חשבו חז"ל שאין להם חלק לעוה"ב והקב"ה חושב שכר המצוה לפ"ע הנעבד ועונש העבירות לפ"ע העובר. ובזה פירש שם בספר העקרים (מאמר רביעי פרק ל"ח) מאמר המשורר (תהלים ס"ב י"ג) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עוז לאלהים ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, הכוונה כי אחת דבר אלהים שהקב"ה כאשר ידבר משפט במדת אלהים, להביא עונש על הרשעים אחת דבר לפי המובן הראשון הוא רק דבר אחד דין גמור אבל שתים זו שמעתי (שמעתי הוא להבין תוכניות כוונתו) שמעתי שתים זו שיש כאן רחמים כלול בדין כי עוז לאלהים, לשלם עונש ובזה עצמו לך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולא תשלם לו כערך המרי שמרו דברו יתברך מלך רב השליט ובערכו העונש גדול עד בלתי תכלית אבל אתה תשלם לאיש כמעשהו דהאדם גשמי ומעשיו גשמים כולם נפסדים כן העונש כלה ונפסד ואינו עונש נצחי:
ובזה נראה לענ"ד מה דפליגי אמוראי (במס' ר"ה דף י"ז ע"א) לבית הלל דסבר ורב חסד מטה כלפי חסד ופליגי אמוראי חד אמר נושא וחד אמר כובש, וכדי להטעים דבר זה לקרבו אל השכל להרחיק הגשמי אשר נראה מפשוטן של דברים בלשון נושא וכובש יש לפרש כוונת האמוראים הנ"ל היינו מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי שהקב"ה נושא עון היינו לעון קל לפי ערך האדם החוטא וכובש הזכות לפי ערך המלך הגדול שאליו תסוב העבודה, ולכן צריך להיות עיקר העבודה לשמה בלי שום פניה וחנף לבשר ודם כי אם עושה עבודת שמים בשביל אהבת בני אדם או לטובת עצמו שישבתוהו או לפניה אחרת א"כ בין אם יוחשב העבודה לפ"ע העבודה והעובד ובין אם יוחשב לפ"ע הנעבד הלא גם הנעבד אצלו הוא דבר כלה נפסד מפני, שעשה המצוה לטובת אדם או לטובת עצמו וא"כ ממנ"פ אין לו שכר נצחי:
ובזה יש להבין מה שאמרו חז"ל איזה חסד של אמת חסד שעושין עם המתים שאינו מצפה לתשלום גמול, ולכאורה יש לדקדק הא בחסד שעושה עם המתים אינו של אמת שמצפה לתשלום גמול מאת הקב"ה. ולדברינו ניחא כי אמת היינו דבר קיימי שאינו כלה ונפסד וקושטא קאי וחותמו של הקב"ה אמת ולכן החסד שעושין, עם המתים נקרא חסד של אמת שאף שמצפה גמולו מהקב"ה הרי הקב"ה אמת ומתן שכרו אמת וקיים:
ולפ"ז מה דמתרץ רבא קרא גדול עד שמים חסדך וקרא גדול מעל שמים חסדך כאן בעושים לשמה, כאן בעושים שלא לשמה, דבר זה מדוקדק במדה האמתית שזה שעושה שלא לשמה ראוי להיות שכרו עד השמים, וזה שעושה לשמה ראוי להיות שכרו מעל השמים, לפי שידוע שמרכז הארץ שהוא תחתית שבתחתית למטה מגלגל הירח מתחילים הארבעה יסודות וכל הנמצא בכדור הארץ הוא משותף ומחובר מארבעה יסודות וכלם כלים ונפסדים ואפילו היסודות עצמם מקבלים שנוי והפסד משתנים קצתם אל קצתם אף גם הגלגלים בעצמם אשר נקראו שמים ואינם מקבלים שנוי והפסד כל כך והם קיימים ברצון הבורא יתברך אעפ"כ הם מקבלים הפסד ברצון הבורא כמו שאמר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיה ל"ד ד') ונמקו כל צבא השמים ונגולו כספר השמים, ולכן העושה שלא לשמה ראוי שכרו להיות כלה ונפסד מכל הצדדים לא נצחי כי אם זמני כפי ערך העובד והעבודה לא בערך מי שהעבודה תסוב לשמו שהרי לא, עשה לשמה ולכן שכרו עד השמים ביסודות ובמורכבים המקבלים הפסד אבל העושה לשמה הקב"ה בחסדו נותן שכרו בערך מי שהעבודה תסוב לשמו שהוא נצחי וקיים לעד ולכן גם שכרו במקום שאינו מקבל הפסד ושינוי וזה הוא שכרו מעל השמים היינו למעלה מהשמים שאין שם הפסד ושנוי והוא מדה כנגד מדה:
פעל היוצא מתוך הדברים הוא כשהאדם עושה מצוה יהיה לבו תמים ויהיה מחשבתו שעושה מצוה זו רק לעבודת הבורא יתברך ולא יתערב בעשית המצוה שום מחשבת חוץ שעושה לשום פניה והנאה ואם יש בעשית המצוה הנאת הגוף מצד עצמותה וטבעה ראויה הוא לסקל במחשבתו כל הנאה ויהיה מחשבתו כי מצות לאו להנות נתנו ואינו עושה כי אם לעבוד את הבורא יתברך: ואולי רמז בזה במדרש רבה (פרשת בא אל פרעה) החודש הזה לכם ראש חדשים הה"ד יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, כי בפסוק הזה מתחיל עיקר התורה והמצות וזו מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל כמו שפירש רש"י בפסוק בראשית ברא אלהים שלא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה, ולכן תיכף בציווי המצוה הראשונה הזהיר ויסד יסוד מוסד על כל עשיות המצות שיהיו במעשה ובמחשבה בתכלית השלימות ויהיה רק מסטרא דקדושה ושלא יהיה ליצה"ר, שום חלק בו ע"י מחשבה זרה כי העושה מצוה שלא לשמה ולשם פניה אחרת יש, להיצה"ר חלק באותו מצוה, ולכן אמר החדש הזה לכם לכם דייקא ובא המדרש ופירש הה"ד יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך שהמצוה שאתה עושה לא יהיה לזרים אתך שום חלק. ובעו"ה נהפוך הוא, יש שעושים המצות להתרוממות שישתבח בו מבני האדם ורובם בעוה"ר עושים בלי כוונה לעשות רצון הבורא יתברך רק מצות אנשים מלומדה ובכלם יש להיצה"ר חלק בו והעבירות נעשים ביד רמה בכל כחו של היצה"ר ואין להקדושה בשעת מעשה העבירה שום שייכות באדם ההוא, והנה בכל מצוה אדם בורא סניגור אחד מלמד זכות נקרא מלאך הקדוש ובכל עבירה בורא משחית לחבל וכשהקב"ה יושב על כסא הדין אז באים כל המצות שעשה האדם נאספו ובאים יחד כל מלאכי הקודש שברא במעשים הטובים ללמד סניגוריא, ועל זה נאמר לדעתי (איוב א' ו') ויהי היום ויבואו בני אלהים להתיצב על ה' ויבא גם השטן בתוכם, ויש לדקדק אמרו בתוכם ומה היה חסר באמרו ויבא גם השטן או עכ"פ יאמר ויבוא גם השטן עמהם למה אמר בתוכם, יש לכוין בזה כי הצדיקים נקראו אלהים כמשה איש האלהים ובאלישע נאמר איש האלהים וכן באליהו גם הדיינים הב"ד נקראו אלהים כמו שנאמר והגישו אדוניו אל האלהים עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון האלהים וכן רבים, ובני אלהים הם המצות שעושים ונבראים ע"י זה סנגורים הם בני האלהים ובאו להתיצב על ה' לזכרון לפני ה' ויבא גם השטן בתוכם בתוכם דייקא שבתוך המצוה היה גם השטן כי היה לו חלק במצוה ההיא ע"י, איזה מחשבה זרה או ע"י פנייה לשם כבוד המדומה שעשה המצוה שלא לשמה, אבל העושה מצוה לשמה יש לו סנגורים ושכרו כפול. לכן ראוי הוא לאדם שישתדל לעשות המצות לא לשום פניה, ואפי' אם עושה המצוה כדי לקבל שכר המצוה או מיראת עונש ג"כ אינו מן המובחר והוא גרוע והוא בסוג עושה שלא לשמה כאשר חשבו חז"ל (במס' סוטה דף כ"ב ע"ב) שבעה פרושין ובתוכם חשיב פרוש מאהבה ופרוש מיראה, ומפרש רש"י שם פרוש מאהבה לאהבת שכר המצות ולא לאהבת מצות בוראו, פרוש מיראה מיראת עונשין אלא מה על האדם לעשות מאהבת הש"י כאשר צוונו ה' אלהינו וסוף השכר לבא עכ"ל רש"י ז"ל, הרי דאפי' העושה מצוה מיראת עונש רוצה הגמרא שם לכלול אותו בכלל מה דתני במתני' שם מכות פרושין הם מבלי העולם ואף שמסיק שם אמרו אביי ורבא לתנא לא תתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר ר"י אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשניה בא לשמה עכ"פ אינו עולה בידו שכר המצוה כי אף לדברי ר"י אמר רב זה העושה המצוה שלא לשמה אינו חשוב כי אם נתיבה ודרך לבוא לקיום מצוה לשמה דע"י ההרגל שעושה שלא לשמה יגיע לעשות לשמה מצד הרגל שיהיה רגיל לעשות מצות, ועל זה קאמר שם במס' סוטה (דף ל"א ע"א) מה בין עושה מאהבה לעושה מיראה איכא בינייהו הא דתני רשב"א גדול העושה מאהבה מעושה מיראה שזה תלוי לו לאלף דור וזה תלוי לו לאלפים שנאמר שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור וכתיב ועושה חסד לאלפים לאוהביו וכו' הרי כאן שסמוך אצל שומרי מצותיו דהיינו מיראה נאמר לאלף וכשסמוך לאוהביו נאמר לאלפים הרי ששכר העושה לשמה כפול מעושה שלא לשמה:
ובזה אמרתי בדרוש שבת תשובה תק"כ לפ"ק שזה כוונו חז"ל במדרש קהלת אין אדם מת וחצי תאותו בידו (ויש ספרים שגרסי וחצי טובתו בידו), ויש לדקדק אם על תאות וטובת עוה"ז להרבות הון ועושר ולאכול מעדנים וללבוש מלבושי השרים ולבעול צורות נאות אשר בעוה"ר הם אבי אבות כל טומאת עוה"ז שזה חשקו ותאותו של האדם כל ימי הבלו של אדם א"כ איך אמר אין אדם מת, וחצי תאותו או טובתו בידו הלא לא ישא את כל מאומה בידו וערום יצא מבטן אמו וערום ישוב אל האדמה אשר לוקח משם. ומי יוכל להעיד על זה יותר מבני החבורה קדישא העוסקים בגמילות חסדים עם המתים המה רואים כל סתרי בני אדם המצאתם את כל מאומה ביד מי מהם כסף או זהב, ועוד איך שייך תאוה וטובה באותה שעה הלא אז ימאס האדם בכל עסקי עוה"ז ותחשך השמש ותפר האביונה ומתוק מר לחכו ואז יכיר כל פחיתות עסקי עוה"ז כי הכל הבל ועל אותה שעה נאמר ונהמת באחריתך.
ולכן נראה דזה באמת מוסב על טובתו ותאותו באותה שעה אשר באותה שעה הוא מתאוה לקבל שכרו על מעשה טוב שעשה ואפי' פושעי ישראל מלאים מצות כרמון ולכן אמרו רז"ל והנה טוב מאד זה המות. ועל זה אמר שאינו מת וחצי בידו בחשבון מדוקדק כחוט השערה ודוקא בשעת מותו ממש אבל כל ימי חייו יש חצי בידו בצמצום ועתה בשעת מותו יחסר אחד מאלף דהנה אף שכל אדם מישראל יש לו זכיות מעשיות מצות אבל בעוה"ר מיעוטא דמיעוטא אשר עושים מצוה מאהבה על צד המובחר ובעוה"ר רובם לא די שאינן מצד גדר האהבה אלא הם שדופות קדים ויש בהם סיגים פניות זרות שלא לשמה ושכיח הרבה במעשה הטוב מבני אדם שנמצא בהם שתוף איזה כבוד או תועלת בשר ודם אוי לאותה בושה וראיתי בני עליה והמה מעטים. וע"ז אמר דוד המלך ע"ה (תהלים כ"ג כ') מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו דהיינו שיהיה שכרו למעלה מן השמים וזה בעושה לשמה כמו שמתרץ רבא בעושה לשמה עליו נאמר כי גדול מעל שמים חסדך, ואמר נקי כפים ובר לבב והיינו למצוות מעשיות בנקי כפים צריך בר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו כי בכל מעשי המצוה נושא נפשו למעלה כי זה הוא עליות הנפש והנשמה למעלה והמצות הם ככנפים שבהם פורחת הנשמה למעלה ע"י שם הגדול של מ"ב שמסוגל לעליות הנפש ונגד זה הוא ימי השובבי"ם המה ששה שבועות ובהם מ"ב יום לטהר הנפש מחלאת טומאת מצרים שהיה טומאת הנפש ולכן מסיים התפלה המיוסדת בשם הקדוש הזה שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות, שלהעלות הנפש צריך שיהיה הלב טהור וזך בלי שום מחשבה. ודבר זה הקב"ה בוחן לבבות יודע תעלומות לב:
ונחזור למקרא מי יעלה בהר ה' וגו' נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו, הם אמת כי ע"י כל המצות ולמוד התורה הוא נושא נפשו אבל יש אשר ישא לשוא שיש בעבודתו מעורבת שוא ופנית אהבת הכבוד ופניה אחרת וזה לא יעלה בהר ה' כי העושה שלא לשמה חסדו מגיע רק עד השמים, והנה העושה לשמה הוא ממש כפלים מעושה שלא לשמה שהרי בזה נאמר לאלף, דור ובזה נאמר לאלפים, ואלף הוא חצי מצומצם מאלפים, והנה יש לי חקירה אחת ויש מקום לספק אם האלף ואלפים הנאמר אם האדם הזה ג"כ נכלל בכלל האלף והאלפים דור, או אם נימא שאין האדם הזה בעצמו נחשב בכלל והאלף או האלפים הם חוץ מהאדם, ואם הדבר כן שאין האדם הזה נחשב בכלל האלף ואלפים א"כ, יש עוד אחד עודף ועם האדם בעצמו יש בזה אחד ואלף ובזה אלפים ואחד נמצא לפי זה העושה שלא לשמה יש בידו מעט יותר מחציה מעושה לשמה שהרי מחצית אלפים ואחד הוא אלף וחצי וכיון שיש לו אלף ואחד נמצא הוא מעט יותר מחציה. אך יש לפשוט ספק זה ולהכריע כפירוש הראשון שהאדם עצמו נכלל בחשבונות אלף ואלפים הללו שהרי רז"ל אמרו הובא בתוס' מס' סוטה (דף י"א ע"א בד"ה מרים) מדה טובה מרובה ממדת פורעניות על אחת חמש מאות שבמדת פורעניות אומר פוקד על רבעים ובמדה טובה לאלפים, ואם לאלפים הוא חוץ מהאדם א"כ עם האדם הוא אחד יותר וא"כ ממנ"פ אם על רבעים הוא עם האדם א"כ אינו אפי' אחד מחמש מאות ואם רבעים הוא חוץ האדם א"כ עם האדם הוא חמשה א"כ הוא יותר מחמש מאות אלא ודאי בכל חשבונות הללו האדם נכלל בחשבון הדורות. ולפ"ז מוסר גדול אמר התנא במה שאמר אין אדם מת וחצי תאוותו בידו דהנה היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ובעת שנפטר האדם מהעולם הזה מצפה לשוב לבית עולמו ותאוותו לקבל שכרו וטובתו האמיתית, ואמר התנא אין אדם מת וחצי תאוותו בידו שאפי' על אותן מעט מצות שעשה אין בידו החצי ודוקא בעת מותו שכל ימי חייו היה בידו החצי ממש שאף שעשה שלא לשמה יש בידו החצי שעושה לשמה יש בכחו לאלפים, וזה כחו לאלף דור אבל בשעת מותו הוא נחסר מן המנין שהרי גם הוא היה אחד מאלף נמצא נשאר רק תתקצ"ט ובעושה לשמה נשאר אלף תתקצ"ט, צא וחשוב תתקצ"ט אינו חצי חלק מאלף תתקצ"ט נמצא שבשעת מותו אין בידו החצי ושפיר קאמר המדרש אין אדם יוצא מהעולם וחצי תאוותו בידו ודוק:
ועתה נשוב להחקירה מהרב בעל עקרים אשר התחלנו בו דרוש הזה שהקב"ה ברוב חסדו מעניש לפי ערך העובר עבירה והעונש הוא זמני ולא, נצחי, ושכר מצות משלם לפי ערך הנעבד שכר נצחי. אמרתי לפרש בזה מאמר רז"ל במס' ר"ה (דף י"ז ע"ב) אילפי ואמרי ליה אילפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה ואמת ולבסוף רב חסד, היינו שבתחלה מתחיל העונש לשלם לרשע כדי רשעתו אך לפי ערך האמיתי ראוי להיות נצחי לעולמי עולמים בלי הפסק רק הקב"ה ברוב רחמיו מתנהג לבסוף ברוב חסד שיש קצבה להעונש וכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב וק"ל:
ויען כי יש לי ספקות בדברי רז"ל במס' ר"ה הנ"ל אמרתי לבאר הדברים בעזרת החונן לאדם, דעת כפי מה שנלענ"ד בענין זה ובענין מספר י"ג מדות הרחמים אשר חלקו בו גדולי רבותינו הראשונים איך נמנה מספר הי"ג מדות דהנה קשה לי הרי מדות הללו כולהו מדות הרחמים נינהו ולפי דרשת רז"ל במדת ואמת אין בו לפנים משורת הדין מה ענין, מדה זו למדת הרחמים, ואם נאמר שבאמת אין אנו צריכים למנות ואמת בכלל השלש עשרה מדות לפי שנחלקו גדולי הראשונים יש מונין נוצר חסד לאלפים לשתי מדות ומונין ארך אפים מדה אחת ויש להיפך מונין ארך אפים לשתי מדות ונוצר חסד לאלפים למדה אחת, ואם אנחנו נלך בדרך הממוצע דרך פשרה לחשוב נוצר חסד לאלפים לשתי מדות וגם ארך אפים לשתי מדות א"כ אייתר לן מדה אחת. ובזה יכולין אנו לומר ורב חסד ואמת למדה אחת יחשב דהיינו לבסוף הוא רב חסד, אלא שאם יש מקום לומר ורב חסד ואמת יוחשב למדה אחת נסתרה קושית בגמ' ומאי רומיא דאילפא כתיב ורב חסד וכתיב ואמת למה לא נימא דרב חסד ואמת היינו שעושה חסד של אמת וכמו שדרשו חז"ל במאמרו של יעקב ליוסף ועשית עמדי חסד ואמת שדרשו חסד של אמת שהחסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת לפי שאינו מצפה לתשלום גמול (ולקמן נאריך בזה ונביא מה שכתב מהר"ש יפה בספרו יפה תואר בזה) וכעת נחזור לראשונות שנוכל לומר שיש לנו שלש עשרה מדות רחמים אפי' אם נסכים לומר שואמת אינו מדת הרחמים ואדרבה אין העולם יכול לעמוד על עמדו ככוונת פשוטן של דברי אילפא שמתחילה ואמת ולבסוף ורב חסד והיינו כשרואה שאין העולם מתקיים הוא רב חסד והיינו אם נמנה ארך אפים לשתי מדות וכן נוצר חסד לאלפים לשתי מדות. אמנם כל זה אם נמנה אחת משני שמות הוי"ה ב"ה למדה אחת וכדעת התוס' שם במס' ר"ה וק"ו אם נמנה ב' השמות הוי"ה ב"ה לשני מדות וכדעת הרא"ש שם שאז יש לנו חשבון מרווח, בשלש עשרה מדות אפי' אם נחשוב נוצר חסד לאלפים רק למדה אחת אין אנו צריכין להכניס מדת ואמת בכלל מדת הרחמים. אמנם ידוע שהאר"י ז"ל המציא מספר חדש שלא יוחשב שום שם משני שמות הוי"ה ב"ה בכלל המדות יש בחשבון מצומצם מאד וצריכין אנו לחשוב נוצר חסד לאלפים לשתי, מדות כמו כן ארך אפים לשתי מדות ואעפ"כ צריכין אנו לחשוב גם ואמת בכלל הי"ג מדות כי החשבון מצומצם מכל צד ויען שבדברי רז"ל לא נמנה החשבון בפרטות ולכן הדרך פתוח לפניני להכריע מצד איזה רמז אשר ימצא בדברי רז"ל, ואומר אני שמוכח כדברי האר"י ז"ל שאם כדברי התוס' או הרא"ש אי אפשר לנו בשום אופן להזכיר שלש עשרה מדות כמדתן ממש בפה שהרי שם הוי"ה ב"ה אינו נקרא ככתבו ואיך, אמר ר' יוחנן שם במס' ר"ה ויעבור ה' על פניו ויקרא אלמלא מקרא כתוב אי, אפשר לאמרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה, למשה סדר תפלה ואמר כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם ועל זה יפול התמיה איך אפשר לשליח ציבור לעשות כסדר הזה והרי ההוגה השם באותיותיו אין לו חלק לעוה"ב ואם יזכירנו בחילוף בשם אדני א"כ הרי הוא מורה על מדת הדין ולא על מדת הרחמים ועוד שאין הזכרון כסדר הזה ממש. ואפי' אם נימא אכתי יכול הדבר להתקיים בבית המקדש שהיה השם נקרא ככתבו מ"מ תינח בזמן שבית המקדש קיים אבל מה נעשה בזמן הגלות והרי רב יהודה אמר שם ברית כרותה לי"ג מדות וכו' ולא שייך כריתות ברית כי אם בדבר הקיים לעולם, ומזה מוכח שי"ג מדות הרחמים הם כדעת האר"י ז"ל ולא נכללו ב' שמות הויה ב"ה בכלל י"ג מדות:
ובזה אפשר לפרש דברי ר' יוחנן שאמר אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו ופשטן של דברים שאי אפשר לומר כביכול על הקב"ה שנתעטף כשליח ציבור אלמלא מקרא שאמר ויעבור כמו שפי' המהרש"א בחידושי אגדות ויעבור לשון העובר לפני התיבה, ולפי דרכינו הפירוש אלמלא מקרא כתוב ויעבור שש"ץ העובר לפני התיבה יאמר י"ג מדות אז היה ההוה אמינא שב' שמות הוי"ה ב"ה הם בכלל י"ג מדות או עכ"פ אחד מהם ואז אי אפשר לומר לי"ג מדות בפה כלל שהרי אינו נקרא ככתבו באמירה אבל לפי שכתב ויעבור והרשה לשליח ציבור לעבור לפני תיבה לעורר רחמים הללו ממילא שמעינן שאין השני שמות הוי"ה ב"ה מן מנין הי"ג מדות ויש לנו רשות לאומרם בציבור וק"ל:
וכיון שהוכחנו, כדעת האר"י ז"ל שאין השמות הוי"ה ב"ה מן המנין ע"כ צריכין אנו למנות גם ואמת במספר י"ג מדות הרחמים הדרא הקושיא לדוכתה מה שייכות רחמים יש במדת ואמת, ואומר אני ששפיר הוא ממדת הרחמים ע"ד מה דכתיב בפרשת וארא וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' ופי' רש"י נאמן לאמת את דברי וכן במה שנאמר ושמי ה' לא נודעתי להם פי' רש"י ז"ל לא נכרתי במדת אמיתות שלי שהרי הבטחתי ולא קיימתי, נלמד מזה כשמבטיח ומקיים ומאמת דבריו נקרא שמו ה', והנה צריכין אנו לפרש וכי מה ס"ד שעלתה על דעתו של משה רבינו שאין הקב"ה מאמת ומקיים דבריו ח"ו עד שהוצרך הקב"ה להודיע לו דבר זה ונראה שעלתה על דעתו של משה שמא ח"ו אחר ההבטחה נתלכלכו ישראל בעבירה וגרם החטא לשנות ההבטחה וכדרך שנתיירא יעקב אבינו ע"ה כמו שפי' רש"י בפ' וישלח בפסוק קטנתי מכל החסדים ע"ש. הרי, שיש מקום לירא אפי' אחר ההבטחה שיגרום החטא לשנות ההבטחה אבל באמת מצינו מדה טובה אינה חוזרת ואפי' הבטיח על תנאי וק"ו כשמבטיח הקב"ה סתם, ומעתה אתי שפיר וזה הוא שהודיע הקב"ה דרכיו למשה אני ה' נאמן לאמת דברי אפילו אם ח"ו נתלכלכו אחר זה בעבירה, והנה מה שמצינו לפעמים להיפוך שאין הבטחה לצדיקים בעוה"ז לפי, שמתייראים שמא יגרום החטא כבר תירץ הרמב"ם שיש הפרש בין נביא שלוח להתנבאות לעם שזה אי אפשר להשתנות ועיין ביפה תואר בראשית פרשה נ"ג סימן ה' שהאריך בזה. ואפשר שזה כוונת רש"י בפרשת וארא ויאמר אליו אני ה' נאמן לשלם שכר ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים, כוונתו שקודם ששלחתיך אף שהבטחתי לאבות היה מקום להתיירא שמא יגרום החטא אבל עתה ששלחתיך בשליחות נבואה זו שוב בהכרח תתקיים הבטחה זו ואין מורא שיעכב החטא. ומעתה לפ"ז שפיר יש ואמת אשר בתליסר מכילין דרחמי היינו רחמים גמורים שמה שמבטיח הקב"ה במדת חסדו אפילו קלקל המובטח דרכיו ונתלכלך בחטא אפ"ה זהו מדתו של הקב"ה מדת ואמת לאמת דבריו ומדה טובה אינה חוזרת:
ובזה נלענ"ד המשך הפסוקים בפ' שמות ויאמר משה אל האלהים, מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם וגו' ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל, ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ויאמר האלהים אל משה אהיה וגו' זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור הנה שליחות משה בשליחות הזה היה לשני דברים, א' ששלחו הקב"ה לפרעה מלך מצרים להכותו בעשר מכות ולהראות ידו הגדולה במכות נפלאות במופתים גדולים, ושליחות הזה היה מתנבא להרע לפרעה, עוד שנית היה משה בשליחות הזה שליח לבני ישראל להוציאם מעוני מצרים ולהביאם אל ארץ חמדה וטובה וזהו היה לטובה להטיב עם בני ישראל, והנה זה דרכו של הקב"ה שעל הרעה הוא חוזר ומתנחם בחסדו הגדול ועל הטובה אף שמן הסתם אינו, חוזר מ"מ לפעמים ע"י שגורם החטא חוזר וכמו שמצינו ביעקב שנתיירא שמא יגרום החטא אף שהבטיחו הקב"ה לטובה. והנה הרב יפה תואר פרשה הנ"ל מביא בשם הר"ן חסדאי שכתב בספר אור ה' שמה שהקב"ה אומר ע"י הנביא לאות על אמיתת הנביא אף שהוא לרעה אינו חוזר והביא ראיה ממשה רבינו ומאליה הנביא משה רבינו גזר ואמר אם כמות כל אדם ימותון וכו' ושמא ברגע זו יהרהרו בתשובה ויחזור בו הקב"ה אלא כיון שזה הוא אות על אמיתת שליחות משה רבינו שהרי סיים מאמרו שאם כמות כל אדם ימותון לא ה' שלחני לכך ליתא בחזרה, וכן אליה, הנביא אמר אם איש האלהים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמישיך ע"ש, שהאריך:
ומעתה י"ל פירוש פסוקים הללו שמשה נתיירא בשתי שליחות הללו לא מבעיא בשליחותו לפרעה נתיירא כדרך שנתיירא יונה הנביא בשליחותו לנינוה כי זה מדתו של הקב"ה לחזור בו מהרעה אשר ייעד, וגם בשליחותו לישראל אף שהוא לטובה מ"מ ישראל היה עובדים ע"ז במצרים כמבואר בנבואת יחזקאל וכבר קטרגה מדת הדין עליהם בשעת קריעת ים סוף הללו עובדי ע"ז וכו' והיה מתיירא משה שמא יגרום החטא:
וזהו טענת משה רבינו בשלמא אם הייתי אני זה זמן רב בכמה שליחות לנבואה והייתי נותן שליחות הזה לאות נבואותי האחרים הקודמים זה ודאי אפי' לרעה אי אפשר בחזרה כדברי הר"ן חסדאי הנ"ל וא"כ בשליחות לפרעה בודאי היה חושש משה שיחזור הקב"ה מהרעה אלא אף גם בשליחותו לישראל שהוא לטובה גם כן טען ואמר וכי אוציא את בני ישראל ממצרים אפילו בשליחות הזה השני שהוא לטובה גם כן אינני בטוח בשליחותי כי מה זכות יש לבני ישראל שאוציאם ממצרים הלא הם שטופים בתועבות מצרים ושמא יגרום החטא ולא תתקיים השליחות ונמצאתי מוחזק בעיניהם לנביא שקר, והשיבו הקב"ה שתי, תשובות על שתי טענותיו מה שאתה מתיירא בשליחותך לישראל שהוא לטובה פן יגרום החטא על זה אמר לו הקב"ה כי אנכי שלחתיך והשיבו דברי הרמב"ם כיון שאתה שליח להגיד בשורה טובה זו בשליחות שלי שוב אפי' על תנאי אינו חוזר וא"כ מדה טובה של ישראל בודאי אינו חוזר, אף גם זאת בשליחות לפרעה ג"כ אל תתיירא מהחזרה אף, שהוא לרעה לפי שזה לך האות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלהים על ההר הזה ולפי' פשוטו של מקרא הדבר תמוה איך שייך ליתן אות מהמאוחר להמוקדם הלא יציאת מצרים הוא קודם שיעבדו את האלהים על ההר הזה ואיך יהיה עבודת העם על ההר אות ליציאת מצרים, ורש"י ז"ל מיישב זה ופי' כוונת הקרא להיפוך ששליחות הזה שתצליח בה עכשיו הוא אות על הבטחה אחרת שתקבלו התורה ואם כן הוא כוונת הקרא ג"כ יש לשאול מה ענין תשובה זו לשאלתו של משה רבינו ולפי דרכנו כך היה תשובת הקב"ה למשה מה שאתה מתיירא פן אחזור במה שאני שולח אותך להרע לפרעה שליחות זו אני עושה לך לאות על נבואה והבטחה, אחרת, שתעבדון את אלהים על ההר הזה וכיון שאני עושה שליחותך למצרים לאות על קבלת התורה בהר הזה שוב אי אפשר בחזרה אפי' הוא להרע למצרים ודייק באמרו בהוציאך את העם תעבדון וגו' ולא קאמר בצאתכם ממצרים תעבדון וגו' אלא בהוציאך דהיינו בעל כרחן של מצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה על ידי מכות מצרים זהו האות על נבואת קבלת התורה וכיון שהוא אות לנבואה אחרת שוב ליתא בחזרה, כדברי הר"נ חסדאי הנ"ל:
ועל זה באה שאלת משה רבינו ע"ה כיון שאמר לו הקב"ה כי אנכי שלחתיך דהיינו מה שיצא מפי הקב"ה לטובה ע"י שליח ליתא בחזרה והוא ב"ה מאמת את דבריו ואין החטא מעכב והיינו מדת ואמת שבשלש עשרה מדות כמו שכתבנו לעיל, והיינו אם ואמת הוא בכלל המספר י"ג מדות של רחמים אבל אם נימא כפשוטן של דברי רז"ל מתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד א"כ אין ואמת בכלל מדות הרחמים ואין לנו כריתת ברית על דבר זה, וכבר בארנו שאם השמות הוי"ה ב"ה במספר הי"ג מדות אז ואמת אינו בכלל מדת הרחמים אבל אם שמות הוי"ה ב"ה שתיהן אינן בכלל המספר ע"כ ואמת בכלל מספר י"ג מדות שהמספר מצומצם מאד:
וזה היה כוונת משה רבינו באמרו הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, כוונת הדברים שאמר משה רבינו בזה שכיון ששליחותי יהיה בשם אלהי אבותיהם אבל הם מצד עצמם אינן כדאי רק הבטחת האבות ואמרו לי מה שמו ובזה יובחן הדבר שאהיה מורשה לומר להם השם ככתבו וא"ש קריאתו ככתבו ושייך, בו ויעבור ששליח ציבור רשאי להזכירו בעברו לפני התיבה וא"כ ואמת אינו בכלל מספר הי"ג מדות וא"כ אין מקום לבטוח בהבטחת האבות כיון שהם מלוכלכים בחטא ואפילו מדה טובה חוזרת ובזה מדויק שאלת משה מה אומר אליהם שכבר ידע שמו של הקב"ה אלא ששאל מה אומר אם הוא נקרא כמו שהוא, נכתב, ועל זה בא תשובת הקב"ה כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם ששם זה יש לך רשות לאמרו ככתבו. ואמר עוד כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם וגו' שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור לעלם כתיב כמו שדרשו רז"ל להעלימו ואינו נקרא ככתבו וזה זכרי הודיעו קריאתו באדנות וכיון שאין רשאי לומר השם ככתיבתו ע"כ אין שמות הוי"ה ב"ה בכלל הי"ג וע"כ ואמת מן המנין והוא הבטחה שהקב"ה מאמת דבריו לטובה ואין חטא מעכב וא"כ יכול לבטוח בשליחותו לטובת ישראל שיצליח:
ובזה נראה פירוש הדברים מה שאנו אומרים בפיוט אל מלך יושב עושה צדקות עם כל בשר ורוח לא כרעתם תגמול אל הורית לנו לומר שלש עשרה וזכור לנו היום ברית שלש עשרה, ולפי דרכנו ערך וסדר דברים האלה וכוונתם עושה צדקות עם הכל כפי הבטחתו שהיא רב חסד אך שמא יגרום החטא ולכן אמר לא כרעתם תגמול שלא יהיה ברעתם לעכב הטובות שהבטחתנו ואנו בטוחים ע"ז כי הורית לנו לומר שלש עשרה לומר דייקא שהורית לנו לומר בפה מלא י"ג מדות הללו וכמו שאמרו רז"ל מדכתיב ויעבור שהורה הקב"ה סדר תפלה שיתפלל הש"ץ וכיון שהורית לומר בפה ע"כ אין השמות מן המספר ועל כרחך ואמת משלים המספר לי"ג מדות הרחמים והוא מדת הרחמים שמאמת את דבריו לטובה ואף החטאים אינן מעכבים בדבר א"כ זכור לנו גם היום ברית שלש עשרה:
והנה כל זה יתכן לפי דרכנו אבל לפי מה שדרש אילפא מתחלה ואמת ולבסוף, ורב חסד אין בואמת ממדת הרחמים כמו שהקשינו לעיל, ונלענ"ד לפי שמצינו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו שמשלם לו, גמולו הטוב בחיים כדי להאבידו מן העולם הבא ובצדיקים הוא בהיפוך מאחר לשלם גמולם הטוב ואדרבה תחלתן יסורים בעוה"ז על מיעוט עונות שבידם כדי שיקבלו שכרם משלם בעוה"ב, ומתחלה עולה בדעת הצדיק שהקב"ה מתנהג עמו במדת ואמת בלי ויתור אבל לבסוף בשעת מותו מראה להם שכרם ונפשם שביעה, ונראה להם כי למפרע מה שסבלו יסורים ועניות בעוה"ז היה כל זה ורב חסד להגדיל שכרם בעוה"ב כי טובה קורת רוח שעה אחת בעוה"ב מכל תענוגי עוה"ז שאין בהם ממש והכל רק תענוג מדומה לפי שעה הבל הוא אין בו ממש וכל זה מדת הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת הרחמים כי ע"י היסורים שהקב"ה מייסרם המה מפשפשים כי אדם אין צדיק וגו', ומתקנים דרכיהם לגמרי והרי אותן יסורים היו לטובתם. ומעתה נגד הצדיקים נדרש הקרא למפרע מתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד, ונגד הרשעים נדרש האי קרא כסדרו מתחלה ורב חסד ולבסוף ואמת, כי ידוע שהקב"ה מאריך רוחיה נגד הרשעים ומצפה לתשובת הרשעים וזה הוא ממדת החסד כי קבלת הרשעים בתשובה הוא מצד החסד כי מצד מדת הדין נפש החוטאת תמות והקב"ה ימינו פשוטה בחסדו הגדול לקבל שבים ולבסוף אם הרשעים עומדים במרדם ואינם שבים המה מהפכים מדת הרחמים למדת הדין הרי ואמת שמתנהג עמהם בלי ויתור ומקבלים עונשם בעוה"ב והטובה שכבר קיבלו בעוה"ז נחשב להם לשכר אותן מצות, שעשאו, ורמז לזה מה שאמרו חסד שעושים עם המתים נקרא חסד של אמת, כי החיים יודעים שימותו אלו צדיקים שבמיתתם נקראו חיים ויודעים שימותו וכל יום נגד עיניהם כאילו היום ימותו לקיים שוב יום אחד לפני מיתתך והמתים אינם יודעים מאומה אלו הרשעים שבחייהם קרוים מתים אינם יודעים שאינם נותנים לב לדעת סופם וכל ימיהם כחגים תוף וכנור ופועל ה' לא יביטו. כאשר פשתה המספחת ברחוב היהודים פה יושבים בבתי משתאות אנשים, ונשים וגם ערב רב במחולות ורקודים ולשמחה מה זו עושה ושחוק וקלות ראש של הכסילים מרגילין לערוה. והנה החסד שהקב"ה עושה עם המתים דהיינו הרשעים שבחייהם קרוים מתים ואינה יודעים מאומה להרהר בתשובה הוא חסד של אמת שאינו מצפה כביכול לתשלום גמול ממנו אבל הוא לרעתם והמה מהפכים מדת הרחמים למדת הדין כי משלם לשונאיו בעוה"ז להאבידו בעולם הבא ומחליפים עולם עומד בעולם עובר. אלא דלפי זה אם הרשע נשאר מת ולא שב כלל אין כאן ורב חסד נגדו ואדרבה הטובה שהיה לו בעוה"ז נעשה למדת הדין גמור להאבידו בעולם הבא וטוב כעס משחוק שיותר היה טוב לרשע אם היה הקב"ה כועס עליו בעולם הזה ויהיה לו זכות לעולם הבא משחוק שהשעה שוחקת לו בעולם הזה:
ונראה לומר שרז"ל דרשו מתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד והכלל בבעלי תשובה קאי כי ידוע שיש הפרש גדול בין שב מאהבה לשב מיראה שהשב מאהבה זדונות נעשין לו כזכיות והשב מיראה זדונות נעשין לו כשגגות ואשרי איש מי שעושה תשובה כשהוא איש עדיין בכחו בשנות נעוריו והיה יכול עדיין לילך בעצת יצרו והוא מתגבר עליו זה יכול לעשות תשובה מאהבה ונפלאה לו אהבת הבורא מאהבת נשים שהיה מהרהר אחריהם או נכשל ח"ו בפועל, אבל מי שעושה תשובה בסוף ימיו כשהגיעו ימי זקנה ימים שאין בהם חפץ אף שתשובה מועלת אפי' חרב חדה מונחת מ"מ תשובה גרועה היא שכבר פסק ממנו כח היצה"ר וכי חסרי' לגנבא נפשא בשלמא נקיט ועל זה אמר קהלת זכור את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה ויגיעו שנים תאמר אין לי בהם חפץ וגו' ותשובה זו שאדם עושה קודם מותו בסוף ימיו בודאי שאי אפשר להתחשב לתשובה מאהבה, והנה אם הזדונות נהפכו לזכיות א"כ היה מגיע לו שכר טוב על הזדונות עצמם וא"כ החסד שעשה הקב"ה עמו היה מגיע לו למפרע על פי הדין שהרי למפרע זכיות היו בידו, אבל אם שב מיראה הטוב שקיבל קודם התשובה הוא רק מרוב חסדו של הקב"ה כאמור למעלה:
וזהו שרמזו רז"ל מתחלה ואמת, שאם שב בתשובה מתחלה בעודו בתחלת ימיו והוא עודנו באבו א"כ התשובה היא מדרגה גבוה ומאהבה א"כ הזכיות שקיבל הוא מצד מדת ואמת שמגיע לו שכר טוב חלף אשי עונותיו וניחוחי אשמותיו שנחשבים למפרע ריח ניחוח לזכיות גמורים, ולבסוף שאם לא שב בתשובה רק עד סוף שנותיו בשכבר פסק ממנו תאות עוה"ז א"כ לא נחשבו כזכיות א"כ כל הטוב שקיבל הוא מצד ורב חסד בחסדו הגדול של הקב"ה. ועתה אשא פני לבני החברא קדישא דג"ח שהם רואים בעיניהם כמה מיתות אשר למות תוצאות אשר כמה וכמה מתים בטירוף הדעת ונטרף להם השעה ר"ל ומתים בלי וידוי וחרטה ראוי לבני החברה קדישא להיות כל ימיהם בתשובה ובזכות התשובה תתקרב הגאולה. בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, ובא לציון גואל ב"ב אכי"ר: