אור ברסלב
אהבת ציון דרוש עשירי

אהבת ציון· רבי יחזקאל לנדא

דרוש עשירי

דרוש תשיעי

פרשת וארא דרשתי בבהכ"ג קלויז כ"ט טבת תקע"ד לפ"ק, אני הקטן שמואל סג"ל לנדא:

וידבר משה לפני ה' לאמר קן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים:

והנה משה אמר זה דרך ק"ו שאם ישראל לא שמעו לו מכ"ש שפרעה לא, ישמע לו, ולכאורה יש לדקדק דקל וחומר פריכא הוא דהא מבואר בקרא לעיל דלא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה וא"כ כיון שיש טעם למה לא שמעו בני ישראל אל משה, איך למד משה מזה דפרעה לא ישמע לו, ונראה לומר דלכאורה יש לחקור על טעם זה שמפרש בקרא דלא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, דזה הוא נגד מנהג העולם וטבע בני אדם האף כי דרך אדם המסובל ביסורין ומצטער בשיעבוד אם אומרים לו דברי תנחומין שאינו שומע וממאן לקבל תנחומין כי גדול הכאב, לא כן הוא אם בא אליו שליח ממי שבידו להושיע מבשר לו שימצא ישועה בודאי ששומע בנחת, וכן אמר ישעי' הנביא מה נאוו על. ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך, דהיינו נאוה ויפה רגלי מבשר שמשמיע ומבשר טוב אם הוא, משמיע ישועה, שאם בא אליו אדם חשוב ומבשר לו שהתשועה קרובה לבוא אליו ויצא לחירות ששומח בבשורה טובה, ומקוה למצוא רווחה, ואיך היה מטבע בני ישראל נגד דרך העולם ואטמו אזניהם לשמוע בבשורה שאמר להם משה בשם ה'. וכן איתא במכילתא הובא בילקוט הדר שבוע זו רמז קע"ה ר"י בן בתירא אומר הרי הוא אומר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה וכי יש לך אדם שמתבשר בשורה ואינו שומח נולד לך בן זכר רבך מוציאך לחירות ואינו שמח א"כ למה נאמר ולא שמעו אל משה אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מע"ז עכ"ל המכילתא עיי"ש בילקוט. והנה ר"י בן בתירא הקשה קושיא זו שכחבתי והתירוץ שמישב ר"י בן בתירא על זה אינו מספיק דבקרא מבואר שלא שמעו אל משה מפני קוצר רוח ועבודה קשה וזה הוא היפך דברי ר"י בן בתירא דאם מאנו לשמוע אל משה מפני שהיה קשה להם לפרוש מע"ז לא היה ראוי לומר טעם אחר ולתלות סיבת המניעה מלשמוע בקוצר רוח שלהם ובעבודה קשה:

ובישוב דבר זה נראה לי לומר על מה דאיתא במדרש שיר השירים על פסוק קול דודי הנה, זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות רב אמר קול דודי הנה זה בא זה משה בשעה שאמר להם לישראל בחדש הזה אתם נגאלים אמרו לו משה רבינו איך אנו נגאלים והלא הקב"ה אמר לאברהם אבינו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ועדיין אין בידינו אלא מאתים ועשר שנים אמר הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבוניתיכם אלא מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות מדלג ע חשבונות הקיצים ועבורין ובחדש הזה אתם נגאלים (ועיין בהקדמת ספר נודע ביהודה מהדורא תניינא שם הארכתי בדברי המדרש הזה עיי"ש):

היוצא מהמדרש הזה דישראל שבאותו הדור נתייאשו מן הגאולה אז בשביל שחשבו בדעתם שעדיין לא נשלמו ארבע מאות שנה אשר הקב"ה היה מיעד לגלות ישראל לאברהם אבינו בברית בין הבתרים כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וישראל שבאותו דור במצרים שפטו בדעתם כי לא יפול דבר מכל אשר אמר ה' לאברהם וצריך השלמת ארבע מאות שנה. והנה באמת למה לא נשתעבדו ישראל במצרים כי אם ר"י שנים יש בזה מדרשים חלוקים, דרש"י בפרשת לך לך בברית בין הבתרים כתב דארבע מאות שנים נחשבו מיום שנולד יצחק שהיה ארבע מאות שנה עד יציאת מצרים, ובספר פרשת דרכים בדרך מצרים דרוש ה' מביא תירוץ אחר דקושי השיעבוד השלים, ומעתה אם אנו אוחזים התירוץ של הפרשת דרכים שקושי השיעבוד היה משלים, יש לישב קושית המדרש הזה דלמה לא שמעו אל משה מבשורת הגאולה דהיו מתייאשים מהגאולה בזמן ההוא בחשבם שלא שלמו ארבע מאות שנה וזה לא ידעו שקושי השיעבוד היה משלים, ומעתה כך הוא פירוש הפסוק ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה היינו מה שמשה אמר להם מענין קוצר רוח ועבודה קשה לא נכנס בלבם ליתן מוקם לדברים האלה, דודאי היו שמחים בבשורה אמנם לא נכנס בלבבם להאמין שיגאלו מפני שלא נשלמו הארבע מאות שנה, ומה שמשה השיב להם דקושי השיעבוד היה משלים זה לא האמינו, וא"כ כך הוא פירוש הכתוב ולא שמעו אל משה היינו זה לא האמינו שימהר זמן הגאולה בפחות מארבע מאות שנה על ידי קוצר רוח ועבודה קשה היינו קושי השיעבוד, זה לא שמעו אל משה להאמין שקושי השיעבוד יהיה משלים, ומעתה שפיר קאמר משה הן בני ישראל לא שמעו אלי באמרם שלא נשלם עדיין ארבע מאות שנה לקץ שיעבוד, מצרים איך ישמעני פרעה לשלח את בני ישראל דגם הוא יטעון דעדיין לא הגיע עת קץ גלות מצרים דלא נשלם ארבע מאות שנה:

אמנם לדברי ר"י בן בתירא במכילתא דמפרש דלא שמעו אל משה מפני שהיה קשה להם לפרוש מע"ז, קשה איך מפרש הקרא דנאמר דלא שמעו אל משה מפני קוצר רוח ועבודה קשה, ונראה דלר"י בן בתירא יש לפרש מקוצר רוח היינו שנכנס בהם רוח שטות שהלכו אחרי עבודה זרה כי כמו שיש רוח חכמה ורוח בינה וכל מי שדבק בה' ובתורתו יש בו רוח דעת כמו שאמר ישעיה הנביא ע"ה ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ואינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה', ולהיפך מי שעובד ע"ז נתפס ברוח זנונים כמו שאמר הנביא הושע (ה' ד') לא יתנו מעלליהם לשוב אל אלהיהם כי רוח זנונים בקרבם ואת ה' לא ידעו, ונאמר, אפרים רועה רוח, ולכן מי שיש בו רוח רמיה ודבוק בע"ז יכונה בשם קוצר רוח כי קצרה רוחו להשיג האמת וכמו שאמרו חז"ל אין אדם חוטא עד שנכנס בו רוח שטות, וזה שאמר הכתוב ולא שמעו אל משה מפני קוצר רוח שהיה בהם ומעבודה קשה שהיו עובדים עבודה זרה והיינו דאמר ר"י בן בתירא שהיה קשה להם לפרוש מע"ז, היינו עבודה זרה שהוא עובד את יצה"ר ויכונה בשם עבודה קשה כי קשה לפרוש ממנו, וכל המשתקע בטומאת עובדי אלילים וכופר בהקב"ה קשה לפרוש מדרכו הרעה כמו שאמרו חז"ל כל הפורש ממינות מיית:

אחי ורבותי הנה אנחנו בהאי צערא יתבינן בדור פרוץ הזה אשר בשוה"ר רבו המתפרצים בעם, פושעים במצות התורה ואוטמים אזנם משמוע בדברי תוכחה כי נשתקעו בעבירות קלות וחמורות וכל איסורי תורה נעשו להם כהיתר כמו שאמרו חז"ל עבר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר ובהקשות ערפם ממאנים לשמוע בתוכחת מוסר ועליהם יש לומר שלא שמעו מקוצר רוח ועבודה קשה:

בעוה"ר שכיח בדור הזה יהודים פרוצים בעבירות אשר אבותינו לא ספרו לנו, בכל ספרי מוסר לא תמצא תוכחת מוסר למנוע מאיסורים כאלה כי לא היה שליח בדורות הקודמים, פושעי ישראל פרוצים באיסורים כאלה וכל מי שבשם ישראל יכונה היה נמאס בעיניו לעבור על אותן איסורים והיו פרושים ממכשולות האלה מצד עצמם והיה נמאס בעיניהם ולא היה צריך להוכיח לשום אדם על זה:

הנה על כמה איסורים נאמר שקץ הם לכם ובשאר דברים ואזהרות נאמר אל תשקצו את נפשותיכם וגם נאמר כי עם קדוש אתה לה' אלהיך כי התאוה למותרות מטמטם את הלב, וכיון שנעשה ערל לבב שוב אינו נכנס באזניו שים תוכחת מוסר כמו שאמר הנביא ירמיה (ו' פ' יו"ד) על מי אדברה ואעידה וישמעו הנה ערלה אזנם ולא יוכלו להקשיב הנה דבר ה' היה להם לחרפה לא יחפצו בו, ויש להתבונן שמתחלה אמר הנביא ערלם אזנם ולא יוכלו להקשיב היינו שאינם תלויים ברצון שיקשיבו דברי תוכחה ואח"כ מסיים שדבר ה' היה לחרפה לא יחפצו בו משמע שמסור בידם לעזוב דרך רשע ולשמוע דברי מוסר אלא שלא יחפצו בו, אלא הוא הדבר אשר דברתי וכוונת הנביא הוא במה שאמר ולא יוכלו להקשיב וטעם הדבר שלא יוכלו להקשיב הואיל ודבר ה' היינו מצות התורה היה להם לחרפה, שלא יחפצו בקיום המצות ועל ידי זה נתקשה לבבם ואטמו אזנם לשמוע עד ששוב לא יוכלו להקשיב לדברי מוסר, כמו שבדורנו זה רבו המתפרצים בעם עוברים על מצות התורה וחובלים גופיהם שלא יוכלו להקשיב עוד לדברי מוסר ליתן לב לשוב אל דרך הטוב ונופלים ממדריגה למדריגה ועבירה גוררת עבירה שע"י שהורגלו בדברים האסורים באים לידי חילול שבת שמחללים שבת בפרהסיא ואינם בושים זה מזה לעבור על איסורים חמורים שבחמורות דכיון שנתקשה לבם שוב יצא מהם מדת הבושה, וזה שאמר הנביא (ירמיה פ' ט"ו) הובישו כי תועבה עשו, כי הלאו הכולל על דברים האסורים נאמר בלשון תועבה גם בוש לא יבישו גם הכלים לא ידעו לכן יפלו בנופלים בעת פקדתים יכשלו אמר ה', ואיתא בילקוט הובישו כי תועבה עשו מגיד שהבושה מביאה לידי יראת חטא ואומר בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו שהבושה מביאה לידי יראת חטא, אמר עולא לא חרבה ירושלים אלא שלא היה להם בושת פנים זה מזה שנאמר הובישו כי תועבה עשו שלשה סימנים יש באומה זו ביישנים ורחמנים וגומלי חסדים, ובעוה"ר הדור פרוץ מפריצי הדור יושבים במסיבה אחת ועוברים על כמה לאוין בתורה ואינם בושים זה מזה ועיקר גדר עבירה יש ע"י מדות הבושה שאם יצרו של אדם מתגבר עליו ואינו יכול לכבוש את תאותו עכ"פ כמה פעמים הבושה מונע אותו מעבירה שהוא ירא פן יבוא עוד יהודי ויראה אותו, וגם כמה פעמים אף שמזדמן עם חבירו לפונדק אחד אף שלבב שניהם פונים מעם ה' וכל אחד מתאוה בלבו לעבור עבירה אעפ"כ הוא מתיירא מפני חבירו פן לא יתרצה חבירו ויכלם פניו וכל אחד מונע לגלות מה שבמצפוני לבבו בפני חבירו ובין כך וכך הם נסוגים לאחור מלפרוץ פרצה, אבל אם ניטל מהם מדות הבושה ופני הדור כפני כלב אז בקל מגלים קלונם זה לזה ונשתוים בחבורה אחת לעשות מה שבלבם לעשות, וכן נאמר בדור המדבר כשעשו את העגל וירא משה את העם כי פרוע הוא, דהיינו שניטל מהם הבושה שאילו היה להם מסוה הבושה על פניהם לא היו מתחברים בעצה אחת לעשות העגל ולבגוד בהקב"ה כי היו בושים זה מזה לגלות דעתם זה לזה לעשות את העגל ומה כתיב אח"כ ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי ויאמר להם כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש, ולכאורה יש לדקדק דמשמעות הכתוב הוא דזה תלה בזה דאחר שראה משה את העם כי פרוע הוא אז צוה לבני לוי להרוג העובדים את העגל, ולמה לא צוה משה תיכף אחר שראה שעשו את העגל להרוג אותם, ולמה תלה זה אחר שראה את העם כי פרוע הוא, אלא הוא הדבר אשר דברתי דקודם שראה את העם כי פרוע הוא ועומדים בעזות מצח היה מקוה פן יש בהם עדיין מדת הבושה והיה משה בוטח שיעשו תשובה ויתחרטו על עונותיהם והקב"ה יתרצה וימחול להם כי אין לך דבר שעומד פני התשובה, אבל כיון שראה את העם כי פרוע הוא וראה בהם כמה וכמה פריצי דור עומדים בעזות מצחם ואינם בושים על החטאה הגדולה אשר עשו אז ראה כי אבד תקוה והיה מתייאש מהם שיחזרו בתשובה ולכך צוה לבני לוי להרוג, מהם בחרב:

הרי מבואר שבהסרת מסוה הבושה אבד תקות התשובה מהרשעים לכן אם שהקב"ה מאריך אפו וצופה לרשע פן ישוב מדרכו הרעה והקב"ה מחכה לו אילי יחזור בתשובה, ויעזוב דרך רשע ומאריך אפו והקב"ה במדותיו הרחמים העצומים מאריך אפו ברוב חסדו כדי, שישוב בתשובה, אבל אם נפרצו הרשעים וסר צילם ומסוה הבושה נקרע אז אין בהם תקוה לתשובה אז גובר מדת הדין ר"ל והקב"ה מעניש, כמו שאנו רואים בעינינו בדורנו הזה אשר בעוה"ר מדת הדין שולטת בעולם וחלאים רעים מתרגשים בעולם וכמה וכמה מתו בקהלתנו בקוצר ימים בעוה"ר ועוד כמה וכמה מוטלים בערש דוי ר"ל והלא אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה ומה חרי האף הגדול הזה שמדת הדין פוגע בנפשות. אלא כיון שבעוה"ר הדור פרוץ ובקשיות ערפם אבד תקוה שישובו, אז נתמלאה סאתם של הדור ובעוה"ר מתו כמה וכמה בעון פריצי הדור שאינם שומעים לתוכחה, וזה שאמר הנביא ירמיה שם הובישו כי תועבה עשו, היינו שנכשלו בהרבה איסורים שיש בהם שיקוץ נפש ותועבה, גם בוש לא יבושו גם הכלים לא ידעו לכן יפלו בנופלים בעת פקדתים יכשלו אמר ה', הכוונה בעון פריצי הדור אשר בוש לא יבושו יפלו בנופלים דהיינו גם טובים יפלו בתוך הנופלים אשר הם ראוים לנפילה מתוך קשיות ערפם, וכאשר, זה איזה שבועות אשר נפטר הרב מו"ה איצק פלאוויץ זצ"ל אב"ד דק"ק פאלל אשר היה זקן מופלג למד הרבה והיה חריף ובקי ויש לקונן על זקן זה ולהתאבל עליו, בעת פקדתים יכשלו דהיינו שמדת הדין פוקדם להרשעים האלה ואז יכשלו גם כשרי דור ויפלו ג"כ בעוונם:

מעתה אחי שימו את הדברים האלה על לבבכם והסירו את לב האבן מקרבכם ושמעו מוסר וחיו, כמו שאמר יחזקאל הנביא (ל"ג פ' י"א) שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל. והנה בפרק ג' ממסכת ערכין אמר ר' טרפון תמה אני אם יש בדור הזה מי שיוכל להוכיח אם יאמר טול קיסם מבין שיניך יאמר טול קורה מבין עיניך. אמר ר' אליעזר תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, אמר ר' עקיבא תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח (כן הוא הגירסא בעין יעקב וכן הוא בריש מדרש רות עיי"ש). והנה רש"י פירש טול קיסם כלומר עון קטן שבידך, זה יכול לומר לו טול אתה עון גדול שבידך הלכך אין יכולין להוכיח שכולן חוטאים עכ"ל רש"י ז"ל, והדבר יפלא, וחלילה לומר שהיה בדורו של ר' טרפון דור יתום כל כך עד שלא ימצא אחד מי שיוכל להוכיח ויכולין לומר לו טול קורה מבין עיניך שיהיו כולם חוטאים כל כך שיכולין לומר לו קשוט עצמך, חלילה להרהר כן על דור ההוא הלא היה אז כמה תנאים קדושי עליון צדיקים וחסידים ואיך שייך שיכולין לומר להם קשוט עצמך. ונראה לי לומר שאין, הכוונה במה שאמר טול קורה מבין עיניך שיאמר כן על המוכיח עצמו שיש בידו חטאים, אלא הכוונה הוא שאז היה הדור פרוץ כמו דורנו זה בעוה"ר ורבו המתפרצים בעם שעברו בפרהסיא על כמה איסורים קלים וחמורים איסורי לאווין ואיסורי מיתה כריתות וחייבי מיתות ב"ד והיה שכיח גזל ועריות ולשון הרע כמו שאמרו רובן בגזל ומיעוטן בעריות וכולן בלשון הרע. ומעתה כך הם דברי ר' טרפון תמה אני אם יש בדור הזה מי שיקבלו ממנו תוכחה היינו שאם יוכיח לאדם על איסור לאו ויאמר לו טול קיסם, מבין שיניך דהיינו שיוכיח אותו על עניני דברים האסורים שנעשה האיסור בפה ובשינים ישיב לו ויאמר טול קורה מבין עיניך למה זה אתה נותן עיניך בי להוכיח אותי על עבירה זו ולמה אתה מעלים עין משאר אנשים אשר עושים איסורים יותר חמורים טול קורה מבין עיניך ואל תעלים עין מהם ותוכיח אותן אנשים שהם רשעים ביותר. כן היה הדור ההוא שרבו הרשעים שיכולין להראות באצבע על שאר אנשים שהם רשעים יותר ממנו, וגם אנחנו בהאי צערא יתבינן בעוה"ר אם אנחנו באים להוכיח על הפרצה בדברים שהם באיסורי ל"ת לומר טול קיסם מבין שיניך, ישיבו לנו טול קורה מבין עיניך הלא ימצאו כמה אנשים המחללים את השבת. ואם אנו מוכיחים ורוצים לעמוד בפרצה בחילול שבת לאדם יחיד אז מענה בפיו למה נתתם עיניכם בי הלא יש כמה וכמה מחשובי הדור שאינן נזהרין באיסור חילול שבת. אוי לנו כי עלתה כך בימינו שכמה אנשים מחזיקים בביתם רשעים ופושעים אף שיודעים שאנשי ביתם פרוצים בדברים אסורים ובהשחתת הזקן בתער שעובר על חמשה לאוין ובחילול השבת אעפ"כ הם מחזיקים אותם בביתם ואינן נותנים לב ומורא לא עלה על ראשם שיטמאו את ביתם ובניהם ובנותיהם ילמדו ממעשיהם ויסיתו את בניהם ובנותיהם להדיחם ממצות ה' ועליהם נאמר אוי לרשע ואוי לשכנו והרבה שכנים רעים עושים, ובפרט שכמה אנשים לוקחים רשעים לביתם להדריך וללמוד עם בניהם הקטנים, ומה יעשה אותו הבן שלא יחטא, אם רואה שזה שעומד להדריכו וללמדו עושה איסורים איך לא ילמוד ממנו ונשתקע בטומאה ואלה הצאן רכי שנים נתגדלו באיסור ומי ישיב אותם לדרך הטובה אם כבר נתקלקלו בימי עלומיהם ולא ידעו להבחין בין טוב לרע, ולא די שמסיתים ומדיחים את הילדים הקטנים אלא גם האבות הבעלי בתים נוטים מדרך הטובה והולכים מטה מטה ובהתחברם לרשע גם המה ילמדו ממעשיהם. ועל זה אמר הנביא מיכה (ז' פ' ו') כי בן מנבל אב בת קמה באמה כלה בחמותה אויבי איש אנשי ביתו, דהיינו כשהאב מוסר לגדל את בניו ובנותיו ביד איש רשע ונתגדלו בטומאה ונעשין רשעים אז הבן מנבל אביו כי גם האב נוטה אחר דרכי בנו ובת קמה באמה וכלה בחמותה ועל ידי זה הבנים הם מסיבים הרעה על אבותם וזה הוא בסיבת אנשי ביתם שהיו רשעים הן הנה בעוכרם להחטיאו אותו, כאשר עינינו רואים במופת שכמה אנשים היו יראי ה' ואח"כ על ידי בניהם ובנותיהם נדחו מדרך הטוב, ומי היה בסיבת הרעה זו, אנשי ביתם, שהיו לוקחים לביתם פושעי ישראל לחנך את בניהם ונדחו מדחי אל דחי בעוה"ר:

ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ"ח פ' כ"ד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, ודרשו חז"ל בפרק כיצד מברכין (דף ל"ה ע"ב) גוזל אביו זה הקב"ה שנאמר הלא הוא אביך קנך, ואין אמו אלא כנסת ישראל שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, חבר הוא לאיש משחית אמר ר' חנינא בר פפא חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, ועל פי דרכנו יש לומר גוזל אביו ואמו דהיינו בנים שנתגדלו והורגלו לעבור על מצות ה' מקטנותם לא ידעו באיסורין שהם, עושין ונעשה להם כהיתר והם כתינוק שנשבה ולא נתגדל, בין יהודים וכל איסורים שהם עושים אומרים אין פשע והקולר תלוי על האב ואם שמסרו את בניהם לרשע להסית ולהדיח אותם וכל איסור ועבירה שעושה הבן נופל העונש על האבות אשר הם היו בעוכריו שלא נתחנך במצות. מעתה זה הבן החוטא בכל מעשיו הרעים גוזל את אביו ואת אמו שמרבה העונש עליהם והם עתידין ליתן את הדין ועל ידי מי נתהוה להם הרעה הזאת על ידי חבר לאיש משחית שלקחו לביתם איש משחית לחבר אשר החטיא את בניו, והנה אנשים האלה לא די שסופם ליתן את הדין בשביל בניהם שלא נתחנכו במצות אלא אף גם זאת הנגע הזה אשר בביתם מתדבק בהם ומתוך שרואים את בניהם עוברים על מצות ה' ואין בידם למחות כיון שנשתקעו מקטנותם בטומאה אז טומאת בניהם בוקעת ועולה, וההרגל אשר רואים בבניהם שעוברים על דברים אסורים ומחללים את השבת אינן מניחין תפילין ואינן קורין את שמע ואין אלהים לנגד עיניהם, ההרגל נעשה טבע וגם בעיני אבות נקל דברים האלה בראותם הדבר בכל יום ויום עד שנשכח מהם שהוא עבירה, ולבסוף גם האבות אוכלים בוסר ואוחזים מעשה בניהם בידם ונעשו קלי הדעת עד שנופלים בשאול תחתיה ר"ל וסופם שהולכים לבתי משתאות בחברת מרעים ונכשלים בכמה עבירות קלות וחמורות משחיתים זקניהם בתער ומחללים את השבת, והנה איש כזה טוב היה לו שלא יהיה לו בנים ולא היה בא למדה זו כלל ולא היה נגע נראה בביתו, ועל זה יש לומר מה שאמר ישעיה הנביא (נ"ו, פ' ב') אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע, ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר הבדל יבדילני ה' מעל עמו ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש, כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי, ונתתי, להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת, והכוונה כי טוב לו לאדם שיהיה כסריס בלי בנים ובנות מלהיות לו בנים ובנות ויקח להם איש רשע לגדלם וללמדם אשר לבסוף ידיחו את האבות והבנים מעל דרכי ה' וטוב מהם הסריס אשר אין לו צורך ליקח לביתו אנשים כאלה וישמרו שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי ויש לו יד ושם טוב מבנים ומבנות:

לכן אחי ורבותי כל אחד ואחד יהיה זהיר להשגיח על בני ביתו שינהגו ביראת ה' ויהיה עינא פקיחא על הנערים ובחורים שבביתו שלא ילכו בשבת קודש לטייל חוץ לרחוב ויטיל אימה קצת בתוך ביתו שיזהיר אנשי ביתו במצות ה' ואם מצא ימצא שיעבור על מצות אדון הבית גרש יגרשו וצא יאמר לו ואל יפרנס נחש בחיקו ויסיר מכשול מביתו שיהיה מחנהו קדש ויהיה ביתו בית נאמן לה' ויגדל בניו לעבודת ה' להדריכם בדרך ישרה והאב חייב לחנך את בניו ובזה ימצא ברכה בתוך ביתו ויקויים בו אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך:

ועתה חל עלינו חובת הביאור דברי הגמרא במס' ערכין הנ"ל דאף שיישבנו דברי ר' טרפון במה שאמר תמה אני אם יש בדור הזה מי שיוכל להוכיח שיכול לומר לו טול קורה מבין עיניך, אבל עדיין קשה במה שאמר ר' אליעזר תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה וכי היה הדור פרוץ כל כך שלא ימצא מי שיקבל תוכחה, ועוד מה שהוסיף ר' עקיבא (כפי גרסת העין יעקב וכן הוא הגירסא במדרש רות בפסוק ויהי בימי שפוט השופטים ע"ש).

ואמר תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח וכי לא היה בדור הזה אנשים אשר היו יודעים לכלכל דבריהם בתוכחת מוסר הלא לא אלמן ישראל והקב"ה הראה לאדם הראשון כל דור ודור ודורשיו ומנהיגיו, ואיך ס"ד לומר שלא היו בדורו של ר' עקיבא מי שיודע להוכיח. ונראה לומר דר"ע ור"א באים להשיב על דברי ר' טרפון שהתחיל בגנותן של בני דורו ואמר כי היו עזי פנים שהיו דוחין התוכחה על זולתם כמו שכתבנו לעיל על זה בא ר"א ור"ע לעשות סניגורין ולהפך בזכות בני הדור וספרו בשבח דור ההוא, ואמר ר"א תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, והיה כוונתו אם ירצה להוכיח על צדקה וגמילות, חסדים אכשר דרא וכל אחד ואחד מבני דורו עשו את שלהם כדי חיובו בצדקה וגמילות חסדים, ואם יוכיחו לאחד מבני דורו לעסוק בצדקה וגמילות חסדים יאמר שכבר יצא ידי חובתו, ור' עקיבא הוסיף עוד לומר תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח, דהיינו בדורו היו כמה עניים ויוקר גדול וצורכי עניים מרובים והבעלי בתים עושים את שלהם, רק שכל נדבת הנדיבים אינו מספיק כפי צורך העניים אשר השעה דחיקא להם וצרכיהם מרובים מפני בגידת הזמן וא"כ במה איפוא יבא המוכיח לכלכל דבריו לדבר על לב בעלי הבתים לפזר יותר הרבה מערכם דהיינו חלק מעשר והמבזבז לא יבזבז יותר מחומש: ומעתה רבותי גם אנכי היום בהאי פחדא איך לעשות כדת היום ואני אנה אני בא בשליחות בני החברא קדישא דגמילות חסדים פה קהלתנו לדרוש היום כפי תקנה משובחת אשר להם מימים ימימה לדרוש בכל שנה ושנה בזה היום לעורר לב העם למצות צדקה וגמילות חסדים ועליהם נאמר רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, ותוכן כוונת התקנה לבשר צדק בקהל רב מה ה' דורש מאתנו כמו שאמר הנביא (מיכה ק' ו' פ' ח') הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכם עם אלהיך, ודרשו חז"ל בפרק, ד' ממסכת סוכה עשות משפט זו דין ואהבת חסד זו גמילות חסדים והצנע לכת עם אלהיך זו הכנסת כלה והלוית המת, וכולהו איתנהו בהחברא קדישא אשר אנו דורשים לכבודם, הם עושין משפט כידוע שמעולם לא נשמע שנתרבה מחלוקת בין בני החברה הש"י או שנשתקעו בעקבות המשפטים, הם רודפים שלום ועושים שלום בין איש לרעהו, ואם אירע איזה סכסוכים בין בני החברא אז מקבלים עליהם ובוחרים לעשות קאנפרמיס ועמדו האנשים אשר להם הריב לפני הבוררים וחלילה לאחד מבני החברא שיסרב מלציית לעצת ראשי החברה לפשר הדבר:

ואהבת חסד הם גומלים חסדים עם החיים ועם המתים והצנע לכת זו הלוית המת שעוסקים בהלוית המת:

ואם לעורר לב העם דרך כלל לצדקה וגמילות חסדים סגר עלי המדבר ותמיהת ר' עקיבא היא תמיה קיימת אצלי בבני קהלתנו תמה אני אם יש בדור הזה היודע להוכיח, הלא ידוע ומפורסם כמה בזבזו בני קהלתנו זה איזה חדשים לסיפוק עניים חולים ולהחזקת יתומים ואלמנות וגמלו חסד בגופם ובממונם, ישלם ה' פעלם הטוב ותהיה משכורתם שלימה מאת ה', אין פרץ וצוחה ברחובותינו אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו, ואם כי עדיין קיימי עניים ויש בעוה"ר בקהלתנו עדיין כמה עניים חולים אשר צרכם מרובה מאד, ועוד כמה עניים אשר הם בחוסר כל באין משען ומשענה והספקת עצי הסקה העולה על כולם בכל הצורך הגדול הזה קשה עלי לתבוע מנדיבי העם ליתן כדי צורכי העניים באשר שכבר נתנו הרבה, ואיך אפשר להעמיס עליהם עול הכבד אשר מלבד צורך צדקה וגמילות חסדים הם נושאים חיצי הזמן וקורותיו ועול גדול נשתרגו על צוארם וגם צדקות רבות אשר כבר חלקו והפרישו מכיסם ואיך ישאו במשא העם הזה אשר העניות בעוה"ר מתרבה בכל יום ויום, ואיך ארים ראש לעורר לבבם לתרומה חדשה, ואני קורא עלי מקרא זה בתהלים נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני:

רצוני לומר נאלמתי דומיה לא אוכל לדבר דבר על לב הנדיבים אודות הצדקה כי החשיתי צריך אני לחשות מטוב בשביל הטוב אשר כבר גמלו בצדקה אין בפי מילין לעורר עוד לצדקה אבל כאבי, נעכר שעדיין גדול הכאב מפני צער העניים והאביונים אשר השעה דחיקא להם חם לבי בקרבי מפני הרחמנות וצער בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני, אם אדבר עוד ואתבע מהנדיבים עוד צדקה מתיירא אני שתבער אש דהיינו שיחרה אפם עלי על שאני רוצה להכביד עליהם יותר ויותר, אך אחרי שובי נחמתי כי מצאתי מענה ואנן יד עניים אנן לטעון בעבורם, ומצאתי טענה לעניים נגד קציני קהלתנו י"ץ לדבר משפטים עמהם:

כי הלא ידעתם מחסדי ה' ונפלאותיו אשר עשה לנו ובהשגחה פרטיית השגיח ברוב רחמיו על העיר הזאת, והתשועה הגדולה אשר עשה ה' לנו לעיני כל יושבי ארץ, מזה יש לי פתחון פה לדבר ולהתווכח לטובת העניים בתוכחת מגולה באהבה רבה:

ועל פי כוונתנו בדרוש הזה אני אומר לפרש מה שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ק' כ"ח פ' כ"ג) מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, ואאמ"ו הגאון זצ"ל אמר הפירוש כי קשה למוכיח לעורר לב העם אם הם שלוים ושקטים ובשרירות לבם אינם שומעים לדברי המוכיח כמו שמצינו כמה נביאים היו שלוחים מאת ה' להתרות בישראל ולהוכיח אותם ולא עשו פרי ולא שמעו אל דברי הנביא כי היו יושבים בטח איש תחת גפנו וטוב הארץ אכלו ולא נכנס דברי מוסר של הנביא בלבבם, כמו שנאמר בירמיה ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים השכם ושלוח ולא שמעו אלי ולא הטו את אזנם ויקשו את ערפם, וכל זה אם יושבים שקטים ויש להם כל טוב אז בגובה אפם בל ידרשו לדעת חכמה ומוסר, אבל אם כבר פגע בהם מדת הדין ר"ל ויד ה' היתה בם להכניעם אזי הוא דבר קל להמוכיח לעודר אותם לתשובה כי כבר נכנע לבבם ואז מטים. אזניהם לדברי המוכיח אשר מגיד להם על מה הרע ה' להם ומה החרי האף הגדול הזה ושומעים ומקבלים מוסר לשוב בתשובה וזה שאמר שלמה המלך ע"ה מוכיח אדם אחרי דהיינו אם כבר היה בהם יד ה' לענוש אותם ולהכניע לבבם ואח"כ בא המוכיח אחר הקב"ה אזי חן ימצא שיתקבלו דבריו. ודפח"ח:

ואני אומר הפירוש לפי דרכנו, מוכיח אדם אחרי, דהיינו, שהקב"ה עשה להם נס כמו שעשה לנו כהיום והציל אותנו ואת כספנו ועשה לנו תשובה גדולה אזי חן ימצא ממחליק לשון, כי בחלקלקות לשון אי אפשר לעורר הנדיבים לפזר לעניים בעת אשר כבר פזרו הרבה, אמנם אחר התשועה הגדולה אין המוכיח בא בחלקלקות לשון כי אם בטענה מעולה שאין עליה תשובה, וקב"ה הקדים רפואה למכה שיהיה טענה לעניים לתבוע מהעשירים כדבעינן למימר לקמן:

איתא במס' בבא בתרא דף יו"ד אמר ר' אבהו אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע במה תרומם קרן ישראל אמר לו בכי תשא ואמר ר' אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה א"ל בואו וראו מה פירש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד, רבא אמר מהכא והוא מרומים ישכון מצודת סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים, מה טעם הוא מרומים ישכון מצודת סלעים משגבו דלחמו נתן מימיו נאמנים:

לכאורה יש לתת לב מה חיבור שייך לאלו שני מאמרים של ר' אבהו, עוד יש לדקדק למה שאלו שאלה זו דוקא לשלמה המלך ע"ה, עוד צריך טעם למה נתייחס כאן, שלמה בן דוד וכי אין אנו יודעים דשלמה הוא בן דוד ויותר היה ראוי לומר שאלו לשלמה המלך, עוד יש לתת לב על לשון השאלה עד היכן כחה של צדקה והוי ליה לשאול איזה שכר וגמול יש לצדקה, ויותר עוד יש לתמוה על גוף השאלה וכי אנו יודעין שכר וגמול של מצות עד ששאול על מצות צדקה הלא. עין לא ראתה אלהים זולתך, ועוד למה השיב והביא דוקא פסוקים האלה פזר נתן לאביונים וקרא דהוא מרומים ישכון, וכי לא מצינו כמה כתובים דמפורש בהם כחה של צדקה ומתן שכרה ביתר שאת ויתר עז, הא כתיב לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות, ונאמר צדקה תרומם גוי, ועוד דרשו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואמרו במדרש כל השקפות שבתורה הם לרעה כמו וישקיפו על פני סדום נשקפה ותיבב אם סיסרא חוץ מזו שהיא לטובה ללמדך שגדולה צדקה שמהפכת מדת הדין לרחמים, וכל תורה ונביאים מלאים מגודל כח הצדקה ושכרה, ולמה מביא דוקא מקרא זה, ולישב זה נראה על פי מה דאיתא בירושלמי פרק ה' ממס' שקלים ר' חמא בר חנינא ור' הושעיא רבה הוי מטיילין באלין כנישתא דלוד אמר ליה ר' חמא לר' הושעיא כמה ממון שקעו אבהתן כאן אמר ליה כמה נפשות שקעו אבותיך כאן, ור' אבין עביד אילן תרעי דסדרא רבה נחית ר' מני לגבי אמר ליה חמי מה דעבדת אמר ליה וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות מי לא הוו בני נשא דילעון באורייתא:

היוצא מדברי הירושלמי הזה דלא טוב להוציא הוצאות הרבה לצורך בנין אפי' לבתי מדרשות ובתי כנסיות כי אם להניח המעות לעת הצורך לעניים, ויותר מזה מצינו במלכים א' (ק' ז' פ' נ"א) דכתיב ויבא שלמה את קדשי דוד אביו את הכסף ואת הזהב ואת הכלים נתן באוצרות בית ה' ואיתא בילקוט שם למה לא נצרך להם לבית המקדש יש דורשין לגנאי שהיה רעב בימי דוד ג' שנים וכמה תסבריות היה לדוד ציבורין כסף וזהב מה שהיה מתקן לבית המקדש היה צריך להוציא ולהחיות בו את הנפשות והוא לא עשה כן אמר לו הקב"ה בני מתים ברעב ואתה צובר ממון לבנות בו בנין, חייך אין שלמה נצרך מהם כלום:

הרי שדוד המלך ע"ה לא עשה כהוגן על שצבר כסף וזהב לצורך בנין בית המקדש והיה לו להקדים מצות צדקה לעניים, והנה בדברי הימים א' (כ"ט פ' ט') כאשר מספר מהנדבות שגבה דוד לאוצר לבנין בית המקדש נאמר וישמחו העם על התנדבם, כי בלב שלם התנדבו לה' וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה. ויש לדקדק באריכות הקרא הזה הלא היה די אם אמר וישמחו העם על התנדבם בלב שלם לומר שלא היה באונס, ועוד מאי צריך לומר שהתנדבו בו לה', פשיטא שהיה נדבה זו לה' לבדו דהא היה הפרשה לבנין בית המקדש, וגם בדוד, ששמח שמחה גדולה הוא שפת יתר ומאי בא להשמיענו, אמנם לפי האמור יש לומר דלכאורה שמחה מה זו עושה הלא היה טוב להם להתנדב נדבות האלה לצדקה. ויש בזה שני אופנים, אחד על פי מה דאיתא בילקוט (רמז קמ"ה) לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, כיון ששמע דוד זה נתירא אמר הרי נפסלתי לבנות בית המקדש אמר ר' יודא בר עילאי אמר לו הקב"ה דוד אל תירא חייך הם לפני כקרבנות דכתיב כי דמים רבים שפכת ארצה לפני ואין לפני אלא קרבן דכתיב, ושחט את בן הבקר לפני ה', אמר לו דוד א"כ למה אין אני בונה אותו אמר לו הקב"ה שאם אתה בונה אותו הרי הוא קיים ואינו חרב, אמר דוד והלא יפה, אמר לו הקב"ה הרי אני צופה וגלוי לפני שעתידים ישראל לחטוא ואני מפיג חמתי בו והם ניצולין וכן נאמר באוהל בת ציון שפך כאש חמתו, ועל דרך זה אמר אאמ"ו הגאון זצ"ל פי' הקרא בירמיה (ק' ל"ב פ' ל"א) כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה ועד היום הזה להסירה מעל פני, דהיינו תחלת הבנין של העיר הזאת היה בשביל אפו וחמתו שיהיה מקום לשפוך חמתו על עצים ואבנים ויהיה תקומה לישראל אם יחטאו ויהיה להם המלטה ע"י חרבן העיר והמקדש:

ולפי מדרש הזה יש לומר דישראל חקרו על דבר זה למה לא זכה דוד לבנות בית המקדש ונתגלה להם שהיא לטובת ישראל שאם יבנה דוד הבית המקדש לא היה כל אומה ולשון יכול, לשלוט בו להחריבו והיה הקב"ה נפרע מישראל עצמם כשחטאו ולכך לא בנה דוד הבית המקדש כדי שישפוך חמתו על עצים ואבנים ויהיה לישראל הצלה ממדת הדין:

ומעתה לפ"ז יש לתת טעם על ששמחו ישראל בהתנדבם כסף וזהב לבנין בית המקדש לפי שהיו חוששין שאפשר אפי' אם לא יבנה דוד הבהמ"ק רק שיבנה אח"כ על ידי זולתו מכסף וזהב של דוד גם כן לא יהיה ביד כל אומה ולשון לשלוט בו ולהחריבו ואם יהיו חוטאים יפרע הקב"ה מהם ולכך שמחו שמחה גדולה בהתנדבם שלא יהיה בכסף וזהב של דוד עצמו כדי שיהיה להם תקומה בעונותיהם שימשכן המקדש בעדם והם ינצלו, וזה שאמר הכתוב וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה' דהיינו שיהיה הבנין הזה לה' לפרוע מהבנין חובתן של ישראל ויהיה להם הצלה שישפוך חמתו על עצים ואבנים, ולא שיהיה הבנין לדוד שלא יהיה נקרא שמו עליו דאם כן לא היה אפשר להיות הבנין לפרוע ממנו חובתן של ישראל אם יחטאו, וגם דוד שמח בזה שמחה גדולה שנתגלה לעיני כל ישראל ונודע הדבר בין החיים שמה שלא זכה לבנות הבית המקדש הוא לו לתפארת כבוד. זהו דרך אחד:

עוד יש דרך לומר טעם שמחת העם על התנדבם לה', דלפי מה שנתבאר לעיל אינו נכון לפזר הרבה לבנין וטוב יותר ליקח מהמותרות לצדקה לעניים ולהספקת לומדי תורה כמו שאמר ר' מני לר' אבין כשעביד תרעי דסדרא, רבה וישכח ישראל עושהו מי לא הוי בני נשא דלעין באורייתא, אמנם בימי דוד שפיר עבדי דהתנדבו לבנין בית המקדש דהיה להם עושר רב בימי דוד והיה סיפוק בידם ליתן נדבות לבנין בית המקדש ואעפ"כ נשאר להם הון רב להספקת עניים, ועוד שבימיהם היו עניים מעטים, כי בזמן התנדבו עדיין לא היו שני הרעב והיה סיפוק בידם למיעבד תרתי לטיבותא לפרוש נדבות לבנין וגם לפרנס עניים כדי סיפוקם ביד מלאה, וזה היו שמחתם כי בלב שלם התנדבו לה' ולא היו דואגים שיבצר מהם ליתן צדקה לפרנסת עניים ושמחו כי התנדבו לה' מתוך גודל העושר והרחבה, וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה בראותו בטוב ובהצלחת ישראל בימיו שהיה להם מותרות בכסף וזהב לצדקה וגם לבנין בית המקדש וזה וזה עלתה בידם מתוך עושר:

היוצא מזה שאם האדם הוא משופע בשפע טובה וה' נתן לו עושר רב וטוב עין הוא מבורך שאין לו גבול וקצבה לצדקה לעניים ונותן לכל לפי צורכם ויכולת בידו לפזר הרבה, איש כזה יכול לפזר גם כן לבנין בית המדרש ובית הכנסת לרומם בית אלהינו בבנין מפואר, אבל אדם אשר יש לו קצבה וגבול בנתינת צדקה לעניים אינו רשאי לפזר ממון לבנין בית הכנסת ובית המדרש כי פן יבא עני הצריך פרנסה והוא יאמץ את לבבו מאחיו האביון וימנע ממנו הצדקה באשר שכבר נתן קצבתו ולא נשאר בידו ליתן עוד צדקה לעניים כי המותרות ממעותיו העודפים פיזר בבנין ויהיה דוחק לעניים, איש כזה היה טוב לו שלא לשקע מעותיו בבנין כדי שיהיה שמורים בידו לעת הצורך לפרנסת עניים:

ומעתה נבוא למאמר ר' אבהו הנ"ל, אמר משה לפני הקב"ה במה תרומם קרן ישראל, הכוונה בזה שמשה שאל להקב"ה ממה יבנה הבהמ"ק דבזה תרומם קרן ישראל שהוא להם לתפארת כבוד, ולכך נקרא משכן עדות שהוא עדות לישראל לכל באי עולם שהקב"ה משרה שכינתו בתוכם והיה שאלת משה במה תרומם כי נדבת העשירים עדיף להספקת העניים ובמה יבנה הבית המקדש לשכן שמו שם, ואמר לו הקב"ה בכי תשא היינו בכי תשא בפרשת מחצית השקל נאמר והעשיר לא ירבה מליתן יותר ממחצית השקל א"כ ממילא לא יסתעף מזה הפסד לצדקת עניים, דכיון דאין העשיר רשאי להרבות ממחצית השקל זה נחשב לחסרון שאינו ניכר ויש עדיין עודף לצדקת עניים, ועל זה אמר ר' אבהו עוד שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה, והכוונה כיון שאתה בן דוד המלך ואפ"ה לא לקחת מאוצרות אביך לבנין ביהמ"ק היינו מטעם שעשה שלא כהוגן שאסף אוצרות לבנין ביהמ"ק ולא פירנס את העניים בשני הרעב, ועל זה שאלו לשלמה עד היכן כחה של צדקה ואיזה גבול יש ועד היכן מגיע כחה של צדקה שאביך נענש על זה ולדידך הותר הרצועה שאתה בזבזת הרבה לבנין בית המקדש הלא גם לך היה טוב לשמור מעות אלו לצורך צדקה, לעניים: ועל זה השיב שלמה המלך דכל זה הוא מי שיש לו גבול וקצבה לצדקה דהיינו שיש לו כיס למעות צדקה ואם כלה הפרוטה מן הכיס אז אינו נותן יותר לצורך ענייה איש כזה אינו רשאי לבזבז הרבה לבנין בית המקדש כי יש לו לחוש פן יבואו היום או מחר עניים שיצטרכו לפרנסה ולא יהיה בקופה של צדקה שלו כלום לפרנסת עניים, אבל אם פזר נתן לאביונים שמפזר הרבה בדרך פזור שאין לו קצבה לצדקה וצדקתו עומדת לעד שאין לו זמן מוכשר רץ שנותן בעל עת שיבא לידו ליתן צדקה לאיש כזה קרנו הרום בכבוד לעשות לו שם. עולם בבנין מפואר ורשאי לבזבז הרבה לבנין בה"מ, כי אין בו הפסד לעניים:

ורבא אמר מהכא והוא מרומים ישכון מצודת סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים, מה טעם הוא מרומים ישכון ומצודת סלעים משגבו היינו שיכול לבזבז הרבה בבנין אבנים הואיל ולחמו נתן ומימיו נאמנים דהיינו שנותן מלחמו לעניים ואין לו גבול לצדקה דאף אם אזיל ליה פרוטה מן הכיס של צדקה הוא נותן מלחמו ומימיו נאמנים שאין לו קצבה לצדקה:

ומעתה רבותי נלמד ק"ו אם דוד המלך ע"ה נענש על שלא לקח הכסף אשר הכין לבנין בית המקדש לחלק לעניים בעת דוחקם, מכ"ש שיש לאדם לחלק לעניים המעות אשר הכין ליתן לחיל השונאים אם ילכדו העיר והקב"ה עשה לו נס והציל אותו מכף כל שונאיו פשיטא ששורת הדין ליתן מעות אלה חלק לצדקת, עניים ומה יענו קציני עמנו בנס הגדול ומפורסם שנעשה לנו זה איזה חדשים וצריכין אנו להודות שלא באו חיל השונאים למדינתנו, והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הציל אותנו ועשה לנו נס גדול ואין בעל הנס מכיר בניסו שאם היה השונאים באים לעירנו כמה וכמה צרות היה מתרגשות עלינו ר"ל וכמה הוצאות ועשקות ממון היו לקצינים וקוב"ה ברוב רחמיו הציל אותנו הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל ונתן כח ורוח עצה וגבורה בחיל אדונינו הקיסר וחיל קיסר רוסי' וחיל מלך פרייסין ה' ירים הודם אשר עמדו נגדו בכח, ובכל פעם שהיה חיל השונא מתאמץ ברוב כחו לכנוס במדינתנו, הם עמדו נגדו והכו בהם מכה רבה וגירשוהו ממדינתנו עד שפנו להם עורף ולא פנים ורדפו אחריו עד ארצו. ועלינו לשבח בהלל והודאה להקב"ה שהציל אותנו מצרה זו ועתה אני בא בטענה לזכות העניים שמחויבים הקצינים ליתן ממעות אשר היה מוכן להם ליתן להאויב להמלט על נפשם ואותו מעות פדיון נפשם ראוי להם לחלק לעניים בעת צרה הזאת אשר כמה עניים חולים מוטלים על ערש דוי ר"ל וכמה עניים אשר אין להם לפרנסה בעת היוקר הזה וכמה וכמה עניים אשר בחוסר כל והם ערומים בלי מלבושים כרים וכסתות בלילה ואין להם לקנות עצי הסקה ביום יאכלם קור וקרח בלילה, ואף שכבר עשו הבעלי בתים בני קהלתנו צדקות הרבה בעת הזאת כאמור לעיל, אעפ"כ הלא יש. להם מה שאצרו ליתן להשונא אם היה בא ח"ו לעירנו וזה נחשב להם למותרות כי להשונא היו נותנים סך הרבה מתוך חרדה ופחד בענוי נפשם מתוך צרה בעצב ושברון לב, ועתה יתנו לעניים מתוך שמחה ורוחב לב ויהיה נחשב בעיניהם כאלו כבר נתנו להנושים:

ואיתא בפ"ק דב"ב אמר ר' אליעזר בזמן שבית המקדש קיים אדם נותן שקלו, ומתכפר לו ועכשיו שאין בהמ"ק קיים זכה הלא פרוס לרעב לחמך לא זכה באין בעלי זרוע ונוטלין בזרוע שנאמר ועניים מרודים תביא בית אמר מר עוקבא אעפ"כ נחשב לו לצדקה שנאמר ונוגשיך צדקה (כן היא הגירסא בעין יעקב). ובהשקפה ראשונה מאמר זה הוא תמוה מאד וכי כך הוא שורת הדין, ואיזה דרך צדקה הוא באדם שמאמץ לבו ואינו נותן צדקה, ובאו נוגשים ולקחו ממנו ממון בעל כרחו שלא ברצונו למה יחשב זה לו לצדקה הא אין בידו לא מחשבה ולא מעשה אמנם כוונת מר עוקבא, הוא על דברי ר' אליעזר דקאמר זכה הלא פרוס לרעב לחמך לא זכה באין בעלי זרוע ונוטלין בזרוע וכוונת ר' אליעזר הוא במה דאמר לא זכה באין בעלי זרוע ונוטלין בזרוע היינו אף שהפריש מעות לצדקה אעפ"כ אין מספיקין בידו לגמור המצוה ואם אין לו זכות אז מעכבין מן השמים שלא יזכה במצוה זו כי מצות צדקה היא כפולה משני מצות ושני מעשים, א' כשמפריש או נודר לצדקה, ב' כשמוסר המעות ליד העני או לגזבר. וא"כ אם אין לו זכות אז יחסר ממנו גמר המעשה, וזה שאמר ישעיה הנביא. והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם דהיינו שכל מעשה הצדקה יהיה שלום שיבא ליד העני בהשקט דאם לא זכה אינו גומר המצוה ובאין נוגשים ונוטלין המעות הזה בזרוע ואינו בא ליד עניים כלל, והוא שביקש ירמיה הנביא ע"ה על הרשעים ויהיה מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם ואמרינן שם במס' ב"ב. אמר ירמיה לפני הקב"ה רשב"ע אפי' בשעה שכובשים את יצרם ומבקשים לעשות צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנין, והנה לכאורה הוא תמוה איך ביקש ירמיה דבר זה על הרשעים הלא אין עבירה מכבה מצוה ואם כוונתם לעשות מצות צדקה הלא יש להם שכר מצוה מחמת כוונתם, ונראה דירמיה ביקש דבר זה על רשעים שבדורו אשר היו רשעים לתיאבון והיו עוברים על כל עבירות למלאות תאותם, אמנם רשעים מלאים חרטה רק שהיו מסורים ביד יצרם והיו נמשכים אחרי תאותם אשר כבר הורגלו בו, אך מפני יראת העונש היה ממציאים תחבולה להרבות צדקה, ואמרינן במדרש על קרא דהשקיפה ממעון קדשך גדולה צדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים, וא"כ כוונתם היו לעמוד ברשעם ולהנצל מעונש שיהיה מצות הצדקה מחפה עליהם, וכיון שראה ירמיה הנביא שכל כוונתם לא היה בשביל מצות צדקה אלא כדי להנצל מעונש ולעמוד במרדם, א"כ הוי עשיית מצות זו לרשעים האלה מעשה בלי מחשבה, אמנם בעשיית צדקה מועיל המעשה אף בלי מחשבת מצוה כמו דאמרינן האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, ואאמ"ו הגאון זצ"ל נתן טעם לזה למה בכל המצות צריך לעשות המצוה לשם שמים ולא על מנת לקבל פרס ובמצות צדקה הוא צדיק גמור אם נותן על מנת שיחיה בני. ואמר אאמ"ו הגאון זצ"ל שכל מצות ה' אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש ואינו עושה כלום דהא אם נטל לולב או מנית תפילין וציצית ולולא שיש בו מצות הבורא ב"ה אשר צוה לעשות דבר זה אין במעשה הזה שום תועלת מצד, עצמותו רק המצוה במה שמקיים מצות הבורא ב"ה אשר צוונו לעשות כן אותו קיום המצוה גורם חשיבות ויקר תפארת המעשה ולכך אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש, אבל בנתינת צדקה אף שאין בו מחשבת מצוה אפ"ה יש תועלת ופעולה בעשייתו דהא העני נהנה ממנו ואין חילוק להעני אם מקבל אותה צדקה לשמה או לא, ולכך ביקש ירמיה שהקב"ה יכשילם בבני אדם שאינם מהוגנין, כדי שאפי' שכר מעשה לא יהיה בידם.

והנה כל זה הוא במי שנותן צדקה שלא לשם שמים רק כדי שינצל מעונש להפוך מדת הדין לרחמים ולא יענש על עבירות אש רוצה לעשות, אבל מי שנותן צדקה לשם שמים מצד מדת רחמנות שמרחם על עניים והפריש מעות לצדקה לעניים ובאו שודדים ונוגשים ולקחו מעות הצדקה מידו, לזה יש לו שכר מצוה וזה דומה למי ששוקל שקלו ובא ליד הגזבר שוב אין אחריותו עליו ואף שנגנב מיד הגזבר ולא נתקיים מחשבתו אפ"ה שכר מצוה בידו והוי כמי, שאומר סלע זו לצדקה שאין אחריותו עליו, וזה הוא שאמר מר עוקבא אעפ"כ נחשב לו לצדקה דאף שאין זכותו גדול כל כך כמו שאם היה בא ליד העניים אפ"ה נחשב לו לצדקה דהא הוא עשה את שלו והפריש מעות לצדקה, דעכ"פ המעשה הראשון ממצות צדקה עלתה בידו. היוצא מזה שאם אדם מפריש צדקה ובאו נוגשים ולקחו וממנו בזרוע נחשב לו לצדקה. ומעתה שורת הדין נותן לדון מזה אם כבר הפריש מעות ליתן להנוגשים ואח"כ עשה לו הקב"ה נס ונמלט מהם שראוי הוא ליתן מאותן מעות לצדקה לעניים: ומעתה אחי שימו על לבכם דברים האלה זכרו נא הסכנה הגדולה אשר היינו בו זה איזה חדשים והיה נמס לבנו מפני פחד וחרדה אשר אחזו אותנו כשהגיעו האויבים עד גבול מדינתנו בחיל כבד ונתנו עצה לבוא לשער עירנו חרקו עלינו שן ואמרו בואו ונשחית ארמנותיה ונחלק שלל וה' הפר עצתם והציל, אותנו. מכף אויב, ועתה במה נכוף לאלהינו, במה יתרצה עבד אל אדוניו לבוא בהלל והודאה, הלא לא בזכותנו נעשה לנו הנס הזה כי בעוה"ר אין בנו מעשים הי תורה והי מצות דמגנו עלן מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום, והקב"ה עשה עמנו חסד חנם בזכות אבותינו כמו שנאמר בהצלת ירושלים מיד סנחרב מלך אשור בימי חזקיה וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי. לכן ראוי הוא לכל מי שהוא אמיד לפזר צדקה לעניים יותר ויותר ממה שמחויב, בצוק העתים הללו אשר רבים מבני קהלתנו דחיקא להו השעה וצרכי העניים מרובים בעת היוקר הזה ולקיים כי ימוך אחיך והחזקת בו, ועל נס פורים נצטוינו ליתן מתנות לאביונים זכר להנס שנעשה לאבותינו וראוי גם עתה להתבונן כי לא דבר קטן הוא הטובה, שהטיב ה' עמנו, אשר בכל המדינות באו השונאים והכבידו עליהם בעול כבד מאד, ואנחנו בשם ה' אלהינו נמלטנו ולא נתן מדרך כף רגל להאויבים.

וכל זה מצד חסדו הגדול ב"ה ורחמיו הפשוטים לא בזכותו כי אין אנו ראוים לעשות לנו נס כזה:

ואיתא במס' שבת. בפרק ב' כשיצא ר' שמעון בן יוחאי ממערתא ואיתעבד ליה ניסא אמר הואיל ואתרחיש ניסא איזל ואיתקן מילתא דכתיב ויבא יעקב שלם ואמר רב שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו ויחן פני העיר, הרי מי שנעשה לו נס מחויב הוא לתקן דבר טוב וזה הוא לזכרון שנעשה לו נס כדי שלא ישכח מליתן הודאה להקב"ה:

ומעתה גם בני קהלתנו י"ץ ראוי להם לחון את פני העיר. והנה רב אמר שם במס' שבת מאי ויחן את פני העיר שתיקן להם מטבע ושמואל אמר שווקים תיקן להם ור' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם, ועניים דקהלתנו צריכים לכל, הני שלשה דברים, צריכין למטבע כי כלה הפרוטה מן הכיס מגודל ההוצאות בעת היוקר הזה, צריכין לשווקים כי כמה עניים אשר יכולים להתפרנס עצמם רק שעיקר חסר שאין להם במה לעשות פרקמטיא לכן ראוי לתקן להם שווקים ובפרט לבני תורה לעשות פרקמטיא לתלמידי חכמים, ולתקן מרחצאות שהוא לרפואה. ובעוה"ר כמה עניים חולים מצוים בקהלתנו וצריכין לרפואה ואף אלו שעמדו מחלים צריכין עדיין לרחמים להשיב נפשם ולחזק כחם, או נאמר לתקן מרחצאות על דרך שאמר ישעיה הנביא רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע דהיינו לטהר את ביתם ויסירו כל מכשול להשגיח על בני ביתם כמו שאמרנו:

לכן ראוי לנגידי עמנו לחון את פני העיר ולשקוד על תקנת אנשי העיר, ובפרט שיהיו זריזין ומקדימין למצוה לקנות חטים לחג הפסח ולקבוץ הנדבות הצריכים לחג הפסק וכל המוקדם מוקדם לברכה והזריז הרי זה משובח כי בכל יום ויום עולה השער לכן אל יתרשלו בזה, ואשרי המשכיל אל דל ועל זה אמר שלמה המלך אוגר בקיץ בן משכיל, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע אלו גבאי צדקה והיה מעשה צדקה שלום ויגן ה' בעדנו,ישראל נושע בה' תשועת עולמים, ציון במשפט תפדה שביה בצדקה. ובא לציון גואל אמן:

תוכן העניינים

אהבת ציון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה