אהבת חסד· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין
חלק ראשון · דיני תשלומי שכר שכיר
פתיחה
עוד ראיתי לחבר אל ההלכות דין תשלומי שכר שכיר, מפני שהוא דבר העומד ברומו של עולם, שיש על זה כמה וכמה לאוין מפרשין בתורה, ויש בני אדם מזלזלין בהם, בעונותינו הרבים, ונקל להם לאחר את התשלומין בשביל איזה סבה קלה, כגון: שמתעצל לילך ולקח את ממונו, שהניח ביד אחרים, או לילך ולפרט את המטבע הגדולה שיש לו בשביל לשלם להשכיר בזמנו. ומן הדין מחיב בכל זה, אפילו אם הפועל עשיר, וכל שכן אם הפועל עני, כמה מחיב בעל הבית לראות לשלם לו בזמנו, כדי שיהיה לו במה לחיות הוא ואנשי ביתו.
וכמה דכתיב בקרא בפרשה תצא (דברים כ"ד ט"ו): "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". לך נא ראה מה דאיתא בזהר הקדוש פרשת ק ים (ויקרא י"ט י"ג): "לא תלין פעלת שכיר". אמאי? אלא מקרא אחרא אשתמע (מפסוק אחר נשמע מובן), דכתיב: "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו". "לא תבוא עליו השמש" - אזדהר דלא תתכנש בגינוי לעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא, כמה דאת אמר (הזהר שלא תאסף בגללו לעולם, לפני שהגיע זמנך להאסף, כמו שאתה אומר) (קהלת י"ב ב'): "עד אשר לא תחשך השמש וגו'". מהכא אוליפנא מלה אחרא: מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא, דשא בריך הוא אשלם לנפשה ויהיב לה חיין יתיר (מכאן למדנו דבר אחר: מי שמשלים לנפש העני, אפילו הגיעו ימיו להסתלק מהעולם, הקדוש ברוך הוא משלים לנפשו, ונותן לו חיים יתרים.). "לא תלין פעלת שכיר". תא חזי: מאן דנטיל אגרא דמסכנא, כאלו נטיל נפשה ודאנשי ביתה. הוא אזער נפשיהו, דשא בריך הוא אזער יומוי ואזער נפשה מההוא עלמא. דהא כל אנון הבלים דנפקי מפמה כל ההוא יומא, כלהו סלקין קמה ד דשא בריך הוא וקימין קמה. לבתר סלקא נפשה ונפשיהו דאנשי ביתה וקימין באנון הבלים דפמה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא בר נש כמה יומין וכמה טבן, כלהו מתעקרן מנה ומסתלקי מנה.
(בוא ראה, מי שלוקח שכר העני, כאלו לוקח נפשו. הוא הקטין נפש העני - הקדוש ברוך הוא מקטין (גורע) ימיו, שמקטין נפשו מהעולם ההוא. שהרי כל אותם הבלים, שיוצאים מפיו כל היום ההוא, כלם עולים לפני הקדוש ברוך הוא ועומדים לפניו. ואחר כך עולה נפשו ונפשותם של אנשי ביתו, ועומדים באותם הבלים של פיו, ואז אפילו נגזר על בן האדם ההוא כמה ימים וכמה טובות, כלם מתעקרים ממנו ומסתלקים ממנו).
ולא עוד, אלא דנפשא דילה לא סלקא לעילא. והינו דאמר רבי אבא: רחמנא לשיזבן מניהו ומעלבוניהו ואוקמוה: (ולא עוד אלא שנפשו אינה עולה למעלה. וזהו שאמר רבי אבא: ה' יצילנו מהם ומעלבוניהם. והעמידוה, כלומר, ופרשוה כבר:) אפילו עשיר הוא. "ואליו הוא נשא את נפשו" דיקא, אפילו מכל בר נש נמי וכל שכן מסכנא. והינו, דהוה רב המנונא עביד: כד הוה ההוא אגיר [אותו שכיר יום] מסתלק מעבידתה, הוה יהיב לה אגרה ואמר לה: טול נפשך דאפקידת בידי, טול פקדונך. ואפילו אמר יהא בידך, דאנא לא בעינא לסלקא אגרי, לא הוה בעי. אמר: פקדונא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי, כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת, אלא לקודשא בריך הוא,
שאפילו הפועל עשיר הוא [אסור להלין שכרו], ואליו הוא נושא את נפשו כמשמעו, אפילו מכל אדם וכל שכן עני, וזהו שרב המנונא עושה, כשהיה אותו שכיר מסתלק מעבודתו, היה נותן לו שכרו ואומר לו: קח פקדונך. ואפילו אומר השכיר: יהא בידך, שאינני רוצה לקבל שכרי, לא רצה, ואומר: פקדון גופך אינו ראוי להפקד בידי, כל שכן פקדון הנפש, שהרי פקדון הנפש אינו נתן רק לקדוש ברוך הוא, דכתיב (תהלים ל"א ו'): "בידך אפקיד רוחי וכו'", עין שם עוד.
והנה הפסוק הנ"ל שהבאנו הלא מזהיר, אפילו אם הוא משלם לו, אך שמאחר את תגמולו, ואינו משלם לו בזמנו. וכל שכן אם הוא עושק שכרו לגמרי, ואינו משלם לו, או שפוחת לו ממה שהשוה אתו בתחלה, אפילו פרוטה אחת, דהוא גזלן גמור, ועובר על (יקרא י"ט י"ג): "לא תעשק את רעך ולא תגזל וגו'", כדאיתא בגמרא (בבא מציעא ס"א. וקי"א:). וגם בידי הנביאים הזהיר השם יתברך על זה מאד ואמר (מלאכי ג' ה'): "וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעשקי שכר שכיר וגו'". ומה שאמר "וקרבתי וגו' עד ממהר", הינו שהקדוש ברוך הוא בעצמו הוא הדין והוא העד על זה למהר להנקם מהעושק שכר שכיר, וכדאיתא בסכה (כ"ט:): בשביל ארבעה דברים נכסי בעל הבית יורדין לטמיון: על כובשי שכר שכיר ועל עושקי שכר שכיר וכו'. [כובשי - שמדחהו בלך ושוב; עושקי לגמרי גוזל שכרו. רש"י]. ובעונותינו הרבים, יש אנשים שנקל להם לפחת להשכיר משכרו, ולא ידעו כי בנפשם הוא, שעוברים על לאוין דאוריתא. גם מצוי, בעונותינו הרבים, אצל איזה אנשים, שהשכיר דופק על פתחיהם לילה ויום, ואין שומע לו, ובפרט אם העסק הוא על איזה דבר קטן. ולא יתנו לב שבדיני התורה אין חלוק בין דין של פרוטה לדין של מאה מנה. והרבה מהם, שהם אנשים ישרים ובעלי מדות טובות ומקימים שארי מצות התורה כדת וכהלכה, והמצוה הזאת של תשלומי שכיר בזמנו רפויה בידם, בעונותינו הרבים, אפילו במקום שנוגע לטרחא בעלמא.
והתבוננתי שכל זה בא להם מצד מעוט וחסרון ידיעה בהלכה זו. שאלו ידעו מזה, בודאי היו מזרזים לשלם בזמנם כדי לקים בזה המצות עשה של "ביומו תתן שכרו". [וגם שלא לעבר על הלאוין שיש בענין זה]. כמו שכל אחד מישראל מזדרז לקים שארי מצות התורה התלויים בזמן, כשופר וסכה ולולב וכיוצא בזה. האם ראית לאחד מישראל, שיניח מלברך על השופר והלולב עד הלילה? ואדרבא, כל אחד מישראל מקדים את עצמו לקים המצוה בבקר ושמח על זה, על שזכה לקים מצות הבורא יתברך כדין. ואלו במצוה זו, שהיא גם כן מצות עשה דאוריתא, והוסיפה התורה גם כמה לאוין בענין זה, כמה מתגבר היצר בזה. בגלל כן נתתי אל לבי והתבוננתי בעזרת ה' יתברך, החונן לאדם דעת, וקבצתי את כל הפרטים המצויים בהלכה זו, כדי שיזדרז כל אחד לקים המצוה כדת וכהלכה. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי:
פרק ט
בו יבאר דיני תשלומי שכר שכיר בזמנו ובו י"ג סעיפים.
א. כתיב בתורה (ויקרא י"ט י"ג): "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר", וכתיב קרא אחרינא (דברים כ"ד ט"ו): "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש". ודרשו חז"ל (ב"מ ק"י:), דהקרא ד"לא תלין" מירי בשכיר שעבד עבודתו ביום, וקבעה התורה זמן תשלומין שלו כל הלילה. לא נתנו לו עובר עליו בעמוד השחר משום "בל תלין". וקרא ד"לא תבוא עליו השמש" מירי בפועל שעבד עבודתו בלילה, דזמן תשלומין שלו כל היום עד ביאת השמש. ואם לא נתנו לו עד שבא השמש עובר בלאו זה, וגם בעשה ד"ביומו תתן שכרו". וצריך לזהר לפרע לו קדם שקיעת החמה, דאז הוא בודאי יום. דלאחר שקיעה הוא בין השמשות, ואם לא פרע לו קדם השקיעה, על כל פנים יראה לפרע לו קדם צאת הכוכבים, דאי לאו הכי, בודאי יעבר אז בלאו ועשה זו.
ב. במה דברים אמורים? בפועל שהיה שכיר לכל הלילה, דהינו עד עמוד השחר. אבל אם היה שכיר בלילה על איזה שעות, וכלה פעלתו קדם עמוד השחר, זמן תשלומין שלו הוא רק עד עמוד השחר. וכן בשכיר יום; אם לא היה שכור אצלו לכל היום, רק על איזה שעות, וכלה פעלתו קדם ביאת השמש, זמן תשלומין שלו הוא רק עד ביאת השמש, וכנ"ל בסוף סעיף א'. ולפי זה בזמננו, שהמנהג שהפועלים שובתין ממלאכתן בעת שקיעת החמה, ימהר לפרע לו קדם צאת הכוכבים, דגם זה הוא בכלל שכיר שעות דיום, ועין ב'נתיב החסד'. ואם עשה הפועל מלאכה עד צאת הכוכבים, אף שאין מחיב בזה בזמננו, מכל מקום שוב יש לו לבעל הבית זמן לתשלומין כל הלילה. ובערב שבת שהמנהג לפסק ממלאכה מעט זמן קדם שקיעת החמה, יש לו למהר לפרע קדם שקיעה, אם תבעו, ויש לו מעות, ומקים בזה מצות עשה "ביומו תתן שכרו".
ג. ודע דלאו דוקא אם שכרו על איזה שעות, דאפילו אם שכרו לעשות מלאכה קלה, שיש בה שוה פרוטה, גם כן בכלל שכיר הוא, ושיך בה כל הדינים הנ"ל. ויש אומרים, דאפילו על פחות משוה פרוטה גם כן עובר המאחר זמנו, והעולם נכשלין בזה, בעונותינו ה-רבים.
ד. שכיר שבת (דהינו לשבוע אחת), שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע (דהינו, שבע שנים), כלה פעלתו ביום - זמן תשלומין שלו הוא כל אותו היום עד ביאת השמש וכנ"ל; כלה פעלתו בלילה - זמן תשלומין שלו הוא עד עמוד השחר.
ה. כל הדינים הללו נוהגים בין בשכר אדם, בין בשכר בהמה וכלים, דכתיב: "לא תלין פעלת שכיר אתך" - כל שפעלתו אתך. ועל שכר קרקעות יש דעות בין הפוסקים, ועין בבאור הגר"א (חשן משפט סימן של"ט ס"ק א'), שמצדד להחמיר לפי סגית הגמרא שלנו. ובאמת כן איתא בהדיא בתורת כהנים (ספרא פרשת קדשים פרשתא ב', ט'), דהרבוי ה-נ"ל מרבה אפילו שכר קרקעות. אחר כך מצאתי שכן כתב בספר 'שער המשפט' (סימן של"ט ס"ק א'). ולפי זה כל שכן שיש לזהר בשכר בתים, ועין ב'נתיב החסד'. גם בקטן ששכרו לאיזה פעלה, שיך בו כל הדינים הנ"ל.
ו. אם מת הפועל, אין הבן יורש זכות אביו, לענין שיהא הבעל הבית עובר עליו משום "בל תלין".
ז. אין בעל הבית עובר משום "בל תלין", אלא אם כן יש לו מעות לתן לו, דכתיב: "לא תלין פעלת שכיר אתך" - והכונה שיש אתך. והוא הדין אם יש לו פקדון, או הלואה אצל אחר, והגיע זמן פרעון, מקרי (תקרא) גם כן שיש אתך, דהרי יכול לקח מהם. ובשיטה מקבצת כתב בשם הריטב"א, דאם יש לו אכלין דקימי למכירה הוא גם כן בכלל אתך, דהרי יכול למכרם, וכן משמע בספר החנוך מצוה תקפ"ח. ונראה דאם יכול להשיג מעות ללות, צריך ללות, כדי שיהיה יכול לקים מצות עשה ד"ביומו תתן שכרו". ובפרט אם השכיר עני, ועל ידי זה שיתן לו בזמנו, יחזיק ידו שלא יצטרך לבריות, בודאי צריך לעשות כן. ועין לעיל בפרק א' ב'נתיב החסד' סעיף קטן כ'.
ח. אם שכר שני פועלין, ויש לו מעות רק עבור אחד, נראה דיחלק מה שיש לו לשניהם, ואינו עובר ב"לא תלין", אחרי שאין לו יותר. ואפילו אם האחד תבע מתחלה, צריך לעכב מחצית המעות להשני, דבודאי יתבע גם הוא, כדאמרינן בשבועות (דף מ"ה:) דחזקה אין שכיר משהה שכרו, אם לא שיודע שהפועל השני לא יקפיד עליו, במה שיסלק היום להאחד. וכל זה כששניהם עניים או עשירים, אבל אם אחד עני ואחד עשיר, יתבאר לקמן בפרק י' (סעיף ח').
ט. אחר שנשלם פעלת שכיר, יש לו לבעל הבית לזהר, שלא יוציא מעותיו לסחורה, כשיודע שעל ידי זה לא יהיה לו אחר כך במה לשלם להשכיר, אפילו אם לא תבעו השכיר עדין. וכל שכן להוציא מעותיו לסחורה אחר שתבעו, דבודאי אסור, ועובר משום "ביומו תתן שכרו". וראוי לכל בן דעת לשמר עצמו מזה, אפילו קדם שנשלם פעלת השכיר.
י. צריך לשלם להשכיר בזמנו כל מה שמגיע לו, אם יש לו. ואם לא השלים לו כל שכרו, עובר ב"בל תלין" על זה המקצת שפחת לו. וכן אם אין לבעל הבית כל המעות שמגיע להשכיר, אפילו הכי חיב לתן לו מה שיש לו, ואם לא נתן, עובר ב"בל תלין".
יא. ודע דכל מה שכתבנו בזה הפרק, דעובר בעל הבית ב"בל תלין פעלת שכיר", הינו דוקא כשתבעו השכיר, ולא נתן לו. אבל אם לא תבעו השכיר, אפילו יש לו מעות, אינו עובר עליו, דהרי הוא כאלו מרשהו לזה. ויש אומרים, דאפילו אם לא תבעו, יש לזהר לסלק לו השכירות בזמנו, רק שאינו עובר בלאו [ספר 'שער המשפט' (סימן של"ט ס"ק ב'). וכן הוכיח בספר 'חבל יוסף' [אולם המשפט], עין שם]. ואם בעת שתבעו, לא היה לו מעות, ואחר כך השיג מעות קדם שעבר הזמן, מחיב להוליך לו המעות, או להודיעו שיבוא ויטל מעותיו, כדי שלא יעבר על "בל תלין". וכן אם שכר אצלו בהמה וכלים להשתמש בהן לצרכיו, וכלו פעלתן אצלו, צריך לזהר לשלם דמי שכירתן בזמנו, אפילו לא תבעו בעל הבהמה והכלים, דאין ראיה מדלא תבעו, דמרשהו לאחר את הזמן, אחרי שלא ידע שכלה פעלתן, מה יתבע אותו?
יב. עבר זמנו, אין בעל הבית עובר משום "בל תלין". ומכל מקום חיב לתן לו מיד, ובכל עת שישהה, עובר על לאו של דבריהם, שנאמר (משלי ג' כ"ח): "אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך".
יג. שכיר שמכיר בבעל הבית, שאין דרכו להיות בידו מעות אלא ביום השוק, אינו עובר ב"בל תלין", אפילו יש לו מעות, ואפילו תבעו בבקר ראשון, דהא מתחלה בעת שנשכר לו, מיאש נפשה, שלא יתן לו עד יום השוק. ומיום השוק ואילך, אם אינו נותן לו, עובר משום "אל תאמר לרעך וגו'". והוא הדין הני שאין דרכם לשלם, עד שיחשבו עם הפועלים, אינם עוברים עד שיחשבו עמהם, דמתחלה נתרצה הפועל לזה.
פרק י
בו יבואר עוד מדיני תשלומי שכר שכיר בזמנו ובו י"ג סעיפים.
א. נתן טליתו לאמן לתקנה בקבלנות וגמרה, כל זמן שהטלית ביד האמן - אינו עובר. נתנה לו, אפילו בחצי היום, כיון ששקעה עליו חמה ולא פרעו, עובר משום "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש" (דברים כ"ד ט"ו). וכן אם נתן לו הטלית בלילה, עובר בבקר משום "בל תלין" (ויקרא י"ט י"ג), שקבלנות היא כשכירות לפרעו בזמנו.
ב. האומר לשלוחו: צא ושכר לי פועלים, ושכרם בשבילו, ואמר להם: שכרכם על בעל הבית, אין שום אחד מהם עובר ב"בל תלין", דהא בעל הבית לא שכרן, ולא קרינא שכיר גבה (ואינני קורא - אותו - שכיר אצלו), והשליח אין פעלתן עליו, אלא אמר להם שבעל הבית יתן להם. ואפילו לא אמר בפרוש, כיון שהפועל יודע, שאין המלאכה שלו וכדלקמה. ומיהו בעל הבית עובר משום (משלי ג' כ"ח) "אל תאמר לרעך לך ושוב וגו'", כשמכון לדחותם. ואם הוא טרוד, ואין לו פנאי, אין לו אסור בזה.
ג. ואם אמר להפועלים: שכרכם עלי, אפילו הודיעם שהוא שליח, ואין המלאכה שלו, הוא חיב בשכרם, וממילא עובר ב"בל תלין", אם לא שלם בזמנו. ואם שכרם בסתם, שלא אמר, שכרכם עלי, וגם לא אמר להם, שכרכם על בעל הבית, תלוי בזה: אם הפועלים יודעים שאין המלאכה שלו, אין השליח עובר, ואם אינם יודעים בזה, הוא חיב בשכרם, ועובר משום "בל תלין".
ד. במה דברים אמורים? בשליח בעלמא. אבל מי שהוא אפוטרופוס על נכסי חברו, אף שהפועלים יודעים שאין המלאכה שלו, ואפילו שכרן בסתמא, הוי כאומר, שכרכם עלי, ועובר ב"בל תלין". וכן אשה שיש לה בעל, ונושאת ונותנת בתוך הבית, ושכרה פועלים, אפילו בסתמא, עוברת משום "בל תלין".
ה. המחהו אצל שלחני לתן לו [כגון: שהיה פועל צריך למעות, והעמידו בעל הבית לפועל אצל שלחני, ואמר לו: תן לו בדינר מעות, ועלי לשלם], וקבל עליו השלחני, וגם נתרצה הפועל בדבר, שוב אין עובר בעל הבית בלאו ד"לא תלין", אפילו לא היה לבעל הבית ביד שלחני כלום עד עתה, ואפילו אם ארע שלבסוף לא נתן לו השלחני, דכתיב (ויקרא י"ט י"ג): "פעלת שכיר אתך", ולא זה שאין שכרו אתך, אלא אצל השלחני.
ו. וכל זה הוא רק לענין אסור "בל תלין". אבל לענין חזרה, דהינו שרצה הפועל לחזר בו, שלא לקבל מהשלחני אלא מבעל הבית, לא מבעי אם השלחני אינו רוצה לתן, בודאי יכול הפועל לחזר על בעל הבית, דודאי אדעתא דהכי (על דעת כן) לא נתרצה; אלא אפילו אם לא חזר השלחני מלתן, גם כן הרשות בידו לחזר ממה שנתרצה מתחלה ולתבע את בעל הבית.
ז. ודוקא שלא פטרו הפועל בהדיא, וגם לא קנה בעל הבית מיד הפועל. אבל אם פטרו בהדיא, דהינו, שאפילו אם לא יתן לו השלחני, לא יחזר על בעל הבית, או קנה מיד הפועל, שוב אינו יכול הפועל לחזר בכל גוני.
ח. אם שכר שני פועלין, ואחד מהם עני, ואין לו מעות לשלם בזמנו, רק לאחד מהם, העני הוא קודם, דכתיב (דברים כ"ד ט"ו): "כי עני הוא וגו'". ודרשו חז"ל (ב"מ קי"א:), דהאי קרא אתי להקדים עני לעשיר. ואם השני פועלים ששכר, אחד מהם עני, והשני אביון, [אביון הוא מענה יותר מעני, והרגל לבשת. ונקרא אביון - האובה ואינו משיג מה שנפשו מתאוה], גם בזה העני הוא קודם. ואם אחד אביון, ואחד עשיר - האביון קודם.
ט. ואם שניהם עניים או אביונים, ואחד מהם הוא קרובו, אין לו דין קדימה בשביל זה.
י. ודע, דמה דאמרינן דהעני הוא קודם, הוא אפילו אם בא העשיר לתבע קדם שבא העני, כיון דבודאי יבוא העני גם כן לבסוף לתבע בזמנו. וכמו דאמרינן: חזקה אין שכיר משהה שכרו.
יא. אם שני הפועלים היו עשירים או עניים, ואחד מהן היה שכיר יום אצלו אתמול, וכבר עבר הזמן ד"בל תלין", והשני עשה אצלו היום, צריך להקדים להשני, דבו יעבר הזמן, ולהראשון ישלם אחר כך כשישיג מעות. ואפשר דבאפן זה, אפילו העשיר הוא קודם לעני.
יב. אין לשכר פועל, כשיודע בברור שלא יהיה לו מה לשלם בזמנו. דהא מסתמא דעת הפועל, שישלם לו בזמנו, כדכתיב (דברים כ"ד ט"ו): "ואליו הוא נשא את נפשו'; אם לא שיודיעו מתחלה שיתרצה בזה, או שמנהג אנשי המקום לשלם ביום השוק, שמזדמנין להם מעות וכנ"ל בסוף פרק ט', עין שם. ומטעם זה, אם שכר פועל ורוצה לסע מביתו, ולא יבוא עד שיעבר הזמן, צריך להזמין מעות עבורו קדם שיסע, כדי שישלם לו בזמנו.
יג. כל זה שכתבנו באלו השני פרקים, הוא רק לענין אם מאחר את שכרו ואינו משלם לו בזמנו; אבל אם כובש שכרו לגמרי, ואין בדעתו לפרע לו, ואפילו * אם מחסר לו רק פרוטה אחת ממה שנתחיב לו, עובר עוד על מה שכתוב בתורה (ויקרא י"ט י"ג): "לא תעשק את רעך ולא תגזל וגו'", דגם זה הוא בכלל גזל, כדאיתא בגמרא (ב"מ קי"א.), והוא פסול לעדות מן התורה עבור זה. ואמרו חז"ל (שם קי"ב.): כל הכובש שכר שכיר, כאלו נוטל את נשמתו, ועובר בחמשה לאוין ועשה. [הינו: "לא תעשק את רעך ולא תגזל" "ולא תלין פעלת שכיר", האמור בתורת כהנים (ויקרא י"ט י"ג); ו', לא תעשק שכיר עני ואביון", "ולא תבוא עליו השמש", [עשה ד"ביומו תתן שכרו", האמור בפרשת תצא (דברים כ"ד י"ד-ט"ו) ] ]. ועין בגמרא שם בדף קי"א עמוד א'. ועין בזהר הקדוש פרשת קדשים, שמאריך מאד בענין זה. על כן השומר נפשו ישמר את עצמו מאד בענין זה, ויהיה שכרו אתו ופעלתו לפניו.
תם ונשלם חלק ראשון בספר "אהבת חסד"