אור ברסלב
אהבת חסד חלק ראשון

אהבת חסד· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין

חלק ראשון

פתיחה לעניני מדת החסד

דיני מצות הלואה

פרק א

בו יבאר דין מצות עשה דאם כסף תלוה ועוד ענינים ממדת החסד בפרטיהן ובו י"ד סעיפים.

א. מצות עשה מן התורה ללות לעניי אחינו, שנאמר (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו'". ואיתא במכילתא (פרשת משפטים פרשה י"ט), דכל "אם" שבתורה רשות ושלשה מהן חובה, וזה אחד מהן. וראיה ממה שאמר הכתוב [בפרשת ראה] (דברים ט"ו ח'): "והעבט תעביטנו" דרך צווי, ומצוה זו גדולה יותר ממצות הצדקה, שאין העני בוש בדבר כל כך. גם שבזה תומך ידו ומחזיק אותו, שלא יתמוטט לגמרי, ומקים בזה מה שאמר הכתוב (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו'", דהינו שיחזיק בו, עד שלא יפל ויצטרך לבריות. ומצוה גם כן ללות לעשיר לפי שעה, בשעה שאין המעות מצוי לו, דגמילות חסד נוהג בין לעניים ובין לעשירים, אלא דהעני קודם לו בזה. ולכך פרט הכתוב לעני במצוה זו, ואי לא דהודיענו הכתוב, היה רצונו של אדם יותר להלות לעשיר, מפני שגם הוא ישיג פעמים רבות טובות ממנו, ועוד שהעשיר בטוח אצלו יותר.

ב. ודע עוד, דלאו דוקא הלואת מעות דהוא הדין, דמצוה להשאיל לו כליו ושאר חפציו כיוצא בזה, כי הכל ממדת החסד הוא, שהקדוש ברוך הוא חפץ בו, כדכתיב (מיכה ז' י"ח): "כי חפץ חסד הוא", ובחסד כלול כל ענין, שהאדם יכול להיטיב בזה לחברו. [וכאשר נבאר אם ירצה ה' בחלק השלישי מן הכתובים ומאמרי חז"ל]. אלא שהלואת מעות היא מצוה גדולה יותר מזה, שעליה יש מצות עשה מיחדת וכנ"ל. [ואמרו חז"ל (ערכין ט"ז.), שמי שהוא צר עין מלהנות לאחרים מנכסיו, וכשמפצירים בו שישאיל איזה כלי, הוא משקר ואומר שאין לו, ענשו הוא, שנגעים באים על ביתו, ומכרח לפנות הכלים אשר בבית, כדי שיתברר שקרו לעיני הכל].

ג. במה דברים אמורים? בעשיר, אבל בעני שבא לשאל ממנו איזה כלי ושאר חפץ הנחוץ לו, יש עליו חיוב גדול מצד הדין להשאיל לו, פן אין לו עתה במה לקנות. ועין לקמן בחלק ב' פרק כ"ב, שהארכנו בזה. והנה רצוננו להאריך קצת בעניני מדת החסד, איך להתנהג בזה. אך מפני שהלואת מעות, שהוא גם כן ממדת החסד, הוא מצוי יותר, וגם יש על זה מצות עשה מיחדת, לכך נאריך בפרט זה יותר, וממילא יבין המשכיל בשאר עניני החסד.

ד. וכמה יהיה השעור שחיבה התורה להלות איש לרעהו, לא מצאתי בעניי מפרש בדברי חז"ל שעור לזה. ואין ללמד לזה מן צדקה, דשם השעור לכל היותר הוא חומש מנכסיו, דהתם הוא נותן לחלוטין. אבל הכא בהלואה בא לו הממון בחזרה. ולהפך גם כן אין סברא לומר, שכל ממונו שהם לעת עתה בטלות אצלו יחיב התורה לחלק אותם לגמילות חסד, פן יזדמן לו איזה עסק לרוח ביתו, ולא יהיה לו ממונו בידו. [ועין בבא מציעא מ"ב ע"א ואר"י וכו' ורש"י שם דבור המתחיל, מצוי]. ומסתברא דתלוי המצוה לכל אחד כפי השגת ידו, וכל אשר בכחו לעשות לטובת חברו - יעשה. ומצאתי בעזרת ה' בספר החנוך (מצוה ס"ו), שכתב גם כן כן. ועין לקמן בחלק ב' פרק י"ח, שהארכנו בזה, איך להתנהג לצאת ידי שמים.

ה. עוד משמע שם בחנוך, דשעור ההלואה יהיה כפי מה שצריך לו להעני, אם ידו משגת. ובאמת כן מפרש במקרא במקום אחר [בפרשת ראה] (דברים ט"ו ח'): "והעבט תעביטנו". וכפי מה שפירשו חז"ל, דקאי על הלואה, ושם מסים המקרא: "די מחסרו אשר יחסר לו".

ו. על כמה זמן מחיב ללות לו? מסתברא דזה תלוי גם כן לכל אחד כפי השגת ידו. ואם אין יכול להלות, רק על זמן יום או יומים, אין מחיב יותר. ולהפך אם יבקש ללות ממנו על יותר משלשים יום, וידו משגת לזה, נראה דצריך ללות לו.

ז. אין שעור למצות גמילות חסד, אפילו עד מאה פעמים. [ולא ירע לבבו לחשב, כמה מטריח עלי האיש הזה תמיד בלקיחת המעות ובפרעון, כמו שאינו כועס על מי שהוא דופק תמיד על פתחי חנותו לתן לו רוח בעסקו. וידע כי בכל פעם הוא מקים מצות עשה דאוריתא, ויבוא אליו ברכה מאת ה'. וכמו שאמר הכתוב לענין צדקה (דברים ט"ו י'). "נתון תתן לו (הינו אפילו מאה פעמים כמו שפרש רש"י) ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך וגו'"]

ח. החיוב שחיבה התורה להלות איש לרעהו הוא בין על משכון בין בלי משכון, אם הוא בטוח בעיניו. אך אם מלוהו בלי משכון על כל פנים ילוהו לפני עדים או שיתן לו שטר חוב, או על כל פנים כתיבת ידו, דאף שהוא בטוח בעיניו, שמא ישכח, ויבוא לכפר לו.

ט. אם הוא מכיר בהלוה שהוא בעל מדה רעה, ואינו מקפיד על ממון אחרים, ומעותיו יהיו כלין אצלו, ולא ימצא ממה לגבות, מוטב שלא ילוהו [הינו בלי משכון], ממה שילוהו ויצטרך לנגשו, ויבוא לידי (דברים ט"ו ב'): "לא יגש". כן איתא בחשן משפט סימן צ"ז סעיף ד'. ועין שם עוד דהלוה העושה כן נקרא רשע, [ועין בחלק ב' פרק כ"ד מה שכתבנו בזה].

י. אם בא שמעון אצל ראובן ואמר לו: הלויני מנה, אבל תדע שלא אוכל לפרע לך בבת אחת, כי אם מעט מעט, אינו מחיב ללות לו באפן זה מצד הדין, אבל מצד גדר האהבה והאחוה נכון להיטיב גם באפן זה.

יא. אם הבטיח לישראל להלותו סך מה, יזהר מלחזר בו, דהוא ככל קבלה לדבר מצוה דקימא לן ביורה דעה סימן רי"ג סעיף ב', דאסור לחזר בו. ועין בנתיב החסד, דלעשיר ולזמן מרבה, דאין על זה מצות עשה, אין שיך בזה שם נדר, ומכל מקום אם הוא יודע, שסמך דעתו עליו, נכון לזהר בזה, כדי שלא יהיה בכלל מחסרי אמנה. וכן אם הפריש, או נדר בפיו איזה סך מסים לעשות מזה גמילות חסד, אסור לחזר בו.

יב. ודע דמצות עשה זו דהלואה אינו אלא אם כן יש בידו מעות מזמנים. אבל אם אין בידו מעות, אינו מחיב לילך וללות כדי להלות, אף שהוא בטוח בעיניו, או שנותן לו משכון, אם לא מצד מדת החסד בעלמא. ואם יש לו מעות בהלואה אצל אחר, והגיע זמן פרעון, יש אומרים דזה מקרי, כאלו יש לו מעות מזמנים, ועל כן צריך לטל מעותיו ממנו ולהלות לזה שמבקש ההלואה. וכל שכן אם יש לו מעות בפקדון אצל אחר, בודאי לכלי עלמא אין לו לפטר עצמו להלות, מחמת שאינם בביתו. דפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרה איתא, אלא צריך לילך ולטלו ולהלות. ואם מתעצל בזה, צריך מדינא ללות אצל אחר כדי להלות לזה. [וכל שכן בשיש לו מעות בביתו גופא, אך אין רוצה להלות מהם מפני קטטת ביתו, בודאי צריך ללות אצל אחר כדי להלות, אחרי דבאמת יש לו מעות, וחל עליו חיוב המצות עשה, ועין בפרק ב'].

יג. אם יש בידו מעות של אחרים בפקדון, אפילו בזמננו שאנו חשובין כחנוני ושלחני, דמתר להשתמש לעצמו, אם לא הפקיד אצלו צרורין וחתומין, [כדאיתא בחשן משפט סימן רצ"ב סימן ז' עין שם באחרונים], אפילו הכי ללות המעות לאחרים אין לו רשות, אלא אם כן קיבל על עצמו, שכשיבקש המפקיד ממנו, ישלם לו תכף.

יד. אם באו לפניו הרבה אנשים, ואחד מהן צריך ללות סך מרבה, ושארי האנשים לא יבקשו ממנו כל אחד, כי אם דבר מועט, ואם ילוה להאחד הסך המרבה, לא יהיה לו מה ללות לשארי האנשים, מוטב שילוה לכל אחד סך מועט, מלהלות לאחד סך מרבה, דעל כל אחד ואחד שהוא מלוהו, הוא מקים מצות עשה בפני עצמה. וכבר אמר התנא באבות (ג' ט"ו): והכל לפי רב המעשה, ועין שם בפרוש המשנה להרמב"ם. ואם האחד שרוצה להלות לו הסך המרבה, יועיל לו בהלואתו, שלא יתמוטט לגמרי, אפשר דהוא קודם, דבזה מקים גם כן מה שאמר הכתוב (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו'", ובדידהו ליכא רק מצות עשה דהלואה, ועין.

פרק ב

בפרק זה יבאר למי חיבה התורה במצות עשה זו ובו ה' סעיפים

א. כל ישראל חיבין במצוה זו של גמילות חסד: בין איש, בין אשה, בין עשיר, בין עני [עם מי שלמטה ממנו], כל אחד לפי כחו. דלא נתנה התורה שעור להלואה, והרי היא כמצות צדקה שכל ישראל חיבין בה, כדאיתא בגמרא (גיטין ז':) וביורה דעה סימן רמ"ח סעיף א'.

ב. במה דברים אמורים, שהאשה חיבת? בזמן שאין לה בעל. אבל אם יש לה בעל, אין לה רשות להלות ממונו שלא מדעתו, ואפילו אם היא נושאת ונותנת בתוך הבית, אלא אם כן הוא דבר מועט, שאין דרך האנשים להקפיד על זה, או שהיא יודעת את טבע בעלה, שאין מקפיד על זה. ודוקא מעות, אבל כלי בית, אותן שרגילין השכנים להשאיל איש לרעהו, היא מתרת להשאיל שלא מדעתו. ובעל, שאשתו מקפדת עליו ומריבה עמו על הלואותיו, אף דמדינא אין לו לחוש לזה כלל, כי המעות הם שלו ולא שלה, אפילו הכי יותר טוב שיעשה בהצנע, כדי שלא יבוא לידי קטטות ומריבות. ואשה שמוחה בבעלה לקים מצות גמילות חסד, וכהאי גונא בשאר כל המצות, עברה היא בידה, ועתידה לתן הדין על זה. ולהפך, אם תיעצהו לטוב, יש לה זכות גם כן בזה.

ג. גם האיש שעסקו ופרנסתו הוא מענין הלואה [לכנעני ברבית, ולישראל בהתר עסקא], מחיב להלות לעני בחנם כפי השגת ידו. ועין לקמן בפרק חמישי סעיף ג' ובפרק ששי סעיף ט', ובחלק שני פרק שמיני מה שכתבנו בזה.

ד. מי שהוא עוסק בתורה, ובא אחד ללות ממנו, ואי אפשר למצוה זו להעשות על ידי אחרים, צריך לבטל מלמודו בשביל מצוה זו. ואין חלוק בזה, בין אם אחרים אינם יכולים לעשות לו טובה, ובין שאינם רוצים לעשות לו טובה, [דמיא דמה שהביא ב'חכמת אדם' (כלל קמ"ז הלכה י') בשם הרדב"ז, בעני שיש לו קרובים עשירים, ואינם רוצים לפרנסו, דהחיוב חל על הכל, עין שם, והכי נמי בעניננו].

ה. והקפת החנות, נראה דאין בעל החנות מחיב בזה מכמה טעמים: אחד, דעקר פרנסתו הוא ממה שמוכר סחורה זו, ובהמעות שמקבל עבורם, קונה סחורה אחרת, ואם יקיף סחורתו, לא יהיה לו במה לקנות אחרים. ועוד, דהקפת חנות אינו בכלל מלוה, וכדמוכח בפרק י' דשביעית (משנה א') על כן אין הקפה בכלל מצות עשה זו. ומכל מקום נראה דאם עני בא אצל בעל החנות ורוצה שיקיף לו מעט סחורה וכיוצא בזה, איזה דבר להחיות נפשו, נראה דאין יכול לפטר עצמו מזה, אם ידו משגת לזה, דלו יהי דאין זה בכלל מצות עשה (שמות כ"ב כ"ד) ד"אם כסף תלוה", הלא לא נפיק זה על כל פנים מכלל מה שאחר כך (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו", ואמרו חז"ל (ספרא פרשת בהר פרשתא ה'): החזק בו, עד שלא יפל ויצטרך לבריות.

פרק ג

בפרק זה יבאר על מי חיבה התורה לגמל עמו חסד ובו ג' סעיפים.

א. מצות גמילות חסד נוהג עם כל אדם: לאיש או לאשה, לעשיר או לעני, לגדול או לקטן. [הינו על ידי אפוטרופוס שלו וכהאי גונא, כדי שלא יבוא לידי הפסד. וגמילות חסדים דגופו מחיב אפילו לעצמו]. דכתיב (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי", כל מי שהוא בכלל עמי, מחיבין לגמל עמו חסד. ודין הקדימה בזה יבאר לקמן בפרק רביעי וחמישי.

ב. ואפילו אם פקר באחת מכל המצות האמורות בתורה לתאבון, מכל מקום עדין בכלל ישראל הוא, כל שהוא מאמין בשלשה עשר עקרי הדת. [ולאפוקי אם הוא אפיקורס, וכמבאר בחשן משפט בסימן רס"ו סעיף ב']. ומצוה לרחם עליו ולגמל עמו חסד בעת דחקו. אך אם הוא יודע, שהוא צריך המעות לדבר איזה אסור, בודאי אסור לתן לו, ומקרי מסיע ידי עוברי עברה.

ג. ודע עוד, דאם הוא מחלל שבת בפרהסיא, יצא מכלל ישראל, ודינו כעובד גלולים. וכן מי שהוא מלשין, יצא מכלל אחוה, ואין לגמל עמו חסד. וכל זה דוקא בשלא עשה תשובה, אבל אם עשה תשובה, אין לך דבר שעומד בפני התשובה. וגם כל זה דוקא בשנתברר שהוא כן, או שהוא מחזק בעיני הכל בענין הרע הזה, אבל משום חשדא בעלמא לא נפיק מכלל אחוה בזה. ועין בספר 'חפץ חיים' בהלכות אסורי לשון הרע כלל ו' סעיף י' בהג"ה.

פרק ד

בפרק זה יבאר, שצריך לגמל חסד אפילו לשונא, ודין איסור נקימה ונטירה ובו ה' סעיפים.

א. מצות חסד שהזהירה אותנו התורה, אין חלוק בין לאוהב בין לשונא, ואפילו עד מאה פעמים. [שכן בארה התורה בפרוש לענין מצות השבת אבדה, דכתיב (שמות כ"ג ד'): "כי תפגע שור איבך וכו'". וכן לענין מצות פריקה, דכתיב (שם ה'): "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו, עזב תעזב עמו". ואמרינן בגמרא (ב"מ ל"ב.), דהחיוב הוא אפילו עד מאה פעמים].

ב. ולא מבעי אם הוא שונאו שלא כדין, כגון עבור שלא היטיב עמו באיזה טובה, דבזה בודאי אם הוא מונע אחר כך עבור זה מלהיטיב עמו, לבד שהוא מבטל מצות עשה דחסד, עוד הוא עובר על לאו דאוריתא של "לא תקם ולא תטר" וכדלקמה בסעיף ד'. אלא אפילו אם הוא שונאו בדבר שהוא מצוה לשנא אותו עבור זה, כגון: דחזא בה (שראה בו) שעבר על אסור עריות, וכיוצא בזה מהאסורין שמפרסם בישראל לאסור, אפילו הכי מצוה לגמל חסד עמו בעת דחקו, כיון שהוא מאמין בעקרי הדת. וכדלעיל בפרק ג' (סעיף ב') עין שם.

ג. אך יש חלוק ביניהן לענין דינא. והוא, דלמי שהוא שונא שלא כדין, אם נזדמן שהשונא ההוא צריך לאיזה טובה, וגם אוהבו צריך לטובה, ואין ביכלתו להיטיב לשניהן, מצוה בשונאו כדי לכוף את יצרו, אבל אם מדינא צריך לשנא אותו וכנ"ל, אם נזדמן לו שניהן ביחד, מצוה יותר בהגון מבשאינו הגון.

ד. ועל מה דכתוב בתורה (ויקרא י"ט י"ח): "לא תקם ולא תטר את בני עמך", תניא בבריתא: [יומא כ"ג.] איזו היא נקימה? אמר לו: השאילני מגלך. אמר לו: לאו. למחר אמר לו: השאילני קרדמך. אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני. זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה? אמר לו: השאילני מגלך. אמר לו: לאו. למחר אמר לו: השאילני קרדמך. אמר לו: הילך, איני כמותך שלא השאלתני. זו היא נטירה. וכונת הגמרא, דאפילו על דברים נקלים כאלה שיך גם כן אסור נקימה ונטירה, וכל שכן בדברים גדולים, כגון: למנע מלהיטיב עמו באיזה דבר, שהוא נוגע למחיתו. ולשון הספרא (פרשת קדשים פרק ד', י'): עד היכן כחה של נקימה? אמר לו: השאילני מגלך וכו'. עד היכן כחה של נטירה? אמר לו: השאילני מגלך, ולא השאילו וכו'. וכן כתב רבנו אליעזר ממיץ בספרו במצוה קצ"ז (ובדפוס ישן מצוה מ'), דלאו דוקא שאלת כלים, דהא לאו כלים כתיב בקרא, אלא אפילו שאר ממון, דלאו כלים נינהו. למדנו שמזהרין ישראל, שלא למנע לעשות צרקה וגמילות חסד בממון, בשביל שלא עשה הוא עמו כהויתו, שזהו היא נקימה. וגם מזהרין וכו', שזו היא נטירה, עד כאן לשונו.

ה. ודע עוד, דמוכח מכל הראשונים, דאסור הנקימה הוא אפילו אם לא השיב לו, איני משאילך וכו', אלא משידע בנפשו, שמטעם זה הוא מונע מלהיטיב עמו, עובר בלאו זה. וכן לענין נטירה, אין האסור בזה דוקא על הדבור, אלא על נטירת הלב, אלא צריך שימחה הדבר מלבו. [ועין בספר 'חפץ חיים' בפתיחה לאוין באות ח' וט' שכתבתי שם הרבה בדין נקימה ונטירה]:

פרק ה

בפרק זה יבאר ענין הקדימה, דהינו כשאין בכחו להלות לכלם ובו ט' סעיפים.

א. אם באו ישראל וכנעני ללות מאצלו, ושניהם בשוה על משכונות, או בטחונות טובות, ילוה לישראל, דכתיב (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי וגו'". ואמרו חז"ל (ב"מ ע"א.) ד"עמי" קודם.

ב. ואפילו אם הכנעני רוצה לתן לו רבית, והישראל בחנם, גם כן ילוה לישראל. ואין חלוק בין אם הלוה עני או עשיר, הואיל והוא צריך לפרנסתו, דאם הישראל הלוה רוצה גם כן להלותם, חייו קודמין.

ג. ואם עקר פרנסתו הוא על ידי הלואת כנעני ברבית, חייו קודמין. ומיהו היכא דבא עני וצריך לחם, ורוצה ללות ולקנות לחם, ודאי הוא קודם, כן כתב בספר "אגדה" (בב"מ שם). ועין בפרק ו' סעיף ט' מה שכתבנו בדין עני ועשיר מענין זה.

ד. הא דאמרינן דישראל קודם לכנעני, דוקא אם באו שניהן בבת אחת, אבל אם בא הכנעני לבדו מתחלה, מתר להלותו ברבית, [ובפרט לדעת הרמב"ם (פרק ה' מהלכות מלוה ולוה ה"א), דהוא מקים בזה מצות עשה וכו']. אם לא כשיודע בודאי, שהישראל יבוא אחר כך, דאז יש לו למנע את עצמו מזה.

ה. ודע דבדין זה שאמרנו, דיקדים לישראל בחנם מלכנעני ברבית, נחלקו הגדולים בזה: יש אומרים, דאפילו אם ילוה לכנעני, יהיה הרוח מרבה, גם כן הצריכה התורה להלות לישראל בחנם, אם היה ההלואה בכדי שעור השגת ידו לזה, דהא אין לו הפסד בזה שילוה לישראל, כי המעות ישובו אליו בחזרה, ורק מניעת הרוח על עת ההיא, וגם אין פרנסתו בכך וכנ"ל. ויש אומרים, דדוקא היכא, שהרוח הוא מועט, אבל אם הרוח הוא מרבה, אינו מחיב בזה, וכן משמע קצת מתשובת רמ"א סימן י' עין שם.

ו. ודע עוד, דהוא הדין לענין מכירה גם כן הצריכה התורה, כשיהיה לישראל דבר מה למכר, ונזדמן לפניו ישראל וכנעני, ימכר לישראל. וכן הוא הדין לענין אם צריך לקנות, דכתיב (ויקרא כ"ה י"ד): "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך", ואיתא בספרא (פרשת בהר פרשתא ג', א'): אם באת למכר - תמכר לישראל חברך, וכן אם באת לקנות - תקנה מישראל חברך. ופשוט דהוא הדין, אם צריך לשכר איזה דבר למלאכתו, מוטב שישכר מישראל, אם התועלת משניהן בשוה.

ז. ואפילו אם הכנעני מוסיף מעט יותר על המקח, אפילו הכי מוטב למכר לישראל בפחות. וכן הוא הדין לענין קנין, מוטב יותר שיקנה מישראל, אפילו אם יצטרך להוסיף מעט יותר [רמ"א בתשובה הנ"ל (בסעיף ה')].

ח. ואם בא ישראל לשאל כלי ממנו, וכנעני רוצה לשכר ממנו אותו הכלי, נראה לי, דאפילו הוא רוצה לתן לו עבור זה רק דבר מועט, אין צריך להשאיל לישראל. ולא דמי להלואה, דמחיב להלות לישראל בחנם, אף שיפסיד על ידי זה הרוח דרבית דכנעני. א. דעל הלואה יש מצות עשה מיחדת (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה וגו'". ואמרו חז"ל (מכילתא פרשת משפטים פרשה י"ט) דהאי "אם" חובה הוא ועוד, דהמעות יחזרו אליו בחזרה, מה שאין כן הכלי רגילה להפחת על ידי התשמיש. אם לא שהוא עני, ורוצה לשאל הכלי כדי להשתכר בו להשיב את נפשו, דאז צריך לעשות זה משום מצות (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך וגו' והחזקת בו וחי עמך", ועין ב'נתיב החסד'.

ט. נראה לי, דאיש קודם לאשה להלות. במה דברים אמורים? בזמן ששניהם אינם עניים, וכל שכן אם האיש עני, והאשה איננה עניה. אבל בזמן ששניהם עניים - האשה קודמת לאיש, אם לא שהוא קרוב, מסתברא דהוא קודם, וכמו שכתבנו בסימן שאחרי זה. ואם ממניעת הלואה יוכל לבוא לידי סכנת נפשות, האיש קודם, דהוא חיב בכל המצות, מה שאין כן האשה, דהיא פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא.

פרק ו

בפרק זה יבאר עוד ענינים מדין קדימה ובו י"ד סעיפים.

א. אם באו עני ועשיר ללות מאצלו, והעני גם כן בטוח אצלו, או שנותן לו משכון, ואין יכול ללות לשניהן, העני הוא קודם, דכתיב (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", ואמרו חז"ל (ב"מ ע"א.), עני ועשיר - עני קודם. ואפילו אם העשיר הוא מעירו והוא גם כן קרובו, והעני אינו קרובו והוא מעיר אחרת, גם כן העני הוא קודם. ואם שניהם עניים, ואחד מהם צריך המעות למזון ואחד לכסות, ילוה למי שהוא צריך למזון, דהוא דחוק יותר. [מיורה דעה סימן רנ"א סעיף ז' לענין צדקה, והוא הדין לעניננו].

ב. ואם אחד משני העניים הוא קרובו או מעירו, הוא קודם, דכתיב (שמות כ"ב כ"ד): "את העני עמך", ומי שהוא קרובו או מעירו הוא נקרא "עמך", ומצוה להקדימו. ועין ביורה דעה סימן רנ"א סעיף ג' בהג"ה, דשכניו עדיפא מבני עירו, ומצוה להקדימם. ועניי עירו נקרא כל ששהה שם שנים עשר חדש. ואם קנה בה בית דירה, או שדעתו להשתקע שם, הרי הוא כאנשי העיר מיד.

ג. היה אחד מהם קרובו והוא מעיר אחרת, והאחר שאיננו קרובו הוא מעירו, הקרוב קודם, דהוא נקרא "עמך" יותר. ואם הקרוב יכול להשיג בקל ללוות מאחרים, ושאינו קרוב אינו יכול, נראה לכאורה, דהוא קודם להקרוב.

ד. ומה נקרא קרוב לענין זה? פשוט דדינו כמו לענין צדקה ביורה דעה רנ"א סעיף ג' בהג"ה, וכן מוכח בסמ"ע, בחשן משפט סימן צ"ז (ס"ק א') ועל כן צריך להקדים הלואת אביו ואמו להלואת בניו. והלואת בניו קודם לאחיו, ואחיו מאביו קודם לאחיו מאמו, ושניהם קודמין לשאר קרובים.

ה. ודע, דהוא הדין אם באו לפניו שני עשירים, ואחד מהם הוא קרובו, הוא קודם.

ו. אם באו לפניו אנשים הרבה ללות, בין שהם עשירים או עניים, ואין יכול ללות לכלם, מקדים הכהן ללוי, והלוי לישראל, והישראל לממזר. במה דברים אמורים? בזמן שהם שוים בחכמה. אבל אם היה ממזר תלמיד חכם, הוא קודם לכלם. ואפילו חכם צריך המעות לכסות ועם הארץ למזון - החכם קודם. ואשת חבר הרי היא כחבר. וכל הגדול בחכמה, קודם לחברו.

ז. ואם היה אחד מהם רבו מבהק, שרב חכמתו הימנו, או אביו הם קודמין לכל, ואפילו לתלמיד חכם. וכתב בחדושי ר' עקיבא איגר, דהוא הדין שאר קרובין קודמין גם כן לתלמיד חכם.

ח. אם באו אביו ורבו ללות ממנו - רבו קודם לאביו, שרבו מביאו לחיי העולם הבא, ואביו רק לעולם הזה. ואם היה אביו שקול כרבו - אביו קודם. וכל זה כשרבו מלמדו בחנם, אבל אם אביו שוכר לו רב ומלמדו - אביו קודם.

ט. ודע, דהא דאמרינן לעיל בסעיף א', דעני ועשיר - עני קודם, [וכן כל עניני הקדימות שנזכרות בסימן זה], הינו כששניהם בחנם, אבל אם העשיר רוצה לקח ממנו המעות בעסקא, ויהיה לו רוח מזה, וכשילוה לעני, יפסיד זה הרוח, ואין ידו משגת לזה, אינו מחיב להלות בחנם. [ועין לעיל בפרק א' (סעיף ד'), שכתבנו בשם החנוך, דמצות עשה של הלואה תלוי לכל אחד ואחד כפי השגת ידו]. ועל זה וכיוצא בזה אמרו חז"ל [בבא מציעא ל"ג.]: "אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים ט"ו ד'), שלך קודם לשל כל אדם. אך בכגון זה צריך האדם להתישב היטב בעצמו, אם באמת אין ידו משגת לזה, כי היצר לעולם יפתהו, שאין ידו משגת. ואם באמת ידו משגת, והוא קופץ ידו מלגמל חסד מיראה שלא יעשה אביון, סוף דבר יהיה, שמדה זו תביאהו שיהיה אביון חס ושלום. וכמו שאמרו חז"ל (שם): כל המקים בעצמו כך, [הינו שהוא זהיר בעצמו ביותר], סוף בא לידי כך. וכל זה הוא לאו דוקא לענין זה, דהוא הדין אם רוצה לתן מעותיו על איזה עסק, ובא עני אחד ללות ממנו המעות, תלוי גם כן אם ידו משגת לזה, ועין בחלק ב' פרק עשירי, מה שכתבנו בזה.

י. ודע עוד, דמה דאמרינן לעיל (בסעיף א'), דעני ועשיר - עני קודם, הוא לאו דוקא אם הוא עני גמור, דהוא הדין אפילו אם הוא גם כן איננו עני עדין, רק שהוא דחוק בעסקיו, ויכול להיות שיתמוטט לגמרי, אם לא ילוה לו, גם כן נראה דמצוה להקדימו, דבו יקים גם כן הקרא (ויקרא כ"ה ל"ה) ד"ומטה ידו עמך והחזקת בו".

יא. אם יודע בברור, שיבוא לו בקרוב קרובו עני ללות ממנו, יוכל להשמיט את עצמו מחמת זה לעת עתה, שלא ללות לעני אחר שאינו קרובו, אבל אם ספק לו, אינו יכול לפטר את עצמו מחמת זה, ועין ב'נתיב החסד'.

יב. אם באו לפניו שני אנשים, ואחד מהם יש לו קרובים עשירים שיכולים להלותו, ואחד אין לו, מוטב יותר שילוה למי שאין לו קרובים, אך אם הוא צועק ואומר, שהקרובים אינם רוצים להיטיב עמו שניהם שוים.

יג. אם אחד נתן בידו ממון להלות אותם לגמילות חסד, אין לקרובי הנותן שום יתרון על האחרים, [וכל שכן דקרובי זה הגבאי - אין להם יתרון], דהאיש הזה, כיון שנתן בידו המעות בשביל המצוה, הוא כגבאי העיר, שזוכה בשביל כל העיר בשוה.

יד. כל דיני הקדימה הנאמר למעלה, הוא לאו דוקא על הלואה ושאלת כלים, דהוא גם כן כעין הלואה, דהוא הדין על איזה שום טובה אחרת, דהינו לשכר אחד להרויח וכיוצא בזה.

דין ענייני העבוט

פרק ז

בו יבאר הלאו ד"לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" ובו ט' סעיפים.

א. אם אחד לוה לחברו מעות, על מנת שיפרע לו לזמן פלוני ובלי משכון, ואחר כך הגיע הזמן ולא פרעו, אסור למלוה לכנס לבית הלוה לטל ממנו משכון. ועל זה הזהירה התורה (דברים כ"ד י'): "כי תשה ברעך משאת מאומה, לא תבא אל ביתו לעבט עבטו". ובין אם חטף ממנו שם המשכון בחזקה, או ששותק הלוה, ואינו מוחה בידו, או שלא היה בביתו בעת שנטל המשכון - עובר בלאו, אחרי שהוא נוטל בעצמו. ואפילו להרבות עליו שם בדברים, עד שיתן לו הלוה בעצמו את המשכון, גם כן אסור, אלא יעמד בחוץ, והלה מוציא לו את המשכון, שנאמר (שם י"א): "בחוץ תעמד והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה". ולאו דוקא לכנס לבית, דהוא הדין לפגע אותו בשוק ולחטף ממנו שם בזרוע, אסור, אלא אם כן נותן לו הלוה מדעתו את המשכון.

ב. וכן שליח בית דין גם כן מזהר, שלא יכנס לבית הלוה לטל ממנו משכון, שנאמר (שם): "בחוץ תעמד והאיש וגו'". ודרשו חז"ל (ב"מ קי"ג.), דתבת "והאיש" לרבות שליח בית דין, ואלפניו קאי, לומר שגם הוא יעמד בחוץ. אבל בשוק מתר השליח בית דין לחטף ממנו בזרוע, ונותנו למלוה. וכל זה דוקא כשהחוב בא על ידי הלואה שהלוהו, אבל אם מגיע לו עבור שכר פעלתו, או שכר בהמתו, או כליו, או שכר ביתו, או על ידי שהיה ערב בעד איזה חוב, בכל זה מתר למשכן בזרוע, שלא על פי בית דין, ולכנס לביתו למשכנו, דהפרשה לא אירי (אינה עוסקת) רק בחוב שבא על ידי הלואה. ואם זקף עליו השכר בהלואה, אסור - דתו שם הלואה עליה. ועין בחשן משפט סימן ס"ז (סעיף י"ד בהגה), דזקיפה מקרי משעה שקבע לו זמן לפרעון, ויש אומרים דמקרי זקיפה משעה שכתב בפנקסו כל החשבון ביחד. וכל זה לענין הלאו ד"לא תבא אל ביתו", אבל למשכן אלמנה, או כלי אכל נפש, יש אומרים דאסור גם בכל אלו [שם סימן צ"ז סעיף י"ד].

ג. אם רוצה לשלח שלוחו לבית הלוה למשכנו, גם כן אסור. ואם משלחו לבית הלוה לבקש שיתן לו משכון על ידו, יש לעין בזה ועין ב'נתיב החסד'. ואם אמר לשלוחו: לך לביתו ואמר לו, שיביא לי משכון על החוב, מתר לכנס לביתו ולאמר לו דבר זה, שלא עשהו שליח לקח ממנו המשכון, רק שליח דברים בעלמא. ונראה דאז אפילו אם הלוה נותן לו המשכון להוליכו להמלוה, גם כן מתר לקח ממנו, דשלוחו של הלוה הוא ולא של המלוה.

ד. וכל זה שכתבנו בסעיף א' וב' הוא בסתם עבוט, שאינם כלי אכל נפש, אבל בכלים שעושין בהם אכל נפש, אסור השליח בית דין. וכל שכן המלוה גופא, אפילו בחוץ, למשכנו, דכתיב (דברים כ"ד ו'): "לא יחבל רחים ורכב כי נפש הוא חבל". ולאו דוקא רחים ורכב. דהוא הדין כל כלים שעושין בהם אכל נפש, כגון: הערבות שלשין בהם, והיורות שמבשלין בהם, וסכין של שחיטה, וכיוצא בהם, שכל זה הוא בכלל "כי נפש הוא חבל". וכל שכן אם נכנס השליח בית דין או המלוה בפנים, ומשכנו בכל זה, דבודאי עובר בלאו זה, מלבד הלאו ד"לא תבא אל ביתו לעבט עבטו".

ה. היו לו חמשה כלים שעושין בהם אכל נפש, אינו רשאי למשכן אפילו אחד מהם. ואם משכנן, חיב על כל כלי וכלי בפני עצמו. ואם אינו עושה מלאכה, אלא באחד מהן, מתר למשכן השאר, והינו דוקא השליח בית דין ובחוץ לבית, וכנ"ל בסעיף א' וב'.

ו. אלמנה, בין שהיא עניה, בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה, אפילו בכלים שאין עושין בהן אכל נפש, דכתיב (שם י"ז): "ולא תחבל בגד אלמנה". ולאו דוקא בגד, דהוא הדין כל דבר. והאסור אפילו על ידי שליח בית דין ובחוץ לביתה. ואם משכנה בביתה, עובר בשני לאוין, משום (שם י') "לא תבא אל ביתו לעבט עבטו", ומשום (שם י"ז) "ולא תחבל בגד אלמנה".

ז. כל אפני האסור הנזכרים לעיל, הוא דוקא למשכן שלא בשעת הלואה, אבל בשעת הלואה מתר לטל ממנו המשכון בביתו, ואפילו כלי אכל נפש, והיא אלמנה, כיון שהלוה בעצמו מתרצה ללות באפן זה. והוא הדין שלא בשעת הלואה, כל שנותן לו המשכון לרצונו בחוץ - מתר, אפילו באלמנה ובכלי אכל נפש. ועין מה שכתבנו בנתיב החסד בסעיף קטן ד', דהוא הדין כשהלוה קורא למלוה, ומבקש ממנו שיכנס לביתו, ויתן לו שם משכון, גם כן מתר בכל מקום, אך שלא יברר לו שם משכון בעצמו, כי אם מה שיתן לו הלוה, יקבל. ואסור המלוה להשתמש בהמשכון, אפילו אם נתן לו המשכון מדעתו.

ח. ודע, דאין חלוק בעניננו, בין מעות של יחיד ובין מעות של רבים. כגון: גבאי של צדקה או גמילות חסד, שהלוה מהמעות לאחד בלי משכון, ואחר כך הגיע הזמן, ולא פרע, אסור גם כן להגבאי או לשלוחו לכנס לביתו למשכנו, וכן שיך בזה כל הדינים הנ"ל.

ט. יש מי שאומר, שאין שליח בית דין אסור לכנס לביתו למשכנו, אלא בממשכנו להיות בטוח במעותיו, ולא הגיע זמן הפרעון. או אפילו כשהגיע זמן הפרעון, ואינו רוצה לגבות חובו מהמשכון מאיזה טעם, רק שרוצה למשכנו כדי להיות בטוח במעותיו על ידו. אבל כשהגיע זמן הפרעון, ובא לגבות חובו, וזה אינו רוצה לפרעו, והוא בחזקה שיש לו מטלטלין ומבריח, שליח בית דין נכנס לביתו למשכנו, ויפרע לזה חובו, שפריעת בעל חוב מצוה, ודינו כדין סכה ולולב ותפלין, שבית דין מכין אותו, עד שתצא נפשו, כדי לקימה. אבל אם אין לו נכסים, אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרע, דכתיב (ויקרא כ"ה נ"ה): "כי לי בני ישראל עבדים", שטרו של השם יתברך הוא קודם. ועין בספר 'שער המשפט' (סימן צ"ז ס"ק ג'), שכתב, שיש פוסקים שסוברין, דדוקא בית דין אין יכולין לכופו להשכיר עצמו, אבל הוא בעצמו חיב להשכיר את עצמו כדי לפרע חובו.

פרק ח

בו יבאר המצות עשה דהשבת העבוט ובו ז' סעיפים.

א. ועתה נבאר דין מצות עשה של השבת העבוט. כתיב בתורה (דברים כ"ד י"ב-י"ג): "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבטו; השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וגו'". ואמרו חז"ל [בבא מציעא קי"ד:], דהכונה: לא תשכב, ועבוטו עדין בידך, אלא שישיבנו כבוא השמש, כדי שיהיה לו על מה לשכב, והינו בכסות לילה, שמחזירו לו לכל לילה, ובבקר חוזר ונוטלו מביתו. וכתיב קרא אחרינא (שמות כ"ב כ"ה): "עד בא השמש תשיבנו לו", והינו בכסות יום שמחזירו לו, ויהיה בידו כל היום עד בא השמש, ואחר כך חוזר ונוטלו מביתו. וכן הוא עושה תמיד בכל יום ולילה. ואם תשאל, אם כן, מה מועיל לו המשכון? כדי שיתביש, שבכל יום ויום מחזירין לו המשכון, וימהר לבקש מעות ולפרע חובו. גם כדי שלא ישמיט החוב בשביעית, כי חוב שיש עליו משכון, אינו משמט. וגם כדי שלא יעשה מטלטלין אצל בני הלוה, אם ימות, דמטלטלי דיתמי (חפצים המטלטלים של היתומים שירשו מאביהם) אינן משעבדין לבעל חוב. מה שאין כן, כשיש עליו משכון, יפרע מהמשכון. וכשמחזיר לו את המשכון, מצוה שיברכנו עבור זה, כדכתיב (דברים כ"ד י"ג): "ושכב בשלמתו וברכ וגו'" [ספרי (פרשת כי תצא פסקה רע"ז)]. ואם לא השיב לו את העבוט בעת שצריך לו, עובר בלאו ועשה זו, מלבד מה שעובר בלאו ד"לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" אם היה ממשכנו שלא ברשות בית דין. ולאו דוקא עני, דהוא הדין אם משכן לאיש עשיר בנכסים הרבה, דבר הצריך לו, כגון: כר וכסת, ואין לו אלא זה שמשכנו, עובר בלאו ועשה זו. והתורה דבר ההוה נקט בעני, שמצוי שאין לו דבר אחר לשכב עליו, [וצריך להחזיר לו החפץ בזמנו, אפילו לא תבעו. ואינו דומה לשכיר המבאר לקמן בפרק ט' סעיף י"א, דאינו עובר, אם לא תבעו, דהתם גלי קרא, כדאיתא בגמרא (בבא מציעא קי"א.)].

ב. אם הוא רוצה לתן לו כסות אחרת תחת כסותו, כדי שיהיה לו על מה לשכב, נראה דלא קים בזה המצות עשה דהשבת העבוט, דכתיב (שם י', ג): "ושכב בשלמתו וברכ וגו'". והוא הדין בכסות יום. וכן כתב בבאור הגר"א בחשן משפט סימן ע"ב סעיף קטן י"א, דאם נתן לו דבר אחר תחת משכונו, לא עשה כלום, עין שם. ומשמע דאפילו בכלי אמנות דקימא לן (שם סימן צ"ז סעיף י"ז), דמחזיר לו כלי אמנות ביום, אסור להחליף לו בכלי אמנות אחרת.

ג. אם לא נתן לו תכף כבוא השמש, מכל מקום יש עליו חיוב השבה עד הבקר. ונראה דבעניננו הוא עד זמן שדרכן של רב בני אדם לקום משנתם, דתו לא קרינן בה (ששוב אין אנו קוראים בו) "ושכב בשלמתו", ועין ב'נתיב החסד'. וכן בכסות יום, אם לא נתן לו תכף בבקר, בעת שדרכן של בני אדם לקום משנתם, מכל מקום יש עליו חיוב השבה עד סוף היום, דכתיב (שמות כ"ב כ"ה): "עד בא השמש תשיבנו לו". וביאת השמש בעניננו הוא זמן צאת הכוכבים, שאז הוא זמן שכיבת לילה, ואין צריך לכסותו.

ד. דין השבת העבוט הוא בין אם משכן את חברו על ידי שליח בית דין, או שעבר ומשכנו בידו בזרוע, או שהלוה בעצמו הוציא לו את המשכון. בכל אלו, מכיון שאיש עני הוא וצריך להחפץ, הרי זה מצוה להחזיר לו העבוט בעת שהוא צריך לו וכנ"ל, דהינו: כסות יום ביום, וכסות לילה או כר וכסת בלילה. וכן מחזיר לו כלי אמנות ביום כדי לעשות מלאכתו, וחוזר ונוטלו בלילה, דהיינו, אחר צאת הכוכבים. וכלי אכל נפש, או בגד אלמנה, אם עבר ומשכנם, או שנתנו מדעת, גם כן החיוב להחזירם בעת שצריך להשתמש בהם. ויש אומרים דבכלי אכל נפש ובגד אלמנה - צריך להחזירם מיד, אם עבר ומשכנו. וכל זה כשמשכן שלא בשעת הלואתו, אבל אם לקח המשכון בשעת הלואה, אינו חיב להחזיר לו, אפילו בכלי אכל נפש ובגד אלמנה, כיון שמדעתו נתן לו המשכון. והוא הדין אם נתן לו משכון מדעתו שלא בשעת הלואה, ונתרצה בפרוש שלא להחזיר לו בעת שצריך לו, אינו חיב להחזיר. וכיצד יתנהג עם משכונות, כשמגיע הזמן, ואינו פורע לו, ודיני סדור לבעל חוב עין בחשן משפט סימן ע"ג מסעיף י"ב והלאה, ובסימן צ"ז סעיף כ"ג.

ה. יש אומרים דדין השבת העבוט נוהג, אפילו כשמשכן לערב, או עבור שכירתו, או שכר בהמתו ודירתו, אף דלאו ד"לא תבא אל ביתו" לא קאי על ערב וכיוצא בזה, וכנ"ל בפרק ז' סעיף ב'. מכל מקום עשה דהשבת העבוט נוהג גם בהם. ויש אומרים דגם אין דין השבת העבוט נוהג בם.

ו. התנדב אחד ממון לעניים, ומשכן אותו הגזבר כדי שיקים דברו, אין הגזבר צריך להשיב לו העבוט, ואפילו בכלי אכל נפש ובגד אלמנה, אם עבר ומשכנם. דהעניים זוכין הממון משלחן גבוה, והרי הם כהקדש דליתה בכלל השבת העבוט, כדאמרינן בגמרא (ב"מ קיד.). ולדעת היש אומרים הנ"ל בסעיף ה', גם בכאן צריך להחזיר מיד בכלי אכל נפש ובגד אלמנה.

ז. ודוקא בענין זה, שלא בא עדין המעות ליד הגזבר, ולא זכה עבור העניים; אבל מעות צדקה, שבא ליד הגזבר, ועבר והלוה אותם, וכן במעות גמילות חסד, כשהלוה אותן הגזבר לאחד ומשכן אותם בעד הלואה, כשהגיע הזמן ולא פרע, נוהג בם כל דיני השבת העבוט.

דיני תשלומי שכר שכיר

פתיחה

עוד ראיתי לחבר אל ההלכות דין תשלומי שכר שכיר, מפני שהוא דבר העומד ברומו של עולם, שיש על זה כמה וכמה לאוין מפרשין בתורה, ויש בני אדם מזלזלין בהם, בעונותינו הרבים, ונקל להם לאחר את התשלומין בשביל איזה סבה קלה, כגון: שמתעצל לילך ולקח את ממונו, שהניח ביד אחרים, או לילך ולפרט את המטבע הגדולה שיש לו בשביל לשלם להשכיר בזמנו. ומן הדין מחיב בכל זה, אפילו אם הפועל עשיר, וכל שכן אם הפועל עני, כמה מחיב בעל הבית לראות לשלם לו בזמנו, כדי שיהיה לו במה לחיות הוא ואנשי ביתו.

וכמה דכתיב בקרא בפרשה תצא (דברים כ"ד ט"ו): "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". לך נא ראה מה דאיתא בזהר הקדוש פרשת ק ים (ויקרא י"ט י"ג): "לא תלין פעלת שכיר". אמאי? אלא מקרא אחרא אשתמע (מפסוק אחר נשמע מובן), דכתיב: "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו". "לא תבוא עליו השמש" - אזדהר דלא תתכנש בגינוי לעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא, כמה דאת אמר (הזהר שלא תאסף בגללו לעולם, לפני שהגיע זמנך להאסף, כמו שאתה אומר) (קהלת י"ב ב'): "עד אשר לא תחשך השמש וגו'". מהכא אוליפנא מלה אחרא: מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא, דשא בריך הוא אשלם לנפשה ויהיב לה חיין יתיר (מכאן למדנו דבר אחר: מי שמשלים לנפש העני, אפילו הגיעו ימיו להסתלק מהעולם, הקדוש ברוך הוא משלים לנפשו, ונותן לו חיים יתרים.). "לא תלין פעלת שכיר". תא חזי: מאן דנטיל אגרא דמסכנא, כאלו נטיל נפשה ודאנשי ביתה. הוא אזער נפשיהו, דשא בריך הוא אזער יומוי ואזער נפשה מההוא עלמא. דהא כל אנון הבלים דנפקי מפמה כל ההוא יומא, כלהו סלקין קמה ד דשא בריך הוא וקימין קמה. לבתר סלקא נפשה ונפשיהו דאנשי ביתה וקימין באנון הבלים דפמה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא בר נש כמה יומין וכמה טבן, כלהו מתעקרן מנה ומסתלקי מנה.

(בוא ראה, מי שלוקח שכר העני, כאלו לוקח נפשו. הוא הקטין נפש העני - הקדוש ברוך הוא מקטין (גורע) ימיו, שמקטין נפשו מהעולם ההוא. שהרי כל אותם הבלים, שיוצאים מפיו כל היום ההוא, כלם עולים לפני הקדוש ברוך הוא ועומדים לפניו. ואחר כך עולה נפשו ונפשותם של אנשי ביתו, ועומדים באותם הבלים של פיו, ואז אפילו נגזר על בן האדם ההוא כמה ימים וכמה טובות, כלם מתעקרים ממנו ומסתלקים ממנו).

ולא עוד, אלא דנפשא דילה לא סלקא לעילא. והינו דאמר רבי אבא: רחמנא לשיזבן מניהו ומעלבוניהו ואוקמוה: (ולא עוד אלא שנפשו אינה עולה למעלה. וזהו שאמר רבי אבא: ה' יצילנו מהם ומעלבוניהם. והעמידוה, כלומר, ופרשוה כבר:) אפילו עשיר הוא. "ואליו הוא נשא את נפשו" דיקא, אפילו מכל בר נש נמי וכל שכן מסכנא. והינו, דהוה רב המנונא עביד: כד הוה ההוא אגיר [אותו שכיר יום] מסתלק מעבידתה, הוה יהיב לה אגרה ואמר לה: טול נפשך דאפקידת בידי, טול פקדונך. ואפילו אמר יהא בידך, דאנא לא בעינא לסלקא אגרי, לא הוה בעי. אמר: פקדונא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי, כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת, אלא לקודשא בריך הוא,

שאפילו הפועל עשיר הוא [אסור להלין שכרו], ואליו הוא נושא את נפשו כמשמעו, אפילו מכל אדם וכל שכן עני, וזהו שרב המנונא עושה, כשהיה אותו שכיר מסתלק מעבודתו, היה נותן לו שכרו ואומר לו: קח פקדונך. ואפילו אומר השכיר: יהא בידך, שאינני רוצה לקבל שכרי, לא רצה, ואומר: פקדון גופך אינו ראוי להפקד בידי, כל שכן פקדון הנפש, שהרי פקדון הנפש אינו נתן רק לקדוש ברוך הוא, דכתיב (תהלים ל"א ו'): "בידך אפקיד רוחי וכו'", עין שם עוד.

והנה הפסוק הנ"ל שהבאנו הלא מזהיר, אפילו אם הוא משלם לו, אך שמאחר את תגמולו, ואינו משלם לו בזמנו. וכל שכן אם הוא עושק שכרו לגמרי, ואינו משלם לו, או שפוחת לו ממה שהשוה אתו בתחלה, אפילו פרוטה אחת, דהוא גזלן גמור, ועובר על (יקרא י"ט י"ג): "לא תעשק את רעך ולא תגזל וגו'", כדאיתא בגמרא (בבא מציעא ס"א. וקי"א:). וגם בידי הנביאים הזהיר השם יתברך על זה מאד ואמר (מלאכי ג' ה'): "וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעשקי שכר שכיר וגו'". ומה שאמר "וקרבתי וגו' עד ממהר", הינו שהקדוש ברוך הוא בעצמו הוא הדין והוא העד על זה למהר להנקם מהעושק שכר שכיר, וכדאיתא בסכה (כ"ט:): בשביל ארבעה דברים נכסי בעל הבית יורדין לטמיון: על כובשי שכר שכיר ועל עושקי שכר שכיר וכו'. [כובשי - שמדחהו בלך ושוב; עושקי לגמרי גוזל שכרו. רש"י]. ובעונותינו הרבים, יש אנשים שנקל להם לפחת להשכיר משכרו, ולא ידעו כי בנפשם הוא, שעוברים על לאוין דאוריתא. גם מצוי, בעונותינו הרבים, אצל איזה אנשים, שהשכיר דופק על פתחיהם לילה ויום, ואין שומע לו, ובפרט אם העסק הוא על איזה דבר קטן. ולא יתנו לב שבדיני התורה אין חלוק בין דין של פרוטה לדין של מאה מנה. והרבה מהם, שהם אנשים ישרים ובעלי מדות טובות ומקימים שארי מצות התורה כדת וכהלכה, והמצוה הזאת של תשלומי שכיר בזמנו רפויה בידם, בעונותינו הרבים, אפילו במקום שנוגע לטרחא בעלמא.

והתבוננתי שכל זה בא להם מצד מעוט וחסרון ידיעה בהלכה זו. שאלו ידעו מזה, בודאי היו מזרזים לשלם בזמנם כדי לקים בזה המצות עשה של "ביומו תתן שכרו". [וגם שלא לעבר על הלאוין שיש בענין זה]. כמו שכל אחד מישראל מזדרז לקים שארי מצות התורה התלויים בזמן, כשופר וסכה ולולב וכיוצא בזה. האם ראית לאחד מישראל, שיניח מלברך על השופר והלולב עד הלילה? ואדרבא, כל אחד מישראל מקדים את עצמו לקים המצוה בבקר ושמח על זה, על שזכה לקים מצות הבורא יתברך כדין. ואלו במצוה זו, שהיא גם כן מצות עשה דאוריתא, והוסיפה התורה גם כמה לאוין בענין זה, כמה מתגבר היצר בזה. בגלל כן נתתי אל לבי והתבוננתי בעזרת ה' יתברך, החונן לאדם דעת, וקבצתי את כל הפרטים המצויים בהלכה זו, כדי שיזדרז כל אחד לקים המצוה כדת וכהלכה. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי:

פרק ט

בו יבאר דיני תשלומי שכר שכיר בזמנו ובו י"ג סעיפים.

א. כתיב בתורה (ויקרא י"ט י"ג): "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר", וכתיב קרא אחרינא (דברים כ"ד ט"ו): "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש". ודרשו חז"ל (ב"מ ק"י:), דהקרא ד"לא תלין" מירי בשכיר שעבד עבודתו ביום, וקבעה התורה זמן תשלומין שלו כל הלילה. לא נתנו לו עובר עליו בעמוד השחר משום "בל תלין". וקרא ד"לא תבוא עליו השמש" מירי בפועל שעבד עבודתו בלילה, דזמן תשלומין שלו כל היום עד ביאת השמש. ואם לא נתנו לו עד שבא השמש עובר בלאו זה, וגם בעשה ד"ביומו תתן שכרו". וצריך לזהר לפרע לו קדם שקיעת החמה, דאז הוא בודאי יום. דלאחר שקיעה הוא בין השמשות, ואם לא פרע לו קדם השקיעה, על כל פנים יראה לפרע לו קדם צאת הכוכבים, דאי לאו הכי, בודאי יעבר אז בלאו ועשה זו.

ב. במה דברים אמורים? בפועל שהיה שכיר לכל הלילה, דהינו עד עמוד השחר. אבל אם היה שכיר בלילה על איזה שעות, וכלה פעלתו קדם עמוד השחר, זמן תשלומין שלו הוא רק עד עמוד השחר. וכן בשכיר יום; אם לא היה שכור אצלו לכל היום, רק על איזה שעות, וכלה פעלתו קדם ביאת השמש, זמן תשלומין שלו הוא רק עד ביאת השמש, וכנ"ל בסוף סעיף א'. ולפי זה בזמננו, שהמנהג שהפועלים שובתין ממלאכתן בעת שקיעת החמה, ימהר לפרע לו קדם צאת הכוכבים, דגם זה הוא בכלל שכיר שעות דיום, ועין ב'נתיב החסד'. ואם עשה הפועל מלאכה עד צאת הכוכבים, אף שאין מחיב בזה בזמננו, מכל מקום שוב יש לו לבעל הבית זמן לתשלומין כל הלילה. ובערב שבת שהמנהג לפסק ממלאכה מעט זמן קדם שקיעת החמה, יש לו למהר לפרע קדם שקיעה, אם תבעו, ויש לו מעות, ומקים בזה מצות עשה "ביומו תתן שכרו".

ג. ודע דלאו דוקא אם שכרו על איזה שעות, דאפילו אם שכרו לעשות מלאכה קלה, שיש בה שוה פרוטה, גם כן בכלל שכיר הוא, ושיך בה כל הדינים הנ"ל. ויש אומרים, דאפילו על פחות משוה פרוטה גם כן עובר המאחר זמנו, והעולם נכשלין בזה, בעונותינו ה-רבים.

ד. שכיר שבת (דהינו לשבוע אחת), שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע (דהינו, שבע שנים), כלה פעלתו ביום - זמן תשלומין שלו הוא כל אותו היום עד ביאת השמש וכנ"ל; כלה פעלתו בלילה - זמן תשלומין שלו הוא עד עמוד השחר.

ה. כל הדינים הללו נוהגים בין בשכר אדם, בין בשכר בהמה וכלים, דכתיב: "לא תלין פעלת שכיר אתך" - כל שפעלתו אתך. ועל שכר קרקעות יש דעות בין הפוסקים, ועין בבאור הגר"א (חשן משפט סימן של"ט ס"ק א'), שמצדד להחמיר לפי סגית הגמרא שלנו. ובאמת כן איתא בהדיא בתורת כהנים (ספרא פרשת קדשים פרשתא ב', ט'), דהרבוי ה-נ"ל מרבה אפילו שכר קרקעות. אחר כך מצאתי שכן כתב בספר 'שער המשפט' (סימן של"ט ס"ק א'). ולפי זה כל שכן שיש לזהר בשכר בתים, ועין ב'נתיב החסד'. גם בקטן ששכרו לאיזה פעלה, שיך בו כל הדינים הנ"ל.

ו. אם מת הפועל, אין הבן יורש זכות אביו, לענין שיהא הבעל הבית עובר עליו משום "בל תלין".

ז. אין בעל הבית עובר משום "בל תלין", אלא אם כן יש לו מעות לתן לו, דכתיב: "לא תלין פעלת שכיר אתך" - והכונה שיש אתך. והוא הדין אם יש לו פקדון, או הלואה אצל אחר, והגיע זמן פרעון, מקרי (תקרא) גם כן שיש אתך, דהרי יכול לקח מהם. ובשיטה מקבצת כתב בשם הריטב"א, דאם יש לו אכלין דקימי למכירה הוא גם כן בכלל אתך, דהרי יכול למכרם, וכן משמע בספר החנוך מצוה תקפ"ח. ונראה דאם יכול להשיג מעות ללות, צריך ללות, כדי שיהיה יכול לקים מצות עשה ד"ביומו תתן שכרו". ובפרט אם השכיר עני, ועל ידי זה שיתן לו בזמנו, יחזיק ידו שלא יצטרך לבריות, בודאי צריך לעשות כן. ועין לעיל בפרק א' ב'נתיב החסד' סעיף קטן כ'.

ח. אם שכר שני פועלין, ויש לו מעות רק עבור אחד, נראה דיחלק מה שיש לו לשניהם, ואינו עובר ב"לא תלין", אחרי שאין לו יותר. ואפילו אם האחד תבע מתחלה, צריך לעכב מחצית המעות להשני, דבודאי יתבע גם הוא, כדאמרינן בשבועות (דף מ"ה:) דחזקה אין שכיר משהה שכרו, אם לא שיודע שהפועל השני לא יקפיד עליו, במה שיסלק היום להאחד. וכל זה כששניהם עניים או עשירים, אבל אם אחד עני ואחד עשיר, יתבאר לקמן בפרק י' (סעיף ח').

ט. אחר שנשלם פעלת שכיר, יש לו לבעל הבית לזהר, שלא יוציא מעותיו לסחורה, כשיודע שעל ידי זה לא יהיה לו אחר כך במה לשלם להשכיר, אפילו אם לא תבעו השכיר עדין. וכל שכן להוציא מעותיו לסחורה אחר שתבעו, דבודאי אסור, ועובר משום "ביומו תתן שכרו". וראוי לכל בן דעת לשמר עצמו מזה, אפילו קדם שנשלם פעלת השכיר.

י. צריך לשלם להשכיר בזמנו כל מה שמגיע לו, אם יש לו. ואם לא השלים לו כל שכרו, עובר ב"בל תלין" על זה המקצת שפחת לו. וכן אם אין לבעל הבית כל המעות שמגיע להשכיר, אפילו הכי חיב לתן לו מה שיש לו, ואם לא נתן, עובר ב"בל תלין".

יא. ודע דכל מה שכתבנו בזה הפרק, דעובר בעל הבית ב"בל תלין פעלת שכיר", הינו דוקא כשתבעו השכיר, ולא נתן לו. אבל אם לא תבעו השכיר, אפילו יש לו מעות, אינו עובר עליו, דהרי הוא כאלו מרשהו לזה. ויש אומרים, דאפילו אם לא תבעו, יש לזהר לסלק לו השכירות בזמנו, רק שאינו עובר בלאו [ספר 'שער המשפט' (סימן של"ט ס"ק ב'). וכן הוכיח בספר 'חבל יוסף' [אולם המשפט], עין שם]. ואם בעת שתבעו, לא היה לו מעות, ואחר כך השיג מעות קדם שעבר הזמן, מחיב להוליך לו המעות, או להודיעו שיבוא ויטל מעותיו, כדי שלא יעבר על "בל תלין". וכן אם שכר אצלו בהמה וכלים להשתמש בהן לצרכיו, וכלו פעלתן אצלו, צריך לזהר לשלם דמי שכירתן בזמנו, אפילו לא תבעו בעל הבהמה והכלים, דאין ראיה מדלא תבעו, דמרשהו לאחר את הזמן, אחרי שלא ידע שכלה פעלתן, מה יתבע אותו?

יב. עבר זמנו, אין בעל הבית עובר משום "בל תלין". ומכל מקום חיב לתן לו מיד, ובכל עת שישהה, עובר על לאו של דבריהם, שנאמר (משלי ג' כ"ח): "אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך".

יג. שכיר שמכיר בבעל הבית, שאין דרכו להיות בידו מעות אלא ביום השוק, אינו עובר ב"בל תלין", אפילו יש לו מעות, ואפילו תבעו בבקר ראשון, דהא מתחלה בעת שנשכר לו, מיאש נפשה, שלא יתן לו עד יום השוק. ומיום השוק ואילך, אם אינו נותן לו, עובר משום "אל תאמר לרעך וגו'". והוא הדין הני שאין דרכם לשלם, עד שיחשבו עם הפועלים, אינם עוברים עד שיחשבו עמהם, דמתחלה נתרצה הפועל לזה.

פרק י

בו יבואר עוד מדיני תשלומי שכר שכיר בזמנו ובו י"ג סעיפים.

א. נתן טליתו לאמן לתקנה בקבלנות וגמרה, כל זמן שהטלית ביד האמן - אינו עובר. נתנה לו, אפילו בחצי היום, כיון ששקעה עליו חמה ולא פרעו, עובר משום "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש" (דברים כ"ד ט"ו). וכן אם נתן לו הטלית בלילה, עובר בבקר משום "בל תלין" (ויקרא י"ט י"ג), שקבלנות היא כשכירות לפרעו בזמנו.

ב. האומר לשלוחו: צא ושכר לי פועלים, ושכרם בשבילו, ואמר להם: שכרכם על בעל הבית, אין שום אחד מהם עובר ב"בל תלין", דהא בעל הבית לא שכרן, ולא קרינא שכיר גבה (ואינני קורא - אותו - שכיר אצלו), והשליח אין פעלתן עליו, אלא אמר להם שבעל הבית יתן להם. ואפילו לא אמר בפרוש, כיון שהפועל יודע, שאין המלאכה שלו וכדלקמה. ומיהו בעל הבית עובר משום (משלי ג' כ"ח) "אל תאמר לרעך לך ושוב וגו'", כשמכון לדחותם. ואם הוא טרוד, ואין לו פנאי, אין לו אסור בזה.

ג. ואם אמר להפועלים: שכרכם עלי, אפילו הודיעם שהוא שליח, ואין המלאכה שלו, הוא חיב בשכרם, וממילא עובר ב"בל תלין", אם לא שלם בזמנו. ואם שכרם בסתם, שלא אמר, שכרכם עלי, וגם לא אמר להם, שכרכם על בעל הבית, תלוי בזה: אם הפועלים יודעים שאין המלאכה שלו, אין השליח עובר, ואם אינם יודעים בזה, הוא חיב בשכרם, ועובר משום "בל תלין".

ד. במה דברים אמורים? בשליח בעלמא. אבל מי שהוא אפוטרופוס על נכסי חברו, אף שהפועלים יודעים שאין המלאכה שלו, ואפילו שכרן בסתמא, הוי כאומר, שכרכם עלי, ועובר ב"בל תלין". וכן אשה שיש לה בעל, ונושאת ונותנת בתוך הבית, ושכרה פועלים, אפילו בסתמא, עוברת משום "בל תלין".

ה. המחהו אצל שלחני לתן לו [כגון: שהיה פועל צריך למעות, והעמידו בעל הבית לפועל אצל שלחני, ואמר לו: תן לו בדינר מעות, ועלי לשלם], וקבל עליו השלחני, וגם נתרצה הפועל בדבר, שוב אין עובר בעל הבית בלאו ד"לא תלין", אפילו לא היה לבעל הבית ביד שלחני כלום עד עתה, ואפילו אם ארע שלבסוף לא נתן לו השלחני, דכתיב (ויקרא י"ט י"ג): "פעלת שכיר אתך", ולא זה שאין שכרו אתך, אלא אצל השלחני.

ו. וכל זה הוא רק לענין אסור "בל תלין". אבל לענין חזרה, דהינו שרצה הפועל לחזר בו, שלא לקבל מהשלחני אלא מבעל הבית, לא מבעי אם השלחני אינו רוצה לתן, בודאי יכול הפועל לחזר על בעל הבית, דודאי אדעתא דהכי (על דעת כן) לא נתרצה; אלא אפילו אם לא חזר השלחני מלתן, גם כן הרשות בידו לחזר ממה שנתרצה מתחלה ולתבע את בעל הבית.

ז. ודוקא שלא פטרו הפועל בהדיא, וגם לא קנה בעל הבית מיד הפועל. אבל אם פטרו בהדיא, דהינו, שאפילו אם לא יתן לו השלחני, לא יחזר על בעל הבית, או קנה מיד הפועל, שוב אינו יכול הפועל לחזר בכל גוני.

ח. אם שכר שני פועלין, ואחד מהם עני, ואין לו מעות לשלם בזמנו, רק לאחד מהם, העני הוא קודם, דכתיב (דברים כ"ד ט"ו): "כי עני הוא וגו'". ודרשו חז"ל (ב"מ קי"א:), דהאי קרא אתי להקדים עני לעשיר. ואם השני פועלים ששכר, אחד מהם עני, והשני אביון, [אביון הוא מענה יותר מעני, והרגל לבשת. ונקרא אביון - האובה ואינו משיג מה שנפשו מתאוה], גם בזה העני הוא קודם. ואם אחד אביון, ואחד עשיר - האביון קודם.

ט. ואם שניהם עניים או אביונים, ואחד מהם הוא קרובו, אין לו דין קדימה בשביל זה.

י. ודע, דמה דאמרינן דהעני הוא קודם, הוא אפילו אם בא העשיר לתבע קדם שבא העני, כיון דבודאי יבוא העני גם כן לבסוף לתבע בזמנו. וכמו דאמרינן: חזקה אין שכיר משהה שכרו.

יא. אם שני הפועלים היו עשירים או עניים, ואחד מהן היה שכיר יום אצלו אתמול, וכבר עבר הזמן ד"בל תלין", והשני עשה אצלו היום, צריך להקדים להשני, דבו יעבר הזמן, ולהראשון ישלם אחר כך כשישיג מעות. ואפשר דבאפן זה, אפילו העשיר הוא קודם לעני.

יב. אין לשכר פועל, כשיודע בברור שלא יהיה לו מה לשלם בזמנו. דהא מסתמא דעת הפועל, שישלם לו בזמנו, כדכתיב (דברים כ"ד ט"ו): "ואליו הוא נשא את נפשו'; אם לא שיודיעו מתחלה שיתרצה בזה, או שמנהג אנשי המקום לשלם ביום השוק, שמזדמנין להם מעות וכנ"ל בסוף פרק ט', עין שם. ומטעם זה, אם שכר פועל ורוצה לסע מביתו, ולא יבוא עד שיעבר הזמן, צריך להזמין מעות עבורו קדם שיסע, כדי שישלם לו בזמנו.

יג. כל זה שכתבנו באלו השני פרקים, הוא רק לענין אם מאחר את שכרו ואינו משלם לו בזמנו; אבל אם כובש שכרו לגמרי, ואין בדעתו לפרע לו, ואפילו * אם מחסר לו רק פרוטה אחת ממה שנתחיב לו, עובר עוד על מה שכתוב בתורה (ויקרא י"ט י"ג): "לא תעשק את רעך ולא תגזל וגו'", דגם זה הוא בכלל גזל, כדאיתא בגמרא (ב"מ קי"א.), והוא פסול לעדות מן התורה עבור זה. ואמרו חז"ל (שם קי"ב.): כל הכובש שכר שכיר, כאלו נוטל את נשמתו, ועובר בחמשה לאוין ועשה. [הינו: "לא תעשק את רעך ולא תגזל" "ולא תלין פעלת שכיר", האמור בתורת כהנים (ויקרא י"ט י"ג); ו', לא תעשק שכיר עני ואביון", "ולא תבוא עליו השמש", [עשה ד"ביומו תתן שכרו", האמור בפרשת תצא (דברים כ"ד י"ד-ט"ו) ] ]. ועין בגמרא שם בדף קי"א עמוד א'. ועין בזהר הקדוש פרשת קדשים, שמאריך מאד בענין זה. על כן השומר נפשו ישמר את עצמו מאד בענין זה, ויהיה שכרו אתו ופעלתו לפניו.

תם ונשלם חלק ראשון בספר "אהבת חסד"

תוכן העניינים

אהבת חסד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה