אור ברסלב
אהבת דוד (מאירוביץ) אהבת דוד דרוש ז

אהבת דוד (מאירוביץ)· רבי שלום דוד מאירוביץ

אהבת דוד דרוש ז

אהבת דוד דרוש ו

הספד מר שהספדתי הני תרי גאונים וצדיקים. האחר הרב הגאון חד בדרא וכו' ר' שלמה קלוגער זצללה"ה. והשני הרב הגאון וכו' ר' אברהם שמואל זצללה"ה:

מבואר בש"ע (הלכות אבילות) חכם שמת בית מדרשו בטל אב"ד שמת כל בתי מדרשות בטלים נשיא שמת כל בתי מדרשות שבכל עיירות בטלים ומכל שכן אם נפטרו בבת אחת נשיא שבדור ות"ח ואב"ד כמו הרב הגאון ר' שלמה קלו גער עם ת"ח וגאון ר' אברהם שמואל בודאי החוב להספידם בכל עיירות שבישראל:

הנביא יחזקאל אמר אתה בן אדם האנח בשברון מתנים וגו' והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אליהם על השמועה כי באה ונמס כל לב וכו' פליגי בגמרא חד אמר אנחה שוברת חצי גופו של אדם. ודייק מדכתיב בשברון מתנים וחד אמר כל גוף ומקשינן למ"ד חצי גוף הא כתיב ונמס כל לב ותירץ שאני שמועת בית המקדש ומקשינן הא הפסוק האנח בשברון מתנים בחורבן בית המקדש כתיב (עיין בינה לעתים) ותירץ הבינה לעתים באמת קודם שבאה השמועה אפילו מחורבן בהמ"ק שוברת רק חצי גוף אבל על השמועה כי באה בודאי ונמס כל לב:

כן רבותי עת צרה לנו על השמועה כי באה כעת כי מתו שני הגאונים וזה יותר רעה משמועת חורבן בהמ"ק כמאמרם ז"ל שקולה מיתת צדיקים יותר משריפת בית המקדש דכתיב הפלא ופלא. על כן החוב לנו לבכות ולהספיד הגם שמת במקום אחר בכל זאת מבואר במגילה כד שכיב אינש הכא ספדי התם גדול הוא בששך ושם לו ברקת:

החכם מכל אדם אמר ושבח אני את המתים וגו' מן החיים לדעתי כונתו היה כך הגם שאין אנחנו מכירים הנספדים. בכל זאת מחמת ששמעתי הרעש מאנשי תבל והבכיות שבוכים כל ישראל עליהם על כן גם אני יודע להספידם כדת לפי כבודם וזה כונתו ושבח אני את המתים מאין אני יודע מן החיים מהרעש ומהבכי שבוכים עליהם החיים אני יודע מהותם וגדלם איך להספידם. כי על פי דין אסור להרבות בשבחים יותר מדי:

ירמיהו הנביא אמר אל תבכו למת בכו בכו להולך איתא במדרש כד דמך רבי שמעון עאל ר' לוי לאספודי אמר והחכמה מאין תמצא כל התשמישין של עולם יש חליפין. אנו אבדנו את רבי שמעון איה תורתו. יש להבין זאת הלא מבואר בדברי חז"ל ע"פ וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי ואיך שייך לומר אנו אבדנו עוד יש להבין כי נח נפשיה דר"ז פתח האי ספדנא ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גדלה שעשועיה אוי לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה מאי אבדה שייך אצל צדיק. עוד יש להבין מאמר הגמרא לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני. אמר דוד לא חסיד אני שכל מלכי וכו' ולא עוד וכו' שידי מלוכלכות בשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה איך יתפאר דוד אשר הוא חסיד השנית מדוע אמר לטהר איך מחליט לטהר לבעלה:

הנה באמת משני טעמים יש לנו לבכות אם מת צדיק הגם שנולד צדיק אחר הטעם האחד כי הצדיק נולד במרחקים ונפטר בפה. מה יועיל להעיר שמת שמה צדיק אם יולד צדיק אחר במרום אחר. והטעם השני הצדיק שנפטר הוא היה שלם ובקי בכל התורה ומוכתר ומעוטר במעשים טובים ובמדות והצדיק שנולד עוד הוא רך בשנים ויהיה מגין הדור בדורו ולא כעת בין כך ובין כך הצדיק אין וזה המתקת חכמינו ז"ל צדיק אבד לדורו אבד כלומר לדורו שכעת המה בודאי אבדו הצדיק ולעת עתה נשארנו דרא דיתמי:

וזה כונת הכתוב וזרח השמש האמת כאשר בא השמש כאשר מת צדיק בודאי זרח השמש אבל אל מקומו שואף זורח הוא שם כלומר במקום אחר יפה הוא בא השמש בצהרים אוי לנו וזה היה כונת הספדן אנו שאבדנו דורנו אבדנו כלומר במקומנו והחכמה מאין תמצא וזה כונת הגמ' ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גדלה שעשועיה אוי לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה. כי לעיר רקת בודאי אבדה כלי חמדתה הגם שנולד צדיק אחר אבל לרקת אבדה כלי חמדתה:

הנה יש שני מיני צדיקים אחד הוא צדיק והשני הוא חסידי צדיק נקרא מי שמחמיר לעצמו ומחמיר כן לאחרים והשני נקרא חסיד הוא שמחמיר לעצמו ומיקל לחבירו והנה כאשר מת צדיק ולא שם מי על לב מה שנאבד. מה עושה הקב"ה הוא לוקח גם כן החסידים אשר זאת נוגע לכל אחד ואחד בעניני איסור והיתר או בדיני ממונות למען ירגישו בני הדור שאבדה להם אבידה וזהו כונת הנביא הצדיק אבד ואין איש שם על לב מה עושה הקדוש ברוך הוא ואנשי חסד נאספים. מתים החסידים מדוע באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק מחמת שלא שמו על לבם מיתת הצדיקים:

אחי ורבותי אנו אבדנו כעת שתי עינים המאירות לנו באיסור והיתר ובדיני ממונות אשר נוגע לכל אחד ואחד בודאי החוב לבכות בשתי עינים כמאמר הנביא עיני עיני יורדה מים שתי עינים והנה דוד המלך היה בגדר חסיד ומחמיר לעצמו ומיקל לאחרים היה כי דוד המלך לבד מלכותו היה מורה צדק לעדתו והנה כל מי שמחמיר אינו צריך כל כך סייעתא דשמיא לא כן מי שמיקל צריך מאוד להתפלל שיסייע לו הקדוש ב"ה לאוקמי גירסא אליבא דהלכתא לכן התפלל דוד לדוד שמרה נפשי לבלי אטעה חלילה בדינים כי חסיד אני אני נוהג הוראתי במדת חסידות להקל לאחרים לכן שמרה נפשי ולכן אמר שידי מלוכלכות בשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה היינו לחפש קולות לטהר ולא לטמא ומדוקדק בזה מאמר חז"ל לטהר:

הנביא אמר אל תבכו למת בכו בכו להולך כי לא ישוב עוד וגו' כונת הנביא כי באמת עלינו הבכי וההספד ולא על הצדיק הנפטר כי מי יעמוד בפרץ לנו והנה כאשר מת צדיק ונולד צדיק אחר יש רק בכיה אחת על הנפטר ולא עלינו אבל חלילה אם נפטר צדיק ולא נולד צדיק אחר אזי הבכיה כפולה אחת עלינו כי נשארנו דרא דיתמי והשני על הנפטר. לכן אמר הנביא אל תבכו למת כלומר למת לבד. כי אם בכו בכיה כפולה גם עלינו כי לא ישוב כונתו כי לא נולד צדיק אחר ממלא מקומו:

הנביא צוח כי עלה מות בחלונינו (עיין באוהל יעקב) לפי דעתי כן הוא זה על מיתת צדיקים כי ידוע אשר כל זריחת ויקרת הבנין הוא רק החלונות. כי אם לא החלונות הוא חושך ולא יוצלח לשום אדם כן כל זריחת הדור הוא רק הצדיקים שבדור והנה כאשר הצדיקים מתים חשכה כל בנין עדת ישראל וזה היה צעקת הנביא כי עלה מות בחלונינו כי מתו כל הצדיקים שלנו אוי לנו על שני חלונות שחשכו בשנה הזאת שני צדיקים וגאונים: הנה אמרו חכמינו ז"ל כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו יש להבין מדוע סופר הקב"ה מאי חשבון יש על הדמעות. ומאי נפקא מינה בהדמעות אשר הקדוש ב"ה מניח בבית גנזיו הנה ידוע דברי המדרש בזמן שבית המקדש היה קיים קרבנות מכפרים ובזמן שאין בית המקדש קיים מאי תהיה אמר הקדוש ב"ה אני נוטל צדיק מכל דור לכפר. ומבואר בכתוב אדם כי יקריב מכם קרבן כלומר חלילה מכם ממש מהצדיקים ונשמע מזה אשר מיתת צדיקים היא במקום קרבן והנה ידוע הדין אשר לכל קרבן החיוב להביא עמו נסכים ועולה הדמעות במקום נסכים והנה כאשר מתים צדיקים אזי הקדוש ב"ה סופר כמה דמעות שנשפכו עליהם אם יש נסכים לפי ערך הקרבנות נשמות צדיקים שהקריבו:

וידוע מאמר המדרש דודי ירד לגנו זה הקדוש ב"ה יורד לעולמו וללקוט שושנים אל תקרי שושנים אלא ששונים היינו הצדיקים לרעות בגנים אלו התינוקות כי המה ערבים שבדור והקדוש ברוך הוא רצה מזה גובה רצה מזה גובה הנה העשיר מביא קרבן כבש והדל מביא עוף תורים או בני יונה וכמו כן אם אנחנו בגדר עשירים שיש בנו גדולים וצדיקים חלילה אנחנו מקריבים קרבן עשיר היינו הצדיקים שבדור אמנם אם אנחנו בגדר דלים שאין לנו צדיקים אזי אנחנו מחויבים להקריב קרבן דל היינו עופות הקטנים תינוקות של בית רבן לכן על זה צוח הנביא קרעו לבבכם כלומר לבכות על אדם צדיק שמת ואל בגדיכם כלומר אם לאו חלילה אתם מחויבים לקרוע בגדיכם כדין קריעה על בניכם הקטנים כמאמרם ז"ל תלמיד חכם שמת הכל קרוביו הכל קרוביו ס"ד אלא אימא הכל נעשו לו כקרובים. הכל מחוייבים לספדו ולקרוע עליהם כמבואר גם כן בש"ע ועל דרך מוסר אני אומר תלמיד חכם שמת הכל קרוביו כלומר תלמיד חכם כיון שמת הכל נעשו קרובים לו וכולם מיחסים עמו זה אומר דודי היה הנפטר וזה אומר גואלי וקרובי היה ובעת חיים חיותו אין איש שם על לב להחזיק התלמיד חכם אשר עוסק באמונה בתורה הקדושה ואין איש שם על לב להחזיקו כי אם אדרבה כל אחד מבזה לו:

ודרך מוסר אמרתי המתקה במאמר חכמינו ז"ל אנשים באים ללמוד נשים באים לשמוע טף למה באים ליתן שכר למביאיהם כונת חז"ל שאמרו ליתן שכר למביאיהם פירש אחרי שהטף אינם עוסקים בתורה ומצות ומתים ר"ל כשהם קטנים א"כ למה הם באים בעולם ואמרו כדי ליתן שכר למביאיהם כלומר לאבותם שימותו בעון אבותיהם. כי התינוקות מתים בשביל שלא בכו על אדם כשר עוד אמרו חכמינו ז"ל בשביל נדרים בנים מתים בשביל מזוזה בנים מתים ר"ל:

מורי ורבותי התוה"ק אמרה כי ימצא חלל באדמה לא נודע מי הכהו העיר הקרובה מחויבת להביא כפרה עגלה ערופה וכמו כן אנחנו בודאי בעונותינו מתו הצדיקים אך לא נודע מי היה הגורם. בודאי החוב לכל הפחות על כל אחד ואחד לבכות ולהוריד כנחל דמעות פן חלילה עונותינו גרמו מיתת צדיקים האלו ובמה נתכפר אין לנו לא קרבן ולא עגלה ערופה כי אם דמעותינו:

מצינו בראשונה בדברי חכמינו ז"ל כאשר הספידו אמרו מילים קצרים אוי לספינה שאבדה קברניטה אוי לדור שאבדו מנהיגיה. כונת ההספד כן הוא לדעתי. הנה כאשר איש אחד נוסע דרך יבשה בעגלה. והנה כאשר נשבר האופן יכול לשאול אצל חבירו ומכירו הדר שם לא כן אם חלילה ההולך בספינה הולכת בים והים סוער ונשברה הוילינים אוי על זה בודאי הספינה הולכת לאיבוד כי בלב הים אין אצל מי לשאול הקברניטה. לכן אמר אוי לספינה דוקא כאשר אבדה קברניטה כי בודאי אוי באין מציל:

כמו כן אם חלילה מת צדיק קטן לכל הפחות נשארו עוד צדיקים כמוהו. לא כן אם מת הצדיק הגדול הדור ולא נשארו כמוהו בודאי דומה לספינה שאבדה קברניטה ולכן מדוייק אוי לספינה וכו' אוי לדור שאבדו מנהיגיו. כלומר המנהיג בדור. כמו כן הספד שלנו אשר אבדנו כל המנהיג מדור אשר התיר העגונות וכל דבר החמור והקשה הביאו אליו וזה כונת אוי לדור כולה:

בגמרא אמרינן למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפר אף מיתת צדיקים מכפר ועוד אמרו חכמינו ז"ל מה בגדי כהונה מכפרי אף מיתת צדיקים מכפר (המתקה מהגאון ר' יחיאל העלער ז"ל) הנה כאשר ידוע דיני פרה אדומה כי מטהר את הטמא והטהור שנגע הוא טמא כן ענין הספד אם מקיים ההספד כדין אזי בודאי כפרה לו וחלילה אם יעמוד אצל ההספד ולא יבכה כדין אזי לא מבעי שלא יכפר אדרבה הקטרוג עליו יותר ובאמת מי שהוא גזלן והרג נפש הלא אחרי כן בודאי יכאב לבו על זה על מה שהרג ומכל שכן שאנחנו היינו הגזלנים מהצדיקים האלו ואיך לא יחוס לבנו על זה לכל הפחות לבכות על מיתת שני גאונים וצדיקים שנפטרו בשנה אחת אוי לנו הדור הזה אשר נשארנו כצאן בלי רועה כעם בלי מלך כבן בלא אב כבת בלא אם ובפרט שמיתתם היה מיתה פתאומית כשריפת בית אלהינו: הנה העיקר כונת ההספד מלבד מה שיש פלוגתא בגמרא אם יקרא דחיי או יקרא דשכבי יש עוד טעם כעיקר היינו למען להשמיע לרבים שבחים מהנספד למען ללמוד ממעשיהם הטובים ואיך התנהגו בתבל בעת חיו על פני האדמה. לכל הפחות כל אחד יקבל מדה טובה אחת מהצדיק וזה עיקר כונת ההספד והנה ידוע הדין אשר בגדי כהונה מכפר הוא רק בזמן שהבגדים על הכהן אבל אם לא ילבישם הכהן אינו מכפר כמו שמצינו גבי ציץ עודו על מצחו מרצה אינה על מצחו אינה מרצה כן מיתת צדיק בזמן שילבש ממדותיו אזי מכפר כדרך בגדי כהונה וזה המתקת חז"ל מה בגדי כהונה מכפר אף מיתת צדיקים מכפר כלומר בגדר בגדי כהונה:

אמר רב לשמואל בר שילת אחים בהספדאי דהתם קאימנא הנה רבו המפרשים בדברי חכמינו ז"ל אבל גם אני אגיד חלקי על כונת רב. דהלא עניו גדול היה רב כמו שמצינו בדברי חכמינו ז"ל ואיך רצה שיעשו לו הספד גדול וחלילה שיעשה זאת למען הכבוד עוד יש להבין הענין דהתם קאימנא מסתמא יש בזה כונה עמוקה (עיין בפ"ד על זה):

הנה באמת האיש נקרא הולך כי הולך ממדריגה למדריגה לא כן המלאכים נקראים עומדים כמו שנאמר שרפים עומדים ממעל לו. כי המלאך נברא רק לפי שעה לעשות רצון ושליחות הבורא ולכן אין מלאך אחד עושה שתי שליחות כי תיכף שיעשה שליחות הבורא אזי בטל מדריגתו. לא כן האיש הוא הולך ויכול לקיים כל התורה והתרי"ג מצות ועוד כמה סעיפים מהמצות וכמה מדות טובות עד אין חקר לכן כאשר רצה רב התנא האלהי לעורר הבכי אמר בזאת תוכל לעורר הבכי והדמעות בזה דהתם קאימנא כלומר בעולם הבא אני עומד כיון שמת אדם נעשה חפשי מכל המצות ועל זה בודאי צריך לבכות (עיין בשל"ה הקדוש):

שלמה המלך אמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו מאי והחי יתן אל לבו דברים של מיתה מאן דספיד יספדוניה דקבר יקברוניה דידל ידלוניה דטעין יטענוניה יש להבין כונת חכמינו ז"ל מאי והחי יתן אל לבו ומאי טוב ללכת אל בית אבל הלא כתיב לב כסילים בבית שמחה. והנה אם היו שניהם מצות אזי שייך לומר טוב אבל עכשיו שאמר הכתוב לב כסילים בבית שמחה והכתוב מגנה ההילוך לבית שמחה ואיך מדמה בית המשתה אשר היא עבירה לניחום אבלים אשר היא מצוה ממצות היקרות ולהבין זאת על פי צחות אמרו חכמינו ז"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאילו הם לא באנו לעולם הגם שמה שבאנו לעולם הוא לא כל כך טובה לנו כי ידוע מאמר חכמינו ז"ל נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא בכל זאת אם חיעל פני אדמה וקיים כל התרי"ג מצות בודאי טוב שבאנו לעולם ונקדים לזה מאמר הגמרא נמנו וגמרו נוח לאדם שלא נברא משנברא ופירש על זה המהרש"א פי' על מלת נמנו. כי באמת יש מצות ל"ת שס"ה ומצות עשה רמ"ח והנה כמה יכול לקיים על פני אדמה מצות עשה רמ"ח אבל כנגד זה יכול לעבור מה שבא לעולם שס"ה ל"ת. בודאי לא טוב שנברא ולכן אמר נמנו כלומר שמנו כמה יש מצות ל"ת וכמה יש מצות עשה וגמרו נוח לאדם שלא נברא והנה כאשר באנו לעולם ואנחנו מקיימים המצות עשה הגם שאנו עוברים על המצות ל"ת בכל זאת על המצות ל"ת אמר הקב"ה אשר הצדיקים מכפרים על עון הדור ולכן יפה אמרו חז"ל כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחיים הואיל ועצם הבריאה לא טוב אם יעבור הל"ת כי אם מחמת שמיתת צדיקים מכפר ואם לא יבכה עליהם ומסתמא לא האמין על זה אשר מיתת צדיקים מכפר על עבירות שעשה כי אם לא כן איך לא יבכה על צדיק אשר מת בחטאו בודאי לאיש כזה אינו מכפר מיתת צדיקים ונשאר חטאים מל"ת שעבר והל"ת המה שס"ה והמצות עשה רק רמ"ח בודאי לא טוב חייו וטוב מותו מחייו לכן המתיקו בלשונם הזהב ראוי לקוברו בחייו כפי סברתו ומחשבתו וזה כונת שלמה טוב ללכת בבית אבל מלכת אל בית המשתה. כי באמת כאשר ילך איש לחתונה הגם ששמחה היא זאת בכל זאת יכול ללמוד מזה מוסר מדוע יש חתונה מסתמא בכדי שלא יבטל קיום המין אנושי יען כי דורות הראשונים ימותו. כי אם לא כן בודאי לא באנו לעולם בכל זאת מוסר האמת הוא אך מבית האבל כי בחתונה לע"ע היא שמחה אך לאיש חכם הרואה את הנולד מזה שיהיה תוגה לא כן על בית אבל הוא רואה כעת סוף המיתה אשר אין גם אחד ימלט ממר המות לכן אמר החכם הגדול טוב ללכת בבית אבל כי הוא סוף כל אדם כלומר שרואה לע"ע הסוף לא כן חתונה וזה אמר והחי ולא אמר והאדם כלומר אפילו איש שהוא חי ולא יביט על העתיד גם כן יתן אל לבו (עיין בפ"ד ותמצא נחת):

במ"ק אמרינן נשי דשכנציב הוי אמרי וי לאזלא וי לחבילא יש להבין זאת הנה חלילה אם מת אב ואם והניחו יתומים קטנים וגדולים ר"ל. אל היתומים קטנים מסתמא רע ומר מאוד אבל להיתומים גדולים ג"כ לא טוב כי המה מחוייבים לגדל הקטנים בין כך ובין כך רע ומר לגדולים וקטנים. כן בעת מיתת הצדיקים הגדולים אזי רע ומר להמון ולהרבנים וללומדים גם כן רע ומר שהמה מחוייבים כעת לשאת משא העם. וכאשר יקרה ספק באיסור והיתר ודיני ממונות מי יגיד להם אוי לנו ואוי להמון. וזה כונת הגמרא (מ"ק) וי לאזלא היינו יתומים דאזלי על רגליהם וי לחבילא לשון חבילא על כתיפו ובין לאנשים אשר עוד מחוייבים לנושאם על כתפיהם וזה כונת הגמרא אשר החוב על הספדן לבכות בין היודעי תורה ובין המון העם כי הכל נשארו יתומים ר"ל. (שמעתי בשם הגאון ר' יחיאל העלער):

אמרינן בגמרא ר' מאיר כי הוה מסיים ספרא דאיוב אמר סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה יש להבין מאי גדול ומאי עמל הנה אמרו חכמינו ז"ל תלמיד חכם שמת הכל קרוביו ובאיזה אופן היה קרוב תלמיד חכם לעם הארץ. לפי דעתי כן הוא הנה ידוע אשר לעתיד תחלת דין על דברי תורה שנאמר פוטר מים ראשית מדון (הגם בשבת אמרו חכמינו ז"ל מתחלה שואלין אותו עסקת באמונה ואחרי כן על תורה. עיין בתוספות שהקשו על זה ועיין בעין אליהו שתירץ בזה) והנה עיקר הדבר כן היא מה שע"ה מחזיקין ללומדי תורה יש להם חלק בלימודם כדין שותף. וכל זמן שתלמיד חכם בחיים חיותו יכול להחזיק כמה אנשים ע"ה בלימודו הטוב כי המה מחזיקים בזה העולם ויש להם חלק בעולם הנצחי והנה התלמיד חכם מת אזי בטל ההתקרבות והשותפות. על כן בודאי חוב גמור לבכות על שותף וקרוב שמת ומבואר בדברי חכמינו ז"ל (ב"מ) שאביו הביאו לעולם הזה ורבו הביאו לעולם הבא וזה המתקת לשונם אשרי מי שגדול בתורה היינו שהוא גדול באמת בתורה ועמלו בתורה כלומר שעמל. היינו על אנשים הפשוטים אשר עמלו בעניני עולם הזה אבל נתנו והחזיקו ללומדי תורה. כי זה כונת עמלו בתורה בשביל תורה גם להם טוב כי יש להם דין כתלמיד חכם בעצמו כדין שני שותפים (עיין לעיל בדרשות הקודמים באריכות): ומה שאמרו בסוף ועושה נחת רוח ליוצרו כונתם כן הנה באמת ידוע כאשר מסיים איוב אמר הכי הנה יש שני מיני צדיקים אחד צדיק שהיה מראה צדקותיו לאחרים ויכול להיות שעושה רק להתפאר ואחד העושה רק לעשות נחת רוח ליוצרו מראה עצמו לעיני כל אשר הוא אינו מהפרושים. בכל זאת באמת הוא איש יקר הולך בתום ובמישור והאיש כזה בודאי עושה נחת רוח ליוצרו ולא להתפאר. לכן כאשר ראה מעשה דאיוב שכאשר ראה אלמנה היה מדבר עמה על לבה לפני המון כדי שיקפצו עליה בני אדם לישא וכאשר ראה שדה יתומים אז גזל והשביח ואחר כן מסר ליתומים שגדלו עם השבח והנה בעת כאשר עשה בודאי הכל אמרו אשר איוב לא טוב לה' ולבריות ואיש כזה בודאי עשה לא לשם שום התפארות והתנשאות (ידוע מאמר חכמינו ז"ל על זה על פסוק לב אלמנה ארנין) ולכן אמר ומסיים ספרא דאיוב הכל באריכות ומסיים ועושה נחת רוח ליוצרו כלומר ולא להתפאר כמו שעשה איוב על דרך זה:

בגמרא אמרינן בשעה שהצדיק נפטר מהעולם שלשה כיתי מלאכי השרת יוצאים לקראתו אחת אומרת לו בוא בשלום ואחת אומרת לו הולך נכחו ואחת אומרת לו יבוא שלום ינוחו על משכבותם יש להבין מאי שלשה כיתי מלאכים ומאי מקודם אמר בוא בשלום לשון יחיד ואחר כך אומר ינוחו על משכבותם לשון רבים:

הנה ידוע מאמר חכמינו ז"ל אשר מכל מצוה שהצדיק עושה בעולם הזה נברא מלאך מליץ אחד והנה שלשה זמנים יש לצדיק אחת בעת בחרותו אשר בשנים האלו יש בו רתיחת הדם הנוטה אותו לצד רע וזה כונת הכתוב כי יצר לב האדם רע באיזה שנים מנעוריו וכאשר בא לזמן ארבעים שנה הוא בא מעט למנוחה מתאות יצר כי בן ארבעים לבינה כמאמר חכמינו ז"ל עד ארבעין שנין לא קאי איניש אדעתיה דרבי'. מטעם כי היצר איננו מניח לו לעסוק ברעיונים טהורים בתורה הקדושה ועוד אין לו שלום בשלימות מיצר הרע אבל כאשר הצדיק בן שבעים שנה אזי יש לו שלום מיצר הרע עד אשר בטל ממנו כל היצר. כמאמר דוד לבי חלל בקרבי ובשלשה זמנים הללו נבראים מלאכים ממעשיהם הטובים מלאכי מליצים אחת כת מלאכי מלחמה אשר נבראים מלאכים מצדיק בעת נערותו. כי המלאכים נקראים על שם מעשיו אשר נצח ליצר. ואחת כת מנוחה הנבראים משנים האמצעים ואחת כת מלאכי שלום אשר נבראים ממעשי ידיהם של צדיקים לעת זקנותם. אשר עת הלזה היה להם עת שלום וכן מצינו בכתוב מלאכי שלום מר יבכיון וזה החילוק בין מנוחה לשלום מנוחה הוא לפי שעה ובכל זאת יש לפעמים עוד מלחמה ושלום הוא עד העולם בלי שום השתנות והמה השלשה כתות המלאכים האלו כל אחת אומרת לו כפי בריאתה אחת אומר לו בוא בשלום כת שלום ואחת אומרת לו ינוחו על משכבותם זה כת מנוחה. ואחת אומרת לו הולך נכחו לשון לנוכח אשתו היינו על הצדיק אשר מוכרח לילך נכחו היינו נגד היצר בעת נערותו אשר היה לו מלחמה כבידה עם היצר לכן כת ראשונה הוא שלום כי היא אחרונה אשר תפרד מהם לעת זקנותו טרם מותו (כן שמעתי מגאון אחד ושכחתי שמו הטהור):

והנה באמת גבי אלישע בעת הפרד אליהו מאלישע כתיב ואלישע מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו יש להבין זאת מדוע אמר מצעק ולא אמר צועק ומה ענין אבי דוקא בהסתלקות הצדיק הנה באמת יש שני מיני יתומים אחד יתום מאם ואחד יתום מאב הגם שיתום מאם גם זה לא טוב אבל הגרוע מזה יתום מאב אשר הוא המפרנס ומכלכל בני ביתו והנה כאשר מת הצדיק המון העם יודעים אשר לא טוב בהסתלקות הצדיק וגם הדור נחשב לדור יתמי. אבל הוא נחשב רק ליתמי מאם כי איננו מבין אשר בזכות הצדיק הם נזונים כמאמר חכמינו ז"ל כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני אבל כל מי שיש לו ידיעה בצדיקים היינו הלומדים המה יודעים ומבינים אשר העולם ניזון בזכות הצדיק לכן המה מבינים הסתלקות הצדיק בגדר יתומים מאב. כי מת הפרנס מהדור אזי אין מי לפרנס להדור לכן אמר "אלישע מצעק" כונתו מלמד איך ההכרח לצעוק בהסתלקות הצדיק "אבי אבי" אב החכמה ואב המפרנס בעולם הזה וזהו מאמר הנביא יתומים היינו ואין אב ולא יתומים מאם: והנה יש להבין מדוע אסור למנות ישראל וחלילה אם מונה ישראל יש נגף. עוד יש להבין מאמר חכמינו ז"ל טול רב שבהם גבי דוד אשר מנה לישראל מאי כונה היה אשר מת הגדול הענין כן הוא איך שייך לעשות מספר מבני ישראל הלא ההכרח למנות אחד ושנים ושלשה הלא יכול להיות אשר האחד הוא עולה כמו ששים רבוא כמו משה רבינו וכמו כן אם כל הדור חלילה חוטאים והקדוש ב"ה נוטל צדיק אחד מן הדור ומכפר הרי אחד עולה לכל הדור והנה כאשר מונה לישראל אזי מראה לנו אשר כל אחד מישראל הוא רק אחד ואיך יכול אחד להגין הואיל שהוא מונה כל אחד ואחד לבד ולכן אסור למנות לישראל והנה גבי דוד אשר אמר למנות לישראל והנביא צעק על זה והוא לא שמע לכן היה נגף. ורצה הקדוש ב"ה להראות לו אשר שגג בזה כי בבני ישראל לא שייך מספר ולכן מת אחד המיוחד אשר היה שקול נגד ל"ו אלף כמבואר בדברי חכמינו ז"ל לכן אמר לשון רב. טול הרב שבהם להראות לדוד אשר לא נכון לעשות מספר מבני ישראל ייטיב ה' ולא יוסיף עוד ליסרנו ויאמץ ברכים כושלות ומחה ה' דמעה מעל כל פנים ונזכה לביאת הגואל במהרה בימינו אמן:

כל זה אמרתי, והספדתי לתרי הגאונים המפורסמים האחד הרב הגאון חד בדרא וכו' ר' שלמה קלוגער זצלה"ה והשני הרב הגאון ר' אברהם שמואל זצלה"ה אשר היה אב"ד דק"ק איישישאק. והייתי מכיר להרב הגאון הנ"ל בעת שהיה אב"ד בעיר ראסיין. ושמשתי לפני כבודו ומי שלא ראה גודל צדקתו וטהרת פרישתו וענותו לא ראה קדושה מימיו ואחרי זקנתו נתקבל לאב"ד בעיר ראסיין גם שמה הפליא לעשות כי לא אכל שום אכילה בלתי אם שיהיה אורח בשולחנו. הוא האיש אשר היה רחים רבנן ומקרב לכל צורבא מרבנן ודינו היה אמת לאמיתו של תורה והכל במתינות ובהתבוננות. ואחרי כן נתקבל עוד בעיר איישישאק לעת זקנותו ומחשבתו היה ללכת לארץ הקדושה. עד אשר חלה את חליו ונסע בעיר (פאלאנגע) לרחוץ שמה בים למצוא מזור לנפשו הטהורה והנה אך פתע פתאום חשכו עינינו והנה רעש גדול בעיר. הרב הגאון ר' אברהם שמואל הלך לעולמו ונקבר בפאלאנמע והיה הספידים בכל הארצות. וגם אני הייתי מהספדנים. ומחמת שהכרתי אותו ושמשתי לפני כבודו לכן העליתי על הדפוס ההספד שהספדתי לגאונים וצדיקים האלו וזכותם יעמוד לימיני להוציא לאור גם חלק שני ושלישי על הלכות ופלפולים אמן:

תוכן העניינים

אהבת דוד (מאירוביץ)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה