אהבת דוד (מאירוביץ)· רבי שלום דוד מאירוביץ
אהבת דוד דרוש ב
מוסר והשכלה על בטחון ושמירות שבת:
הכתוב אומר ארור הגבר אשר יבטח באדם ברוך הגבר אשר יבטח בה'". כל המפרשים תמהו מדוע אמר לשון עתיד ולא אמר לשון בוטח בה'. בוטח באדם. עוד יש להבין גבי שמירת שבת בפרשה ויקהל טרם פקודת מלאכת המשכן אמר שמירת שבת. מאי שייכות יש שמירת שבת למלאכת המשכן הגם בגמ' אמרינן לומר לך מלאכת המשכן אינה דוחה שבת אבל אנו צריכין להבין הפשטות עוד יש להבין גבי בצלאל אמר וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף מאי מוסיף חשיבות באמרו ובכל מלאכה (שמעתי מהגאון מווילאזין). עוד יש להבין וכל אשה חכמת לב בידיה טוו" עוד יש להבין בפרשה וישלח "כי במקלי עברתי את הירדן" הובא ברש"י ומדרש "נתן מקלו בירדן ועבר הירדן" הלא סותר לכאורה פשטות רש"י מקודם שמפרש נתמעטו זכיותי (עיין ברש"י). עוד הקשו המפרשים הלא בגמרא אמרינן בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא מדוע ירא יעקב שמא יתמעטו זכיותיו הלא במזלא תליא מילתא. עוד להבין הכתוב ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות מאי לעשות (ע' בזוהר הקדוש שהקשה זאת) עוד יש להבין המשנה "עשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות וכו' וי"א אף המזיקים" פירש הרע"ב כי עלה במחשבה אצל הקב"ה לברוא עוד עולמות גופים ונשמות עד אשר שקעה החמה וקידש היום ונשארו נשמות פורחות בלי גופים. הדבר לפלא הלא חלילה לפני הבורא לא שייך לומר שקעה חמה ולא הספיק לברוא כי אפילו לא יהיה בין השמשות דר"י כהרף עין יכול הקב"ה לברא עולמות אין מספר והלא במאמר אחד יכול לבראות עולמות אין שיעור הלא מסתמא דבר סתר בזה להבין זאת ע"פ דרך הפשטות:
הנה באמת בענין בטחון יש שני דעות הגאון רבינו אליהו. ובחובת הלבבות לפי דעת הגאון אשר גם בלי סיבה יכול כל אחד להשיג די פרנסתו ומחיתו רק שיבטח בהבורא יתברך בזה ביאר הגאון בדברים המתוקים בדבש את מאמר חכמינו ז"ל לא הוי ידעי רבנן מאי יהבך זימנא חדא הוי אזלינא באורחא ואמר לי האי טעיא שקול יהבך ושדי אגמלאי. אז הבין מאי יהבך והקשה הגאון איך הני רבנן לא ידעי משמעות יהבך עד דאמר לו האי טעיא. ותירץ כן דזה הספק היה לו במלת יהבך אם להשליך על ה' כל הבטחון ולא לרדוף אחרי פרנסה כי אם להיות בוטח בה' או האיש מחוייב לעשות עסקים ולבטוח על ה' אבל כאשר ראה שהלך ומשאו על כתפו והנה אם יהיה הבוטח צריך לסיבה בודאי היה צריך מקודם לבקש לטעיא שיקבל משאו ואם קיבל אזי הוא בטחון עם סיבה. אבל מקודם אמר לו האי טעיא שקול יהבך ושדי אגמלאי אז ראה אשר הבוטח אינו צריך לשום סיבה בעולם כלל וכלל וזהו כוונת עד דאמר לי וכו' אז הבין כדעת הגאון אשר הבוטח אינו צריך לשום סיבה בעולם כלל וכלל (עיין במשלי מהגאון באריכות ועיין בקול יעקב על מאמר זה):
הנה ידוע אשר עיקר אמונתנו לקיים שמירת שבת כדין כידוע מאמר חז"ל כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודת כוכבים מוחלין לו והנה שמירת שבת שייך למדת בטחון. כי באמת לפי השכל ביום שבת קודש יש בה היפך השכל הלא כל אחד מחוייב ע"פ דין לענג שבת כמבואר בכתוב וקראת לשבת עונג ומאוד הפליגו חז"ל בעונג שבת עד אשר אמרו כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים עוד אמרו לוו עלי ואני פורע ומאוד הזהירו חכמינו לענג את השבת בכל המעדנים והנה אל התענוג ההכרח למעות ולהשיג מעות ההכרח העסקים. ואצל שבת נאמר לא תעשה כל מלאכה וחומר ענין שמירת שבת אשר אפילו דיבור של חול אסור בימי השבת:
אבל כאשר נתבונן בדבר עד תכליתו האיש אשר יש לו מדת הבטחון יודע אשר גם בימי המעשה ירויח הכל מיד ה'. כי יש איש אשר יעשה בימי חול עבודות קשות כחמור גרם ולא ירויח מאומה בלתי אם הלחם אשר הוא אוכל ויש איש אשר יושב בביתו ומענג נפשו ואוכל ושותה ומלאכתו נעשית על ידי אחרים ויש לו כל וכל התענוגים לא יחסר לו ובזה ניחא מדוע גבי שבת אמר ששת ימים יעשה מלאכה (שמות ל"א) מדוע סיפר מה שיעשה בימי החול הלא כל אחד יעשה בלא פקודת תוה"ק וגם מדוע אמר יעשה ולא אמר תעשה אבל הכתוב מרמז אשר גם בימי החול הכל תלוי בהשגחת הבורא לכן אמר יעשה מעצמו בלי עמל אם הוא רצון הבורא מעתה תוכל אתה לקיים וביום השביעי שבת לה' ולא תעשה כל מלאכה בכל זאת ישלח ה' לך פרנסתך ותוכל לענג שבתך אע"פ שאסור אתה במלאכה בשבת כי הכל מיד ה' והנה יש כתות רשעים האומרים אשר לעת הצורך גם ה' מכפר בעת שיש עסקים מרובים לעשות אפילו בשבת אוי לנפשם אשר המה מתחייבים בנפשם ואומרים כן הלא עיקר שמירת שבת מחמת ששבת הקב"ה וגם הקב"ה לא היה לו בעת הזה שום מלאכה לכן שבת כי כבר הושלם כל עבודתו. אבל מה עשה הקב"ה לרמז להם אשר כל אחד מחויב לבטל באמצע מלאכתו בעת שקעה החמה בערב שבת קודש. לכן ברא נשמות ורצה לברוא עוד עולמות עד אין מספר ותיכף כאשר שקעה החמה נשארו הנשמות פורחות בלא גופים להראות אשר כל אחד מחויב באמצע עבודתו לבטל מלאכתו כמו ששבת הבורא במלאכתו אשר עוד היה לו לגמור וזה כונת המשנה וי"א אף. המזיקין. ובזה יתורץ קושית הזוהר מדוע אמר לעשות רצון הכתוב אשר ברא אלהים לעשות מה שהחסיר עוד עשיות היינו הגופין אשר חסרו להראות לנו אשר כל אחד מחויב לבטל מעבודתו בעת בוא השבת ומחויב להוסיף מחול על הקודש כדין שבת (מה מאוד מיושב דברים האלו). והנה באמת השבת קודש אשר נתן לנו הקב"ה רק לטובה מחמת שכל אחד בימי החול עוסק בגשמיות בהבלי הזמן אך להביא ממרחק לחמו ועל הנשמה הטהורה לא ידאג מאומה בלתי אם עבור החומר לעבוד עבודת ומלאכת גשמים לכן נתן לנו הבורא שבת קודש ואסר לנו כל המלאכות למען יפנה לבו אל אלהים ברעיוניו המושכלים להגות בתוה"ק ולשמור שבת בכל הדקדוקים ונפש הגוף ורעיוניה המבוהלים לעסוק בעבודת הקודש (עיין באלשי"ך הקדוש בהפטרת דברים): והנה מי שמקיים שבת כדין תורתינו הקדושה בודאי טוב לו ולנשמתו אבל בעוה"ר אנו מהפכין דרכי ה' והנה כאשר אנו באים אל הקודש פנימה בבית הכנסת ביום השבת הנה חרצובות רשע זה מדבר עסק זה. וזה מדבר מלאכה זו. וזה מספר קורותיו. וזה מספר עצבונו. על זה אמר הנביא "חדשיכם ומועדיכם" מה שאתם עושים שבתכם ומועדיכם לעצמיכם שאתם עושים להנאתכם שנאה נפשי היו עלי לטורח כי בכתוב מפורש אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש כלומר לשם נשמה הקדושה ולא לשם גוף לענג בשרכם. אשר באמת עיקר אמונתנו הכל תלוי במצות שבת כמבואר בדברי חז"ל כל העובד עבודת כוכבים כדור אנוש מוחלין לו אם ישמור שבת כדת ואמר אחרי כן "חודש ושבת קרא מקרא" כי דין שבת וחודש לקרות בתורה "לא אוכל עון ועצרה" כי כל העונות המה הכל בעת קריאת התורה זה ידבר עסקים וזה יקלל הגבאים על דבר אשר לא קידם אותו בקריאת התורה ובשביל זה בא קטטות ומריבות עד אשר יבוא לידי שפיכות דמים ויהיה מצוה הבאה בעבירה החמורה לבייש חבירו (עיין באלשי"ך הקדוש כל הקפיטיל ותמצא נחת):
הנה הכלל שמירת שבת תלוי במדת בטחון והסתפקות. הנה החילוק בין הבוטח בה' ובין הבוטח באדם הוא כן. דרך משל האיש האוהב ועוזר לחבירו הוא עוזרו רק בפעם ראשונה ושניה עוזרו מעט מעט ובשלישי עוד מעט עד אשר ישפוך כוס חמתו על חבירו ועוד מזה לא די שלא יעזור לו עוד יבייש לו ויחור פניו. כמאמר חז"ל כל המצפה על שולחן חבירו עולם חשך בעדו לא כן הבוטח בה' יותר יחזיר לו הקב"ה בפעם שני ושלישי כמו שאמרו והריקותי לכם ברכה עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די לא כן הבוטח באדם באחרונה לעתיד יבחון אשר ארור הגבר הבוטח באדם לכן מתורץ מה שאמר לשון עתיד בוטח בה' בוטח באדם בלשון עתיד כי לעתיד יראה אשר לא טוב בטחונו (עיין בכנף רעננים כל הענין ותמצא נחת):
הנה ידוע אשר היצר הרע המסמה העינים בעת בוא דבר מצוה לעשות אזי תיכף יפיל תרדימת העצלות לבלי לעשות זאת ובעת בוא דבר עבירה חלילה אזי תיכף יעשה לו חיל כמו שכתוב רגליך לרע ירוצו והנה כמו שמצינו בעת עשו ישראל העגל תיכף פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיהם והביאום אל אהרן בלי שום ישוב הדעת ובלי שום עיכוב (דרך הלצה לכן אמר אהרן דוקא נזמי הזהב אשר באזני נשיהם. כי ידוע אשר הנשים שבאותו דור היו נשים צדקניות. כידוע מדרש שעלו מן הרחצה לכן זכו למראות הצובאות (ע' אלשי"ך שיה"ש) לכן היה דעת אהרן שכל אחד ילך ויבקש מאשתו התכשיטים מסתמא לא ירצו ליתן ואז יהיה מחלוקת בין איש לאשתו בין כך ובין כך יבוא משה רבינו) אבל מעשה שטן הצליח ונאמר ויתפרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיהם ויביאום אל אהרן בלי שום שאלה לנשים והנה כאשר מבואר בדברי חז"ל אשר מעשה המשכן הוא מכפר על מעשה עגל (עיין ברש"י ובמדרשים) ותיכף כאשר אמר משה אשר ההכרח לבנות משכן וכל אחד יתן נדבתו בודאי יעמוד השטן נגדו וכל אחד ואחד יאמר מאין לי לתת כסף או זהב או שארי נדבות כי למצוה בודאי יתישבו היטב עד שיתנו כנהוג גם כעת. מה עשה משה הקדים מקודם פקודת משכן דיני שבת ששת ימים יעשה מלאכה להראות אשר הכל תלוי בה' במדת בטחון ובל יאמר איש כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה: והנה ידוע אשר לא כל המתנדבים שוים יש נותן בלב טוב ובנפש חפיצה ויש נותן בלב אבן ובעין רעה ונותן רק מפני היראה כי הדין ממשכנין על הצדקה והגם שבמעשה המה שוים אבל מחשבתם מחולקים והגבאי המקבל אינו יודע מה מחשבתם כי רק ה' יודע מחשבות והנה כאשר יש בין הנותנים חילוקי דעות כן יש בהמקבלים חילוקים. יש מקבל והוא באמת עני בן טובים אשר מצוה רבה לפרנסו כדין צדקה אבל יש רמאי אשר אינו צריך ונוטל. ועוד יאכל וישתה ממעות צדקה בלא נטילת ידים ובלא ברכה אשר עוד עבירה לפרנסו כמו שאמרו חכמינו ז"ל בעת אפך עשה בהם אפילו בשעה שנותנים צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים והקב"ה מזדמן כן אשר הגבאי מחלק לעניים ואז יזדמן ה' למסור המעות שנתן מנדבת רוח לעני בן טובים אשר מצוה לפרנסו והמעות שנתן הכילי ורע עין הקב"ה מזדמן למסור ליד עני רשע אשר עבירה לפרנסו:
והנה בצלאל אמרו חז"ל שנקרא על שם בצל אל היה והוא היה יודע מחשבה של כל אחד ואחד ועשה עם הזהב והכסף לפי מחשבה של נותן לכן אמר אצל בצלאל לחשוב מחשבות לעשות בזהב כלומר לידע המחשבות של כל אחד ואחד ולעשות בזהב איזה קדושה אם עשה מנדבת איש טהור אזי עשה מזהבו יותר קדושה ואם לאו עשה מזהבו קדושה הפחותה כי לא כל מעשה המשכן שוים יש מקודש יותר ויותר מחבירו והנה הדין בש"ע אין מקבלין צדקה מנשים מחמת גזל בעליהם לבד דבר קטן מקבלים מהם (עיין בש"ע הלכות צדקה). והנה זה הדין רק אם הבעל נותן לנשיהם מזונות אזי שייך מעשה ידיהן לבעליהם כמבואר תיקנו מזונות תחת מעשה ידיהן (מסכת כתובות) לא כן בדור המדבר אשר כל אחד אכל מלחם אבירים מהמן בודאי מעשה ידיהן שייך להקב"ה כי הקב"ה נתן להם מזונות אפילו לעוברין שבמעי אמן לכן האשה המושכלת היודעת הדין היטב עם טעם הדבר ידעה אשר מעשה ידיהן שייך להקב"ה לכן מדוייק מאוד בכתוב שאמר וכל אשה חכמת לב' שיודעת הדין בידיה טוו למשכן. כי ידעה אשר מעשה ידיה שייך להקב"ה ולא לבעלה ואין בזה שום גזילה ודו"ק כי מתוק הוא מאוד:
הנה אם יש מזל לישראל או אין מזל תלוי במה דאמרינן בש"ס אחור וקדם צרתני אחור לכל מעשה בראשית וקדם במחשבה שבתחלת מחשבה עלה אצל הקב"ה לברוא לישראל וזה תלוי במאמר הזוהר אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא וכשם שהתורה נבראת קודם כל מעשה בראשית כן גם ישראל אם נאמר קדם צרתני קודם הבריאה אזי עם ישראל המה קודמים וזקנים לכל הבריאות שבעולם ובזה נבוא להמתיק מאמר דוד המלך לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם" אמרו חז"ל בגמרא אל תקרי אדם אלא אדום זה עשו ולכאורה מה כיונו חז"ל בזה ויש בזה כוונה עמוקה עוד יש להבין מה שאמר "אזי חיים בלעונו" "אזי המים שטפונו". הנה כאשר מבואר במדרש בשעה שבא משה אל הים אמר הים אין אני נקרע שאני נברא קודם ממך ובכל זאת נקרע מוכח מזה אשר ישראל המה זקינים מכל האומות וכמו כן כל הבריות היה להם שליטה על כל בני אדם מחמת שנבראים מקודם כי האדם נברא אחרון לכל הברואים וכמו כן אצל יעקב מה שנאבק האיש שר של עשו ולא יכול לו והסכים על הברכות השייך לבכור עשו. מעת הזה קראנו הבורא בני בכורי ישראל וזה כונת דוד המלך לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם אזי חיים בלעונו' כל הבעלי חיים שולטים בנו "אזי המים שטפונו" היינו מים של ים שגם הוא טען אשר לי הבכורה אך בזמן הזה נשאר לחוק אשר אנחנו הבכורים ומטעם של דבר כי אנחנו היינו במחשבה קודם כל הברואים כי אין מזל לישראל שהמה למעלה מן המזל וכמו כן כאשר יעקב אבינו במקל עבר הירדן שהכה במקלו ויבש הירדן מוכח מזה אשר אין מזל לישראל דאם לא כן לא קרע לו לפי שהוא זקן ממנו כטענת הים לכן פחד פן ואולי ינכה לו מזכיותיו והמדרש שהביא רש"י כעת אדרבא לראיה לפשט הקודם לתרץ מדוע פחד יעקב שינכה מזכיותיו הלא בני חיי במזלא תליא מילתא ובאמת אין מזל לישראל כי הביא המדרש במקל זה עבר הירדן מוכח מזה אשר אין מזל לישראל ולכן נקרע הים ולכן קרע יעקב הירדן ודו"ק היטב בזה כי עמוק מאוד:
אחי ורעי כאשר נשמע מזה הדרוש אשר הכל בידי שמים וכל מה שמסבב הקב"ה הכל יעשה ובלעדו אין חכמה ואין תבונה ועצה נגד ה' ואין אדם לוקח במה שמוכן לחבירו בטח בה' וראה טוב בל תדאג כלל וכלל בעולם ההבלי אשר הכל הבל וכל הצלחות המדומה הכל תוהו ובוהו וגם משבת אל תנח ידיך לשמרו כדת וכדין תורה הקדושה כי שקולה שבת כנגד כל התורה הקדושה כי שכר שבת לא נתפרסם כי יש בה נסתרים וגלויים על זה. והרוצה לראות באריכות יראה בדברי הגאון ר"י בספרו יערת דבש וימצא נחת:
ובפשטות נראה לי להמתיק הכתוב נלאתי נשוא. כי באמת מבואר בדברי חז"ל לוו עלי ואני פורע כל מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה חוץ מהוצאת שבת ויו"ט והנה על דרך דוגמא אם ילוה איש מעות ויקנה סחורה והסחורה היא במקח טוב ועומד לריוח. בודאי כאשר יצרך לשלם להמלוה לא יכאב לבו על זה כי יש על זה סחורה העומדת להרויח אבל אם ילוה איש מעות ויפסיד המעות ויאכל עד בלי השאיר לו מאומה אז כאשר מוכרח לשלם אזי לבבו עליו ידאג כי הוא רואה אשר הפסיד המעות. בכל זאת על פי דין מחוייב לשלם אבל קשה עליו. כן אמר הקב"ה אם לויתם מעות על שבת ויו"ט ושמרתם כמו שצויתי לכם היינו לענג השבת וללמוד כל היום אזי בשמחה אני משלם אבל לא כן אם לויתם ואכלתם ושתיתם רק להנאת הגוף אני משלם אבל למשא כבדה עלי וזהו כונת הכתוב נלאיתי נשוא לשון משאת מאומה הלואה ודי למבין זאת: