אדרת אליהו· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
ויקרא
פרק א
פסוק א
ויקרא וידבר הקדים קריאה לדיבור למדך תורה ד"א שלא ידבר לחבירו אא"כ קורהו והוא (ביומא ד' ע"ב) וכן בסנה. וכן בסיני. ומנין לכל הדברות שבתורה ת"ל מאהל מועד כל שמאה"מ הקדים קריאה לדבור ומנין אף לאמירות ולציווים ת"ל דבר וידבר לרבו' כו'. יכול אף להפסקות ת"ל וידבר לדבור ולא להפסקות. ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה עיין רש"י ז"ל. ויאמר משה משה שאין ת"ל ויאמר מלמד שכל הקריאות היו משה משה. ויאמר הנני שאין ת"ל ויאמ' ללמד שעל כל קריאה הי' אומר הנני. משה משה לשון חיבה לשון זירוז וכן אברהם אברהם. יעקב יעקב שמואל שמואל. ד"א הוא משה עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו.
אליו למעט את אהרן. אר"י ב"ב י"ג דברות נאמרו למשה ולאהרן וכנגדן י"ג מעוטין ללמד שלא לאהרן נאמר אלא למשה שיאמ' לאהרן ואלו הן לדבר אתו. מדבר אליו. וידבר אליו. ונועדתי לך. ודברתי אתך. אצוה אותך. אשר אועד לך. לדבר אליך שם. ביום צוותו. את אשר יצוה א' במצרים ויהי ביום דבר כו' וא' בסיני ואלה תולדת אהרן ומשה כו' וא' באה"מ ויקרא כו'. ר"י הגלילי או' בג' מקומו' במצרי' בסיני ובאה"מ מיעט את אהרן מכלם. רא"א ונועדתי שמה כו' עתיד אני להתועד להם ולהתקדש בהם אימתי ביום שמיני שנא' וירנו כו' או אינו אלא ליתן להם יעידה לדברות ת"ל ונועדתי לך לך ולא כו' ומנין להוציא אף מן הדברות ת"ל ודברתי אתך ומנין להוציא הזקנים ובני אהרן ואהרן ת"ל לדבר אליך: ומנין להוציא אף משמיעות הקול את ישראל וזקנים ובני אהרן ואהרן ת"ל קול לו. ומנין להוציא אף מה"ש ת"ל קול אליו משה שומע ואין כו':
מאהל מועד. מלמד שהיה הקול נפסק יכול מפני שהי' נמוך ת"ל וישמע את הקול שאין ת"ל הקול. הקול שנאמר קול ה' בכח כו' אלא שהיה נפסק. וכן מקול כנפי הכרובים כו' יכול מפני שהי' הקול נמוך ת"ל כקול שדי בדברו בסיני. אלא שהי' נפסק:
מאהל מועד יכול מכל הבית ת"ל מעל הכפרת יכול מעל הכפרת כלה ת"ל מבין שני הכרובים ראה חיבתן של ישראל הכבוד שנא' בו את השמי' ואת הארץ אני מלא (ירמי' כ"ג כ"ד) כביכול דחק לדבר מבין שני הכרובים ר' דוסא או' כי לא יראני האדם וחי אבל רואים הם במיתתם וכה"א לפניו יכרעו כו' אף חיות הקודש אינן רואות את הכבוד. אר"ש אף מלאכים שחיים חיי עולם אינם רואים את הכבוד:
לאמר מכאן לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד כו'. (יומא ד' ע"ב) ד"א לאמר אמור להם דברי כבושים בשבילכם מדבר עמי. שכל ל"ח שנה שהי' כמנודין לא הי' מדבר עמו שנא' ויהי כאשר תמו כו'. ד"א צא ואמור להם והשבני. ומנין שהי' משה מדבר עמהם שנא' ודבר אל בני ישראל כו' ומנין שהי' משה משיב הדברים ת"ל וישב משה את דברי העם כו' פ' יתרו ר' אלעזר אומר וכו' לצורך עצמו ת"ל אל בני ישרא' בשביל ישר' ולא בשביל עצמו:
פסוק ב
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם. אדם לרבות גרים.
כי יקריב רשות.
מכם. להוציא מומרים וכה"א זבח רשעים תועבה.
קרבן לה'. שיקדים הקדישו להקרבתו שלא יאמר לה' עולה עאכ"ו שאין מזכירין ש"ש לבטלה:
מן הבהמ' ולא חיה ואין לך בבהמ' אלא בקר וצאן.
תקריבו עיין רש"י ז"ל. ד"א מקום שהיחיד מביא משם צבור מביאין:
פסוק ג
אם עלה קרבנו מן הבקר ומנין שינהגו בתמורה ת"ל אם. שלמים מניין ת"ל קרבנו יכול לא יהיו כל הפסולין אלו נוהגין אלא בעולת נדבה עולת חובה מניין ת"ל עולה א' עולת כו'.
לפני ה' וסמך. אע"פי שסמך מבחוץ יחזור ויסמוך מבפנים:
פסוק ד
ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו. ידו ולא יד שלוחו ולא יד עבדו ולא יד אשתו. ידו על ראש ולא על גב. ידו על ראש ולא על הצוואר וגביים וחזה. ונרצה. רש"א אע"פי שלא סמך מרצה. לו ולא לחבירו לימד על שינוי בעלים כו'.
לכפר. במכפר איזהו מכפר זה הדם. דם הטמא מנין ת"ל ונשא אהרן את עון הקדשים כו' איזהו עון הוא נושא אם פגול נאמר לא יחשב אם נותר נאמר לא ירצה אלא עון טומאה. אין לי אלא דם קומץ ולבונה וקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים מנין ת"ל לכל מתנת קדשיהם. של נשים וגרים ועבדים מניין ת"ל הקדשים ריבה הואיל ואין כפרה אלא בדם מת"ל וסמך ונרצה מלמד שאם עשה לסמיכה שירי מצוה כאלו לא כפר וכפר:
עליו. רש"א את שהוא עליו חייב באחריותו ואת שאינו כו':
פסוק ה
ושחט את בן הבקר וגו'. וסמך ושחט. במקו' שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה. ומה סמיכה בטהורין אף שחיט' בטהורין ומה שחיטה ביום דכתי' ביום זבחכם אף סמיכ' ביום. ושחט שחיט' כשיר' בזרי' וכו'. או אינו אלא בכהן כמ"ש ואתה ובניך תשמרו את כהנתכ' כו' כשהו' אומ' והקריבו כו' מכאן ואילך מצות כהונה:
ושחט את בן הבקר. שתהא שחיט' לשם בן הבקר מכאן למתעסק פסול.
ושחט. דלא לשוויא גסטרא.
את בן הבק' לפני ה'. ואין השוחט לפני ה':
והקריבו עיין רש"י ז"ל.
את הדם. מניין שאם נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר ת"ל שוב את הדם. יכול אם נשפך מצואר בהמה ת"ל הדם. הדם שנתקבל בכלי:
הדם על המזבח. ולא הזורק. ד"א דם אעפ"י שאין בשר מה אני מקיים ועשית עולתיך הבשר והדם מה הדם בזריק' אף הבשר בזריק' יכול יהא זורק ורובג (פי' אבר על אבר כמין מרבג וגו') ת"ל וערך (פי' שיהא זורק הבשר דרך עריכה) ועיין ק"א:
המזבח סביב. ולא בזמן שנטלה קרנו של מזבח. ואם עבד עבודתו פסולה:
אשר פתח אהל מועד. ולא בזמן פירוקו ולא בזמן שגללה הרוח את היריעה. ולפי שנא' ונתת את הכיור כו' יכול בין אה"מ ובין המזבח ת"ל המזבח סביב אשר כו' המזבח פאה"מ ולא הכיור היכן היה הכיור נתון בין האולם כו':
פסוק ו
והפשיט את העלה ונתח אתה לנתחיה. והפשיט ונתח יכול יפשיט אבר אבר וינתח ת"ל העלה מפשיט כלה ואח"כ מנתח: עולת חובה ועולת צאן ושל נשים ושל גרים ועבדים ונכרים ושנשחט שלא לשמה מנין ת"ל העלה כל שהוא עולה טעונה הפשטה. אתה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים. אתה כשירה ולא פסולה שאם עלתה ע"ג המזבח קריבה כמות שהיא:
פסוק ז
ונתנו בני אהרן אר"י מנין להצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת ת"ל ונתנו כו'. רש"א שלא תהא אלא בראשו של מזבח:
הכהן. בכיהונו לימד על כה"ג שעבד בבגדי כהן הדיוט שעבודתו פסולה.
ונתנו כו' אש על המזבח אע"פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. אש שירדה בימי משה כו'.
עצים על האש. ולא אש על עצים רש"א לרבות שני גזרי עצים לתמיד של בין הערבים:
וערכו בני אהרן יכול אפי' מאה ת"ל וערך. יכול בכהן א' ת"ל וערכו הא כיצד א' עורך שני אברים וכמה הן אברים עשרה. וא' בקרבים נמצא טלה עולה בששה דר"י. רע"א וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים הרי ששה. את הראש ואת הפדר מלמד שאינם מהנתחים. ד"א שיהא פורש את הפדר על בית השחיטה. ר' חייא אומר שיכול נתחים שהיה בכלל הפשט. ומנין לראש שכבר הותז בשחיטה ת"ל כו' מכאן לשחיטה שהיא מן הצוואר:
פסוק ח
על העצים אשר על האש. הנתוכים (ר"ל לשון התכה ויפים לאש) להיות אש וכי כל העצים כו':
אשר על המזבח. מה מזבח משל ציבור אף אש ועצים משל ציבור. ר"א אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש כו':
פסוק ט
וקרבו וכרעיו. אפי' נתערבו קרבי עולה בקרבי עולה. קרבי עולה בקרבי תמורה. יכול אפי' נתערבו בפסולין ת"ל וקרבו כו'.
ירחץ. יכול מה רחיצה בארבעים סאה אף כאן בארבעים סאה ת"ל במים מים כל שהן:
במים. ולא ביין. במים ולא במזג. במים להכשיר את כל המים:
והקטיר. אע"פ שפסול אע"פי שיוצא אע"פ שפיגול. אע"פ שנותר. אע"פי שטמא יכול כשהן למטה ת"ל המזבחה כשהן בראש המזבח אמרתי ולא כשהן למטה:
את הכל. לרבות העצמות והגידים והקרנים והטלפים והצמר שבראשי הכבשים והשער שבזקן תישים יכול אפי' פרשו ת"ל הבשר והדם יכול יתלשו ת"ל את הכל כיצד מחוברין יעלו פרשו אעפ"י שהן בראשו של מזבח ירדו:
עלה. לשם עולה:
אשה. לשם אישים:
ריח. לשם ריח:
ניחוח. לשם נחת רוח:
לה'. לשם מי שאמר והי' העולם:
פסוק י
ואם מן הצאן קרבנו. קרבנו להוציא את הגזול:
מן הכשבים או מן העזים לעלה. לרבות כל המותרות מן הקרבנות שיביא בדמיהן עולה:
תמים. יקריבנו תמים יבקרנו:
ושחט אתו כו'. אותו בצפון ולא עוף בצפון:
פסוק יא
על ירך המזבח. ולא באויר:
ושחט על ירך. ולא קבלה על ירך:
על המזבח סביב. ואין סביב בבמה:
בני אהרן. ולא בנות אהרן:
פסוק יב
את ראשו ואת פדרו. מלמד שהן קודמין לכל האברים:
וערך הכהן אתם. כסדרם:
פסוק יג
והקרב והכרעים כו' במים כו' והקריב הכהן את הכל מכאן שהולכת אברים לכבש בכהן. ובשור לא נאמר והקריב שלא יאמר אדם אביא שור שהוא גדול כו' אלא תורה ומעשים טובים כו' עיין במדרש רבה סוף פ' ב' ובפי' מ"כ:
עלה. אע"פ שלא הפשיט ושלא נתח ושלא סמך יכול אע"פ שלא נשחט בצפון ת"ל עלה הוא אשה ריח ניחח לה' כו':
פסוק יד
ואם מן העוף עלה. ולא מן העוף שלמים:
קרבנו. ולא הציבור:
פסוק טו
והקריבו. מלמד שהיא באה נדבת שנים:
ומלק והקטיר. מה הקטרה בני אהרן ולא בנות אהרן אף מליקה:
אל המזבח. יכול בין מלמעלה בין מלמטה ת"ל ומלק את ראשו והקטיר המזבח האמור לענין הקטרה הוא האמור לענין מליקה:
ונמצה דמו. דם כולו אוחז בראש ובגוף ומוצה משניהן:
על קיר המזבח. ולא על קיר הכבש ויסוד והיכל:
פסוק טז
והשליך אתה. כשירה ולא פסולה אתה ולא חטאת העוף:
פסוק יז
ושסע אתו. כשר ולא פסול ולא עלת בהמה:
בכנפיו. להכשיר את העור:
לא יבדיל. יכול אם הבדיל פסול ת"ל והקטיר יכול אעפ"י שמלק בסכין ת"ל אתו יכול אעפ"י שלא מיצה דם הגוף ת"ל הוא:
על העצים אשר על האש. הראוי להיות אש:
פרק ב
פסוק א
ונפש כי תקריב וגו'. נפש פרט לצבור:
קרבנו. ולא השותפין:
ונפש. לרבות כהן משוח למנחת נדבה:
תקריב. יכול גזירה ת"ל כי ומניין שיחיד מתנדב לבונה ויין ושמן ועצים ת"ל קרבן מנחה ליתן את האמור כאן בכל המנחות ואת האמור בכל המנחות כאן:
סלת יהיה. שלא יביא מן החטים הא אם אמר הרי עלי מנחה מן השעורים כו':
פסוק ב
והביאה. שלא יביאנה חציה אם אמר הרי עלי מנחה של ב' עשרונים לא יביאנה אלא בכלי א':
בני. ולא בנות אהרן:
הכהנים. אפילו הן ריבואות וכה"א ברוב עם כו':
וקמץ. קומץ א' בין לעשרון א' בין לששים עשרון:
מסלתה. כלו סלת:
ומשמנה. כלו שמן:
מסלתה ומשמנה. שיהא הסולת בלולה בשמן ד"א מסלתה ומשמנה [ובפ' צו נאמר מסלת המנחה ומשמנה] ולא מסלת ושמן חברתה שלא יבא שתי מנחות בכלי א':
על כל לבנתה. איני יודע כמה הרי אני דן מקומץ. על כל לבנתה שתהא שם לבנה בשעת קמיצה:
והקטיר. אעפ"י שאין שירים יכול אף נטמא הקומץ או אבד יאכלו הכהנים השירים ת"ל מאשי ה' אין להם אלא לאחר מתנת אישים:
אזכרתה. לג"ש:
פסוק ג
והנותרת. אעפ"י שלא הומלחה ולא הוגשה וחסר לבונתה נדרש כן לפי שכתיב ג' פעמים והנותרת (ובאמת אין בפרשה רק ב"פ והנותרת ועיין ק"א לפי שאלו הג' אינן מן המנחה עצמ'):
מן המנחה. פרט לשחסרה היא או שחסרה קומצה או שחסר כל לבונתה:
לאהרן ולבניו. לאהרן תחלה ואח"כ לבניו ומה אהרן כה"ג אוכל בלא מחלוקת אף בניו כה"ג אוכלין שלא במחלוקת:
קדש קדשים. להתיר מנחת ישראל שלא תימא דוקא מנחת גרים כו' קדש קדשים להתיר מליקת כהנים:
פסוק ד
וכי תקרב. רשות:
מאפה תנור. ולא מאפה כופח ולא רעפין ויורות ערביים:
מצת. אפי' אפאה חלה אחת יצא. [אינו בת"כ רק הוא במנחות ע"ו ע"ב ודריש מדכתיב מצת ח"ו]:
בשמן בשמן. ב' פעמים להכשיר וכו' עיין רש"י ז"ל:
פסוק ה
ואם מנחה על המחבת כו'. מלמד שטעונה כלי:
קרבנך. לג"ש מה כאן יציקה ובלילה אף למטה כן ומה למטה מתן שמן בכלי קודם לעשייתו אף כאן:
מצה. יכול מצוה ת"ל תהיה הכתוב קבעה חובה:
פסוק ו
פתות. יכול שתים ת"ל פתים יכול יעשנה בפירורי' ת"ל אתה פתים ואין פתים לפתים יכול אף שתי לחם ולחם הפנים ת"ל אתה:
פסוק ז
סלת בשמן תעשה. מלמד שטעונה שמן בכלי קודם לעשיתה:
פסוק ח
והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה וגו'. אלו נאמר והבאת אשר יעשה מאלה יכול אין טעון הגשה אלא הקומץ בלבד ת"ל המנחה [ונראה דנאמר אסיפא אשר יעשה לרבות כל המנחות ואלה לג"ש על מנחת חוטא וכן דרך כל הספרא ולכן ת"ק לא דרש כלום אשר יעשה מאלה] רש"א והבאת לרבות מנחת עומר. מאלה להוציא מנחת כהנים וכהן משיח. והקריבה להוציא מנחת נסכים מן הגשה. והגישה להוציא שתי לחם ולחם הפנים מהגשה:
אל המזבח. ואין הגשה בבמה (אינו בת"כ רק בזבחים קי"ט ע"א):
פסוק ט
והרים. לעכב יכול בכלי ת"ל בקמצו מה להלן כו':
פסוק יא
כל המנחה. אלו נאמר אשר תקריבו יכול אין לי אלא קומץ. מנחה מניין ת"ל המנחה אין לי אלא ששיריהם נאכלין שאין שיריהן נאכלין מניין ת"ל כל המנחה:
אשר תקריבו. לרבות מנחת נסכים:
לא תעשה חמץ. ולהלן הוא אומר לא תאפה חמץ לחייב מחמץ אחר מחמץ. ומה אפיה חייב עליה בפני עצמה אף כו':
כי כל שאר. שאר אין לי אלא מרובה מיעוטה מניין ת"ל כל. עירובו מניין ת"ל כי כל:
דבש. אין לי אלא מרובה מיעוטה מניין ת"ל כל. עירובו מניין ת"ל וכל. ואין לי אלא דברים שאין הדבש יפה להם. דברים שהדבש יפה להם מנין כגון קטורת מניין ת"ל וכל. אם נאמר שאור למה נאמר דבש כו':
לא תקטירו ממנו אשה לה'. מניין המעלה בשר חטאת או בשר אשם ת"ל לא תקטירו ממנו אשה לה' כל שיש ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו:
פסוק יב
קרבן ראשית. שהיא ראשית לכל המנחות וכה"א מנחה חדשה שתהא חדשה לכל המנחות:
תקריבו. יכול אם קדמן דבר אחר לא יקרבו ת"ל תקריבו:
ואל המזבח. מניין לרבות הכבש ת"ל ואל המזבח:
לריח ניחוח. לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים.
אתם. אותם אתה מעלה לשם עצים אבל לא כל שממנו לאישים. ד"א אותם הוא כבש המזבח אבל לא כל שממנו לאישים. אותם שיכול אם לא הקריב בעצרת יקריב לאחר עצרת ת"ל אותם. ומניין שלא יביא היחיד או הציבור כיוצא בהן נדבה ת"ל אותם:
פסוק יג
וכל קרבן. יכול אף על העצים ועל הדם ת"ל מנחתך מנחתך יכול כל המנח' כלה טעונה מלח ת"ל קרבן הקומץ טעון כו' מניין לרבות הלבונה ואימורי כו' ת"ל על כל קרבנך:
במלח. יכול תביאהו ת"ל תמלח יכול במי מלח ת"ל במל' ולא תשבי' מלח. מלח שאין שובת' וזו סדומי' ומנין שאם לא מצא סדומית שיביא אסתרוקנית ת"ל תקריב מלח ריבה. יכול יביא כדרך שמביא לבונה מביתו ת"ל מלח ברית אלהיך ולהלן הוא אומר מאת בני ישראל ברית עולם מה להלן משל ציבור אף כאן משל ציבור:
תקריב. אף בשבת אף בטומאה:
פסוק יד
ואם תקריב. חובה שנא' והבאתם את עומר א"כ למה נאמר ואם שאם מביאין לרצון מעלה אני אותה כאלו נדבה מביאין אותה ואם לאו כאילו לא הביאו אותה אלא לצורך עצמן:
אביב קלוי. אבוב של קלאים היה שם ומנוקב כו' אלו נאמר קלוי גרש אפשר לומר יקלנו גרש ת"ל באש הפסיק הענין ויקלנו אביב:
כרמל. מניין שאם לא מצא רך ומלא שיביא יבש ת"ל תקריב מנין שאם לא מצא מן הקצור שיביא מן העלי' ת"ל תקריב:
בכוריך. ביכורי כל יחיד ויחיד. מלמד שהיא באה משל ציבור דברי ר"ע רש"א נאמר כאן ביכורים ולהלן כו':
פסוק טו
ונתת עליה שמן. ולא על לחם הפנים:
עליה לבונה. ולא על מנחת נסכים:
מנחה. לרבות מנחת יום השמיני לשמן וללבונה:
היא. פרט לשתי לחם שאין טעונין לא שמן ולא לבונה:
פרק ג
פסוק א
ואם זבח שלמים. שתהא תחילת זביחה לשם שלמים. רש"א כשהוא שלם הוא מביא ולא אונן מניין לרבו' כל הזבחים ת"ל זבח ומניין לרבו' עופות ומנחות כו' ת"ל קרבנו:
הבקר. לרבות אחד עשר. מן הבקר להוציא תשיעי:
הוא. היחיד מביא שלמי נדבה ולא הציבור:
נקבה. לרבות את התמורה א"ל אלא וולדות ותמורות של תמימין. של בעלי מומין מניין ת"ל אם זכר אם נקבה: