אדרת אליהו· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
שמות
פרק א
פסוק ז
ובני ישראל כו'. פרו שכ"א הוליד ולא היה בהן עקר ועקרה.
וישרצו הרבה בכרס א' דוגמת שרצים.
וירבו שהולידו הרבה פעמים
ויעצמו שהיו לגוי עצום שלא מתו מהן בקטנותן.
במאד מאד. קאי על הכל שפרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד:
פרק ו
פסוק ו
לכן אמר כו' והוצאתי אתכם כו' זו שעבוד לבנים וכל עבודתם בפרך.
והצלתי אתכם כו' שלא תהיו עוד עבדים למצרים.
וגאלתי אתכם כו' הוא יציאתם ממצרים.
פסוק ז
ולקחתי כו' והייתי כו' הוא מתן תורה כמ"ש ואתם תהיו לי לעם כו' וז"ש כאן וידעתם כי אני כו'
פסוק ח
והבאתי אתכם כו' הוא ביאתן לארץ
ונתתי כו' הוא ירושה וישיבה שם:
פרק כא
פסוק ג
אם בגפו יבא בגפו כו' בגפו בחילוף פ' בבית וכן עבשו פרודות (יואל א׳:י״ז) בקרת (פ' קדשים) והרבה כיוצא וכ"כ ג"כ הרמב"ן ומביא הרבה שם:
פסוק ו
אל הדלת כו' שהם בשער ועיין רשב"ם.
או אל המזוזה. פשטא דקרא גם המזוזה כשרה אבל הלכה עוקרת את המקרא וכן ברובה של פרשה זו וכן בכמה פרשיות שבתורה והן מגדולת תורתינו שבע"פ שהיא הל"מ והיא מתהפכת כחומר חותם חוץ המצות שבאו במנצפ"ך שהם מישרים וכמ"ש (מכות כ"ב ע"ב) כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת כו' ואתו רבנן כו' וכן בפיגול ורוב התורה ע"כ צריך שידע פשוטו של תורה שידע החותם וכן במרצע. ואמרו דה"ה לכ"ד כמ"ש ר"י כו' (קדושין כ"א ע"ב):
לעלם. משמע לעולם ממש. רק שבפ' היובל אמרה תורה שהיא מוציאה כל הנמכר לעולם וביארה תורה פ' היובל בפ' מיוחדת על הכל.
פסוק ז
לאמה. היא הפלגש שאין אדם רשאי למכור לשפחה ולא ליקח רק להיות לפלגש וז"ש לא תצא כו' ר"ל בשש ויובל וש"ד וכמ"ש חומר בשפחה שאינה יוצאה:
פסוק ח
יעדה פשיטא כו' מ"ד כו' (קדושין י"ח ע"א) ואמר אם רעה ר"ל שלא נשאה חן בעיניו.
לו יעדה הוא הקרי ור"ל שלקחה ליעדה לו ועכשיו אינו רוצה בה. ופשטא דקרא בזימון בעלמא בלא קדושין כי יעידה הוא זימון אבל חז"ל אמרו שהיעידה הוא קדושין וזהו המחלוקת בין הפוסקים אם פלגש בקדושין או בלא קדושין והיא היא הפלגש וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ג"כ אלא שאסר פילגש אחר בלתי דרך זה ולפי דברי רז"ל היינו ע"כ פילגש בקדושין וזהו הרמז בכתוב לא יעדה. באלף ר"ל שלא קדשה עדיין לכך ויצאה חנם כו'. והפדה פועל יוצא. ופשטא דקרא שיקח האב הפדיון מאחר שימכרנה לאחר לפלגש וז"ש לעם נכרי כו'.
בבגדו. שבגד בה כמו (מלאכי ב' יו"ד) מדוע נבגד והבגידה שלא לקחה לפלגש:
פסוק יא
ויצאה חנם כו' פשטא דקרא שתצא מיד לגמרי ואמר אין כסף שלא תימא שכותבת שט"ח על הדמים כמ"ש בחצי עבד וכיוצא בו:
פסוק יד
מעם מזבחי. שהמזבח מציל במומתים שלא ע"פ דין תורה כמו בהוראת שעה או בהורג שלא בעדים שמכניסין לכיפה וכן במומתים ע"פ חק המלכות כמו שהרג דוד גר העמלקי ושני שרי גדוד ושלמה שהרג ליואב ושמעי וזה שברח יואב למזבח ולכן אח"כ דייניה שלמה בב"ד כמ"ש חז"ל והטעם שאמר יואב פה אמות (סנהדרין מ"ח ע"ב) כמשרז"ל שרצה להיות מהרוגי ב"ד ונכסיו ליורשין ולא רצה לצאת וז"ש עשה כאשר דבר וכו' ולכן היה צריך שלמה לכל הטענות שאמרו בגמ' בשביל להתחייב בדין ב"ד ואף שאמרו (מכות י"ב ע"א) ב' טעיות כו' כבר פי' הראשונים:
פסוק כ
בשבט דוקא כדרך האדון וזה טעם יום כו' וכ"כ המפרשים:
פסוק כב
אסון הוא כלל לכל מכה בגוף וזה שחשש יעקב פן יקראנו וכו' וז"ש ואם אסון יהיה כו' והיא כלל ופרט נפש כו' עין כו' בפ' ראשון נפש ובשני ראשי אברים ובשלישי מכות והלכה עוקרת את המקרא:
כאשר ישית עליו וכו' הרי אמר ונתן בפללים אלא ללמד שבבעל הדבר תלוי להתפשר ולומר שדמי ולדות לבעל:
פסוק כו
לחפשי ישלחנו הוא קנס על הכותו מכה גדולה כמ"ש חז"ל:
פסוק כח
ובעל השור נקי ממ"ש למטה וגם כו' אם כפר כו':
פסוק כט
יומת ג"כ הלכה עוקרת את המקרא:
פסוק ל
יושת בב"ד וסמך המקרא על מה שכתב למעלה בוולדות:
פסוק לא
או בן יגח. פרט כאן אשה ובן ובת משום הכופר שאין הניזק חי וברא כרעא דאבוה קמל"ן שגם בהם ליורשיהם וכמ"ש מה איש נזקיו כו' (ב"ק מ"ב ע"ב):
פסוק לד
והמת יהיה לו. פשטא דקרא למזיק וכן כתבו המפרשים:
פרק כב
פסוק א
אין לו דמים ר"ל חיים כלל ואמר כאן בלשון הזה לומר שרשות ביד כל אדם להמיתו וא"צ ב"ד:
פסוק ב
אם זרחה כו' כפשטיה שביום אין דין מחתרת:
פסוק ג
בידו כו' חיים. שלא טבחו ולא מכרו:
פסוק ה
ומצאה קצים. לא בעד הקוצים ישלם אלא רבותא הוא שאעפ"י שאינה ראוי' האש בלתי הקוצים להדליק מ"מ חייב. ואמר גדיש כו' כדרך לא זא"ז פי גדיש טרח בקצירתו ועמורו ואף קמה בזריעתו וניכושו ואף שדה שלא נזרע כלל כמ"ש ירקות שדה ובכמה מקומות וכמ"ש בפ' בראשית:
פסוק ז
אם לא שלח כו' ליקח ולגנוב לעצמו:
פסוק ח
דבר פשע. ר"ל כל דבר שנפשע מרשות הבעלים ואין בידו עכשיו בין בשמירה בין באבדה. אשר יאמר כי הוא זה ר"ל יאמ' האומר שימצא בידו ויראו אותו לב"ד.
אשר ירשיען אלהים. אשר כמו אם:
פסוק י
ולקח בעליו ר"ל המתה או הנשבר היפך נזקי שור ובור שמשלם והמת וכו':
פסוק יב
יבאהו עד הטרפה. ר"ל קצת מאיברי הנטרפת יביאהו לעד. כי בשבורה ומתה י"ל כי הוא בפשיעתו שהכה אותה או הפילה אבל בטריפת חיה נתברר שהוא באונס. ונק' עד כ"ד שמתברר ע"י כמשרז"ל משמשת בשני עדים עד הבדוק וכיוצא:
פסוק יד
אם בעליו כו' שה"ל לשמור בהמתו בעצמו. ואמר אם שכיר הוא כו' שהוא שכיר לשואל וס"ד שאין לו רשות לשמור בהמתו ואמר הכתוב בא בשכרו ששמירת הבהמה בא ג"כ בשכרו וה"ל לשמור:
פסוק טו
מהר ימהרנה. שיתן לה מהר וישאנה כי שאר ב"א לא יתנו מהר שנפגמה ולכן אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקל כמהר הבתולת כדרך שנותנין לשאר הבתולות בנדונייתן ובאה ההלכה ע"ז שהוא חמשים כסף:
פסוק יז
מכשפה לא תחי'. בל"ת כדברי הרמב"ן:
פסוק יט
זבח לאלקי' פי' למלאכי' וכמ"ש בלמ"ד ידועה וז"ש בלתי לה' לבדו אע"פ שהן משרתי עליון ושמו בקרבם:
פסוק כ
כי גרים הייתם כו' וידעתם צער הגר וכמ"ש ואתם ידעתם את נפש כו' וכן הזהירה התורה על אלמנה ויתום כי צרתם מרובה וכמשרז"ל ולא תחת יתום ואלמנה. (שבת י"א ע"א):
פסוק כד
לא תהי' לו כנשה כמ"ש ועבד לוה כו'. (משלי כ"ב ז'):
פסוק כה
עד בא השמש. פשטא דקרא גם בכאן בכסות לילה ולהחזיר לו קודם הזמן שיצטרך שלא יצטער וכמ"ש במה ישכב כו':
פסוק כז
אלקים כו' כמ"ש גם במדעך כו' (קהלת יו"ד כ'):
פסוק כח
מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי עיין רשב"ם וכן פירשו כל המפרשים:
פסוק ל
ואנשי קדש תהיון לי. מיוחדין לי לפיכך ובשר בשדה כו' לא תאכלו:
פרק כג
פסוק ב
על רב לנטת כו' עיין רשב"ם וז"ש לנטות כו' להטות:
פסוק יט
לא תבשל גדי. דבר הכתוב בהוה וכמ"ש בל"ב מדות:
פרק כה
פסוק ה
סוד האדם. עולם קטן פנימאה דלגו נר"ן סוד האדם הוא צלם אלקים ועיקרו נ"ר כי הנשמה חופפת והן זו"נ וזהו בצלמו בצלם אלקים ועל נ"ר לבושא דקיק סוד בבגדו בה ונק' אלוה סוד יריעות עזים היא הבשר עורות אלים מאדמים ועורות תחשים הן העור ושני עורות יש באדם כמו בברית. ערלה ופריעה ועור תחש הוא חיצון בסוד הערלה שניתנה לאברהם אבינו בסוד התחש ממשפחת א"א כמ"ש בפ' תרומה וכנגדן בעולם השמים הן ג"כ שנים השמים ושמי השמים והן מתחלקין לשבעה וכן העורות והעור החיצון נחלק לשנים נגד רקיע וילון והיא הקרום דקיק שעל העור הוא הוילון ובעור החיצון הכוכבים סוד השרטוטין והכרת הפרצוף שהן ברקיע שבו חמה כו' ועור הפנימי נחלק לה' והבשר הוא י"א יריעות עזים סוד י"א סמני הקטרת י"א ארורים כנודע והרקיעין סוככין עליהם וסוד יריעות של המשכן תכלת וארגמן ותולעת שני ושש. הן סוד רקיעין דלגו שחופפיו על סטר' דקדושה כמו הרקיעין שחופפין על הס"א והוא סוד החשמל שחופף על החיו' סוד מלבוש שמנינן שוה והוא מלבושם כידוע. סוד הפרכת הוא הפרגוד שבין החיות לשכינה והוא הרקיע שע"ג החיות ולפנים מהפרכת אבן שתיה הוא אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא כמראה אדם כו' דמות כבוד ה' השכינה ותרין רביין קביעין תחותיה סוד הכרובים והיכל ק"ק הוא בית ק"ק והחיות הן בהיכל הרצון ובין אלו ההיכלות פרגוד הרקיע הצ"ל ויסוד דנוק' שהוא ק"ק בתוכו מקום שמקבל בתוכו הזרע והוא הארון ובתוכו יסוד דדכורא הלוחות הברית והן שנים כנגד ב' צינורות שבתוכו ולכן מימין מ"ע ומשמאל ל"ת. העצמות הן הקרשים והן שרפים עומדים. האיברים הן שבעה כלים דמשכנא ברזא דז' היכלות ב' פרגודים שבאדם בין ג' עורות שבאדם חב"ג הן פרכת ומסך וכן הפרגוד בכלל ובין בתי גואי לבתי בראי ובתי בראי הן נר"ן למשכנא בחצר א"מ ועליהן קלעי' סובבין לבתי בראי ועיין בע"ו רכ"ב וכן ביחזקאל נפתחו השמים הן העורות ואמר השמים ה' שמים ה' עורות של הפנימי ואח"כ ואראה והנה רוח סערה כו' הבשר ומתוכה כעין החשמל לבושא דקיק ובתוכן החיות וע"ג הרקיע וע"ג אבן ספיר כו', ועליו כמראה אדם כו' ועיין ברי"ג שיש רקיעין בסטר' דקודשא ויש בס"א ויש רקיעין תתאין והן ב' חופאין על משכנא וברקיעין תתאין שני חופאין נגד ב' רקיעין הנ"ל דקודשא ושל ס"א וע"ש כל הרקיעים:
והאיברים הפנימים מוח הוא הארון וכל כליה וידוע שבמוח סוד הכפרת והכרובים קנה וושט הן עזרה ושלחן ו' קנה הן ו' טבעות קנה השביעית היא טבעת העליונה שמקפת הכל ווש' לאכילה וקנה לתורה ולב הוא המזבח הפנימי ששם ריח הקטרת ומזבח החיצון הוא הכבד שהוא לאכילה והן האיברי' האמצעים ומוח לב כבד שבתוכם הנר"נ והם אשה ריח ניחוח לה'. ב' כליות הן כיור וכנו ובין ג' לג' פרוכת פרוס. יותרת וקרום של מוח מסך ופרכת שהן ג' עולמות ג'. שמות כלל הכל:
פרק כו
פסוק ו
והיה המשכן אחד. יפה דיבר ראב"ע שאחד הוא דבר כולל דברי' באחדו' וכן שמע ישראל כו' כמ"ש שימליכהו בשמי' ובארץ וכו' והוא השם המיוח' בתוכ' וז"ש ר"א הנ"ל שהשם הוא פעם עצם ר"ל במקומו ופעם שם התאר ה' אלקים ה' צבאות שהוא מעמידם והן ד' עולמות הידועי' א' עצם וג' תאר ה' אלקים א' ה' צבאות ב' צבאות מעלה ומטה כמ"ש כל צבאיו וכתיב כל צבאות ה' ולכן השם בשנים נו"ה מעלה ומטה והן ד' אבי"ע והן נגד ד' נהי"ם שהן שורש אבי"ע יסוד שם העצם גוף וברית חד והוא למעלה מנו"ה כידוע צבאות בנו"ה ואלקים במלכות:
פרק כח
פסוק ל
את האורים ואת התומים. הם שם המפורש הידוע והיה כולל האפוד והחשן וכן הם שמות השבטי' כי ידוע כי מ"ב הוא בשבתו והוא נ' בהכולל והיא ה' העליונה שהיא הניתוספת מי שמגיע לדרגא דדכורא ה' של אברהם וכן כאן ה' של יוסף לכן אסתלק לדכורא ובחשן ידוע מספרם אלא שהיו להיפוך מספר החשן באפוד ואפוד בחשן רוחא במי' ומיא ברוחא ונק' אורים שהיה בכחם להאיר האותיות עד שבולטית והיא האור של יום הראשון והשני' התומי' שהיו בכחם מצטרפות האותיו' (והוא ביומא ע"ג ע"ב) ולמ"ד בולטות היו מצטרפו' ברוחו של כה"ג כמו תורה שבע"פ וזהו תומים שמשלים את התיבה וידוע כי בכחה נשלמת הכל וכן כל השמות כמו שם ע"ב שהן באותיות כ"א לבדו ב"ג דרגין ונעשית בתיבות שלימות ע"ב תיבות ובה נעשה הכל אחד והוא המים קו המדה שביום השני והן מנהיגי השמש והירח שהשמש ממונה על האור והירח על המים כידוע ובהן נברא ונתקיים העולם שהן חי"ג ובאמת הן מנהיגי המזלות והשמש והירח להפכן לכ"ד לכן לא כאלה חלק יעקב כו' (ירמי' י' י"ו) ועשית מזבח מקטר כו'. לא הוזכר בעשיית כלי המשכן והזהיר תחלה המשכן וכליו והבגדים וקריבת אהרן למזבח ואח"כ אמר עשיית התמיד ואמר בזה אשכון בתוככם ואח"כ הזכיר עשיית מזבח הקטרת וכסף הכפרים יורה שזה לא היה מעכב להשראת השכינה רק אלו היה לכפרת ישראל וכן אמר בכסף הכפורי' לכפר על נפשתיכם.
פרק ל
פסוק יב
כי תשא את כו'. הוא מצוה לדורות בכל עת שימנה אותם וכמ"ש בשאול ודוד וכ"כ הרמב"ן. אבל עכשיו לא נצטווה למנות כלל עד חומש הפקודים ואין המצוה לדורות שיתנו מחצית השקל במניינם שהרי שאול פקד בבזק ובטלאים וגם לא שיתנו על האדנים שהרי כבר נבנה המשכן וגם שאמר זה יתנו כו' ולא נצטווה למנות אבל הציווי לדורות נסתיים בפסוק ראשון. וזה יתנו הוא ציווי עכשיו על עבודת המשכן בלא מנין וע"ז בא הציווי לא ירבה ולא ימעיט וזה שלא מנו אותה בתרי"ג מצות וע"ז אמר תרומת ה' ונתת אתו על עבדת כו' והשקלים לקרבנות לא נכתבו בתורה והיא הל"מ ומרומז במ"ש חז"ל:
פסוק כא
ורחצו ידיהם כו' כפי' רש"י דקאי על המזבח לאזהרה ולעונש:
פסוק כג
מחציתו חמשים ומאתים דרך הפשוט מחציתו של מר דרור וכן דרך הכתוב אבל בקנה בשם לא אמר מחציתו שהוזכר אחר קנמון אבל הל"מ ידוע ומרומז במלת מחציתו שבאה לחצאין והכל הל"מ:
פסוק כה
ועשית אתו שמן כו'. עיין רמב"ן:
פסוק כט
כל הנגע בהם כו'. כמ"ש כל הראוי להם קדוש קדושת הגוף ליפסל כו' אבל דרך הפשט משמע אף חולין גמורין וכמ"ש ולא יקדשו את העם בבגדיהם (יחזקאל מ"ד י"ט) וכתיב הן ישא איש בשר קדש ע"ד הפשט קדש ממש וכן אל תגע בי כי קדשתיך (ישעיה ס"ה ה') אבל חז"ל אמרו רקיק כו' וחתיכה כו' אשר יגע בבשרה כו' עד שיבלע כו' ואפשר דוקא שם ושפיר אמרו הכהנים לא (חגי ב' י"ב) וחז"ל דרשו על שרץ אבל ע"ד הפשוט כנ"ל. אבל כאן אפשר אף לדינא כ"ה ומ"ש ראוי דוקא היינו ליקדש קדושת הגוף שהרי נאמר בכולן כל הנגע כו' אאהל מועד ומנורה כו' ועל כלי שרת:
פסוק ל
וקדשת אתם לכהן לי. כל הנ"ל יהיו קדש במשיחתן לקדש אחרים ועיקר משיחתן כדברי רז"ל לקדש הראוי וכל הנגע כו' אבל אהרן ובניו לא כן אלא לכהן:
פסוק לא
זה לי כו'. לאשר אצוה למשחו כה"ג או מלך משיח ה'.
פסוק לב
על בשר אדם כו' הוא כלל אף לכהנים המשוחים שלא לצורך ואמר על זר לאפוקי המשוחים בעת משיחתן:
פסוק לד
קח לך סמים. כל שפורט והולך שהן ארבעה ואמר עוד סמים ואח"כ לבונה לפרש איזה נטף ושחלת וחלבנה שישנן שאינן סמים וכמ"ש וקנמן בשם וקנה בשם וכן מר דרור אבל קדה לא פירש שהוא ידוע וכן כאן לבנה זכה ואין סמים בקטרת רק אלו הד'. אבל השאר בשמים הן כי בשמים הן שמבשמים את המאכל. וסמים אינן באים במאכל אלא לרפואה או לתועלת דבר אחר וזהו לשון סם וכ"כ הרמב"ן ובאין ז' בשמים בהן הלמ"מ ומפורשת בש"ה ומר דרור בא לעיל י"ב בוסמין כידוע בעת הדרור והתורה גילתה בתרומה ויקהל ובשמים לשמן כו'. ואעפ"כ נקרא קטרת הסמים שהבשמי' בטלים בהן שהסמים הן הפ' מנה והבשמים מבשמין אותן אבל בורית ויין אינן באין בה כלל אלא שפין ושורין ומלח בא כמו על כל הקרבנות:
פרק לא
פסוק ח
ואת המנורה הטהורה. בשביל הזהב הטהור:
פסוק י
ואת בגדי שרד. ודאי הוא כפי' רש"י ז"ל והמפרשים. ומה שדרשו רז"ל בגמ' על בגדי כהונ' (יומ' ע"ב ע"א) לשון בגדי דרשו דלא שייך בגדי כ"א בלבושי אד' וז"ש מאי בגדי כו' לרמז על בגדי כהונה כדרך מדרשם ולא פי' כאן ומפרש והולך בפ' במדבר ואמרה התורה כאן בגדי השרד כפי' א"ע והרמב"ן ז"ל שיעשו מכל מין בגדים כרצונם ואח"כ בעת נסיעתם פירש מה לעשות מכל מין ומין:
פרק לג
פסוק ז
ומשה יקח את האהל כו' זה היה תיכף אחר המעשה וכדברי פרקי דר"א שהיה מ' יום אמצעי' במחנה וכן בתנא דבי אליהו חלק ב' פ"ד מ' יום האמצעים נטל משה כו' ושם מבואר מ' יום האחרונים שעלה משה שנייה להר סיני כו'. וכן מוכיחין פשטי המקראות. ודלא כרמב"ן והרא"ש שתמהו על פרקי ר"א. ומ"ש בפ' עקב ואתנפל לפני ה' כראשונים ארבעים יום כו' לחם כו' זו היתה במ' יום האחרונים ומ"ש כאן ויאמר משה כו' ראה אתה כו'. הכל היה אחר עלותו להר וביה"כ נתרצה לו ויעבור על פניו והבטיח לו כל ההבטחות. ומ' יום הראשונים למד פי' המשכן והבגדים עד וינפש. אבל במ' יום האחרונים לא עשה אלא התנפל עליהם וע"כ ניתקן אלו המ' יום לתחנונים וביה"כ נתרצה השי"ת להם. והנה כתיב ואיש לא יעלה עמך כו' גם הצאן כו' מכלל שהיה רשות להם ע"כ שלא היה שכינה בהר. וכן כתיב וירד ה' בענן שלא היה מקודם אלא באהלו של משה כמ"ש והיה כבא משה האהלה כו' וכן כתיב בסוף הפרשה ויהי שם עם כו' על אלו המ' יום בלבד ויותר נ"ל שטעות בסדר עולם ואין לזוז מדברי פר"א:
פסוק יב
ויאמר משה כו' לא הודעתני כו'. כי אמר ית"ש ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי כו' ר"ל שבא"י יבא המלאך לגרש הכנענים אבל בדרך לא אעלה בקרבך כי עם כו' פן אכלך בדרך. אמר מרע"ה איך אעלה ומי ילך עמדי בדרך בוודאי צריך להנהגתך בדרך. ובפ' משפטי' אמר הנה אנכי שלח כו' לשמרך בדרך ולהביאך. ואתה אמרת ידעתיך בשם. הוא השגחה פרטית עלי בכל עת בלבד וזו היא מדרגה גדולה. וגם מצאת חן בעיני כו' ע"כ תעשה בגיני שתודיעני וכמו שמפרש והולך ועתה אם נא מצאתי חן בעינך הודיעני נא את דרכיך ר"ל רצוני שתודיעני הלוכך שתלך לארץ עם המלאך כי המלאך שמו ית' בקרבו וכמ"ש בפ' משפטים.
פסוק יג
ואדעך. שאכירך בהילוכך וכאן ביקש כל הג' שבקש למטה כמו שאפרש ואמר למען אמצא חן בעיניך ר"ל למען אשר מצאתי חן בעיניך כי הוא בקשה גדולה ביקש כמו בקשת אסתר אם מצאתי חן בעיניך תעשה בגיני וגם בשביל ישראל וז"ש וראה כי עמך הגוי הזה:
פסוק יד
ויאמר פני ילכו כו'. והשיב ית"ש שאני לא אלך אלא בא"י להנחיל לישראל וז"ש והנחתי לך אבל בדרך לא אעלה כו' רק זאת אעשה שפני ילכו עם המלאך בא"י:
פסוק טו
ויאמר אליו אם אין פניך כו'. ר"ל אם אין אתה הולך עמנו בדרך אל תעלנו מזה:
פסוק טז
הלוא בלכתך עמנו ר"ל אתה כנ"ל:
פסוק יז
ויאמר כו'. גם את כו' שאלך עמכם כו' כמו מקודם החטא ובשבילך כמו שאמרתי כי מצאת כו' ואדעך כו':
פסוק יח
ויאמר הראני כו' עכשיו ביקש שידע את כבודו כמ"ש בתחלה ואדעך למען ידע בהלוכו עמם את מקום כבודו וכמ"ש אל תמר בו אל תמירני בו:
פסוק יט
ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך כו' פי' כבודי וכמ"ש על פסוק וכל טוב אדניו בידו דא שמי בקרבו:
וקראתי בשם ה' לפניך. בהעברת כבודי על פניך. ואקרא את כבוד העובר בשם המיוחד ותדע שזהו כבודי כי בעבור הכבוד עובר תחלה רוח ורעש כו' ותשמע שאקרא שם המיוחד ותדע שזהו כבודי וכמ"ש למטה ויעבר כו':
ויקרא ה'. וחנתי את כו' ורחמתי כו' גם זה קאי על מה שאמר ית"ש וקראתי שאקר' מדת החנינות שאחון בלבדי והרחמים שארחם בלבדי שאין רשות למלאך זה כמ"ש כי לא ישא לפשעכ' ותדע שזהו כבודי ממש ובסימנין אלו תדע כבודי. כי אף שהיה רואה את הכבוד היה מבקש לידע בסימנין את הכבוד החונה בצרותם וכמ"ש מן הדרש אותכ'. והיה מבקש גם לראות וע"ז השי' ית"ש לא תוכל לראות את פני כו'
פסוק כא
הנה מקום אתי כו' הוא בהר וכמ"ש רז"ל במגילה (י"ט ע"ב):
פסוק כב
והי' בעבר כבדי ושמתיך כו' ושכתי כפי עליך עד עברי שלא תראני שלא תמות וכמ"ש הרמב"ן שקודם הראי' מתפרק האדם כמ"ש במראה נהפכו כו' ואחר עברי והסרתי את כפי וכו' וכן עשה תיכף:
פרק לד
פסוק ו
ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' בשם המיוחד ובמדת טובו.
אל רחום וחנון שבידו הסליחות והרחמים וכ"ז היה במ' יום האחרוני' וזהו התפלות שעש' כל המ' יו' האלו להשיב שכינתו בתוכנו. כראשוני' שא"ל מעש' המשכן בשביל ושכנתי בתוכם והפסידו ועתה לא שב אחור עד שהשכין השכינה ואמר פ' ויאמר ראה אתה כו' קודם פסל לך שאין מוקדם ומאוחר ולסמוך לפסוק לא אעלה בקרבך ולומר שחזר ונתרצה כמקדם ואח"כ אמר שירד בענן ויעבור על פניו:
פסוק ח
וימהר משה ויקד ארצה וישתחו ר"ל כששמע כבוד ה' עובר: