אור ברסלב

אדרת אליהו· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה

במדבר

ויקרא

פרק א

פסוק א

במדבר סיני. לפי שאלו ב' הסדרו' ב"וב נאמרו לו בה"ם במ' יום לפיכ' כת' כאן במדב' סיני ועיין ברמב"ן ז"ל:

פסוק יג

לאשר כו' לגד כו'. הנה ייחוס בני לאה לבד ובני רחל לבד ובני השפחות ביחד ובכ"א הכל כסדר תולדתן רק גד סמוך לנפתלי לרמוז שהם שניהם בסוף הדגלים בדרום וצפון ובמניינם קבע גד במקומו:

פסוק כ

ויהיו בני ראובן בכר ישראל כו'. כאן כתב סדר היחוס שהוא בכור וכמ"ש בד"ה ובחללו כו' ולא להתיחס כו' אבל בדגלי' יהוד' תחלה כמ"ש בד"ה שם והכל כסדר התולד' וכן בני השפחו' רק גד שהוא בכור לשפחת לאה סידר בסוף דגל ראובן ודן שהו' בכור לשפחת רחל קבעו ג"כ ראש הדגל וכסדר תולדת' כמ"ש בפ' ויחי וכמ"ש נפתולי אלהו' נפתלתי ור"ל שנתחבר' שפחת' עם שפח' לאה אבל לא לומר עם לאה בעצמ' דודאי אינה שוה במנין הבנים:

תולדתם למשפחתם. פי' שכ"א בא אל משה והתיחס לפניו על משפחתו ועל בית אב שלו. שהמשפחות חלוקין לבית אבות וכ"א כתב את שמו לפניו ולא שם אביו וז"ש לגלגלתם שהשם עיקרו בגולגלת והבן. ואמר זה הכתוב שלא שלחו שמותם לפני מרע"ה רק באו עצמן לפניו וכתב כל גולגלת בשמו ואמ' במספ' שמות של"ת שכתב הכללים לבד בכל משפחה או בית אב או כל אב כמה בנים יש לו ואמ' מבן עשרים כו' כל יצא כו'. שני תנאים אחד שיהיו בן עשרים. ב' שיהיו יצאי צבא לאפוקי הזקנים והחלשים וזה שחזר בכולם שאל"כ שהוא רק טעם בלבד לא ה"ל לחזור בכולם ופסוק זה על היחוס ופסוק שני פקדיהם הוא על המנין והמנין הוא רק על השבט בכללו ואחר שהגידו שמותם מנו השמות של כל השבט ביחד ולא מנו לא לבית אבות ולא למשפחות וז"ש פקדיהם למטה כו' וכן אמר למעלה ויתילדו על משפחתם כו' ר"ל שהתייחסו כו' ואח"כ אמר ויפקדם במדבר סיני. ואמר בבני שמעון פקדיו במספר כו'. פי' של"ת שהתייחסו כל השבטים ביחד ואח"כ ייחס כל שבט לבדו ואמרה התורה שאינו כן אלא מתחיל' באו כל השייכין לראובן ואח"כ לשמעון וממילא ה"ה בכל השבטים וז"ש לבני ראובן כו' הכל בלמ"ד שבאו כל השייכין לראובן ויתילדו כו'. אבל בבני נפתלי שלא נשארו רק הם אמר בני נפתלי. וכן אמר כל זכר בתחל' בראובן ושמעון שג' תנאים צריך זכר. מבן כ'. ויוצא צבא. אבל בשאר קיצרה התורה ובודאי כל יוצא צבא הם זכרי' אלא שדרך התורה לבאר בכלל ובפרט. מתחלה בכלל כל זכר ואח"כ בפרט מבן עשרים כו' ולכך קיצרה בשאר:

ע"ד רמז
י"ב חושים בסוד י"ב שבטים והן כסדר הדגלים וסדר דגל השני שהוא בסוד הגבורה כי ד' דגלים הן ד' רגלי המרכבה הידועין והבעלי גבורה הם בעלי עיינין כידוע בהיכלות ושם מעייני כדאי השליח למשלחו. את משה אל בני ישראל. כדאי מי שנשתלח אצלו לשלוח וכדאי השליח למי שנשתלח. אל בני ישראל. זכות ישראל גרמה. בהר סיני. שכלן נאמרו למשה מסיני: על כל מעשה בני אדם כמ"ש בפ' פקודי שם ואמר ז"ל דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך כו' והוא כסדר החושים בדגל הזה ראי' שמיעה מעשה אבל בסדר הבבות יד ימין קודם לרגל שמאל יד בסיון ורגל בתמוז וכו' יד לתורה שניתנה מיד ליד ורגל להילוך שבו הלכו המרגלים ונאמר כי עיניו על דרכי איש (איו' ל"ד כ"א) עיניך בשדה אשר יקצרון והלכת אחריהן (רות ב' ט') ואמרו הלך אחרי עיניו והן כסדר ממטה למעלה הרגלים והכליות והידים:

פרק יב

פסוק ח

ע"ד רמז
ענין פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות כי הנו"ק מקומה בקו האמצעי ושם לה ה' בחינות א' בעטרה וא' ביסוד וא' בת"ת וא' בדעת וא' בחי' פרצוף לעצמה וידוע שהאבות היו בבחינת שורק קטן והיו שרשם בבחי' חולם שורק חירק והענין כי כ"א נתדבק בשכינה וזהו בחי' נשים שהיו לכ"א ואברהם לקח בחי' התחתונה בעטרה והיא נקרא סיהרא כידוע והוא נקרא סיהרא צדק מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו ואמר לרגלו כמו ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר ולכן הסיהרא לבנה מדת החסד לכן קראה הר סוד התפוח כידוע ויצחק לקח בחי' היסוד שלכן נקרא יצחק קץ חי כמ"ש בתז"ח דף פ"א יצחק קץ ח"י חי עלמין קשיר בשמאלא ושם נקרא שדה נגד נה"י כידוע והיא שם שדה חרושה כי שם בחי' שדה נעבדת ונחרשת בסוד הא לכם זרע והאדמה לא תשם ויעקב לקח בחי' ת"ת ושם בחי' בית כמו כתפארת אדם לשבת בית. כמ"ש רז"ל מימי לא קראתי לאשתי אשתי כו' כי בחי' שדה אין שם אדם כי אם בהעברה לחרוש משא"כ בבית ששם הוא תמיד וזה הוא בחי' היסוד ות"ת ויסוד נקרא איש ות"ת נקרא אדם זו"נ וז"ש לא עבר בה איש ולא ישב אדם. כאן עבר וכאן ישב והן כלל הכל כמו שלש נקודות הנ"ל כלל הנקודות וכלל הגוף ראש בטן וגויה וכלל נר"נ וכן כל כללי המרכבה וכלל הע"ס כידוע וזהו בבחינת החיצונה וידוע שדעת הוא כלול מחו"ג חסדים שנוטל זעיר אנפין וזהו אל דעות שני דעת כמ"ש בא"ד ומשה הוא סוד הדעת כידוע והוא דעת דז"א והוא לקח דעת נו"ק וזהו כלת משה וז"ש יעקב שמש בגופא ומשה שמש ברוחא שדעת הוא סוד ריח הפנימית כידוע ולכן פירש מאשה כי שמש ברוחא והוא סוד זיווג הנשיקין שהוא קול ודיבור שדעת גנוז בפומא כמ"ש בפ' משפטים וזהו שאמר פה אל פה אדבר בו ובחי' החמישית שהיא פרצוף הן השני מאורות שנתמעטה שאמרה א"א כי' שהיתה תיכף אחר הת"ת ביום רביעי שבו נאצלו המאורות וירדה בבריאה וזה ה"א אלהינו והיא עם ז"א נקרא שם מלא והיא בחי' יהודה. ודוד רגל רביעי לאבות שהאבות כ"א הביא מדרגתו לחג"ת והיא רגל רביעי וז"ס וירד יהודה כידוע וז"ס אבן מאסו הבונים והיא בחי' עליונה מאד ששם בחי' פרצוף מלכות של ע"ס כידוע ושם תעלה לעתיד וזהו היתה לראש פנה:

פרק יט

פסוק א

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. י״ח פעמים נתיחד הדיבור למשה ולאהרן ביחד. ואלו הן ג' פ' וארא. וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר כי ידבר אלכם פרעה לאמר. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם:

ב' פ' בא. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה וגו'. ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח:

א' פ' שמיני. וידבר ה' וגו' דזאת החיה:

א'. פ' תזריע. וידבר ה' וגו' דאדם כי יהי' בעו' בשרו:

ב' פ' מצר'. וידבר ה'. דנגעי בתי'. וידבר ה'. דפרש' זבים:

ג' פ' במדב'. וידבר ה' דאיש על דגלו. וידבר ה' דנשא את ראש בני קהת. וידבר ה' דאל תכריתו:

א' פ' בהעלתך. ויאמר ה' פתאם אל משה ואל אהרן:

א'. פ' שלח. וידבר ה' דעד מתי לעדה:

א' פ' קרח. וידבר ה' דהבדלו מתוך העדה:

ג' פ' חקת. וידבר ה' דריש פרשתא. ויאמר ה' דיען לא האמנתם בי. ויאמר ה' דיאסף אהרן:

ומה שאמר הקב״ה להם שיאמרו לישראל. המה י״ג פעמים [ור״ל כי דל מינייהו ה' פעמים שלא היו שליחותן לישראל כלל רק אליהם לבד היה הדיבור ואלו הן. ויאמר ה' דכי ידבר אלכם. שלא נשתלחו לישראל רק לפרעה. ויאמר ה' דקחו לכם מלא חפניכם. ג״כ לא נשתלחו רק להביא מכת שחין. וידבר ה' דנשא את ראש בני קהת. וידבר ה' דאל תכריתו. גם שם לא היה המצוה לישראל רק למשה ולאהרן לבדם שיקבלו מספר בני קהת. ולהזהיר על כלי המקדש. ויאמר ה' פתאם. ג״כ לא נשתלחו כלום רק שהיה תוכחת מוסר למרים ולאהרן על תלונתם במשה. וא״כ לא נשתיירו רק י״ג פעמים שנצטוו בשליחותן לישראל. והיינו דאיתא בת״כ י״ג דברות בתורה למשה ולאהרן וכנגדן י״ג מיעוטין שלא נשמע קול הדיבור רק למשה לבד כי א״צ למעט את אהרן רק בי״ג דברות כמו שנתבאר והבן] והי״ח פעמים שנאמרו למשה ולאהרן וכן הי״ג פעמים שנצטוו על שליחותן לישראל המה בסוד י״ג. י״ח:

פסוק ב

זאת חקת התורה. לפי דכתי' והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי יכול דווקא הזאה ביום. שחיטתה וקבלת דמה הזאת דמה שריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת שהם דווקא ביום מניין ת״ל חקת התורה כל הפרשה א'. ודווקא אילו ה' דברים לפי ששוו להזאה כמו שהזאה פסול באשה כך הם פסולי' באשה ולכך הם פסולי' גם בלילה אבל לא שאר דברים כמו שיתבאר:

זאת. למעט אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש הואיל וכשרים באשה כשרים ג״כ בלילה:

חקת. ג״ש מיו״כ מה יו״כ בכ״ג ובכלי לבן אף פרה כן (ועיין הכל ביומא מ״ב ע״ב והוא שלא כדעת הרמב״ם הלכות פרה אדומה פ״א הל' י״א י״ב וע״ש בכ״מ דאף בכהן הדיוט כשר):

אשר צוה ה'. שטעון פרישה ז' ימים כמו ביו״כ ודרשינן מדכתיב כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם ודרשינן לעשות זה מעשה פרה לכפר זה מעשה יו״כ וכן כאן כתיב ג״כ צוה ה' כמו דכתיב שם צוה ה':

דבר אל בני ישראל. שיהא ג״כ לדורות לפי שכתוב ויקחו אליך יכול שאין פרה אלא שעשה משה וכל הדורות יהיו מזים מאותה פרה ת״ל בני ישראל שתהא נוהגת לדורות שיעשו פרה בעת שיהיו צריכין:

ויקחו. משל צבור מתרומת הלשכה. (פ״ד דשקלים משנה ב') אליך. שתהא אתה הגזבר על המעות:

ויקחו אליך. ללמד שפרה שעשה משה צריכה שיהיה אפרה בכל הפרות שיעשו לדורות ויהיה מעט אפר מפרה של משה:

פרה. בת שלש (ועיין ברמב״ם פ״א מהלכות פרה ושם פסק כחכמים דאף בת ד' כשירה) וכל מקום שנאמר פר או פרים בני שלש הם:

אדומה. דווקא וכל שאר המראות פסולות:

תמימה. לפי שנאמר למטה אשר אין בה מום מה ת״ל תמימה אלא ללמד שתהא תמימה באדמימות ואפילו רק שתי שערות שחורות פסולה:

אין בה מום. למדין ג״ש מקדשי' דכתי' כל מום לא יהי' וכל המומין הפוסלים בקדשים פוסלים בפרה (משנה ג' פ״ב דפרה):

אשר. ריבוי לרבות כל דברים הפוסל בקדשים כגון יוצא דופן אתנן ומחיר. ובקדשים אתרבו כל הני מכל דבר רע פ' שפטים ובפרה פסוליה מריבוי דאשר:

אין בה מום. פרט לעגלה ערופה שאין פוסל בה מום לפי ששוו שלא יעלה עליהם עול יכול אף במומים ישוו שניהם ת״ל אין בה. בפרה פסול מום ולא בעגלה ערופה:

אשר לא עלה עליה על. לפי שנאמר גבי עגלה ערופה אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל מניין לרבות אף בפרה פוסל שאר עבודות ת״ל אשר לרבות שאר עבודות א״כ מה ת״ל עול דווקא עול פסול אפילו לא עשה עם ההעלאה שום מלאכה ועבודה רק כשהעלה העול פסולה אבל בשאר עבודות אין פסול אלא כשעבד בה עבודה שלא לצרכה (עיין בסוטה דף מ״ו ע״א):

עלה עליה. לפי שבעגלה ערופה אין פסול עד שתמשוך בעול כמו שכתוב אשר לא משכה בעל יכול אף בפרה ת״ל עלה אפי' בהעלאה פסולה. עליה. למעט קדשים שאין פוסל בהם עבודה אפי' שכבר הם קדש ואעפ״י ששוין במומין:

פסוק ג

ונתתם אתה אל אלעזר הכהן. כל מעשיה עד אסיפת אפרה יהיו הכל בכהן:

אל אלעזר. שיהיו כל מעשיה בסגן:

אתה אל אלעזר. אותה בסגן אבל לדירות בכה״ג:

והוציא אתה. שלא יוציאו אחרת עמה כשאינה רוצה לצאת לפעמים:

אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות ולמדין מפרים הנשרפים שכתוב בהם ג״כ מחוץ למחנה (והתם דווקא חוץ לג' מחנות לפי ששם כתוב ג״פ מחוץ למחנה) אף בפרה חוץ לג' מחנות:

ושחט אתה. שלא ישחוט אחרת עמה שהמלאכה פוסלת משעת שחיטה עד שתעשה אפר:

לפניו. שהיסח הדעת פוסל בה עד שתעשה אפר. (יומא דף מ״ב ע״א) בגמ' יש פלוגתא רב ושמואל רב אמר שחיטה בזר פסולה ושמואל אמר כשירה וסייעתא לרב מברייתא דאתרבי מזאת חקת התורה ושמואל סובר דכשירה דכתיב ושחט אתה לפניו ולקח אלעזר הכהן משמע דשחיטה בזר כשירה (וכן בשריפה כתיב ושרף את הפרה ואח״כ ולקח הכהן משמע דשריפה בזר כשירה) ופשטות הפסוקים משמע כשמואל ולא כרב אבל בזוהר מצאתי הכרעה בין שני הדעות שפרה הראשונה אפי' בזר הי' כשר שחיטתה ושריפתה אבל לדורות פסולין בזר כמו שמצינו דפרה הראשונה הי' קלה קדושתה שהיא כשרה בסגן אבל לדורות דווקא בכה״ג וכמו כן בשני עבודו' שחיטה ושריפה חמור לדורות שפסולים בזר:

פסוק ד

ולקח אלעזר הכהן. הכהן. בבגדי כהונה. הכהן שבעה פעמים בפרשה שכל מעשה הפרה הם ז' ז'. ז' כהנים. ז' הזאות. ז' טומאות. ז' טהרות. ז' כיבוסים. ז' פרות. ז' שריפות:

ז' כהנים. ונתתם אתה אל אלעזר הכהן. ולקח אלעזר הכהן. ולקח הכהן. וטמא הכהן. וכבס בגדיו הכהן. הרי חמשה ומשה ואהרן גם כן שני כהנים כמו שכתוב משה ואהרן בכהניו:

ז' הזאות. והזה מדמה שבע פעמים:

ז' טומאות. כל הבא אל האהל. וכל אשר באהל. וכל כלי פתוח. בחלל חרב. או במת. או בעצם אדם. או בקבר:

וכן טהרות. והזה על האהל. ועל כל הכלים. ועל הנפשות. ועל הנגע בעצם. או בחלל. או במת. או בקבר. הרי ז':

ז' כיבוסים. וכבס בגדיו הכהן קאי על ג״פ הכהן שכתוב למעלה ונתתם אל אלעזר הכהן. ולקח אלעזר הכהן. ולקח הכהן עץ ארז הרי ג' כיבוסים. והשרף אתה יכבס בגדיו. וכבס האסף וגו'. והזה הטהור כו' וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו. ומזה מי הנדה יכבס בגדיו:

ז' פרות כמו שאמרו ז״ל מס' פרה (פ״ג משנה ה') ורמוזים כל הז' בפסוק. פרה אדמה. ושרף את הפרה. אל תוך שרפת הפרה. את אפר הפרה. וכבס האסף את אפר הפרה. חטאת הוא. ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת:

ז' שרפות. את ערה. ואת בשרה. ואת דמה. על פרשה ישרף. עץ ארז. ואזוב. ושני תולעת. הרי ז״פ ז':

עוד שלשה פעמים ז' בפ'. וטמא שבעת ימים. ושבעת ימים היו מפרישין ומזים על הכהן מכל החטאות שהיו שם כמו שאמרו חז״ל. וג' פעמים כתוב בפ' הזאות יום השלישי וד' פעמים הזאות יום השביעי הרי ג״כ ז'. הרי הכל עשרה פעמים ז' עולה ע' וז' פעמים ז' הם רמוזים מ״ט פנים לתורה אבל יש עוד עד ע' פנים וכמו ע' נפש נכללו במ״ט בפ' ויגש ונכתב מקודם מ״ט (והם בני לאה עם בני זלפה שפחתה) ואח״כ בני רחל ובלהה שפחתה:

ולקח אלעזר הכהן. זה קבלת הדם שיהי' בכהן:

מדמה באצבעו. שיהא הקבלה דווקא בידו לפי שבשלשה מקומו' היו הקבלות ביד. גבי דם אשם מצורע ולוג שמן של מצורע וגבי פרה. גבי דם אשם מצורע היו ב' כהנים אחד בכלי וא' ביד וגבי שמן קיבל תחילה בכלי ונתן לתוך ידו אבל בפרה אינו כן אלא ביד דווקא קיבל מן הפרה ולא בכלי:

באצבעו והזה. בימנית דווקא ובמיומנת שבימין דהיינו באצבע דכל מקום שנאמר אצבע אינו אלא ימין ולמדין מאצבע דכתיב גבי שמן מצורע דכתיב אצבעו הימנית הידוע המיומנת שבימין דהיינו יד ימין ואצבע ולא שאר אצבעות אף כאן הזאה דווקא באצבע ובימין וכן בכ״מ שכתוב אצבע כן הדין:

והזה. ולא יזרוק ולא יטיף:

אל נכח פני אהל מוע'. במזרחו של אהל מועד ולמדין ג״ש מעל פני הכפרת קדמה מה התם מזרח אף פני שכתוב בכ״מ הוא מזרח:

נכח פני אהל מועד. שיהי' מתכוין דווקא נגד פתח אהל מועד ואם לא כיוון פסולה לפי שנאמר חוקה לעיכוב:

מדמה שבע פעמים. מן הדם יהיה על כל הזאה טבילת אצבע בדם אבל שירים שבאצבע פסול:

מדמה שבע פעמים. על כל השבעה הזאות יקבל בפעם אחד דם כשיעור כל ז' הזאות ולא יקבל בשני פעמים מן הפרה ואם לאו פסולה דילפי מקדשים דכתיב שם בדם. מן הדם.

פסוק ה

ושרף את הפרה לעיניו. מקיש שריפתה לשחיטתה מה שחיטתה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה:

והזה ושרף. מה הזאה אל נכח פני אהל מועד אף שריפה כן:

לעיניו. שהיסח הדעת פוסל גם בשריפה. ומשחיטה ועד שריפה פוסל היסח הדעת חוץ מהשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת:

את הפרה. לרבות שיהיו עצים בשריפת הפרה ולכתחילה לא ישרוף את הפרה לבדה בלא עצים אבל בדיעבד כשירה אם שרפה לבדה באש בלא עצים כלל:

את ערה ואת בשרה. כו' שלא יהיה בה הפשט ונתוח כלל. ואת דמה. שאף הדם שהיה על היד יקנח דהיינן (אחר גמר ההזאה) הדם שבאצבעו היה מקנח על העצים ושעל היד היה מקנח בשער של הפרה:

ישרף. שישרוף הכל בגת אחת דווקא. שאם יצא אפי' כזית חוץ מגתה פסולה כל הפרה:

ערה ובשרה ודמה על פרשה ישרף. ללמד שאין שורפים שתי פרות בגת אחת רק דווקא אחת לבדה שכל אלו הם מיעוטים:

ישרף. לרבות את הפוקעים מהגת שמחזירן לאש שעל הגת:

פסוק ו

עץ ארז. אם היה כתוב עץ יכול אפילו שאר עץ יהיה כשר ת״ל ארז אי ארז יכול אפילו עלי ארז יהיה כשר ת״ל עץ ארז שיקח לבו של ארז:

ואזוב. שלא יהיה לו שם לווי לא אזוב רומי ולא אזוב כוחלי ואזוב מדברי ולא כל שיש לו שם לווי:

ושני תולעת. אם נאמר שני הייתי סבור אפילו צבע אדום אחר שלא מהתולעת ת״ל תולעת דווק' הנצבע מהתולעת ואם נאמר תולעת הייתי אומר שכל הנצבע מצבע התולעת שהוא כשר ואפילו מה שנצבע בפעם שלישי ואילך ת״ל ושני צבע השני מן התולעת דווקא לפי שהתולעת בעצמו הוא הראשון והשני הוא צבע השני וזהו דווקא כשר ועוד למדו חז״ל שטעימה פוסלת ופסולה לפי שאין זה שני אלא שלישי אלא כשהיו רוצים לידע אם הוא טוב הצבע היו לוקחים בקליפת ביצה ושם היו מנסים הצבע:

והשליך אל תוך. שאין רשאי להשליך אלא דווקא תוך הפרה ולא חוצה לה ודווקא בפרה עצמה ישליך:

שרפת. דווקא כשהתחילה הפרה לשרוף ולא קודם לכן ולא אח״כ:

הפרה. כשהיא שלימה עדיין א״כ מה ת״ל אל תוך שישליך דווקא בפרה שלימה ותיכף כשהיא נפקעת ישליך לתוכה:

פסוק ז

וכבס בגדיו הכהן. לימד שמטמא בגדים וכל מקום שנאמר כבום הוא טבילה חוץ מב' פעמים. בדם החטאת כשנפל על בגד כתיב תכבס והוא כבוס ממש. וכן בבגד המנוגע בכבוס ראשון דכתיב וכבסו את אשר בו הנגע ושני אלו בז' סממנים. ודע כי בתרגום על כל כבוסי' שטעונים טבילה מתרגם ויצבע לבושוהי ועל ב' כבוסי' האלו מתרגם ויחוורון:

בגדיו. כל כלים שבעולם שנגע בהן טעונים כבוס וזהו טבילה וכן בכל כבוס שבתורה מטמא כל כלים במגע ובמשא חוץ מאדם וכלי חרס שאינו מטמא א״כ מה ת״ל בגדיו שאין מטמא רק בשעת עסקו בשריפה אבל לא אח״כ [אבל הבגדים שהיו עליו כבר נטמאו הם]. ולכך כתיב בגדיו שבגדים שלו בוודאי היו עליו [גם עכשיו הם טמאים] ואין טמא אלא הבגד שנוגע בו דווקא אבל בגד העליון שאין נוגע בו אין טמא:

ורחץ בשרו במים. בכל מקום שנאמר ורחץ בשרו הוא טבילה חוץ משני פעמים גבי רחיצת ידים ורגלים בביאת אהל מועד שאין טעון אלא רחיצת ידים ורגלים וכן והקרב והכרעים ירחץ במים ג״כ אין טעון טבילה אלא רחיצה ולמדים מג״ש בשרו בשרו מש״ז דכתיב ורחץ במים את כל בשרו. לימד שטעון טבילה אף כל מקום שנאמר בשרו טעון טבילה יכול שאין צריך לטבול בפעם אחד כל גופו רק אבר אבר. למדין בהיקש כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר בפ' אמור. מה ביאת השמש כאחד אף טבילת גופו כאחד ופירוש ביאת השמש כאחד כי באמת אינו כן רק מעט מעט אלא הענין הוא שאין פסול רק כשטובל אבר אבר כל פעם אבר אחד אבל כשנכנס במים כלו כאחד הוא דומה כמו ביאת השמש שבכל פעם הוא בא מעט מתחת לרקיע ואין חוזר ומתגלה אותו המעט:

במים. במי מקוה שיהיה בו ארבעים סאה ולמדין מש״ז דכתיב את כל בשרו במים שיהיה עולה בהם כל בשרו והם ג' אמות גובה ואמה על אמה רוחב והוא מחזיק מ' סאה:

ואחר יבא אל המחנה וטמא כו'. סדר הפסוק היה צריך להיות וטמא הכהן קודם ואחר יבוא אל המחנה אלא ללמד שב' אילו מעכבים ביאת המחנה שאם לא כיבס בגדיו ג״כ אסור לבוא אל המחנה אלא שאין חייב כרת (רק מלקות משום ולא יטמאו וגו'):

אל מחוץ למחנה. כל שילוח מחנה הכתוב לגבי טמאים אינו אלא מחנה שכינה חוץ מהטמאים שטומאה יוצאה מגופם (והיינו זב ובעל קרי ודומיהן):

וטמא הכהן עד הערב. שצריך הערב שמש כשאר טמאים כמו שכתוב בפ' אמר ולא יאכל מן הקדשים וגו' ובא השמש וטהר:

עד הערב. בנין אב ללמד על המשלח את השעיר המשתלח וכן פר ושעיר הנשרפי' שמטמאין בגדים ולא כתיב שם עד הערב ונלמד מכאן שטומאתן עד הערב וכן ללמד על הכתוב בפרשה זו מואסף איש טהור ואילך שלא נזכר עוד ואחר יבוא אל המחנה. ונלמד מכאן (שאסור לבוא למחנה שכינה עד הערב) וכן לענין רחיצה שאין כתיב באוסף ובמזה וכן כיבוס בגדים שבפרשת תזריע ואין כתוב רחיצה למדין מכאן שבכ״מ הוא טעון רחיצה דהיינו טבילה:

פסוק ח

והשרף אתה. ולא המסדר את המערכה ולא המצית האור טעונים כל זה רק המסייע בשעת שריפה:

יכבס בגדיו במים ורחץ בשרו במים. שני פעמים במים ללמד כמו שטבילת אדם הוא דווקא בארבעים סאה ונלמד מורחץ במים את כל בשרו. מים שכל גופו עולה בהם אף טבילת כלים דווקא בארבעים סאה ואפילו מחטין וצינוריות וכך דרוש הפסוק יכבס בגדיו במים (אם הם מי מקוה ולא מעין) דווקא במים שרוחץ בשרו באותם מים המה כשרים לטבילת כלים:

פסוק ט

ואסף איש טהור. איש להכשיר את הזר שכשר באסיפת אפרה שעד כאן היה פסול כמו שכתבנו למעלה. לכך כתיב כאן איש לרבות את הזר (יומא מ״ג ע״א):

טהור. לרבות האשה שג״כ היתה פסולה עד כאן שהיה צריך דווקא כהן (יומא שם) את אפר הפרה. ולא את אפר האודים שכך שנינו שכותשים הכל לאפר והעצים שהיו שם. אותם שכבר נשרפו לגחלים היו כותשים ומה שהיה נשאר עדיין עץ היו משליכין לחוץ וכך נדרש את אפר הפרה דווקא ולא האודים שלא נשרפו לאפר שאינן בכלל אפר הפרה יכול ממעט אני אותם האודים שכבר נשרפו לגחלים ת״ל מעפר שרפת החטאת ולא כתוב שם מאפר הפרה שכל מה שנשרף ואפילו מן האודים הוי בכלל שרפת החטאת ונכתש לאפר:

והניח מחוץ למחנה. לא היה צריך לכתוב והניח אלא ואסף איש טהור כו' אל מחוץ למחנה ובא ללמד שצריך כוונה דהיינו שיש לו דעת אבל חרש שוטה וקטן פסול באסיפת האפר אבל אשה כשירה לפי שיש לה דעת:

אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות דהיינו בהר המשחה במקום שריפתה:

והניח מחוץ למחנה והיתה לעדת בני ישראל למשמרת כו'. לפי שאפרה נתחלקה לג' חלקים (אחד בחיל שממנו היו מזין לכל העוסקים בשאר הפרות וחלק אחד אצל הכהנים בהר המשחה ואחד לכל ישראל) ואלו הג'. מחוץ למחנה. אותה שהיא אצל הכהנים. לעדת בני ישראל. זה שהיה אצל כל ישראל. למשמרת. אותה שהיה בחיל למשמרת לדורות:

למשמרת למי נדה. לפי שכל הדברים הפוסלים בפרה דהיינו היסח הדעת ונעשה בה מלאכה וכדומה פוסלים ג״כ במים חיים וכל זה קודם שנתנו בה האפר אבל משנתנו האפר אזי אין פוסל בה דברים הללו ולכן כתיב למשמרת למי נדה שיהא האפר משמרת למים שעד שלא נתנו היו המים עצמם צריכים שמור ומשנתנו לתוכם האפר הוא שומר המים:

במקום טהור. אפילו כלי חרש שנגע בשרץ מגבו כשר (ולימד הכתוב כאן) שאם היה בכלי חרס מים של חטאת אינם פסולים בנגיעת שרץ (שנגע קודם בכלי) אבל כשהניחו את הכלי על גבי השרץ נטמאו המים וזה רמוז במקום טהור דווקא שהיה המקום טהור אבל כשהעמיד הכלי על השרץ אזי המקום שעומדים שם הוא מקום טמא אבל בנגיעה אין חשש לפי שהמקום טהור הוא:

במקום טהור. שאין מי חטאת ניצול בצמיד פתיל באהל המת:

חטאת. ללמד שמועלין בפרה כמו בחטאת יכול אפילו לאחר שנעשה אפר ת״ל היא שאין מועלין באפרה:

פסוק י

וכבס האסף. שמטמא בגדים במשא וכ״ש במגע ומנין שאף במגע. אין לך דבר שמטמא במשא ואין מטמא במגע:

את אפר הפרה. דווקא אפר הפרה בעצמה מטמא אבל לא כשנתערב עם אפר אחר אם לא שיש רוב מן אפר הפרה:

וטמא עד הערב. ולא כתיב כאן ואחר יבוא אל המחנה שנלמד מן הכתוב למעלה כמבואר והענין שלא נכתב כאן וצריך ללמוד אותו לפי שכל הכתוב למעלה הי' דווקא בכהן ודבר הכתוב בהווה שעיקר דירתו הוא במחנה במקום קדוש הוצרך לכתוב שם שלא יבוא אל המחנה אבל כאן שגם ישראל כשר לכן לא צריך לכתוב ואחר יבוא אל המחנה ודרך התור' לדבר בהווה (שהישראל גם בלא זה לא היה צריך להיות במחנה שכינה):

והיתה לבני ישראל ולגר הגר וגו'. מכאן ואילך דיני טומאה וטהרה של פרה ועד כאן היה עשיית הפרה. וזה הוא כלל והיתה לבני ישראל כו' ואחר כך הפרטים ואחר כך עוד כלל סוף הפרשה והיתה להם לחקת עולם כלל ופרט וכלל:

לבני ישראל. מיעט נכרים מכל טומאות שאין טמאים בשום טומאה אלא שעשאום כזבים. יכול אף גר יהיה טהור ת״ל ולגר:

הגר. לרבות נשי גרים שנתגיירו עמהם ורמוז בזה שכתוב כאן ולגר. הוא הגר בעצמו. הגר. הוא הדר עמו ואלו הם הנשים:

בתוכם. לרבות העבדי' שהם אצל הישראל והם בתוכם ממש אבל הגר לא הוי בתוכם ממש רק הוא נחשב בפ״ע:

לחקת עולם. שאפי' ח' מכל האמור בפ' מעכב וזהו חוקה:

פסוק יא

הנגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים. ולהלן כתיב כל הנגע במת בנפש האדם כפל הפסוקים דרשו רז״ל הנוגע במת זה מת שלם ומניין להביא כזית מן המת ת״ל כל הנגע במת והענין שלמדו על כזית לפי שתחילת יצירת האדם הוא בכזית עוד למדו לכל נפש אדם שדם המת מטמא מניין אפי' רביעית ת״ל לכל נפש אדם שתחילת נתינת דם באדם הוא רביעית שמתחילה בשעת יצירתו הוא בלא דם ואח״כ כשנתגדל מעט אז בא לו הדם כשיעור רביעית:

לכל נפש אדם. לרבות בן שמונה שאע״פ שהוא אינו מיטמא כשנוגע בטומאה אבל אם הוא מת מטמא אחרים. עוד מרבה לכל נפש אדם לפי שכל מעינות המת הוא טמא ומעינות בן שמונה טהור יכול אפי' דמו טהור ת״ל לכל נפש אדם לרבות דמו של בן שמונה שטמא:

אדם וטמא שבעת ימים. אבל לא שארי טומאות מטמאין שבעת ימים:

במת בנפ' אדם. שאין מטמ' דם אלא במת בלב' אבל לא בשא' טומאו'

פסוק יב

הוא יתחטא בו. כל המקבל טומאה מקבל הזאה:

בו. בכשר ולא בפסול שאם לא עשו דבר אחד כמצותה לא עלתה הזאתו:

ביום השלישי וביום השביעי. בין יום השלישי ובין יום השביעי דווקא ביום ואם הזה בלילה פסול. השלישי השביעי ולא קודם ולא מאוחר:

וביום השביעי יטהר. שאין טהור אלא לאחר הזאה שניי' אבל לאחר הזאה ראשונה עדיין בטומאתו:

ואם לא יתחטא וגו' לא יטהר. דווקא ביום השלישי ויום השביעי יזה אבל כשהזה בשאר ימים הן שהזה קודם דהיינו יום שני ויום ששי ואף כשהזה לאחר זמן דהיינו רביעי ושמיני לא עלתה לו הזאתו:

לא יטהר. ואין טהור שנטמא חייב כרת אלא כשנכנס טמא אל מקדש השם

פסוק יג

כל הנגע במת. לרבות חיבורין של מת דהיינו שערו וצפרניו ושיניו שאין מטמאין כשהם מופרשים מהמת אבל כשהם מחוברים מטמאים מריבוי דכל:

אשר ימות. דווקא כשהוא מת אבל הגוסס הוא כחי ואין מטמא:

ולא יתחטא כו'. אפי' טבל רק שלא הזה חייב כרת על ביאת מקדש:

ונכרתה הנפש. הכרת היא בנפש:

הנפש. ולא צבור:

ההוא. דווקא מזיד אבל לא שוגג או מוטעה או אנוס:

מישראל. וכל ישראל הם בשלום שאין נענשין אחד בעד חבירו:

כי מי נדה לא זרק עליו. דווקא עליו אבל נתכוון להזות על זה ונפל על אחר פסול בין באדם בין בכלים:

טמא יהיה. לרבות טבול יום שחייב כרת אם נכנס למקדש:

עוד טמאתו בו. לרבות מחוסר כפורים אם נכנס למקדש ואפי' היזו עליהם חייבים כרת:

פסוק יד

אדם כי ימות באהל. דווקא אדם מטמא באהל וזהו שאמרו חמור מכולם המת שמטמא באהל מה שאין כולם מטמאין:

כי ימות. שאין מטמא באהל עד שימות:

כל הבא אל האהל. היינו שבא לאחר מיתה:

וכל אשר באהל. שהיו שם בשעת מיתה:

כל הבא אל האהל. דהיינו אדם שבא שם:

וכל אשר באהל. היינו כלים ושאר דברים:

הבא אל האהל. דווקא שבא לתוך האהל אז נטמא אבל כשנגע באהל אין טמא רק בית סתום או קבר סתום מטמא כל סביביו אבל לא פתוח:

הבא אל האהל. הם דברים המביאים את הטומאה ודווקא אם הם באהל אבל לא כשחוצץ בפני הטומאה ואף שהאהל הוא טמא בעצמו כמו שיבואר להלן אעפ״כ חוצץ אבל שאר דברים חוץ מאהל כל דבר הטמא אין חוצץ אבל באהל אינו כן מדכתיב כל אשר באהל דווקא:

יטמא שבעת ימים. לימד על טומאת אהל שטמא ז' ימים וכן כתיב בטומאת מגע שבעת ימים ובטומאת משא אין כתיב בפרשה זו כלל טומאת ז' ימים ונכתב בפ' מטות כל הרג נפש וכל נגע בחלל דאין מובן כל הורג נפש וכי אין זה נוגע בחלל אלא ע״כ הורג נפש אף שלא נגע דהיינו שהרגו בדבר אחר ואף בעץ אם המיתי טמא ואף שלא נגע בחרב דהיינו שכרוך על החרב שום דבר או שהרגו בפשוטי כלי עץ ג״כ טמא וזהו מטעם משא לפי כשהרגו בוודאי הסיטו מעט וטמא מחמת משא. וכל אשר באהל. לרבות הן הבא אל האהל דהיינו אדם והן אשר באהל דהיינו כלים כמו שכתוב למעלה סיים בדין מביאין את הטומאה וחוצץ וכן וכל אשר יגע מרבה בין אדם ובין כלים:

פסוק טו

וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו. פתוח שהטומאה נכנסת לו דרך פתחו וזהו כלי חרס וכלי נתר אבל לא כלי שטף שהטומאה נכנסת לו דרך גבו:

אשר אין צמיד פתיל עליו. הא יש צמיד פתיל טהור פי' צמיד היא הדבק שהכסוי דבק בכלי וכמ״ש ויצמד ישראל כו' (וכן פי' הרד״ק בשרשים). פתיל הוא הכסוי עצמו וכמו שכתוב חתמך ופתילך שקאי על טלית שהיה מתכסה בו:

עליו. ללמד דווקא בכלי חרס בעינן שיהי' צמיד פתיל עליו אבל האהל אם הוא פתיל לבד אע״פ שאין צמיד. מציל באהל המת דהיינו הבור והדות:

טמא הוא. לאפוקי כלי שטף שאין מצילו הכלי חרס [והוא אסמכתא בעלמא שאינו מציל בצמיד פתיל כלי שטף שבתוכו ועיין פ״א דעדיות משנה י״ד]:

טמא הוא. למעט בית המנוגע כמו שסובר ר' יוסי בנגעים פרק י״ג משנה י״ב ר' יוסי אומר כל המציל צמיד פתיל באהל המת מציל מכוסה בבית המנוגע. וכל המציל מכוסה באהל המת אפי' מגולה בבית המנוגע טהור (וא״כ בדבר הטעון צמיד פתיל במת ממעט תיבת הוא בית המנוגע. ובאהל שאין צריך רק פתיל ממעט תיבת הוא אפי' מגולה):

פסוק טז

וכל אשר יגע על פני השדה. דרשו רז״ל להוציא את העוברין שאין מטמאין כשהם בבשר האשה והוא מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא (חולין ע״ב ע״א) אי עובר במעי אשה טהור או טמא ולכאורה מה פליגי טומאה בלועה היא אלא הנפקותא אם הוציא הולד אבר אחד למ״ד עובר במעי אמו טהור הוא אזי אף שנגע באבר ההוא טהור ולמ״ד טמא אזי הנוגע בו באבר טמא ולפ״ז הדרש נדרש כך וכל אשר יגע על פני השדה דווקא בגלוי להוציא העוברין שאין מטמאין והיינו כשהוציא אבר כמ״ש ודווקא כשהוציא אבר אחד חוץ מהראש שאם יצא הראש הרי הוא כילוד ובוודאי מטמא והוי כמו על פני השדה ולא נתמעט ממיעוט על פני (שגם בכאן יצא הפנים):

בחלל חרב. עכשיו חושב הדברים המטמאים באהל וה״פ הפסוק וכל אשר יגע על פני השדה הוא המטמא בנגיעה ואח״כ חושב דברים אחרים המטמאים באהל. בחלל חרב היא אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ואין פי' בחלל חרב שנהרג ממש רק שעודנו חי וחתכו ממנו אבר. חרב. ללמד חרב הרי הוא כחלל:

או במת. לרבות אבר מן המת שיש עליו בשר כראוי:

או בעצם אדם. דרשו חז״ל (הוא פ״ב דאהלות משנה א') רובע עצמות ורוב הבנין ורוב המנין מן הגויה לכך נאמר כאן בעצם אדם להורות דווקא מה שהוא מהאדם דהיינו מהגויה. אבל להלן נאמר בעצם סתם ששם אפילו כשעורה טמא:

או בקבר. לרבות קבר סתום שמטמא כל סביביו וכל אלו הדברים מטמאים באהל:

תוכן העניינים

אדרת אליהו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה