אור ברסלב
אדמת קודש יורה דעה

אדמת קודש· רב ניסים חיים משה מזרחי

יורה דעה

אורח חיים

סימן א

שאלה נדרשתי לאשר שאלוני לבי ורעיוני לתור במה שעיני ראו ולא זר בהיותי עומד ומשמש לפני רבותי ואבא מארי זלה"ה שכשהיה בא לפניהם שבר יד או שבר רגל או גף שבור בין בחול בין בשבת עצם לבדו בלי בשר כלל שנתבשל ויאכל חצי בשרו או רובו ככולו והשבר היה מאלו הנאמרים בכ"מ הבהמ' מותרת והאבר אסו' והיו מתירין הבשר והתבשיל באין או' ואין דברים. ובעומדי על דעתי נתתי אל לבי לחקור מדוע לא היו חוקרים בדבר בשאלת בעלים אם היה השבר מחופה בבשר ובעור ולא היה יוצא מהעצם הנשבר לחוץ אם לאו דאם אין בשר ועור חופין את רובו האבר אסור מדרבנן משו' מצות פרוש לדעת הסוברין כן. ולדעת הרמב"ם פ"ה מה' מאכלות אסורות יש בו איסור תורה אלא שאינו לוקה נמצא דבין למר ובין למר צריך ביטול בס' לדעת הכל. וכיון שכן נמצא דספו לאינשי איסורא ח"ו במיעוט חקירתם בדבר. וחלילה חליל' שתקלה כזו יוצא' מתחת ידם ואין הדבר תלוי אלא בחסרוני ע"כ נתתי אל לבי להתיישב בדבר וה' אלקים יעזור לי.

זאת אשיב אל לבי. גרסינן בחולין דף ע"ו א"ר למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור למטה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. ושמואל א' בין למעלה בין למטה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. ופי' רש"י זה וזה אבר ובהמה מותר ואם לאו זה וזה אסו' ומתני' דקתני אם לאו אין שחיטתו מטהרתו דמשמע אבר אסו' ובהמה מותרת אלמטה מן הארכוב' קא' אבר אסור משום מדולדל. ומ"ש אסור משום מדולדל הוא הדבר האמור למעלה מהענין שם דף ע"ג דגרסינן התם א"ר יוסף נקוט הא דרב יצחק בר יוסף בידך כו' דתניא ובשר בשדה טריפה לא תאכלו להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ובעוף ושחטן שהם אסורין דא' רבה בר בר חנה אר"י אין בהם אלא מצות פרישה בלבד. ואפליגו אימוראי שם דאם אכל אבר זה חד אמר לוקה וחד אמר לא לקי ואסיקנא דבמיתה דעושה ניפול לקי ובשחיטה דאינה עושה ניפול לא לקי יע"ש. ובפלוגתא דרב ושמואל הנז' בדף ע"ו פסקו כל הפוסקים כוותיה דרב דהא שמואל הדר ביה לגבי רב כדאי' התם. וראיתי בס' דמשק אליעזר דף ר"ב ע"ב שהק' בדברי רב דלא הו"ל לרב לו' זה וזה אסור דהול"ל סתם אסור דבשלמא במאי דקאמר זה וזה מותר קמ"ל דמותרין לגמרי ואין באבר משום טומאת אוכלין מטעמא דמדרבנן משום אבר מ"ה. אבל בזה ובזה אסור ק' דהא פשיטא דכיון דהבהמה אסורה אבר נמי אסור. ותירץ הרב הנז' דהא קמ"ל דנהי דלעולם אסורין מ"מ לענין טומאת אוכלין אין איסורן שוה דהאבר מטמא משום טומאת אוכלין כדלקמן בהעור והרוטב דהוכשרו ע"י שחיטה בדמיה עכ"ל יע"ש. ולי הדיוט נראה שכונת רב באומרו זה וזה אסורין במ"ש רש"י ז"ל בריש דף ע"ד במאי דאהדירינהו רב יוסף לאפיה וא"ל מאי קו' כי אמרי אלא דמיתה עושה ניפול ופי' רש"י כי אמרי אנא דלוקה משום אבר מ"ה במיתה עושה ניפול ואשמעך רב דלא משום נבילה מתרינן ביה אלא משום אבר מ"ה ואם בא לאכול משאר גוף הבהמה הלזו שמתה מתרינן ביה משום נבלה. וזו היא ס' רב גופיה דהכי א"ר יוסף משמיה דרב אכלו לזה לוקה וכיון דהכי מפ' לה רב יוסף מילתיה דרב דבהכי מיירי במיתה עושה ניפול וכמ"ש רש"י א"כ שפיר מיתוקמא הך דנקט רב במילתיה דזה וזה אסורין דאזיל לשיטתיה דס"ל דאין איסורן שוה כנ"ל לישב דברי רב באופן זה דהוי במילתיה דרב גופיה מדרב לדרב ובודאי דלא שאני לן בין אם נחתכו איברים אלו שאינם מטריפין הבהמה לגמרי. או נשברו דנשברו נכנסו בסוג אבר' המדולדלין כמ"ש רש"י וכ"כ ראבי"ה הביא דבריו המרדכי ז"ל. וז"ל כתב ראבי"ה אם נחתך או נשבר העצם התחתון למטה מן הקופיץ היא הארכובה הנמכרת עם הראש. ובעוף הוא התחתון שבו הקשקשין אפי' אין עור ובשר חופין את רובו כשירה הבהמה או העוף אך האבר אסור משום אבר מ"ה כדאמרי' ובשר בשדה טריפה לא תאכלו להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה. ואם עור ובשר חופין את רובו אפילו האבר מותר וכן האבר האמצעי כו' אם נשבר העצם בלא צומת הגידין וכו' אם עור ובשר חופין את רובו אפי' האבר כשר. ואם אין עור ובשר חופין את רובו האבר אסור ושאר הבהמה או העוף כשרין. והעצם הג' הוא הנק' קולית בוקא דאטמא. ובעוף הוא הרחב הדבוק ממש בגוף דינו שוה לאלו פי' לאלו של בהמה שאם עור ובשר חופין את רובו כשר אפי' האבר ואם לאו האבר והבהמה הכל אסור עכ"ל. ולכאורה ק"ל בפסק זה דראבי"ה דנראה דלא אתיא לא כרב ולא כשמואל דאילו לרב הא אמר דלמעלה מן הארכובה שהיא הארכובה הנמכרת עם הראש אם אין רוב בשר קיים זה וזה אסור. ואיהו ז"ל א' דאם נשבר עצם האמצעי דאם אין רוב בשר קיים האבר אסור והבהמה מותרת וזה דלא כרב ודאי וגם דלא כשמואל נמי אתיא דהא שמואל ס"ל דבכל הג' פרקים אם נשברו ואין רוב בשר קיים דהבהמה מותרת והאבר אסור. ואיהו ז"ל פסק דבעצם העליון שהוא עצם הקולית דהיינו בוקא דאטמא דאם נשבר ואין רוב בשר קיים דזה וזה אסור הבהמה והאבר וזה דלא כשמואל ודאי וא"כ צ"ע דפסקו דראבי"ה לא אתיא לא כרב ולא כשמואל כמדובר.

אמנם כמעט קט מהעיון נר' דלא ק' מידי דזה מורה באצבע דראבי"ה ס"ל כאוקמתא בתרייתא דאוקי רב פפא אלי' דרב דרב פפא מתני הכי אר"י א"ר למטה למטה מן הארכובה ומצומת הגידין. למעלה למעלה מן הארכובה ומצ"ה וכן שניטל צ"ה וארכובה גופה כדעולא שהיא עליונה יע"ש. הרי דלאוקמתא זו דרב פפא אלי' דרב עצם האמצעי אף אם נשבר משכחת לה דכשירה. ולפי אוקמתא זו דרב פפא אלי' דרב ע"כ צריכין אנו לפ' דמחלוקת דרב ושמואל הוי הכי רב א' למעלה מן הארכובה פי' מן הארכובה העליונה שהיא עצם הקולי' דאם אין רוב בשר קיים זה וזה אסו' ומן הארכובה ולמטה דהיינו עצם האמצעי וארכובה הנמכרת עם הראש אם אין רוב בשר קיים האבר אסור ובהמה מותרת. והריב"ה ס"ל הכי כמ"ש דבריו הרא"ש דפליג על פסקו דרש"י יע"ש ובהכי נתיישב פסק הראבי"ה בלי ספק כנ"ל. אכן רש"י פסק כלישנא קמא לחומרא דס"ל דבאיזה ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש ולפ"ז עצם האמצעי דינו כעצם הקולית דבכל מקום שנחתך טריפה.

והרב רבי' יונה ז"ל הביא ראיה לדבריו מהא דאמרי' לקמן בגמ' הנהו גידין דאתו לקמה דרבה ושקלא וטריא אי דינם כבשר ושרייא או לא ואמרי' עלה דא' רבה למאי ניחוש לה חדא דא' ר' יוחנן גידין שסופן להקשות נימנין עליהן בפסח אלמא דינם כבשר ועוד שהתורה חסה על ממונם של ישראל וא"ל רב פפא לרב רבי שמעון בן לקיש ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל. והרי אותן גידין לא משכחת להו בעצם הקולי' שאין שם גידין כלל לא באותו עצם אלמא דאף בעצם האמצעי כל שנשבר ואין עור ובשר חופין את רובו טריפה עכ"ל. והביא דבריו הר"ן ז"ל פ' בהמה המקשה וכתב הר"ן ז"ל שם וז"ל ולדברי הגאונים ז"ל לא משכחת לה שהרי אין טריפות בעצם האמצעי אלא מחמ' צומת הגידין. וליכא למימר דבההוא עובדא לא שקלי וטרו אלא להתיר עצם עצמו אבל לבהמה פשיטא להו שאפי' לא יהא דין אותן הגידין כבשר הבהמה כשירה דא"כ היכי אמר להו רב פפא הא רשב"ל ואיסורא דאורייתא והרי אבר המדולדל אינו אסור אלא משום מצות פרוש מדבריהם בלבד כדאיתא לעיל בגמ' בפרקין אלא ודאי דלעניין הכשירה של בהמה הוו שקלי וטרו ולא משכחת לה אלא אלי' דלישנא קמא דא' רבה באיזו ארכובה אמרו בארכוב' הנמכרת עם הראש עכ"ל ז"ל. ולדידי חזי לי דל"ק כלל מהך שקלא וטרייא לגאונים ז"ל ומקום הניחו לי דלדעתי דעת הדיוט נ"ל דהגאונים ז"ל ס"ל בההוא עובדא דלא שקלי וטרו אלא להתר עצם עצמו אבל הבהמה כשירה וכמ"ש הר"ן ז"ל. ומה שתמה הר"ן ז"ל דא"כ היכי א"ל רב פפא לרב ר"ש ן' לקיש ואיסורא דאורייתא והרי אבר המדולדל אינו אסור אלא משום מצות פרוש מדבריהם בלבד. ל"ק והגאונים ז"ל ס"ל דאבר המדולדל איסורו מדאורייתא. תדע לך דהא מכלל הגאונים דהכי ס"ל דאין טרפות בעצם האמצעי הוא הרמב"ם ז"ל וכמ"ש להדייא בפ"ח מה' שחיטה והרי"ף וריב"א ז"ל ועיין במרן הקדוש בכ"מ שם ובפ"ה מה' מאכלות אסורות פסק דין אבר המדולדל והכריח שם ה"ה דהרמב"ם ס"ל דאבר המדולדל איסורו מדאורייתא אלא שאינו לוקה עליו מלישנא דתלמודא דאפליגו שם דחד אמר אם אכלו לזה לוקה. וחד א' דאינו לוקה יע"ש. ופעמים שלש שנה פרקו לו' דהכי ס"ל להרמב"ם. גם הפר"ח בסי' ס"ב הביא סמוכות שלו וז"ל ולענין דינא אע"פ שרוב הפוסקים פליגי עם ס' הרמב"ם מ"מ נקטי' כוותיה לחומרא חדא כו' וכן מוכח מהא דאמרינן גבי ביעי חשילתא כו' ועוד הביא ראיה מהתוספתא דע"ז יע"ש והרואה יראה שכל ראיותיו שהביא מרנא הפר"ח הן בריאים וחזקים כראי מוצק ובפרט הראיה שהביא מהתוספתא שהיא ראיה עצומה ורבה היא. נמצאת אתה או' דמאחר דמצינו לגאון א' הוא הרמב"ם דס"ל דאיסור אבר המדולדל הוי מדאורייתא. אמור מעתה שגם הגאו' הכי ס"ל נמי וכיון שכן עלה יישוב הר"ן כהוגן במ"ש דהגאו' ס"ל בהך עובדא דתלמודא דמאי דשקלו וטרו הוי להתיר העצם אבל הבהמה מותרת ותו אין מקום לקו' הר"ן שהק' על הגאוני' ובעיני יישוב זה הוא אמת ויציב ונכון ותו לא מידי. ואגב ראיתי מ"ש מהרש"ל בס' ים של שלמה פ' בהמה המקשה דף מ"ד ע"א וז"ל מפ' בהגה בשם א"ז וז"ל פרקי בגף העוף דינם שוה אם נשברו. אם עור ובשר חופין את רובו' העוף מותר והאבר אסור וצריך לשייר בו מעט מן המותר עם האבר האסור כשחותך ע"כ. ולא הבנתי כלל דעתו בזה כי מה חילוק יש בחופין את רוב השבירה לענין חששת דנקיבת הריאה כמו שאין חילוק בנשבר העצם במקום צומת הגידין דאנו חוששין לפסיקת הגידין כאשר נפרש לקמן כי דוקא במקום שהטרפות תלוי בשבירת גוף העצם הוא דאיכא לחלק בהכי אם עור ובשר חופין רוב השבירה עכ"ל ז"ל. וברירא לי מילתא כשמש שהרב הנז' לא שלטה עינו בדברי ההגהות במקומן בהרא"ש פ' בהמה המקשה דף קס"ג ע"ג שסיים שם הלשון כן וז"ל וה"מ כשנשבר רחוק מעט ממקום חיבורו ומ"מ צריך לעיין בצלעות אם נצרר הדם כי יש לחוש לנקיבת הריאה וצריך לבדוק הריאה אם נשבר ממש במקום חיבורו כו' עכ"ל הנצרך לענינינו הרי שביאר דבריו ההגהות דמיירי כשנשבר רחוק מחיבורו לגוף דאין חשש לנקיבת הריאה אלא הטרפות תלוי בעצם עצמו משום איסור אבר המדולדל וע"ז כתבו ההגהות דאם עור ובשר חופין רוב שבירת העצם אז העוף מותר וגם האבר מותר פי' ואין בו איסור אבר המדולדל ואם עור ובשר חופין את רובו האבר אסו' משום איסו' אבר המדולדל והעוף מותר כיון שהוא רחוק מעט מהגוף ואין חשש שניק' הריאה. ועכ"ז כתב דמ"מ צריך לעיין בצלעות דשמא נצרר הדם ויש לחוש לנקיבת הריאה דאז ודאי דגם העוף נטרף כיון שאינו רחוק כ"כ מהגוף ובכן אזדא לה תמיהת מהרש"ל. וביותר תלונתי על הרב הגדול המאסף לכל המחנות כנה"ג ז"ל סי' נ"ה שהביא דברי מהרש"ל ותמה הוא ג"כ איך לא תפסו הפוס' על דברי ההגהות יע"ש ונר' שג"כ הוא לא ראה דברי ההגהות במקומם ואין כן דרכו בכל המקומות. ותו דלו הוכח שלא היו כותבי' ההגהות בסיום דבריהם כמ"ש אפ"ה נר' לע"ד דלא היה מקום לתמיהת מהרש"ל שהוא תפס במושלם דאיסור שבירת הגף בעצם הסמוך לגוף הוי משום נקיבת הריאה לכ"ע. ואין הדבר כן דלא מצינו טרפות בגף העוף אלא בשמוטה וכ"כ הרמב"ם פ"ח מה' שחיטת דין ך' וז"ל ועוף שנשתברו אגפיו מותר כבהמה שנחתכו רגליה גם הרי"ף ור' ישעיא וסמ"ג ומור"ם לא הזכירו כלל טרפות דשבירת הגף רק טרפות דשמוטה. גם הרשב"א בת"ה הארוך דף נ' ע"ב כתב וז"ל ובעוף נמי שנשתברו אגפיה כשירה והיינו אפי' בעצם העליון הסמוך לגוף וכתב שם ז"ל אלא ששמעתי בשם רש"י שאם נשתברו אגפיה סמוך לגוף ממש חושש שמא קורטיתא מיניה נכנס וניקבה הריאה שסמוכה לו ואין אני רואה כן מן הדין שהרי כו' עד והמחמיר כדברי רש"י תע"ב עכ"ל ז"ל. גם מהריק"ו ז"ל שורש ל"ח כתב ג"כ שטרפות זה דשבירת הגף סמוך לגוף דאין לו שורש בתלמוד אלא שמוטה דאז יש לחוש לנקיבת הריאה אלא ששיעור הזה ששיערו האחרונים בשבירת הגף שיהיה רחוק מהגוף כרוחב גודל הוא מס' האגודה. ובמרדכי בשם ראב"ן וראבי"ה ז"ל וכתב כי יש הרבה מהפוסקים חולקים עליהם וכמעט הם רובם ככולם. וכתב אח"כ דמאחר שנהגו בו איסור חלילה לפרוץ גדר ולהתיר. יע"ש.

איברא דמדברי תשו' זו יש להקשות למ"ש בכלל ל"ו בא"ד וז"ל אלא אפילו היה הספק בטרפות אחר שאין תלוי בשחיטה עצמה כגון הגף שבור ואין יודע אם קודם אם לאו לא היה לתלות לקולא בכיוצא בזה עכ"ל. והדבר הק' הוא דהא איהו גופיה כתב באותה תשו' דכלל ל"ח דשבר הגף אין לו עיקר בתלמוד כי אם חומרא שהחמירו ס' האגודה וסיעת מרחמוהי וכיון דאין לטרפות זה שורש מהתלמוד ולא מגדולי הפוסקים א"כ ק' דאיך כתב בכלל ל"ח דאם נמצא הגף שבור ומספקא לן אם היה קודם שחיטה אם לאו דאזלי' לחומרא ואף את"ל דבתשו' זו דכלל ל"ח איירי בנשברה סמוך לגוף ואזיל לשיטתיה דפסק בכלל ל"ח כדברי המחמירין וסמך אהך תשו' מ"מ אכתי אין זה מספיק דהא בהך תשו' דכלל ל"ח איירי בידוע בודאי דנשבר הגף מחיים. אמנם בהך תשו' דכלל ל"ה דמיירי דנסתפק לנו אם מחיים או לאחר מיתה מהיכא תיתי לן דאזלי' להחמיר דהא איכא ס"ס ספק מחיים ס' לאחר שחיטה ואת"ל מחיים אימור לא ניקבה הריאה דהא טעמא דמחמרינן הוי משום חשש נקיבת הריאה והא איכא ס"ס. וראה ראיתי בכתבי הקדש דהרב המו' כמהר"ר גבריאל אשפיראנסה ז"ל בגליון דמהריק"ו ז"ל שתמה עליו תמיהא זו שתמהתי ע"ד מהריק"ו. ותירץ הרב הנז' וז"ל ואיפשר לו' שגם הרב לא כיון אלא להחמיר לבדוק הריאה וכשהשבר פחות מרוחב בגודל לגוף העוף אבל הב"י סי' נ"ג הבין בפי' דברי מהריק"ו דטריפה לגמרי קא' ופסק כן בש"ע. ולע"ד לא ירדתי לסוף דעתי ויותר נ"ל דהאי דקאמר מהריק"ו נשבר הגף לאו דוקא אלא שמוטה קא' ולא דק בלישניה משום דאין כאן מקומו אם כן תרוויהו מיירי בשבירת סמוך לגוף פחות מגודל ובדקו הריאה ונמצאת נקובה ולא נודע אי מחיים או לאחר מיתה ובהא קא' דמספקא מטריפינן לה כיון דליכא שיעור רוחב גודל עכ"ל הרב הנז' ז"ל. ומצאתי בהרב משאת בנימין סי' מ"ה שעמד ג"כ בשתי תשו' הנז' דק' מדידיה אדידיה ותירץ כתירוץ הראשון שתירץ הרב כמהרג"א דלסימנא ולדוגמא נקטיה מהריק"ו יע"ש ולבסוף כתב דאין ללמוד מהך תשו' דכלל ל"ה לדין שבירת הגף דלדוגמא נקטיה דעיקר דינו היא בהך תשו' דכלל ל"ח וכתב ואל תתמה דכיוצא בזה מצינו בדברי הפוס' שבמקום זה כתב הדין כן ובמקום אחר כתב להפך וכל כה"ג סמכינן אמקום שכתב עיקר הדין והביא ראיה לדבר מש"ס דסנהדרין יע"ש. וגם תמה על מרן ב"י ועל מור"ם ז"ל שלמדו מתשו' דמהריק"ו דכלל ל"ה להחמיר דדבריהם אינם נכונים כו' יע"ש ושני נבאים נתנבאו בסיגנון א'. גם בס' תורת חסד דף קל"ו ע"ד תמה ע"ד מרן שנר' שדבריו סותרין זה את זה יע"ש והנכון אצלי ליישב דברי מהריק"ו ז"ל שתשו' זו דסי' ל"ה מיירי שיש עוקץ בשבירה ומיירי נמי שאין הריאה לפנינו למיבדקה וכמ"ש הט"ז והש"ך והפר"ח ז"ל. יצא מהמחובר דכולהו אינהו רברוותא סברי דטרפות שבירת עצם גף העוף בפרק העליון המחובר לגוף דאינו מדינא דגמ' יען לא נמצא בתלמוד מפו' כי אם דוקא שמוטת הגף דחיישי' לנקיבת הריאה בהנתקו ממקום חיבורו בגוף אבל בשבירת הגף לא חיישינן לנקיבת הריאה. מעתה היה אי' לו' שגם סברת ההגהות הכי הוי דאין חשש לנקיבת הריאה בנשבר הגוף בעצם הסמוך לגוף. וכל מה שכתבתי הוא בלו הונח אילו לא פי' דבריו בעל ההגהו' היה עולה על הדעת דהכי הוה ס"ל לבעל ההגהות כס' אינהו רברוות' ובזה בלחוד לא שייכא תמיהת דמהרש"ל והרב כנה"ג ז"ל. כ"ש עתה שכבר פי' את דבריו בעל ההגהות וכתב וה"מ כשהיה רחוק השבירה מהגוף מעט וכו' דממילא אזדא ליה תמיהת מהרש"ל והכנה"ג כדבר האמור *.

נמצינו למדין דלכולהו תנאי ואימוראי הנז"ל בפה מלא דבר הכתוב בסי' הקודם דכשנשבר העצם במקום שאין הבהמה נטרפת דהאבר אסור משום שדומה לאבר מן החי ומעתה צריך למשכוני נפשין ליישב דעת רבותי ואבא מארי ז"ל במה שנסתפקתי כמ"ש בשאלה. והנה ראשון לציון מצאתי כתו' להגהת ש"ד סי' פ"ו והביאו מרן בסי' נ"ה וז"ל גף שנשבר ויצא העצם לחוץ האבר אסור והעוף מותר ומספקא לן אם נתבשל או נצלה עם אותו האב' מה יהיה דינו עכ"ל והב"ח ז"ל הוק' לו דלמה ניזל לקולא כאן יותר משאר איסורי דרבנן וע"כ כתב דהספ' דש"ד מיירי דוקא בספק יצא לחוץ אבל בודאי יצא לחוץ ליכא ספקא דודאי אסור וצריך ס' לבטלו אפי' במליחה יע"ש. גם בס' או"ה כלל נ' כתב דמאחר שנסתפקו הגאונים בס' זה אם נתבשל או נמלח דיש להחמיר ולהצריכו ס'. והרב ט"ז בסי' הנז' עשה כעין פשרה דבמליח' מותר בדיעבד אפי' בודאי יצא לחוץ ובספק יצא לחוץ אפילו בבישול וס"ל דספק דהגהת ש"ד מיירי בודאי יצא לחוץ וספקא כי האי אזלי' לקולא. ובודאי דהט"ז פליג על הב"ח. אכן הש"ך הסכימה דעתו לדעת הב"ח דבספק יצא לחוץ איירי הגהת ש"ד ובנתבשל אבר זה דמספקא לן אם יצא לחוץ כתב דאין לאסור התבשיל אף דליכא ס' דאזלינן לקולא וכתב דדברי הב"ח נכונים הם והוסיף נופך משלו וכתב וכ"ש היכא דאין ריעותא בעור ובשר וחזר ונקשר אלא שלא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו דמותר התבשיל ודלא כתשו' משאת בנימין סי' מ' ובודאי יצא לחוץ הצריך ס' אלא דכתב דלא אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה יע"ש. גם מרנא ורבנא הפר"ח הסכימה דעתו דעת עליון וקדוש לדעת הב"ח והש"ך והאו"ה והעלה דבודאי יצא לחוץ אם נתבשל צריך ס' לבטלו ואי ליכא ס' הכל אסור ולאפוקי מהט"ז ובספק יצא לחוץ כתב דאזלינן לחומרא דהא דנהגינן להשליך האבר בספק יצא לחוץ אינו אלא חומרא בעלמא דמעיקר הדין שרי משום דספקא דרבנן לקולא יע"ש. ובהכי מצאתי מקום לרבותי ולאבא מארי זלה"ה בנ"ד דנר' דס"ל כאינהו רברוותא דאיסור אבר זה הוי איסורו מדרבנן ונ"ד הוי ספק יצא לחוץ דהא לאו כ"ע דינא גמירי לתת דעתם על האיברים אם שלימים וכן רבים בשר ועור ובפרט שזו היא מלאכת נשים שדעתם קלה ומש"ה הוו דייני לשבר זה כספ' יצא לחוץ דקי"ל דמות' התבשיל אף דליכא ס' כיון דליכא למיקם אהך מי' שפיר והוי ספקא דרבנן לקולא. ואנחנו אחריהן אנו נגררין וכוותייהו עבדינן עובדא. אכן משפטי עם מרנא הפר"ח שהוא בסי' נ"ד הסכימה דעתו לדעת הב"ח והש"ך דבספק יצא לחוץ דאף התבשיל מותר אף דליכא ס' ונתן טעם כעיקר משום דהוי ספקא דרבנן ולקולא ועשה סמוכות למ"ש הש"ך בדין זה דלא מחמרינן באיסור דבוק כו' וכתב וז"ל ולפי מ"ש לקמן בסי' צ"ב ס"ק ו' דבמידי דלא הוי איסו' תורה לא אמרי' חתיכה עצמה נ"נ כו' דמכלל דבריו נרא' דאין באבר זה איסור תורה כלל אלא דאסור מדרבנן הוא ולהכי מקילינן ביה. וקשה דהא איהו ז"ל בסי' ס"ב ס"ק ל"ז גבי אבר המדולדל הביא ס' הרמב"ם דס"ל דהוי איסורו מן התורה וכתב ג"כ ס' החולקי' עליו. ולבסוף כתב ז"ל ולענין דינא אע"פ שרוב הפוס' פליגי אהרמב"ם מ"מ כוותיה נקטינן לחומרא חדא כו' ולפי זה לענין ספק אזלינן לחומרא כדין כל ספקא דאורייתא ולחומרא עכ"ל הרי שכתב שעיקר הדין כס' הרמב"ם ז"ל דס"ל דהוי איסורא דאורייתא. וא"כ ק' איך פסק בסי' נ"ה דאזלינן לקולא משום דהוי ספקא דרבנן ואין לחלק ולו' בין אבר ובשר המדולדלין דהתם הוי איסורא דאורייתא לדעת הרמב"ם ובההיא פסק הפר"ח כוותיה דהרמב"ם אבל כשנשבר העצם דלא נחתך לגמרי בדין זה ס"ל להפר"ח דלא הוי איסורא דאורייתא דבהאי חילוקא אתיא שפיר דפסק סי' נ"ה דאיירי בשבירת עצם לבד דאם נאמר דכך ס"ל להפר"ח ק' דאדרבא מדברי רש"י מוכח דאין חילוק בין נשבר לאבר המדולדל שכ"כ במשנה על נשבר העצם דף ע"ו וז"ל אפי' במקום שהבהמה מותרת האבר אסור משום ובשר בשדה טריפה דאמרינן להביא האבר והבשר המדולדלין וכ"כ על פסקא זו דנשבר העצם דאפליגו רב ושמואל ד"ה זה וזה אסור ומתני' דקתני אם לאו כו' עד אבר אסור משום מדולדל יע"ש וכן כתב הטור סי' נ"ה בהדייא לדעת רש"י דאפי' לא נחתך אלא השבר כו' יע"ש וכן נר' דעת הרמב"ם פ"ה מה' מאכלות אסורות יע"ש וכיון שכן דברי מרנא הפר"ח ז"ל נפלאו ממני וכעת צ"ע *.

בהא סלקינן לענין דינא בנ"ד דיש לנו לילך אחר מנהג רבותינו מאחר שמצאנו להם סמך מן התורה וכן אנו עושי' מעשים בכל יום וצור ישראל יצילנו משגיאות ויאיר עינינו במאור תורתו כ"ד העבר ישראל לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי.

סימן ב

שאלה תרנגולת שנולד בה ס' טרפות דהיינו שנשברה רגלה במקום צומת הגידין דאיפשר שנפסק רובו של גיד א' מי"ו גידין דקיי"ל דאין אנו בקיאי' בבדיקת צומת הגידין וכמ"ש מהר"ם בהגהה ססי' נ"ו ופסקה מלהטיל בצים של טעינה ראשונ' ועברו עליה כ"א יום ונמצאת טעונה בצים גדולים וקטנים כמנהג וע"ז נסתפק השואל אם תרנגולת זו יצאה מידי ספק טריפה מאחר שעינינו הרואו' שחזרה וטענה אחר שנולד בה הספק ושהתה כ"א יום וכיון שכן חזרה להיתרה הראשון או"ד כיון שלא ילדה והטילה אפי' ביצה א' קודם שנשחטה אף שנמצאת טעונה אכתי מידי ספקא לא נפקא ויבא שכמ"ה.

תשובה כמדומה שלא נעלם מעיני השואל ה"י דפלוגתא דרבוות' היא ורצה לעמוד בדעתי דכמאן מאינהו רברוות' ס"ל לעניין מעשה. ואף שידעתי שאין ידיעתי מכרע' מ"מ להפיק רצון השואל ה"י כתבתי שורתים הללו ותחילת דבר אכתו' בקוצר ואערוך הסברות דרבנן דקא מפלגי ואח"כ אגלה דעתי וזה החלי בס"ד. הנה הרב הכהן הגדול הש"ך ז"ל הסכים לדברי הגאון מהרש"ל ז"ל דס"ל דהדבר תלוי בלידה דוקא ולא בעיבור בלחוד וז"ל הגאון ז"ל בס' ים של שלמה פ' אלו טריפות סי' פ' פסק כתב בה"ג האידנא דלא בקיאינן בבדיקה שפיר ואמרו רבנן הזכר י"ב חודש והנקבה עד שתתעבר ותלד והא דקא' ותלד נר' בעיני שדוקא תלוי בלידה וכן בגמ' לא הזכיר אלא לידה כל שאינ' יולדת וכ"כ הרי"ף בנקבה אם ילדה תוך י"ב חדש וכו' משמע דבעיבור לא תלי מידי ומה שהזכירו בה"ג עיבור בא להשמיענו שצריכ' להתעב' אחר שנטרפה אבל אם נתעברה קודם שנטרפה אז לידה אינו סי' כלל וכ"כ הרמב"ם להדייא בנקבה עד שתלד והט' שאיפשר שתתעבר עיבור שלא תבא לידי לידה אלא תמות בו על כן אינה יוצאה מחזקת טריפה עד שתלד עכ"ל הגאון מהרש"ל ז"ל. ולהיות שספר הלז אינו נמצא בעיר כי אם א' מעיר לכן הוצרכתי להעתיק כל לשונו. גם דברי מרן הקדוש בשולחן סי' נ"ז נוטי' לדברי הגאון רש"ל ז"ל שכ"כ או בנקב' שתתעב' ותלד וכן בעוף אם גמרה להטיל כל הבצים של טעינה ראשונה ושהתה כ"א יום ואח"כ חזרה להטיל בצים כשירה וכו'. וכ"כ הש"ך ז"ל שדברי מרן הללו מסכימים לדברי הגאון מהרש"ל ז"ל וכן דעתו ז"ל יע"ש. אכן אכתי יש לפקפק בדברי מרן הקדוש ז"ל במ"ש ס"ס פ"ו שכתב שם וז"ל עוף שהוא ספק טריפה והטיל בצים משהין אותו עד שיטיל כל בציו שטען כבר אם יטעון פעם אחרת כשירה שמדברי מרן הללו נר' דבטעינ' בלחוד נכשרת אף שעדיין לא הטילה ביצה שכ"כ אם יטעון פעם אחרת כשירה. והש"ך ז"ל כבר נרגש בדברי מרן ז"ל וכתב וז"ל אם יטעון וכו' כלו' אם יטעון ויטיל בצים אבל בטעינה לחוד לא שרי עכ"ל יע"ש וקצת הוכחה יש בסוף דברי מרן ז"ל כס' הש"ך ז"ל במ"ש אח"כ וז"ל ונדע זה כששהתה בין סוף לידה לתחילת לידה כ"א יום שלמים כי כן זמן עיבורה ע"כ דמדהזכיר ותני בלשונו לידה ולא טעינה שמעינן דס"ל כס' הש"ך שהכל תלוי בלידה בהטלת בצים שהיא הלידה דידה ועל כיוצא בזה אמרו אע"פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר גם הרב בעל דמשק אליעזר דף קנ"ג הביא דברי מהרש"ל והסכים עמו יע"ש. גם הרב מאסף לכל המתנות הוא הרב כנה"ג בהגהותיו לי"ד סי' נ"ז אות מ"ט הביא דברי הש"ך ז"ל דעיבור בלא לידה לא מהני להכשיר אלא בעינן שתתעב' ותלד משמע מדבריו שמסכים הוא ג"כ לס' מהרש"ל ז"ל. נמצא דלכולהו אינהו רברוותא שזכרנו שהם הרי"ף והרמב"ם ובעל ה"ג והטור ומר"ן ומהרש"ל והש"ך והרב דמשק אליעזר והרב כנסת הגדולה כולן הושוו לדעת א' דעיבור בלא לידה לא מהני להכשיר אלא בעינן שתתעבר ותלד. אמנם מדברי הרשב"א שהביא הטור ז"ל ססי' ק"ב לעניין דבר שיש לו מתירין נר' דס"ל דבטעינה בלחוד שרייא שכ"כ שם בא"ד שהבי' מרן הקדוש ז"ל וז"ל לפיכך ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות אע"פי שאיפשר שתטעון עוד התרנגולת ויותרו כלן או שתחיה התרנגולת י"ב חודש אין זה בדין דבר שיש לו מתירין וכו' ומדלא נקט בלישניה הכי שתטעון עוד התרנגול' ותלד ש"מ דבטעינה בלחוד שרייא ולישנא דתלמודא דייקא כוותיה דהכי אמרי' פ' אלו טריפות דף נ"ח אמר אמימר הני ביעי דספק טריפה דשיחלא קמא משהינן להו אי הדר וטעינ' שריין ואי לא אסירן ע"כ יע"ש וכן נר' להדייא דעת הר"ן ז"ל שם שפי' וז"ל אי הדרא וטעינה שריין אם חוזרת וטוענת בצים אחרים מותרים כולם שזו ראיה שלא נטרפה שאין הטריפה מתעברת ולא טוענת בצים ואי לא אסירן מספק עכ"ל יע"ש. ולזה נוטה דעת הרב ב"ח והדרישה פרישה סי' נ"ז יע"ש ומ"ו הפר"ח ג"כ נמשך אחר ס' זו שכ"כ שם ס"ק מ"ז ומסתברא שהעיבור ג"כ הוי ראיה ואע"ג דאמרי' בגמ' טריפה אינה יולדת היינו שאינה מתעברת שבכלל עיבור הלידה ולפיכך אם שחטוה ונמצאת מעוברת כשירה והביא ראיה מלישנא דתלמודא ומדברי הר"ן ז"ל הנז"ל וחלק על ס' מהרש"ל ז' וכתב שאין דבריו נראי' יע"ש והנה עד הנה ערכתי מערכה מול מערכה אמור מעתה מי האיש הירא אשר יערב לבו להכניס ראשו בין ההרים הגדולים להכריע וכ"ש לאיש כמוני מיראי ההוראה. ומ"מ אם יבא מעשה כזה לפני אוביר ואדון להחמיר כס' הרי"ף והרמב"ם ומרן הקדוש שפשט הוראותיו בכל ישר' ואין לנו אלא דברי ן' עמרם וכיון שמרן ז"ל הסכימ' דעתו דעת עליון וקדוש שההתר תלוי בלידה ולא בעיבור ובטעינה כנר' להדייא בדברי קודשו כן דעתי נוטה להורות להלכה ולמעשה ועל כיוצא בזה נא' והמחמי' תבא עליו ברכה והיות שהימים הללו הם ימי המעשה באתי בדרך קצרה וצור ישראל יאיר עינינו באור תורה ויצילנו ממכשול ומשגיאות כמאמר נז"י שגיאות מי יבין.

סימן ג

שאלה תרנגול שנולד בו ספק טרפות הצריך לשהיית י"ב חדש כדי שישוב להכשרו והניחו בכלוב עם תרנגולת א'. ודרך הגבר בעלמה מצוי בכל יום והתרנגולת מטלת בצים בכל יום. וביני ביני מ"ה אנסיה ובא כלב לכלוב והגביהו וחטף התרנגול ואכלו בתוך י"ב חדש מעתה ילמדנו מר אם בצים הללו שמטלת תרנגול' זו אם מותרין או אסורין אם חוששין לזרע האב שבתוך הבצים והו"ל כביצת ספק טריפ' דאסיר' או לאו ולדברו הוחלתי ויבא שכמ"ה.

תשובה ידידי למה דיבר הכתוב בדרך קצרה במקום שאמרו להאריך ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך במ"ש אם חוששין לזרע האב שבתוך הבצים פי' לפי שכל תרנגולת שמזדקק לשכוי ניכר בביצת' טיפת זרע התרנגול כדאמרי' ס"פ אלו טריפות נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר א"ר ירמיה והוא שנמצא על חלבון שלה דוסתאי אבוה דר' אפטוריקי ל"ש אלא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על חלמון שלה אפי' ביצה אסירא דשדא תיכלא בכולה. ופי' רש"י ז"ל והוא שנמצא הדם על הקשר שלה והוא זרע התרנגול הקשור בראש החד של ביצה ומשם יציר' האפרוח מתחלת וכו' וכן פי' הר"ן ז"ל יע"ש. והרב ת"ה ז"ל כתב וז"ל קשר זה הוא בראשו החד והוא דבר שנתפ' בה מזרע הזכר וניכר הוא לעין ע"כ. והשתא כיון שניכר בהדייא בביצה טפת זרע התרנגול נסתפק השואל אם בצים הללו שניכרי' בהם זרע התרנגול זה שהוא ספק טריפה אם הם אסורי' או מותרים. פי' אי דייננן להו כדין נמצא עליה קורט דם דמפלגינן בין נמצא על קשר החלבון לחלמון. דכי היכי דקיי"ל דאם נמצא על קשר החלבון דזורק את הדם ואוכל את השאר משום דלא שרייא תיכלא בכול'. ה"נ יש לנו לדון בבצים הללו דיזרוק טיפות הזכר שהן באין מספק טריפה ואוכל את השאר כיון שהאיסור ניכר לעין כעין קורט דם. או דילמא דאין מועיל תיקון זה בטיפות הללו משום דלא ידעינן כמה טיפות דאיסור יש בבצים הללו וקמא קמא בטיל ומתערב הוא בחלבון הביצה דהוי מין במינו וטיפה זו הנראת לעין איפשר לו' שהיא הטיפה האחרונה הסמוך ליציאתה לאויר העולם ולא הספיקה להתבטל וכיון שכן אין מועיל תיקון הנאמר בקורט דם דהכא איסור והיתר שמעורבין יחד וא"כ יש לנו לאסור בצים הללו כדין ביצת ספק טריפה כן נ"ל לפ' דברי השואל. ואח"כ נמצאתי עמו במחיצתו ושאלתי את פיו ופי' את דבריו כמ"ש. עוד חקרתי ממנו אם יודע בבירור שבצים הללו הן הנה מתרנגול זה שהוא ספק טריפה דוקא שאיפשר שתרנגול' זאת הייתה טעונה בצים מקדמת דנא מהמותר לה או איפשר שבכל יום יוצאה היא מהכלוב ומזדווגת בתרנגול אחר כשר דהשתא איכא ספק ספקא ספק אם בצים הללו הן מהאסור או מהמותר ואת"ל מהאסור אכתי אית לן למימר דאי לאו דמ"ה אנסיה לתרנגול היה חי יותר מי"ב חדש ואין כאן איסור כלל. וכי תימא דספק זה אין בו מועיל להתיר הבצים ממ"ש האו"ה כלל כ"ו והביא דבריו הש"ך והפר"ח ז"ל בסי' ק"י וז"ל הפר"ח שם ס"ק י' כתב האו"ה וכו' ואפי' בתרנגולת שנולד בה ספק טריפה אין להתיר הביצה שהטילה או שנמצא בה מטעם ס"ס ספק אין טריפ' ואת"ל טריפה שמא בשעה שנטרפ' היתה הביצה בקליפתה דגבי ביצה עצמה הב' ספיקות מב' גופות וגם אין ב' הספיקות מענין א'. ופי' שם הפר"ח דמ"ש שהב' ספיקות מב' גופו' שר"ל דהס' הא' הוא בתרנגולת שמא אינה טריפה. והס' הב' בביצה שמא הייתה גמורה קודם שנטרפה וס"ס דהוי בתרי גופי לא מקרי ס"ס והביא ראיה ממ"ש הגאון הרא"ם ז"ל בביאוריו לסמ"ג בה' מגילה גבי טומטום דאפי' מינו אינו מוציא יע"ש א"כ הכא נמי בנ"ד הוי ס"ס בתרי גופי ספק אם תרנגולת זו טעונה מכשר או מספק טריפה. ואת"ל מספק טריפה שמא תרנגול זה כשר היה. והרי זה ס"ס דתרי גופיה נמי ולא מקרי ס"ס. דליתא דס"ס כזה דנ"ד הב' ספיקות מענין א' ובגוף א' באין כא'. ודמיא האי מלתא למ"ש אח"כ האו"ה דאם יש בחצר ב' תרנגולות א' ספק טריפה וא' כשיר' הביצה מותרת אפי' בלתי תערובת מטעם ס"ס דשמא לא הטילה ואת"ל הטילה שמא אינה טריפה דהוי השני ספקות מעניין א' ובגוף א' באין כא'. ובזה אפליגו הש"ך והפר"ח ז"ל דלדעת הש"ך לא שרי אלא כשנתערבו התרנגו' חד בחד אז הביצה מותרת אבל אם ניכרות התרנגו' אז הביצה אסורה ולדעת הפר"ח ז"ל ס"ל דאדרבה איפכא מסתברא וכו' יע"ש. ומ"מ תרוייהו ס"ל דמקרי הכא ס"ס להתיר הביצה משום דמה בכך שנודע בה הספק טרפות הרי אין אתה דן על התרנגול' אלא על הביצה והביצה לא נאסרה רק שאח"כ נולדה ספק הא' עם הב' והרי אי איפשר לביצה זו לבא לפניך אלא בשני ספקות יחד ואין זה מיקרי ס"ס מתרי גופי. דכוותא נמי בנ"ד כיון דאין אתה דן על התרנגול שנולד בו ספק טרפות להתירו אלא על בצי תרנגולת זו והבצים לא נאסרו רק שאח"כ נולד לנו הס' הא' עם הב' גם יחד ודאי דשפיר מקרי ס"ס להתיר הבצים. והשיב לי ע"ז השואל דתרנגולת זה קנאה קטנה ביותר שעדיין לא היתה ראויה לטעון והניחה בכלוב עם תרנגול זה יחידים ביתה סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא ומעולם לא יצאה אפי' לחצר כלל באופן דליכא ספקא קמיה שבצים הללו טענה מאחר אלא מתרנגול זה דוקא הוא ולא אחר.

מעתה אעלה נא לתור ולחפש בכתבי הקדש לטהר את השרץ וזה החלי בס"ד משה ידבר דלו יהיה כדעת השואל ששאל טיפה זו מה תהא עליה דנרא' דאחשובי אחשביה לטיפה זו לדבר איסור. ולפי דרכו ודעתו אשיבנו דהן לו יהיה כדבריו אפ"ה הבצים מותרין דהא קי"ל בכולי תלמודא כמ"ד זה וזה גורם מותר והדברים עתיקים מפוזרים ומפורדים בתלמוד ולא אעצור כח לחברם וא' מהמקומות הוא בגמ' חולין דף נ"ח וז"ל א' אמימר הני ביעי דטריפה שיחלא קמא אסירא מכאן ואילך הו"ל זוז"ג ומותר אתיביה רב אשי לאמימר ושווין בביצת טריפה שאסורא מפני שגדלה באיסור התם בדספנא מארעא כו' ופי' רש"י ז"ל מכאן ואילך היא והזכר גורמי' להם שיבאו ודבר שאיסור והיתר גרמו לו שיגדל מותר. בדספנא מארעא היא מעצמה מתחממת בארץ ויולדת וההיא חד גורם הוא עכ"ל. והא הכא בשיחלא תיניינא דעיקר גדילת הביצה היא במעי הטריפה ואפ"ה שרינן לה משום טיפת הזכר שבה וקרי לה זוז"ג ומותר. כ"ש בנ"ד דגדילת הביצה היא במעי הכשירה דפשי' דמותר' הביצה מטעם דזוז"ג.

איברא דמימרא זו דאמימר ק"ל במ"ש אמימר מכאן ואילך הו"ל זוז"ג ומותר דלכאורה נר' דלא אמרו זוז"ג ומותר אלא כששניהם נצרכים ואי איפשר לזה בלא זה. דומיא מאי דתנן במתניתין בפ"ב דערלה שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו ר"א או' אחר האחרון אני בא וחכמים או' בין שנפל האיסור בתחילה ובין בסוף לעולם אינו אסור עד שיהא בו כדי לחמץ. וכתבו מפרשי המשנה דפלוגתייהו תלוי בזוז"ג דלר"א אית ליה דזוז"ג אסור ורבנן סברי זוז"ג דמותר וקי"ל כחכמים וכן פסק הרמב"ם בפי"ו מה' מאכלות אסורות. ובכי האי גוונא הוא דאמרי' דהו"ל זוז"ג ומותר דאי אפשר לעיסה זו שתתחמץ כל צורכה בלתי הצטרפות שניהם גם יחד. וכן כתבו התוס' בע"ז פ' השוכר דף ס"ח ד"ה ולר"ש ליצטרפו היתר ואיסור. וא"ת אמאי לא תלי פלוגתייהו בזוז"ג כההיא דס"פ כל הצלמים וי"ל דהיינו דוקא שאין בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ כי מצטרפי הו"ל זוז"ג אבל כשיש בכל א' כדי להחמיץ אין שייך זוז"ג ואפי' מאן דשרי התם אסר הכא עכ"ל. וא"כ ק' הא דאמימר דקרי לביצה דשיחלא תיניינא זוז"ג ומותר. דהא הכא זיווג התרנגול אין בו צורך כ"כ לכדי שיטעון התרנגו' הבצים דהא אי' לה לתרנגולת לטעון בדספנא מארעא ואפי' מקול התרנגול כדאיתא בש"ס וכיון שאיפשר לה לטעון בצים בלא תרנגול אצלה א"כ היכי קרי לה אמימר זוז"ג דהא זיווג התרנגול אינו מההכרח ואף שלפי האמת היום עינינו הרואות שתרנגולת זאת הטריפה בא עליה זכר ונטענה ממנו. מ"מ מה בכך הרי מצינו במתני' דערלה בו בפ' נאמר נפל שאור של חולין ונתחמצה העיסה כל צורכה משאור של חולין ואפ"ה אמרי' דאם נפל אח"כ שאור של תרומה שיש בה כדי לחמץ דאסור דתנן שאור של חולין שנפל לתוך העיסה וחמצה ואח"כ נפל שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור ור"ש מתיר וקי"ל כת"ק ומפשט המתני' נר' דאף ששאור זה של תרומה שנפל באחרונה אין בו תועלת לעיסה דמאי דהוה הוה אפ"ה אסור משום דכיון דיש בשאור זה של תרומה כדי לחמץ לבדו אילו לא היה בעיסה שאור אחר אפ"ה חשבינן ליה כאילו הוא היה העיקר אף שנפל אחר שכבר היתה העיסה מחומצת משאור של חולין. א"כ הכא נמי בתרנגולת זו כיון דאינה כ"כ מוכרחת לחיבור התרנגול לטעינת הבצים אף שראינוה עתה שנטענה מחיבור התרנגול מ"מ מה בכך ומה מועיל זיווג התרנגול להתיר הביצה מטעם דזוז"ג הא כיון דיכולה לטעון בצים בלי חיבור התרנגול נמצא דחיבור זה אצלה לענין ביצה כלא חשיב והיא העיקר ואיך התיר אמימר הבצים מטעם דזוז"ג והוא היפך מתני' דערלה ובשלמא בההיא סוגיא דבכורות דף ז' דמייתי פלוגתא דרבי יאושוע ור' אלעזר גבי עיבורו מן הטמא דמכשיר ר"א ואמרי' התם למימרא דר"א סבר זוז"ג מותר ור"י סבר זוז"ג אסור והא איפכא שמעינן להו ולד טריפה ר"א או' לא יקרב לגבי המזבח ור"י או יקרב כו'. התם ודאי דשייך האי מיל' דזוז"ג דהתם פלוגתייהו בבהמה ולגבי בהמה א"א לה לנקבה להתעבר בלא זכר ולהכי שפיר שייך האי מילתא דזוז"ג משא"כ הכא כדבר האמור. ואגב ראיתי דברים קשים כגידין אצלי לפי קוצר המשיג בדברי רבינו הגדול המאסף לכל המחנות בעל כנה"ג בי"ד ס"ס פ"ז במה שרצה ליישב דברי מרן הב"י ודברי מור"ם בעל ההגהה במ"ש מור"ם וז"ל גבי המעמיד בעור קיבת נבילה ודוקא שלא היה שם מעמיד אחר רק האיסו' אבל אם היה שם מעמיד היתר הוי זוז"ג ומותר. ועיין בט"ז ובהש"ך מה שהקשו על מור"ם ומה שיישבו וצידדו כמה צדדים ולבסוף הניחו דבריהם בצ"ע. והרב הנז' בתחילה עלה בדעתו דעת עליון לבקש לו סמוכות למור"ם ממ"ש התוס' פ' כל שעה דף כ"ז ד"ה עד שיהא בו כדי להחמיץ פי' באיסור דאם יש באיסור וגם בהיתר כדי להחמיץ נר' לרשב"א דשרי דהא בפ' בתרא דע"ז תניא שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לעיסה בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ חימוצו אסור ור"ש מתיר והשתא הוי ר"ש כרבנן עכ"ל התוס'. וכתב הרב הנז' וז"ל ולכאורה יר' דמאי דקאמרי דאי יש באיסור וגם בהיתר כדי להחמיץ דאינו ר"ל שיש בשתיהן כא' להחמיץ אלא דיש בהיתר לבדו או באיסור לבדו כדי להחמיץ מדמייתי עלה שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לעיסה ובזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ כל שנצטרף עמו היתר הו"ל זוז"ג ומותר ולפ"ז דעת רשב"א להתיר מטעם זוז"ג אעפ"י שיש באיסור לבדו כדי להחמיץ כל שנצטרף עמו היתר הו"ל זוז"ג ומותר. ואיפשר דעל פי זה סתמ' ר' המחבר והרב בעל המפה דכל שנצטרף עמו היתר הו"ל זוז"ג ומותר ומשמע אעפ"י שיש באיסור לבדו כ"ל. והשתא ליתא מ"ש המרדכי אבל אם אין באיסור לבדו כדי להחמיץ אם לא שיטעינו ההיתר לכ"ע מותר והק' הט"ז דהא ר"א ורבנן פליגי בהכי והוצרך לתרץ דלא אמר כ"ע רק רבנן ור"ש לחוד ולא על ר"א ורבנן והאמת כדברי כמו שנר' מדברי התוס' בפ' כל שעה כמ"ש עכ"ל ביישוב הא'. העיני בשר למו יראה שדברי הרב הנז' ביישוב זה אין להם קייום בדברי תוס' דבשלמא מ"ש בתחילת דבריו דמאי דקאמרי דאי יש באיסו' וגם בהיתר כדי להחמי' דאינו ר"ל שיש בשתיה' כא' להחמיץ בהא ודאי הדין עמו וכמו שהרב הנז' נתן טעם לדבר.

אכן במ"ש אח"כ אלא דיש בהיתר לבדו או באיסור לבדו כדי להחמיץ מדמייתי עלה שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לעיסה ובזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ כו' דבריו אלו לא ידעתי אכנם. דממ"ש אלא דיש בהיתר לבדו או באיסור לבדו כדי להחמיץ. משמע דלא שרו רבנן דר"א אלא דוקא כשיש בא' מהם כדי להחמיץ ולא בשני כדי להחמיץ וכן נר' מדנקט או באיסור כו'. וכיון שכן ק' דמאי מייתי ראיה רשב"א מהך ברייתא דע"ז הלא בהך ברייתא מיירי שיש באיסור כדי להחמיץ ובהיתר נמי כ"ל וכמו שנראה בהדיא מפשט הברייתא וכן פי' רש"י וכיון שכן אין ראיה מברייתא זו למ"ש רשב"א דבנדון הברייתא שאני דשרי ר"ש משו' דכיון שיש באיסור כ"ל ויש בהיתר כ"ל הו"ל זו"ז גורם לדעת ר"ש ולהכי שרי. משא"כ בהך פלוגתא דר"א ורבנן לס' רשב"א דשרו רבנן אפי' יש בא' משניהם כדי להחמיץ ואין בשני כדי להחמיץ מנ"ל לו' דבנדון כזה יתיר ר"ש וא"כ לפי פי' הרב אתמהא איך רשב"א הביא ראיה לנדונו מהך ברייתא דע"ז דאין ראיה משם כדבר האמור. תו קל"עד דהא הך ברייתא איירי דנפלו שאור של תרומה ושל חולין שיש בכל א' משניהם כדי להחמיץ ביחד ולא בזה אחר זה כאשר פי' רש"י והוא ג"כ מוכרח מדברי הש"ס וכיון שכן הוא מאי מייתי רשב"א ראיה מהך ברייתא לנדונו דאיירי בנפלו זה אחר זה כדתנן שאור של חולין כו' ר"א או' אחר אחרון אני בא וח"א בין שנפל איסור בתחיל' בין לבסוף לעולם אינו אסור עד שיהיה בו כדי להחמיץ וע"ז פי' רשב"א דהאי בו קאי לאיסור ועלה קא' רשב"א דאי יש באיסור או בהיתר לפי פי' הרב הנז' נר' לרשב"א כו' הרי ידים מוכיחות דמיירי רשב"א דנפלו בזה אחר זה. וכיון שכן מאי מייתי רשב"א מהך ברייתא דמיירי דנפלו ביחד לנ"ד דמיירי דנפלו בזה אחר זה וגבא טורא בנייהו. דהתם שאני דשרי ר"ש כשנפלו ביחד משו' דס"ל לר"ש דכשהשביחו השביחו שניהם וכשפגמו פגמו שניהם וכמ"ש התם בש"ס. משא"כ כשנפלו בזה אחר זה דאי נפל האיסור בתחילה ויש בו כדי להחמיץ ואח"כ נפל ההיתר ואין בו כדי להחמיץ מנ"ל לומ' דר"ש יתיר בזה הלא כשנפל האיסור תחילה שהיה בו כדי להחמיץ הלא הוא השביח תחילה ואסור אף שנפל ההיתר אח"כ הלא בהיתר זה אין בו לא להשביח ולא לפגום. סוף דבר לדעתי הקצרה לא מצאתי מקום לנוח יישוב זה דהרב הנז' אפי' בדוחק. וכבר הרב הנז' חזר בו מישוב זה וכתב אח"כ אמנם מה שנ"ל אמת שדברי התוספות כו' ומ"ש דאי יש באיסור כו' פי' שיש בהיתר ובאיסו' שניהם גם יחד שיעור להחמיץ והביאו ראיה כו' דהתם מיירי כשיש בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ דרבנן אוסרין ור"ש מתיר. הא כשאין בכל א' מהם כדי להחמיץ אלא בין שניהם גם יחד אפי' רבנן מודו דמותר מטעם זוז"ג והם ממש דברי המרדכי שכתב אבל אם אין באיסור כדי להחמיץ אם לא שיסייענו ההיתר לכ"ע מותר כלו' אפי' רבנן ור"ש ור"א מודו בזה עכ"ד. א' הכותב מבין ריסי עיניו נר' שבא ליישב קו' הרב ט"ז שהק' על המרדכי שכתב לכ"ע מותר. וע"ז תמה הט"ז דאיך הוא לכ"ע הא ר"א ורבנן פליגי ולהכי יישב הרב הנז' דלכ"ע הן רבנן דר"ש ור"א אנכי הרואה כמה יגיעות יגע אותו צדיק ליישב תיבת לכ"ע שכתב המרדכי עד שהביא בידו רבנן דר"א ג"כ וסוף סוף אכתי לא נתיישב תיבת לכ"ע דהא איכא ר"א דפליג ומה בצע ותועלת בטירחא זו שטרח להסכים רבנן דר"א לרבנן דר"ש ולאו היינו כ"ע דהא איכא ר"א דפליג הלא גם הט"ז כבר כתב דלכ"ע קאי על רבנן דר"ש והוא דוחק ומה הועיל הרב כשהביא מהדייוק רבנן דר"א וסוף סוף כ"ע לא איתיישב שפיר כמדובר. סוף כל סוף שדברי הרב הנז' בפסקא זו צל"ת.

אמנם אחר שאלת המחילה מכת"ר אלף פעמים נר' לדעתי. דעת הדיוט לבאר דברי התוס' הכי לפי שכל כונת התוס' הוא שדקדקו בלשון המשנה שאמרו וח"א בין שנפל איסור בתחילה בין לבסוף לעולם אינו אסור עד שיהיה בו כדי להחמיץ דמדנקט בו דהול"ל עד שיהיה כ"ל ופשיטא דעל איסור קאי ומה צורך לתיבת בו דקאמר לכן פי' דהאי בו דנקטי בא להורות דבעינן דבאיסור דוקא יהיה בו כדי להחמיץ ואין בהיתר כדי להחמיץ דאז אסור משום דיש באיסור יותר מבהיתר דאם הן שוין דיש באיסו' וגם בהיתר בכל א' משניהם כדי להחמיץ נר' לרשב"א דשרי ומייתי ראיה מע"ז דתניא שאור של חולין ושל תרומה שנפלו כו' ור"ש מתיר והשתא הוי ר"ש כרבנן דהכא פי' דכי היכי דר"ש מתיר אף כשיש כדי לחמץ בזה ובזה כדי לחמץ משום דזה וזה פגמו. ה"נ ס"ל לרבנן דר"א דהכא דאי יש באיסור וגם בהיתר בכל א' משניהם כדי לחמץ דשרי משום דזה וזה פגמו אף שנפלו בזה אחר זה ואינו אסור אלא דוקא כשיש באיסור כדי לחמץ ואין בהיתר כדי לחמץ דהאיסור רבה על ההיתר אז דוקא אסור אליבא דרבנן דר"א ולהכי נקטו בלשון המשנה בו דר"ל בו באיסור דוקא כ"ל ולא בהיתר כ"ל. ואין ספק דרשב"א פליג אמ"ש התו' פ' כל הצלמים דף מ"ט ד"ה עד שיהיה באיסו' כדי להחמיץ פי' ואז אסיר ואפי' יש בהיתר כ"ל יע"ש כנ"ל לפ' דברי התוס' והוא הנכון לע"ד יותר צודק בדברי התוס' מפי' הרב הנז' ואם שגיתי אתי תלין משוגתי ועוד הרב הנז' רצה ליישב דברי מור"ם באופן אחר ולבסוף הניח הדבר בצ"ע יע"ש ומחוורתא כדשני הט"ז והש"ך והפר"ח דדברי מור"ם מיירי כשאין האיסו' יכול להעמיד לבדו בלא סייוע ההיתר דהשתא הו"ל זה וז"ג ומותר יע"ש.

ואני בתומי הולך לישב מה שתמהתי על אמימר דאיך קרי לביצת טריפה דשיחלא חניינא זוז"ג מההיא מתני' דנפל שאור של חולין לתוך העיסה והחמיצה וכו' כמש"ל דל"ק ולא מידי דהתם לא הוי טעמא דאיסור דמתני' כדכתי' מעיקרא דכיון שיש בשאור זה שנפל באחרונה כדי להחמיץ לבדו אילו לא היה בעיסה שאור אחר להכי אף שנפל באחרונה חשבינן לה כאילו הוא היה העיקר וכדאמרן מעיקרא. דאין הדבר כן אלא שטעמו של דבר הוא כדא' ר' זירא בע"ז דף ס"ח דאמרי' התם א' רב עמרם איפשר איתא להא דר' יוחנן. פי' דאר"י דמחלוקת דר"מ ור"ש הוי בפוגם מעיקרא ולא תניא ליה במתני' נפק דק ואשכח דתניא שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי להחמיץ והחמיצ' ואח"כ נפל שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור ור"ש מתיר והא הכא דפגם מעיקרא הוא ופליגי. א"ר זירא שאני עיסה הואיל וראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות. ופי' רש"י הילכך חימוץ דיותר מדאי אעפ"י שפגם הוא לענין אכילה שבח הוא לענין חימוץ אחרות וכן פי' ר"ע בפי' המשניות יע"ש. ואגב אכתו' מה שנתקשתי בפי' ר"ע ז"ל במ"ש על משנה זו וז"ל ור"ש מתיר ברישא לא פליג ר"ש כו' דנר' דאישתמטיתה לר"ע סוגיא דפ' השוכר הנז"ל דהרואה בסוגיא שם יר' דר"ש פליג נמי ארישא דשם בעי תלמוד' הכי תלתא בבי דקתני למה לי ועביד צריכות' וא' אביי ר"ש כשהשביחו שניהם השביחו וכשפגמו שניהם פגמו ופריך לר"ש ליצטריף היתר ואיסור בהדי הדדי וליתסר ר"ש לטעמיה כו' והמעיין שם יר' דר"ש פליג בתרוייהו. וכן פי' ר"ש ז"ל בפי' המשנה יע"ש והדין עמו ודברי ר"ע שגבו ממני לא אדע אכנם ודבריו צל"ע. ומ"מ עלה בידינו מהאי סוגיא דטעמא דהך מתני' דאסרי רבנן הוי משום דראויה היא הך עיסה לחמע בה כמה עיסות אחרות. דמשמע דהא לאו הכי לא היה אוסר אותה השאור של תרומה שנפל באחרונה מפני שיש בו כדי לחמץ אילו לא נפל לעיסה זו של חולין וכדהוה ס"ד לן מעיקרא דלא היא דבתר השתא אזלי' והשתא לא מידי עביד דהא עיסה זו כבר היא מחומצת משאור של חולין. ומאי דנאסרה עיסה זו הוא מטעם דא"ר זירא כנז"ל וכיון שכן תו ל"ק לאמימר מהך מתני' משום דע"כ לא אקשינן לאמימר מהך מתני' אלא לפום מאי דהוה ס"ד דטעמא דמתני' הוה משום דכיון שיש בשאור זה של תרומה שנפל כדי להחמיץ אילו לא נפל בעיסה זו שאור של חולין ולהכי קאסרי רבנן וכיון דהכי הוה ס"ל להכי הוק' לן מהך מתני' כדאמרן לעיל. ברם השתא דאיתבריר לן מסוגית הש"ס דאין זה טעמו של איסור אלא טעמו משום ההיא דר' זירא וכיון שכן לא ק' ולא מידי מהך מתניתין לאמימר דהתם שאני שטעם האיסור הוי משום שראוי לחמע בה כמה עיסות ולהכי הוי הך עיסה אסורה. משא"כ הכא גבי ביצה דטריפ' דלא שייך הך טעמ' ולהכי א"ר ירמיה דטעמא דביצת טריפה דשיחלא תניינא דמותרת משו' דזו"ז גורם ומותר וכמ"ש רש"י ז"ל.

מעתה עלה בידינו דבנ"ד ליכא ספיקא דהבצים מותרות בלי ספ' אלי' דכ"ע ומילתא דאתיא מק"ו היא כמש"ל ופשיטא דשרו דהו"ל זוז"ג ומותר. כ"ז כתבתי לפי דעת השואל דאחשבי לטיפה זו דזרע התרנגול לאיסור. דלפי ע"ד טיפה זו של הזכר אינה אוסרת כלל דהוי פירשא בעלמא. וקצת ראיה לדברי יש ממ"ש התוס' פ' אלו טריפות דף ס"ח סוף ד"ה שאם ריקמה כו' וז"ל ועוד היינו יכולים לו' דבכל בצים מותרות בין דטמא ובין דטהור מההיא טעמא דפ"ק דבכורות דשרינן ואלו דיחמורתא לפי שהוא זרע דאיל שנקרש וכן עור הבא מכנגד פניו של חמור דמסתברא דהיינו טעמא דשרי משום דאתי מש"ז של חמור ונקרש מעצמו ונעשה עור ומותר כו' ולכך מותר כיון דמתחלתו בא מחמת ש"ז דהוי כנבלה מוסרחת ושרי ולבסוף אע"פ שנקרא עור מ"מ מותר הוא כמו אפרוח ביצת טריפה שהוא מותר דכי גדיל פירשא בעלמא הוא וכולהו ביעי מש"ז קאתי ושרו חוץ מביצת טמאה שאסר הכתוב ולהכי איצטריך קרא כו'. מדבריהם למדנו דש"ז דין נבילה מוסרחת דיינינן ליה וכיון שכן הבצים דנ"ד דדבר האוסרו הוא טיפת זרע הזכר וכיון דטיפה זו דין נבלה מוסרחת אית לה א"כ הבצים מותרים דפירשא בעלמא הוא ודינו כדין חלב הנמצא בקיבת נבלה וטריפה דקי"ל דפירשא בעלמא היא ומותר להעמיד בה. ואם נפשך לו' דאין ראיה מדברי התוס' הנז' משום דשאני התם ביאלי דיחמורתא ועור הבא מכנגד פניו של חמור דקרי ליה נבלה מוסרחת ושרי משום דלא נקרש הש"ז אם לא שנסרח תחילה וכדמייתו ראיה מאפרוח דביצת טריפה דכי גדיל מסרח ולהכי דייננן אינהו מלתיה כנבלה מסרחת. משא"כ בטיפת ש"ז דתרנגול זה דנ"ד שהוא עומד בעיניו ואכתי לא אסרת מנ"ל דשרי ואם לבך מהסס מראיה זו הרי לך טעם הראשון המספי' להתיר בלי פיקפוק כנ"ל להלכה ולמעשה כה דברי עצב אל בנו אדברה במר רוחי והוא הצעיר.

סימן ד

שאלה תותים שחורות הגדלים בעה"ק אשר נמצא בהם יתושין דאתו מעלמא וגם נמצא בהם תולעי' לבנים קטנים בתכלית הקטנו' וכבר הכריזו עליהם בב"ה כמה וכמה פעמי' שיפרשו העם מהם ולא יאכלו' והעם אינם פורשים מאכילתן והקול נשמע במחנה העברים שאני הוריתי להם היתר ע"י שיתנו התותים תוך סמרטוט א' וידחקו אותם בידים ויעצרו אותם והמים אשר יצאו מהם דרך הסמרטוט מותרים הם באכילה ובשתיה. ואתה קדוש תמהת על הוראה זו דאין דרך זו מוציאה מדרך איסור דהא קי"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה וע"כ נפשו לשאול הגיעה להגיד לו דעתי בזה.

תשובה אמת הדבר אשר שמע מעכ"ת והן הן הדברים אשר משה מפי עצמו אמרן. אמנם לא סיימוה קמיה דמר. רק צריך להקדים הקדמה א' אמיתית בנסיון גמור ואח"כ אגלה דעתי קמיה דמר העיקר אצלינו דתותים אלו כל זמן שלא נתבשלו יפה יפה עד שנעשו מתוקים כדבש לחיך אין היתושין דאתו מעלמא חלין עליהם והטעם שכל זמן שהן חמוצים אין מתלוה להם היתושים שכן אינן חלין כי אם דוקא ע"ד המתוק ביותר. וגם התולעים אינן מתהווין בהם אלא אחר המתוק ודבר זה יכול להתברר לעין כל בדרך נסיון. כי על כל אלה לפי שראיתי הדור פרוץ ביותר ואינם שומעים לקול מורים וכדי למעט את התקלה הוראתי להם היתר זה ע"י סמרטוט ולא לכל זמן התרתי שיעשו כן ויאכלו כי אם בתחיל' ביאת פרי זה לעולם שעדיין הן חמוצים ואינן נאכלים כי אם ע"י הדחק לפי שעדיין לא נתמתקו יפה ולא הוקבע בהם איסור היתושים והתולעים אך אחר שנתמתקו התותים ביותר שהם כדבש לחיך שאז הוקבע האיסור בהם ודאי מי הוא אשר יערב אל לבו לבטל איסור תורה בידים. אך הוראתי היתה לקודם שהוקבע בהם האיסור ומשו' חששא בעלמא דשמא ימצא יתוש או תולעת בפרי בחרתי דרך זה כדי להפק רצון יצרם. ועוד זאת יתירה גרסי' בירוש' סוף פ"ה דתרומו' א"ר אלעזר כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור ופי' המפ' שם וז"ל לטמא את הטהור בדין קא' מי שאינו רוצה להטריח עצמו כדי להוציא הדין לאמתו וטימא את הטהור עכ"ל ז"ל. וכיון שכן כדאי הדבר להטריח עצמנו ולמצוא היתר לאכול תותים אלו בכל עת ובכל זמן ע"י סמרטוט ולהקל איסור זה מעל בני ישר' באופן שלא יהיה איסו' דמבטל איסור לכתחי' ויש לי להביא ראיה ממ"ש מו' הרב המו' בפר"ח די"ד ס"ס ס"ד שהסכים למ"ש הריב"ש וכתב שם בסיום הלשון וז"ל אמנם בעיקר הדין כיון יפה שכל שאין כונתו לבטל האיסור ליהנות בו לא מקרי מבטל איסור וכמ"ש הב"י לקמן סי' כ"ד בשם א"ח על דבש שנפלו בו נמלים שיחמם הדבש עד שיהא ניתך ויסננו ואין כאן משום מבטל איסור שאין כונתו אלא לתקן הדבש ע"כ והכי מוכח מהא דקתני במס' תרומו' סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין וטחנן והותירו כשם שהותירו החולין כך הותירה התרומה ואסור ואם ידוע שחיטין של חולין יפות משל תרומה מותר ואמרי' עלה בירושל' דאף לכתחיל' טוחן ומתיר וטעמא דמילתא משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא כונתו לטחון ולאכול אלמא כל היכא דלא מכוין לבטולי לאיסור אלא דממילא מבטיל ולא קמכוין שפיר דמי עכ"ל. ועוד שנה פ' זה שם סי' צ"ט ס"ק ח' על מ"ש לסייע לס' התוס' דס"ל דהא דאין מבטלין איסור דהוי מדרבנן מהך מתני' דמס' תרומה מגורה שפינה ממנה תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט א' א' אלא מכבר כדרכו ונותן לתוכה חולין וכן חבית שמן של תרומה כו' ונהי נמי דבכה"ג ודאי לא אסיר מ"ה לבטולי כיון שאין כונתו לבטל האיסו' ליהנות ממנו וכמ"ש בסס"י ס"ד מ"מ אי איתא דביטול איסורין אסיר מ"ה מדרבנן מיהא היכי מקלינן כולי האי אלא משמ' דהוי מדרבנן ומ"ה היקלו באיסורין לבטלן ולא אטרחוהו רבנן במידי שאין דרכן של בני אדם ללקט ולטפח עכ"ל ז"ל.

וקודם שנבא לתכלית המבוקש באותו מעמד נמצא אחינו הח' הש' הבין כמהרי"ע ה"י בשנות"ו את טעמו ונימוקו דמו' הפר"ח בההי' דסי' צ"ט הנז"ל. והק' לדעתי דכפי ס' מו' הפר"ח יגדל התימה על הרמב"ם שהוא מכת הפוס' דס"ל דביטול איסורין הוי מדאורייתא א"כ ק' איך פסק הך מתני' דמגורה של תרומה שפינה ממנה כו' והא הך מתני' לא מיתוקמא אלא דוקא למאן דס"ל דביטול איסורין הוי מדרבנן וכמ"ש הפר"ח. והשבתי לו דאיפ' לו' דהרמב"ם יפרש הך מתני' דמגורה דהוי בתרומה בזמן הזה דרבנן. ולהכי פסקה לה אע"ג דס"ל דביטול איסורין הוי מדאורייתא. והוא ה"י השיב לי דאי אי' דהרמב"ם מפרשא להך מתני' דמגורה הנז"ל בתרומה בזמן הזה דרבנן דפוק חזי מאן גברא רבא קמסהיד דהרמב"ם מפרשה להך מתני' דמגורה בתרומה דאורייתא הוא הקדוש הרשב"א בתשו' סי' רכ"ב ובשיטתו לבתרא פ' המוכ' והביא דבריו מו' הפר"ח שם בי"ד סי' קכ"ב דף קכ"ו ע"א וז"ל שם בא"ד אלא שהרמב"ם נר' שפי' הך מתני' דמגורה בתרומה דאורייתא וכ"נ דעת מקצת מרבותי ולדעתם אפי' משהו בעין כיוצא בכעניין גרגורי תרומה שבמגורה וטיחת שמן שבבד שאין דרכם של בני אדם ללקט ולטפח מבטלין לכתחי' כו' יע"ש ומי כמוהו יודע בחדרי הרמב"ם הרי שהעיד הרשב"א ז"ל על הרמב"ם שהיה מפרש הך מתני' דמגורה בתרומה דאורייתא וכיון שכן ק' טובא על מו' הפר"ח ז"ל דמה סייעתא הביא לס' התוס' דס"ל דביטול איסורין דרבנן מהך מתני' דמגורה דאין משם סייעת' כלל דהרי מצינו להרמב"ם דס"ל דביטול איסורין דאורייתא ואפ"ה פסקוה להך מתני' דמגורה וטעמן כמ"ש הרשב"א דכיון שאין דרכן של ב"א ללקט ולטפח ס"ל דמבטלין לכתחי' וא"כ אין סייעתא כלל מהך מתני' לס' התו' דס"ל דביטול איסורין הוי מדרבנן והדבר צ"ת. ואחרי כן ראיתי ונתון אל לבי להתיישב בראיה זו שהביא מו' הפר"ח מההיא מתני' דספ"ה דתרומה אמרו בירוש' עמ"ש במתני' אם ידוע שחיטין של חולין יפות משל תרומה מותר. אמרו שם בגמ' תני אף טוחן הוא לכתחי' ומתיר מתני' דר"י. דר"י אומר אף מתכוין וילקוט ויעלה בא' ומאתים. א"ר זעירא שכן דרך כהנים להיות טוחנין מדומע בבתיהן מה נפיק מביניהון כלאי הכרם על דעתיה דר"י טוחן ומתיר על דעתיהון דרבנן אינו טוחן ומתיר. ופי' המפרשים מהר"ש סריליו ודעימיה ז"ל אף טוחן הוא בתחי' ומתיר פי' דאף לכתחילה מותר לטחון אע"ג דחיטין של חולין יפות הן יהיה השתא כדי העלאה ומתחילה היו אסורין ועתה ע"י טחינה הותרו אין זה כמבטל איסור לכתחילה לפי שמתחי' היו כמושין והשתא רווחא להו פי' שע"י טחינה נתגלה שכבר היה בחולין שיעור כדי ביטול ועיין בס' שדה יהושוע פ"א דערלה יע"ש. כר' יוסי דס"ל בכלאי הכרם דמותר לכתחילה להתכוין וילקוט לכתחילה עד שיעלה בידו א' ומאתים. וס' ר"י היא בפ"א דערלה כך היא שנוי' במתני' נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות ה"ז לא ילקוט ואם ליקט יעלו בא' ור' ובלבד שלא יתכוין ללקוט ר' יוסי או' אף יתכוין וילקוט ויעלו בא' ור'. א"ר זעירא ד"ה היא שכן דרך הכהנים להיות טוחנים מדומע בבתיהם. כך הגירסא ועיין בשדה יהושוע שכן דרך הכהנים כו' פי' אפי' כרבנן אתיא דמודו רבנן הכא דמותר אף לכתחילה לטחון שהרי דרכן של כהנים לטחון המדומע בבתיהם והרואה או' שילוחו של כהן הוא ע"כ יע"ש. ואני בעוניי הכינותי לבי לראו' במשנה תורה איך פס' הרמב"ם באלו המשניו' דתרומה ודערלה וראיתי שהרמב"ם פסק בההיא דערלה כר' יוסי בה' מאכלות אסורות. ומרן הקדוש נתן טעם לדבר משום דבגיטין דף נ"ד נשאו ונתנו בס' ר"י וכדבעינן למימר משמע ליה לר"י דהלכתא כותיה יע"ש בכ"מ אך בה' תרומות נרא' מדברי הרמב"ם שפסק כת"ק ואיני יודע למה ובקשתי בספרים הנמצאים לפני ולא מצאתי מי שהרגיש בזה. ויותר יגדל התימה על מרן הקדוש איך לא הרגיש בזה. והילך לשון פסק הרמב"ם פי"ו מה' מאכלו' אסורות הלכה כ"ה נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות וכן ערוגה של כלאי הכרם בערוגות ה"ז לוקט לכתחילה מן הכל ואם היתה נטיעה במאתים נטיעות וערוגה במאתים ערוגות הרי כל הנלקט מותר ואם היו בפחות מזה כל הנלקט אסור ולמה התירו לו ללקוט לכתחי' והיה מן הדין שאוסרין לו הכל עד שיטרח ויוציא הנטיעה והערוגה האסור' שהדבר חזקה שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה א' ואילו היה יודעה היה מוציאה עכ"ל.

וראה ראיתי בכתבי הקודש של הרב קדוש יאמר לו כמהר"י מולכו זלה"ה שהוקשה לו בדברי הרמב"ם וז"ל ויש לדקדק בדברי הרמב"ם כמ"ש אם היתה נטיעה בר' נטיעות ה"ז מותר דמה לנו עם הנטיעות דלא היה לנו לשער אלא בפירות היוצאים מהנטיעו' אם יש באותם הפירו' מאתים כנגד מה שהיה יכול לצאת מנטיעת הערלה דהרי הנטיעה עצמה אינה בטילה וכמ"ש רש"י שם בגמ' דגיטין דף נ"ד ע"ד ת"ק דקאמר ה"ז לא ילקוט דכל זמן שהיא במקומה כמחובר חשיבא ולא בטילה. א' הכותב והרב כמהר"ש סריליו ז"ל כתב טעם אחר דאינה בטילה במחובר משום דקביע וכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי יע"ש הרי דהנטיע' עצמה אינה בטילה לת"ק ואף לר"י לא התיר אלא אחר שליקט. ולכך נלע"ד דבהא פליג הרמב"ם וס"ל דהנטיעה עצמה בטילה בעודה במחובר ולא מיקרי דבר חשוב ובהא פליג ר"י את"ק דלת"ק הנטיעה עצמה אינה בטילה ולכך קא' ת"ק דלא ילקוט דהרי הוא מבטל איסור לכתחילה. אך ר"י ס"ל דמותר לכתחילה ללקוט דכבר הם מבוטלים בעודם במחובר אלא שצריך א' ומאתים נטיעות כדי לבטלה עכ"ל ז"ל. ובעיני משה רע הדבר במאד מאד לו' שהרמב"ם יהיה חולק עם רש"י ומהר"ש סריליו ז"ל. והרי עלי לקרב הלבבות ולהשוות את הדיעות ולעשותם ריעים ואהובים ולא פליגי הנה תחילת דבר צריך לחקור בס' רש"י ז"ל דס"ל דבמחובר לא בטילי אפי' באלף מטעם חשיבותן וגם לס' מהר"ש סריליו דבמחובר לא בטיל מטעם קביעותם דכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי אך הפירות שנלקטו מהם בטילי מחשבותן ומקביעותם צריך לחקור לפי דעתם היכי משכחת לה שיעלו בא' ור' שאם אין נטעיות שם מספר מאתים וגם אינו לוקט בשוה מכל א' רימון אחד במספר שוה איך אי' לומ' שעולין בא' ור' הא אפי' שהפירות שלקט מהנטיעו' יהיה מניינם ומספרם קק"א עדיין אי' שמהנטיעה של איסור לקט עשרה או עשרים והשאר משאר הנטיעות של היתר הן הנה כיון שאינו מכיר הנטיעה של איסור איזו היא כדי שיזהר שלא ילקט ממנה אלא דוקא רימון א"כ די שיעל' רימון זה של איסור כר' רימונים שלקט מנטיעות של היתר א"כ לדידהו היכי משכחת לה שיעלו בא' ור'. הא אין עליך לו' דעולין בא' ור' משכחת לה אלא כגון שהין לו בשדה זו ר' נטיעו' של היתר וא' של איסו' אלא שנתערבה נטיעה זו של איסור בר' נטיעות של היתר שאינו מכיר אותה של איסור איזו היא וכדי שיעלו בא' ור' לא משכחת לה ביטול זה דא' ור' אלא דוקא באופן זה שילקט מכל הנטיעות במספר שוה דרך משל א' א' מכל נטיעה ונטיעה או ב' ב' מכל נטיעה ונטי' וכן עד"ז באופן דמה שילקט מכל הנטיעות יהיה במספר שוה לכל הנטיעות ולא ילקט מא' מהנטיעות יותר אפילו אחד דבכה"ג יעלו הפירות בא' ור' שאם לקט מכל נטיעה א' א' והם קק"א נטיעות הנה כבר עלה פרי האיסור בא' ור' של היתר וכן עד"ז אם לקט ב' ב' מכל נטיע' ונטיע' ובאופן זה דוקא הוא דמשכחת לה שיעלו בא' ור' ולא באופן אחר, וכיון שכן נמצא דהרמב"ם לא פליג אם רש"י ומהר"ש סריליו דודאי דהרמב"ם ס"ל דנטיעה דמחובר אין לה ביטול אפי' באלף או מפני טעם רש"י או מטעם מהר"ש סריליו. אלא דהרמב"ם פי' את הדבר לכדי שיעלו בא' ור' ובתחילה כתב נטיעה של ערלה כו' ה"ז לוקט לכתחי' מן הכל כלו' בשוה ואח"כ פי' דאיך יהיה האופן שיעלו בא' ור' לכן כתב דבזה יהיה האופן דאם היתה נטיעה זו של ערלה בר' נטיעות וערוגה זו בר' ערוגות ה"ז לוקט לכתחי' לפי שכיון שלקט מכל הנטיעות והערוגות בשוה הרי יש כאן ר' של היתר וא' של איסור והרי עלו בא' ור'. אך אם היו בפחות מזה כלו' שלא היו לו ר' נטיעות של היתר אלא פחות מר' נטיעות אז הנלקט כולו אסור אפי' שלקט שוה בשוה וכ"ש כשלא לקט דבר השוה לכל דאין ביטול לאיסור משום דלא בעי' כמה לקט מנטיעת האיסור כנ"ל ליישב דעת הרמב"ם ז"ל.

מעתה אעלה ואשובה ואראה בטעם לשבח שנתן מו' הפר"ח עמ"ש בירוש' דאף טוחן לכתחילה הוא משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא כונתו לטחון ולאכול כנז"ל. ולכאורה ק"ל דנר' מדברי הירוש' שהטעם הוי כדא' ר' זעירא שם שכן דרך הכהנים להיות טוחנין מדומע בבתיהם כנז"ל ומהר"ש סריליו נתן טעם אחר שאין זה כמבטל איסור לפי שמתחילה היו כמושין והשתא רווחא להו. ולמעלה פי' את דבריו ועיין בתי"ט שפי' כפי' זה דמהר"ש סריליו וכיון שכן צריך לחקור בטעם זה שנתן מו' הפר"ח מבטן מי יצא טעם זה. ומידי חפשי מצאתי כי מאיש לוקחה והן הנה דברי הר"ר אשר אשכנזי הובאו דבריו בתשו' הרשב"א בסי' תס"א ובסי' תס"ג כתב וז"ל עוד נשמר מר מההיא דאמרי' בפ"ה דמס' תרומות סאה תרומה שנפלה למאה וטחנן ופיחתו כשם שפיחתו חולין כך פיחתה תרומה ומותר נפלה לפחו' ממאה וטחנן והותירו כשם שהותירו החולין כך הותירה התרומה ואם ידוע שהחיטין של חולין יפות משל תרומה מותר כו' וכל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר ואעפ"י שטחנן מזיד נקרא שוגג לענין ביטול דלא נתכוון לבטל אלא לטחון ולאכול וכדאיתא בירוש' אף טוחן לכתחילה ומותר שכן דרך כהנים טוחנין מדומע בבתיהם עכ"ל יע"ש. הרי שטעם כעיקר שכתב מו' הפר"ח ע"ד הירוש' משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא לטחון ולאכול הם דברי הרב ר' אשר אשכנזי והוא פי' מ"ש בירושל' שכן דרך הכהנים לטחון מדומע בבתיהם. וכיון שכן דון מינה ומינה לנ"ד דשרי לסחוט התותין דרך סמרטוט ולאכול וגם לשתות המים היוצאים דרך סמרטוט מהאי טעמא ואין כאן משום מבטל איסור משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא לאכול ולשתות המים היוצאים מהם אלא דאכתי לבי מהסס בזה ממ"ש הרשב"א בתשו' סי' תצ"ה בסוף דבריו וז"ל אמרתי זו ק' מן הראשונ' שאין אומרין אין מבטלין איסור לכתחילה אלא כשמבטל את האיסור ואכלו אבל לסחוט את האיסור ולהוציאו מתוך ההיתר אין זה מבטל איסור אלא מכשיר את ההיתר ומפריד ממנו האיסור שא"כ בטלת כל העגלה וליבון וטיחת הכחל עכ"ל. דמשמע מדבריו דהיכא דהאיסור אינו נפרד מההיתר ובא זה לבטלו ע"י סחיטה כנ"ד דאסור לבטלו בכה"ג דנשאר איסור מעורב עם ההיתר. וא"ת לס' זו דהרשב"א תיקשי ליה הך מתני' דספ"ה דתרומה דאמרו בירוש' דאף טוחן לכתחילה והיא הראיה שהביא מו' הפר"ח. והרי התם האיסו' אינו נפרד מההיתר ונשאר בו אחר הטחינה ואפ"ה אמרו דטוחן לכתחילה ואין בו משום מבטל איסור. איפשר ליישב בזה לס' הרשב"א א' משתים או אי' לו' דס"ל כפי' מהר"ש סריליו דטעם הדבר הוא מפני שכבר פאה זו היתה מבוטלת מעיקרא מחמת שהחיטין של חולין היו יפות משל תרומה אלא שהיו החיטין כמושות ומפני זה לא היה מתגלה הביטול אך כשנטחנו נתגלה הדבר דלמפרע כבר היה בהם כדי ביטול ולכן אין כאן משום מבטל איסור לכתחילה שכבר מבוטל היה מקודם הטחינה. או אי' לו' דהרשב"א ס"ל דמשנה זו איירי בתרומ' בזמן הזה דרבנן ובאיסו' דרבנן קי"ל דמבטלין איסור לכתחי'. וכן אמרו שם בירושל' דתרומות בפ"ד משנה ח' וז"ל הגמ' שם ר' יונה ור' יוסי אמרו תרוויהון בשם ר' זעירא אפי' חיטין בחיטין טוחן ומתיר ופי' מהרש"ם שם וז"ל טוחן ומתיר אפי' נדמעו חיטי תרומה בחיטי חולין וידוע דכשטוחני' אותם מותירות והיה יודע דחיטין דחולין יפות לא תימא לא יטחון לכתחי' דקי"ל לקמן דאין מבטלין איסור לכתחילה קמ"ל דכיון דתרומה בזמן הזה דרבנן שרי ואפי' במקום דליכא כהני' נמי טוחן ומתיר לזרים עכ"ל. הרי שהרשב"א כתב שאין מבטלין איסור לכתחי' לאוכלו ובנ"ד הוי מבטל איסור לכתחי' לאוכלו. ודאי דאסור ובפרט דנ"ד הוי איסור תורה דכ"ע ס"ל דאין מבטלין איסור תורה לכתחי' וכמ"ש הרשב"א בת"ה דף קכ"ב בדיני התערובות שער ג' דבאיסור תורה אסור לבטלו בידים ואפי' נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו אסור להוסיף היתר כדי לבטל האיסור. וזהו דוקא באיסור תורה ומיהו באיסורי' שעיקרן מדרבנן כגבינה של גויים וכיוצא אם נפל לפחות מס' מרבה עליה לכתחילה ומבטלה והביא ראיה מפ"ק דביצה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור בי"ט מרבה עליהם עצים מוכנין ומבטלן ופרכי' והא קי"ל דאין מבטלין איסור לכתחי' ופרקי' ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלינן ודוקא נפל אבל ליטול איסור דרבנן ולערב בהיתר כדי לבטלו לא. והאריך שם וכתב כל הסברות האוסרי' והמתירין ולבסוף כתב וז"ל נמצאו ג' מינין בביטול האיסורין הא' הוא איסור של תורה כו' הב' איסור של דבריהם שיש לו עיקר מן התורה. והג' איסור של דבריהם שאין לו עיקר מ"ה. איסור של תורה כו' אין מרבין עליו היתר כדי לבטלו ואין צ"ל שאין מערבין אותו בידים. איסור של דבריהם שיש לו עיקר מ"ה אין מערבין אותו לכתחי' כו' אבל אם נפל מעצמו מרבה עליו היתר כדי לבטלו. איסור של דבריהם שאין לו עיקר מ"ה בתרומה וחלת ח"ל מערבין ומבטלין אותה ברוב לכתחילה ואפי' להאכילה לזרים ולדעת ר"ש ל"א אלא לכהן טמא ולא לזרים וי"א שלא א' כן אלא בתרומ' וחלה של ח"ל אבל לא בשאר איסורין ויש לחוש לדבריהם ע"כ תורף הלשון יע"ש באורך.

והנה הטור הביא דברי הרשב"א הנז' בי"ד סי' צ"א וכתב דדבר שעיקרו מדרבנן שנתערב בהיתר מוסיף עליו היתר ומבטלו ומרן תמה ע"ד הטור וכתב וז"ל ויש לתמוה על רבי' שכתב בשם הרשב"א דדבר שעיקרו מדרבנן כו' כנז' ומאח' שאעפ"י שהוא סבור כן כתב שיש לחוש לדברי האוסרים לה מ"ל לרבינו לכתוב בשמו סתם להיתר עכ"ל. ושלמים וכן רבים תמהו ע"ד מרן בתמיהא שתמה ע"ד הטור וכתבו דמרן לא דק. ותורף תמיהתן ע"ד מרן היא דמ"ש הרשב"א ב"ה ויש לחוש לדבריהם היינו לפי שמקודם לזה הביא ס' הי"א דבאיסו' שעיקרן מדבריהם שמערבין ומבטלין אותם בידים לכתחילה ואח"כ הביא ס' הי"א אחר שאמרו שלא אמרו כן אלא בתרומת וחלת ח"ל בלבד שמותר לערב בידים אבל לא בשאר איסורין דרבנן דאינו מותר לערב איסור דרבנן בידים ועלה כתב הרשב"א דיש לחוש לדבריהם דרי"א בתרא והטור ז"ל לא כתב בשם הרשב"א שמותר לערב בידים איסור דרבנן אלא מ"ש בשם הרשב"א הוא דאם נפל איסור דרבנן בתוך היתר שמותר להרבות עליו עוד היתר ולבטלו דהכי ס"ל להרשב"א אפי' למסקנא והניחו דברי מרן בצ"ע ועיין בס' בני שמואל ובס' מעיל שמואל סי' ע"ה ובפר"ח סי' צ"ט ס"ק י"ז יע"ש. והנר המזרחי מר אחי המאירי ה"י תמה על הרבנים הנז' שהרי מצינו להרשב"א הודאת עצמו שהודה לדברי הרא"ה במה שהשיג בבדק הבית שם עמ"ש הרשב"א בת"ה דבאיסורין דרבנן כגבינת של נכרים וכיוצא דאם נפלה לפחות מס' דמרבה עליהן ומבטלן דלא אשכיחן בשום דוכתא לבטל שום איסור ואפילו איסור דרבנן שאין לו עיקר מ"ה וההיא דעצים שנשרו מ"ה בי"ט שהביא ראיה ממנה אין ממנה ראיה לכל איסורין דרבנן דהתם שאני דמקלא קלי איסורא ותרומה וחלת ח"ל יצא מכלל זה דאין מבטלין איסור וכדיהיב טעמא התם יע"ש. ועל דברי הרא"ה הללו כתב הרשב"א במשמרת הבית וז"ל א' הכותב לא טוב עשה שהתיר בשם המחבר את אשר לא התיר כי המחבר כתב אחר כל דבריו שראוי לחוש לדברי האוסרין עכ"ד. הרי לך דבפה מלא דיבר הכתוב במשמרת הבית שכן הסכימה דעתו ג"כ לס' הרא"ה דאפי' באיסורין דרבנן שאין להם עיקר מ"ה דאם נפלו לתוך היתר דאינו יכול להרבות עליהן היתר כדי לבטלן ולזה רמז בס"ד באומרו ויש לחוש לדבריהם. וכיון שכן תמיהתו של מרן ע"ד הטור קיימה לעד ותמיהת הרבני' אזדא לה. זהו תורף תמיהת אחי וראש ה"י. ואני עני וכואב ק"ל על הרבנים הנז' איך לא ראו דברי המשמרת כי לא נפלאת ולא רחוקה היא ולהצילם מפח כי יקוש אי' לקרוב לודאי הוא שאף שראו דברי המשמרת אפ"ה תמהו על מרן. והוא דס"ל בפי' המשמרת באופן אחר והוא עפ"י מ"ש המאור הגדול מהראנ"ח בתשו' סי' קי"ב ולפי שהספ' לא נמצא אתי במחיצתי לא העתקתי דבריו ככתבם וכלשונם רק אכתוב כללות דבריו מה שאני זכור מתורה שבע"פ. והוא שהרב הנז' העתיק לשון זה של ת"ה דהרשב"א וחקר וחקק וחצב בהם ועלתה בידו לאמר דמדס"ל דבאיסורין דרבנן שאין להם עיקר מ"ה דמותר לערב האיסו' בהיתר בידים לכתחילה ס"ל דבאיסור דרבנן דיש לו עיקר מ"ה דסלקינן חד דרגא והוא דאסור לערב האיסור לכתחילה בידים. אמנם אם נפל האיסור מעצמו לתוך היתר מועט שיכול לכתחילה להרבות ההתר עד כדי ביטולו ולבטלו. ומאן דס"ל דאפילו באיסורין דרבנן דאין להם עיקר מ"ה דאסור לערב בידו האיסור לכתחילה לבטלו ס"ל באיסור דרבנן שיש לו עיקר מ"ה אפילו נפל האיסור מעצמו לתוך היתר מועט אינו יכול להרבות היתר כדי לבטלו לכתחילה אלא דינו הוא כאיסור תורה שנפל לתוך היתר שאינו יכול להרבות היתר כדי לבטלו ואם עשה כן בשוגג מותר במזיד אסור וסברא זו השנית היא ס' הרשב"א מדכתב בס"ד ויש לחוש לדבריהם זהו כללות דברי הרב הנז' יע"ש באורך. מעתה אי' לו' שהרבנים הנז' המה ראו דברי המשמרת וס"ל שכונת דברי המשמרת באו' לא טוב עשה שהתיר בשם המחבר את אשר לא התיר. כי המחבר אחר כל דבריו כתב שראוי לחוש לדבריהם. שר"ל שהרא"ה לא טוב עשה שחשב על הרשב"א שהתיר בכל איסורין דרבנן אפילו באיסורין שיש להם עיקר מ"ה אם נפל האיסור מעצמו שירבה עליו היתר לבטלו כי התיר את אשר לא התיר המחבר דהיינו באיסור דרבנן שיש לו עיקר מ"ה דבזה לא התיר המחבר אלא דוקא מה שהתיר הוא באיסור דרבנן שאין עיקרו מ"ה אך באיסורין דרבנן שיש להם עיקר מ"ה לא התיר וראיה לדבר כי המחבר אחר כל דבריו כתב שראוי לחוש לדברי האוסרים כלו' האוסרים באיסור דרבנן שיש לו עיקר מ"ה שאינו יכול להרבו' עליו כדי לבטלו וכמ"ש מהראנ"ח את זה אי' לו' שהרבנים הנז' הבינו בפי' דברי המשמרת. ולכן תמהו על מרן ז"ל מה שתמהו כנז"ל ותמיהתן קיימת לעד ותמיהת מרן הצריכוה עיון והדין עמהם. ונוראות נפלאתי בדברי מו' הפר"ח במ"ש בסי' הנז' שהרשב"א ס"ל דאפי' באיסורין דרבנן שיש להם עיקר מ"ה דמותר לערב ולבטל האיסור אפי' לכתחי'. דיש לתמוה טובא דאיך ייחס ס' זו להרשב"א והוא לא כן ידמה כמ"ש מהראנ"ח כנז"ל ובודאי שלא שלטה עינו בתשו' מהראנ"ח ז"ל. ועוד זאת יתירה דהא הוא ז"ל הביא בתחילת סעיף קטן זה דברי הר"ן שהביא דברי הרשב"א דבתשו' סי' של"ו והן היפך מ"ש הוא ז"ל ועדיין לחלוחית של דייו היתה קיימת בקולמוס ולא נס ליחו וכעת דבריו צ"ת.

אנכי הרואה עוד דברים קשים כגידין במשמרת במ"ש וז"ל והרמב"ן מן המתירין באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא ולא בתרומ' וחלת ח"ל אמרה הרב אלא בכל כיוצא בהן אמרה וכ"ת דה"ה לכלאי הכרם בח"ל וגבינה של נכרים כו' וכן בישולי גוים כו' דמשמע מדבריו דהרמב"ן ז"ל ס"ל דבאיסורין דרבנן שאין להם עיקר מ"ה דמותר לערב האיסור בהיתר בידים לכתחילה בכללות כל איסורין דרבנן אמרה. ודבריו אלו הן סותרין למ"ש בפנים בת"ה כמ"ש ויש מי שאו' שאין מקלין כן לבטל לכתחילה אפילו באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא ובתרומת ח"ל בלבד הוא שהקלו יותר משאר איסורין וכ"כ הרמב"ן ז"ל שבתרומת ח"ל הקלו יותר כו'. ומדשתק הרשב"א ולא חלק על יש מי שאו' זה לו' דהרמב"ן ס"ל דלאו דוקא תרומת וחלת ח"ל הוא שהקלו אלא שגם בכל איסורין דרבנן דדמו להו ס"ל להרמב"ן ז"ל דמותר לערב בידים לכתחי' ואיך כתב יש מי שאו' זה דהרמב"ן ס"ל דדוקא בתרומת וחלת ח"ל הוא שהקלו משמע שהודה לדבריו דקושטא קא'. והוא ז"ל כתב במשמרת להיפך כנז"ל. ועוד זאת יתירה דלפי מ"ש הרשב"א במשמרת דהרמב"ן לא בתרומ' ח"ל אמרה הרב אלא בכל איסורין דרבנן אמרה כנז"ל א"כ נמצאו דברי הרמב"ן פלגן בהדיהו שהרי הרשב"א בתשו' דסי' של"ו הביא השואל דברי הרמב"ן והיפך מ"ש הרשב"א משמו במשמרת שהרי כתב שם השואל בשם הרמב"ן וז"ל בא"ד והוא ז"ל מפרק לה דלא אמרי' התם מבטלה ברוב אלא בכשנתערבה בכמותה או בפחות ממנה מרבה עליה חולין ומבטלה כמ"ש פ"ק דביצה דבדרבנן מבטלין איסורין אבל לבטלה בעירוב לכתחילה לא דלערב בשאר איסורין של דבריהם הרי דברי הרמב"ן נראות כסותרות זא"ז. והנה ליישב דברי הרשב"א במ"ש בת"ה למ"ש במשמרת. אי' לו' דהרשב"א ס"ל בס' היש מי שאו' דיש מי שאו' כתב שאין מקלין בשאר איסורין דרבנן לערב בידים דדוקא בתרומת וחלת ח"ל הוא דהיקלו יותר משאר איסורין ונסתייע לס' זו שא' דדוקא בתרומת ח"ל היקלו ממ"ש הרמב"ן ז"ל לענין ביטול ברוב כדין התורה דחד בתרי בטיל ה"נ בתרומת ח"ל מפני קולה שבה היקלו ואוקמוה אדין תורה דחד בתרי בטיל וכמ"ש בזה הרשב"א שם בת"ה דף ק"ח. משם למד היש מי שאו' לו' דדוקא בתרומת וחלת ח"ל מותר לערב האיסור בידים לבטלו לפי שכיון שמצינו קולא א' דבטילה ברוב ה"נ י"ל שמותר לערבם בידים לכתחילה. אך אין הכונה לומ' שהרמב"ן ס"ל דמותר לערב אפילו תרומת וחלת ח"ל בידים ולכן לא השיג הרשב"א על יש מי שאו' הלז לפי שהוא לא א' דהכי ס"ל להרמב"ן שמותר לערב תרומת וחלת ח"ל בידים. אלא שמה שנסתייע היש מי שאו' מדברי הרמב"ן הוא לו' דמאחר דהרמב"ן לענין ביטול א' שתרומת וחלת ח"ל דהיקלו בהם גם הוא היקל לענין עירוב כן אי' לו' שהבין הרשב"א בס' היש מי שאו'. והשתא מ"ש במשמרת והרמב"ן מן המתירין אי' לו' שכוונתו היא לגלות לנו דהיש מי שאו' הלז נעלם ממנו כל דברי הרמב"ן שכתב ביבמו' פ' הערל דאילו היה רואה אותם היה חוזר בו מסברתו שהרי שם כתב הרמב"ן דלאו דוקא אלו אלא כל כיוצא בהן באיסורין דרבנן שאין להם עיקר מ"ה שבטלין ברוב ושווין הם. וכפי סברתו דס"ל דכי היכי דהיקלו לענין ביטול ברוב ה"נ יש להקל לענין היתר עירוב בידים אם היה רואה דברי הרמב"ן שהשוה כל האיסורין לתרומה וחלת ח"ל לענין ביטול היה חוזר בו ואו' דבכל איסורין דרבנן מותר לערב בידי' דכל אפייה שווין בין לענין ביטול ובין לענין עירוב לס' היש מי שאו' הלז. וכיון שהגענו לידי מדה זו לפי כן אמור מעתה גם דברי הרמב"ן באו לכלל יישוב ואין בהם סתירה דמ"ש הרמב"ן פ' הערל הוא לענין ביטול ברוב חד בתרי דיד כולם שוה לביטול ברוב ואין הפרש בין תרומת וחלת ח"ל לשאר איסורין דרבנן כיון שכולן אין להן עיקר מ"ה. ומ"ש בדברי השואל דסי' של"ו הוא לענין עירוב בידים שגם בזה יד כולן שוה דאסו' לערב בידי' האיסור כדי לבטלו ומ"ש בתרומת ח"ל דמבטלה ברוב היינו אם נפלה ככמותה או בפחות אבל לערב בידים לכתחילה זו לא מצינו בשום איסור אפי' באיסור דרבנן שאין לו עיקר אמנם נפל האיסור מעצמו יש לו ביטול באופן ביטול השייך לאותו איסור *. כלל העולה מכל האמור דבאיסורין של תורה אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ונדון דידן הוי כמערב האיסור של תורה בידי' ואסור אך את זה ראיתי בהרב תי"ט בפ"ד דתרומות משנה ט' שכתב שמצא כתוב דהא דאמרי' ואין מבטלין איסור לכתחילה ה"נ להרבו' בהית' כדי לבט' האיסו' אבל כשאינו מרבה בהיתר אלא משנה האיסור מכמות שהיה ומפרידן כמו שהיה מקדם כדי לערבן יחד בכה"ג נ"ל דשרי לבטל איסור לכתחילה עכ"ד ושתיקת הרב תי"ט ז"ל בזה כהודאה דמיא וכ"כ השילטי פ' השוכר את הפועלים. וכן אמרו שם בירוש' בר פדייא או' טוחן ומתיר ופי' ר"ש ומהר"ש סריליו פי' דורסן וטוחנן כדי שיתערבו יחד ואינן עבדין ובטלין יע"ש. גם הר"ן פ' אין מעמידין והביא דבריו מו' הפר"ח בי"ד סי' קכ"ב דף קכ"ה ע"ד וז"ל שם בא"ד ועוד לא נאסר לבטל איסור לכתחי' אלא למי שמתכוין לבטלו כדי ליהנו' ממנו כו' אבל במתכוין להכשי' הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי עכ"ל. ומו' הפר"ח דחה דברי הר"ן וכתב גם מה שתי' עוד שאין כאן מבטל איסור לכתחילה אינו מספיק למאי דקשרינן ליתן בו שכר לכתחי' בידים ואף שאינו מתכוין להכשיר את הכלי אינו בדין להתיר עכ"ל. ואנא עבדא דסגידנא קמיה ק"ל ע"ד אלו דהא הוא עצמו ז"ל בסי' ס"ד שהסכי' לעיק' דינו של הריב"ש וכתב דכל שאין כונתו לבטל האיסור ליהנות בו לא מיקרי מבטל איסור והביא ראיה ממ"ש מרן בשם א"ח בדבש שנפלו בו נמלים כו' ותנא דבי חזקיה אייתי מתני' מסאה של תרומה שנפלה לפחו' מק' חולין כאשר כל זה כתו' למעלה. הרי דהוא עצמו ז"ל נתן טעם זה לשבח שנתן הר"ן להתי' בטעם זה וכאן דחה טעם זה שנתן הר"ן ז"ל ולדידיה מי ניחא. ובעיני אין חילו' בין הטעמים אפי' במלא נימא ואין זה אלא שכחה.

תוכן העניינים

אדמת קודש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה