אור ברסלב
אדמת קודש אורח חיים

אדמת קודש· רב ניסים חיים משה מזרחי

אורח חיים

סימן א

כלי נחושת שנוטלין בו הידים שנסדק למטה בשוליו עד דעביד טיף להדי טיף וסתמו מבחוץ בבדיל שקורין קאלא"י. וכן אם הוא כלי חרס וסתמו בחרסית כדרך יוצרי הכלים. יורינו המורה אם הוא כשר לנטילת ידים דאכילה או לא ויבא שכמ"ה.

תשובה בראשית מאמר הוא לפרש דברי השאלה הבאה אלי בדרך קצרה וצריך לבאר כונת מרן השואל ה"י במאי דנקט בלישניה שנסדק ולמה לא אמר שניקב. ותו במ"ש למטה בשוליו ולא אמר סתם. ונ"ל שתכלית המבוקש וקוטב דבריו סובב והולך במאי דתנן במתני' פ"ה דפרה השוקת שבסלע אין ממלאין וכו' היתה כלי וחברה בסיד ממלאין ומקדשין בה ומזין ממנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת המקוה נקבה מלמטה ופקקה בסמרטוט המים שבתוכה פסולין מפני שאינן עגולי כלי מן הצד ופקקה בסמרטוט המים שבתוכה כשרים מפני שהם עגולי כלי כו'. ופי' מפרשי המשנה ז"ל שפי' מפני שאינן עגולי כלי ר"ל שאין כלי מסבב את המים דנקב שלמטה מבטלו מתורת כלי דסתימה של סמרטוט לא משויא ליה כלי אבל כשהנקב מן הצד יש תורת כלי עליו ומקדשין מים שבתוכה שהכלי מסבבן והיינו עגולי כלי ע"כ. ותנן נמי בפ"ד דמקואות השוקת שבסלע כו' היתה כלי וחברה בסיד ממלאים בה ומקדשין וכו' ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהם כשירה וכמה יהיה בנקב כשפופרת הנוד אר"י בן בתירה מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלם והיתה נקובה כשפופרת הנוד כו'. ותנן בפ"ק דידים בכל הכלים נותנים לידים אפי' בכלי גללים בכלי אבנים וכו' ולא יתן לחבירו בחפניו מפני שאין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת ואין נותנים לידים אלא בכלי וגו'. נמצא דכלים דנטילת ידים צריך שיהיו מעין כלים דמי חטאת וכל נקב הפוסל בכלי דמי חטאת פוסל בכלי נטילת ידים והרמב"ם ז"ל כתב שכל כלי שנטהר בשבירתו כל א' לפי שיעורו פוסל לנטילת ידים וע"ש. והשתא כיון דקי"ל דכלי דנטילת ידים צריך שיהיה כעין כלי מי חטאת וכל הפוסל בכלי מי חטאת פוסל גם בכלי נ"י ובכלי מי חטאת פסק הרמב"ם בפ"ו דפרה וז"ל כלי שניקב מלמטה וסתמו בסמרטוטין פסול שהמים שבו אינן על עיגול הכלי אלא על הפקק היה נקוב מן הצד כו' לכן נסתפק מרן ה"י בכלי נחושת שנסדק למטה בשוליו אם הוא כשר לנ"י דמאחר שהסתימה היא בשולי הכלי נמצא שהמים אינם בעיגול הכלי אלא על הבדיל ולהכי דייק בלישניה וכתב בשולי הכלי ומאי דנקט נסדק ולא אמר ניקב איפשר שכונתו לומר דכיון שהנקב הוא בשולי הכלי לא בעינן שיעור כונס משקה. וכס' הרא"ש ז"ל דבסוף נידה והביא דבריו מרן הקדוש הב"י בי"ד בה' מעיין המקוה. והרב תי"ט ז"ל ספ"ד דמקואות דמכח ההיא סוגיא דיבמות דמוכח מינה דמפרש מתניתין דהכא לענין עירוב מקואות. פי' דכמה יהיה בנקב דמתני' מילתא באפי נפשה היא ולא קאי ארישא וניקבה דרישא דמתני' לא בעי כשפופרת הנאד כיון שהנקב היא למטה בשוקת ואינה יכולה לקבל כל שהו מים הרי נתבטלה מתורת כלי יע"ש. אך לא זכיתי להבין תמיהתו שתמה בתחילת הלשון במ"ש ואיכא למתמה דא"כ היכי מתני מעיקרא כו' דמשמע דס"ל דפי' כל שהם הוא לשיעור הנקב. ואינו כן דפי' כל שהם קאי לשוקת שאינה יכולה לקבל כל שהוא מן המים אפי' טיפה א' יע"ש. נמצא לפי דברי הרא"ש הנז"ל וסיעתו ז"ל להכי נקט מרן ה"י לשון נסדק לרמוז לנו ס' זו דכיון שהוא בשולי הכלי אין צריך שיעור דכונס משקה אלא נפרק כ"ד כמחט הסדקית אין תורת כלי עליו. וראה ראיתי להרב הגדול מגן דוד שכתב שם סי' קנ"ט וז"ל ולענין אם מועיל לסתום הנקב הפוסל בכלי נראה ללמוד זה ממ"ש הראב"ד ז"ל בספי"ד מה' כלים לענין טומאה דבטיט אינו מועיל בשום כלי ובזפת מועיל לכלי חרס דוקא אבל לשאר הכלים אינו מועיל עכ"ל. וז"ל הראב"ד ז"ל שם הלכה עשירית עמ"ש הרמב"ם ז"ל סתם נקב כלי חרס בזפת אם היה השרץ בכלי זה ושלשלו לאויר התנור הטהור נטמא שאין הצמיד מציל על הטומאה מלטמא כמו שביארנו. והשיג ע"ז הראב"ד וכתב א"א טעה בכל זה שאינו אלא בסתמו בטיט אבל אם סתמו בזפת התנור טהור מפני שהזפת חבור לה וכסתום דמי ופיה למעלה והוי תוך תוכו אבל שאר הכלים אין הזפת חבור להם והתנור טמא דכנקובים דמו וכ"ש אם סתמן בטיט שאינו חבור והכי איתא בתוספתא עכ"ל. ובאמת כן אמרו בתוספתא הביאה ר"ש ז"ל פ"ח דכלים משנה ג' וז"ל בא"ד חבית שהיא משוקעת בתנור ופיה למעלה מן התנור השרץ בתוכה התנור טהור. שרץ בתנור אוכלין שבתוכה טהורין. ניקבה ועשאה בטיט שרץ בתוכה התנור טמא שאין צמיד פתיל לטומאה שרץ בתנור אוכלין שבתוכה טהורין. ואם עשאה בזפת התנור טהור שהזפת חבור כל הכלים שעשאו בזפת אין הזפת חבור להם עכ"ל התוס'. והן הנה דברי הראב"ד ז"ל. ואשתומם על המראה ויגעתי ולא העלתי ארוכה ומרפא לס' הרמב"ם לישב דברי התוספתא לדעתו ז"ל. ועל כורחין לו' דהרמב"ם ס"ל דהאי תוספתא שמחלקת בין טיט לזפת לא מיתניא בי ר' הושעיא ור' חייא ומשבשתא היא. ומוכרח כן דהרי מצינו תוספתא אחרת שהביא הרמב"ם בפי' המשנה שם פ"ח דכלים על מתני' דבית שאור מוקף צ"פ וכו' שכתב שם שני שרשים הכרחיים להבין משנה זו וכמה משניות ממסכתא זו עד כי חדל הסופר לספור כי אין מספר ובשורש השני הביא סוף דבריו תוספתא וז"ל ובתוספתא דכלים אמרו צמיד פתיל ואהלים מצילין על הטהורות מליטמא ואין מצילין על הטומאות מליטמא ושם נאמר ג"כ שאין צמיד פתיל לטומאה וכו'. והקפת צ"פ פירשו במשנה פ"י דכלים משנה ב' במה מקיפין בסיד ובגבסים בזפת ובשעוה בטיט וכו' יע"ש. נמצא דלפי משנה זו צ"פ סתם הוא טיט ושעוה. ולא מצינו לא במשנה ולא בתוס' ולא בתלמוד שחילקו בין זפת לטיט אלא דבכל אלו מקיפין להציל הטהרות שלא יטמאו. ובכל אלו אינן מצילין שלא יצא הטומאה לטמאות. והרי הודאת בעל הריב שהוא הראב"ד ז"ל שכשמנה הרמב"ם הדברים שמקיפין בהם שהם כל הנז' במשנה לא השיג שם הראב"ד שבתוספתא לא מנו זפת מפני שהזפת חיבור ש"מ שלא נמצא בתוספתא חילוק זה וכיון שכן תוספת' זו שחילקה בין זפת לטיט משבשת' היא והעיק' כאותה תוספת' שלא חילקה והביאה הרמב"ם ז"ל ר"פ עשרים מה' טומאת מת ור"פ י"ד מה' כלים ועלה סמך ובנה עליה כמה משניות שאין להם פי' כי אם בתוספתא זו. ולכן בדין זה דס"פ י"ד פסק היפך אותה תוס' דמחלוקת בין טיט לזפת ובזה סרה מהר השגת הראב"ד ז"ל כנ"ל ע"צ הדוחק. ואני בער לא אדע מדוע הרב מגן דוד הביא ראיה לענין סתימת נקב הפוסל בכלי נטילת ידים מהשגה זו של הראב"ד ז"ל שכבר כתבתי דאינה השגה דתוספתא זו דחויה היא לפי ס' הרמב"ם דאם באנו ללמוד מהקפת צמיד פתיל אדרבה נוכל לומר דאם סתם נקב הכלי בכל אותם המנויין במשנה שנקראו צ"פ להציל הטהרות שלא יטמאו שכולן בכלל נקראו צמיד פתיל שהוא לשון סתימה וחיבור וכמ"ש כל מפרשי המשנה וכן פי' רש"י פ' חוקת יע"ש. וכיון דהוי סתימה מעליא למה לא יועילו כל המקיפין הללו לכלי נטילת ידים כיון דהוי סתימה מעליא בחוש הראות ומה דלא חשיב סתימה מעליא זו להציל על הטמאות מליטמא קבלה זו היתה בידם הלכה למ"מ ומה ענין זה לזה. ותו דאפי' לפ' הרב מגן דוד ז"ל לא למדנו סתימה אלא לכלי חרס דוקא ובזפת אך לשאר מיני כלים עדין לא נדע במה יסתם נקיבתן.

ותו דאפי' בכלי חרס אם יהיה נקיבתן בשולי הכלי דאז יהיה המים על הזפת לא על עגולי הכלי מה תקנה ימצא לו כיון שבטל מתורת כלי. ובין הכי והכי עדיין לא מצינו תשובה שלימה לשאלת מרן ה"י דמסתימת צמיד פתיל אין להביא ראיה לכלי מתכות משום דסתימת צ"פ לא מהביא אלא לכלי חרס וכלי גללים וכלי אדמה וכלי אבנים שיש להם תוך אמנם לכלי מתכות לא מהניא להו הקפת צ"פ לשום דבר כלל וזה דבר פשוט לכל מבין ומושרש בדיני טומאה וטהרה ושאלת מרן ה"י בשאלה הראשונה הוא לכלי מתכות וכיון שכן אין להביא ראיה מהקפת צ"פ לא לאסור ולא להתיר. לכן או' אני להביא ראיה מסתימת כלי מתכות ואף עפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר ממתני' דספ"ק דכלים דתנן תנור של אבן ושל מתכת טהור וטמא משום כלי מתכות. ניקב נפגם נסדק עשה לו טפלה מוסף של טיט טמא כמה יהיה בנקב כדי שיבא בו האור וכן בכירה. כירה של אבן ושל מתכת טהורה וטמאה משום כלי מתכות. ניקבה כו' טמאה מירחה בטיט טהורה רי"א כו'.

והילך פי' הרמב"ם ז"ל א' ית' תנור וכירים יותץ את שיש לו נתיצה טמא אולם אם היה מאבן או ממיני מתכות הנה לא יטמא מאשר הוא תנור לד"ה אבל הוא יטמא אם היה של מתכת משום כלי מתכות תהיה טומאתו כדין טומאת כ"מ ר"ל שלא יטמא מאוירו ויטמא מגבו ויהיה אב הטומאה וכו'. ואשוב בביאור זאת ההלכה אם היה זה התנור של מתכת בנוי על הארץ לא יטמא כלל לפי שהכלים הבנויים בארץ טהורים זולת תנור וכירים אשר ביארם הפסוק אולם חוץ מזה הנה השורש אצלינו כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וזהו או' טהור וטמא משום כלי מתכות אולם אם היה מאבן הנה לא יטמא כלל כו' ואם ניקב או נסדק או נפגם וסתם זה המקום בטיט או שמרח עליו הטיט כו' הנה לו דין התנור לכל הדברים ואמרו וכן בכירה ר"ל וזה הגדר אשר גדרנו הנקרא מעת יצא ממנו האורה הוא גדר נקב הכירה כו' עד אולם מירוח התנור של מתכת ושל אבן והיא הטפילה הנה אין מעלת לה לפי שהן יאפו בו הלחם מבפנים וזה המירוח ישאיר חומו וימנע ממנו האויר אשר יקרר גשם התנור עכ"ל. וכן פסק בפט"ו מה' כלים הלכה ו' וז"ל תנור או כירה של אבן טהורין לעולם ושל מתכת טהורין משום תנור וכירים שנא' יותץ את שיש לו נתיצה מטמאין משום כלי מתכו' כיצד אין מתטמאין מאוירן ולא במחובר לקרקע כתנור וכירים ואם נגעה בהן טומאה אפילו מאחוריהן מתטמאין כשאר כלי מתכות ואם נטמאו במת נעשין אב הטומאה כשאר כלי מתכות ויש להם טהרה במקוה. תנור של מתכת שניקב או נפגם או נסדק וסתמו בטיט כו' הרי זה מתטמא משום תנור וכמה יהיה בנקב כדי שיצא בו האור וכן בכירה עכ"ל ז"ל. העתקתי כ"ז אשר מעיין ממנו יוצא לנ"ד דסתימת כלי מתכות אפי' בטיט משוי אותו כלי דהא הכא בתנור של מתכת אין דינו כתנור של חרס לטומאה כמש"ל וכשניקב או נסדק וסתם פי הנקב בטיט בסתימה הזאת דטיט נעשה תנור זה כתנור דכלי חרס לענין שמתטמא מאוירו ולענין נתיצה וכיוצא באופן שנעשה תנור זה ככלי חרס גמור ע"י סתימת נקב בטיט וכיון שכן דון מינה ומינה לנ"ד שאם סתם נקב כלי נחושת זה שנוטלים בו הידים אפי' בטיט דהוי סתימה מעליא לעשותו כלי שלם להכשירו לנט"י וכ"ש אם סתמו בבדיל שהיא סתימה עדיפא ומעליא לכלי הנחושת יותר משאר דברים הסותמין דודאי דחזר להכשירו הראשון ונקרא כלי שלם כמאז וכקדם. ואל תשיבני מהא דתנן בפ"י דכלים במה מקיפין בסיד בזפת ובטיט כו' אין מקיפין בבעץ ולא בעופרת מפני שהוא צמיד ואינו פתיל כו' ופי' מפרשי המשנה דבעץ הוא בדיל. דמשמע דסתימה דבדיל אינה סתימה מעליא כסתימת טיט וכיוצא בהו הנז' שם וזה היפך ממ"ש דלא היא דשנא ושנא דסתימה דמתני' איירי לשאר כלים ככלי גללים וכלי אדמה וכלי חרס דבאינהו טפי עדיף הנך סתימאי דמתני' מסתימת בדיל ועופרת אך גבי כלי נחושת ודאי דעדיף טפי סתימה דבדיל יותר מהנך סתימאי דמתני' כאשר ענינו הרואות ואין מי שיכחיש המוחש. ולענין נקב זה אם יהיה בשולי הכלי אשר נסתפק בו מרן ה"י כנז"ל קמיה דידי ליכא ספיקא דאפי' יהיה נקב זה בשולי הכלי סתימה זו דבדיל הוי סתימה מעליא וחזר להכשירו הראשון וההיא דשוקת שאני שסתמו בסמרטוט דלא הוי סתימה מעליא וביטל אותה מתורת כלי בסתימה גרועה כזו וכן נר' מדברי ר"ש ז"ל שסתימה דסמרטוט לא משויא אותה כלי משמע מדבריו הא אם היה סתימה ע"י טיט וכיוצא בו דמיהדק בה ודאי דמשוי אותה כלי גמור וזה פשוט לקוצר דעתי והיה בידי ראיה נוכחת לזה הך כעת נפלאת ממני למדתי ושכחתי. סוף דבר הכל נשמע שסתימה זו דבדיל לכלי מתכת היא סתימא מעליא וחזר הכלי להכשירו הראשון וכן מועיל סתימה דחרסית לכלי חרס אם מהדק בו שפיר הנ"ל להלכה אך למעשה הדבר תלוי בדעת מורינו הרב שי' וכאשר יסכים כן יהיה הדבר וכן יקום.

סימן ב

שאלה לעיין לשון הטור א"ח סי' ר"ד כתב הראב"ד ז"ל עישבא דדברי וכמדומה לי שיבתא כו' שהכל והכי אמרו כה"ג כו' יע"ש. וקשה לע"ד שהוא היפך ממ"ש פ' כיצד מברכין דף ט"ל א"ר פפא פשיטא לי מיא דסילקא כו' ת"ש השבת משנתן טעם בקדירה כו' ש"מ כו'. גם לבאר מ"ש הרב פרח מטה אהרן בתשו' ח"א סי' מ' לברך על הקהוי שהכל וכ"כ הפר"ח בי"ד בענין בשולי גויים ולע"ד מהך סוגיא מוכח דיברך בפה"ע וצ"ע.

תשובה נ"ל לתרץ דל"ק מהך סוגיא דפ' כיצד להראב"ד משום דהראב"ד ז"ל לשיטתיה אזיל דשיבתא הוא מעשבי דדברא הוא שאינן נזרעים ע"י אדם ועיקר ברכתן היא שהכל ודמי למ"ש הטור שם הזיז והוא שחת מברכין עליו שהכל ה"נ שיבתא. ופי' דברי הש"ס לדעתו ז"ל הכי הוא דרב פפא פשיטא ליה דמיא דסילקא כסילקא ומיא דשילקא ככולהו שילקיה ופי' ומברכין על המים שלהן בפה"א כסילקא עצמה ובכולהו שילקי עצמן ומבעיא ליה דשיבתא אי מברכין על המים שהכל כשיבתא עצמה כיון דלטעמא עביד' או אין מברכין על מי שיבתא כלל דלהעביר הזוהמא עבידא. ופשיט ליה סתמא דתלמודא מהך מתני' דפ' בתרא דעוקצין דמשמע מינה דלטעמא עבידא ומברכי' על מי שיבתא שהכל כשיבתא עצמה. אמנם רש"י והרא"ש ז"ל רוח אחרת עמם בפי' הש"ס דס"ל דשיבתא עצמה מברכי' עליה בפה"א ולהכי כתבו דגם במי שיבתא מברכי' עליו בפה"א וכ"כ רבי' ירוחם דף קנ"ט וז"ל מי שלקות או לפתות או של שבת וכל מיני ירקות דינם כירקות עצמן ומברכין עליהן בפ"הא כו' וכן נוטין דברי הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות ברכות וז"ל ירקות שדרכן להשלק, שלקן מברך על מי שלק שלהן בפ"הא והוא ששלקן לשתות מימיהן שמימי השלקות כשלקות במקום שדרכן לשתותו עכ"ל. וכתב מרן הכ"מ ז"ל וז"ל ואיפשר שמ"ש רבי' והוא ששלקן כו' הוא למעט כששולקין איזה ירק לאעבורי זוהמא עכ"ל. הרי שדברי הרמב"ם ז"ל נוטין לפי' רש"י ור"י ז"ל מדכלל בלשונו כל מיני ירקות סתם אך בדברי מרן ז"ל מסופקני אם שלק ירק לאעבורי זוהמא דכתב דאינו מברך בפה"א דמשמע דבפה"א הוא דאינו מברך הא שהכל יברך או"ד דאינו מברך עליהן כלל כיון דלאעבורי זוהמא עבידי. ודעתי נוטה לומר שאינו מברך עליהן כלל כיון דלאו לטעמא עבידי אלא לאעבורי זוהמא. ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר ממ"ש הטור סי' רי"ז שאין מברכין על בשמים של מתים ושל ב"ה ושמן העשוי להעביר הזוהמא שלא נעשו אלא להעביר ריח רע עכ"ל הכא נמי כיון דלהעביר הזוהמא שלקי להו מסתברא דאין מברכין עליו כלל. וכ"ש לס' הראב"ד שפי' דברי הש"ס כמש"ל דפשיטא דאין מברכין עליו כלל כדבר האמור. אמנם אי ק' הא ק' דמסוגיא זו דפ' כיצד נר' דס"ל לתלמודא דסתם שיבתא הוא לקדירה ולטעמא עבידא וכדפשי' לה תלמודא דמההיא מתני' דפ' בתרא דעוקצין דשמעי' מינה דלמתוקי טעמא עביד כפלפלין ובשמים שנותנים לקדירה ואינו מיוחד לאכילה. ואילו במ' נידה פ' בא סימן דף נ"א אסיקנא דסתם שבח לכמך עשויה יע"ש. ופי' רש"י וז"ל לכמך דכותשין אותו וטחנים אותו בכותח ומטבילין בו כל אוכל דהאי לאו לטעמא עביד דהוא עיקר עכ"ל. ומייתי ראיה התם מהך מתני דפ' בתרא דעוקצין דתנן השבת משנתנה טעם בקדירה אין בו משום תרומה ואין מטמאין טומאת אוכלין. ודייק הא עד שלא נתנה טעם בקדירה יש בה משום תרומה ומטמאה טומאת אוכלין ואי ס"ד סתמא לקדירה כי לא נתנה נמי סתמא לקדירה אלא לאו ש"מ סתמא לכמך עשויה ע"כ ופי' רש"י וז"ל כי לא נתנה נמי סתמא לקדרה ואמאי מטמא הא אמרי' לעיל דמידי דעביד לטעמא לא מטמא עכ"ל. הרי שתי סוגיות הללו לכאורה נראות כסותרות זו את זו. ונפקא מינה לענין דינה לענין טומאת אוכלין דלפי סוגיא דפ' כיצד הנז"ל דמסיק דלטעמא עביד נמצא שהשבת אינו מטמא טומאת אוכלין כפלפלין ושאר מיני בשמים שנותנים לקדירה דקי"ל דאינן מטמאין טומאת אוכלין. וכפי האי סוגיא דפ' בא סי' מוכח להיפך דמטמא טומאת אוכלין משום דלא לטעמא עביד אלא לכמך. ותו קשה דבתרי סוגיא כולהו מייתי ראיה מהך מתני' דפ' בתרא דעוקצין הנז' אלא דבפ' כיצד מייתי ראיה מלישנא דמתני' לאוכוחי דהשבת לטעמא עביד מדתנן משנתנה טעם בקדירה. ובסוגיא דפ' בא סי' מייתי ראיה מדייוקא דמתני' לאוכוחי דסתם שבת לכמך עשויה. ואיך איפשר ללמוד מזאת המשנה שני דברים הפכיים זה מזה. וכעין זה יש לתמוה על הראב"ד ז"ל מניה וביה שלכאורה נר' שדבריו פלגן בהדייהו. דהא מדברי הראב"ד שכתב הטור משמו בא"ח סי' ר"ד הנז"ל נר' להדיא דס"ל דשיבחא לטעמא עביד דוקא ולא לאכילה שכ"כ וטעמא דידיה דכל הני לטעמא עבידי ולא לאכילה כו' דלהכי הסכים שיברכו על השיבחא שהכל. ואילו בהשגותיו שהשיג על הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' טומאת אוכלין נר' להיפך וז"ל שם עמ"ש הרמב"ם דין השבת סתמו לאכילת גופו כשאר ירקות ואם חשב עליו לקדרה אינו מתטמא טומאת אוכלין והשבת משנתן טעם לקדרה ה"ז כזבל ואינה מתטמאה טומאת אוכלין וכתב עליו הראב"ד וז"ל א"א אינו כן שאינן יוצאין מידי טומאה במחשבה עד שתתן טעם בקדירה עכ"ל. מדבריו אלו משמע דס"ל דסתם שבת לכמך עשויה וכס' הרמב"ם וכשלא חשב עליו לקדירה מודה הראב"ד ז"ל שמטמא טומאת אוכלין משום דהוא עצמו אוכל כיון דלכמך עשויה. ומה שהשיג על הרמב"ם ז"ל היא ע"מ שכתב הרמב"ם דבמחשבה בעלמא שחשב לקדירה דאינו מתטמא טומאת אוכלין וע"ז השיג דלא כן דבמחשבה בעלמא אינו יוצא מידי טומאה אלא עד שיעשה מעשה שיתן בקדירה ותתן השבת טעם בקדירה אז יוצא מידי טומאת אוכלין וכל עוד שלא עשה מעשה הרי הוא בחזקתו הראשונה שהוא אוכל גמור ולא יצא מידי טומאתו הראשונה במחשבה בעלמא. הרי לך בהדיא דהראב"ד ס"ל הכא דסתם שבת לאכילה הוא עומד כס' הרמב"ם ולהכי מתטמא טומאת אוכלין וזה מורה באצבע היפך דברי הראב"ד שהביא הטור ז"ל משמו ונמצאו דבריו פלגן בהדייהו. וביישובן של דברים נ"ל שיתיישב במ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בפ' בתרא דעוקצין משנה ד' וז"ל שבת הוא בלשון ערב והעיקר אצלינו סתם שבת לכמך עשוי ולא לקדירה ופי' הדברים האלה כי בידוע כי השבת נאכל כמות שהוא חי אחר המזון עם שאר הנימנין לא שיבושל בקדירה ועל כן כל זמן שלא יתבשל חייב בתרומה ומתטמא טומאת אוכלין אבל כשנתבשל כיון שהשליך כחו בבישול ויצא בבישול טעם השבת כבר תמה תועלתו והנשאר ממנו הוא במדריגת השמרים אשר אינן ראויין בתרומה וע"כ אינו חייב בתרומה ולא יתטמא טומאת אוכלין עכ"ל. הנלמד מדבריו אלו שהשבת פעמים אוכלים אותו בני אדם כשהוא חי ולפעמים מבשלין אותו בקדירה כדי ליתן טעם בתבשיל אמנם העיקר הוא עומד לאכילה. וע"פ זה יתורץ הכל דתרי סוגיין לא קשו אהדדי דסוגייא דנידה מיירי בשבת הנאכל כמות שהוא חי שאוכלין אותו אחר המזון וזהו פי' מ"ש שם בגמ' לכמך. ואף לפי' רש"י ז"ל שפי' שם דלכמך הוא שכותשין אותו ונותנים אותו בכותח כו' ואפי' לפי פירוש זה שאוכלין אותו כשהוא חי וכתוש ומעורב בכותח וכגון זה ודאי דלאכילה הוא עומד ולהכי אמרו שם בשבת כזה שהוא מתטמא טומאת אוכלין משום דאוכל גמור הוא וגם ניקח בכסף מעשר שני וכמ"ש הרמב"ם בחיבורו הגדול בפ"ז מה' מעשר שני וההיא סוגיא דפ' כיצד מיירי בשבת שבישלו כדמוכח מבעיית רב פפא דפשיטא ליה דמיא דכולהו שילקי כשילקי ומבעיא ליה בשבת ששלקו אי מברכי' על מיא דשיבתא כשיבתא עצמה דלמחוקי טעמא עבדי וכיון שבישל השבת במים כל טעם השבת נתנו במים והנשאר ממנו אח"כ הוא במדריגת השמרים וכיון שכן דין הוא שיברכו על מי השבת כשבת עצמו. או"ד דלאעבורי זוהמא הוא ואין מברכין עליו כלל. והשתא כיון דסוגייא זו איירי בשבת מבושל להכי שפיר מייתי ראיה מהך מתני' שנא' בה משנתנה טעם בקדירה ש"מ דלמתוקי טעמא עביד כשמבשל אותו בקדירה. וההיא סוגיא דפ' בא סימן מיירי בשבת הנאכל חי כדרכו דהוי אוכל גמור בין לטמא טומאת אוכלין ובין לענין ליקח בכסף מעשר שני ודייק לה נמי מהך מתניתין כנז' שם ושפיר מצי למילף מהך מתני' בשני המקומו' הא כדאיתי' והא כדאיתיה וא"נ נ"ל לישב דברי הראב"ד ז"ל דלא סתרי אהדדי דודאי הראב"ד ס"ל דסתם שבת לכמך עשוי דהיינו לאכילה ולא לקדירה כמסקנא דנידה ולהכי השיג על הרמב"ם בפ"א מה' טומאת אוכלין דמה מועיל מחשבתו שחשב לקדירה להוציאו מידי טומאה כיון דהוא אוכל גמור דסתם שבת לכמך עשויה וא"כ איך תועיל מחשבתו שחשב לקדירה להוציאו מכלל אוכל עד שיעשה מעשה גמור ויתן אותו בקדירה וגם יתן טעם בקדירה אז יוצא מידי טומאה כיון שעשה מעשה רב לבשל אותו בקדירה ואז לטעמא עביד ואינו מקבל טומאה כבשמים שנותנין לתוך הקדירה שאינן מטמאין טומאת אוכלין. ומ"ש הטור משם הראב"ד בא"ח סי' ר"ד דלטעמא עביד ולא לאכילה ע"כ דמיירי בשבת המבושל במים ועל מי השלק הוא שכתב שמברכין שהכל וטעמו שכיון דאיהו ז"ל ס"ל דבשבת עצמו כשאוכלו חי מברך שהכל שהוא מעישבא דדברי שאינן נזרעין ע"י אדם ולהכי אם אכלו חי מברך שהכל א"כ גם כששורה מי שלק שלו מברכין עליו שהכל לפי שטעמו וממשו הוא במים ולהכי במימיו מברכין עליו שהכל אך אם בא לאכול מהשבת עצמו אחר ששלקו אינו מברך עליו כלל לפי שכבר פלט כל טעמו במים והנשאר הרי הוא כעץ וכשמרי' ואינו עומד לאכילה כלל אחר ששלקו אבל במימיו מברכין עליהן שהכל כאילו אכלו חי שמברכין עליו שהכל וכדאמרי' מיא דסילקא כסילקא ומיא דכולהו שילקי ככולהו שילקי. אך הפרש יש בין סילקא וכולהו שילקי לשבת דסילקא וכולהו שילקי אף אם אוכל מהסילקא עצמה ומכולהו שילקי אחר שנתבשלו מברך עליהן בפ"הא דבמילתייהו קיימין משום דלא נפגם טעמן משום דשלקי להו ולהכי מברכין בין על מימיהן ובין עליהן בפ"הא. אך בשבת אינו כן אלא אם אוכל השבת חי או שולקו מברך על מי השלק שלו ועליו כשאוכלו חי בפ"הא. אך אם רוצה לאכול מין השבת עצמו אחר ששלקו אינו מברך עליו כלל משום דהרי הוא כעץ בעלמא וכשמרים וזהו פי' דבריו שאמ' דלטעמא עביד ולא לאכילה כלו' בכגון זה דשלקו מברך על מימיו שהכל דלטעמא עביד ולא לאכילה ר"ל שאם רוצה הוא לאכול מיץ השבת עצמו אחר ששלקו לא יברך על אכילתו כלום דלאו לאכילה הוא עומד השתא כששלקו. ואף שבדברי הטור שהביא משמו לא משמע דאיירי בשלוק אלא סתמו כשאוכלו חי. אכן ע"כ צריך לפ' דאיירי בשלוק וכיוצא בזה אמרו שבקיה לקרא דאיהו דחיק ואוקי אנפשיה.

וראה ראיתי להרב ב"ח ז"ל שהק' על דברי הראב"ד ז"ל שהביא הטור וז"ל כתב הראב"ד כו' וצל"ע מ"ש הני שיבתא שאנו קורין אניס וכו' דלטעמא עבידי כל הני ולא לאכילה ואפ"ה מברכין עליהן שהכל אעפ"י שאין זה דרך אכילתו אפי' ברטיבתא ומ"ש בשמים יבשין כגון פלפל וזנגביל כו' דכותשין אותם ליתן טעם בתבשיל וא"כ לטעמא עבידן ואי אכיל להו בענייהו אין מברכין עליהן כלום כיון שאין זה דרך אכילתן לאוכלן בענייהו. ואיפשר דה"ק הני אניס וכל הני אפי' היו ראויין לאוכלן בעינייהו ברטיבתא אין ברכתן אלא שהכל דלטעמא עבידן ולא לאכילה הילכך עכשיו ביבישתא שאינן ראויין לאכילה בענייהו אם בשלן בדבש כעניין שהן ראויין לאכילה אף על פי שהן עיקר והדבש טפל אין מברך עליהן אלא שהכל ולא דמי לבשמים דשאני התם דברטיבתא מברך עלייהו בפה"ע או בפה"א דלאכילה עבידן ברטיבתא הילכך אפילו ביבישתא אם נתרקחו והוו עכשיו דרך אכילתן מברך נמי בפה"ע או בפה"א ועדיין צ"ע עכ"ל. העיני בשר למו יראה שלא ראה הרב הנז' ז"ל פי' הרמב"ם במשנה דפ' בתרא דעוקצין. וגם נעלם ממנו ההיא סוגייא דפ' בא סימן דמסיק התם דסתם שבת לכמך עשוי ולאכילה הוא עומד ולא לקדירה. וגם לא ראה דברי הרמב"ם ז"ל דפ"א מה' טומאת אוכלין ודברי הראב"ד שם שאילו היה רואה כל הני לא היה אומר דשיבתא לטעמא דוקא הוא עומד ולא לאכילה וגם לא היה מק' דמ"ש שיבתא מפלפלין ושאר בשמים בודאי שנא ושנא דשיבתא שאני כיון שהוא נאכל חי להכי מבושל נמי מברכין עליו שהכל. משא"כ בפלפלין ושאר מיני בשמים שאינן נאכלין חיין בפני עצמן דאזוקי מזיק ולהכי ביבש אם אכלו בפני עצמו דין הוא שלא יברך עליהו כלל. מלבד זה ק' דעייל נפשיה בקופא דמחטא ליישב דברי הראב"ד דמיירי כשבישל השבת בדבש מה שלא נזכר בדברי הראב"ד ז"ל ולא יגלה על לב לעולם וכגון זו אמרו עלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה שצלל במים והניח הדבר בצ"ע.

ולמה ששאל השואל עוד ה"י על הרב פרח מטה אהרן ז"ל שהסכים לברך שהכל והוק' לו להרב השואל דמהך סוגיא דפ' כיצד משמע דיברך בפה"ע. באמת לא ירדתי לסוף דעתו. שהרי השואל עצמו צד א' משאלתו היה זה אם יברך על הקאו"י בפה"ע משום האי סוגיא דפ' כיצד דאמרי' מיא דכולהו שילקי כו'. והרב הנז' ז"ל בראשית אמריו הראה לו לשואל פנים צהובות וצידד מכח האי סוגיא לומר דיברך בפה"ע. וגם ביקש לעשות לו סמוכות מדברי הרשב"א ז"ל ובתוך כדי דיבור חזר בו והסכים לברך שהכל והביא ראיה לדבר מדברי התוס' ומדברי הרא"ש ז"ל ושגם הרשב"א ז"ל מסכים לדבריהם וקרוב לדבריו כתב הרב בני חיי ז"ל יע"ש. וכיון שכן עדיין לא זכיתי מאי קא קשיא ליה להרב השואל ה"י.

אמנם הא ודאי מספקא לי למה שנוהגין בני אדם לאכול הקאו"י לאחר שקלו אותו באש ודכו אותו במדוכה ואח"כ מערבין בקהו"י זאת מעט אצוקר ואוכלין אותו כף בכף בלא בישול במים וע"ז נסתפקתי אם באכילה כזו מה יברך אם יברכו שהכל או בפה"ע משום דע"כ לא הסכימו הרבנים הנז' ז"ל לברך שהכל אלא דוקא בקאו"י המבושל במים כמנהג ומשום שתייה נגעו בה לברך שהכל כמ"ש ראיה מדברי התוס' והרא"ש ז"ל. אמנם כשאוכל הקאו"י כך בלא בישול איפשר שיברך בפה"ע או"ד ל"ש.

והנראה לע"ד שיברך בפה"ע כשאוכלו כך בלא בישול ראיה לדבר ממאי דאמרי' פ' כיצד פלפלי רב ששת אמר שהכל רבא אמר ולא כלום מתיבי היה ר"מ אומ' ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא אלא מה ת"ל עץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזה זה פלפלין. לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבישתא ע"כ. והנה הרא"ש ושבלי הלקט הסכימו לברך בפה"ע על פלפלין לחין. אמנם רבי' האיי גאון והרי"ף והרמב"ם והרשב"א ז"ל הסכימו לברך בפה"א בלחי' וביבשים ולא כלום. וז"ל הרשב"א הביאה מרן סס"י ר"ב וז"ל וכתב הרשב"א שאלת פלפלי רטיבתא אמאי מברך עלייהו בפה"א כיון שהן גדלים באילן. תשו' כיון שאין נוטעים אותן אלא ע"ד שיתייבשו ויאכלו רובן שחוקין בתבלין ואינם נאכלים בפני עצמן אלא מיעוטן לפעמים אין מברכין עליהם בפה"ע אלא בפה"א וקרוב היה שלא יברכו עליהם אלא שהכל כקורא אלא לפי שנאכלים המעט מהם ברטיבותן ואדעתא דהכי נטעי קצת מברכין עליהם בפה"א מיהא עכ"ל. והרב מגן דוד ז"ל כתב וז"ל על פלפל בטור כתב בפה"ע אלא שהב"י כתב בשם פוסקים אחרים דכיון דלא נטעי אינשי אדעתא לאוכלן כשהם רטובין אלא שיתייבשו ע"כ יברך שהכל ומטעם זה תימה למה יברכו על אגוז מושקא"ט בפה"ע דעינינו הרואות דלא יפה לאכילה בלא תערובת ובודאי לא נטעי אינשי אותו ע"ד לאוכלו וצ"ע. ודבריו אלו קשים בעיני טובא במ"ש שהב"י כתב בשם פוסקים כו' עד ע"כ יברך שהכל. דלא מצינו שכתב מרן ז"ל כן דברטובין רובא דרברוותא הסכימו לברך בפה"ע ולאפוקי מהפוסקים אחרים שהסכימו שיברכו ברטובין בפה"ע כנז"ל וביבשין אליבא דכ"ע הסכימו לדברי רבא דאמר ולא כלום וא"כ ק' איך כתב שהב"י כתב בשם הפוסקים אחרים דיברך על פלפלין רטובין שהכל. וזה אינו ששום א' מהפוסקים אין גם א' מהם שהסכים לו' שעל פלפלין רטובין שיברך שהכל. והן אמת שהרשב"א כתב שקרוב היה שלא יברכו על פלפלין רטובין אלא שהכל כקורא וכו' כיון שאין נוטעים אותן אלא ע"ד שיתייבשו כל זה כתב בתחילת העיון. אמנם למסקנא דמילתא כתב אלא לפי שנאכלים המעט מהן ברטיבותן ואדעתא דהכי נטעי נמי קצת להכי מברכין עליהן בפה"א מיהא יע"ש. וכיון שכן איך כתב הרב הנז' ז"ל שיש מהפוס' שהסכימו שיברך על פלפלין רטובין שהכל דהלא לא מצינו שום א' מהפוסקים שכתב כן אלא הרשב"א ולס"ד ולא למסקנא דמילתא. ואם כונתו של הרב ז"ל הנז' להקשות לפי טעם הרשב"א שכתב לפום ס"ד שהיה מן הראוי לברך שהכל כיון דלא נטעי אינשי לאוכלן כשהם רטובין וכפי מה שעלה ע"ד הרשב"א בס"ד לברך שהכל לפי סברא זו תמה ואמר דלמה על אגוז מושקאט פסק רבי' שיברכו בפה"ע כיון דלא נטעי אינשי אותו ע"ד לאוכלו גם בזה ל"ק מידי דבאגוז מושקאט אף לפי הס"ד דהרשב"א הכא יורה יורה ידין ידין שיברכו על אגוז מושקאט בפה"ע דשנא ושנא מפלפלין דבפלפלין אינם נאכלים בפני עצמן כשהן יבשין כלל משא"כ באוגז מושקאט שנאכל אף יבשין וכמ"ש התוס' פ' כיצד דף ל"ו ד"ה ברטיבתא וז"ל ועל צוקארו מברכינן בפה"ע ואגוז שקורין מושקאט מברכי' בפה"ע שגם נוהגין לאכול אותו בדבש וכ"כ המרדכי שם יע"ש. וכיון שכן הוא שנוהגין לאכול אותו בדבש ודאי דהרשב"א מודה ואזיל לברך עליו בפה"ע דודאי אדעתא דהכי נטעי להו אינשי ואינו דומה לפלפלין דהתם בפלפלין אין דרך בני אדם לאוכלן כשהן יבשין כי אם דוקא בתערובת תבשיל ולהכי כת' הרשב"א שאם לא היה שנאכלי' הפלפלין כשהן רטובין הסברא נותנת שלא יברכו עליהן אלא שהכל אף שאכלן כשהן לחין אכן מאחר שנמצא בני אדם שאוכלין אותן כשהן רטובין לכן כתב דהא מיהא כשאוכלין אותם רטובין דיברך עליהן בפה"א וכעין פשרה דבריו אלו וביבשין ולא כלום שאין דרך בני אדם לאוכלן יבשין בפני עצמן. משא"כ באגוז מושקאט שנוהגים לאוכלן אף כשהן יבשין ודאי דאפי' הרשב"א ז"ל יודה שיברך עליהן בפה"ע אפי' כשאוכלן יבשין וכ"ש כשאוכלן לחים ולהכי שפיר פסק מרן הקדוש ז"ל בש"ע על אגוז מושקאט דמברך עליו בפה"ע ולא מפליג בין לחים ליבשין דבין הכי ובין הכי יברך עליו בפה"ע מאחר שרגילין לאוכלן בני אדם בפני עצמו בין לח ובין יבש ודין זה הוא מוסכם מכל הפוסקים ואין בדברי מרן שום תמיהא ודברי הרב מגן דוד שגבו ממני וצ"ע רב לע"ד. ואגב ראיתי להרב מאסף לכל המחנות בס' שיירי כנה"ג סימן ר"ב בהגהת הב"י אות י"ג שכת' וז"ל ע"ד שיטה ל' פשיטא דאין מברכין עליו אלא שהכל כו' נ"ב שותיה דמר לא ידענא דבהדיא כתבו התוס' דף ל"ו ע"ב דגם נואי"ש מושקאדה יש לברך בפה"ע שגם נוהגין לאכול ביובש מטה משה סי' שכ"ח עכ"ל.

ואני הדיוט או' לו אחר שאלת המחילה דדברי מרן נכוני' בטעמן וידענא להו דמרן ז"ל איירי באגוז רך שמטגני' אותו בדבש והן ממין האגוזים הקטנים שלא נתבשלו עדיין והם מרין בתכלית המרירות ולוקחי' אותם ושורין אותן במים כמה ימים עד שיפלטו מעט מרירותן ואח"כ מבשלין אותם בדבש ונקרא נואי"ש מושקאדה ועל אלו כתב דפשיטא שאין מברכין עליו אלא שהכל שהרי קודם בישולו עם הדבש אינו ראוי לברכה כלל דמר הוא ואזוקי מזיק וא"כ הו"ל הדבש עיקר כו'. אמנם האגוז מושקאט שכתבו התוס' דמברכין עליו בפה"ע אינו ממין אגוז זה דאיירי ביה מרן אלא אגוז אחר הוא שהוא חריף כפלפלין והוא מין ממיני הבשמים ועל אגוז כזה הוא דכתבו התוס' דמברכין עליו בפה"ע כיון שנוהגים לאוכלו ביובש אינו מר אלא חריף. נמצא דאין לו ענין זה לזה כלום תדע לך שמרן פסק בשולחנו סי' ר"ב דין י"ב וז"ל אגוז רך שמבשלין בדבש וקורין לו נואי"ש מושקאדה מברך עליו שהכל ובדין י"ז כתב וז"ל על אגוז מושקאט בפה"ע. וא"כ לפי סברת הרב הנז' יהיו דברי מרן סותרין זה את זה ואדמקשיה ליה מדברי התוס' תיקשי ליה מדידיה לדידיה. הא אין עליך לו אלא כמש"ל ששני מיני אגוז הן ותו לא מידי. וכ"כ הרב מ"א ס"ק ל"א וכן אותם כו' אבל מושקטדוס פרי גמור הוא כמ"ש סעיף י"ז יע"ש וזה ברור ודברי הרב מ"מ ז"ל צ"ע. נקטינן מכל האמור דבנ"ד דפשיטא אם אוכל הקאו"י קלוי במעט אצוקאר מעורב בלי בישול שיברך בפה"ע כיון שכן רגילין לאוכלו קצת בני אדם כך ודמי ממש לאגוז מושקאט שנוהגין לאוכלו ביובש שהסכימו הפוסקים הנז' לברך עליו בפה"ע דאדעתא דהכי נמי נטעי להו אינשי. אמנם הרבנים הנז"ל שהסכימו לברך על שתית הקאו"י שהכל לא אמרו כי אם במבושל במים ומשום שתיה נגעו בה כדאמרן אך באכילה כזו שאוכלין אותו קלוי באש בפני עצמו במעט אצוקאר פשיטא דיודו הרבנים הנז' דיברך עליו בפה"ע דבמילתיה קאי כאוכל מאגוז מושקאט דשקולין הן ויבואו גם שניהם וזה פשוט.

ואם נפשך לומר דאכתי אין משם ראיה מההיא דאגוז מושקא"ט לנ"ד דלא דמי משום דשאני אגוז מושקאט שנוהגין לאוכלו ביובש כמות שהוא האגוז עצמו בלתי שום תיקון אחר ולהכי דין הוא התם שיברך עליו בפה"ע. משא"כ בנ"ד בקאו"י שאינו נאכל כך ביובש כמות שהן אם לא ע"י תיקון שקולין אותו ע"ג האש עד שכמעט נחרך ונעשה קרוב לפחם וכיון שכן תעלה ע"ד לומר דדין הוא שיברכו על הקאו"י אכילה כזו שהכל דלאו במילתיה קאי כדי שיברכו עליו בפה"ע דהכא נימא דאשתני לגריעותא. לא היא אלא דאפ"ה מברכין בפה"ע כדאמרן מעיקרא ובמקומי אני עומד. ראיה לדבר דבפ' כיצד אסיקנא דכל שתחילתו בפה"א שלקו שהכל וכל שתחילתו שהכל שלקו בפה"א. ופי' רש"י כל הירק הנאכל חי שתחילתו בפה"א שלקו אפקיה ממילתיה לגריעותא ומברך שהכל. וכל ירק שאין דרכו ליאכל חי שמתחילתו אם אכלו חי הוא מברך שהכל שלקו והביאו לדרך אכילתו הוא עיקר פריו ומברך בפה"א. וכ"כ הטור ריש סי' ר"ה גבי קרא וסילקא דכשהן חיין מברך שהכל ולאחר בישול בפה"א דאישתנו לעילויה. וכתב מרן הקדוש שכן נר' דעת התוס' והרא"ש ורבי' יונה בשם רבני צרפת ז"ל וכן הוא דעת הרמב"ם הילכך נקטינן כותייהו יע"ש א"כ הכא נמי בנ"ד דאישתני לעילויה על ידי קליית הקאו"י באש שהביאו לדרך אכילתו והוא עיקר הפרי ודאי דכולהו מודו בנ"ד שיברך על הקאו"י קלוי ע"י האש בפה"ע דזהו עיקר הפרי ולכך נוצר שיקרא פרי ע"י תיקון זה. וכי תימא דאכתי אין ראיה מהך סוגיא דפרק כיצד דיש לחלק דקרא וסילקא שאני דהאוכל מהן כשהן חיין מברך עליהן שהכל דלא גרע מעשבי דדברא דהאוכל מהן מברך עליהן שהכל ולאחר בישול דאישתני לעלייה מברך עליהן בפה"א. משא"כ בנ"ד בקאו"י דאין דרך בני אדם ללוקטן מן האילן ולאוכלן חיין בלתי קלייה באש ופשיטא שאם המצא ימצא איזה אדם שיאכל הקאו"י חי פשיטא דלא יברך עליהן כלל דבטלה דעתן אצל בני אדם. וכיון שכן העלה ע"ד לו' דאין לו דמיון זה לזה. גם ע"ז אשיבך לפי דרכך דאפ"ה אין הדבר הזה מעכב דהא מצינו בשקדים המרים דבקוטנן קי"ל דמברך עליהן בפה"ע ובגדולים ולא כלום דאזוקי מזקי ליה ואם מתקנן ע"י האור קי"ל דמברך עלייהו בפה"ע כבתחילה וכן פסק הטור סי' ר"ב וכתב מרן שכ"כ ה"ר יונה והרא"ש יע"ש. והא הכא בשקדים המרים דבגודלן דאינם ראויין למאכל אדם כלל דאזוקי מזקי ואינם מברכין עליהן כלל ואפי' הכי אם מתקנן ע"י האור פסקו דמברך עליהן בפה"ע. אם כן דון מינה לנ"ד נמי דאף שהאוכל מהקאו"י חי בלי קלייה ע"י האש דאינו מברך עליהן כלל. מ"מ כשחזר ותיקנן ע"י הקלייה באש שהביאן לדרך אכילתן ודאי שיברך על הקאו"י כשאוכלו בלתי בישול בפה"ע.

ואכתי לא כהתה עיני דתרום ידך לדחות כלאחר יד לו' שאין ראיה זו ראיה ג"כ לנ"ד דל"ד כשתחלק לו' דשקדים המרים שאני שכיון שבעיקר הפרי מצינו דכשאוכלן והן בקטנות דמברכין עליהן בפה"ע. ולהכי אף שגדלו ונדחו מברכתן מ"מ כשחוזר ומתקנן ע"י האור חזרו לברכתן הראי' דכיון שנראו ונדחו וחזרו ונראו דין הוא שיחזרו לברכתן הראשונה דלא מפני שנידחו ביני לביני לא נידחו לגמרי ונפקו ממילתיה ולהכי כשחזרו ונראו דין הוא דיברכו עליהן בפה"ע. משא"כ בנ"ד דמעולם ועד עולם הקאו"י לא נר' מעיקרא לברכה כלל כשאוכלו חי וכיון שכן מנ"ל דיברך על הקאו"י הקלוי באש בפה"ע דאי מהא לא איריא כדאמרן. גם ע"ז אוכיחך ואערכה לעיניך לכה נא אקחך אל מקום אחר מ"ש התם פ' כיצד דף ל"ח בתורמוסין דשלקי ליה שבעת זמנין בקדירה ואכלי ליה בקינוח סעודה ואתו ושאלו לר' יוחנן וא"ל דמברכין עלייהו בפה"ע ע"ש ואין חולק בדבר. ומ"מ עדיין לא זכיתי ע"מ וע"מ השמיטו הפוסקים ז"ל דין זה דתורמוסין שלא הזכירוהו כלל מ"מ נראה שדין זה הוא מוסכם מהש"ס שיברכו על התורמוסין בפה"א שלא מצינו חולק על ר"י בזה א"כ הרי לך דומה בדומה לנ"ד דהא התורמוסין ודאי שקודם ששלקו אותן ודאי דאינן ראויין לברכה כלל כי מרים הם ואפ"ה כששלקן אר"י דיברכו עליהן בפה"א. והרי זו ראיה גמורה לנ"ד דבקאו"י קלויה באש שיברכו עליו בפה"ע כמדובר וגם אין לו' שיברכו על אכילה כזו שאוכלין הקאו"י שהכל בשביל תערובת אצוקאר במערבין בו שכיון שאצוקר שנותנין באכילת קאו"י הזה הוא מעט מזער ובטל הוא ברוב וכמ"ש הרב מגן אברהם סס"י ר"ד ס"ק כ"ה וז"ל בא"ד א"כ בשאר מינים אפילו בא ליתן טעם בתערובות הולכים אחר הרוב וכמ"ש שם גבי אורז והכי מסתבר דאטו מי שיתן בצלים או חומץ לתוך התבשיל יברך על הבצלים וכו' והדין עמו יע"ש. יצא מהמחובר שיברך על הקאו"י קלוי באש כשאוכלו בלי בישול ע"י תערובת מעט הצוקאר שבטל ברוב כנ"ל להלכה ולמעשה וצור ישראל יצילנו משגיאות כמא' נז"י שגיאות מי יבין כ"ד העבד הצעיר נסים חיים משה מזרחי.

סימן ג

שאלה פירות ח"ל שבאו לארץ כגון צימוקים ושרו אותם במי' ועשו מהם יין מספקא לן בחתימת ברכה אחרונה אם יחתום על הארץ ועל פרי גפנה כפירות א"י עצמה מאחר שחייבים הם בתרו' ומעשר כמ"ש הר"מ בה' תרומות והטור בי"ד סי' של"א וכ"פ מרן בש' שם או לא יחתום כי אם דוקא על הארץ ועל הפי' כדמעקרא דבתר עיקר הפירות אזלינן ויבא שכמ"ה.

תשובה הנה בראשית בכורי כל צריך לחקור אמאי לא איבעיא ליה לשואל ה"י בצימוקין עצמן אם אכל מהם בא"י אם יחתום על הארץ ועל פירותיה או על הארץ ועל הפירות דמינא הוה פשיטא לן האי ספיקא וממאי דלא איבעיא ליה הכי משמע דבצימוקי עצמן ופשיטא ליה דחותם על הארץ ועל הפירות ואילו ביין צימוקים לא פשיטא ליה וצריך לחקור בדבר אמאי ומאי פסקא. וראיתי בס' שולחן מלכים מהר"י בואינו ז"ל בא"ח ר"ח שהביא מחלוקת מרבני שלפני דורינו וז"ל סעיף יו"ד מדלא כתב וכן פירות ח"ל שאכלן בארץ מברך על הארץ ועל פירותיה נראה שדעתו לפסוק שפירות ח"ל שאכלן בארץ מברך על הפירות ומוהר"ר מגן כתב ואם בארץ אכל פירות ח"ל מברך על פירותיה וראיה לדין זה מדין חלה ומעשרות שכתב הר"מ בפ"ח מה' תרומו' דין כ"ב ובטור י"ד סי' של"א וכיון שבשעת ברכה שהוא שעת החיוב היו בארץ פירותיה מקרו ע"כ ויש לדחות ראית המג"ן דע"כ לא פטרינן פירו' א"י שיצאו לח"ל ממעשר אלא משום מיעוטת דתיבת שמה דדרשינן שמה אתם חייבים ובח"ל אתם פטורים וכן בפירות ח"ל שבאו לארץ דחייבים במעשר גם כן מתיבת שמה וכו' אבל בברכה כיצד יאמר על פירותיה והם פירות ח"ל. וכ"כ הרב ש' מיגארמיזאן ז"ל וז"ל אבל פירות ח"ל שאכלן בארץ לכ"ע מברך על הפירות עכ"ל ס' שולחן מלכים. ואין ספק אצלי שדברי הרב מג"ן שפסק בפירות ח"ל שבאו לארץ שחותם על הארץ ועל פירותיה לא למימרא דבכל פירות ח"ל הבאים לארץ איירי ואפי' בפירות שהביאם הגוי מח"ל לארץ אמ"ר שיחתום על הארץ ועל פירותיה דזה אינו וממקום שבא והביא ראיה מוכרח לו' דדוקא בפירות של ישראל שגדלו בקרקע שלו והביאם מח"ל מיירי שכ"כ הר"מ ז"ל וז"ל שם פירות א"י שיצאו לח"ל פטורין מן החלה ומתרו' ומעשר שנא' אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים בח"ל פטורים כו' וכן פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה שנאמר שמה שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ בין בפירות חוצה לארץ ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבים במעשרות מדבריהם עכ"ל וכלשון הזה פסק מרן בשולחן טהור י"ד סי' של"א ע"ש ומרן בכ"מ הק' עמ"ש דחייבים במעשרות מדבריהם דלמה מדבריהם ולא מן התורה וכתב בתי' האחרון וז"ל ואיפשר לומר בע"א דאה"נ בפירות ח"ל שנכנסו לארץ שחייבים בחלה ומעשר מן התורה מיהו ה"מ כשנכנסו לארץ קודם שנקבעו למעשר דומיא דחלה דמיירי בנכנסו לארץ קודם גילגול אבל אם הוקבעו למעשרות בח"ל ואח"כ נכנסו לארץ מאחר שבשעת קביעותן למעשרות היו בח"ל פרח מהם חיוב תרו' ומעשרות ופטורים מן התורה אבל חייבים מדבריהם ולפ"ז שיעור לשון רבי' כך הוא אם נקבעו למעשר ביד ישראל בעודם בח"ל חייבים במעשרות מדבריהם אחר שנכנסו לארץ עכ"ל ולפי' זה הסכים הרב הלבוש והש"ך יע"ש וכל חכם לב בלבבו יבין דמ"ש הר"מ ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ כו' דמיירי בפירות של ישראל שגדלו בקרקע שלו וע"ז כתב הר"מ דאם נקבעו למעשר פי' נקבעו למעשר בא' מששה דרכים הקובעים המנויין בהר"מ כר"י פ"ג מה' מעשר שהם החצר והמקח והאש והמלח והתרו' והשבת אם נקבעו פירות אלו של ישראל ביד ישראל אחר כניסתן לארץ חייבים במעשר מדבריהם דאילו היו פירות אלו שבאו מח"ל לארץ של גוי מה יתן ומה יוסיף במה שהוקבעו ביד ישראל אחר כניסתן לארץ לענין מעשר הא אפי' פירות שגדלו בא"י וקנאם הישראל ממנו אפילו הוקבעו ביד ישראל בכל ששה מיני קביעות אינם חייבים במעשר כלל וכ"ש פירות שגדלו בח"ל ביד גוי ובאו לארץ ודאי דאין הקביעות ביד ישראל מעלה ומוריד לענין מעשר אלא ודאי דמ"ש הר"מ ואם נקבעו ביד ישראל כו' מיירי בפירות של ישראל שגדלו בקרקע שלו בח"ל והביאם לארץ ואי מרן המג"ן ז"ל איירי בכל מיני פירות הבאים מח"ל לארץ ואפי' פירות דגוי מאי ראיה מייתי מדין זה של הר"מ לפירות דגוי הא אין עליך לו' שדברי הרב המג"ן לא איירי אלא בפירות של ישראל שגדלו בשדהו בח"ל והביאם לארץ דכיון שכתב הר"מ בנדון זה שחייבים בתרומה ומעשר אם הוקבעו ביד ישראל אחר כניסתן לארץ וכדפי' מרן הקדוש בכ"מ כנז"ל א"כ חשיבי כפירות א"י ממש ויחתום על הארץ על פירותיה.

אמנם בפירות גוי הבא מח"ל לארץ ודאי דיחתום על הארץ ועל הפירות דמאיזה צד י"ל שיחתום על הארץ ועל פירותיה כיון דאפי' אם הוקבעו ישראל אחר כניסתן לארץ פטורות מתרו' ומעשר דהקביעות בנדון זה אינו מעלה ומוריד כמדובר אמור מעתה דהרב המג"ן ומוהרש"ג ז"ל אינם חלוקים בעיסתן דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהרב המג"ן איירי בפירות ישראל שגדלו בח"ל בשדהו והביאם לארץ ולהכי כתב שיחתום על הארץ ועל פירותיה. ומוהרש"ג איירי בסתם פירות הבאים ע"י גוים מח"ל לארץ דלכ"ע הברכה לא זזה ממקומה ויחתום על הארץ ועל הפירות ומוהר"י בואינו ז"ל נר' שהבין שדינו של הרב המג"ן מיירי בסתם פירות ואפי' דגוי ולכן עשאן חלוקים ולא דק מהכרח אחר המחילה רבה וכנראה דהכי ס"ל לשואל ה"י ולהכי לא נסתפק בפירות עצמן שהביא הגוי מח"ל לארץ אם יחתום על פירותיה משום דפשיטא ליה שלא יחתום כי אם על הפירות כמדובר ועל עיקר תמיהת מרן הקדוש שתמה על הר"מ במ"ש ואם נקבעו ביד ישראל אחר כניסתן לארץ חייבים במעשרו' מדבריהם שתמה וז"ל ומ"ש כו' לכאורה נר' מדברי רבי' שהוא מחלק בין חלה למעשר בפירות ח"ל שנכנסו לארץ שחייבים בחלה מדאורייתא ובמעשרות אינו חייב אלא מדבריהם ויש לתמוה מאחר שמקרא דשמה יליף לפטור גם מתרו' ומעשרות פירו' א"י שיצאו לח"ל ממילא אית לן למילף לחייב מדאורייתא פירו' חוצה לארץ שנכנסו לארץ גם לענין תרו' ומע' וכ"ש הוא ואין לומר כו' ולי הדיוט נר' לי ליישב במ"ש מדבריהם דהוא אזיל לשיטתיה שכתב בסוף פ' זה דתרו' בזמן הזה שאין שם כל ישראל בא"י אינה מן התורה שנא' כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה א' והוא הדין במעש' שאין חייבים בזמן הזה אלא מדבריהם בתרו' יע"ש. אמור מעתה דמ"ש בדין זה דכ"כ דאם נקבעו ביד ישר' אחר כניסתן לארץ חייבים במעשר מדבריהם קאי לזמן הזה דתרו' ומעשרו' חיובן הוי מדבריהם. והקרא דמייתי בריש בבא הוא לעיקר דין זה דפירות ח"ל שבאו לארץ שיש להם חיוב בתרו' ומע' מנ"ל לפי שלא נמצא דין זה דפירות ח"ל שבאו לארץ מוזכר גבי תרו' ומע' כי אם דוקא גבי חלה תנן לה בריש פ"ב דחלה ולהכי אתא לאשמועינן דילפי' מחלה לתרו' ומע' מתיבת שמה ומאחר שהביא חיוב תרו' ומעש' כתב דין הנוהג היום דתרו' ומע' הוי מדבריהם. וכ"כ רבי' בפ"ה מה' בכורים גבי חלה דחלה בזמן הזה מדבריהם ואח"כ הביא דין פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה. וצ"ל דבזמן הזה חייבים מדבריהם דלא עדיפי מפירות הארץ עצמה אלא מייתי קרא ללמדנו עיקר חיוב פי' ח"ל הבאים לארץ מתיבת שמה כנר' לי ליישב דברי הר"מ ז"ל.

נמצא דג' חילוקי דינים יש בפירות שבאו מח"ל לארץ דאם הם פירות של ישראל שגדלו בקרקע ישראל בח"ל ואח"כ הביאם לארץ שאם נקבעו למעשר בעודם בח"ל ביד ישראל ואח"כ הביאם לארץ דפטורין מן התורה ממעשר וחייבים מדרבנן דאז פשיטא דלא יחתום כי אם דוקא על הארץ ועל הפירות כדמעיקרא מאחר דפרח מינייהו חיוב תרו' ומע' מן התורה וכמ"ש מרן הקדוש ולאו פירות גמורים מיקרו לענין חתימה וכן אם עיקר גידולי הפירות היו בקרקע הגוי בח"ל ואח"כ הביאן הגוי או ישראל לארץ אף שהוקבעו למעשר ביד ישר' אחר שהביאן לארץ פשיטא דפטורין מתרו' ומעשרות משום דקבע לא מהני בפירות הגוי גם באלו לא יחתום אלא על הארץ ועל הפירות כיון דלא מחייבי במעשרות לא מדאורייתא ולא מדבריהם אך פירות של ישראל שגדלו בח"ל בקרקע של ישראל והביאם לארץ ואחר כניסתן לארץ הוקבעו למעשר ביד ישראל שחייבים במעשר מ"ה לכ"ע יחתום על הארץ ועל פירותיה דכפירות הארץ ממש הוו אמנם ראיתי לרב יהודה גאון בס' משנה למלך בפ"א מה' תרו' דין כ"ב וז"ל דין פירות הארץ שיצאו לח"ל הוא מחלוקת ר"א ור"ע רפ"ב דחלה דתנן ושיצאו מכאן לשם ר"א מחייב ור"ע פוטר והלכה כר"ע ומחלוקת זה הוא דוקא כשהחיוב היה בח"ל כגון שגילגל העיסה ומירח הכרי בח"ל בה הוא דפטר ר"ע משום דאזל בתר קביעות המעשר אבל אם גילגל העיסה ומירח הכרי בא"י פשיטא דאליבא דר"ע אפי' שיצאו לח"ל חייבים בחלה ומעשר מן התורה והחיוב שנתחייבו בהיות בארץ לא פקע מנייהו עכ"ל יע"ש ודברי הרב הנז' נכונים בטעמן אבל חיפשתי בכל מפרשי המשנה ולא מצאתי ששום אחד פי' כן אלא נלע"ד שהרב הנז' ז"ל למד כן מתירוץ אחרון שכתב מרן עמ"ש הר"מ מדבריהם שתירץ עמ"ש פירות ח"ל שבאו לארץ שחייבים במעשר הנ"מ כשנכנסו לארץ קודם גילגול אבל אם נקבעו למעשר בח"ל כו' כנז"ל ומשם למד הרב דין זה לפירות הארץ שיצאו לח"ל. ומבין ריסי עיניו של הרב הנז' נר' דס"ל במ"ש הר"מ ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ כו' דהאי לישנא דנקט רבי' דנקבעו לאו בששה דרכים הקובעין למעשר איירי אלא האי לישנא דנקבעו ר"ל גמר מלאכה כגון מירוח דתבואה וגילגול דעיסה וכיוצא באלו דשייכי אף בפירו' של גוי שקנאם ישראל ממנו וגמר מלאכתן נעשה ע"י ישראל כגון הקונה ענבים מן הגוי לעשות מהם יין או הקונה קמח מן הגוי לעשות מהם עיסה שאף שהם פירות גוים מ"מ אם עשה מהענבים יין או מן הקמח עיסה נתחייבו בתרו' ומע' כיון שנגמר מלאכתן ע"י ישראל וטעם הענבים שחייבים בתרומה ובמעשר כשדרכן ישראל והוציא מהם יין אף שגרנן למעשר היה ביד גוי כיון שחיפה הכלכלה או מילא הכלי להוליכן לשוק נפטרו דהוי כמו מירוח דתבואה בגוי שפוטר מתרומה ומע' וכן הענבים הי"ל לפטור אף מתרו' ומע' כיון שנעשה גרנן ע"י גוי. הנה מקום אתי במקום אחר כתבתי שע"פ מ"ש בס' החרדים ימצא טעם לדבר במ"ש ס' החרדים וז"ל ויש מין ענבים שדרך העולם לעשות מהם יין שאינן ראויין לאכילה כ"כ ולכאורה היה נר' לאסור אכילת קבע מהם כו' ובשלמא אם היה קונה אותם לאכילה ע"י הדחק יש להתירן בלא מעשר אפי' שנגמרה מלאכתן ע"י גוי אבל כיון שדעתו לדורכן כו' ויש טעם למנהג ממ"ש הרמב"ן בפי' החומש פ' ראה דדוקא יין ושמן חייבים בתרומה מן התורה אבל זתים וענבים עצמן מן התורה קודם דריכה פטורים וישראל שיש לו גפן וזתים ורוצה לאכול ענבים וזתים כמו שהן אוכל מדין תורה אך מדרבנן חייבים ואם דרכן אז חל עליהן חובת תרו' מן התורה נמצא דקודם דריכה דמי לתבואה שלא הביאה שליש דפטורה ולכי גדלה יותר חל עליה חיוב תרומה כו' יע"ש הרי לך טעם מספיק לחייב הקונה ענבים מן הגוי ועשאן יין בתרו' ומעשר.

נחזור לעניינינו שדעת הרב הנז' דנקבעו למעשר דנקט הר"מ ר"ל גמר מלאכה כמש"ל ואע"פ שדברי הרב הנז' איירי לפירות א"י שיצאו לח"ל אבל לא לפירות ח"ל שבאו לארץ מ"מ אין לחלק ביניהם שהכל מענין אחד יוצא ומקרא אחד ילפינן לה מתיבת שמה ומה שנאמר בזה נאמר בזה ואין חילוק ביניהם אפילו כמלא נימא. אמור מעתה דלר"מ יאודה גאון ז"ל אין חילוק בין פירות ישראל שגדלו בקרקע ישראל בח"ל ובאו לארץ ובין פירותיו של גוי שגדלו בקרקע הגוי בח"ל ובאו לארץ וקנאם ישראל אחר שבאו לארץ דכל אפייא שוין לענין גמר מלאכה דאם אחר שבאו לארץ נעשה גמר מלאכה ביד גוי פטורים מתרו' ומעשר ואם אחר שבאו הפירות של גוי לארץ נעשה גמר מלאכתן ע"י ישראל אחר שקנאם מהגוי הרי הם כפירות ישר' שגדלו בארץ ונתחייבו בתרו' ומע' וכן הדין בפירות א"י שיצאו לח"ל זה הכלל הכל הולך אחר גמר מלאכה וחזינן ביד מי נגמר מלאכתן הן לפיטור הן לחייוב כמדובר. והשתא ניחא טפי דלפי דברי הרב מחלוקת מו' המג"ן עם מוהרש"ג ז"ל הוי בסתם פירות הבאים מח"ל לארץ ואפי' בפירות גוי שגדלו בקרקע הגוי בח"ל ובאו לארץ איירו ולהכי סתמו דבריהם ולא פי' דאי כמש"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דחיקא לן מלתא דהרבנים הנז' לא היה להם לסתום דבריהם אלא לפ' במאי פליגי לענין דינא. ומש"ל דמהר"י בואינו ז"ל לא דק במה שהבין שדברי מרן המגן פליגי עם מוהרש"ג ליתא אלא דדק הדק היטב ומשווינא נפשין הדרנא אחר בקשת המחילה אלא דאכתי לבי מהסם בפסק מו' המג"ן דפסיק ותני בפירות ח"ל הבאים לארץ שיחתום על הארץ ועל פירותיה ומשמע מדבריו דאיירי כשאוכל הפירות עצמן בד"מ אם באו ענבים או זתים מח"ל לארץ וקנה מהם ישראל ואכלן כמו שהן שיחתו' על הארץ ועל פירותי' ודבר זה ק' הוא בעיני דמאיזה צד נעשו פירותיה כדי שיחתום כך ומה ראיה מבי' מדברי הר"מ הא הר"מ ל"ק אלא כשנקבעו ר"ל כשגמרן היש' הקונה אחר שנכנסו לארץ לפי' הרב הנז' אבל כשאכלן כמו שהם מ"ש יחתום על פירותיה. אלא דע"כ מהראיה שהביא הרמב"ם צ"ל דאיירי בפירות שבאו מח"ל לארץ וקנאם הישר' ונעשה גמר מלאכתן ביד ישר' מאחר שבאו לארץ אע"ג דאכתי ק"ל דלא היה לחתום אלא לפ' כן צ"ל על צד הדחק וכמ"ש שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה.

סימן ד

שאלני עובר אורח מעולי רגלים על ראובן שהוא להוט הרבה אחר שתית העשן ונקרא בכל לשון טוטון כל ימי החול לרבות הלילות עד שהשינה חוטפתו והיה לו צער הרבה ע"ז ביום שבת קדש ויבקש לו יצרו עצה נבערה שילך וישב אצל הגוי השותה עשן ויהנה מריח העשן היוצא מפי הגוי וכן עשה ונתיישבה דעתו בזה. נמשך מזה שהיה לו לראובן אהוב לו והרגיש בראובן שהיה לו הנאה מריח העשן. והגוי מעצמו א' לראובן ביום שבת קדש שיפתח ראובן את פיו ויקבל העשן תוך פיו הרבה כי ימלא את פיהו עשן ויוציאנו ראובן אח"כ לאט לאט וכן היה עושה בכל יום שבת קדש. ונמשך עוד מזה דכשהיה הגוי רואה את ראובן בא אליו ביום שבת טרם יקרב אליו היה משתדל להדליק כלי העשן לעשות נחת רוח לראובן ובא ויושב בצידו ועושה כנז"ל ואע"פי שלא היה בדעתו של הגוי לשתות עשן מ"מ היה שותה בשביל כבוד ראובן אהובו. ונשאלתי אם יש איסור בדבר אם לאו.

תשובה מן המודיעית ולפנים דשמעתתא דעתא צלותא בעיא ומה נעשה להדור שאינו עולה יפה ואשר בשם חכם יכונה משים ימים כלילות בגי צלמות צפוני טמוני בחדר לפנים מחדר בשרגא בטיהרא ואין האור ניכר. ולאיש אשר אלה לו איך יאיר לו מאור השכל ובפרט לאיש כמוני בער דלא ידע שותא דרבנן. מ"מ אמירא נעימה יהיבת לא הביישן למד וללמוד תורה אני צריך ע"כ שמתי פני כחלמיש וה' יעזור לי. ואומר דלכאורה היה נר' צד להתיר מההיא דאמרינן בשבת פ' כל כתבי ד' קנ"ה דאמרי' במתני' נכרי שבא לכבות וכו' אבל קטן שבא לכבות וכו' ובגמ' שמעת מינה קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצויין להפרישו א"ר יוחנן בקטן העושה לדעת אביו ופריך דכוותא גבי גוי דקא עביד לדעתא דישר' מי שרי ותריץ גוי אדעתא דנפשיה עביד ופי' רש"י ז"ל גוי אדעתא ואפי' יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד עכ"ל. מעתה לפי פי' רש"י ז"ל שפי' דאפי' יודע הגוי דניחא ליה לישראל דמותר לפי שהגוי מכווין להנאת עצמו. א"כ ה"ה לנ"ד דשרי כיון שהגוי עושה להנאת עצמו לשתות עשן אע"פי שיודע הגוי שעושה נחת רוח לישראל. וכי האי סוגייא איתא ג"כ ביבמות פ' חרש דף קי"ד גבי ההוא עובדא דר"י בר ביסנא דאירכסו ליה מפתחות ב"ה בשבת אתא לקמיה דר' פרת א"ל זיל דבר טלי וטליא וכו' ופריך בש"ס כדפריך הכא ותריץ כדתריץ הכא נכרי אדעתא דנפשיה עביד פי' רש"י נכרי אדעתא דנפשיה אפי' בלא ידיעת ישראל דנכרי מכווין להנאתו שיודע שיטול שכר.

עוד נלע"ד להביא ראיה ממ"ש הטור סי' רע"ו וז"ל אבל אם עשה אש לצורכו או לצורך חולה שאין בו סכנה אסור להתחמם כנגדו שמא ירבה בשבילו. וכתב מרן ז"ל דרבי' ז"ל ס"ל כ"ס הרוקח ז"ל דאין לישב אצל האש שתיקן הגוי פן יבער עצים או יחתה בגחלים עבור ישראל. אבל הסמ"ג וסה"ת והמרדכי בפ"ק וההגהות פ"ו חלוקים על דברי רבינו שהם ז"ל התירו לישראל להתחמם כנגד אש שעשה הגוי לצורכו או לצורך חולה שאין בו סכנה. ונתן הוא ז"ל טעם לדבריהם ז"ל יע"ש. והרב ב"ח כתב על מרן ז"ל דלא דק דאין כאן מחלוקת אלא דמר מודה למר ומר מודה למר ותורף דבריו הוא דס' הרוקח והטור שהסכימה דעתם לאסור איירי בגוי שתיקן אש לצורכו ולצורך גויים אחרים בשבת דאסור לכתחילה לבא לישב אצל האש דאיכא למיחש שכאשר יראה הגוי שבא ישראל לישב ולהתחמם עמהם ירבה עצים במדורה בשביל ישראל. וס' הסמ"ג וסה"ת והמרדכי וההגהו' שהתירו מיירי שהודלק האש מע"ש שנעשה בהיתר בשביל ישראל כו' הגוי ונתן באש הרבה עצים אע"פ שעשה ישר' מעשה מ"מ כיון שמעצמו עשה הגוי כך ולא צוהו ישראל וגם לא היה צריך למלאכתו שעשה בשביל ישראל כיון שמתחילה היה יכול קצת ליהנות מן האש אין שם איסור כיון דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו דכבר הרבה עצים באש ואין צריך עוד לרבות בשבילו. והביא סמוכות לחילוק זה ממ"ש בהגהות מימוניות שמהר"ם היה נוהג חומרא ופרישות ועשה מסגרת לתנור שלא תחום השפחה בית החורף בשבת וזכורני כשהיתי במגדל ושבורק שבע"ש עשינו מדורה להתחמם כנגדה בלילה וכשישבנו כמעט היתה כלה באו העבדים ועשאוה גדולה ואמרו בפי' שעשאוה לנו לנחת רוח וישבו ואנחנו אצלם ושמחנו בדבר עכ"ל הרי מפו' דמהר"ם דמחמיר כשהגוי עשה האש בשבת ואפ"ה התיר כשנעשה האש בהיתר מע"ש ובא הגוי בשבת והוסיף עליו בשביל ישראל וכדפרי' וכו' יע"ש. ובכן דן אנכי על דברים הללו שיצאו מפי קדוש ובחילוקו ומי יתן ידעתי ואמצאהו להבין כמה חילוק יש בין כשהודלק האש מע"ש להדליקו הגוי לצורכו. אם הוא מטעמא דכיון שהודלק האש מע"ש נעשה בהיתר דהגם שהרבה עליה עצים בשבת דשרי לכ"ע כיון שהגוי עושה מעצמו בלא צוי ישראל וגם הריבוי הוא ללא צורך דכבר היה אש במדורה שהיה יכול ליהנות בה קצת כמ"ש הרב ז"ל. א"כ מהאי טעמא היה לנו להתיר גם כשהדליק הגוי אש לצורכו מאלו הטעמים. דהרי כשהדליק הגוי לצורכו נעשה בהיתר. וכשמרבה על האש עצים בבא ישראל אצלו הוא ללא צורך שכן משמע ממ"ש שמא ירבה. וגם כשמרבה הוא בלא צוי ישראל כי אם מדעתו. וכיון שכן איך כתב שכולם יסכימו לאסור בדין זה מאחר דכולם שוין לטובה כטעמם וכנימוקם ואיני רואה שום חילוק בין זה לזה אפי' כחוט השערה. וכן מה שרצה הרב ז"ל להסתייע לסברתו מההיא תשו' דמה"רם ז"ל נלע"ד דליכא שום סייעתא דרב המרחק בניהם דלכאור' נר' דמה"רם ז"ל שכתבו תלמידיו דנתחמם באש שעשהואה הגויי' בשבת מיירי שהריבוי זה היה הכרחי שכבר הנר התחיל ליכבות שכן מוכח מלשונם שכתבו וכשישבנו עד שכמעט היתה כלה וכו' הרי הדבר ברור שההדלקה שהדליקו העבדים היה הכרחי. וכנדון הסה"ת והמרדכי והסמ"ג לפי שיטת הרב מיירי שאין הרבוי הכרחי וכמש"ל דהיה ישראל יכול ליהנות קצת והריבוי הוא ללא צורך. ומוכרחים אנו לו' דתשו' זו של מה"רם פליג אכ"ע ואיך הרב ז"ל נסתייע ממנה והיא תברא לפי שיטתו. ברם לפום קושטא דמילתא דהך תשו' שהעידו תלמידיו עליו שנתחמם באותה מדורה לא היה במקומו שבמקומו היו נוהגים איסור ולכן עשה מסגרת לתנורו. וכ"כ מרן ז"ל בב"י וז"ל ומשמע שם מדברי ההגהות דמה"רם ז"ל ס"ל דמדינא שרי אלא שבמקום שנהגו לאיסור ליכנס בבית החורף בשבת היה מוחה ביד השפחו' שלא לחממו כלל פי' דלכך עשה מסגרת לתנורו, כדברי רבינו שמחה ז"ל. ובמקום שלא נהגו בו איסור היה מתחמם אצל המדורה שעשאה הגוי לצורך ישראל. פי' כי האי עובדא דמגדל וושבורק דלא היה במקום שנהגו בו איסור וכיון שכן הוא אזדא לה האי סייעתא דהב"ח ז"ל.

גם חזר הב"ח ז"ל והחזיק חילוק זה לקמן עמ"ש הטור ז"ל בסי' זה וז"ל ואם יש נר בבית ישראל ובא גוי והדליק עוד אחרת מותר להשתמש לאורו וכו' וכן אם נתן שמן בנר הדולק יכול להשתמש בו וכו'. והוקשה להב"ח ז"ל לפי דרכו דלמה לא הביא הטור ז"ל החלוקה ג' שהביאו הסמ"ג וההגהות וסה"ת דאם יש אש דולקת והרבה עליה הגוי דמותר ליהנות ממנה כיון שמתחילה היה יכול ליהנות ממנה קצת. ולס' הרב ז"ל גם הטור מודה דמותר וכמש"ל. עוד הרבה להשיב על דברי מרן ז"ל שהרגיש בקו' זו וישבה וכונתו לו' דהטור ז"ל אזיל לשיטתו דלעיל שכתב שאסור ליהנות מאש שעשה הגוי לצורכו דחיישי' לשמא ירבה וכן ס"ל דבהרבה עצים דהוא אסור לגמרי משום שמא ירבה בשבילו ועל תירוץ זה כתב הרב ז"ל וזה לשונו: ותימא גדולה למה לנו לאוסרו משום שמא ירבה עוד בשבילו והלא אף באלו העצים שכבר הרבה אסור לו להתחמם כנגדן מיד כשיכלו העצים הראשונים וכו' ועוד וכו'. אלא העיקר כדפי' דלאו דוקא וכו' עד ודלא כמ"ש הב"י להחמיר יותר בהרבה עצים וכמו שפסק בש"ע ונר' דשגגה היא מלפניו ע"כ יע"ש ואני בעוניי ישבתי משתומם על תמהותיו הללו ולדעתי יותר יגדל התימה עליו דהלא מרן ז"ל לא כתב דמה שלא הביא הטור ז"ל הך חלוקא דהרבה עליה אש הויא מטעמא דחיישי' לשמא ירבה עוד כאשר הבין הב"ח ז"ל מתוך דבריו שמא בנה הרב ז"ל מצוות ומגדל הפורח דאין כונת מרן כך. אלא דכונת מרן ז"ל ליישב דמה שלא הביא הטור ז"ל הך חלוקה ג' הוא דאזיל לשיטתיה דכתב לעיל הטור ז"ל דבגוי שעשה מדורה לצורכו דאסור לישראל להתחמם דחיישי' לשמא ירבה. ואי התם חייש לשמא ירבה כ"ש בנדון זה שכבר הרבה וכן הוא מפורש בדברי מרן ז"ל בב"י וז"ל אבל לרבינו שכתב שאסור ליהנות מאש שעשה הגוי לצורכו משום דחיישי' שמא ירבה בשבילו כשמרבה על האש דולקת אסור וכו' יע"ש הרי מפורש דהביא כדבר האמור ואין צורך להאריך בדברים פשוטים ומבוררים כשמש. ובזה נסתלקו כל תמיהותיו הגדולו' שתמה ע"ד מרן ז"ל. וכל דברי מרן נאמרין בצדק אין בהם נפתל ועיקש ואין בהם שגגה ושארי ליה מארי. יצא מהמחובר דאף לדעת המחמירין בגוי שהדליק אש לצורכו דאסור להתחמם הוי טעמא משום שמא ירבה הגוי בשביל ישראל. אמור מעתה בנ"ד דליתא להאי טעמא דשמא ירבה בשבילו דכ"ע מודו דמותר. והכי איתא בשילהי פ' כל כתבי על מתני' נכרי שהדליק את הנר כו' מילא מים כו' עשה גוי כבש לירד. ובש"ס עבדי צריכותא דאי אשמועי' נר משום דנר לא' נר למאה אבל מים ליגזר דילמא אתי לאפושי בשביל ישראל וכבש למ"ל מעשה דר"ג אתא לאשמועי'. ובתר הכי תניא ת"ר גוי שליקט עשבים כו' בד"א בשאינו מכירו אבל מכירו אסור והדר מק' והא ר"ג מכירו הוא אמר אביי שלא בפניו הוא רבא א' אפי' תימה בפני' נר לא' נר למאה. ופי' וגבי כבש נמי כבש לא' כבש למאה וכ"כ רש"י ז"ל וסיים אבל גבי עשבים כשהוא מכירו מרבה בשבילו. ומכאן דקדק הרב בעל כנסת הגדולה סי' שכ"ה ע"ד הטור שכתב וכן בכל דבר דאיכא למיחש שמא ירבה בשבילו. וכתב הרב ז"ל וז"ל נ"ב אע"פי שלא הרבה כל שאיפשר להרבות אם ירצה להרבות בשבילו אסור והיינו דקא מסיים אבל בדבר דליכא למיחש לשמא ירבה בשבילו כגון שהדליק נר או כבש דנר א' למאה וכו' והכי מוכח מדברי רש"י ז"ל שכתב נר לא' אבל גבי עשבים כשהוא מכירו מרבה בשבילו. ואחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים לא ידעתי שום הוכחה מדברי רש"י ז"ל כלל דאדרבה איפכא יש להוכיח דכשהו' מכירו מרבה בשבילו ודאי. ואם יש הוכחה גמורה לחילוק הרב ז"ל הוא מלשון הש"ס דעביד צריכותא בין נר למים וקא' דגבי מים ליגזר דילמא אתי לאפושי בשביל ישראל וחילקו בבריתא בין מכירו לאינו מכירו דמשמע דבמכירו טעמא דאסור הוא משום דחיישי' דילמא אתי לאפושי בשביל ישראל. א"כ דון מינה דאפי' לא הרבה אסור כיון דהוא דבר דשייך בו רבוי כס' הרב ז"ל. ואכתי יש לי מקום עייון קצת במאי דמק' סתמ' דתלמוד' והא ר"ג מכירו הוה וק' דהא עדין לחלוחית של דיו קיימת דקא' תלמודא החילוק בין נר למים ועשבים דגבי נר וכבש אמרי' נר וכבש לא' ונר וכבש למאה מש"אכ במים ועשבים. וא"כ מאי מק' סתמא דתלמודא והא ר"ג מכירו הוה. ודקארי לה מאי קארי לה ואיפשר לומר דהמק' ס"ל כס' התוס' ז"ל בד"ה א' אביי יע"ש דכיון שר"ג היה נשיא ושר וראש הספינה דלא שייך חילוק הש"ס דלעיל. ובחפשי באמתחות הפוסקים ז"ל ראיתי תשו' למהר"ם ז"ל סי' מ"ט ק"ג ובקו' קטן סי' קפ"א וז"ל מותר לגוי לחלוב בשבת וראיה לזה מפ' מי שהחשיך גבי בהמה של ר"ג וכו' ואע"ג דשבות שיש בה מעשה הוא כ"ש האי דשבות שאין בו מעשה הוא כגון אמירה לגוי הילכך מותר וכו' יע"ש. דמשמע דס"ל למהר"ם ז"ל דאף על גב שהגוי עושה מעשה שחולב דגבי ישר' חייב מישום מפרק וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' שבת דין ז' מ"מ מותר משום שהישראל אינו עושה מעשה. וק"ל טובא על פסק זה מההיא עובדא דפ' הדר דף ס"ח מההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה דא' רבא דנימרו ליה לגוי דליתיה ליה וא' אביי בעי לאותובי למר ולא שבקן רב יוסף וכו' לבתר הכי מאי בעית לאותובי למר אמר הזאה שבות ואמיר' לגוי שבות וכו' א"ל ולא שני לך בין שבות דאית בה מעשה לשבות דלית בה מעשה דהא מר לא א' לגוי זיל אחים עכ"ל.

הרי בהידייא דאי הוו צריכי' להגוי שיחם חמין היה אסור לו' לו שיחם משום דשבות שיש בו מעשה דהוי דומיא דהזאה דאינה דוחה את השבת. וא"כ איך כתב מהר"ם ז"ל דמותר לו' לגוי בשבת לחלוב דהוי שבות שאין בו מעשה הא יש בו מעשה הוא שהגוי חולב ע"פי דיבורו של ישראל. והאי סוגייא הוייא תיובתיה. גם מהך סוגייא יש להקשות להרדב"ז ז"ל במודפסות סי' קל"ב וז"ל שאלת ממני אם מותר לשמוע כלי שיר בשבת וכו' תשובה דע כי הארצות סמכו להם על אבי העזרי שכתב דאפי' קול שיר לא אסרו אלא לישראל המנגן אבל נכרי המנגן בכלי שיר בנשואין שרי ואפילו ישראל או' לגוי דאמירה לגוי שבות ובמקום מצוה שרי כדמוכח גבי ההוא ינוקא דאישתפוך חמימי ואין שמחה לחתן וכלה אלא בכלי שיר ע"כ יע"ש. וק' דאיך הביא ראיה מהאי סוגייא דלכאורה נר' דהאי סוגייא מוכח להיפך דהכא דהוי שבות שיש בו מעשה הוא ואיך התיר הרב לו' לגוי לנגן בכלי שיר. ואחי המאירי ה"י תירץ לתשו' מהר"ם ז"ל במ"ש הרב המגיד פ"ח מה' שבת דין ח' וז"ל בחולב את הבהמה חייב משום מפרק ברייתא פ' המצניע ת"ר החולב והמגבן והמחבץ וכו' חייב חטאת ד"ר אליעזר וחכמים או' א' זה וא' זה אינו אלא משום שבות. ונחלקו הראשונים יש מהם שפי' שחכמים נחלקו על כולם שאינו אלא משום שבות כו' דלפי פי' זה אפשר דמהר"ם סובר דחולב אינו אלא משום שבות. ומ"ש מהר"ם דטעמא הוי משום שבות שאין בו מעשה כלו' דאינו נקרא מלאכה לגבי ישר' ע"כ. ולא נחה דעתי בזה מתרי טעמי חדא דעדיפא מינה הול"ל דהגם דהוי שבות שיש בו מעשה מ"מ מותר ע"י גוי משום צער בעלי חיים כיון דבישראל עצמו אינו חייב אלא משום שבות ולמה לו לתלות הטעם להתיר משום דהוי שבות שאין בו מעשה. ועוד דהוא ז"ל כתב בפי' בקו' ג' סי' תרל"ח ובקו' קטן סי' קע"ב דחולב חייב משום מפרק כס' הרמב"ם וז"ל בסי' הנז' וששאלת מהו לחלוב בשבת מסיק דאסור משום דהחולב בשבת חייב משום מפרק אבל משום סכנת הבהמה מותר לו' לגוי חלוב וטול החלב לעצמך ומותר לו בכך מאיר בר ברוך עכ"ל הרי דבהדיא ס"ל דחולב חייב משום מפרק ולא משום שבות כמו שפי' אחי ה"י. והנכון בזה הוא דמהר"ם והרדב"ז ז"ל ס"ל בפי' דהאי סוגיא כס' בה"ג שהביא הרי"ף והביאו הרא"ש ז"ל פר"א דמילה דף קע"ח וז"ל כתב הרי"ף כמה רבוותא טעו בפי' דהאי מימרא דקא סברי האי דקא' ליה ולא שני לך בין שבות דאית בה מעשה לשבות דלית בה מעשה הוא בין שבות דהזאה לשבות דאמירת וכו' וא' דליתא בגמ' דהא לא אמר מר זיל אחים דטעותא דנוסחאי כו' יע"ש תורף דבריו דשבות דאמירה לית בה מעשה דדיבורא בעלמא היא וכן היא ס' מהר"ם והרדב"ז ותו לא מידי.

נקטינן מכל הני מילי דלכאורה נר' לנ"ד דשרי מאחר דליכא הכא טעמא משום שמא ירבה בשבילו. וכל זה כתבנו להגדיל תורה. ברם אכתי לא כהתה עיני עין השכל ולא נס לחי לחלוחית המת דאי דייקינן שפיר בנ"ד איכא טעמא דירבה בשבילו לפי לשון השאלה שכתב שהגוי מעצמו אמר לראובן שיפתח את פיו וימלאהו עשן וראובן יוציאהו לאט לאט שהדבר נר' ונרגש למוצאי דעת ובחוש הראות כי כשהאדם רוצה להוציא עשן הרבה מפיו משיב הרוח ומוריד הגשם בתוך כלי העשן ומבעיר האש בעשן וממתין עד שיתמלא הכלי עשן ומוציאו בפעם א' משא"כ כששותה לאיטו שמעלה עשן כל שהוא. נמצא בנ"ד שכונת הגוי למלאת פי ראובן עשן מוכרח הדבר שמבעיר את האש בכלי העשן בשביל ישראל דפשיטא דאסור. עוד הובא בתוך השאלה ונמשך עוד מזה כו'. ויש לדיין מה שעיניו ראות לדין בזה חדא מתרתי או ששמעו בפי' בפה מלא מהגוי באיזה פעם שלא היה בדעתו לשתות ובשביל כבוד ישר' אהובו היה מדליק העשן. או דבאומדן דעתא אמדוהו בין אי נימא הכי או נימא הכי הצד השוה שהגוי היה עושה מלאכה גמורה בשביל ישראל ותנן בכולהו בפי' במתני' ואם בשביל ישראל אסור וצריך הוא לכפרה ובודאי דאיסורא רבה עבד שחילל את יום שבת וצריך לקבל סיגופים וישוב אל ה' וירחמהו. ובפרט שגם חילל ה' בין הגוי במעשהו הרע שהיה מקבל העשן תוך פיו וכי אז ימלא פיהם שחוק על תורתינו הקדושה ועון חילול ה' גדול הוא כנודע אם לא בחילא דתיובתא וה' יכפר בעד ע"כ מה שהשיגה דעתי להלכה ולמעשה וה' יצילנו משגיאות כמאמר נעים זמירות שגיאות מי יבין כה דברי הצעיר זעירא דמין חברייא חיים משה מזרחי.

סימן ה

שאלה ראובן נפל לו חולי בפניו בשבת ונרפא צד אחד מפניו וחולי זה קוראין אותו פאפיר"ה ולהשקי' הכאב והצער רושמין בדיו על הנפח חותם של שלמה שצורתו כך ✡︎ ומסוגל הדבר ובדוק ומנוסה והיה בצער גדול וע"כ נפשו לשאול הגיעה אם מותר לומר לגוי שיכתוב לו חותם זה על הנפח בשבת או אם אסור יורינו המורה לצדקה דין אמת לאמיתו ויבא שכמ"ה.

תשובה ציר נפוח אני רואה ופניו משתנים מפני הנפח וצריכים אנו למודעי אם מכה זו היא בחלל פיו מלפנים. או אם היא בעור הבשר מבחוץ. ושאלתי את פי הרופאים ונסתפקו בדבר. דאילו ידעי בבירור שמכה זו היא בחלל גופו מן השפה ולפנים בין בפיו בין במעיו כו' הרי זה חולה שיש בו סכנה כו' לפיכך מחללין עליו את השבת בלא אמירה ע"כ. ואפי' כשאין בקאין לו' שזו היא תרופתו ודאי אפ"ה מותר לו לישר' לעשות לו רפואה הרגילין לעשות וזו היא ס' הרמב"ן וכתבה ה"ה ומרן והר"ן ז"ל פ"ח שרצים והרדב"ז סי' ס"ו וז"ל מרן בב"י סי' שכ"ח וז"ל הרמב"ן בס' תורת האדם סי' מכה של חלל דאמרי' בגמ' דאינה צריכה אומד לו' שאפילו אין שם בקיאין וחולה נמי אינו או' כלום עושין לו כל שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים שהם יפים לחולה ומחללין שבת ואין נשאלין. אבל כשיודעי' ומכירין באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חילול ודאי אסור לעשות לו ע"כ. ופסקה מרן בשולחן הטהור. וא"כ דון מינה לנ"ד דלכאורה נראה דתרופה זו מותר לעשותה אפי' ע"י ישר' אי הוה מתברר לן שחולי זה הוא בחלל פיו מלפנים ואיכא סכנה. אכן עדיין צריכים אנו לחקור במ"ש בע"ז דף כ"ח וז"ל מהיכן מכה של חלל פי' רבי אמי מן השפה ולפנים ולשון הזה כדמותו העתיק הרמב"ם פ"ב מה' שבת כנז"ל צריך לחקור אי שפה עצמה נידונית כלפנים או כלחוץ. נפקא מינה דאי נידונית כלחוץ נמצא שגם חלל השפה שהן הפנים מלגאו אינו נקרא מכת חלל ואין מחללין עליו את השבת. ואי דינינן ליה כלפנים מחללין עליו. דומה לזה מצינו בפסחים דף פ"ה דתנן מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ. ואיבעיא לן אגף עצמו מהו יע"ש. ונראה דמכאן יש להוכיח דשפה וכל החלל דינינן ליה כלחוץ מדקא דייק הש"ס דקשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. וז"ל הש"ס הא גופא קשיא אמרת מן האגף ולפנים כלפנים הא אגף עצמו כלחוץ אימא סיפא כו' יע"ש ש"מ הכא נמי כיון דר' אמי דייק בל' שויה לו' מן השפה ולפנים ש"מ דשפה גופיה הוי כלחוץ ונר' דה"ה לכל חללה נמי וכל עובי השפה נקרא שפה. ואף שאין צורך להביא ראיה לזה. מ"מ בהדיא נר' כן מדברי הש"ס דבכורות דף ט"ל דתנן השפה שניקבה ושניסדקה. ובגמ' א"ר פפא תורא ברא דשיפתיה. ופי' רש"י שורה חיצונה של שפה כלו' חודה של שפה ולא רוחבה הרי שכל עובי השפה נקרא שפה. ובזה מצאתי הון לי במ"ש הטור ז"ל וז"ל הילכך כל מכה של חלל דהיינו באברים הפנימיים מן השיניים ולפנים מחללין עליו השבת כו' והוק' לע"ד דלמה הטור שינה מלשון הש"ס שאמרו מן השפה ולפנים. ובמש"ל נתיישבו בעיני דברי הטור ז"ל שגילה לנו דעתו ז"ל דס"ל דשפה עצמה וחללה נידונית היא כלחוץ וכנז"ל. נמצא לפי זה לנ"ד אפילו אי ידעי' מפי בקיאין שחולי זה באה מחלל הפנים מלפנים אין להתיר לישר' לחלל שבת ולעשות לו תרופה זו כיון דדייננן ליה כלחוץ וכל מה שכתבנו היא משנה שאינה צריכה לענייננו דאילו בנ"ד שאלת ראו' היא אם יכול להתרפות ע"י גוי. ובהא ליכא ספקא דודאי מותר לו להתרפות ע"י גויים וכמ"ש הרמב"ם וז"ל בההוא פירקא חולה שאין בו סכנה עושין כל צרכיו ע"י כותי כיצד כו' וכן כוחל עיניו מן הכותי בשבת אעפ"י שאין שם סכנה. וכתב הר"מ וז"ל ופי' דוקא בדבר שיש ממנו חולי לכל גופו של אדם כגון חיה ל' יום וכגון לכחול העין בסוף האוכל שהוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו. אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא אין מתירין לו אפי' שבות דדבריה' ואפי' ע"י גוי ולא עוד אלא דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנין ע"כ כתב הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל כו'. וכ"כ הוא עצמו ז"ל אח"כ והוסיף לומר וז"ל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישר' אפי' שבות גמור וזהו שלא התירו לכחול אלא מן הכותי אעפ"י שאין בכוחל אלא משום שבות כנז' פ' כ"ג וכו' יע"ש. והרב הגדול ל"מ ז"ל הקשה ע"ד הר"מ דקשיין אהדדי ותירץ שני תירוצים יע"ש. ולי הדיוט גברא רבא חזינא ברם תיובתא לא חזינא למי שידקדק היטב בדברי הר"מ יראה שאין מקום לקו' כלל ולהיותו פשוט בעיני לא אעלנו בספר ובדיו יע"ש.

ברם אי קשיא הא קשי' בפסק הרמב"ם ז"ל שכתב שטעם איסור כוחלת משום דהוי ככותב דמשמע דפסק כאוקמתא קמייתא דפ' המצניע דף צ"ה בשם רבי אבין. ולדעת ר' אבין אוקי דגודלת הוי משום אורגת ופוקסת משום טווה. ואילו הרמב"ם פסק בפ' כ"ב דגודלת ופוקסת הוי משום בונה וכאוקמתא דר' אבהו יע"ש. ולדעת ר' אבהו כוחלת הוי משום צובע וא"כ ק' טובא דפסק בכוחלת כדעת ר' אגין ובגודלת ופוקסת פסק כר' אבהו. ונרא' דמזכה שטרא לבי תרי וצ"ע רב. אחרי כותבי ראיתי להרב הגדול ל"מ שכתב וז"ל ויש כאן קו' עצומה דאינו מסכים עם דברי הגמ'. ועוד ק' מדידיה אדידיה ועיין בשלטי הגבורים שהוא מק' אותה שם ע"כ. וכן מצאתי בשילטי שנתעצם בקו' זו ועוד הוסיף נופך להקשות מדברי הרמב"ם מפי' המשניות לחיבורו יע"ש ולבסוף כתב ולא ידעתי לו יישוב כו' יע"ש. גם התי"ט ז"ל הקשה קו' זו והניחה בתימה. עיין בספר כנה"ג סי' שכ"ח. ואני בעוניי הכינותי לבי למצוא יישוב ליישב דעת הרמב"ם לפי קוצר דעתי ואו' דאיפשר לו' דהרמב"ם פסק כאוקמתא דרבי אבהו דהיא אוקמתא בתרייתא ולכן פסק בפ' כ"ב דגודלת ופוקסת הוי משום בונה. אכן בכוחלת לא פסק כרבי אבהו דהוי משום צובע. משום דהרמב"ם אזיל לשיטתיה שכתב בפ"ט דין י"ג וז"ל ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כגון שהעביר סרק וכו' פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור עכ"ל ז"ל. וכתב הה"מ ז"ל דזה נלמד מדין הכותב שאינו אלא בדבר המתקיים כדתנן פ' הבונה זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב ע"כ. נמצא כללן של דברים שכל צבע שאם רוצה האדם להעבירו בשערו ויכול הוא להעבירו מכל וכל אפי' אם הניחו ולא העבירו אינו חייב משום צובע. הכא נמי בכחול יכול הוא להעבירו לשעתו הוי כצבע שאינו מתקיים ולכן פסק ז"ל בכוחל דהוי משום כותב וכאוקמתא דר' אבין ז"ל משום צובע מטעמא דכתי'. ואע"ג שהה"מ כתב דדין זה נלמד מכותב בדבר שאינו מתקיים שכן פסק הרמ"בם ז"ל בפ"ט דין ט"ו דאינו אסור אלא עד שיכתו' בדבר הרושם ועומד על דבר העומד. וא"כ היינו צביעה ומה בין זה לזה. מ"מ כבר כתב שם בדין י"ו וז"ל הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור אעפ"י שחמימות בשרו משבח הכתב לאחר זמן ה"ז דומה לרוק שנמחק ע"כ. הכא נמי אמרי' כי האי גוונא אע"פי שחמימות העין מעביר הכחול מ"מ דומה לכתב שנמחק ע"כ נ"ר לדעתו ז"ל שיותר יש לדמותו לכותב ולא לצובע. אכן במעברת סרק על פניה פסק בס' כ"ב דאסור מפני שהיא כצובעת דהתם הוי צבע מתקיים יותר וכיון דמלאכתו מתקיימת בשבת אסור כנ"ל. אך הטור ז"ל רוח אחרת אתו שנר' מדבריו בסי' ש"ג דכוחלת הוי צובעת. וכתב מרן ז"ל וז"ל ומ"מ ולא לכחול שם במשנה וגם זה מפ' בגמ' שהוא משום צובע ופליג ר"א וחכמים אי מחייבא חטאת והלכה כחכמים דפטרי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ג אבל מדברי סמ"ג נ"ר שחייבת חטאת שכתב בכל אלה לא מצינו חייוב אלא כשאדם חפץ באותה צביעה עכ"ל ז"ל. הנה מה שכתב מרן ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל צ"ל דקאי למאי דסליק מניה והלכה כחכמי' דפטרי ולא אלפני פניו שהביא סייעתא לפסק הטור שפסק דטעמא דאיסור כוחלת הוי משום צובעת דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל דטעמא דכוחלת הוי משום כותב וזה פשוט. אכן מ"ש שהסמ"ג ז"ל כתב דחייבת חטאת שכתב בכל אלה לא מצינו חייוב אלא כשאדם וכו'. איברא דהכי משמע מלשונו ז"ל. וקשה בעיני דברי הסמ"ג ז"ל דכאן הזכיר בדבריו פוקס' שהיא א' מה"ג הנז' במשנה ופסק כר"א דחייבת חטאת ואילו בכוחלת נר' דפסק כרבנן דפטרי מחטאת ואינו אסור אלא משום שבות שכן כתב שם סי' ס"ה וז"ל הכותב שתי אותיות וכו' סתם כתי' אינו אלא בקלף ובדייו תולדה דאורייתא בסם בסיקרא וכו'. תולדה דרבנן במשקי' במי פירות ובכל דבר שאינו מתקיים פטור אבל אסור תניא פ' המצניע הכוחלת ר"א מחייב חטאת וחכמים אוסרי' משום שבות ואמרי' בגמ' דכוחלת היא תולדה דכותב עכ"ל ז"ל. ומדהביא הך דכוחלת אחר מ"ש תולדה דרבנן משמע דהוי נמי תולדה דרבנן. וכבר כתב גבי תולש דתולדה דרבנן הוי פטור אבל אסור. וא"כ נמצא גבי כוחלת דהוי משום כותבת פסק כחכמי' דאינו אסור אלא משום שבות. וצריך למשכוני נפשין ליישב דעתו דלמה בפוקסת פסק כר"א ובכוחלת פסק כחכמים. תו ק' לע"ד בדבריו ז"ל דמאחר דאיהו פסק דטעמא דאיסור פוקסת הוי משום צובע כפי' הירושלמי וא"כ הו"ל לפסוק בכוחלת דהוי משום צובעת וכאוקמת' בתריית' דהש"ס ולמה פסק כאוקמת' קמייתא דהוי משום כותבת כיון דאוקמתא קמייתא דחוייה היא בש"ס. תו ק' דמאי טעמא נייד ממ"ש בתלמודא דידן דלפי אוקמתא קמייתא פוקסת הוי משום טווה. ולפי אוקמתא בתרייתא הוי משום בונה. ונקט כפי' הירושלמי ועל הכל דבריו צ"ע רב לקוצר דעתי. ועיין מה שישב רש"ל ז"ל קו' זו של השילטי בחיבורו על סמ"ג. עוד עיין בספר הנקרא ט"ל מלאכות שיישב קו' זו ג"כ יע"ש. יצא מהמחובר לנ"ד שמותר לו לישראל לו' לגוי שיכתוב חותם זה על פניו כמש"ל כיוצא בדבר כתב מרן ז"ל בב"י מש' א"ח ואו"ה ופסקו מור"ם בהגה סי' שכ"ח שמי שחושש בשינו ומצטער עליו להוציאו שמותר לומ' לגוי להוציאו ע"כ יע"ש. והרב מגן דוד חלק עליו בדין זה שכתב וז"ל ולי צ"ע בזה דהא עכ"פ הישראל מסייע לזה במה שמוציא הגוי השן ומ"ש מניקפ ד"פ בתרא דמכות דאמרי' דחייב דהכי אמרי' שם רבא א' במסייע וד"ה ופי' רש"י ז"ל במסייע שמזמין השערות למקיף וא"כ הכא נמי כך שמזמין שינו להוציאו ואיכא להביא ראיה איפכא מפ"ב דביצה דף כ"ב אמימר שרי למיכחל עינא מגוי בשבת ופריך ליה רב אשי שם והא קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח וכו' וא"כ הכי נמי מותר. אלא דקשו דברי הגמ' אהדדי וק' דרב אשי וכו' וע"כ צריכי' אנו לחלק ביניהם דההיא דאמימר לא עביד שום מעשה דכבר עיניו הן פקוחות אלא שהוא מסייע וכו' משא"כ בההיא דניקף וכו' שמטה עצמו אליו ויש בו ממש. וא"כ הכי נמי בזה שפותח פיו ועושה מעשה כי סתם אדם פיו סגור תמיד וכו' ודומה לניקף ממש דאסור עכ"ל ז"ל יע"ש. ואחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים שלפי ע"ד אדרבא הסברא נותנת דיש לדמות הך דינא דשן לההו' דאמימר דבעו דההי' דאמימר דשרי לפתוח העין ולהזמינו דהא מסתמ' ודאי כיון דכאיב ליה עינא דודאי צריך לכחול אינה פתוחה שהאור והאויר מזיק לו ואפ"ה שרי אמימר לכחול עינו ע"י גוי משום שהישר' מזמן לו העין ופותחה לו כדי שיכחול עינו הגוי משום דהוי מסייע כל דהוא ומותר ה"נ גבי מי שמצטער בשינו אע"ג שמזמין לו הפה ופותח לגוי שיוציא לו שן הכואב אף דמסתמא פיו סתום ומסייע לגוי בסתימתו מותר משום דהוי מסייע כל דהו ודמי ממש לכוחל. ותו דאינו מסייע בשעת המלאכה שעושה הגוי אלא קודם המלאכה או לאחר המלאכ' לפי' רש"י שפי' שם דקא עמיץ ופתח להכניס הכחול בעיניו יע"ש משא"כ בההיא דניקף דבשעת המלאכה מסייע לגוי במה שמטה עצמו לצדדים דחשיב מסייע שיש בו ממש ובהכי ניחא שהרמב"ם ז"ל פסק בכל דוכתא מסייע אין בו ממש ובההיא דניקף פסק כאוקמתא דרבא דאוקי' במסייע וד"ה משום דס"ל דבכי האי גוונא קרינא ליה מסייע שיש בו ממש וכדכתי' סוף דבר דברי הרב מגן דוד שגבו ממני. דבר הלמד מעניינו לנ"ד דפשיטא דמותר לומר לגוי לכתוב לו חותם זה על פניו דהא אפי' לס' הרב מגן דוד ז"ל מודה הוא בנ"ד דמותר דהא כל עצמו שאוסר הרב גבי שן הכואב משום דהוי מסייע במה שפותח פיו ומזמין עצמו ברם הכא בנ"ד שאינו מסייע כלל פשיטא שגם הרב הנז' ז"ל מודה דמותר. וכ"ש למה שכתבנו שאפי' אם מסייע כל דהו דמותר וכ"ש בנ"ד דמותר מאחר שאינו מסייע כלל כנ"ל להלכה ולמעשה וצור ישר' יצילנו משגיאות הצעיר חיים משה מזרחי.

תוכן העניינים

אדמת קודש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה