אור ברסלב

אגרות משה אורח חיים ה· הרב משה פיינשטיין

סימן מ

סימן לט

חיוב מזוזה בסוכה שהיא חדר כל השנה, מחיצות סוכה המתנדנדות ברוח, סיכוך ע"י אשה, נוי סוכה, וסיכוך בנסרים שמשתמשים בהם לבניין

בע"ה יום ג' ה' כסלו תשמ"ב. מע"כ נכדי חתן בני אהובי מאד יקר וחביב לנו הרה"ג מהר"ר שמואל פישעליס שליט"א.

[א]. בעניין מזוזה בסוכה שהיא חדר שדרים בו כל השנה

הנה מה שהשבתי בפשיטות שבחדר שדרין שם כל השנה ובסוכות מסירין הגג ומכסין בסכך כשר, שלא נפטר ממזוזה, אף שהפמ"ג במש"ז ס"ס תרמ"ג כתב שפטור ממזוזה משום דבז' ימי החג לאו קבע מיקרי, והובא במ"ב ס"ס תרכ"ו, הוא משום שליכא שום טעם לפטור אף בחג מאחר שהיא עכ"פ דירה קבועה לכל השנה. וכדאיתא כן בשערי תשובה שם בשם הגאון מהר"א, שפשוט שמעולם לא יצאה ידי חיוב מזוזה אף בחג, מאחר שהוא דירת קבע כל השנה. וכן כתב בפשיטות בעה"ש ביו"ד סימן רפ"ו סעיף כ"ז, דסוכות העשויים בחדר שדרין בה כל השנה ובסוכות נוטלין הגג ומסככין אותה, דגם בסוכות חייבת במזוזה שהרי עכ"פ היא דירה קבועה לכל השנה כולה. ולא מובן כלל טעם הפמ"ג, והפר"ח שהביא בשע"ת שפוטרין. והפר"ח שהובא שם מצריך מטעם זה שאף אחר החג אם לא נטלה תהיה פסולה משום תעשה ולא מן העשוי, ויצטרך לנוטלה ולקובעה מחדש בברכה. ואין הדין כן, אלא שאף בימות החג חייבת במזוזה.

ועל הפר"ח שמצריך אחר החג להסיר המזוזה ולקובעה מחדש משום תעשה ולא מן העשוי, תמוה ביותר. וכי דירת ארעי שפטורה ממזוזה איכא איסור כשקבע בה מזוזה למצווה, ויהיה חייב לנוטלה ולקובעה מחדש. וכי עוד גרועה מלא דר בה כלל, שוודאי ליכא חיוב מזוזה, דהא אמר ר' משרשיא שמזוזה חובת הדר היא בב"מ דף ק"א ע"ב ובעוד דוכתי, ומ"מ משמע שליכא איסור עליו מלקבוע מזוזה כשעומד להשכירה לדירה. דהא איתא שם ריש דף ק"ב בברייתא, שהשוכר שקבע בה מזוזה אסור ליטלנה משם כשיוצא מהבית, אף שליכא שום חיוב שיהיה שם מזוזה עד שיכנס איש אחר לדור שם. ואם איש השני שיכנס שם יהיה מחוייב להסיר המזוזה שהיתה קבועה מהראשון, ולקבוע מחדש מזוזה זו או אחרת, לא היה שייך לאסור על הראשון מלהסירה, כיון דליכא שום מצווה מעתה. אלא ודאי מוכרחין לומר דאיכא מעשה מצווה בקביעת המזוזה שם, אף שליכא חיובא אלא על מי שדר בה ממש. שא"כ לא שייך לשיטת הפמ"ג אלא רק לומר שישיבתו שם מצד המצווה דסוכה אין להחשיב כדר לענין חיוב במזוזה, והוי כנשארה המזוזה בהבית אחר שיצא הדר בה מתוכה, שהיא פוטרת את מי שיכנס שם מלקבוע מזוזה, דיוצא במה שקבע הראשון. והיה שייך לומר סברתו אם נימא דישיבתו מצד מצוות סוכה הוא עוד גרע מלא דר שם כלל, שישיבתו מצד מצוות סוכה מסלק ענין חשיבות מצווה דמזוזה לגמרי. וזה תמוה מנא לו דבר כזה, דהא לשון הגמ' ביומא דף י' ע"ב הוא ורבנן לטעמייהו דאמרי סוכה דירת ארעי בעינן ולא מיחייבא במזוזה, שלשון זה משמע רק שדירת ארעי נמי לא מיחייבא במזוזה, כמו בלא דר, אבל לא שתהא עוד גרועה, וצ"ע.

[ב]. בענין מחיצת סוכה שנדה ברוח ואינה נופלת

ומה שכתבתי שמה שכתב המ"ב בסימן תר"ל ס"ק מ"ח דאם הרוח מנידה אותם באופן שלא תפיל אותם רק שע"י הרוח הולך המחיצה ובא, קיי"ל דשוב לא חשיבא מחיצה - שהוא דין מחודש לגבי סוכה, אף דלגבי עירוב בשבת ושאר דינים חשיבא מחיצה כזו כמחיצה. שהקשית מסימן שס"ב סעיף א' גבי מחיצה להיתר טילטול בשבת, שאיתא שם ויקשור הענפים שלא ינידם הרוח שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח אינה מחיצה, וממג"א סימן שס"ג סק"ד דכתב על לחי דאי נשיב ביה זיקא לא מצי קאי לא חשיב לחי, שהוא אפילו אין הרוח מפילו אלא מנידו, הרי שגם לעניין שבת לא הויא מחיצה.

הנה לענין מה שנשאלתי בקשר היריעה מלמעלה ולמטה שלא יניד הרבה ברוח, דאף בשעה שהרחיקו הרוח הוא עדיין מחיצה גמורה כיון שהוא קשור גם מלמטה, שבאופן זה לעניין שבת וכל דבר היא מחיצה גמורה, מאחר שאף כשהוא רחוק במקום שהנידו הרוח לשם נמי הוא מחיצה המגיע עד לארץ, אך שנעשית עגולה, שגם אם ישאר כך היא מחיצה כשרה, שלכן מה לנו בנדנודה. אך שמ"מ לענין דפנות הסוכה פסול, דכן משמע מלשון רש"י סוכה דף כ"ד ע"ב ד"ה שאינה יכולה, שהרוח מוליכה ומביאה, שהוא אף באופן זה. ואף שבסוגיא שם הקשה גם ממחיצות דשבת, הוא משום דלעניין שבת נמי שייך דינא דר"א בר יעקב דצריך שתהא המחיצה יכולה לעמוד ברוח מצויה, באם הלכה ממקומה ע"י הרוח. ולכן כתבתי דחומרא זו שאף שלא ינתק ממקומה ע"י הרוח משום שקשורה למעלה ולמטה אבל מ"מ הולכת ע"י הרוח ובאה, שנמי פסולה, שהוא דין רק בסוכה ולא לשבת ושאר דברים דחשיבא מחיצה.

וטעם לזה הוא טעם נכון מה שכתבתי בשם נכדי הר"ר מרדכי שליט"א, משום שיש להצריך במה שאפשר שתהיה כעין תדורו גם בדפנות. דאף שכעין תדורו הוא רק לענין חיוב הישיבה בסוכה ולא לענין עשיית הסוכה (עי' לעיל סימן ל"ח סעיף ו'), אולי שייך עיקר דין זה מצד הישיבה שתהיה בסוכה כזו דמחיצותיה גמורות ושלימות כעין בית. ועיין בר"ן לדף ז' ע"א (דף ב ע"ב מדפי הרי"ף) ד"ה ואמר רבא, שכתב שלשתי דפנות סוכה אין מועיל צורת הפתח ורק דופן שלישית קילא, אף שמועיל למחיצות דשבת וכל דבר, מאחר שאיכא חילוקי דינים בדפנות סוכה מענין מחיצות לשבת. וכ"כ שייך שיהיה גם עוד חילוק כהא דמחיצה הולכת ובאה ברוח דיריעות קשורות מלמעלה ולמטה. והוא מטעם חיוב ישיבתו שהוא דווקא בסוכה דמחיצותיה שלמות, דא"כ הוא מצד חיוב הישיבה. אבל מ"מ אסיקנא שלא ברור דין זה אצלי, שאפשר כיוון שקשורה למעלה ולמטה, שרק באמצע מנדנד, אינו חסרון. ונשארתי בצ"ע וראוי להחמיר.

והנה אף שלא ראיתי ספר קרית ספר, ולא את החזון איש (או"ח סימן ע"ז (י"ג) אות ו') ואסיקנא שאם הנדנוד של היריעות הוא פחות מג' טפחים גם כשלא מקושרים, אז מסתבר שמותרים לכתחילה כשהם מקושרים, כיוון שאף אם יינתק הקשר לא יפסלו בנדנוד דפחות מג"ט, דרק לכתחילה צריך לקשרן כשהן מתנדנדות פחות מג"ט. ואם רק כשהן מקושרים לא מנדנדים יותר, אבל בלא הקשר הן מתנדנדות יותר מג"ט, שבנדנוד כזה הן פסולות, אין לעשות, מגזירה שמא ינתקו ויפסלו ולאו אדעתיה. וגם החזו"א כתב שהאחרונים סתמו בזה מהו שיעור הנדנוד הפוסל במחיצות ולא פירשו עניין זה, כאשר אני תמהתי. ואחזיקנא טיבותא לך על מה שהודעתני שהחזו"א נמי אומר כן, ששיעור הפסול הוא בנדנוד דג"ט. אך משמע שהחזו"א לא מחלק בין סוכה למחיצות דשבת, וגם בסוכה מכשיר כשלא מתרחקים ג"ט מהכותל, וליכא חומרא בסוכה ממחיצה לשבת. ומה שכתב לענין צוה"פ דאם החבל של צוה"פ מתרחק ע"י הרוח חוץ לשני הקנים שהוא אפילו במשהו, הוא נכון לכאורה, מאחר שלא נעשה כן בפתחים (דהיינו שאין דרך לעשות פתח שהמשקוף נד מן המזוזות אפילו במשהו) ואין בזה ממילא צוה"פ. אבל במחיצה ממש, שנעשו מסדינים לשבת, אין לפסול מצד הנדנוד אם לא נופלת המחיצה מצד זה, ולא נגבהת מהארץ ע"י הרוח ג"ט מלמטה, ולא נעשית מושפלת מעשרה טפחים למעלה. דמחיצה גמורה הא כשרה לשבת אף כשהיא רחוקה מכותלי המבוי, אף כשהוא (המרחק) יותר מג' וד' טפחים. ובקרית ספר פ"ד מסוכה כתב הדין לעניין סוכה, וכתב דבעינן מחיצות מגיעות לתוך ג' לארץ ומכוונות לסכך, והאי דפנות הואיל ונעין ונדין ע"י רוח מצויה דיבשה לאו הכי הוו. משמע דע"י הנדנוד אינן מגיעות אז לתוך ג' לארץ, דהרוח מגביה אותן. שא"כ אם קשרן למטה שאין הרוח יכול להגביהן כשרה, בעושה סוכתו בין האילנות דאיירי בהו הקרית ספר. ומש"כ ומכוונות לסכך, לא מובן, דהא כשרות הדפנות אף שאינן מכוונות לסכך, אם הם סמוכין פחות מג"ט להסכך. ואולי קרי זה מכוונות לסכך ותיפסל הסוכה רק אם הן נדות חוץ לג"ט מהסכך, אף שהוא דוחק בלשונו, וצ"ע.

ובספר משכנות יעקב שציינת, ראיתי בסימן קכ"ג בד"ה וכן, בסופו, דכתב דאף באופן שאין הסוכה נפסלת כלל אף בעת הרוח ומתקיימת כל שבעה, פסולה לר"א בר יעקב משום דאזיל ואתי, פי' שעכ"פ אין עומד במקומו ברוח מצויה רק הרוח מנידו. והוא כהחידוש שכתבתי בסוכה, שאף אם יהיו נקשרים מלמעלה ומלמטה נמי יפסלו לסוכה. אבל המשכנ"י כתב זה גם לעניין מחיצות דשבת, שעל זה ליכא טעם, וליכא רמיזא לחידוש גדול כזה בפוסקים. וגם משמע שהכל חולקין ע"ז, וכדאיתא בחזו"א בפשיטות, שכתב אבל אי המחיצה חזקה שאין הרוח יכול לפזרה אלא שמתנודדת מעט לכאן ולכאן אבל בכל שעתא היא מחיצה מעלייתא, נראה דשפיר הוי מחיצה העומדת ברוח. אבל לעניין סוכה משמע ומסתבר כדבריו, שפסולה מצד הנדנוד ברוח, אף באופן שלא מתבטלת המחיצה פסולה לדופן דסוכה, כדכתבתי.

ולדינא ודאי נדנוד קצת מסתבר שאינו כלום. ואם אף כשלא מקושרים אינם מתנדנדים אלא פחות מג"ט, מסתבר נמי שמותרים לכתחילה, אבל דווקא כשקשרם למטה, דכיוון דעכ"פ מנדנד הרבה, לא היו עושין כן בדירה קבועה כבית אף במקומות החמים, וצריך שתהא הישיבה בסוכה שהיא כעין תדורו כדלעיל, ומכל מקום לא חיישינן שיינתק הקשר ולאו אדעתיה. ואף שאינו ברור אצלי, שליכא ע"ז ראיה ברורה, מ"מ משמע ומסתבר כן, ובפרט שמשמע שכן סובר המשכנות יעקב. ואף שלענין מחיצות דשבת לא מסתבר כוותיה אלא כהחולקין עליו, שהיא מחיצה גמורה, מ"מ לענין סוכה משמע כן מגמ' ומסתבר כן. ולמעשה שאתה כותב דהיום עושין הדפנות מיריעה עבה וקושרין היטב, שלכן מותר לכתחילה, והמחבר בסימן תר"ל סעיף י' שכתב שאין נכון לעשות מיריעות של פשתן בלא קנים מטעם זימנין דמינתקי, הוא דווקא ביריעות דקות, דדווקא באלו מסתבר שלכתחילה אין לעשות מיריעות, לענ"ד קשה לסמוך ע"ז מאחר שלא מפורש חילוק כזה אף לא במחברים היותר אחרונים כהמ"ב ועה"ש, אלא כשלא היה אפשר לפניו לעשות סוכה אחרת. ומצד מה שרואין במדינתנו באמעריקא שמוכרים סוכות שנעשו דפנותיהם מיריעות, פשוט שלא היה זה ע"פ הוראה כדכתבתי.

[ג]. אם נכון לסכך על ידי אשה

ומה שכתבת שאיכא חומרא לדינא שלא לסכך הסוכה ע"י נכרי וקטן ואשה, כדאיתא במג"א סימן י"ד סק"ג מטעם שכל מצוות שאין שאין האשה מחוייבת בהן אינה רשאין לעשותן, וכן פסק בספר בכורי יעקב בסימן תרל"ה סק"ב. אבל עיין במ"ב סימן י"ד סק"ב שכתב הטעם מה שמצריך בציצית שיעשו דוקא אנשים ולא נשים, הוא מקרא דכתיב בני ישראל ועשו שמשמע גם למעט בנות ישראל. וביאר בבאור הלכה דמש"כ טעם זה דמהר"מ, ולא טעם דר"ת דכל שאינו בלבישה אינו בעשייה שנ"מ גם לפסול בלולב וסוכה, משום דמשמע דהד"מ לא חשש רק לטעם זה, דמיעט בציצית מהקרא דבני ישראל ולא בנות ישראל שהוא מיעוט רק בציצית ולא בשאר מצוות. ובעצם גם מהרמ"א בשולחן ערוך שלא הזכיר טעם אחר לפסול אשה, אלא רק שיש מחמירים להצריך אנשים שיעשו אותן, משמע שסובר כהמחבר, שמה שפסול ציצית שעשאן נכרי הוא מהקרא דבר אל בני ישראל לאפוקי נכרים, ולזה הוסיף הרמ"א דיש מחמירין גם להצריך אנשים, שמשמע שהוא ג"כ מהאי קרא. דהמחבר כתב שלא ממעטינן אלא נכרים ולא נשים, והוסיף הרמ"א שיש מחמירין להצריך אנשים מקרא זה, שהוא טעם המהר"מ, ולא מטעם ר"ת. דאם מטעם ר"ת, הי"ל לרמ"א לכתוב ויש שסוברין שהוא מטעם דכל שאינו בלבישה אינו בעשייה, שלכן מצריכין דוקא אנשים. ומדלא כתב כן, משמע שגם הרמ"א סובר דפסול נכרים הוא מהקרא דבני ישראל כדכתב המחבר, אך שיש שפליגי שהוא מהר"מ שסובר שממעטין מקרא זה גם נשים שפסולין לעשות ציצית. שא"כ לא שייך זה לסוכה ולולב, ואף לכתחילה עושין גם ע"י נשים. וכן משמע שסוברין רוב האחרונים, ואדרבה תמוה מה שבבכורי יעקב פסק שלכתחילה לא יסכך ע"י אשה.

ולע"ד משמע דאף ר"ת שהוא הפוסל נשים לציצית מטעם דלא מיפקדא בציצית דיליף כל המצוות מתפילין, דפסולות נשים לכתוב, מקרא דוקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכתב בתוס' גיטין דף מ"ה ע"ב ד"ה כל, מודה דלסכך סוכה מותר אף לכתחילה ע"י אשה. דלכן לא הזכיר רק הא דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית, ולא גם דאינה מסככת סוכה, ולכן לא קשה עליו מסוכת גנב"ך שכשרה שהקשו עליו שם התוס'. והוא מטעם שאין במעשה הסיכוך עניין עשיית מצווה, אלא יצירת סוכה שיוכל לקיים בה המצווה. אלא שמצד המציאות כדי שיהיה אפשר לו לקיים - יש עליו מצווה, וגם חיוב דלא יהיה עבריין, לא רק מעשה הסיכוך אלא גם בהליכתו לקצור או לקנות סכך כשר, ולא רק הסכך אלא גם קרשים לעשות הדפנות. והוא גם מעשה מצווה לעניין החיוב שעליו מוטל קודם החג - אף שעדיין ליכא מעשה המצווה ממש דהוא הישיבה בה, מ"מ מוטל עליו חיוב - לראות שיהיה לו סוכה. ואם א"א לו להשיג ביום אחד, איכא עליו החיוב אפילו בימים הרבה קודם. והוא כמו כל מצוות התורה שמחוייבין גם לעשות ולקנות שופר אפילו בזמן גדול קודם ר"ה, אם כשלא ישתדל אז להשיג שופר לא יהיה לו שופר בר"ה. וכן לאפות מצה אם לא יהיה אפשר להשיג סמוך לפסח, מחוייב להשתדל לאפות מצה אפילו בזמן גדול קודם הפסח. וכן בכל מצוות התורה, שאיכא חיוב על האדם להשתדל ולהשיג שיהיה לו חפץ המצווה כדי שיוכל לקיים המצווה. ולא גרע סוכה בזה, שמחוייב לראות שיהיה לו סוכה שיוכל לקיים המצוה בחג. וממילא כשלא יהיה לו סוכה אם לא יסכך בעצמו, יהיה מחוייב לסכך בעצמו כדי שיהיה לו המציאות לקיים מצוות ישיבתו באכילה ושינה בסוכה בחג. אבל החיוב והמצווה ממש שעליו, אינו כלל על הבניין והסיכוך. שלכן אם איכא סוכה שעשאוה גנב"ך, שנזדמן שסיככוה בסכך כשר כדין, ובדפנות כדין, ושנתנו לו רשות לאכול ולישן שם, ליכא שום חיסרון. וכן ליכא שום חיסרון בקציצת הלולב מן הדקל לעצם המצווה, שלכן ליכא שום חיסרון בקציצת נכרים ונשים.

אבל על האגד דהלולב, ועל עשיית ציצית, שהם רק מעשה מצווה, שבלא מעשה המצווה לא היה שייך שיעשה זה כלל. שאין שום משמעות ומעלה לחוטי הציצית הקשורים כגדיל וללולב הנאגד מצד עצם מציאותם, אם לא לצורך מצוותם, ועשיית הגדיל בציצית, ואגידת הלולב נותנות לציצית ולולב חשיבות רק מצד עשיית המצווה. משא"כ סוכה ושופר ומצה וכדומה, שהם חפצים בפני עצמם גם ללא המצווה, ורק מקיימים בהם את המצווה, ולכן אין לעשייתם חשיבות מצווה. שא"כ בהכרח שאם לולב צריך אגד כרבי יהודה (סוכה ל"ג ע"א), דרק על ידי איגודו נעשה ראוי ללקיחה, הוא ציווי להישראל שיאגוד. ולרבנן דהוא מצוה לנוי, מקרא דואנוהו הוא נמי וודאי ציווי השייך רק לישראל, שייך למילף שלא שייך כל ענין זה אלא לישראל החייבין בהמצווה.

(ובדברות משה לגיטין סימן כ"ז הערה קכ"ז כ' מרן זצ"ל: והנה למה שביארתי בחידושי בשבת דף י' והוא בספרי דברות משה על שבת סימן כ' הערה נ"ה, שלמחזור ויטרי איכא עניין היכון, שהוא עניין הידור, לא לעניין המלבושים אלא לעניין הידור להחמיר בדינים, שהוא להחמיר בתפילה לחגור באזור, אף שסובר שליבו רואה את הערווה מותר, מצד היכון יש להחמיר בתפילה. ולהרמב"ם נמי שאיכא עניין היכון להחמיר בדינים לתפילה בהרחקות אחרות כה"ג שאיכא בענייני נקיות וטהרה, עיי"ש. שאולי סובר ר"ת שגם מצד ואנוהו שהוא לקיים כל מצווה בהידור ונוי, הוא גם להחמיר בדינים. ואפשר שאינו סובר שאיכא נוי כפשוטו יותר באיגוד מבלא איגוד, שלכן מפרש שהנוי הוא להחמיר בדינים לצאת במצוות שאיכא סברא שיותר ראוי אף שאין למידרש מקרא שהוא חיוב. כהא לצאת באתרוג שיותר גדול מכביצה שהוא שיעור המצומצם. וכן הוא לצאת במצוות לולב כשהוא אגוד עם הדסים וערבות יותר עדיף, מאחר שחזינן שלכתחילה טוב לצאת כשאוחז כולן יחד, עדיף גם לצאת כשהן אגודין שאי אפשר להתפרד. וכיון שהנוי הוא הידור במעשה קיום המצווה שפיר סובר ר"ת דלא תהא מעלה זו בקיום המצווה כשאשה תאגוד. דמאחר דפטורה, אין עשייתה יכולה להועיל כלום בחשיבות המצווה, ועדיין צ"ע. עכ"ל)

שלכן שייך למילף ציצית ואיגוד לולב מתפילין, לפסול גם אשה בהעשייה והאגד, מאחר שאין חייבין בהמצווה גופה. ולכן אף לר"ת אין לפסול נשים מלכסות סוכה. ולכן לא אמר ר"ת אלא דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית, ולא שאין אשה מכסה סוכה. אף שסוכה הוי הנידון בעיקר המצווה דהוא הסיכוך שבלעדיו אינה סוכה, ולולב לדינא שאין לולב צריך אגד הוא רק שליכא מעלת הנוי דאיגוד, וג"ז הוא תמוה בטעם לכאורה, שהיה לו לר"ת להזכיר סוכה דווקא. אבל הוא משום דבסוכה סובר דליכא חידוש זה, דאף לכתחילה יכולה אשה לסכך הסוכה למצוה.

וגם חזינן שהתוס' נמי לא סברי שאיכא מזה קושיא על ר"ת. דאם כוונתם להקשות מזה (שלר"ת סוכה שסככה אשה פסולה), הי"ל לכתוב בלשון בטול לגמרי דהוא - והוא טעות דהא אמרינן סוכת גנב"ך כשרה, ולכתוב זה מתחלה. דהא מה שהקשו בתחילה מריש התכלת דף מ"ב ע"א דדריש בני ישראל ועשו, ולא בעכו"ם, לגבי ציצית מכלל דאשה כשרה, לא קשה כל כך. דהא ודאי שייך למידרש גם ולא בנות ישראל, דהא כן סובר מהר"מ דפוסל גם נשים מקרא זה. והמג"א בסק"ב אדרבה הקשה על המחבר שפוסל עכו"ם לעשות ציצית מקרא דכתיב בני ישראל ומכשיר נשים, מהא דבכל דוכתי ממעטינן גם בנות ישראל מלשון בני ישראל שבקרא, ונשאר בקושיא. וא"כ ודאי גם התוס' ידעי מזה ששייך למעט גם נשים. ובהכרח שכוונתם להקשות רק ממה שלא נאמר שם במנחות בפירוש גם בני ישראל ולא העכו"ם ולא הנשים יעשו. וגם בתחלת דברי רב יהודה אמר רב, הי"ל לומר מנין לציצית בעכו"ם ונשים שהיא פסולה, וכדאיתא שם בתוד"ה מנין שמזה הוא הוכחתם. שג"ז לא קשה כל כך - דאולי חדא קתני, וה"ה נשים מימעטו מקרא זה. וקושיתם הוא רק משום שמשמע להו יותר שמה שלא הזכיר בגמ' גם נשים, דהיה זה משום דסובר דנשים לא אימעיטו. וגם זה לא קשה כלל, דהא אמר זה רב יהודה, דהוא סובר שגם נשים חייבות בציצית במנחות דף מ"ג ע"א. שא"כ לא שייך למידרש לפוסלן לעשות ציצית אף לא מקרא, ומוכרח לדורשו רק לענין למעט עכו"ם. אך שמ"מ לא קשה עם על התוס', דכוונתם על הא דאמר עיקר דבר זה רב יהודה בשם רב בהאי לישנא, מנין לעכו"ם שהוא פסול, דמשמע דאשה כשרה, שמסתבר להו דרב עצמו סובר דהלכתא דנשים פטורות מציצית, ומ"מ כשרות לעשות ציצית. אבל עכ"פ ודאי לא שייך להקשות מזה על ר"ת ומהר"מ, דסברי דאה"נ דגם נשים מימעטו מקרא זה, וחדא מינייהו קתני. או שלא הזכיר פסול נשים משום דפלוגתא דתנאי היא בציצית אם חייבות נשים. הברייתא דקידושין סוף דף ל"ג דתניא ציצית בהדי מ"ע שהז"ג וכן היא גירסת הרי"ף (י"ד ע"ב מדפי הרי"ף) והרא"ש (סימן ס'), וברייתא במנחות שם - דאיכא ברייתא דת"ק מחייב נשים בציצית וכן בתוספתא פ"א דקידושין ה"ח נקט בדברי ת"ק ציצית במ"ע שלא הז"ג. לכן נקט רב דהמיעוט מקרא בני ישראל הוא למעוטי עכו"ם דווקא, משום שזהו לכו"ע, ולא נחית בפלוגתא. אבל ממילא שמעינן דלדינא - שהלכה כר"ש דלילה לאו זמן ציצית הוא, ונשים פטורות מציצית, נדרש המיעוט גם לנשים שפסולות מלעשות ציצית. עכ"פ הקושיא על ר"ת מריש התכלת אינה קושיא כל כך, ושייך גם לסבור שאינה קושיא כלל, ומהא דסוכת גנב"ך כשרה היא קושיא גדולה ובטול דבריו ממש, והי"ל לתוס' בגיטין לכתוב קושיא זו מתחלה ובלשון והוא טעות. ולכן צריך לומר כדכתבתי, דגם ר"ת מודה בסוכה שהאשה יכולה לסכך לשם מצות הסוכה אף לכתחלה, ולא אמר שפסולות נשים אלא לציצית ולולב מטעם שבארתי.

והנה יש מקום לומר דאף דסוכת גנב"ך כשרה - היכא דעשתה סוכה כדי לישב להנאה, ולישן בה להנאה בימים חמים, כמו סוכת גוים וסוכת בורגנין - משום דעשיה זו הוא כעשיה גם למצות הסוכה שנצטוינו לאכול ולישן בסוכה שנעשית לצל. אבל היכא דאין שום צורך להנאת האדם לישב בצל סוכה, רק משום דאיכא המצוה שנאכל ונישן בצל סוכה, לא הוי עשיית הסוכה דאשה עשיה לצל סוכה דהנאה אלא לצל סוכה דמצוה - שזה כיון שהאשה אינה מחוייבת במצות האכילה והשינה בצל סוכה, אינה יכולה לסכך. דהרי אין עשייתה להנאה דצל ממש, שאין צורך עתה. ואף אם אירעו ימי החג בימים חמים שיש צורך, הא לא עשתה בשביל הצל אלא לצורך המצוה שאינה מחוייבת, שלכן אינה יכולה לעשות אליבא דר"ת, דג"כ לא קשה כלום מסוכת גנב"ך. אבל הא כיון שלא הזכיר ר"ת גם פסול אשה לסוכה, מסתבר דאינו סובר לפסול סוכה בסכוך דנשים, משום דסוף סוף יכולה לעשות לצל בכל הזמנים, דלא שייך ענין העשיה לצל שיתבטל מצד שאין צורך לזה. שלכן כיון שעשתה לצל, אף שהרצון וכן המחשבה בעשייתה לצל הוא בשביל צורך המצוה, לא שייך לפסול. דלכן מסתבר שגם ר"ת מודה בסוכה - שיכולה אשה לסכך אף לכוונת צורך המצווה, כדלעיל אליבא דר"ת.

[ד]. אם יש לעשות נויי סוכה דווקא מדברים שראוי לקשט בהם את הבית

בענין נוי סוכה הנכון כאשר כתבתי שהוא לעשות; ובסדינין המצויירין שזה וודאי דבר השייך לעטר בהם כותלי הבית. שלכן אף שאדם זה מפני עניותו וכדומה אין דרכו לעטר ביתו אפילו בע"ש לכבוד שבת, מצווה עליו לעטר סוכתו. משום דמהראוי הוא לעטר ביתו לכבוד שבת ויו"ט, שלכן הוא בכלל תשבו כן תדורו. וכן שייך לעשות נויי סוכה במיני אוכלין ומשקין בכלים נאים, כדתניא בברייתא דסוכה דף י' ע"א, עיטרה בקרמין ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים שקדים אפרסקין ורימונים פרכילי ענבים ועטרות של שבולין יינות שמנים וסלתות, ופרש"י שנותנין בכוסות של זכוכית לנוי. ואף שבבית לא מצינו שמעטרין בזה, מ"מ בסוכה שעיקרה הוא לאכילה, שייך להחשיב זה לעיטור. וגם בסוכה שבהכרח ישארו כל ימות החג משום שהוקצו למצוותם הוו אלו לנוי, ובבית שבכל שעה שייך שיסירו אותם לאכילה לא שייך שיחשיבו זה לנוי. וכן דברים שאינם מתקיימים בקביעות אלא רק לימים אחדים, שבבית לא יתלם בכותלים, דאין טעם שישנה בקשוטים בשביל איזה ימים מאחר שלא שייך שיעשה כן כל השנה. ובסוכה שהוא רק לז' וח' ימים, הוא שייך לעטרו, שלכן טוב לקשט בהם הסוכה. אבל דברים המתקיימין, ומ"מ אין הדרך להתקשט בהו בית הקבוע, אין טעם לקשט בזה הסוכה. ואם יש בזה נוי, יש בזה נוי מצווה ולא נוי סוכה. ויש אולי להסתפק אם יאסרו מליהנות בהן, דאולי אין בה איתקצאי למצווה, כיון שהוא נוי בעלמא. וגם אולי טעם ביזוי מצוה ליכא בהסרת נויין כאלו שלא שייכין להסוכה, כיוון דאין הדרך להתקשט בהם כותלי ותקרת בית קבועה, ויש לעיין בזה (ועיין לעיל סימן ל"ח סעיף ו' שלא שייך תשבו כעין תדורו בבניין הסוכה אלא רק בישיבה בה, ונראית כוונתו שמכל מקום בדברים שאין דרך כלל לקשט בהם בית, לא שייך שמיפה בהם את הסוכה לישיבה).

ומה שהבאת מהשל"ה שמסיק (ח"ג מסכת סוכה - י"ג ע"ב בד' יוזעפאף) אחר שהביא ברייתא זו, על כן ראוי לעשות כן וכל המרבה הרי זה משובח, אין כוונתו כל המרבה עוד ממינים אחרים שלא שייכין לקשוטי בית ואינם גם מיני אוכלין שיהיה קושיא ממנו על דברי, אלא כוונתו כל המרבה לקשט הסוכה ממינים אלו שנקט בברייתא דהוא קרמין וסדינין ומיני אוכלין ומשקין בכלים יפין. וגם מוכרח כן, דהא אחר שהביא לשון הברייתא, כתב אפילו שיחתן של ת"ח הוא תלמוד דמכאן נראה שהיה מנהגם כן לחבב מצות הסוכה וליפותה בקרמין וסדינין ולתלות בה פירות חשובין עכ"ל. דהוא משום דהוקשה לו להשל"ה על שהאריך התנא דברייתא למיפרט מינים הרבים שעיטרה בהן, שאין בזה לכאורה שום צורך להדין שמסיק התנא דאסור להסתפק מהן, והי"ל לקצר ולמיתני סתם עיטרה באיזה דבר אסור להסתפק ממנו. לכן מסיק דאין לומר דהוא שיחה בעלמא, דמאחר דנקט עיטרה הוסיף לומר כדרך אינשי שמאריכין דבריהם לפרש יותר ולומר אף פרטים שאין צורך בהם. דהא אפילו שיחתן של ת"ח הוא תלמוד. דלכן מכאן נראה שהיה מנהגם לחבב מצוות הסוכה וליפותה בקרמין וסדינין ובפירות חשובין, היינו לא שכוונת התנא דאם נזדמן כך אסור, אלא שכן היה המנהג מצד חיבוב המצווה. שלכן מסיק דראוי לעשות כן ככל מנהגים הטובים, שכל הדורות צריכין להתנהג כן, ליפות הסוכה בקישטים שעושין בבית קבוע כהא דקרמין וסדינין וכן לתלות בה פירות חשובין שהוא נוי לסוכה אף שבבית אין עושין כן, והוא מטעם שכתבתי. וגם שכל המרבה מקישוטין אלו ה"ז משובח. והוא ראיה מהשל"ה למה שכתבתי שלא כל דבר שעושה לנוי הוא בדין נויי סוכה, ואף שיש ודאי דברים נאים אחרים וגם כאלו שעוד יותר נאים, אינו בכלל מנהג זה, ואין להם שם נויי סוכה אף אם יש להם חשיבות להקרא נויי מצווה, אבל לא נויי סוכה, שאינם בכלל המנהג. וגם אית לנו ספק שאולי לא נאסרו כלל כדלעיל.

ולשון ספר סדר היום שהבאת שכתב מדקדקים לנאותה בכל דבר נאות לה, הוא לשון סתום. שיש לפרש דבר נאות לה היינו קישוטי כותלי ותקרת בית כקרמין וסדינים, שמחדש בזה שלאו דוקא קרמין וסדינין, אלא כל מה שהוא מנהג העיר בקישוט בתיהם שאפשר שאיכא שינויים לפי הזמנים ולפי המקומות, שא"כ לא פליג. אף שטעמו שמסיק, וזה עיקר כל המצות שיהיה האדם שמח וטוב לב לזכות בעשייתה עד שמפני כך עושה בה תוספת טובה יותר ממה שנצטווה מפני חיבוב מצווה, שייך בכל דבר נוי אף בדברים אחרים, מ"מ הא שייך גם כשעושה בנויים שהוזכרו, ולכן אין צורך לנויים אחרים. או שהוא לא קאי על נויי סוכה אלא על נויי מצווה, שגם מצוות סוכה בכלל, אף שאין להם חשיבות נויי סוכה. ואף אם יהיה חילוק בדין האיסור, שווין לענין הטעם שכתב. ולדינא, אף אם פליג, הנכון כדכתבתי וסובר כן גם השל"ה דלעיל.

ה. אם מותר לסכך בנסרים שמשתמשים בהם לבניין

ובדבר נסרים שמשתמשים בהם בבניין, אף רק נסרים דקים שמשתמשים בהם לבניין בתים קבועים אף רק לעשות הרצפה, יש לפעמים פסול לפ"מ שבארתי בחדושי באורך בדף י'. לכן לפי מנהגנו שאיתא בסימן תרכ"ט סעיף י"ח דנהגו שלא לסכך בנסרים כלל, גם אלו נסרים דקין שעושין מהם רצפות הם בכלל המנהג. וגם הא ודאי שייך לעשות מהן תקרה כמו רצפות, שלכן שייך נמי בכלל האיסור דיש שירצו לעשות מהן גם תקרה. אך הדקין יותר מאלו שעושין רצפה אין לאסור. ואם אין משופין, שאין ראוין לרצפה ולתקרה הנראית, יש להכשיר.

והנני זקנך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.

תוכן העניינים

אגרות משה אורח חיים ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה